אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה ו

הלכה ה

אבל עשה מעשה וכו' ונעשה בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אע"פ שלא נתכוין לה חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שלא תעשה אותה מלאכה כיצד הרי שצריך לראש העוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב שהדבר ידוע שאי אפשר שיחתך ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו וכן כל כיו"ב. ועיין בהמ"מ והנה המחלוקת דדבר שאין מתכוין מובא בכמה דוכתי לענין שבת ר' שמעון ור' יהודה ר"ש האומר גורר אדם כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומחלוקת דר"י במס' יו"ט דף כ"ג ע"ב במשנה שם עיי"ש ובמס' שבת דף כ"ב ודף מ"ו וי"ב וכיו"ב מצינו בגמרא דפליגי כן גם בשאר איסורים במסכת ב"ק קי"ב וזבחים צ"א ובכורות כ"ד ול"ד ובמסכת שבת ק"י ע"ב וקל"ג עיי"ש. ובטעם מחלוקתם אם מקראי או מסברא לא נמצא מפורש ובפנ"י במס' שבת דף מ"ב ע"א בד"ה למימרא כתב דיליף ר"ש ממלאכת מחשבת דילפינן במס' כריתות דף י"ט ע"ב דמתעסק פטור דמלאכת מחשבת אסרה התורה ובמס' חגיגה דף י' איתא דמהאי טעמא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לר"ש ועי' ברש"י שם ומשבת ילפינן מק"ו לשאר איסורים משבת דחמירי ור"י דלא ס"ל כן משום דלא דרש מלאכת מחשבת דבמשכן כתיבי עיי"ש ועיין במס' חגיגה שם דף י' ע"ב ברש"י בד"ה מלאכת וכו' זה רמז מועט דאלו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת המשכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת עכ"ל:
והנה האי דרשה דמלאכת מחשבת מצינו לענין כמה דברים לענין שבת במס' ביצה י"ג ע"ב דלכמה דברים הוי גמר מלאכה כמו למעשר ולא לשבת כדאיתא שם מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה התורה וברש"י אע"ג דלמעשר הוי מלאכה לשבת מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה התורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת משכן דהתם מלאכת מחשבת כתיב עכ"ל. ובמס' זבחים דף מ"ד ע"א בענין מחשב וזה עובד לחלק במחשבת חבירו להצניע משום דבשבת מלאכת וכו' עיי"ש ובמס' ב"ק דף ס' ע"א לחומרא ג"כ אמרינן בזורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת וכו' אבל הכא גרמא הוא וכו' ופטור. וכיו"ב בכמה דברים לקולא ולחומרא וכל זה יהיה למ"ש דתליא במלאכת מחשבת לסמוך למשכן הכל לר"ש ולא לר' יהודה לפ"ז דלית ליה האי סמיכות וכמ"ש בפנ"י הנ"ל. ולפ"ז ג"כ מתעסק דמודה ר"י לפטור על כרכך לאו ממלאכת מחשבת יליף לה כן וברש"י במס' כריתות דף י"ט ע"א אשר חטא בה עד שיודע לך במה חטא ור' אליעזר האי בה מה עביד ליה פרט למתעסק וברש"י שם דר"א לא דרש ממלאכת מחשבת פרט למתעסק עיי"ש. וא"כ יש לומר דר' יהודה כמו ר"א דרש מתעסק לפטור מאשר חטא בה והנה ר"י לא דרש סמוכין רק במשנה תורה ועי' בפ"ק דיבמות בסוגיא דעליה עיי"ש:
אמנם לא נראה כן במס' חגיגה הנ"ל דאיתא שם במשנה הלכות שבת וכו' הרי הן כהררים התלויים בשערה שהן מועט והלכות מרובות וכו' ובגמ' הלכות שבת מכתב כתיבי לא צריכא לכדר' אבא דאר"א החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עליה כמאן כר"ש דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אפ"ה לר' יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררים התלויים בשערה מלאכת מחשבת אסרה התורה ומלאכת מחשבת לא כתיבי וא"כ נראה דגם ר"י ס"ל האי דמלאכת מחשבת ומזה למד לפטור המקלקלין ועי' בתוס' סנהדרין ס"ב ע"ב בד"ה להגביה ועל מ"ש דר"י לא דרש סמוכין ראיתי שעמד ע"ז אאזמ"ו הגאון ז"ל בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' י"ז וי"ח עיי"ש אם הוי מופנה דכתבו בתוס' ביבמות דדרש בכ"מ עיי"ש:
גם מ"ש בפנ"י הנ"ל דלר' שמעון ילפינין שאינו מתכוין בשאר איסורין לפטור מק"ו משבת. אמנם דעת התוס' נגד זה במס' כתובות דף ה' ע"ב בד"ה את"ל שכתבו אף דלר"ש מתעסק בחבורה חייב עם כל זה יוכל לסבור אינו מתכוין בחבורה פטור דשאני מתעסק דטעמא משום מלאכת מחשבת והיכא דמקלקל חייב ולא אזלינן בתר מלאכת מחשבת וז"ל אבל שאינו מתכוין לאו משום דבעינן מלאכת מחשבת מפטרי דהרי בשאר מקומות נמי מפטרי אינו מכוין כמו גבי כלאים וכו' ותנן נזיר חופף וכו' הילכך בחבורה נמי שרי עכ"ל וזה שלא כדברי הפנ"י וכ"כ ברא"ש במס' שבת דף ק"י כתב לדעת הערוך דס"ל דבעי פסיק רישא דניחא ליה דזה דוקא בשבת דבעי מלאכת מחשבת ולא בשאר איסורין ועיי' בתוס' במס' שבת דף ע"ה בד"ה מתעסק שכתבו כ"כ דאינו מתכוין מותר אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו בכל איסורי תורה כמו בכלאים ובמס' כתובות בפ"ק עיי"ש. וכיו"ב מלאכה שא"צ לגופה דהוי משום מלאכת מחשבת כדאי' במס' חגיגה הנ"ל ואינו רק בשבת ועיי' בתוס' במס' זבחים דף צ"ב ע"א בד"ה אבל דלא שייך מלאכה שא"צ לגופה רק בשבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה עיי"ש וראיתי בס' בית יעקב להגאון בעל חות דעת שכתב במס' כתובות בסוגיא דמפקד פקיד דמשאצל"ג אינה מטעם מלאכת מחשבת דאל"כ מקלקל דפטור חייב בחבורה ושאצל"ג פטור בחבורה עיי"ש וצ"ע מהנ"ל ועיי' במס' סנהדרין פ"ה ובמס' שבת ק"ו בתוס' שם וא"כ נפק"מ לדינא אם נלמד שאין מתכוין בשאר איסורים משבת וכמ"ש ויש להבין למה לא נלמד כן וכמ"ש בפנ"י מק"ו דשבת דחמיר (ובענין מתעסק בשבת ושאר איסורים עיי' ברש"י כריתות י"ט ע"א בד"ה מבעיא ובתוס' שבועות י"ט בד"ה מתעסק ובמהרש"א שם ובתוס' שבת ע"א ע"א בד"ה אלא עיי"ש):
ועי' עוד בפנ"י שם במס' שבת דף מ"ב לדעת הגמ' שם לחלק בין שאצל"ג ושאין מכוין דלפ"ז שאין מתכוין לאו ממלאכת מחשבת ילפינן רק מסוגיא דיבמות דף ד' ע"ב דאיתא שם דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית ביה הנאה וכו' וברש"י בד"ה ואפי' מוכרי כסות שאין מתכונים להנאת חימום עכ"ל וציין לעיין ברשב"א שם וברשב"א וברמב"ן שם חלקו על רש"י ופי' דמיירי בימות החמה שאינו נהנה כלל ועיקר קושיא דהאי לר' יהודה נאמר דס"ל דבעי' מוכח ומופנה עיי"ש ובס' אוהל דוד כתב לתרץ דעת רש"י עם מ"ש הרמב"ן דגם לדידן דס"ל סמוכין בכל מקום בציצית בעינן מוכח ומופנה דאל"כ לא נדע סמוכין בשום מקום דהאי סמוכים לעד אסמכתא בעלמא היא וא"כ דברי הגמ' לר"י דגם לדידיה צריכין בפעם אחד למופנה ומשם נלמד סמוכין אף היכא דליכא מופנה ועוד דליכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת עד שירבה אותו הכתוב בפירוש עיי"ש ברמב"ן בד"ה והאי ור"י כמ"ש בפנ"י מוקי לקרא באופן שאינו נהנה:
והנה כמ"ש דבמס' חגיגה מוכח דר"י ג"כ ס"ל מלאכת מחשבת ומש"ה מקלקל פטור ונקרא שם כהררים וכו' משום דלא נדע כן רק מסמוכין והרי ר' יהודה לא דריש סמוכין ולכאורה יקשה ביותר במאי דאיתא במס' שבת מ"ט ע"ב האי דתנן אבות מלאכות ארבעים וכו' כנגד עבודת המשכן וברש"י אותן המנויות שם בפ' כלל גדול היו צריכין למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה עכ"ל וא"כ יקשה לר"י מנ"ל כן וראיתי בס' שמן רוקח לאאמו"ז הגאון ז"ל שעמד על זה וכתב הגאון מפרשבורג ז"ל די"ל ממלאכה ומלאכתו כדאיתא שם אבל עיי' בתוס' שם בד"ה כנגד שאף לדרש זו צריכין ללמוד ממשכן ג"כ דאל"כ האיך נדע אבות ותולדות וגם דאיתא שכך היו עבודות הלוים במשכן וכו' עיי"ש גם מ"ש הגאון מהר"ם ברבי מפרשבורג ז"ל דהוי מופנה אינו לפי פשוטו ועי' מ"ש אאמו"ז הגאון ז"ל על דבריו:
ונראה דר"י לאו מסמוכין ילפינן ממשכן רק מסברה מאי דהוי מלאכה במשכן וחיובו על הלוים דוקא שם מלאכה גבי שבת כמו שחישבה התורה לעבודה במשכן כן חשיבי מלאכה ועבודה לאיסורא דשבת ועל כרחך כמ"ש ר"י ס"ל ג"כ דלמדין ממשכן כמו כן ממלאכת מחשבת במשכן נלמד דמקלקל פטור והאי דנקרא כהררים וכו' ולא כל מלאכת שבת ל"ט מלאכות דלמדין ממשכן נראה לומר דזה מסתבר ופשוט רק לפטור מקלקל משום במשכן היה הכל במלאכת מחשבת אינו מוכרע כ"כ די"ל בעבודת ה' צריך בכונה ותיקון ביותר ומשו"ה כהררים וכו' ודוקא מקלקל פטור לר"י ולא שאינו מתכוין דלר"י לא אזלינין בתר כונתו רק אם הוי מצד עצמו תיקון או קלקול ועי' בתוס' שבת ע"ה ע"א בד"ה ולחייב דלר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור בתיקן קצת מחייב עיי"ש נראה דלר"י בכלל מלאכת מחשבת להוציא קלקול גמור בלבד ובתיקן קצת מצד עצמו מחייב ואף דלא הוי לכונתו תיקון:
והנה לדעת התוס' דבר שאינו מתכוין בשבת לר' יהודה מדרבנן אסור וכמ"ש לעיל י"ל גם לרש"י כן א"כ בלא"ה אתי שפיר אף דס"ל מלאכת מחשבת מהתורה מ"מ מחייב בשבת ואין מדמין שאר מלאכות לשבת ואף להסוברים דס"ל מדאורייתא שאין מתכוין אסור יש לחלק בין מקלקל דיליף ממלאכת מחשבת דודאי קלקול פסול במלאכת המשכן אבל שאין מכוין לא מצינו דפסול במלאכת המשכן:
והנראה לומר לר' שמעון דפוטר בשאינו מתכון כמ"ש בפנ"י בב' טעמים שכתב מק"ו משבת לשאר איסורים ועם כל זה צריכין גם לקרא דכלאים דהנה מצינו חלוקים באיסורים מהם שאסרה התורה הדבר שלא תהיה ומהם העשיה בלבד שלא יעשה אותו באופן הראשון האיסור על העושה ובהשני על הנעשה כמו בהקפת הראש שרצון התורה שלא נהיה מוקפים ומהאי טעמא נאסר להקיף ועיי' בתוס' במס' תמורה דף ד' בד"ה ר"א שכתבו דבאופן השני מקרי תועבה ולא באופן הראשון עיי"ש וכיו"ב לענין מצות מצינו כן עי' בס' מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א במעקה ע"י גוי דאף שאין שליחות לגוי מ"מ המצוה שתהיה המעקה ולא העשיה ומהני בגוי בלי שליחות עיי"ש ובמס' מנחות מ"ב כל מצוה שעשיתה גמר מצוה מברכין על העשיה ובאיסורין בתוס' במס' יבמות צ' שאזהרה שלא נהיה מלובשים בכלאים עיי"ש וכמו כן לכלל זה כל איסורי אכילה ועיי' בטו"ז יו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ז בטבילת כלים ע"י עכו"ם עיי"ש ובמס' חולין בסוגיא דלא תאכל כל תועבה וברש"י שם קי"ד ע"ב בד"ה כל עיי"ש וכן מצאתי בשו"ת בשמים רא"ש סי' י"ח בתשובה מיוחס לרא"ש שם וז"ל כמה דברים יש בתורה כיו"ב שאין הכונה על הפועל הידים ממש אלא על עשות הפעולה אפי' ע"י ציווי וכו' שלא צותה התורה רק על הפעולה שתעשה היתה הדעת נותנת אף לענין עבירה זו דעת התורה וכו' שלא יהיו מוקפים ראש ומגולחי זקן שיהיה ע"י מי שיהיה וכו' עכ"ל ונאמר כמו כן לענין שאינו מכוין באיסורין שמצד עצמן האיסור כמו באסורי אכילה שרצון התורה שלא יבוא מאכל איסור בתוכינו אף שלא במכוין עכ"פ נעשה האיסור הבלתי תלוי בהעשיה ואפי' במתעסק בחלבים ועריות חייב מהאי טעמא אבל כשהאיסור משום העושה והעשיה בלבד כמו בשבת כשנעשה המלאכה ממילא בשבת ואפי' ע"י שגרם כן מערב שבת מותר עי' שבת י"ד במשנה אין שורין וכו' וב"ה מתירין עיי"ש וכל הנעשה ממילא כל היכא דלא שייך מוקצה ונולד אפי' מדרבנן מותר ורק לעשות אסור בכה"ג מסתבר לחלק אם העושה במכוין להעושה שלא במכוין דלא הוי בכלל פעולה ומעשה חשובה ויש לומר דמעשה בלי כונה לא הוי בכלל עשיה שאסרה התורה:
וכאשר נבחין נמצא בשאר איסורים אשר נמצא בהם לומר שאינו מתכוין מותר המה: לענין בכור במס' בכורות דף כ"ד ולענין נזיר במס' נזיר דף מ"ב ולענין פרה במס' בכורות דף כ"ד ול"ד ולענין מילה במס' שבת קל"ד בכולן רק העשיה האיסור אבל מצינו עוד ג' איסורים אשר אינו מתכוין ימצא בהם א' האיסור סירוס במס' שבת ק"י ב' כיבוי אש המזבח מס' זבחים צ"א ג' לענין כלאים במס' ב"ק קי"ג ובמס' פסחים ובכמה דוכתי:
והנה לענין סירוס דלמדין מבארצכם לא תעשו מלשון זה בלתי מוכח רק העשיה לאסרה ולא כי רצון התורה נגד הנעשה וגם הרי סירוס אחר סירוס אסור ומזה נראה דבעשיה האיסור וגבי כיבוי אש המזבח דאסרו משום דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה מראשית המקרא מאש תמיד תוקד יש לנו שלא יכבה הכל למען יהיה אש תמיד גם עי' מנחות צ"ט בלחם הפנים דבלא ילין הוי תמיד עיי"ש רק מסיפא דקרא דכתיב לא תכבה פליגי אם כבוי במקצת שמיה כיבוי עיי"ש זבחים צ"א ע"ב ויש לומר כמו כן דרק העשיה אסורה ואין שיעור כמה יוקד האש רק שלא יכבה הוא ואם כבה ממילא א"צ להוסיף אם נשאר שלהבת כראוי ולפ"ז באלו אין לנו טעם לחלק בשאינו מתכוין לשבת וע"ע בשלטי גבורים במס' שבועות ס"פ שבועות העידות באינו מתכוין במחיקות השם עיי"ש:
ואחר שכתבתי ראיתי בס' מקור חיים בהל' פסח בסי' תל"א שכתב וז"ל נראה דדוקא בדבר שאסרה התורה לעשות מעשה בזה אמרינן דלא אסרה התורה לעשות המעשה רק בכונה ודבר שאין מתכוין מותר אבל כשאסרה התורה דבר שאין בו מעשה כגון הכא שאסרה התורה שלא יהי' חמץ בביתו אפי' בשאינו מתכוין אסור עכ"ל ולמ"ש י"ל אפי' במעשה לפעמים שאינו מתכוין אסור ואכילות איסורים וי"ב יוכיחו ע"ז ובכה"ג אם הנעשה בכל האיסור ג"כ וכמ"ש:
והיוצא מכלל שאר האסורים הנאמר בענין זה הוא האיסור כלאים דהוי האיסור בהנעשה ואפ"ה מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכונו וא"כ אין לדמותו לשבת דרק העשיה האיסור ולא הנעשה וי"ל דכל שאר איסורין שכתבתי למעלה למדין משבת דחמיר ושאין מתכוין מותר מק"ו ומדמיון וסברה כמ"ש לעיל אבל בכלאים דיוצא מכללם ושאני באיסורו משבת וכיו"ב צריכין ללמודא בפני עצמו וכמ"ש ברש"י במס' יבמות הנ"ל מדכתיב לא תלבש וכו' ומכלאים לא נוכל ללמוד לשבת דשאני שבת דחמירי וצ"ל ממלאכת מחשבת ואתי שפיר:
(ב) בלא אפשר ולא קמכוין לר' יהודה:
במס' פסחים דף כ"ה ע"ב מחלוקת בב' לשונות שם וללישנא בתרא שם בלא אפשר ולא קמכוין גם לר"י מותר ובמגיני שלמה במס' שבת דף מ"א ע"ב בסוגיא דמיחם שפינהו כתב לחלק בין דאורייתא ודרבנן בזה והחליט מהסוגיא שם ומתרץ הסתירה שהקשו בתוס' על רש"י במס' יומא דגריס שם ה"מ דאורייתא אבל צירוף דרבנן ול"ג אין שבות במקדש ומפרש דדוקא במידי דאורייתא ס"ל לר"י שאין מכוין אסור מסוגיא דשבת דמשמע דבצירוף אסר ר"י בשאין מכוין וכתב דשם הוי אי אפשר אבל במס' שבת לדעת הסוברים דצירוף בצונן וא"כ הוי ודאי אפשר שלא יתן היותר מהמפשר ולמאן דס"ל דפושרים ג"כ מצרף האי פורתא שנותן כדי למלאותו בשביל האי לא שייך אי אפשר עיי"ש:
ובפנ"י הקשה עליו דאם נאמר דבעשישות של כהן גדול ביומא שם הוי אי אפשר א"כ למה לאביי לומר דהוי שאינו מכוין הרי אביי סבירא ליה במס' פסחים שם בלישנא בתרא לר"י לא אפשר ומכוין מותר עיי"ש:
ונראה לענ"ד לומר דהנה עיי' בפנ"י במס' פסחי' שכתב דא"א לפרש כפשוטו להתיר לר"י בא"א ומכוין וביותר למ"ש בתוס' דטרחא מקרי אי אפשר אלא דרק בשב ואל תעשה או בדרבנן נאמר כן וכתב דדעת התוס' אינו כן עיי"ש:
ולענ"ד נראה דהנה י"ל כמ"ש לעיל דגם ר"י ס"ל דמלאכת מחשבת אסרה התורה בשבת ומשו"ה מקלקל פטור אלא דלאביי הכל תלוי לר"י באם הוי אפשר או לא וזה בעושה מלאכה ועמה נגררת מלאכת מלאכה אחרת ממילא דזאת הבאה ממילא לא הוי בכלל מלאכת מחשבת אף שמכוין עליה רק באפשר לעשותה באופן אחר ובוחר באופן זה וא"כ בבחירה הזאת הוי כעושה שניהם לעיקר והנגרר יחשב כמו העיקר אבל בא"א הוי בתורת נגרר בלבד וכבא ממילא כיון שאין לעיקר לו הוי כמלאכת מחשבת ובבחר באופן שאפשר בזאת שגורר עוד מלאכה אסורה אפי' בלא מתכוין אסורה דהכל תלוי בהמעשה אם לדון אותה כעיקר או כממילא ונגרר ורבא ס"ל דרק לחומרא ס"ל לר"י אינו מכוין כמכוין ולא לקולא כדאיתא שם רק דס"ל לר"י באפשר לא מקרי אינו מכוין ממש כיון שבוחר בזה ולא במעשה אחרת ועי' מ"ש בפנ"י במחשבתו נכרת מתוך מעשיו בשאין מתכוין עיי"ש ומובן ביותר זה שכתבתי:
והנה האי אפשר בהאי דעשישות כתב בפנ"י על מ"ש בירושלמי דאי אפשר לתת חמין שלא יאמרו כהן גדול טובל בשאובין עיי"ש וא"כ לפ"ז הוי האי אפשר מחמת איסורי דרבנן ומקרי כמו כן אי אפשר ונאמר דשאני בא"א מחמת עצמו לא"א מחמת איסורא דרבנן דבא"א מחמת עצמו הוי רק נגררת כמ"ש אבל בא"א מחמת איסורא דהוי מחמת דעתו שאינו רוצה באיסורא זה המשוי לא"א והרי מחמת דעתו מכוין למלאכה זאת וממ"נ אם מחמת דעתו נאמר שלא תהיה תורת מלאכת מחשבת עלה הרי דעתו להחשיבה אבל בא"א ואינו מכוין אז מהני שפיר א"א מחמת האיסור דהוי מחמת דעתו כיון שאין כאן דעתו המתנגדת להחשיבה למלאכה ואף דס"ל דבאפשר לא מהני במה שאין הכונה למלאכה זאת לסתור המעשה דהוי באפשר כאלו עושה המעשה מיוחדת בעבור מלאכה זאת ג"כ ולא הוי בתורת נגררת אבל בכה"ג לסתור דעתו מהני כונה הסותרת דעתו בכה"ג דאי אפשר מדעתו שלא לעשות איסורא אבל הכונה שיהיה למלאכה זאת לו וא"כ מיושב קושית הפנ"י על המגיני שלמה הנ"ל דצריך אביי לומר בהאי דעשישות דהוי שאין מתכוין דוקא ואתי שפיר וע"ע בתוס' פסחים שם שכתבו דא"א ומכוון וי"ב מיירי בליכא פסיק רישא ובפנ"י הקשה ע"ז כיון דאפי' מכוין מותר מאי שנא אם הוי ג"כ פסיק רישא עיי"ש:
אבל למ"ש י"ל כה"ג דהוי פסיק רישא לא שייך לומר דהוי בתורת נגרר בלבד כיון דשניהם נעשה בערך שוה ומה העיקר ומה הנגרר רק כשאחד בודאי הוא העיקר ולא השני דהוי כספק אם יהיה או לא וא"כ לפי מ"ש י"ל כמ"ש לעיל דגם לר"י ס"ל מלאכת מחשבת כמו ר"ש וכמ"ש:
והנה מחלוקת הפוסקים ז"ל אם צירוף הוי דאורייתא או דרבנן עיין בתוס' וברשב"א וברמב"ם בפי"ב מהל' שבת והה"מ והראב"ד שם ובמג"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ו עיי"ש והה"מ כתב דצירוף דאורייתא וסוגית הגמ' דמיחם מוכח כן והקשו עליו מנ"ל כן ועיין בלח"מ ובשער המלך בזה:
ונראה לענ"ד גם עיי' בשעה"מ בפי"ב מהל' שבת בשם הריטב"א לדייק דצירוף מדרבנן משום דאיתא ולצרף לכתחילה מי שרי משמע דלא הוי רק מדרבנן עיי"ש ונאמר דלכאורה יש לעיין אפי' למאן דאמר דאף בלא אפשר ולא מכוין אסר ר"י מ"מ כשנתן כבר מים בתוכו עד כדי לחמם נראה דיהיה מותר להוסיף שלא יהיה בתורת בישול ועדיף להיות מצרף לדעת הסוברים דהוי מדרבנן וגם אינו מכוין משיעבור למפרע על בישול דאורייתא במכוין כמצינו כיו"ב במס' שבת דף ד' ברודה פת דהתירו לו לעבור על איסור דרבנן בידים שלא יעבור למפרע על דאורייתא עיי"ש ואיסור בישול אין לבטלו למפרע רק ע"י הוספה וכמ"ש בפנ"י עיי' שהקשה דהרי מסתמא אי אפשר לצמצם לשפוך כל המים המרובים בפעם אחת אלא בכמה שפיכות וא"כ אפי' בלא לצרף בתחילת השפיכה הוי מבשל וכתב וז"ל והנראה בזה דכל היכא ששופך המים רצופים בלי הפסק בנתיים וגליא דעתיה שאינו רוצה בחימום אלא כדי להפשירן מותר וכו' דאפי' לר"י מותר בכה"ג כיון שאין מלאכת הבישול כיו"ב מתקיימת וא"כ לא דמי למבשל כלל וכו' עכ"ל וא"כ רק כששופך עוד בתוכו לא יהיה בכלל בישול למפרע וא"כ הוי אי אפשר משום האיסור בישול ובכה"ג אף אם נאמר בלא אפשר ג"כ אסור שאין מתכוין לר"י מ"מ יהיה עדיף מלעבור איסורא דאורייתא ובמכוין:
והנה אם נאמר צירוף אסור מדאורייתא כמו בישול אם גם לפ"ז יהיה עדיף שאינו מתכוין בידים ממכוין למפרע בזה יש לעיין ולדעת התוס' במסכת שבת בסוגיא דמיחם דלר"י שאינו מתכוין מדרבנן ודאי עדיף גם לפ"ז ולדעת רש"י דנראה דהוי דאורייתא י"ל כנראה בסלקא דעתך במסכת פסחים לר"י שא"מ ומכוין שוין ולמסקנא דאמרינן כי אמר ר"י שא"מ כמכוין לחומרא לקולא לא אמר עיי"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין יש לעיין:
וא"כ לפי מ"ש מדויק היטב סוגיא הגמרא במסכת שבת הנ"ל דמקשינן לצרף לכתחילה מי קשרי דלשון לכתחילה בלתי מובן וכמו כן מ"ש הריטב"א בזה ולפי מ"ש מובן שפיר דבדיעבד יש מקום לומר דיהיה שרי לצרף ולהוסיף רק לכתחילה קשיא גם אתי שפיר דיקשה דמנ"ל לשמואל דמותר לצרף במכוין לכתחילה:
אמנם לפי מ"ש המגיני שלמה הנ"ל דלר"י אי אפשר ולא מכוין מותר לכתחילה רק כמ"ש להפשיר גם האי פורתא עד שימלאהו כולהו משום האי פורתא לא חשיב אי אפשר עיי"ש יקשה שהרי אם הוי בכה"ג דע"י האי פורתא לא יהיה חמין ובישול וא"כ הוי אי אפשר בכה"ג אם נאמר צירוף דאורייתא והרי אמרינן לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל לצרף אסור וכו' משמע בכל פעם אסור לצרף והרי ימצא דאין מפשר עד שימלאהו כולו וא"כ הוי אי אפשר ולא מכוין ודוחק לומר דהאי פורתא לא משוי לפושרין אבל אם נאמר דאורייתא וא"כ אינו מרויח במה שימלאהו ויוצא מידי בישול ויביאו בידים לידי צירוף אם לא נאמר כמ"ש לעיל דגם בדאיכא שאינו מתכוין עדיף למפרע גם כמ"ש במג"ש בדאורייתא אפי' בלא אפשר ולא מכוין אסור וא"כ יהיה מפורש בזה בדעת המג"ש דעת הרה"מ הנ"ל דמוכח בסוגיא דצירוף דאורייתא:
אמנם לדעת התוס' וסייעתם דצירוף מדרבנן וע"ע בתוספות בד"ה מידי מיחם וכו' שכתבו דמשום דאיכא למטעי הוי לדייק בלשון פינהו עיי"ש. וי"ל עם מ"ש בצל"ח בריש מסכת ביצה בפי' כחא דהתירא עדיף דזה בדאורייתא דאמרינן בלשון סתמי מספק להחמיר משא"כ בדרבנן כחא דאיסורא עדיף לאשמעינן עיי"ש. וא"כ י"ל דאם צירוף דאורייתא ניזל לחומרא כמו כן בלשון סתמי ומובן עם מ"ש ולדעתם ז"ל י"ל לכאורה לפרש לא שנו אלא שיעור להפשיר אבל שיעור לצרף אסור עמ"ש בתוס' ישנים לדעת הסוברים דדוקא בצונן מצרף וז"ל דמשמע ליה פינהו כאביי וקאמר לא שנו אלא שיעור להפשיר שלא נתן בו מים כ"כ שיצטננו אבל נתן בו מים כ"כ עד שיצטננו אסור ואע"פ שאינו מתכוין לצרף מיתסר עכ"ל. וא"כ יש לפרש לא שנו להפשיר אבל לצרף דהיינו עד שיהיה צונן אסור משום דזה הוי אפשר שלא יתן רק כדי הפשר ויצא מידי בישול:
גם י"ל לדעת הסוברים בפושרין ג"כ מצרף אבל לא רק באותו מקום שיגיע בו המים בלבד וא"כ י"ל לא שנו אלא להפשיר דאז מותר אפי' במצרף משום דימצא מקום בכה"ג להתיר דיהיה בגדר א"א אבל לצרף כשדעתו לצרף שימלאו עד שיהיה צונן או אפי' בפושרין אם בלא"ה פושרין ומוסיף להפשירו עד שימלאהו זה הוי בגדר אפשר ואסור. אמנם עי' בתוס' בד"ה ל"ש וז"ל והא דפריך והא מצרף משום דמשמע ליה הא דקאמר אבל נותן לתוכו מים מרובים שיש בו כשיעור לצרף מדקאמר מרובין וכו' עכ"ל והרי למ"ש אפשר שיתן מרובים גם כן ואף שמצרף כיון שמפשיר י"ל דעם כל זה לשון מרובין מיותר דהו"ל כדי להפשיר בלבד וא"כ לראיה אתיא דאף כשאין להפשיר עוד מותר משום שאין מכוין לצרף רק ליתן בתוכו בלבד וצ"ע לפי מ"ש באמת לר"י בא"א להפשיר בלעדי שיתן כדי צירוף אם מותר אם נאמר צירוף מדרבנן:
(ג) בפי' שאינו מכוין ופסיק רישא ודעת הראשונים ז"ל בזה:
הנה יש לחקור בפי' שאינו מתכוין אם דהוי ספק השקול אם יעשה המלאכה בגללו או לא ובכה"ג בא"מ מותר ובפסיק רישא אם ברוב פעמים יבוא בגללו וא"כ לדעת רבינו דס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא לר' יהודה יהיה מותר מהתורה ככל הספיקות ויהי מחלוקתם בזה דר"י ור' שמעון מדרבנן ואפי' בשאר איסורין והרי כמ"ש בתוס' רק בשבת לר"י מדרבנן אסור ולא בשאר איסורין וכדמוכח במס' שבת דף קל"ג דאיתא "בשר" אתיא להתיר דבר שאין מתכוין במילה דבעלמא מדאורייתא אסור וגם לר"ש דס"ל מותר אפי' מדרבנן מותר דפשיטא דבהאי לא יפלוג ר"י אם בכ"ד לפ"ז יהיה מדרבנן לא שייך לגזור כמ"ש בתוס' דגזרינן שבת אטו שאר איסורים וע"כ נפרש שא"מ מותר לר"ש אפי' כשברוב פעמים בא בגללו המלאכה ויקשה לפרש פסיק רישא דלפ"ז צריכין לפרשו דבודאי יבוא מלאכה בגללו וזה יקשה לומר דמאי שנא מבכל דוכתין דאמרינן רובא ככולה:
ואם נדייק בלשון רבינו באין מתכוין כתב אפשר שתעשה בגללן וכו' ואפשר שלא תעשה בגללן וכו' והיה נראה דבספק השקול מקרי א"מ ובפסיק רישא כתב שודאי תעשה בשביל אותו מעשה וכו' נראה לכאורה מלשונו דברוב לא הוי פ"ר רק בודאי והדיוקים סותרים זה את זה דבמ"ש בא"מ היה נראה ברוב הוי פ"ר ובמ"ש בפסיק רישא לא נראה כן:
וראיתי בשו"ת הריב"ש בסי' שצ"ד דנראה מדבריו שם דגם ברוב פעמים נעשה מלאכה בעבורו הוי פסיק רישא עיי"ש אמנם דעת הריטב"א דאם נעשה באופן שאפשר שיקרה שלא יעשה איסור לא מקרי פ"ר במס' כתובות דף ה' ע"ב מובא בשיטה מקובצת בד"ה את"ל וז"ל וכתב הריטב"א ואין פי' הלשון הוה דבעיין מיירי בבקיאים בהטייה דא"כ אין כאן דבר שאין מתכוין וליכא למימר פתחא ממילא הוי אלא ה"ק דכיון דיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח ואפשר שיזדמן זה אין כאן פ"ר וכו' דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפי' בצד רחוק לא חשיב פסיק רישא ולשון פ"ר מוכיח כן עכ"ל וכיו"ב ברשב"א בחי' שם בד"ה א"כ טורד למה וכו' וז"ל ותו קשיא דאסיק דמותר לבעול ולא מסיים בה בבקי ושיכוין להטות ומי שיודע בעצמו שאינו בקי האיך יבעול ומעשים בכל יום שמתירין לבעול לכתחילה אפי' לבבלים שאינן בקיאין ובאמת כן הוא כיון דאפשר בהטייה לכו"ע שרי דאפשר שיזדמן להם הטייה ואע"פ שלא יכונו להטות וכדאמרינן גורר מטה וספסל ולא בעינן בקי שלא יעשה חריץ וכן כל דבר שאין מתכוין עכ"ל:
הנראה מדבריהם דאף דברוב פעמים יעשה המלאכה כיון דעל המיעוט שלא יעשה מקרי שאינו מתכוין וכן נראה מלשונם עד כי דוחק לפרש ולומר דבאין בקיאין הוי ספק השקול וגם הוי נגד המציאות ועי' בשלטי גבורים שבת ק"כ בסוגיא דגרם כבוי אות ג' מ"ש:
אמנם ראיתי ברא"ה שם שכתב דלרוב פעמים בא בהטייה וז"ל ולפיכך מותר לכולן לבעול בתחילה בשבת כיון דאפשר בלא דם ואע"ג דאיכא מעוטא שלא תזדמן להם הטיה לעולם ולדידהו הוי פסיק רישא אחרי הרוב כל עולם נידון אי נמי אפשר דלכל העולם הטיה מזדמנת ונקיט רוב דהכי אורחא דתלמודא עכ"ל הרי נראה מדעתו דברוב הוי פ"ר אבל גם בדעת הרא"ה נראה שמסכים לדעת הראשונים הנ"ל אלא שכונתו דאפשר האי גברא באלה שלא יזדמן לעולם כלל דבכה"ג הוי פ"ר וע"ז נאמר דמסתמא מרובם שמזדמן לפעמים ובאי נמי כתב דלכל העולם מזדמן לפעמים וא"כ בנזדמן לפעמים לא מקרי פ"ר:
אמנם כאשר נדייק בלשון רש"י במס' ביצה דף כ"ג ע"א בד"ה ור' אלעזר הואיל ואין מתכוון לחבורה אע"ג דזימנין דמתרמי שרי וכו' עד כאן לשונו הלשון זמנין דמתרמי היה נראה דרק על המיעוט שיהיה מלאכה מקרי שאינו מתכוין אבל מלשון רש"י שם כ"ג ע"ב בד"ה תרי תנאי אליבא דר' יהודה חד סבר העגלה נמי כשאר כלים דעושה חריץ בגרירתה שפעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר ואידך סבר לא שכיח הכי ואינה אלא כובשת תחת גלגולה עכ"ל הנה מדבריו אלה נראה דאם הוי לא שכיח שיבוא מלאכה בגללו אפי' לר"י מותר ולפ"ז ע"כ שא"מ בספק השקול ודוחק לפרש לא שכיח במעוטא דמעוטא שלא יהיה סותר ללישנא דלעיל ונראה ביותר שכתב כן לעיל כאשר הוא במציאות על המיעוט ועי' ברש"י שבת דף נ' ע"ב בד"ה אלא הא והא ר"י הנך תרתי וכו' ר"י ומאן דאסר סבר זמנין דגריר ור"י האמר דבר שאינו מתכוין אסור ומאן דשרי סבר לא גריר כלל ואין כאן משום ממחק עכ"ל נראה דנעשה על המיעוט לר"י אסור וזה שלא כמ"ש במס' ביצה הנ"ל וצ"ע:
ובתוס' במס' נזיר דף מ"ב ע"א בד"ה נזיר וכו' אף כי פעמים שמשיר שער דבר שאין מתכוין הוי ומותר כר' שמעון ומפספס שמבדיל שערות זו מזו אף כי פעמים שמשיר עכ"ל הנה לשון פעמים נראה דרק על המעט מ"מ נראה דלאו דוקא דודאי מסתברא בספק השקול אם יהיה מלאכה מקרי שא"מ כנראה בכמה דוכתי:
ובתוס' במס' פסחים דף ק"א ע"א בד"ה והלכה וז"ל ושמא ר' יוחנן לא סבר ליה כותיה בגרירה לפי שקרוב לעשות חריץ ודמי לפסיק רישא עכ"ל והנה נראה מדברי התוס' דלומר לר' יוחנן אף דס"ל שאינו מתכוין מותר בכה"ג דקרוב לעשות המלאכה הוי לדידיה פ"ר ולפ"ז ר' שמעון דמתיר בגרירה אפי' בקרוב לעשותו מקרי שא"מ ויש לפרש ג"כ מ"ש בתוס' ודמי לפ"ר דגם לר' יוחנן לא הוי פ"ר ממש רק דומה וי"ל דאסור בכה"ג מדרבנן אבל פ"ר מדאורייתא בודאי יבוא בגללו וגם זה כתבו בלשון שמא ומסופק בדבר. ועי' בתוס' במס' שבת דף צ"ה ע"א בד"ה המכבד וז"ל וי"ל דבהא פליגי ר' אליעזר סבר דהוי פ"ר ורבנן סברי דלא הוי והא דאמר האידנא דס"ל כר"ש שרי לכתחילה אע"ג דאפשר דסבר ר"ש דהוי פסיק רישא מ"מ הש"ס סבר כרבנן דלא הוי פ"ר הלכך שרי לכתחילה כיון דקיי"ל כר' שמעון עכ"ל ויקשה לפרש דפליגי במציאות אם הוי פ"ר או לא ונראה כמ"ש דפליגי אם אזלינן בתר רובא למשוי פ"ר ועיין בכ"מ בפ"א מהל' שבת להלן ה"ה בשם רמ"כ וגירסתו אבל בגדולים ד"ה אסור דדמי לפ"ר עיי"ש ומסכים לדברי התוס' במס' פסחים הנ"ל ועיין בשו"ת רבינו מנחם עזריה סי' ל"ג שסיים שם בפ"ר ודאי אבל בדדמי וא"מ לא אסור וכו' עיי"ש ועי' במל"מ (פ"א) [פ"י] ה"א מהל' טומאת צרעת בשם הספרי עיי"ש שלא יחלקו במציאות י"ל כמ"ש:
אמנם יש לעיין במס' כתובות הנ"ל דאיתא שם כדשמואל דאמר שמואל פרצה דחוקה מותר להכנס בה בשבת אע"פ שמשיר צרורות וברש"י וז"ל והאי דילמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן ליה עכ"ל עיי"ש ויקשה בס"ד דדבר שאין מתכוין אסור וא"כ אם פי' דהוי ספק השקול א"כ הוי שא"מ ועל כרחך פי' דרוב פעמים אינו משיר ויקשה א"כ למה נחזיק הדם בדם בתולים נגד הרוב לטהר האשה ומן בקיאין בהטייה אכתי לא ידעינן והנה י"ל דראיה בתשמיש הוי ספק הרגשה וספק דם בתולים והוי ספק ספיקא אף דספק דם בתולים הוי נגד הרוב מ"מ לדעת הרשב"א דס"ס מטעם רובא י"ל ספק ספיקא כה"ג ואף דיש רוב דמים באים בהרגשה אבל זה כשנדע בודאי דהוי דם נדה אבל כאן ע"ז דנין שמא דם בתולים והוי לדון בעיקר הרוב ובמס' כתובות כתבתי יותר בזה:
והנראה דלכאורה היה נראה דפי' פ"ר ושאינו מתכוין אם בספק השקול או אף ברוב תליא במחלוקת הרמב"ם ורשב"א אם ספק דאורייתא מתורה לחומרא או רק מדרבנן אבל אשר אחזה לענ"ד דלהסוברים דרוב לא משוי לפ"ר אף דספיקא דאורייתא מתורה לחומרא בשא"מ מותר ורובא דבודאי מדאורייתא לכו"ע:
ובראשונה נדבר בפי' פסיק רישא ובדעת הערוך דס"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה מותר והנראה דהנה עיין בתוס' במס' יומא דף ל"ד ע"ב בד"ה הנ"מ שכתבו וז"ל וי"ל דהתם פ"ר הוא שא"א בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פ"ר כמתכוין דמי וכו' עכ"ל הנה פירשו לנו דפ"ר הוי בגדר מתכוין ובערוך בערך פסק וז"ל מודה ר' שמעון בפ"ר ולא ימות וכו' ואם אמר אינו מכוין וכו' אין ממש בדבריו אלא הרי הוא כמכוין וכו' עיי"ש והנה צריך פירוש למה הוי בערך מתכוין אף שאין כונתו לה כלל:
ונראה דטעמא דפסיק רישא הוא דכיון דכיון להפעולה אשר ממנה באה המעשה האיסור אע"פ שלא כיון בפרט למעשה האיסור גופא הבא מגללו עם כל זה מקרי מלאכת מחשבת כיון דכיון להפעולה אשר המעשה האיסור יוצא ממנו ודוקא כשיש לומר שלא כיון הפעולה ג"כ כגון שיש ספק אם תבוא בגללה וא"כ אין המעשה נכלל בכלל הפעולה דנאמר דהכונה להפעולה הוי כונה לכל הנגרר ממנה דהפרט בכלל הכלל דהרי אפשר שיעשה הפעולה והמעשה האיסור לא יהיה וא"כ אינה נכללת בכלל כונה על הפעולה ודוקא בבא בודאי הוי בכלל הפעולה משום דנגרר אחריה בודאי והכונה על פעולת ההתר ככונה על הנגרר האיסור משא"כ בספק בלא כיון ונעשה במקרה לא הוי כונה ע"ז והוי כמכוין ע"ז ולא ע"ז ולא שייך לומר דכונה על ההתר ממילא כונה על האיסור והוי כיון ע"ז ונעשה זה ולכן מצינו לשון מתעסק אצל נטילת נשמה שבת דף ע"ה ובתוס' שם בד"ה מתעסק שפי' אין מכוין עיי"ש ובמס' כריתות גבי החותה גחלים דאיתא נמי לשון מתעסק תחת אין מכוין אף דודאי אינו בחדא מחתא מכמה חלוקים מ"מ לשון מתעסק המורה בכיון ע"ז ועשה אחרת יורה נמי ע"ז ומובן מ"ש בתוס' ובערוך הנ"ל דפ"ר כמתכוין דהוי ע"י דהוי פ"ר מתכוין ממש כיון דנכלל בכלל כונתו על מעשה ההתר שהיה מתכוין עליה:
וראיתי בס' קרית ספר למבי"ט פרק א' אזהרה ס' וז"ל אע"ג דכל דבר שאין מתכוין מותר מדאורייתא וכו' אפ"ה אי הוי פסיק רישא חייב דאורייתא אע"פ שלא נתכוין דהו"ל כנתכוין כיון שא"א אלא עשות המלאכה באותו מעשה והוי מלאכת מחשבת עכ"ל ומבואר ביותר לפי מ"ש:
ולפ"ז י"ל אף למאן דס"ל בעלמא ספיקא דאורייתא לחומרא לענין פסיק רישא בעינן שיהיה עכ"פ נעשה בודאי דאל"כ י"ל דהוי כאין מכוין דלא נכלל בהפעולה שעשה על הבא מחמתה ואין דומה לשאר מילי דאורייתא דאמרינן רובו ככולו ג"כ ואתי שפיר:
אמנם לספק לדעת הרבינו דס"ל ספק דאורייתא מתורה לקולא אם גם במכוין ס"ל כן די"ל דוקא כשאינו מתכוין אבל בכיון שדעתו לעשות האיסור י"ל דאסור מהתורה דוקא כשא"מ אף דאפשר שיעשה אותו מותר אבל להיות דעתו לאיסור י"ל דאסור דדוקא ספק ממזר התירה התורה כשנושא משום ספק אבל לא כשדעתו שתהיה ממזרת וחפץ באיסור ומיניה בכל ספק דרבנן י"ל נמי כשמכוין אסרו אפי' בספיקן ומכ"ש לפי מ"ש ז"ל דכל דרבנן בכלל לא תסור והקילו החכמים בדבריהן בספק ובכה"ג שמכוין לעבור י"ל דלא הקילו וצ"ע:
ומיניה נמי אם ברוב פעמים לא יבוא לאיסור דמותר לעשותו אם מותר לכוין ועי' במס' פסחים בסוגיא דאפשר ולא מכוין לאביי לר' יהודה באי אפשר ומכוין מותר ולר' שמעון אסור וצ"ע בכה"ג אבל עכ"פ לדעת הרבינו צ"ל לר"י בספק השקול בשאינו מתכוין רק מדרבנן אסור וא"כ במצרף דאמרינן לר"י דאסור ע"כ אם נאמר צירוף דאורייתא ואסור מדרבנן אבל אם נאמר צירוף מדרבנן צ"ל במצרף ברוב פעמים מצרף ועם כל זה לא הוי פסיק רישא ודעת הרה"מ בדעת רבינו דצירוף דאורייתא ולהסוברים מדרבנן צ"ל כמ"ש דלרוב מצרף ולא הוי פ"ר ותליא במ"ש לעיל בדעת הראשונים ז"ל הנ"ל ולדעת המ"מ בדעת רבינו דצירוף עשישות דרבנן צ"ל ג"כ לדעתו כדאמרינן דשאינו מתכוין פי' ברוב פעמים ג"כ דאל"כ בלא"ה מותר ועכ"פ כמו כן לר"י לחיוב חטאת בשא"מ נראה דוקא כשרוב פעמים כן:
ובמ"ש נראה ליישב דעת רש"י במסכת יומא דף ל"ד שכתב דבדרבנן גם לר' יהודה אינו מתכוין מותר ובתוס' שם ובמסכת שבת דף מ"א ע"ב הקשו ע"ז מגורר אדם וכו' דהוי כלאחר יד רק איסורא דרבנן ואפ"ה פליג ר"י ואוסר עיי"ש:
וי"ל למ"ש בפי' שאינו מתכוין אם הוי בספק או אפי' ברובא ובספק, בדרבנן מאי נאמר וראיתי בספר מגן אבות שהקשה למה נאמר בספק דרבנן באינו מתכוין לאיסור וכתב ג"כ במתכוין אף בספק אסור משום כונתו לאיסור לעבור דרבנן עיי"ש וזה כמ"ש וכונתי לדעת הגדול בס"ד אבל בשא"מ לא יהיה נאסר וכתב דאפשר דלא אמרינן ספק דרבנן להקל רק בלא נתברר לבסוף איסורו אבל היכא דנתברר אחר המעשה דעביד איסורא לא נאמר כן וכתב שהוא דוחק וכתב עוד די"ל משום דהוי לכתחילה ושלא להכניס בספק לכתחילה עיי"ש. והנה בזה בספק דרבנן שיוכל להתברר עיין במסכת טהרות פ"ה מ"א בהר"ש שם דאף דספק טומאה ברה"ר טהור ביכול להתברר שנטמא אזלינן להחמיר לר"ע ולר"י עיי"ש:
ולפי מ"ש לעיל י"ל דבאמת ספק דרבנן באין מתכוין להקל. ואין מתכוין בדרבנן לא מצינו להחמיר רק היכא דרוב פעמים נגרר המלאכה דאיסורא וכמ"ש לעיל דהרבה מהסוברים גם ברוב פעמים מקרי שא"מ ולא הוי פסיק רישא רק בודאי וא"כ יש ליישב קושית התוספות על רש"י הנ"ל די"ל בגרירה דהוי ברוב פעמים חריץ ועיין בתוספות פסחים ק"א הנ"ל ומשו"ה אף בדרבנן שא"מ אסור לר' יהודה אבל במצרף בעשישות י"ל דהוי רק ספק בלבד ולכן מותר בדרבנן וכמ"ש ברש"י ואתי שפיר:
ונאמר להבין בדברינו זה דעת השלטי גבורים במסכת שבת בס"פ האורג דדעת הרשב"א שם וז"ל בירושלמי שהתירו לנעול בתחילה ביתו ובלבד שלא יתכוין לשמור את הצבי לבד וכו' ובר"ן השיג עליו וכתב ודברים תמוהין בעיני הרבה האיך אפשר שאפי' במתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי יהיה מותר וכי מפני שהוא צריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד שאני אומר שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא יודע שהצבי בתוכו וא"א לו שלא יהיה הצבי ניצוד בתוכו אסור והיינו דאמרינן בכל דוכתי פסיק רישא אפי' לר' שמעון אסור וכו' עכ"ל:
וכתב בשלטי גבורים שם וז"ל ואני כתבתי בחידושי שכל מעשה שאפשר לגמור בלא פסיק רישא אם אפי' עשהו בפ"ר מותר כי לא מתכוין לעשות בפ"ר וכו' ומדברי הרשב"א סיוע גדולה לדברי כי ק"ו המה דברי מדבריו עכ"ל ועי' בספר מרכבת המשנה בפירושו בהש"ג דכיון שיכול לצוד בהתר מותר אף באיסור דלא הוי כמתכוין ומפרש בזה דברי רש"י זבחים צ"ו ביוכל לזלף בטיפין דקין יוכל לזלף בגדולים עיין מ"ש בזה ליישב דעת רבינו בהל' כלאים בזה ובאמת יפלא לענ"ד וכי מותר לעשות איסור כשיש לו התר ולמה לא הוי עוד פסיק רישא אף דיוכל לעשות בהתר והוי אפשר לו בענין אחר ולכאורה יגרע בכה"ג:
אמנם לדעתי נראה דאין כן דעת השלטי גבורים אלא דעתו בכה"ג דצידה דיוכל לעשות הנעילה בלי איסור והנעילה בעצמה מותרת וא"כ אף שיש השתא צבי בתוך הבית מ"מ כיון שלא נתכוין לצידתו ו

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה