דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק א
הלכה א
שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר ביום השביעי תשבות וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה וכו'. במס' שבת כ"ד ע"ב גבי אין מדליקין שמן שריפה ביו"ט. בגמרא מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מה"מ אמר חזקיה וכו' ולא תותירו וכו' בוקר שני לשריפתו אביי אמר וכו' עולת שבת בשבתו וכו' רבא אמר הוא לבדו וכו' ולא מילה שלא בזמנו רב אשי אמר שבת שבתון עשה והו"ל יו"ט עשה ול"ת ואין וכו' עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה ולא דגם רבא כרב אשי ס"ל ובמסכת ביצה דף ח' ע"ב בד"ה סוף כתבו דרבא לא ס"ל דהוי עשה ול"ת עיי"ש. ובירושלמי ביצה דף ב' ע"ב נראה דס"ל דלא הוי עשה ול"ת. ועיין בטו"ז או"ח בסי' תצ"ח ס"ק י"ב ובפנ"י ביצה ח' בסוגיא דדקר נעוץ. ורבינו פסק כר"א כאן ובהל' יו"ט פ"א ה"ב ועי' בתוספות פסחים פ"ד ע"א בד"ה ולא עיי"ש ועי' מ"ש בס"ד להלן בפ"א מהל' יו"ט הל' כ"ג עיי"ש ועי' מ"ש לקמן הל' יו"ט פ"ג ה"א עיי"ש. וי"ל דגם רבא ס"ל כר"א אלא דנפק"מ עוד מטעם דלבדו וכו' למ"ש המל"מ בהל' שופר באם עבר על הל"ת אין לוקין דעשה דוחה ל"ת ועל עשה לא שייך מלקות ותליא בדעת התוספות במסכת חולין וקדושין עיי"ש ומטעם לבדו וכו' נאמר אהדרא לאיסורא קמא ולוקין ועיין בתוספות ביצה י"ב ע"א ומצאתי כן בטעם המלך בהל' נדרים פ"ג ה"ו עיי"ש:
והנראה לומר הנה יש להעיר דבהל' יו"ט פ"א ה"ב כתב רבינו "כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה וכו' הרי ביטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר כל וכו'" הנה כאן לענין שבת לא כתב רק מהעובר שביטל מ"ע ועבר על ל"ת ובהל' יו"ט כתב ג"כ בהשובת שקיים מ"ע ולמה לא כתב לענין שבת הקדום בהלכתו ג"כ מהמקיים:
ונראה ובראשונה יש להבין מ"ש כל השובת וכו' באחד מהן קיים מ"ע וכי שייך לומר קיים בשב ואל תעשה ממלאכה וכמה בטלנים איכא בשוקא כל ימות החול דביטל מ"ע שייך שפיר בעבר אבל קיים לכאורה בלתי מובן וגם דא"כ בעובר על כל המלאכות חסר אחת נאמר כי באחת שלא עשה קיים מצות עשה דתשבות:
ונראה דכונת רבינו במכוין לשבות ומונע את עצמו ממלאכה שעוסק בה ומסלק את עצמו ממנה בבוא שבת ויו"ט וכיו"ב דרק שבת ויו"ט המונעים אותו מלעשותה שייך גם בשב ואל תעשה קיום העשה ובכה"ג י"ל גם בעבר על אחת ומונע מאחרים מזה שמנע את עצמו מטעם שבת ויו"ט קיים המ"ע ולשון באחד מהן וכו' לפי פשוטו דלא ימצא שימנע בשביל שבת בכל מלאכות דמי העושה כל ל"ט מלאכות ולכן אמר באחד מהן דשייך שימנע בשביל שבת ויו"ט משא"כ באלה שאין מדרכו לעסוק בהן לא שייך קיום העשה במה שאינו מונע משום שביתה ועי' בפכ"ז הי"ב משביתה הניכרת עיי"ש:
והנה בעבר על אחת ומונע מאחרות משום שביתה יש לעיין אם שייך בכה"ג לומר דמקיים מ"ע דשביתה דמענין שביתה שישבות מכל המלאכות וברמב"ן בפרשת אמור בפי' שבתון שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל עיי"ש. ואף דשבת ממקצת מלאכות לא שייך שקיים באחרות דעכ"פ לא נח ולא שבת וממצות שביתה שישבות כל היום. והנה בזה יש לספק דיש מקום לומר דאף בקיום השביתה במקצת היום אף דביטל בקצתו קיים מ"ע בזמן ששבת ולכאורה השביתה ומ"ע וקיומה ביו"ט יוכיח דאף בכה"ג מקרי שביתה לענין מ"ע דהרי ביו"ט מותר בכל מלאכת אוכל נפש ואפ"ה קיים השביתה במונע ממה שאינו לצורך אוכל נפש וגם לא מתוך שייך בהם. וי"ל משו"ה בהל' יו"ט דס"ד לומר כמ"ש כיון דלצורך אוכל נפש מותר בכל מלאכה וא"כ לא שייך קיום מ"ע דשביתה וכיון דל"ש שביתה אף בעבר ביטל השביתה הנוספת מטעם ל"ת אבל קיום העשה ס"ד דלא שייך בכה"ג שאינו שובת משאר מלאכות ולכן קמ"ל דגם ביו"ט שייך קיום מ"ע דשביתה ובשבת אין צריך לפרש כן דכמו בביטולו כן בקיומו שייך לומר במ"ע וכיו"ב ביוהכ"פ עיי' בהל' שביתות עשור פ"א ה"א:
אמנם לפ"ז גם בשבת ימצא דצריכין ללמוד מיו"ט כגון בחולה שיש בו סכנה דדוחה שבת ואפ"ה שייך שביתה וקיום מ"ע במה שמקיים במה שאינו לצורך החולה. אבל כל זה במה ששובת אחרי זה שעשה ההכרחי להחולה אבל בהמלאכה בזמן שעובר אותה משום החולה לא שייך שקיים מ"ע במה שמונע מאחרות דאותו הזמן עכ"פ לא שבת ולא שייך שביתה אז וא"כ ימצא מקום דלא שייך דשבת הוי עשה ול"ת דכה"ג דנדחה הל"ת ועשה מדינא כגון לחולה שיש בו סכנה ויש כאן שמן שריפה של תרומה טמאה דאף דהדלקה מותרת ביו"ט אפ"ה לא בשמן שריפה ועי' ברש"י שבת שם בד"ה ואין עשה דבאש תשרופו דוחה יו"ט דהוא ל"ת ועשה ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרים גם זו לא יצא מן הכלל עכ"ל ועיין ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב בד"ה חלה עיי"ש ולפ"ז ביש כאן שמן אחר ושמן של תרומה טמאה דמטעם דאין עשה דוחה לעשה ול"ת בכה"ג דעכ"פ באותו הזמן נדחה המ"ע דשביתה עבור החולה לא שייך כלל מ"ע אז ונשאר רק ל"ת דנדחת ממ"ע דבאש תשרופו. אבל מטעם לבדו וכו' ושאר דרשות בגמרא שם י"ל אף דכה"ג ביש שמן אחר להחולה אסור בשל שריפה וא"כ כיון דיש מקום דלרב אשי מותר ולטעמא דרבא אסור י"ל דלא פליג רבא על ר"א אלא מוסיף מקרא עבור הנפק"מ היכא דלא שייכא טעמא דר"א ואף דבכה"ג לומר דאסור להוסיף בביטול השביתה אף באותו הזמן במאי שאינו לצורך החולה אבל זה איסור ל"ת אבל העשה וקיומה לא שייך בזה אז ועיין במסכת מנחות דף ס"ד בתולש לחולה בשבת ביש ב' גרוגרת באחד וג' בב' חייב עיי"ש וכמ"ש מל"ת:
אמנם לטעמא שכתבו בתוספות דאסור בשמן שריפה ביו"ט דלא מקרי לכם בכה"ג עיי"ש וא"כ ליכא למידק דאסור בחולה משום דלא הוי נוסף במלאכה במאי דהוי תרומה טמאה רק לדעת רש"י לומר כן דס"ל דרחמנא אחשביה למלאכה ולתוס' י"ל דמלכם לא הוי עשה ול"ת למ"ש בתוס' דלא אמרינן אהדרא לאיסורא ביצה י"ב וא"כ צ"ל משום לבדו ועי' עוד מ"ש לקמן פ"א ה"א מהל' שביתות עשור בזה עיי"ש ובהל' יו"ט פ"א ה"ב:
הלכה ג
וכ"מ שנאמר שהעושה דבר זה פטור ה"ז פטור מן הכרת וכו' אבל אסור לעשותו אותו הדבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות וכו'. עי' בהמגיד משנה שכתב מכין וכו' מפני שעבר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה ועיין במל"מ ולשון רבינו והוא הרחקה וכו' נראה מסכים לזה:
ונראה דזה דיש בכח הרבנן להכות מכת מרדות במסכת יבמות דף צ' ע"ב דלמגדר מלתא אמרינן שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סייג לתורה ועיין בהל' סנהדרין פ' כ"ד ה"ד אבל כמ"ש שם מהוראות שעה ולא לדורות ודעת המ"מ דמכת מרדות גם כן משום סייג וזה בעיקרו מדאורייתא דשייך סייג ומלשון רבינו והוא הרחקה מן המלאכה יש לדייק להוציא אלה דמשום שבות ולא משום גזירה עי' בפכ"ד מהל' שבת כמ"ש שם שאינו משום מלאכה עיי"ש באלה ל"ש מכות מרדות ובהל' סנהדרין פי"ח ה"ה וכל אלו שלא קיבלו עליהן ההתראה מכין אותו מכת מרדות הואיל וחטאו מ"מ אפי' על איסור של דברי סופרים מכין אותו מכת מרדות עיי"ש. ובספר תבואות שור בחי' לשבת דף מ' ע"ב עמד על לשון זה של רבינו מהאי דאיתא במס' מנחות דף ע' אמר אביי בשלמא אי אשמעינן לוקה מכת מרדות מדרבנן שפיר אלא אסור מאי קמ"ל וכו' אלמא דאיכא אסור ואינו לוקה עיי"ש. ורבינו מפרש כאן וכמ"ש בהמ"מ:
ובהבדל בין מכות מרדות למכות דאורייתא עיין בשיטה מקובצת במסכת כתובות דף מ"ה בשם הריטב"א דקיל ממלקות דאורייתא ועיין בתוספות נזיר דף כ' ע"ב בד"ה ע"י עיי"ש. ועיי' ברש"י נדרים ט"ו ע"א בד"ה ומי איכא בל יחל מדרבנן עיי"ש ובסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק י"ז ובמג"א בסי' תצ"ו ס"ק ב' ומאאמ"ו הגאון ז"ל נ"ב בסמ"ע הנ"ל לעיין במס' נזיר הנ"ל ובמרדכי בפרק מי שמת בחי' אנשי השם שם ובבאר שבע סי' נ"ה ומחלוקת רש"י ור"ת בשיעורו עיי"ש. והנה הבדל בין עבירה נמשכת עי' בפר"ח בסי' תע"א באו"ח ועיין בספר קהלת יעקב סי' קע"א ח"א סי' קע"ב בדיבור מכות מרדות עיי"ש ועי' מ"ש בכ"מ ה"ד דנראה מדברו בפטור מכלום איסור איכא ועי' בפ"ב הט"ז עיי"ש וצ"ע:
הלכה ה
דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשיתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר כיצד גורר אדם כסא וספסל וכיו"ב בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן ולפיכך אם חפרו הקרקע אינו חושש בכך לפי שלא נתכוין. וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותן לפיכך אם נעקרו אינו חושש. רוחץ אדם ידו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השער לפיכך אם נשרו אינו חושש. וכן פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אע"פ שמשיר צרורות. וכן כל דבר שאין מתכוין כגון זה הרי זה מותר. ורוחץ ידיו וכו'. עי' בלח"מ ובמל"מ בפי' פסיק רישא והאיך שייך מחלוקת אם הוי פסיק רישא או לא וגם בשאר חלוקים שכתבו מיושב מ"ש בלח"מ עיי"ש גם מ"ש ברש"י במס' זבחים דף צ"א ע"ב בד"ה הא ר"ש וכו' וא"ת פסיק רישא הוא אפשר דמזלף ליה טיפין דקין מאוד הילכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאין מתכוין הוא עכ"ל ועי' במרכבת המשנה מש"כ בזה ומה שכתב לעיל עוד אבל כמ"ש י"ל דמכוין לטיפין דקין והוי "אם" למ"ש ברוב פעמים לא הוי פסיק רישא וי"ל דלא הוי במכוין לטיפין דקין רק על המיעוט שלא יוכל לדקדק כ"כ שלא יהי' טיפה גדולה ג"כ אינו מתכוין ואם דוקא בשוה בשוה הוי שאינו מתכוין צ"ל דהוי רק שוה בשוה למדקדק ואין כונת רש"י דיוכל לטפטף בגסים רק כמ"ש אי נמי מכבה בטיפים וכו' ולא כתב אי נמי מטפטף בגסים וכמ"ש דאם יקרה דבכל דקדוקו יהיה טיפה גדולה לא הוי פסיק רישא דאפשר שיהיה רק טיפין דקין להמדקדק ורק יקרה בשוה בשוה ועכ"פ לאו פסיק רישא הוי וע"ע בכפות תמרים סוכה ל"ג על מ"ש רבינו בפסיק רישא שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד עיי"ש:
הלכה ו
אבל עשה מעשה וכו' ונעשה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה כיצד הרי שצריך לראש העוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיו"ב. ועיין בהמ"מ והנה המחלוקת דדבר שאין מתכוין מובא בכמה דוכתי לענין שבת ר' שמעון ור' יהודה ר"ש האומר גורר אדם כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומחלוקת דר"י במס' יו"ט דף כ"ג ע"ב במשנה שם עיי"ש ובמס' שבת דף כ"ב ודף מ"ו וי"ב וכיו"ב מצינו בגמרא דפליגי כן גם בשאר איסורים במסכת ב"ק קי"ב וזבחים צ"א ובכורות כ"ד ול"ד ובמסכת שבת ק"י ע"ב וקל"ג עיי"ש. ובטעם מחלוקתם אם מקראי או מסברא לא נמצא מפורש ובפנ"י במס' שבת דף מ"ב ע"א בד"ה למימרא כתב דיליף ר"ש ממלאכת מחשבת דילפינן במס' כריתות דף י"ט ע"ב דמתעסק פטור דמלאכת מחשבת אסרה התורה ובמס' חגיגה דף י' איתא דמהאי טעמא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לר"ש ועי' ברש"י שם ומשבת ילפינן מק"ו לשאר איסורים משבת דחמירי ור"י דלא ס"ל כן משום דלא דרש מלאכת מחשבת דבמשכן כתיבי עיי"ש ועיין במס' חגיגה שם דף י' ע"ב ברש"י בד"ה מלאכת וכו' זה רמז מועט דאלו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת המשכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת עכ"ל:
והנה האי דרשה דמלאכת מחשבת מצינו לענין כמה דברים לענין שבת במס' ביצה י"ג ע"ב דלכמה דברים הוי גמר מלאכה כמו למעשר ולא לשבת כדאיתא שם מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה התורה וברש"י אע"ג דלמעשר הוי מלאכה לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה התורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת משכן דהתם מלאכת מחשבת כתיב עכ"ל. ובמס' זבחים דף מ"ד ע"א בענין מחשב וזה עובד לחלק במחשבת חבירו להצניע משום דבשבת מלאכת וכו' עיי"ש ובמס' ב"ק דף ס' ע"א לחומרא ג"כ אמרינן בזורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת וכו' אבל הכא גרמא הוא וכו' ופטור. וכיו"ב בכמה דברים לקולא ולחומרא וכל זה יהיה למ"ש דתליא במלאכת מחשבת לסמוך למשכן הכל לר"ש ולא לר' יהודה לפ"ז דלית ליה האי סמיכות וכמ"ש בפנ"י הנ"ל. ולפ"ז ג"כ מתעסק דמודה ר"י לפטור על כרכך לאו ממלאכת מחשבת יליף לה כן וברש"י במס' כריתות דף י"ט ע"א אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא ור' אליעזר האי בה מה עביד ליה פרט למתעסק וברש"י שם דר"א לא דרש ממלאכת מחשבת פרט למתעסק עיי"ש. וא"כ יש לומר דר' יהודה כמו ר"א דרש מתעסק לפטור מאשר חטא בה והנה ר"י לא דרש סמוכין רק במשנה תורה ועי' בפ"ק דיבמות בסוגיא דעליה עיי"ש:
אמנם לא נראה כן במס' חגיגה הנ"ל דאיתא שם במשנה הלכות שבת וכו' הרי הן כהררים התלויים בשערה שהן מועט והלכות מרובות וכו' ובגמ' הלכות שבת מכתב כתיבי לא צריכא לכדר' אבא דאר"א החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עליה כמאן כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אפ"ה לר' יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררים התלויים בשערה מלאכת מחשבת אסרה התורה ומלאכת מחשבת לא כתיבי וא"כ נראה דגם ר"י ס"ל האי דמלאכת מחשבת ומזה למד לפטור המקלקלין ועי' בתוס' סנהדרין ס"ב ע"ב בד"ה להגביה ועל מ"ש דר"י לא דרש סמוכין ראיתי שעמד ע"ז אאזמ"ו הגאון ז"ל בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' י"ז וי"ח עיי"ש אם הוי מופנה דכתבו בתוס' ביבמות דדרש בכ"מ עיי"ש:
גם מ"ש בפנ"י הנ"ל דלר' שמעון ילפינין שאינו מתכוין בשאר איסורין לפטור מק"ו משבת. אמנם דעת התוס' נגד זה במס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה את"ל שכתבו אף דלר"ש מתעסק בחבורה חייב עם כל זה יוכל לסבור אינו מתכוין בחבורה פטור דשאני מתעסק דטעמא משום מלאכת מחשבת והיכא דמקלקל חייב ולא אזלינן בתר מלאכת מחשבת וז"ל אבל שאינו מתכוין לאו משום דבעינן מלאכת מחשבת מפטרי דהרי בשאר מקומות נמי מפטרי אינו מכוין כמו גבי כלאים וכו' ותנן נזיר חופף וכו' הילכך בחבורה נמי שרי עכ"ל וזה שלא כדברי הפנ"י וכ"כ ברא"ש במס' שבת דף ק"י כתב לדעת הערוך דס"ל דבעי פסיק רישא דניחא ליה דזה דוקא בשבת דבעי מלאכת מחשבת ולא בשאר איסורין ועיי' בתוס' במס' שבת דף ע"ה בד"ה מתעסק שכתבו כ"כ דאינו מתכוין מותר אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו בכל איסורי תורה כמו בכלאים ובמס' כתובות בפ"ק עיי"ש. וכיו"ב מלאכה שא"צ לגופה דהוי משום מלאכת מחשבת כדאי' במס' חגיגה הנ"ל ואינו רק בשבת ועיי' בתוס' במס' זבחים דף צ"ב ע"א בד"ה אבל דלא שייך מלאכה שא"צ לגופה רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה עיי"ש וראיתי בס' בית יעקב להגאון בעל חות דעת שכתב במס' כתובות בסוגיא דמפקד פקיד דמשאצל"ג אינה מטעם מלאכת מחשבת דאל"כ מקלקל דפטור חייב בחבורה ושאצל"ג פטור בחבורה עיי"ש וצ"ע מהנ"ל ועיי' במס' סנהדרין פ"ה ובמס' שבת ק"ו בתוס' שם וא"כ נפק"מ לדינא אם נלמד שאין מתכוין בשאר איסורים משבת וכמ"ש ויש להבין למה לא נלמד כן וכמ"ש בפנ"י מק"ו דשבת דחמיר (ובענין מתעסק בשבת ושאר איסורים עיי' ברש"י כריתות י"ט ע"א בד"ה מבעיא ובתוס' שבועות י"ט בד"ה מתעסק ובמהרש"א שם ובתוס' שבת ע"א ע"א בד"ה אלא עיי"ש):
ועי' עוד בפנ"י שם במס' שבת דף מ"ב לדעת הגמ' שם לחלק בין שאצל"ג ושאין מכוין דלפ"ז שאין מתכוין לאו ממלאכת מחשבת ילפינן רק מסוגיא דיבמות דף ד' ע"ב דאיתא שם דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה וכו' וברש"י בד"ה ואפי' מוכרי כסות שאין מתכונים להנאת חימום עכ"ל וציין לעיין ברשב"א שם וברשב"א וברמב"ן שם חלקו על רש"י ופי' דמיירי בימות החמה שאינו נהנה כלל ועיקר קושיא דהאי לר' יהודה נאמר דס"ל דבעי' מוכח ומופנה עיי"ש ובס' אוהל דוד כתב לתרץ דעת רש"י עם מ"ש הרמב"ן דגם לדידן דס"ל סמוכין בכל מקום בציצית בעינן מוכח ומופנה דאל"כ לא נדע סמוכין בשום מקום דהאי סמוכים לעד אסמכתא בעלמא היא וא"כ דברי הגמ' לר"י דגם לדידיה צריכין בפעם אחד למופנה ומשם נלמד סמוכין אף היכא דליכא מופנה ועוד דליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש עיי"ש ברמב"ן בד"ה והאי ור"י כמ"ש בפנ"י מוקי לקרא באופן שאינו נהנה:
והנה כמ"ש דבמס' חגיגה מוכח דר"י ג"כ ס"ל מלאכת מחשבת ומש"ה מקלקל פטור ונקרא שם כהררים וכו' משום דלא נדע כן רק מסמוכין והרי ר' יהודה לא דריש סמוכין ולכאורה יקשה ביותר במאי דאיתא במס' שבת מ"ט ע"ב האי דתנן אבות מלאכות ארבעים וכו' כנגד עבודת המשכן וברש"י אותן המנויות שם בפ' כלל גדול היו צריכין למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה עכ"ל וא"כ יקשה לר"י מנ"ל כן וראיתי בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל שעמד על זה וכתב הגאון מפרשבורג ז"ל די"ל ממלאכה ומלאכתו כדאיתא שם אבל עיי' בתוס' שם בד"ה כנגד שאף לדרש זו צריכין ללמוד ממשכן ג"כ דאל"כ האיך נדע אבות ותולדות וגם דאיתא שכך היו עבודות הלוים במשכן וכו' עיי"ש גם מ"ש הגאון מהר"ם ברבי מפרשבורג ז"ל דהוי מופנה אינו לפי פשוטו ועי' מ"ש אאמו"ז הגאון ז"ל על דבריו:
ונראה דר"י לאו מסמוכין ילפינן ממשכן רק מסברה מאי דהוי מלאכה במשכן וחיובו על הלוים דוקא שם מלאכה גבי שבת כמו שחישבה התורה לעבודה במשכן כן חשיבי מלאכה ועבודה לאיסורא דשבת ועל כרחך כמ"ש ר"י ס"ל ג"כ דלמדין ממשכן כמו כן ממלאכת מחשבת במשכן נלמד דמקלקל פטור והאי דנקרא כהררים וכו' ולא כל מלאכת שבת ל"ט מלאכות דלמדין ממשכן נראה לומר דזה מסתבר ופשוט רק לפטור מקלקל משום במשכן היה הכל במלאכת מחשבת אינו מוכרע כ"כ די"ל בעבודת ה' צריך בכונה ותיקון ביותר ומשו"ה כהררים וכו' ודוקא מקלקל פטור לר"י ולא שאינו מתכוין דלר"י לא אזלינין בתר כונתו רק אם הוי מצד עצמו תיקון או קלקול ועי' בתוס' שבת ע"ה ע"א בד"ה ולחייב דלר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור בתיקן קצת מחייב עיי"ש נראה דלר"י בכלל מלאכת מחשבת להוציא קלקול גמור בלבד ובתיקן קצת מצד עצמו מחייב ואף דלא הוי לכונתו תיקון:
והנה לדעת התוס' דבר שאינו מתכוין בשבת לר' יהודה מדרבנן אסור וכמ"ש לעיל י"ל גם לרש"י כן א"כ בלא"ה אתי שפיר אף דס"ל מלאכת מחשבת מהתורה מ"מ מחייב בשבת ואין מדמין שאר מלאכות לשבת ואף להסוברים דס"ל מדאורייתא שאין מתכוין אסור יש לחלק בין מקלקל דיליף ממלאכת מחשבת דודאי קלקול פסול במלאכת המשכן אבל שאין מכוין לא מצינו דפסול במלאכת המשכן:
והנראה לומר לר' שמעון דפוטר בשאינו מתכון כמ"ש בפנ"י בב' טעמים שכתב מק"ו משבת לשאר איסורים ועם כל זה צריכין גם לקרא דכלאים דהנה מצינו חלוקים באיסורים מהם שאסרה התורה הדבר שלא תהיה ומהם העשיה בלבד שלא יעשה אותו באופן הראשון האיסור על העושה ובהשני על הנעשה כמו בהקפת הראש שרצון התורה שלא נהיה מוקפים ומהאי טעמא נאסר להקיף ועיי' בתוס' במס' תמורה דף ד' בד"ה ר"א שכתבו דבאופן השני מקרי תועבה ולא באופן הראשון עיי"ש וכיו"ב לענין מצות מצינו כן עי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א במעקה ע"י גוי דאף שאין שליחות לגוי מ"מ המצוה שתהיה המעקה ולא העשיה ומהני בגוי בלי שליחות עיי"ש ובמס' מנחות מ"ב כל מצוה שעשיתה גמר מצוה מברכין על העשיה ובאיסורין בתוס' במס' יבמות צ' שאזהרה שלא נהיה מלובשים בכלאים עיי"ש וכמו כן לכלל זה כל איסורי אכילה ועיי' בטו"ז יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ז בטבילת כלים ע"י עכו"ם עיי"ש ובמס' חולין בסוגיא דלא תאכל כל תועבה וברש"י שם קי"ד ע"ב בד"ה כל עיי"ש וכן מצאתי בשו"ת בשמים רא"ש סי' י"ח בתשובה מיוחס לרא"ש שם וז"ל כמה דברים יש בתורה כיו"ב שאין הכונה על הפועל הידים ממש אלא על עשות הפעולה אפי' ע"י ציווי וכו' שלא צותה התורה רק על הפעולה שתעשה היתה הדעת נותנת אף לענין עבירה זו דעת התורה וכו' שלא יהיו מוקפים ראש ומגולחי זקן שיהיה ע"י מי שיהיה וכו' עכ"ל ונאמר כמו כן לענין שאינו מכוין באיסורין שמצד עצמן האיסור כמו באסורי אכילה שרצון התורה שלא יבוא מאכל איסור בתוכינו אף שלא במכוין עכ"פ נעשה האיסור הבלתי תלוי בהעשיה ואפי' במתעסק בחלבים ועריות חייב מהאי טעמא אבל כשהאיסור משום העושה והעשיה בלבד כמו בשבת כשנעשה המלאכה ממילא בשבת ואפי' ע"י שגרם כן מערב שבת מותר עי' שבת י"ד במשנה אין שורין וכו' וב"ה מתירין עיי"ש וכל הנעשה ממילא כל היכא דלא שייך מוקצה ונולד אפי' מדרבנן מותר ורק לעשות אסור בכה"ג מסתבר לחלק אם העושה במכוין להעושה שלא במכוין דלא הוי בכלל פעולה ומעשה חשובה ויש לומר דמעשה בלי כונה לא הוי בכלל עשיה שאסרה התורה:
וכאשר נבחין נמצא בשאר איסורים אשר נמצא בהם לומר שאינו מתכוין מותר המה: לענין בכור במס' בכורות דף כ"ד ולענין נזיר במס' נזיר דף מ"ב ולענין פרה במס' בכורות דף כ"ד ול"ד ולענין מילה במס' שבת קל"ד בכולן רק העשיה האיסור אבל מצינו עוד ג' איסורים אשר אינו מתכוין ימצא בהם א' האיסור סירוס במס' שבת ק"י ב' כיבוי אש המזבח מס' זבחים צ"א ג' לענין כלאים במס' ב"ק קי"ג ובמס' פסחים ובכמה דוכתי:
והנה לענין סירוס דלמדין מבארצכם לא תעשו מלשון זה בלתי מוכח רק העשיה לאסרה ולא כי רצון התורה נגד הנעשה וגם הרי סירוס אחר סירוס אסור ומזה נראה דבעשיה האיסור וגבי כיבוי אש המזבח דאסרו משום דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה מראשית המקרא מאש תמיד תוקד יש לנו שלא יכבה הכל למען יהיה אש תמיד גם עי' מנחות צ"ט בלחם הפנים דבלא ילין הוי תמיד עיי"ש רק מסיפא דקרא דכתיב לא תכבה פליגי אם כבוי במקצת שמיה כיבוי עיי"ש זבחים צ"א ע"ב ויש לומר כמו כן דרק העשיה אסורה ואין שיעור כמה יוקד האש רק שלא יכבה הוא ואם כבה ממילא א"צ להוסיף אם נשאר שלהבת כראוי ולפ"ז באלו אין לנו טעם לחלק בשאינו מתכוין לשבת וע"ע בשלטי גבורים במס' שבועות ס"פ שבועות העידות באינו מתכוין במחיקות השם עיי"ש:
ואחר שכתבתי ראיתי בס' מקור חיים בהל' פסח בסי' תל"א שכתב וז"ל נראה דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכונה ודבר שאין מתכוין מותר אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהי' חמץ בביתו אפי' בשאינו מתכוין אסור עכ"ל ולמ"ש י"ל אפי' במעשה לפעמים שאינו מתכוין אסור ואכילות איסורים וי"ב יוכיחו ע"ז ובכה"ג אם הנעשה בכל האיסור ג"כ וכמ"ש:
והיוצא מכלל שאר האסורים הנאמר בענין זה הוא האיסור כלאים דהוי האיסור בהנעשה ואפ"ה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וא"כ אין לדמותו לשבת דרק העשיה האיסור ולא הנעשה וי"ל דכל שאר איסורין שכתבתי למעלה למדין משבת דחמיר ושאין מתכוין מותר מק"ו ומדמיון וסברה כמ"ש לעיל אבל בכלאים דיוצא מכללם ושאני באיסורו משבת וכיו"ב צריכין ללמודא בפני עצמו וכמ"ש ברש"י במס' יבמות הנ"ל מדכתיב לא תלבש וכו' ומכלאים לא נוכל ללמוד לשבת דשאני שבת דחמירי וצ"ל ממלאכת מחשבת ואתי שפיר:
(ב) בלא אפשר ולא קמכוין לר' יהודה:
במס' פסחים דף כ"ה ע"ב מחלוקת בב' לשונות שם וללישנא בתרא שם בלא אפשר ולא קמכוין גם לר"י מותר ובמגיני שלמה במס' שבת דף מ"א ע"ב בסוגיא דמיחם שפינהו כתב לחלק בין דאורייתא ודרבנן בזה והחליט מהסוגיא שם ומתרץ הסתירה שהקשו בתוס' על רש"י במס' יומא דגריס שם ה"מ דאורייתא אבל צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש ומפרש דדוקא במידי דאורייתא ס"ל לר"י שאין מכוין אסור מסוגיא דשבת דמשמע דבצירוף אסר ר"י בשאין מכוין וכתב דשם הוי אי אפשר אבל במס' שבת לדעת הסוברים דצירוף בצונן וא"כ הוי ודאי אפשר שלא יתן היותר מהמפשר ולמאן דס"ל דפושרים ג"כ מצרף האי פורתא שנותן כדי למלאותו בשביל האי לא שייך אי אפשר עיי"ש:
ובפנ"י הקשה עליו דאם נאמר דבעשישות של כהן גדול ביומא שם הוי אי אפשר א"כ למה לאביי לומר דהוי שאינו מכוין הרי אביי סבירא ליה במס' פסחים שם בלישנא בתרא לר"י לא אפשר ומכוין מותר עיי"ש:
ונראה לענ"ד לומר דהנה עיי' בפנ"י במס' פסחי' שכתב דא"א לפרש כפשוטו להתיר לר"י בא"א ומכוין וביותר למ"ש בתוס' דטרחא מקרי אי אפשר אלא דרק בשב ואל תעשה או בדרבנן נאמר כן וכתב דדעת התוס' אינו כן עיי"ש:
ולענ"ד נראה דהנה י"ל כמ"ש לעיל דגם ר"י ס"ל דמלאכת מחשבת אסרה התורה בשבת ומשו"ה מקלקל פטור אלא דלאביי הכל תלוי לר"י באם הוי אפשר או לא וזה בעושה מלאכה ועמה נגררת מלאכת מלאכה אחרת ממילא דזאת הבאה ממילא לא הוי בכלל מלאכת מחשבת אף שמכוין עליה רק באפשר לעשותה באופן אחר ובוחר באופן זה וא"כ בבחירה הזאת הוי כעושה שניהם לעיקר והנגרר יחשב כמו העיקר אבל בא"א הוי בתורת נגרר בלבד וכבא ממילא כיון שאין לעיקר לו הוי כמלאכת מחשבת ובבחר באופן שאפשר בזאת שגורר עוד מלאכה אסורה אפי' בלא מתכוין אסורה דהכל תלוי בהמעשה אם לדון אותה כעיקר או כממילא ונגרר ורבא ס"ל דרק לחומרא ס"ל לר"י אינו מכוין כמכוין ולא לקולא כדאיתא שם רק דס"ל לר"י באפשר לא מקרי אינו מכוין ממש כיון שבוחר בזה ולא במעשה אחרת ועי' מ"ש בפנ"י במחשבתו נכרת מתוך מעשיו בשאין מתכוין עיי"ש ומובן ביותר זה שכתבתי:
והנה האי אפשר בהאי דעשישות כתב בפנ"י על מ"ש בירושלמי דאי אפשר לתת חמין שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין עיי"ש וא"כ לפ"ז הוי האי אפשר מחמת איסורי דרבנן ומקרי כמו כן אי אפשר ונאמר דשאני בא"א מחמת עצמו לא"א מחמת איסורא דרבנן דבא"א מחמת עצמו הוי רק נגררת כמ"ש אבל בא"א מחמת איסורא דהוי מחמת דעתו שאינו רוצה באיסורא זה המשוי לא"א והרי מחמת דעתו מכוין למלאכה זאת וממ"נ אם מחמת דעתו נאמר שלא תהיה תורת מלאכת מחשבת עלה הרי דעתו להחשיבה אבל בא"א ואינו מכוין אז מהני שפיר א"א מחמת האיסור דהוי מחמת דעתו כיון שאין כאן דעתו המתנגדת להחשיבה למלאכה ואף דס"ל דבאפשר לא מהני במה שאין הכונה למלאכה זאת לסתור המעשה דהוי באפשר כאלו עושה המעשה מיוחדת בעבור מלאכה זאת ג"כ ולא הוי בתורת נגררת אבל בכה"ג לסתור דעתו מהני כונה הסותרת דעתו בכה"ג דאי אפשר מדעתו שלא לעשות איסורא אבל הכונה שיהיה למלאכה זאת לו וא"כ מיושב קושית הפנ"י על המגיני שלמה הנ"ל דצריך אביי לומר בהאי דעשישות דהוי שאין מתכוין דוקא ואתי שפיר וע"ע בתוס' פסחים שם שכתבו דא"א ומכוון וי"ב מיירי בליכא פסיק רישא ובפנ"י הקשה ע"ז כיון דאפי' מכוין מותר מאי שנא אם הוי ג"כ פסיק רישא עיי"ש:
אבל למ"ש י"ל כה"ג דהוי פסיק רישא לא שייך לומר דהוי בתורת נגרר בלבד כיון דשניהם נעשה בערך שוה ומה העיקר ומה הנגרר רק כשאחד בודאי הוא העיקר ולא השני דהוי כספק אם יהיה או לא וא"כ לפי מ"ש י"ל כמ"ש לעיל דגם לר"י ס"ל מלאכת מחשבת כמו ר"ש וכמ"ש:
והנה מחלוקת הפוסקים ז"ל אם צירוף הוי דאורייתא או דרבנן עיין בתוס' וברשב"א וברמב"ם בפי"ב מהל' שבת והה"מ והראב"ד שם ובמג"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ו עיי"ש והה"מ כתב דצירוף דאורייתא וסוגית הגמ' דמיחם מוכח כן והקשו עליו מנ"ל כן ועיין בלח"מ ובשער המלך בזה:
ונראה לענ"ד גם עיי' בשעה"מ בפי"ב מהל' שבת בשם הריטב"א לדייק דצירוף מדרבנן משום דאיתא ולצרף לכתחילה מי שרי משמע דלא הוי רק מדרבנן עיי"ש ונאמר דלכאורה יש לעיין אפי' למאן דאמר דאף בלא אפשר ולא מכוין אסר ר"י מ"מ כשנתן כבר מים בתוכו עד כדי לחמם נראה דיהיה מותר להוסיף שלא יהיה בתורת בישול ועדיף להיות מצרף לדעת הסוברים דהוי מדרבנן וגם אינו מכוין משיעבור למפרע על בישול דאורייתא במכוין כמצינו כיו"ב במס' שבת דף ד' ברודה פת דהתירו לו לעבור על איסור דרבנן בידים שלא יעבור למפרע על דאורייתא עיי"ש ואיסור בישול אין לבטלו למפרע רק ע"י הוספה וכמ"ש בפנ"י עיי' שהקשה דהרי מסתמא אי אפשר לצמצם לשפוך כל המים המרובים בפעם אחת אלא בכמה שפיכות וא"כ אפי' בלא לצרף בתחילת השפיכה הוי מבשל וכתב וז"ל והנראה בזה דכל היכא ששופך המים רצופים בלי הפסק בנתיים וגליא דעתיה שאינו רוצה בחימום אלא כדי להפשירן מותר וכו' דאפי' לר"י מותר בכה"ג כיון שאין מלאכת הבישול כיו"ב מתקיימת וא"כ לא דמי למבשל כלל וכו' עכ"ל וא"כ רק כששופך עוד בתוכו לא יהיה בכלל בישול למפרע וא"כ הוי אי אפשר משום האיסור בישול ובכה"ג אף אם נאמר בלא אפשר ג"כ אסור שאין מתכוין לר"י מ"מ יהיה עדיף מלעבור איסורא דאורייתא ובמכוין:
והנה אם נאמר צירוף אסור מדאורייתא כמו בישול אם גם לפ"ז יהיה עדיף שאינו מתכוין בידים ממכוין למפרע בזה יש לעיין ולדעת התוס' במסכת שבת בסוגיא דמיחם דלר"י שאינו מתכוין מדרבנן ודאי עדיף גם לפ"ז ולדעת רש"י דנראה דהוי דאורייתא י"ל כנראה בסלקא דעתך במסכת פסחים לר"י שא"מ ומכוין שוין ולמסקנא דאמרינן כי אמר ר"י שא"מ כמכוין לחומרא לקולא לא אמר עיי"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין יש לעיין:
וא"כ לפי מ"ש מדויק היטב סוגיא הגמרא במסכת שבת הנ"ל דמקשינן לצרף לכתחילה מי קשרי דלשון לכתחילה בלתי מובן וכמו כן מ"ש הריטב"א בזה ולפי מ"ש מובן שפיר דבדיעבד יש מקום לומר דיהיה שרי לצרף ולהוסיף רק לכתחילה קשיא גם אתי שפיר דיקשה דמנ"ל לשמואל דמותר לצרף במכוין לכתחילה:
אמנם לפי מ"ש המגיני שלמה הנ"ל דלר"י אי אפשר ולא מכוין מותר לכתחילה רק כמ"ש להפשיר גם האי פורתא עד שימלאהו כולהו משום האי פורתא לא חשיב אי אפשר עיי"ש יקשה שהרי אם הוי בכה"ג דע"י האי פורתא לא יהיה חמין ובישול וא"כ הוי אי אפשר בכה"ג אם נאמר צירוף דאורייתא והרי אמרינן לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל לצרף אסור וכו' משמע בכל פעם אסור לצרף והרי ימצא דאין מפשר עד שימלאהו כולו וא"כ הוי אי אפשר ולא מכוין ודוחק לומר דהאי פורתא לא משוי לפושרין אבל אם נאמר דאורייתא וא"כ אינו מרויח במה שימלאהו ויוצא מידי בישול ויביאו בידים לידי צירוף אם לא נאמר כמ"ש לעיל דגם בדאיכא שאינו מתכוין עדיף למפרע גם כמ"ש במג"ש בדאורייתא אפי' בלא אפשר ולא מכוין אסור וא"כ יהיה מפורש בזה בדעת המג"ש דעת הרה"מ הנ"ל דמוכח בסוגיא דצירוף דאורייתא:
אמנם לדעת התוס' וסייעתם דצירוף מדרבנן וע"ע בתוספות בד"ה מידי מיחם וכו' שכתבו דמשום דאיכא למטעי הוי לדייק בלשון פינהו עיי"ש. וי"ל עם מ"ש בצל"ח בריש מסכת ביצה בפי' כחא דהתירא עדיף דזה בדאורייתא דאמרינן בלשון סתמי מספק להחמיר משא"כ בדרבנן כחא דאיסורא עדיף לאשמעינן עיי"ש. וא"כ י"ל דאם צירוף דאורייתא ניזל לחומרא כמו כן בלשון סתמי ומובן עם מ"ש ולדעתם ז"ל י"ל לכאורה לפרש לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור עמ"ש בתוס' ישנים לדעת הסוברים דדוקא בצונן מצרף וז"ל דמשמע ליה פינהו כאביי וקאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר שלא נתן בו מים כ"כ שיצטננו אבל נתן בו מים כ"כ עד שיצטננו אסור ואע"פ שאינו מתכוין לצרף מיתסר עכ"ל. וא"כ יש לפרש לא שנו להפשיר אבל לצרף דהיינו עד שיהיה צונן אסור משום דזה הוי אפשר שלא יתן רק כדי הפשר ויצא מידי בישול:
גם י"ל לדעת הסוברים בפושרין ג"כ מצרף אבל לא רק באותו מקום שיגיע בו המים בלבד וא"כ י"ל לא שנו אלא להפשיר דאז מותר אפי' במצרף משום דימצא מקום בכה"ג להתיר דיהיה בגדר א"א אבל לצרף כשדעתו לצרף שימלאו עד שיהיה צונן או אפי' בפושרין אם בלא"ה פושרין ומוסיף להפשירו עד שימלאהו זה הוי בגדר אפשר ואסור. אמנם עי' בתוס' בד"ה ל"ש וז"ל והא דפריך והא מצרף משום דמשמע ליה הא דקאמר אבל נותן לתוכו מים מרובים שיש בו כשיעור לצרף מדקאמר מרובין וכו' עכ"ל והרי למ"ש אפשר שיתן מרובים גם כן ואף שמצרף כיון שמפשיר י"ל דעם כל זה לשון מרובין מיותר דהו"ל כדי להפשיר בלבד וא"כ לראיה אתיא דאף כשאין להפשיר עוד מותר משום שאין מכוין לצרף רק ליתן בתוכו בלבד וצ"ע לפי מ"ש באמת לר"י בא"א להפשיר בלעדי שיתן כדי צירוף אם מותר אם נאמר צירוף מדרבנן:
(ג) בפי' שאינו מכוין ופסיק רישא ודעת הראשונים ז"ל בזה:
הנה יש לחקור בפי' שאינו מתכוין אם דהוי ספק השקול אם יעשה המלאכה בגללו או לא ובכה"ג בא"מ מותר ובפסיק רישא אם ברוב פעמים יבוא בגללו וא"כ לדעת רבינו דס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא לר' יהודה יהיה מותר מהתורה ככל הספיקות ויהי מחלוקתם בזה דר"י ור' שמעון מדרבנן ואפי' בשאר איסורין והרי כמ"ש בתוס' רק בשבת לר"י מדרבנן אסור ולא בשאר איסורין וכדמוכח במס' שבת דף קל"ג דאיתא "בשר" אתיא להתיר דבר שאין מתכוין במילה דבעלמא מדאורייתא אסור וגם לר"ש דס"ל מותר אפי' מדרבנן מותר דפשיטא דבהאי לא יפלוג ר"י אם בכ"ד לפ"ז יהיה מדרבנן לא שייך לגזור כמ"ש בתוס' דגזרינן שבת אטו שאר איסורים וע"כ נפרש שא"מ מותר לר"ש אפי' כשברוב פעמים בא בגללו המלאכה ויקשה לפרש פסיק רישא דלפ"ז צריכין לפרשו דבודאי יבוא מלאכה בגללו וזה יקשה לומר דמאי שנא מבכל דוכתין דאמרינן רובא ככולה:
ואם נדייק בלשון רבינו באין מתכוין כתב אפשר שתעשה בגללן וכו' ואפשר שלא תעשה בגללן וכו' והיה נראה דבספק השקול מקרי א"מ ובפסיק רישא כתב שודאי תעשה בשביל אותו מעשה וכו' נראה לכאורה מלשונו דברוב לא הוי פ"ר רק בודאי והדיוקים סותרים זה את זה דבמ"ש בא"מ היה נראה ברוב הוי פ"ר ובמ"ש בפסיק רישא לא נראה כן:
וראיתי בשו"ת הריב"ש בסי' שצ"ד דנראה מדבריו שם דגם ברוב פעמים נעשה מלאכה בעבורו הוי פסיק רישא עיי"ש אמנם דעת הריטב"א דאם נעשה באופן שאפשר שיקרה שלא יעשה איסור לא מקרי פ"ר במס' כתובות דף ה' ע"ב מובא בשיטה מקובצת בד"ה את"ל וז"ל וכתב הריטב"א ואין פי' הלשון הוה דבעיין מיירי בבקיאים בהטייה דא"כ אין כאן דבר שאין מתכוין וליכא למימר פתחא ממילא הוי אלא ה"ק דכיון דיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח ואפשר שיזדמן זה אין כאן פ"ר וכו' דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק לא חשיב פסיק רישא ולשון פ"ר מוכיח כן עכ"ל וכיו"ב ברשב"א בחי' שם בד"ה א"כ טורד למה וכו' וז"ל ותו קשיא דאסיק דמותר לבעול ולא מסיים בה בבקי ושיכוין להטות ומי שיודע בעצמו שאינו בקי האיך יבעול ומעשים בכל יום שמתירין לבעול לכתחילה אפי' לבבלים שאינן בקיאין ובאמת כן הוא כיון דאפשר בהטייה לכו"ע שרי דאפשר שיזדמן להם הטייה ואע"פ שלא יכונו להטות וכדאמרינן גורר מטה וספסל ולא בעינן בקי שלא יעשה חריץ וכן כל דבר שאין מתכוין עכ"ל:
הנראה מדבריהם דאף דברוב פעמים יעשה המלאכה כיון דעל המיעוט שלא יעשה מקרי שאינו מתכוין וכן נראה מלשונם עד כי דוחק לפרש ולומר דבאין בקיאין הוי ספק השקול וגם הוי נגד המציאות ועי' בשלטי גבורים שבת ק"כ בסוגיא דגרם כבוי אות ג' מ"ש:
אמנם ראיתי ברא"ה שם שכתב דלרוב פעמים בא בהטייה וז"ל ולפיכך מותר לכולן לבעול בתחילה בשבת כיון דאפשר בלא דם ואע"ג דאיכא מעוטא שלא תזדמן להם הטיה לעולם ולדידהו הוי פסיק רישא אחרי הרוב כל עולם נידון אי נמי אפשר דלכל העולם הטיה מזדמנת ונקיט רוב דהכי אורחא דתלמודא עכ"ל הרי נראה מדעתו דברוב הוי פ"ר אבל גם בדעת הרא"ה נראה שמסכים לדעת הראשונים הנ"ל אלא שכונתו דאפשר האי גברא באלה שלא יזדמן לעולם כלל דבכה"ג הוי פ"ר וע"ז נאמר דמסתמא מרובם שמזדמן לפעמים ובאי נמי כתב דלכל העולם מזדמן לפעמים וא"כ בנזדמן לפעמים לא מקרי פ"ר:
אמנם כאשר נדייק בלשון רש"י במס' ביצה דף כ"ג ע"א בד"ה ור' אלעזר הואיל ואין מתכוון לחבורה אע"ג דזימנין דמתרמי שרי וכו' עד כאן לשונו הלשון זמנין דמתרמי היה נראה דרק על המיעוט שיהיה מלאכה מקרי שאינו מתכוין אבל מלשון רש"י שם כ"ג ע"ב בד"ה תרי תנאי אליבא דר' יהודה חד סבר העגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ בגרירתה שפעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשת תחת גלגולה עכ"ל הנה מדבריו אלה נראה דאם הוי לא שכיח שיבוא מלאכה בגללו אפי' לר"י מותר ולפ"ז ע"כ שא"מ בספק השקול ודוחק לפרש לא שכיח במעוטא דמעוטא שלא יהיה סותר ללישנא דלעיל ונראה ביותר שכתב כן לעיל כאשר הוא במציאות על המיעוט ועי' ברש"י שבת דף נ' ע"ב בד"ה אלא הא והא ר"י הנך תרתי וכו' ר"י ומאן דאסר סבר זמנין דגריר ור"י האמר דבר שאינו מתכוין אסור ומאן דשרי סבר לא גריר כלל ואין כאן משום ממחק עכ"ל נראה דנעשה על המיעוט לר"י אסור וזה שלא כמ"ש במס' ביצה הנ"ל וצ"ע:
ובתוס' במס' נזיר דף מ"ב ע"א בד"ה נזיר וכו' אף כי פעמים שמשיר שער דבר שאין מתכוין הוי ומותר כר' שמעון ומפספס שמבדיל שערות זו מזו אף כי פעמים שמשיר עכ"ל הנה לשון פעמים נראה דרק על המעט מ"מ נראה דלאו דוקא דודאי מסתברא בספק השקול אם יהיה מלאכה מקרי שא"מ כנראה בכמה דוכתי:
ובתוס' במס' פסחים דף ק"א ע"א בד"ה והלכה וז"ל ושמא ר' יוחנן לא סבר ליה כותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא עכ"ל והנה נראה מדברי התוס' דלומר לר' יוחנן אף דס"ל שאינו מתכוין מותר בכה"ג דקרוב לעשות המלאכה הוי לדידיה פ"ר ולפ"ז ר' שמעון דמתיר בגרירה אפי' בקרוב לעשותו מקרי שא"מ ויש לפרש ג"כ מ"ש בתוס' ודמי לפ"ר דגם לר' יוחנן לא הוי פ"ר ממש רק דומה וי"ל דאסור בכה"ג מדרבנן אבל פ"ר מדאורייתא בודאי יבוא בגללו וגם זה כתבו בלשון שמא ומסופק בדבר. ועי' בתוס' במס' שבת דף צ"ה ע"א בד"ה המכבד וז"ל וי"ל דבהא פליגי ר' אליעזר סבר דהוי פ"ר ורבנן סברי דלא הוי והא דאמר האידנא דס"ל כר"ש שרי לכתחילה אע"ג דאפשר דסבר ר"ש דהוי פסיק רישא מ"מ הש"ס סבר כרבנן דלא הוי פ"ר הלכך שרי לכתחילה כיון דקיי"ל כר' שמעון עכ"ל ויקשה לפרש דפליגי במציאות אם הוי פ"ר או לא ונראה כמ"ש דפליגי אם אזלינן בתר רובא למשוי פ"ר ועיין בכ"מ בפ"א מהל' שבת להלן ה"ה בשם רמ"כ וגירסתו אבל בגדולים ד"ה אסור דדמי לפ"ר עיי"ש ומסכים לדברי התוס' במס' פסחים הנ"ל ועיין בשו"ת רבינו מנחם עזריה סי' ל"ג שסיים שם בפ"ר ודאי אבל בדדמי וא"מ לא אסור וכו' עיי"ש ועי' במל"מ (פ"א) [פ"י] ה"א מהל' טומאת צרעת בשם הספרי עיי"ש שלא יחלקו במציאות י"ל כמ"ש:
אמנם יש לעיין במס' כתובות הנ"ל דאיתא שם כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אע"פ שמשיר צרורות וברש"י וז"ל והאי דילמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה עכ"ל עיי"ש ויקשה בס"ד דדבר שאין מתכוין אסור וא"כ אם פי' דהוי ספק השקול א"כ הוי שא"מ ועל כרחך פי' דרוב פעמים אינו משיר ויקשה א"כ למה נחזיק הדם בדם בתולים נגד הרוב לטהר האשה ומן בקיאין בהטייה אכתי לא ידעינן והנה י"ל דראיה בתשמיש הוי ספק הרגשה וספק דם בתולים והוי ספק ספיקא אף דספק דם בתולים הוי נגד הרוב מ"מ לדעת הרשב"א דס"ס מטעם רובא י"ל ספק ספיקא כה"ג ואף דיש רוב דמים באים בהרגשה אבל זה כשנדע בודאי דהוי דם נדה אבל כאן ע"ז דנין שמא דם בתולים והוי לדון בעיקר הרוב ובמס' כתובות כתבתי יותר בזה:
והנראה דלכאורה היה נראה דפי' פ"ר ושאינו מתכוין אם בספק השקול או אף ברוב תליא במחלוקת הרמב"ם ורשב"א אם ספק דאורייתא מתורה לחומרא או רק מדרבנן אבל אשר אחזה לענ"ד דלהסוברים דרוב לא משוי לפ"ר אף דספיקא דאורייתא מתורה לחומרא בשא"מ מותר ורובא דבודאי מדאורייתא לכו"ע:
ובראשונה נדבר בפי' פסיק רישא ובדעת הערוך דס"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר והנראה דהנה עיין בתוס' במס' יומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ שכתבו וז"ל וי"ל דהתם פ"ר הוא שא"א בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פ"ר כמתכוין דמי וכו' עכ"ל הנה פירשו לנו דפ"ר הוי בגדר מתכוין ובערוך בערך פסק וז"ל מודה ר' שמעון בפ"ר ולא ימות וכו' ואם אמר אינו מכוין וכו' אין ממש בדבריו אלא הרי הוא כמכוין וכו' עיי"ש והנה צריך פירוש למה הוי בערך מתכוין אף שאין כונתו לה כלל:
ונראה דטעמא דפסיק רישא הוא דכיון דכיון להפעולה אשר ממנה באה המעשה האיסור אע"פ שלא כיון בפרט למעשה האיסור גופא הבא מגללו עם כל זה מקרי מלאכת מחשבת כיון דכיון להפעולה אשר המעשה האיסור יוצא ממנו ודוקא כשיש לומר שלא כיון הפעולה ג"כ כגון שיש ספק אם תבוא בגללה וא"כ אין המעשה נכלל בכלל הפעולה דנאמר דהכונה להפעולה הוי כונה לכל הנגרר ממנה דהפרט בכלל הכלל דהרי אפשר שיעשה הפעולה והמעשה האיסור לא יהיה וא"כ אינה נכללת בכלל כונה על הפעולה ודוקא בבא בודאי הוי בכלל הפעולה משום דנגרר אחריה בודאי והכונה על פעולת ההתר ככונה על הנגרר האיסור משא"כ בספק בלא כיון ונעשה במקרה לא הוי כונה ע"ז והוי כמכוין ע"ז ולא ע"ז ולא שייך לומר דכונה על ההתר ממילא כונה על האיסור והוי כיון ע"ז ונעשה זה ולכן מצינו לשון מתעסק אצל נטילת נשמה שבת דף ע"ה ובתוס' שם בד"ה מתעסק שפי' אין מכוין עיי"ש ובמס' כריתות גבי החותה גחלים דאיתא נמי לשון מתעסק תחת אין מכוין אף דודאי אינו בחדא מחתא מכמה חלוקים מ"מ לשון מתעסק המורה בכיון ע"ז ועשה אחרת יורה נמי ע"ז ומובן מ"ש בתוס' ובערוך הנ"ל דפ"ר כמתכוין דהוי ע"י דהוי פ"ר מתכוין ממש כיון דנכלל בכלל כונתו על מעשה ההתר שהיה מתכוין עליה:
וראיתי בס' קרית ספר למבי"ט פרק א' אזהרה ס' וז"ל אע"ג דכל דבר שאין מתכוין מותר מדאורייתא וכו' אפ"ה אי הוי פסיק רישא חייב דאורייתא אע"פ שלא נתכוין דהו"ל כנתכוין כיון שא"א אלא עשות המלאכה באותו מעשה והוי מלאכת מחשבת עכ"ל ומבואר ביותר לפי מ"ש:
ולפ"ז י"ל אף למאן דס"ל בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא לענין פסיק רישא בעינן שיהיה עכ"פ נעשה בודאי דאל"כ י"ל דהוי כאין מכוין דלא נכלל בהפעולה שעשה על הבא מחמתה ואין דומה לשאר מילי דאורייתא דאמרינן רובו ככולו ג"כ ואתי שפיר:
אמנם לספק לדעת הרבינו דס"ל ספק דאורייתא מתורה לקולא אם גם במכוין ס"ל כן די"ל דוקא כשאינו מתכוין אבל בכיון שדעתו לעשות האיסור י"ל דאסור מהתורה דוקא כשא"מ אף דאפשר שיעשה אותו מותר אבל להיות דעתו לאיסור י"ל דאסור דדוקא ספק ממזר התירה התורה כשנושא משום ספק אבל לא כשדעתו שתהיה ממזרת וחפץ באיסור ומיניה בכל ספק דרבנן י"ל נמי כשמכוין אסרו אפי' בספיקן ומכ"ש לפי מ"ש ז"ל דכל דרבנן בכלל לא תסור והקילו החכמים בדבריהן בספק ובכה"ג שמכוין לעבור י"ל דלא הקילו וצ"ע:
ומיניה נמי אם ברוב פעמים לא יבוא לאיסור דמותר לעשותו אם מותר לכוין ועי' במס' פסחים בסוגיא דאפשר ולא מכוין לאביי לר' יהודה באי אפשר ומכוין מותר ולר' שמעון אסור וצ"ע בכה"ג אבל עכ"פ לדעת הרבינו צ"ל לר"י בספק השקול בשאינו מתכוין רק מדרבנן אסור וא"כ במצרף דאמרינן לר"י דאסור ע"כ אם נאמר צירוף דאורייתא ואסור מדרבנן אבל אם נאמר צירוף מדרבנן צ"ל במצרף ברוב פעמים מצרף ועם כל זה לא הוי פסיק רישא ודעת הרה"מ בדעת רבינו דצירוף דאורייתא ולהסוברים מדרבנן צ"ל כמ"ש דלרוב מצרף ולא הוי פ"ר ותליא במ"ש לעיל בדעת הראשונים ז"ל הנ"ל ולדעת המ"מ בדעת רבינו דצירוף עשישות דרבנן צ"ל ג"כ לדעתו כדאמרינן דשאינו מתכוין פי' ברוב פעמים ג"כ דאל"כ בלא"ה מותר ועכ"פ כמו כן לר"י לחיוב חטאת בשא"מ נראה דוקא כשרוב פעמים כן:
ובמ"ש נראה ליישב דעת רש"י במסכת יומא דף ל"ד שכתב דבדרבנן גם לר' יהודה אינו מתכוין מותר ובתוס' שם ובמסכת שבת דף מ"א ע"ב הקשו ע"ז מגורר אדם וכו' דהוי כלאחר יד רק איסורא דרבנן ואפ"ה פליג ר"י ואוסר עיי"ש:
וי"ל למ"ש בפי' שאינו מתכוין אם הוי בספק או אפי' ברובא ובספק, בדרבנן מאי נאמר וראיתי בספר מגן אבות שהקשה למה נאמר בספק דרבנן באינו מתכוין לאיסור וכתב ג"כ במתכוין אף בספק אסור משום כונתו לאיסור לעבור דרבנן עיי"ש וזה כמ"ש וכונתי לדעת הגדול בס"ד אבל בשא"מ לא יהיה נאסר וכתב דאפשר דלא אמרינן ספק דרבנן להקל רק בלא נתברר לבסוף איסורו אבל היכא דנתברר אחר המעשה דעביד איסורא לא נאמר כן וכתב שהוא דוחק וכתב עוד די"ל משום דהוי לכתחילה ושלא להכניס בספק לכתחילה עיי"ש. והנה בזה בספק דרבנן שיוכל להתברר עיין במסכת טהרות פ"ה מ"א בהר"ש שם דאף דספק טומאה ברה"ר טהור ביכול להתברר שנטמא אזלינן להחמיר לר"ע ולר"י עיי"ש:
ולפי מ"ש לעיל י"ל דבאמת ספק דרבנן באין מתכוין להקל. ואין מתכוין בדרבנן לא מצינו להחמיר רק היכא דרוב פעמים נגרר המלאכה דאיסורא וכמ"ש לעיל דהרבה מהסוברים גם ברוב פעמים מקרי שא"מ ולא הוי פסיק רישא רק בודאי וא"כ יש ליישב קושית התוספות על רש"י הנ"ל די"ל בגרירה דהוי ברוב פעמים חריץ ועיין בתוספות פסחים ק"א הנ"ל ומשו"ה אף בדרבנן שא"מ אסור לר' יהודה אבל במצרף בעשישות י"ל דהוי רק ספק בלבד ולכן מותר בדרבנן וכמ"ש ברש"י ואתי שפיר:
ונאמר להבין בדברינו זה דעת השלטי גבורים במסכת שבת בס"פ האורג דדעת הרשב"א שם וז"ל בירושלמי שהתירו לנעול בתחילה ביתו ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי לבד וכו' ובר"ן השיג עליו וכתב ודברים תמוהין בעיני הרבה האיך אפשר שאפי' במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהיה מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו וא"א לו שלא יהיה הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרינן בכל דוכתי פסיק רישא אפי' לר' שמעון אסור וכו' עכ"ל:
וכתב בשלטי גבורים שם וז"ל ואני כתבתי בחידושי שכל מעשה שאפשר לגמור בלא פסיק רישא אם אפי' עשהו בפ"ר מותר כי לא מתכוין לעשות בפ"ר וכו' ומדברי הרשב"א סיוע גדולה לדברי כי ק"ו המה דברי מדבריו עכ"ל ועי' בספר מרכבת המשנה בפירושו בהש"ג דכיון שיכול לצוד בהתר מותר אף באיסור דלא הוי כמתכוין ומפרש בזה דברי רש"י זבחים צ"ו ביוכל לזלף בטיפין דקין יוכל לזלף בגדולים עיין מ"ש בזה ליישב דעת רבינו בהל' כלאים בזה ובאמת יפלא לענ"ד וכי מותר לעשות איסור כשיש לו התר ולמה לא הוי עוד פסיק רישא אף דיוכל לעשות בהתר והוי אפשר לו בענין אחר ולכאורה יגרע בכה"ג:
אמנם לדעתי נראה דאין כן דעת השלטי גבורים אלא דעתו בכה"ג דצידה דיוכל לעשות הנעילה בלי איסור והנעילה בעצמה מותרת וא"כ אף שיש השתא צבי בתוך הבית מ"מ כיון שלא נתכוין לצידתו ו
הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שא"צ לגופה של מלאכה חייב עליה כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן את הפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר מפני שכבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאצל"ג הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה ה"ז חייב וכן המעביר את הקוץ ד' אמות ברה"ר או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה. ועי' בראב"ד ובכ"מ ובהפרש בין מלאכה שא"צ לגופה ופסיק רישא שכתב בכ"מ דבשאצל"ג מכוין הקשו דא"כ יגרע משאצל"ג מפ"ר דאין מכוין והנה כפי מ"ש לעיל בפ"ר הוי ממילא כיון. ובכפות תמרים במס' סוכה דף ל"ג וכן במרכבת המשנה דפ"ר בניחא ליה ושאצל"ג בלא ניח"ל וההחולקים על הערוך בפ"ר דלא ניח"ל רק במ"ש להתיר אף מדרבנן דלדידן הוי משאצל"ג ומדרבנן אסור:
ובפי' משאצל"ג כנראה כמ"ש בכפות תמרים מלשון רבינו כרש"י במס' שבת דף צ"ג ע"ב בד"ה ור"ש דהוי רק לסלק המזיק ולא נרצה לו ועיין בתוס' שם צ"ד ע"א בד"ה ר"ש וברשב"א שם ובעה"מ בדף ק"ו עיי"ש:
והנה משאצל"ג במחלוקת שנויה דר' יהודה ור' שמעון ור"ש מפורש צ"ג ע"ב במשנה את המת במטה וכו' ור"ש פוטר ולר"י דמחייב בתוס' צ"ד ע"א בד"ה את כתבו משום דת"ק דר"ש ר"י ובשם הרשב"א מהאי דלעיל דף צ' ע"א במשנה ר"י אומר אף המוציא ע"ז כל שהוא שנאמר לא ידבק בידך מאומה ויפלא דבירושלמי שם בפרק ר' עקיבא פ"ט ה"ו במשנה הנ"ל בגמ' שם תני אף ריח רע כל שהוא א"ר אילא אף ר' שמעון מודה בה מודי ר"ש באיסורי הנייה ובקרבן העדה שם אע"ג דסובר ר"ש מלאכה שאצל"ג פטור עליה וה"נ א"צ למשמשין אלו ואפ"ה מודה דחייב גבי איסורי הנאה שהוא רוצה בביעורן שלא יכשל בהן עיי"ש ועי' בפ"י ה"ה שם ובקרבן העדה וראיתי בס' שלום ירושלים שהעיר ע"ז עיי"ש:
והנה בלתי מבואר למה באיסורי הנאה במבערן שלא יכשל לא יהיה בכלל מלאכה שאצל"ג דלרש"י הוי שאצל"ג דהוי רק לסלקו ולתוס' אינו עושה בהדבר לצורך לו כבמשכן וי"ל באיסורי הנאה דהביעור מצוה והוצאתו מביתו ומכ"ש ע"ז דאסור להיות בביתו ואף במשמשי ע"ז מצות ביעור איכא ולהוציאו מביתו מהביעור וא"כ משום קיום המצוה הוי לצורך גופו ושאני במוציא מת לקברו דאין הוצאה המצוה רק הקבורה שתהיה למחר משא"כ בביעור דהוצאה בכלל ביעור ובקברו בשבת אם חייב גם על הוצאה כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה לא הוי התחלה דמצוה כלל ועיין במס' שבת ק"ו ע"א בד"ה בחובל שכתבו לר' אבהו הוי מצוה צריך לגופיה אף דלצורך מצוה לא חשיב תיקון עיי"ש ועי' ברשב"א שם שכתב דמצוה לא הוי צריכה לגופה וקבורת מת מצוה לר"ש הוי שאצל"ג והאי דאמרינן קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת אינה לר"ש עיי"ש ולפי דבריו י"ל דברי התוס' בשם הרשב"א דס"ל כותיה ומשו"ה לדעתו הבבלי דלא כירושלמי אמנם בירושלמי פי"ג ה"ג בקורע על מתו דפטור מוקי כר"ש ואף דהוי מצוה וכדאיתא שם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה ולבסוף שם מחלוקת בזה וי"ל דר' אילא לעיל ס"ל דלא הוי מצהב"ע וא"כ הוי תיקון וא"כ יש ליישב דעת הרשב"א בתוס' שם דס"ל דהוי מהב"ב וצ"ע בכה"ג דלא שייך דלתקנו בענין אחר לא שייך מהב"ב וי"ל דמ"מ כיון דאינו רשאי לכתחילה כן לאו מצוה קעביד ותליא אם מהב"ב דאורייתא:
ועי' בתוס' שבת ע"ג ע"ב בד"ה וצריך בזומר לא שייך אצל"ג חייב לכו"ע דלא הוי באצל"ג דרך זמירה ועי' מ"ש בפ"ח הט"ו ועי' בעל המאור [דף] ק"ו בזורה ובורר בכלל מלשאצל"ג והתורה חייבו ועי' בריב"ש בסי' שצ"ד עיי"ש. והנה דעת רבינו כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב ובהמגיד משנה דאף מאן דפוטר בשאינו מתכוין מחייב בשאצל"ג כנראה במס' שבת מ"ב. ויש להבין דר"י דדרש לענין מקלקל מלאכת מחשבת אסרה התורה במס' חגיגה דף י' ולמה לא למשאצל"ג כדאי' שם ג"כ מהאי טעמא ומשו"ה כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דרק בשבת לר"ש שאצל"ג פטור ולא בשאר איסורים ובשא"מ למ"ש בתוס' לר"י מדרבנן אבל בשאצל"ג ס"ל מדאורייתא כן ועי' מ"ש לעיל:
ולכאורה נראה דהנה בשבת עשה ול"ת כדאי' בכמה דוכתי ועשה דשבתון כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן שלא יהיה עמל וטורח בשבת וא"כ יש להבין בשאין מתכוין ושאצל"ג אף דמסתברא דמשום לא תעשה דמלאכה לא הוי בכלל זה משום דלא הוי מלאכת מחשבת בתר כונתם מ"מ לענין שבתון דמ"מ המלאכה מצד עצמם נעשית כראוי יהיה באיזה כונה שתהיה לא שבת מעמל וטורח מלאכה וא"כ לענין ביטול שבתון מה לנו לחלק בין שא"מ ושאצל"ג וא"כ יש לנו סברה לומר אף דדרשינן מלאכת מחשבת לענין מקלקל לפטור ושא"מ ושאצל"ג ג"כ לפטור משום דלא עבר על ל"ת מ"מ איסורא הוי ומצוה דשבתון ביטל אבל מזה רק מקום לומר דשאצל"ג יהיה אסור משום ביטול מצות שביתה ולא לנו עוד טעמא לר"י לומר חייב חטאת וי"ב:
ונראה בעשה ול"ת דשבת דשאיסורן משום מלאכה וא"כ הלא תעשה לאסור המלאכה והעשה לשבות מענין הל"ת ונפק"מ בהעשה אם לדחיה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם כמ"ש כשנמנע ממלאכה קיים מ"ע אבל מצינו ל"ת בלעדי מלאכה כמו הוצאה בזה הלאו דאינו על איסור מלאכה בשביל ביטול שביתה ומנוחה וכיו"ב ראיתי בס' החינוך סי' כ"ד בתחומין שכתב משרשי המצוה וכו' וינח ביום השביעי ע"כ לזכור הדבר ראוי שננוח במקום אחד כלומר שלא נלך בדרך רק דרך טיול ועונג ובהליכתו י"ב מילין יש בו טורח רב עיי"ש וא"כ באלה הל"ת בשביל השביתה דהוי ג"כ עשה ובדבר דאינו מלאכה העשה בפני עצמו והל"ת בפני עצמו (ועיין ברמב"ן וריטב"א במס' קדושין דף ל"ד שכתבו במעקה ושילוח הוי הל"ת בשביל העשה ובכה"ג הל"ת בגדר עשה עיי"ש) וא"כ הל"ת ועשה בדבר דאינו מלאכה כמ"ש העשה בפני עצמו והל"ת בפני עצמו ובדבר שאינו במלאכה הל"ת נגרר ונצמח מהעשה שלא יבטל השביתה והמנוחה וי"ל מ"ש בתוס' ריש מס' שבת דהוצאה מלאכה גרוע ונראה לפרש משום דלא הוי בגדר מלאכה דהוי בשנוי מעשה בהדבר גם מהאי טעמא גרוע דהלאו על ביטול השביתה ונגרר מהעשה וכמ"ש ואפ"ה הוי עשה ול"ת בהוצאה וזה הי' נראה שלא כדעת הריטב"א במס' קדושין הנ"ל ויש ליישבו למעיין בדבריו שם:
ולפ"ז נאמר במלאכה שאצל"ג דכמ"ש די"ל לר"י דאסור דמטעם מ"ע דשביתה אין לחלק למכוין ונהנה דמלאכה נעשית כראוי וביטל השביתה דעל ביטול השביתה לא שייך שאינו צריך לגופה לפטרו ואף דבכלל ל"ת לא הוי מטעם מלאכה דלא הוי מלאכת מחשבת מ"מ הרי בשבת בהוצאה וי"ב דהוי הל"ת על ביטול השביתה דליכא מלאכה כמו כן י"ל לר"י כיון דאיכא עשה דשביתה בשאצל"ג הוי הל"ת על ביטול שביתה כמו בהוצאה וי"ב דא"ל בהוצאה נאמר בפירוש הל"ת דהוי כמ"ש על השביתה דלא מסתבר הוצאה מלאכה יהיה בל"ת על ביטול שביתה ושאר מלאכות לא:
ונאמר ליישב במ"ש בסוגיא דכתובות דף ה' ע"ב אבעיא מותר לבעול בתחילה בשבת דם מפקד פקיד וכו' לדם הוא צריך וכו' ואת"ל לדם הוא צריך וכו' הלכה כר' יהודה וכו' ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא וכו' ובתוס' שם בד"ה דם אע"ג דר"י ס"ל מקלקל פטור אבל אסור בצירף שאינו מתכוין מותר לכתחילה עיי"ש ושם בגמ' דף ו' מתיב רב אמי המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור התם פקיד ועקיר הכא פקיד ולא עקיר וברש"י בד"ה פקיד הוא ולא עקיר לגמרי אלא נבלע קצת בכתלים אע"פ שאינו מחובר כשאר דם האברים אלא כנוס מיהו דומה למחובר הוא שאינו מוכן לצאת כליחה עכ"ל ונראה מ"ש דדומה למחובר והוי כמו מחזי כחבורה ובתוס' שם בד"ה ואם פירשו דלשמואל שאצל"ג פטור אבל אסור שם במפיס מורסא התירו ומשום צערא וכמו כן משום מצוה נשרי לכתחילה ואפי' תימא צערא עדיף ממצוה מ"מ כאן לא הוי פסיק רישא ושאצל"ג והקשו הרי שמואל כר"י ס"ל משאצל"ג מדאורייתא אסור כדאי' במס' שבת מ"ב והניחו בתימה עיי"ש וכונתם דרק אם משאצל"ג מדרבנן שייך להקל בצירוף שא"מ להתיר לכתחילה משא"כ אם משאצל"ג מדאורייתא:
והנה בין אם נאמר כמ"ש בתוס' דמצוה דומה לצערא או מצד שניים דרבנן יקשה ג"כ כמ"ש ברש"י הנ"ל משום דמחזי כחבורה דג"כ אסור מדרבנן ודוחק דהוי נוסף עוד דרבנן להחמיר עליו:
ונראה לענ"ד עם מ"ש ליישב קושית התוס' דאפי' לר' יהודה דמלאכה שאצל"ג מדאורייתא יש מקום להתיר במקום מצוה דהנה כפי מ"ש לעיל לר"י נאמר דשאצל"ג במצות עשה דשביתה והלאו משום ביטול שביתה כמו דמצינו בהוצאה וי"ב ואם כן לפ"ז לא שייך הל"ת רק במקום דשייך העשה דשבתון ובליכא העשה לא הוי ממילא ל"ת ונפק"מ בעוסק במצוה דפטור ממצוה ולא שייך העשה דשבתון גם הלאו ליכא וא"כ לפ"ז נאמר אף דעשה דשבתון קדים לעשה דבעילת מצוה מיד כשקידש היום מ"מ בכה"ג דביטול שבתון הוי ספק שמא יטה ורוב בקיאין הן ולדעת קצת הרוב הבקיאים ברוב פעמים מטין והמצוה ודאי קודמת לספק שאינו מצוי וא"כ נאמר במקום מצוה מותר שיהיה עוסק במצוה בודאי ולא יעבור כלל דעוסק במצוה פטור ממצוה וכיון דליכא קדימה לשבת כמ"ש ממילא מותר (ואפי' אם נאמר דלשבת קדימה מ"מ בעבר לא עבר על ל"ת דהרי עוסק מקרי וכיון דלא הוי עשה ממילא ליכא לאו בשאצל"ג ובזה יש לספק די"ל בהקודם העיקר האחר אינו בכלל חיוב ולדעת הסוברים באפשר לקיים שניהם משום דאינו בכלל חיוב פטור ומזה ג"כ י"ל בכהאי גוונא חייב שאין המאוחר בכלל חיוב וצ"ע):
וא"כ לפ"ז דבמקום דליכא עשה ליכא ל"ת יש לפרש קושית הגמ' ממפיס מורסא דכמו שם הוי כאן שאצל"ג וכמ"ש בתוס' ואי' דשמואל ס"ל כר' יהודה במשאצ"ל דאסור מדאורייתא אבל כמ"ש במקום מצוה י"ל אף לר"י שהוא מותר ומשני דמפקיד ולא עקיר וכמ"ש ברש"י שדומה לחבורה ואיכא חשש גזירה ואיסור דרבנן מצינו שהעמידו דבריהם נגד דאורייתא ולא שייך עוסק במצוה דלא אמרינן אלא העוסק במצוה פטור ממצוה ולא לעשות איסור היכא דלא שייך עשה דוחה לל"ת כן נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' ולפרש דברי רש"י וא"כ לפי זה י"ל דאף לר"י דס"ל מלאכת מחשבת ופוטר במקלקל דלא נעשית מלאכה כראוי ממילא ג"כ וכמו כן מתעסק דלא נחשב כעשיה מאומה וכנעשה מעצמו ואפ"ה בשאצל"ג ושאינו מתכוין אסור מדאורייתא לדבריו ולא שייך לומר דמצוה משוי לצל"ג דהמלאכה א"צ להמצוה והנה לעיל בהלכה הקודמת כתבתי אף לר' שמעון דס"ל שאצל"ג פטור אבל אסור מדרבנן דמדרבנן הוי בכלל שבתון ולא מטעם גזירה ומטעם שבתון י"ל בקיומו קיים הדאורייתא וכמ"ש שם עיי"ש:
ובזה יש ליישב קושית הפנ"י במס' שבת דף ל' ע"א דמקשינן אי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי ליה ואי בחולה שאין בו סכנה לר' יהודה חייב חטאת מבעי ליה והקשה אם גם נוקי כר"ש יקשה מותר מבעי ליה דגם ר"ש ס"ל פטור אבל אסור והקשה על הרמב"ם דפוסק כל חולה שאין בו סכנה מותר ע"י ישראל ויקשה הסוגיא דמותר מבעי ליה וכתב לתרץ עם מ"ש בב"י דיש לחלק בין שבות לשבות ועי' בב"י בסי' שכ"ח עיי"ש ולמ"ש יש טעם לומר דשבות דשאצל"ג שלא להתיר בשאין בו סכנה אף דמדרבנן דחמיר משאר שבות ועיין בהמגיד משנה פכ"ג הל' כ"ו עיי"ש ועי' ברא"ש בכורות כ"ה ע"א עיי"ש ובתוספות בד"ה דהוה עיי"ש ועי' בשער המלך פכ"ה הכ"ד מהל' שבת שכתב מטעם אחר להחמיר בשאצל"ג ומ"ש בשם הרא"ש עיי"ש ועי' מ"ש להלן בפ"ב ה"י עיי"ש ומ"ש לעיל בפ"ה הי"ב עיי"ש ופ"ו ה"ד אות י"ג עיי"ש ובתוס' שבת מ"ז ע"ב בד"ה מפני עיי"ש:
והנה אם מצוה הוי מלאכה שאצל"ג כבר כתבתי לעיל מחלוקת התוספות ורשב"א בזה ובדעת הירושלמי הנ"ל. ולכאורה י"ל כמ"ש בתוספות במסכת שבת דף מ"א ע"ב ובמס' יומא דף ל"ד בנהנה ואנן סהדי דניחא ליה מלאכה שאצל"ג חייב ובמצוה הוי מסתמא נהנה:
אמנם יש להבין דבמס' שבת ק"ו ע"א איתא דטעמא דר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למשרי מילה הא חובל דעלמא חייב דילמא צריך הקרא דביום אפי' בשבת אפי' היכא דהוי תיקון כגון מילה בצרעת דהוי תיקון בלא מצוה אם דזה נדע מק"ו דשבת במס' שבת קל"ב ע"ב דחמירא מילה ומצרעת והאי דלא דחי צרעת עבודה דגברא לא חזי וא"כ הוי ק"ו משבת דנדחה ממילה דמזה לא נדע בשבת גופה דמילה דוחה אותה ועל כרחך דא"כ בשר מיותר למאן דס"ל שם דמבשר ילפינן בשר אף שיש בו בהרת עיי"ש דף קל"ג ע"א תנאי היא וכו' עיי"ש וא"כ ר"ש מבשר יליף צרעת דנדחה ואם מביום נדע צרעת בשבת מכ"ש בחול אבל יקשה דמקשינן שם לאביי לס"ד דס"ל פסיק רישא מותר בשר ל"ל הא בעי בשר אפילו יש שם בהרת מותר בשבת דמקלקל בחבורה חייב ואף דהוי שאין מתכוין עיין ברשב"א שהקשה דהוי מכוין רק שאצל"ג ותירץ דקציצה מצד עצמה מותרת רק שלא יכוין לטהר זה אסרו לקצוץ ובשא"מ מותר עיי"ש וזה שפיר לענין צרעת אבל לענין המילה דעל כרחך לקציצה מכוין והקציצה אסורה בשבת ולא הוי שאצל"ג משום המצוה כמ"ש בתוס' דאף דלמקלקל לא מהני מצוה לשאצל"ג מהני ואיכא למימר כיון דהמילה מותרת בשבת והטהרה א"צ לגופה כיון דצריך לקציצה אין דומה לחופר בור דלא צריך להגומא כלל (וביותר כמ"ש בנהנה לא שייך משאצל"ג דיקשה למה מהני שא"מ במקום בהרת) ועי' בתוס' שבת ק"ז ע"א בד"ה החובל בסובר באיסורי הנאה שיכול ליהנות מקרי צל"ג עיי"ש ונראה דאזלינן בתר מחשבתו אף דהוי בטעות:
הלכה ח
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשה לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה שלא נעשת מחשבתו וכו'. עד הנה מדובר משאינו מתכוין להמלאכה אף שמכוין לאותה המעשה וגם במכוין ואצל"ג שלא ניחא ליה באותה מלאכה הנגררת ובכל אלה מחלוקת דר' יהודה ור' שמעון אבל בהמדובר עתה כו"ע מודו דהוי מתעסק דפטור והנה במס' כריתות דף י"ט ב' למודים על מתעסק דפטור מאשר יודע בה פרט למתעסק וממלאכת מחשבת אסרה התורה:
יש לעיין במתעסק ונהנה אם חייב או פטור דלכאורה היה נראה מדאיתא במס' כריתות שם ור' אליעזר האי בה וכו' פרט למתעסק מתעסק דמאי אי' דחלבים ועריות האמר רב נחמן המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת מ"ט מלאכת מחשבת אסרה התורה וכו' וא"כ הטעם לחייב בחלבים וכו' שכן נהנה ולפ"ז בשבת כשנהנה ג"כ יהי' חייב או דנאמר דאף שנהנה לא מקרי מלאכת מחשבת בשבת:
ועיין בתוס' במס' סנהדרין ס"ב ע"ב בד"ה להגביה שהקשו למה לשמואל טעמא דמלאכת מחשבת תיפו"ל מאשר חטא בה ותירצו דמלאכת מחשבת לפטור בשבת אפי' בנהנה עיי"ש וצריכין לחלק עם מ"ש בתוס' במס' שבת דף מ"ב ובתרומת הדשן סי' רס"ה דבנהנה אנן סהדי דמכוין זה שיש מקום לומר כן כיון דעכ"פ מכוין לאותה המעשה ואנו דנין אם גם על הנגרר כונתו ואמרינן בהנאה גם לזה כיון אבל כשאינו מכוין כלל על אותה המעשה לא שייך לומר כן אלא דיש להבין למה בחלבים וכו' מחייב כשנהנה אף דלא כיון על אותה המעשה כלל:
ונראה לומר וניישב ג"כ לענ"ד קושית התוס' במס' שבועות דף י"ט ע"א בד"ה פרט דאם טעמא דנהנה עיקר למה למפטרא בשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי הטעם לחייב בחלבים וכו' משום שכן נהנה עיי"ש:
ונדבר במה שיש להבין במס' פסחים דף ל"ג ע"א דאי' לא אם אמרת בשאר מצות שלא עשה בהן שאינו מתכוין כמתכוין שאם נתכוין לחתוך את התלוש וכו' שפטור תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגיזי חולין ונתחמם בגזי עולה שמעל וכו' עיי"ש ויקשה לכאורה הרי במעילה דנהנה גם בשאר מצות מתעסק בחלבים וכו' חייב וראיתי בפנ"י שם שעמד ע"ז וכתב לומר בחלבים ועריות שייך שכן נהנה שטועם טעם האיסור משא"כ במעילה שאין הנאה לו מהאיסור שאם היה חולין הי' ג"כ נהנה עיי"ש ובזה אמרתי לפרש דברי הר"ן בפ' גיד הנשה שכתב אף במוכרי כלאים דהוי פסיק רישא מותר דבהנאה שלא הוי הנאת הגוף לא שייך פ"ר רק במתעסק בחלבים וכו' עיי"ש ובמאי מחלקינן בהנאת הגוף דכלאים להנאת הגוף דחלבים וכו' ולמ"ש בפנ"י מובן שפיר דבכלאים אינו נהנה כיון שהוא כלאים אבל באמת דברי הפנ"י בלתי מובנים לענ"ד דא"כ בקסבר שהיא אשתו והיא אחותו או הטהורה והיא אשתו הנדה דג"כ נאמר שאם היתה טהורה וי"ב הי' ג"כ כרצונו ואינו נהנה כיון שהוא אסור:
וי"ל מטעם אחר וכמ"ש לעיל בסוגיא דשאינו מתכוין לחלק בין האיסור מצד העשיה להעושה ובין האיסור מצד עצמו דהיכא דהתורה קפדה על הנעשה דאז אינו מתכוין ומתעסק חייב דעכ"פ נעשה מעשה שהיא נגד רצון התורה רק היכא דהאיסור מצד העושה אז לחלק בין אם עשה כדרך העשיה וזה הכונה שכן נהנה האיסור מצד עצמו שלא נהיה נהנין מחלבים וכו' ונהנה עכ"פ וחייב בשוגג חטאת משא"כ היכא דמצד עצמו לא הוי דבר המתועב בעיני התורה כמ"ש יש לחלק מטעם שא"מ וי"ב וגם בכלל זה דבר שמצד עצמו מותר רק רבעי עליה איסור הקדש או כלאים דמצד עצמם המה שוים כשאר דברים בשר הקדש כבשר חולין ובגד כלאים כשאר בגדים וא"כ לא הוי מצד עצמו דבר [המתואב] רק התורה אסרה הלבישה והנאה מצד הנהנה ובכה"ג י"ל במתעסק ונהנה ג"כ פטור ושאני חלבים ועריות דאיסור מצד עצמו ומטמאין נפש האדם כנאמר בתורה ולא תטמאו וכו' באיזה שתהיה נעשה דבר הבלתי ראוי להיות בו וגם בדברים זה יש לפרש דברי הר"ן הנ"ל:
ולמ"ש מיושב קושית התוס' הנ"ל דבאמת הכל טעם אחד הוא שכן נהנה וא"כ חייב בדברים האסורים מצד עצמם ומלאכת מחשבת פטור משום דתליא בהעשיה כראוי דהיא קודש ואין מעשיה קודש כדאיתא במס' חולין ובכמה דוכתי בכה"ג מתעסק פטור אף שנהנה ואוכל הקדש וזר תרומה דחייב באינו מתכוין כמ"ש ברש"י פסחים דוחטאה בשגגה כל דבר קאמר עיי"ש גם נראה לומר בהאי שכן נהנה ולמה בשבת אף שנהנה פטור די"ל בפי' שכן נהנה דמתעסק לפטור בכל מקום רק דאם נהנה לא הוי בתורת מתעסק דכמו באינו מתכוין דלא הוי שא"מ אלא בשא"מ להמלאכה אבל במכוין למלאכה ולא לעבור האיסור מתכוין מקרי ובלא ידע מהאיסור שוגג וחייב בקרבן כמו כן במתעסק דפטור משום שנעשה שלא מרצונו ואנו דנין באם היה יודע היה חפץ בהדבר אף שהיה פורש משום האיסור מהאי טעמא לא מקרי עוד מתעסק כמו בשא"מ לאיסור ובכל שוגג דלא היה דעתו לאיסור וחייב חטאת רק כשנאמר שלא היה דעתו על הדבר מצד עצמו אז שייך מתעסק וא"כ כשנהנה וחפץ ליהנות ממנו וא"כ בוחר ורצון לו בהדבר רק כמ"ש משום האיסור לא היה בוחר בו כשהיה יודע זה לא מהני לפטור וכן בכל האיסורים דאמרינן כיון שנהנה בהנעשה ובוחר בו והטעות רק משום האיסור זה בלתי מוציאו מתורת שוגג וכל זה בשאר איסורין אבל בשבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוי כלא עשה מאומה דרק במחשבתו לאותה המעשה כבמשכן שהיה במחשבה נכונה וא"כ אף שנהנה מ"מ הוי מתעסק דבלא מחשבה לכך לא הוי האיסור כלל ושאני בשאר האיסורים דהוי האיסור עומד ולא נפקע רק הוא מתעסק בו אבל בשבת במתעסק לא הוי האיסור מעיקרא כלל וזה דאי' בכ"מ מלאכת מחשבת אסרה התורה ולא חייבה התורה דהרי במתעסק דלא שייך לכתחילה רק לענין חיוב (וי"ל משום דשא"מ ג"כ מהאי ילפינן מ"מ רב נחמן דאמר במתעסק הו"ל חייבה התורה) הו"ל חייבה התורה אבל בזה מפרש דבריו דלא אסרה התורה רק במלאכת מחשבת ובלעדיה לא הוי בכלל האיסור מעיקרא ואפי' בנהנה כמ"ש פטור ומובנים דברי התוס' במס' סנהדרין ס"ב שכתבו דצריכין בה ומלאכת מחשבת דאפי' נהנה פטור בשבת כמ"ש דאף דבעלמא נהנה כמכוין בשבת לא:
ולשון רש"י במס' ר"ה דף כ"ח ע"א בד"ה מהו דתימא התם אכול מצה קאמר רחמנא והא אכיל ונהנה באכילתו הילכך לאו מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן כריתות י"ט המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה עכ"ל. ונראה דבמצות מצה האכילה ולדעת הסוברים דאין צריך כונה נראה דעכ"פ צריך שאחר עשות המעשה שלא בכונה יכוין שיהיה לו לצאת דאם לא כן אם אינו רוצה לצאת ודאי לא שייך שעשה המצוה וא"כ באכילה עשה המעשה שאכל ולצאת דעתו אחר זה. ובכה"ג דעביד מצוה ודאי ניחא ליה שאם היה ידע היה בוחר בו ולכן בתוקע לשיר אמרינן מהו דתימא מתעסק וכו' קמ"ל ומובן כמ"ש דקמ"ל דלא הוי מתעסק משום דודאי בניח"ל גוף המעשה וגם לאחר זה אם היה יודע היה עלה על דעתו היה בוחר אותו למצוה ותרתי לטיבותא לומר דלא הוי מתעסק ומובן עמ"ש:
והנה למ"ש בתוספות במס' שבת דף ע"ב ובמס' סנהדרין הנ"ל ועי' במהרש"א שם דבשחוטי חוץ גם כן מתעסק פטור ויקשה לכאורה למה לא אמרינן במס' כריתות שם דבה במתעסק דשחוטי חוץ וההבדל דבשחוטי חוץ וי"ב אם היה נהנה היה חייב ובשבת בכל גונא פטור וי"ל דמשום הכי נקטי שבת דאפי' בנהנה פטור ומשו"ה א"ר נחמן בחלבים וכו' ובשבת פטור בכה"ג אף שנהנה וגמ' לישנא דר"נ נקטי וכמ"ש ברש"י והו"ל מצי למימר שחוטי חוץ גם כן גם למ"ש במגן אבות דהוי עבודה שאינה מתקבלת בפנים ולא הוי שחוטי חוץ דמתעסק בקדשים פסול עיי"ש ואם כן א"צ לבה ע"ז ובמ"ש לעיל יש להבין הנאה הבאה בעל כרחו ברש"י מפרש לה באיסורי הנאה בריח של ע"ז וברמב"ם פי"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י"ב אחרי שכתב באוכל במתעסק הואיל ונהנה חייב כמי שמתכוין לגוף האכילה כתב אחר זה והנאה הבאה לו לאדם בע"כ באיסור מכל האיסורים אם נתכוין אסור ואם לא נתכוין מותר עכ"ל לכמ"ש הר"ן בהנאה לא שייך פסיק רישא דבלא מכוין לא הוי נהנה וריח וצל לא הוי דברים שנכנסים להגוף כמו אכילה שנאמר בהם דבא התועבה להתורה בקרבו והוי בכלל הדברים דתליא בכונה בלבד כמו בכלאים והקדש וכמ"ש לעיל:
אמנם יש להבין בדעת רש"י במס' כריתות שם בד"ה מבעי שכתב ואי קשיא אם כן דר' אליעזר אית ליה דר' נחמן האי בה דדריש פרט למתעסק לא צריך דממלאכת מחשבת דמייתי ליה ר"נ מצי למילף נ"ל דר"א לית ליה דר"נ דדריש מלאכת מחשבת אסרה התורה דלא משמע ליה האי דרשא וכו' אבל ר' יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיודע וכו' איהו דריש כר"נ מלאכת וכו' עכ"ל עיי"ש. ונראה אף דלענין מקלקל דריש מלאכת מחשבת במתעסק לא דריש. ויש להבין אם כן מנ"ל לר"א מתעסק בשבת דחמיר משאר איסורים ואי דבה כדאיתא בגמרא דלא שייכי בשאר איסורים שנהנה ורק לשבת קאתי ואף למ"ש בתוס' דבשחוטי חוץ שייך גם כן פרט למתעסק מ"מ כמ"ש כיון שאינו מתכפר בפנים לא צריך מעוטא דקרא ע"ז ועל כרחך רק לשבת אבל לפי זה בשבת בנהנה דשוה לר"א לשאר איסורים ומסתברא למאן דלא דריש מלאכת מחשבת חמירא משאר איסור ומנ"ל בשבת במתעסק ונהנה דפטור וצ"ל לפי זה לר"א לדעת רש"י מתעסק בנהנה גם בשבת חייב וצ"ע ועיין בפי' משניות לרמב"ם בפי' למתעסק נראה גם כן בשבת אפי' נהנה פטור עיי"ש:
וברש"י הנ"ל אבל ר' יהושע דריש וכו' איהו דריש כר' נחמן וכו' וצריך לומר גם כן לשחוטי חוץ לא צריכין קרא דאם לא כן שאני שבת דהוי מלאכת מחשבת ובתוס' יו"ט כתב ע"ז ותמהני דהיכן מצינו למימר הכי והא אליבא דר' יהושע במשנה בה פרט למתעסק וגם דברש"י גופא בד"ה על מה כתב דבה וכו' בין אידיעה ובין אחטאת היא לר' יהושע עד שיתכוין לחטוא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא וכו' עיי"ש:
ונראה ונאמר במה שיש להבין במשנה א"ר יהודה אפי' נתכוין ללקוט תאנים וליקט ענבים וכו' שחורות וכו' ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וכו' א"ר שמעון תמהני אם פוטר בה ר"י אם כן למה נאמר בה פרט למתעסק ולהלן בגמרא דף כ' ע"א מתיב ר"א ר"ש שזורי וכו' ועי' ברש"י ותוספות שם בד"ה היינו עיי"ש. והנראה דר' יהודה ממחלוקת דר"א ור' יהושע הנאמר בראשונה נמשך לומר כן והרי במחלוקתם הוי באינו יודע במה חטא ומנ"ל דפליגי בחסרון ידיעה מתחילתו דכנראה מחסרון ידיעה לבסוף בלבד פליגי וברש"י בד"ה על מה נחלקו וכו' דבה וכו' בין אידיעה בין אחטאת וכו' עיי"ש כתב כן גם לר"ש ור"ש שזורי דלא מפרשינן דבריהם בנתכוין לזו וכו':
והנראה דבמחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע לכאורה נאמר מה דהוי ידיעה וכונה לכתחילה הוי ידיעה לבסוף ולפי זה בחלבים ועריות דאפי' מתעסק חייב והוי כונה לכתחילה כמו כן הוי ידיעה לבסוף לר"א אף שאינו יודע מאיזה חטא דגם לכתחילה הוי ידיעה לחייב וכל זה בהאי דנדה ואחותו. אבל בשבת ויו"כ וכדאמר ר' יוסי דבשבת מתעסק לא הוי כונה לכתחילה ואפ"ה לר"א הוי ידיעה לבסוף ומזה אמר ר' יהודה דאפי' משחורות ולבנות דבמין אחת מ"מ לא הוי כונה לכתחילה ופליגי ר"א ור"י ור' שמעון פליג דכה"ג הוי כונה לכתחילה וכמ"ש ברש"י ולר' יהושע דאפי' בחלבים וכו' מחייב וק"ו בכה"ג דלא הוי כונה לכתחילה אבל בכה"ג לר"ש הוי כונה גמורה לכתחילה לדעתו הוי ידיעה שלימה לבסוף גם לר"י ולפי זה במתעסק גמור דלא הוי ידיעה בתחילה ודאי לא הוי ידיעה לבסוף ומובן דאמרינן אם כן למה נאמר בה הרי צריך בה לאשר יודע במה חטא אבל ממילא כמ"ש נתמעט מתעסק לכתחילה דלא הוי ידיעה לא בסוף ולא בתחילה לר"י דאם בחלבים וכו' דהוי מתעסק ידיעה מתחילה לא הוי ידיעה לבסוף מכ"ש מאי דלא הוי ידיעה בתחילה דלא הוי ידיעה לבסוף ואם כן דברי רש"י מיושבים לענ"ד ועי' בירושלמי פ"י ממסכת שבת ה"ד דתולה מתעסק במחלוקת דידיעה בב' שמות עיי"ש:
כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור הרי זה ק"ו אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרה"ר שהוא פטור וכן כל כיו"ב וכו'. ועי' בהמגיד משנה וכ"מ ולח"מ ובמרכבת המשנה כתב לפרש למ"ש רבינו בפי"ג בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע שהוא חייב וטעמא דמתקרב בארבע והועיל מחשבתו וכמו כן במתכוין לזרוק שמונה וזרק י"ב הועיל גם כן מחשבתו שנתקרב בד' והואיל שהיה ברה"ר פטור שדעתו לא היה לרה"ר עיי"ש. והנה גם לדבריו יקשה דגם ברה"ר אם לא היה דעתו לכך פטור שלא נעשה מחשבתו. ונראה דרבינו ס"ל דזה בזרק לד' ונח בשמונה דפטור משום שלא נעשה מחשבתו אף דהוי עקירה והנחה ומלאכה גמורה עם כל זה הוי כמכוין לדבר אחר ובגדר מתעסק ואמר דאם בלעשות חמור פטור במתעסק ק"ו במתכוין לקל בכה"ג ונעשה חמור כגון נתכוין לכרמלית ונח ברה"ר והכל מטעם מתעסק ובאמת ברה"ר בלא נעשה מחשבתו פטור גם כן ומטעם מתעסק וק"ו אם היה דעתו לכרמלית ונח ברה"ר דהוי ודאי מתעסק דמשל הראשון שאמר רבינו הוי כמכוין לעשות במחובר זה ועשה במחובר אחר ובמשל האחרון כמתכוין לתלוש ועשה במחובר אלא דיקשה דאם כן לאביי דס"ל דחייב במתכוין לחתוך למה יפטור בכה"ג ועיין בתוספות במסכת ב"ק דף כ"ו ע"ב בד"ה נתכוין שכתבו דגם לאביי פטור דדוקא בתלוש ונמצא מחובר חייב לאביי ולא לנתכוין לזה וחתך זה עיי"ש וכ"כ בתוס' בכמה דוכתי ודלא כרש"י במס' סנהדרין ועיין בתוס' שם ס"ב ובמס' כריתות הנ"ל ובכמה דוכתי בזה וכנראה מהתוס' הנאמר גם כן דעתו דהוי מטעם מתעסק בזה אבל דעת רבינו דס"ל דנתכוין למחובר זה ועשה במחובר אחר חייב יש לעיין במ"ש לעיל וראיתי בראש יוסף להפרי מגדים במס' שבת שכתב לחלק דבמכוין לחתוך מחובר זה וחתך זה דהוי הנושאים שוין מה שאין כן במכוין לד' וזרק שמונה שאין הנושאים שוין דשמונה וד' הוי כשני ענינים לגמרי:
ועי' בלח"מ שהקשה למה לא כתב רבינו בנתכוין לעשות דבר האסור וכו' דפטור אבל אסור עיי"ש ובלתי מובן דהאיך שייך במתעסק אסור בלא ידע שעושה איסור וראיתי במרכבת המשנה ובמגן אבות שעמדו ע"ז עיי"ש:
הלכה י
היו לפניו שתי נרות וכו'. עי' בראב"ד ובלח"מ ובמגיני שלמה במס' שבת ע"ג ודעתו שם דלרבא אליבא דידיה במין אחד חייב וגורס רבינו בב' נרות דולקות שם חייב וכן איתא בתוספתא עיי"ש:
הלכה יב
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית ביותר מכונתו חייב וכו'. עי' בירושלמי פ"י ה"ד ממס' שבת דתולה אם בב' שמות הוי ידיעה במחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע הנ"ל ובבבלי לא נראה כן רק כמ"ש רבינו וכמ"ש בפי' היא דעת ר"א דאמר תברא וכו' כירושלמי הנ"ל עיי"ש:
בלח"מ עיין במעשה רוקח שכתב דט"ס בדבריו וצריך להיות לאחריו ובא לאחריו חייב דהא אתעבדא מחשבתו וכן איתא בגמרא עיי"ש. גם במרכבת המשנה השיג על הלח"מ וכתב דגם רבינו בפי"ב לא נראה כדבריו עיי"ש:
הלכה יד
כל המתכוין לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוין להשלימה וכו'. עי' בבונה ק"ג בשם משמעון וכיו"ב להלן בב' בתי נירין וכיו"ב בכמה דוכתי שם: