דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ח
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה שלא נעשת מחשבתו וכו'. עד הנה מדובר משאינו מתכוין להמלאכה אף שמכוין לאותה המעשה וגם במכוין ואצל"ג שלא ניחא ליה באותה מלאכה הנגררת ובכל אלה מחלוקת דר' יהודה ור' שמעון אבל בהמדובר עתה כו"ע מודו דהוי מתעסק דפטור והנה במס' כריתות דף י"ט ב' למודים על מתעסק דפטור מאשר יודע בה פרט למתעסק וממלאכת מחשבת אסרה התורה:
יש לעיין במתעסק ונהנה אם חייב או פטור דלכאורה היה נראה מדאיתא במס' כריתות שם ור' אליעזר האי בה וכו' פרט למתעסק מתעסק דמאי אי' דחלבים ועריות האמר רב נחמן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת מ"ט מלאכת מחשבת אסרה התורה וכו' וא"כ הטעם לחייב בחלבים וכו' שכן נהנה ולפ"ז בשבת כשנהנה ג"כ יהי' חייב או דנאמר דאף שנהנה לא מקרי מלאכת מחשבת בשבת:
ועיין בתוס' במס' סנהדרין ס"ב ע"ב בד"ה להגביה שהקשו למה לשמואל טעמא דמלאכת מחשבת תיפו"ל מאשר חטא בה ותירצו דמלאכת מחשבת לפטור בשבת אפי' בנהנה עיי"ש וצריכין לחלק עם מ"ש בתוס' במס' שבת דף מ"ב ובתרומת הדשן סי' רס"ה דבנהנה אנן סהדי דמכוין זה שיש מקום לומר כן כיון דעכ"פ מכוין לאותה המעשה ואנו דנין אם גם על הנגרר כונתו ואמרינן בהנאה גם לזה כיון אבל כשאינו מכוין כלל על אותה המעשה לא שייך לומר כן אלא דיש להבין למה בחלבים וכו' מחייב כשנהנה אף דלא כיון על אותה המעשה כלל:
ונראה לומר וניישב ג"כ לענ"ד קושית התוס' במס' שבועות דף י"ט ע"א בד"ה פרט דאם טעמא דנהנה עיקר למה למפטרא בשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי הטעם לחייב בחלבים וכו' משום שכן נהנה עיי"ש:
ונדבר במה שיש להבין במס' פסחים דף ל"ג ע"א דאי' לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהן שאינו מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וכו' שפטור תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגזי עולה שמעל וכו' עיי"ש ויקשה לכאורה הרי במעילה דנהנה גם בשאר מצות מתעסק בחלבים וכו' חייב וראיתי בפנ"י שם שעמד ע"ז וכתב לומר בחלבים ועריות שייך שכן נהנה שטועם טעם האיסור משא"כ במעילה שאין הנאה לו מהאיסור שאם היה חולין הי' ג"כ נהנה עיי"ש ובזה אמרתי לפרש דברי הר"ן בפ' גיד הנשה שכתב אף במוכרי כלאים דהוי פסיק רישא מותר דבהנאה שלא הוי הנאת הגוף לא שייך פ"ר רק במתעסק בחלבים וכו' עיי"ש ובמאי מחלקינן בהנאת הגוף דכלאים להנאת הגוף דחלבים וכו' ולמ"ש בפנ"י מובן שפיר דבכלאים אינו נהנה כיון שהוא כלאים אבל באמת דברי הפנ"י בלתי מובנים לענ"ד דא"כ בקסבר שהיא אשתו והיא אחותו או הטהורה והיא אשתו הנדה דג"כ נאמר שאם היתה טהורה וי"ב הי' ג"כ כרצונו ואינו נהנה כיון שהוא אסור:
וי"ל מטעם אחר וכמ"ש לעיל בסוגיא דשאינו מתכוין לחלק בין האיסור מצד העשיה להעושה ובין האיסור מצד עצמו דהיכא דהתורה קפדה על הנעשה דאז אינו מתכוין ומתעסק חייב דעכ"פ נעשה מעשה שהיא נגד רצון התורה רק היכא דהאיסור מצד העושה אז לחלק בין אם עשה כדרך העשיה וזה הכונה שכן נהנה האיסור מצד עצמו שלא נהיה נהנין מחלבים וכו' ונהנה עכ"פ וחייב בשוגג חטאת משא"כ היכא דמצד עצמו לא הוי דבר המתועב בעיני התורה כמ"ש יש לחלק מטעם שא"מ וי"ב וגם בכלל זה דבר שמצד עצמו מותר רק רבעי עליה איסור הקדש או כלאים דמצד עצמם המה שוים כשאר דברים בשר הקדש כבשר חולין ובגד כלאים כשאר בגדים וא"כ לא הוי מצד עצמו דבר [המתואב] רק התורה אסרה הלבישה והנאה מצד הנהנה ובכה"ג י"ל במתעסק ונהנה ג"כ פטור ושאני חלבים ועריות דאיסור מצד עצמו ומטמאין נפש האדם כנאמר בתורה ולא תטמאו וכו' באיזה שתהיה נעשה דבר הבלתי ראוי להיות בו וגם בדברים זה יש לפרש דברי הר"ן הנ"ל:
ולמ"ש מיושב קושית התוס' הנ"ל דבאמת הכל טעם אחד הוא שכן נהנה וא"כ חייב בדברים האסורים מצד עצמם ומלאכת מחשבת פטור משום דתליא בהעשיה כראוי דהיא קודש ואין מעשיה קודש כדאיתא במס' חולין ובכמה דוכתי בכה"ג מתעסק פטור אף שנהנה ואוכל הקדש וזר תרומה דחייב באינו מתכוין כמ"ש ברש"י פסחים דוחטאה בשגגה כל דבר קאמר עיי"ש גם נראה לומר בהאי שכן נהנה ולמה בשבת אף שנהנה פטור די"ל בפי' שכן נהנה דמתעסק לפטור בכל מקום רק דאם נהנה לא הוי בתורת מתעסק דכמו באינו מתכוין דלא הוי שא"מ אלא בשא"מ להמלאכה אבל במכוין למלאכה ולא לעבור האיסור מתכוין מקרי ובלא ידע מהאיסור שוגג וחייב בקרבן כמו כן במתעסק דפטור משום שנעשה שלא מרצונו ואנו דנין באם היה יודע היה חפץ בהדבר אף שהיה פורש משום האיסור מהאי טעמא לא מקרי עוד מתעסק כמו בשא"מ לאיסור ובכל שוגג דלא היה דעתו לאיסור וחייב חטאת רק כשנאמר שלא היה דעתו על הדבר מצד עצמו אז שייך מתעסק וא"כ כשנהנה וחפץ ליהנות ממנו וא"כ בוחר ורצון לו בהדבר רק כמ"ש משום האיסור לא היה בוחר בו כשהיה יודע זה לא מהני לפטור וכן בכל האיסורים דאמרינן כיון שנהנה בהנעשה ובוחר בו והטעות רק משום האיסור זה בלתי מוציאו מתורת שוגג וכל זה בשאר איסורין אבל בשבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוי כלא עשה מאומה דרק במחשבתו לאותה המעשה כבמשכן שהיה במחשבה נכונה וא"כ אף שנהנה מ"מ הוי מתעסק דבלא מחשבה לכך לא הוי האיסור כלל ושאני בשאר האיסורים דהוי האיסור עומד ולא נפקע רק הוא מתעסק בו אבל בשבת במתעסק לא הוי האיסור מעיקרא כלל וזה דאי' בכ"מ מלאכת מחשבת אסרה התורה ולא חייבה התורה דהרי במתעסק דלא שייך לכתחילה רק לענין חיוב (וי"ל משום דשא"מ ג"כ מהאי ילפינן מ"מ רב נחמן דאמר במתעסק הו"ל חייבה התורה) הו"ל חייבה התורה אבל בזה מפרש דבריו דלא אסרה התורה רק במלאכת מחשבת ובלעדיה לא הוי בכלל האיסור מעיקרא ואפי' בנהנה כמ"ש פטור ומובנים דברי התוס' במס' סנהדרין ס"ב שכתבו דצריכין בה ומלאכת מחשבת דאפי' נהנה פטור בשבת כמ"ש דאף דבעלמא נהנה כמכוין בשבת לא:
ולשון רש"י במס' ר"ה דף כ"ח ע"א בד"ה מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכיל ונהנה באכילתו הילכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן כריתות י"ט המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עכ"ל. ונראה דבמצות מצה האכילה ולדעת הסוברים דאין צריך כונה נראה דעכ"פ צריך שאחר עשות המעשה שלא בכונה יכוין שיהיה לו לצאת דאם לא כן אם אינו רוצה לצאת ודאי לא שייך שעשה המצוה וא"כ באכילה עשה המעשה שאכל ולצאת דעתו אחר זה. ובכה"ג דעביד מצוה ודאי ניחא ליה שאם היה ידע היה בוחר בו ולכן בתוקע לשיר אמרינן מהו דתימא מתעסק וכו' קמ"ל ומובן כמ"ש דקמ"ל דלא הוי מתעסק משום דודאי בניח"ל גוף המעשה וגם לאחר זה אם היה יודע היה עלה על דעתו היה בוחר אותו למצוה ותרתי לטיבותא לומר דלא הוי מתעסק ומובן עמ"ש:
והנה למ"ש בתוספות במס' שבת דף ע"ב ובמס' סנהדרין הנ"ל ועי' במהרש"א שם דבשחוטי חוץ גם כן מתעסק פטור ויקשה לכאורה למה לא אמרינן במס' כריתות שם דבה במתעסק דשחוטי חוץ וההבדל דבשחוטי חוץ וי"ב אם היה נהנה היה חייב ובשבת בכל גונא פטור וי"ל דמשום הכי נקטי שבת דאפי' בנהנה פטור ומשו"ה א"ר נחמן בחלבים וכו' ובשבת פטור בכה"ג אף שנהנה וגמ' לישנא דר"נ נקטי וכמ"ש ברש"י והו"ל מצי למימר שחוטי חוץ גם כן גם למ"ש במגן אבות דהוי עבודה שאינה מתקבלת בפנים ולא הוי שחוטי חוץ דמתעסק בקדשים פסול עיי"ש ואם כן א"צ לבה ע"ז ובמ"ש לעיל יש להבין הנאה הבאה בעל כרחו ברש"י מפרש לה באיסורי הנאה בריח של ע"ז וברמב"ם פי"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י"ב אחרי שכתב באוכל במתעסק הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוין לגוף האכילה כתב אחר זה והנאה הבאה לו לאדם בע"כ באיסור מכל האיסורים אם נתכוין אסור ואם לא נתכוין מותר עכ"ל לכמ"ש הר"ן בהנאה לא שייך פסיק רישא דבלא מכוין לא הוי נהנה וריח וצל לא הוי דברים שנכנסים להגוף כמו אכילה שנאמר בהם דבא התועבה להתורה בקרבו והוי בכלל הדברים דתליא בכונה בלבד כמו בכלאים והקדש וכמ"ש לעיל:
אמנם יש להבין בדעת רש"י במס' כריתות שם בד"ה מבעי שכתב ואי קשיא אם כן דר' אליעזר אית ליה דר' נחמן האי בה דדריש פרט למתעסק לא צריך דממלאכת מחשבת דמייתי ליה ר"נ מצי למילף נ"ל דר"א לית ליה דר"נ דדריש מלאכת מחשבת אסרה התורה דלא משמע ליה האי דרשא וכו' אבל ר' יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיודע וכו' איהו דריש כר"נ מלאכת וכו' עכ"ל עיי"ש. ונראה אף דלענין מקלקל דריש מלאכת מחשבת במתעסק לא דריש. ויש להבין אם כן מנ"ל לר"א מתעסק בשבת דחמיר משאר איסורים ואי דבה כדאיתא בגמרא דלא שייכי בשאר איסורים שנהנה ורק לשבת קאתי ואף למ"ש בתוס' דבשחוטי חוץ שייך גם כן פרט למתעסק מ"מ כמ"ש כיון שאינו מתכפר בפנים לא צריך מעוטא דקרא ע"ז ועל כרחך רק לשבת אבל לפי זה בשבת בנהנה דשוה לר"א לשאר איסורים ומסתברא למאן דלא דריש מלאכת מחשבת חמירא משאר איסור ומנ"ל בשבת במתעסק ונהנה דפטור וצ"ל לפי זה לר"א לדעת רש"י מתעסק בנהנה גם בשבת חייב וצ"ע ועיין בפי' משניות לרמב"ם בפי' למתעסק נראה גם כן בשבת אפי' נהנה פטור עיי"ש:
וברש"י הנ"ל אבל ר' יהושע דריש וכו' איהו דריש כר' נחמן וכו' וצריך לומר גם כן לשחוטי חוץ לא צריכין קרא דאם לא כן שאני שבת דהוי מלאכת מחשבת ובתוס' יו"ט כתב ע"ז ותמהני דהיכן מצינו למימר הכי והא אליבא דר' יהושע במשנה בה פרט למתעסק וגם דברש"י גופא בד"ה על מה כתב דבה וכו' בין אידיעה ובין אחטאת היא לר' יהושע עד שיתכוין לחטוא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא וכו' עיי"ש:
ונראה ונאמר במה שיש להבין במשנה א"ר יהודה אפי' נתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים וכו' שחורות וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וכו' א"ר שמעון תמהני אם פוטר בה ר"י אם כן למה נאמר בה פרט למתעסק ולהלן בגמרא דף כ' ע"א מתיב ר"א ר"ש שזורי וכו' ועי' ברש"י ותוספות שם בד"ה היינו עיי"ש. והנראה דר' יהודה ממחלוקת דר"א ור' יהושע הנאמר בראשונה נמשך לומר כן והרי במחלוקתם הוי באינו יודע במה חטא ומנ"ל דפליגי בחסרון ידיעה מתחילתו דכנראה מחסרון ידיעה לבסוף בלבד פליגי וברש"י בד"ה על מה נחלקו וכו' דבה וכו' בין אידיעה בין אחטאת וכו' עיי"ש כתב כן גם לר"ש ור"ש שזורי דלא מפרשינן דבריהם בנתכוין לזו וכו':
והנראה דבמחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע לכאורה נאמר מה דהוי ידיעה וכונה לכתחילה הוי ידיעה לבסוף ולפי זה בחלבים ועריות דאפי' מתעסק חייב והוי כונה לכתחילה כמו כן הוי ידיעה לבסוף לר"א אף שאינו יודע מאיזה חטא דגם לכתחילה הוי ידיעה לחייב וכל זה בהאי דנדה ואחותו. אבל בשבת ויו"כ וכדאמר ר' יוסי דבשבת מתעסק לא הוי כונה לכתחילה ואפ"ה לר"א הוי ידיעה לבסוף ומזה אמר ר' יהודה דאפי' משחורות ולבנות דבמין אחת מ"מ לא הוי כונה לכתחילה ופליגי ר"א ור"י ור' שמעון פליג דכה"ג הוי כונה לכתחילה וכמ"ש ברש"י ולר' יהושע דאפי' בחלבים וכו' מחייב וק"ו בכה"ג דלא הוי כונה לכתחילה אבל בכה"ג לר"ש הוי כונה גמורה לכתחילה לדעתו הוי ידיעה שלימה לבסוף גם לר"י ולפי זה במתעסק גמור דלא הוי ידיעה בתחילה ודאי לא הוי ידיעה לבסוף ומובן דאמרינן אם כן למה נאמר בה הרי צריך בה לאשר יודע במה חטא אבל ממילא כמ"ש נתמעט מתעסק לכתחילה דלא הוי ידיעה לא בסוף ולא בתחילה לר"י דאם בחלבים וכו' דהוי מתעסק ידיעה מתחילה לא הוי ידיעה לבסוף מכ"ש מאי דלא הוי ידיעה בתחילה דלא הוי ידיעה לבסוף ואם כן דברי רש"י מיושבים לענ"ד ועי' בירושלמי פ"י ממסכת שבת ה"ד דתולה מתעסק במחלוקת דידיעה בב' שמות עיי"ש:
כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור הרי זה ק"ו אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרה"ר שהוא פטור וכן כל כיו"ב וכו'. ועי' בהמגיד משנה וכ"מ ולח"מ ובמרכבת המשנה כתב לפרש למ"ש רבינו בפי"ג בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע שהוא חייב וטעמא דמתקרב בארבע והועיל מחשבתו וכמו כן במתכוין לזרוק שמונה וזרק י"ב הועיל גם כן מחשבתו שנתקרב בד' והואיל שהיה ברה"ר פטור שדעתו לא היה לרה"ר עיי"ש. והנה גם לדבריו יקשה דגם ברה"ר אם לא היה דעתו לכך פטור שלא נעשה מחשבתו. ונראה דרבינו ס"ל דזה בזרק לד' ונח בשמונה דפטור משום שלא נעשה מחשבתו אף דהוי עקירה והנחה ומלאכה גמורה עם כל זה הוי כמכוין לדבר אחר ובגדר מתעסק ואמר דאם בלעשות חמור פטור במתעסק ק"ו במתכוין לקל בכה"ג ונעשה חמור כגון נתכוין לכרמלית ונח ברה"ר והכל מטעם מתעסק ובאמת ברה"ר בלא נעשה מחשבתו פטור גם כן ומטעם מתעסק וק"ו אם היה דעתו לכרמלית ונח ברה"ר דהוי ודאי מתעסק דמשל הראשון שאמר רבינו הוי כמכוין לעשות במחובר זה ועשה במחובר אחר ובמשל האחרון כמתכוין לתלוש ועשה במחובר אלא דיקשה דאם כן לאביי דס"ל דחייב במתכוין לחתוך למה יפטור בכה"ג ועיין בתוספות במסכת ב"ק דף כ"ו ע"ב בד"ה נתכוין שכתבו דגם לאביי פטור דדוקא בתלוש ונמצא מחובר חייב לאביי ולא לנתכוין לזה וחתך זה עיי"ש וכ"כ בתוס' בכמה דוכתי ודלא כרש"י במס' סנהדרין ועיין בתוס' שם ס"ב ובמס' כריתות הנ"ל ובכמה דוכתי בזה וכנראה מהתוס' הנאמר גם כן דעתו דהוי מטעם מתעסק בזה אבל דעת רבינו דס"ל דנתכוין למחובר זה ועשה במחובר אחר חייב יש לעיין במ"ש לעיל וראיתי בראש יוסף להפרי מגדים במס' שבת שכתב לחלק דבמכוין לחתוך מחובר זה וחתך זה דהוי הנושאים שוין מה שאין כן במכוין לד' וזרק שמונה שאין הנושאים שוין דשמונה וד' הוי כשני ענינים לגמרי:
ועי' בלח"מ שהקשה למה לא כתב רבינו בנתכוין לעשות דבר האסור וכו' דפטור אבל אסור עיי"ש ובלתי מובן דהאיך שייך במתעסק אסור בלא ידע שעושה איסור וראיתי במרכבת המשנה ובמגן אבות שעמדו ע"ז עיי"ש: