דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה ז
כל העושה מלאכה בשבת אע"פ שא"צ לגופה של מלאכה חייב עליה כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן את הפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר מפני שכבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות ואע"פ שאצל"ג הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה ה"ז חייב וכן המעביר את הקוץ ד' אמות ברה"ר או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים חייב ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק הרי זה חייב וכן כל כיוצא בזה. ועי' בראב"ד ובכ"מ ובהפרש בין מלאכה שא"צ לגופה ופסיק רישא שכתב בכ"מ דבשאצל"ג מכוין הקשו דא"כ יגרע משאצל"ג מפ"ר דאין מכוין והנה כפי מ"ש לעיל בפ"ר הוי ממילא כיון. ובכפות תמרים במס' סוכה דף ל"ג וכן במרכבת המשנה דפ"ר בניחא ליה ושאצל"ג בלא ניח"ל וההחולקים על הערוך בפ"ר דלא ניח"ל רק במ"ש להתיר אף מדרבנן דלדידן הוי משאצל"ג ומדרבנן אסור:
ובפי' משאצל"ג כנראה כמ"ש בכפות תמרים מלשון רבינו כרש"י במס' שבת דף צ"ג ע"ב בד"ה ור"ש דהוי רק לסלק המזיק ולא נרצה לו ועיין בתוס' שם צ"ד ע"א בד"ה ר"ש וברשב"א שם ובעה"מ בדף ק"ו עיי"ש:
והנה משאצל"ג במחלוקת שנויה דר' יהודה ור' שמעון ור"ש מפורש צ"ג ע"ב במשנה את המת במטה וכו' ור"ש פוטר ולר"י דמחייב בתוס' צ"ד ע"א בד"ה את כתבו משום דת"ק דר"ש ר"י ובשם הרשב"א מהאי דלעיל דף צ' ע"א במשנה ר"י אומר אף המוציא ע"ז כל שהוא שנאמר לא ידבק בידך מאומה ויפלא דבירושלמי שם בפרק ר' עקיבא פ"ט ה"ו במשנה הנ"ל בגמ' שם תני אף ריח רע כל שהוא א"ר אילא אף ר' שמעון מודה בה מודי ר"ש באיסורי הנייה ובקרבן העדה שם אע"ג דסובר ר"ש מלאכה שאצל"ג פטור עליה וה"נ א"צ למשמשין אלו ואפ"ה מודה דחייב גבי איסורי הנאה שהוא רוצה בביעורן שלא יכשל בהן עיי"ש ועי' בפ"י ה"ה שם ובקרבן העדה וראיתי בס' שלום ירושלים שהעיר ע"ז עיי"ש:
והנה בלתי מבואר למה באיסורי הנאה במבערן שלא יכשל לא יהיה בכלל מלאכה שאצל"ג דלרש"י הוי שאצל"ג דהוי רק לסלקו ולתוס' אינו עושה בהדבר לצורך לו כבמשכן וי"ל באיסורי הנאה דהביעור מצוה והוצאתו מביתו ומכ"ש ע"ז דאסור להיות בביתו ואף במשמשי ע"ז מצות ביעור איכא ולהוציאו מביתו מהביעור וא"כ משום קיום המצוה הוי לצורך גופו ושאני במוציא מת לקברו דאין הוצאה המצוה רק הקבורה שתהיה למחר משא"כ בביעור דהוצאה בכלל ביעור ובקברו בשבת אם חייב גם על הוצאה כיון דהוי מצוה הבאה בעבירה לא הוי התחלה דמצוה כלל ועיין במס' שבת ק"ו ע"א בד"ה בחובל שכתבו לר' אבהו הוי מצוה צריך לגופיה אף דלצורך מצוה לא חשיב תיקון עיי"ש ועי' ברשב"א שם שכתב דמצוה לא הוי צריכה לגופה וקבורת מת מצוה לר"ש הוי שאצל"ג והאי דאמרינן קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת אינה לר"ש עיי"ש ולפי דבריו י"ל דברי התוס' בשם הרשב"א דס"ל כותיה ומשו"ה לדעתו הבבלי דלא כירושלמי אמנם בירושלמי פי"ג ה"ג בקורע על מתו דפטור מוקי כר"ש ואף דהוי מצוה וכדאיתא שם דלא הוי מצוה הבאה בעבירה ולבסוף שם מחלוקת בזה וי"ל דר' אילא לעיל ס"ל דלא הוי מצהב"ע וא"כ הוי תיקון וא"כ יש ליישב דעת הרשב"א בתוס' שם דס"ל דהוי מהב"ב וצ"ע בכה"ג דלא שייך דלתקנו בענין אחר לא שייך מהב"ב וי"ל דמ"מ כיון דאינו רשאי לכתחילה כן לאו מצוה קעביד ותליא אם מהב"ב דאורייתא:
ועי' בתוס' שבת ע"ג ע"ב בד"ה וצריך בזומר לא שייך אצל"ג חייב לכו"ע דלא הוי באצל"ג דרך זמירה ועי' מ"ש בפ"ח הט"ו ועי' בעל המאור [דף] ק"ו בזורה ובורר בכלל מלשאצל"ג והתורה חייבו ועי' בריב"ש בסי' שצ"ד עיי"ש. והנה דעת רבינו כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב ובהמגיד משנה דאף מאן דפוטר בשאינו מתכוין מחייב בשאצל"ג כנראה במס' שבת מ"ב. ויש להבין דר"י דדרש לענין מקלקל מלאכת מחשבת אסרה התורה במס' חגיגה דף י' ולמה לא למשאצל"ג כדאי' שם ג"כ מהאי טעמא ומשו"ה כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי דרק בשבת לר"ש שאצל"ג פטור ולא בשאר איסורים ובשא"מ למ"ש בתוס' לר"י מדרבנן אבל בשאצל"ג ס"ל מדאורייתא כן ועי' מ"ש לעיל:
ולכאורה נראה דהנה בשבת עשה ול"ת כדאי' בכמה דוכתי ועשה דשבתון כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן שלא יהיה עמל וטורח בשבת וא"כ יש להבין בשאין מתכוין ושאצל"ג אף דמסתברא דמשום לא תעשה דמלאכה לא הוי בכלל זה משום דלא הוי מלאכת מחשבת בתר כונתם מ"מ לענין שבתון דמ"מ המלאכה מצד עצמם נעשית כראוי יהיה באיזה כונה שתהיה לא שבת מעמל וטורח מלאכה וא"כ לענין ביטול שבתון מה לנו לחלק בין שא"מ ושאצל"ג וא"כ יש לנו סברה לומר אף דדרשינן מלאכת מחשבת לענין מקלקל לפטור ושא"מ ושאצל"ג ג"כ לפטור משום דלא עבר על ל"ת מ"מ איסורא הוי ומצוה דשבתון ביטל אבל מזה רק מקום לומר דשאצל"ג יהיה אסור משום ביטול מצות שביתה ולא לנו עוד טעמא לר"י לומר חייב חטאת וי"ב:
ונראה בעשה ול"ת דשבת דשאיסורן משום מלאכה וא"כ הלא תעשה לאסור המלאכה והעשה לשבות מענין הל"ת ונפק"מ בהעשה אם לדחיה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם כמ"ש כשנמנע ממלאכה קיים מ"ע אבל מצינו ל"ת בלעדי מלאכה כמו הוצאה בזה הלאו דאינו על איסור מלאכה בשביל ביטול שביתה ומנוחה וכיו"ב ראיתי בס' החינוך סי' כ"ד בתחומין שכתב משרשי המצוה וכו' וינח ביום השביעי ע"כ לזכור הדבר ראוי שננוח במקום אחד כלומר שלא נלך בדרך רק דרך טיול ועונג ובהליכתו י"ב מילין יש בו טורח רב עיי"ש וא"כ באלה הל"ת בשביל השביתה דהוי ג"כ עשה ובדבר דאינו מלאכה העשה בפני עצמו והל"ת בפני עצמו (ועיין ברמב"ן וריטב"א במס' קדושין דף ל"ד שכתבו במעקה ושילוח הוי הל"ת בשביל העשה ובכה"ג הל"ת בגדר עשה עיי"ש) וא"כ הל"ת ועשה בדבר דאינו מלאכה כמ"ש העשה בפני עצמו והל"ת בפני עצמו ובדבר שאינו במלאכה הל"ת נגרר ונצמח מהעשה שלא יבטל השביתה והמנוחה וי"ל מ"ש בתוס' ריש מס' שבת דהוצאה מלאכה גרוע ונראה לפרש משום דלא הוי בגדר מלאכה דהוי בשנוי מעשה בהדבר גם מהאי טעמא גרוע דהלאו על ביטול השביתה ונגרר מהעשה וכמ"ש ואפ"ה הוי עשה ול"ת בהוצאה וזה הי' נראה שלא כדעת הריטב"א במס' קדושין הנ"ל ויש ליישבו למעיין בדבריו שם:
ולפ"ז נאמר במלאכה שאצל"ג דכמ"ש די"ל לר"י דאסור דמטעם מ"ע דשביתה אין לחלק למכוין ונהנה דמלאכה נעשית כראוי וביטל השביתה דעל ביטול השביתה לא שייך שאינו צריך לגופה לפטרו ואף דבכלל ל"ת לא הוי מטעם מלאכה דלא הוי מלאכת מחשבת מ"מ הרי בשבת בהוצאה וי"ב דהוי הל"ת על ביטול השביתה דליכא מלאכה כמו כן י"ל לר"י כיון דאיכא עשה דשביתה בשאצל"ג הוי הל"ת על ביטול שביתה כמו בהוצאה וי"ב דא"ל בהוצאה נאמר בפירוש הל"ת דהוי כמ"ש על השביתה דלא מסתבר הוצאה מלאכה יהיה בל"ת על ביטול שביתה ושאר מלאכות לא:
ונאמר ליישב במ"ש בסוגיא דכתובות דף ה' ע"ב אבעיא מותר לבעול בתחילה בשבת דם מפקד פקיד וכו' לדם הוא צריך וכו' ואת"ל לדם הוא צריך וכו' הלכה כר' יהודה וכו' ואת"ל הלכה כר"י מקלקל הוא וכו' ובתוס' שם בד"ה דם אע"ג דר"י ס"ל מקלקל פטור אבל אסור בצירף שאינו מתכוין מותר לכתחילה עיי"ש ושם בגמ' דף ו' מתיב רב אמי המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור התם פקיד ועקיר הכא פקיד ולא עקיר וברש"י בד"ה פקיד הוא ולא עקיר לגמרי אלא נבלע קצת בכתלים אע"פ שאינו מחובר כשאר דם האברים אלא כנוס מיהו דומה למחובר הוא שאינו מוכן לצאת כליחה עכ"ל ונראה מ"ש דדומה למחובר והוי כמו מחזי כחבורה ובתוס' שם בד"ה ואם פירשו דלשמואל שאצל"ג פטור אבל אסור שם במפיס מורסא התירו ומשום צערא וכמו כן משום מצוה נשרי לכתחילה ואפי' תימא צערא עדיף ממצוה מ"מ כאן לא הוי פסיק רישא ושאצל"ג והקשו הרי שמואל כר"י ס"ל משאצל"ג מדאורייתא אסור כדאי' במס' שבת מ"ב והניחו בתימה עיי"ש וכונתם דרק אם משאצל"ג מדרבנן שייך להקל בצירוף שא"מ להתיר לכתחילה משא"כ אם משאצל"ג מדאורייתא:
והנה בין אם נאמר כמ"ש בתוס' דמצוה דומה לצערא או מצד שניים דרבנן יקשה ג"כ כמ"ש ברש"י הנ"ל משום דמחזי כחבורה דג"כ אסור מדרבנן ודוחק דהוי נוסף עוד דרבנן להחמיר עליו:
ונראה לענ"ד עם מ"ש ליישב קושית התוס' דאפי' לר' יהודה דמלאכה שאצל"ג מדאורייתא יש מקום להתיר במקום מצוה דהנה כפי מ"ש לעיל לר"י נאמר דשאצל"ג במצות עשה דשביתה והלאו משום ביטול שביתה כמו דמצינו בהוצאה וי"ב ואם כן לפ"ז לא שייך הל"ת רק במקום דשייך העשה דשבתון ובליכא העשה לא הוי ממילא ל"ת ונפק"מ בעוסק במצוה דפטור ממצוה ולא שייך העשה דשבתון גם הלאו ליכא וא"כ לפ"ז נאמר אף דעשה דשבתון קדים לעשה דבעילת מצוה מיד כשקידש היום מ"מ בכה"ג דביטול שבתון הוי ספק שמא יטה ורוב בקיאין הן ולדעת קצת הרוב הבקיאים ברוב פעמים מטין והמצוה ודאי קודמת לספק שאינו מצוי וא"כ נאמר במקום מצוה מותר שיהיה עוסק במצוה בודאי ולא יעבור כלל דעוסק במצוה פטור ממצוה וכיון דליכא קדימה לשבת כמ"ש ממילא מותר (ואפי' אם נאמר דלשבת קדימה מ"מ בעבר לא עבר על ל"ת דהרי עוסק מקרי וכיון דלא הוי עשה ממילא ליכא לאו בשאצל"ג ובזה יש לספק די"ל בהקודם העיקר האחר אינו בכלל חיוב ולדעת הסוברים באפשר לקיים שניהם משום דאינו בכלל חיוב פטור ומזה ג"כ י"ל בכהאי גוונא חייב שאין המאוחר בכלל חיוב וצ"ע):
וא"כ לפ"ז דבמקום דליכא עשה ליכא ל"ת יש לפרש קושית הגמ' ממפיס מורסא דכמו שם הוי כאן שאצל"ג וכמ"ש בתוס' ואי' דשמואל ס"ל כר' יהודה במשאצ"ל דאסור מדאורייתא אבל כמ"ש במקום מצוה י"ל אף לר"י שהוא מותר ומשני דמפקיד ולא עקיר וכמ"ש ברש"י שדומה לחבורה ואיכא חשש גזירה ואיסור דרבנן מצינו שהעמידו דבריהם נגד דאורייתא ולא שייך עוסק במצוה דלא אמרינן אלא העוסק במצוה פטור ממצוה ולא לעשות איסור היכא דלא שייך עשה דוחה לל"ת כן נראה לענ"ד ליישב קושית התוס' ולפרש דברי רש"י וא"כ לפי זה י"ל דאף לר"י דס"ל מלאכת מחשבת ופוטר במקלקל דלא נעשית מלאכה כראוי ממילא ג"כ וכמו כן מתעסק דלא נחשב כעשיה מאומה וכנעשה מעצמו ואפ"ה בשאצל"ג ושאינו מתכוין אסור מדאורייתא לדבריו ולא שייך לומר דמצוה משוי לצל"ג דהמלאכה א"צ להמצוה והנה לעיל בהלכה הקודמת כתבתי אף לר' שמעון דס"ל שאצל"ג פטור אבל אסור מדרבנן דמדרבנן הוי בכלל שבתון ולא מטעם גזירה ומטעם שבתון י"ל בקיומו קיים הדאורייתא וכמ"ש שם עיי"ש:
ובזה יש ליישב קושית הפנ"י במס' שבת דף ל' ע"א דמקשינן אי בחולה שיש בו סכנה מותר מבעי ליה ואי בחולה שאין בו סכנה לר' יהודה חייב חטאת מבעי ליה והקשה אם גם נוקי כר"ש יקשה מותר מבעי ליה דגם ר"ש ס"ל פטור אבל אסור והקשה על הרמב"ם דפוסק כל חולה שאין בו סכנה מותר ע"י ישראל ויקשה הסוגיא דמותר מבעי ליה וכתב לתרץ עם מ"ש בב"י דיש לחלק בין שבות לשבות ועי' בב"י בסי' שכ"ח עיי"ש ולמ"ש יש טעם לומר דשבות דשאצל"ג שלא להתיר בשאין בו סכנה אף דמדרבנן דחמיר משאר שבות ועיין בהמגיד משנה פכ"ג הל' כ"ו עיי"ש ועי' ברא"ש בכורות כ"ה ע"א עיי"ש ובתוספות בד"ה דהוה עיי"ש ועי' בשער המלך פכ"ה הכ"ד מהל' שבת שכתב מטעם אחר להחמיר בשאצל"ג ומ"ש בשם הרא"ש עיי"ש ועי' מ"ש להלן בפ"ב ה"י עיי"ש ומ"ש לעיל בפ"ה הי"ב עיי"ש ופ"ו ה"ד אות י"ג עיי"ש ובתוס' שבת מ"ז ע"ב בד"ה מפני עיי"ש:
והנה אם מצוה הוי מלאכה שאצל"ג כבר כתבתי לעיל מחלוקת התוספות ורשב"א בזה ובדעת הירושלמי הנ"ל. ולכאורה י"ל כמ"ש בתוספות במסכת שבת דף מ"א ע"ב ובמס' יומא דף ל"ד בנהנה ואנן סהדי דניחא ליה מלאכה שאצל"ג חייב ובמצוה הוי מסתמא נהנה:
אמנם יש להבין דבמס' שבת ק"ו ע"א איתא דטעמא דר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למשרי מילה הא חובל דעלמא חייב דילמא צריך הקרא דביום אפי' בשבת אפי' היכא דהוי תיקון כגון מילה בצרעת דהוי תיקון בלא מצוה אם דזה נדע מק"ו דשבת במס' שבת קל"ב ע"ב דחמירא מילה ומצרעת והאי דלא דחי צרעת עבודה דגברא לא חזי וא"כ הוי ק"ו משבת דנדחה ממילה דמזה לא נדע בשבת גופה דמילה דוחה אותה ועל כרחך דא"כ בשר מיותר למאן דס"ל שם דמבשר ילפינן בשר אף שיש בו בהרת עיי"ש דף קל"ג ע"א תנאי היא וכו' עיי"ש וא"כ ר"ש מבשר יליף צרעת דנדחה ואם מביום נדע צרעת בשבת מכ"ש בחול אבל יקשה דמקשינן שם לאביי לס"ד דס"ל פסיק רישא מותר בשר ל"ל הא בעי בשר אפילו יש שם בהרת מותר בשבת דמקלקל בחבורה חייב ואף דהוי שאין מתכוין עיין ברשב"א שהקשה דהוי מכוין רק שאצל"ג ותירץ דקציצה מצד עצמה מותרת רק שלא יכוין לטהר זה אסרו לקצוץ ובשא"מ מותר עיי"ש וזה שפיר לענין צרעת אבל לענין המילה דעל כרחך לקציצה מכוין והקציצה אסורה בשבת ולא הוי שאצל"ג משום המצוה כמ"ש בתוס' דאף דלמקלקל לא מהני מצוה לשאצל"ג מהני ואיכא למימר כיון דהמילה מותרת בשבת והטהרה א"צ לגופה כיון דצריך לקציצה אין דומה לחופר בור דלא צריך להגומא כלל (וביותר כמ"ש בנהנה לא שייך משאצל"ג דיקשה למה מהני שא"מ במקום בהרת) ועי' בתוס' שבת ק"ז ע"א בד"ה החובל בסובר באיסורי הנאה שיכול ליהנות מקרי צל"ג עיי"ש ונראה דאזלינן בתר מחשבתו אף דהוי בטעות: