דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה יד
בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביו"ט שאי אפשר לאכל ממנה כזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה שחציה לגוי וחציה לישראל אסור לאפות אותה מפני שיכול לחלק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביו"ט אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפות להן ביו"ט שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביו"ט. עי' בהמגיד משנה ובלח"מ:
והנה האי דעיסה חציה של גוי וכו' דאסור מימרא דרב חסדא במס' ביצה כ"א ע"א והאי דבני החיל דרב הונא שם ופסק רבינו תרוייהו וזה כדעת התוס' שם בד"ה חזינן דר"ה לא פליג על רב חסדא דבבני חיל מיירי שהיה הקמח לבני החיל ולא הוי אפשר למפלגא עיי"ש נגד דעת רש"י שכתב בד"ה דכל חדא וחדא וכו' ופליג ר"ה אדר"ח דאמר חציה של עכו"ם וחציה של ישראל אסור לאפותה עכ"ל והנה לדינא בכה"ג דהוי הקמח לבני חיל י"ל דמודה רש"י אלא דפליג בתוס' עם רש"י בפי' האי דבני חיל וא"כ דעת רבינו מסכמת עם דעת כולמו ועי' במהרש"א דלמ"ש בתוס' לא גרסינן פליגא דריב"ל על ר"ה עיי"ש:
אמנם יש לעיין דהנה דלמדין מלכם לכם ולא לגבוה וכו' דצריך לכם דוקא ומאי דהוי לצורך גבוה וכיו"ב לא הוי לכם אם בעי כולה לכם או בשוה ושוה או גם בקצת לכם די ולכאורה בחציה של גוי וחציה של ישראל הוי שוה בשוה וכמו כן י"ל בנדרים ונדבות אבל הרי קיי"ל דאמרינן הואיל וכו' דכמ"ש לעיל דהוי מטעם שיש לו זכות בהדבר שאם יקלענו אורחים יהיה חזי ליה הוי לכם וכנראה לא הוי עיקרו לכם דודאי לא יבשל בשביל שמא יקלענו אורחים וכמ"ש ז"ל דטעמא דמאן דלא ס"ל הואיל שאין מהדרך לבשל בשביל אורחים שאינן ידועים ונראה דהוי רק קצת לכם:
והנה מספקא לרב אויא סבא בחציה של נכרים וכו' משום דלא הוי עיקרו לכם ומדמהו לנדרים ונדבות למ"ש בתוס' במס' שבת כ"ד בשם הריב"א שם אין לדייק שכתב מידי דהוי נדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט למ"ד משולחן גבוה קזכי וכן שתי לחם וכו' אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתן ואפייתן נמי לצורך אדם וכו' עיי"ש וא"כ אין הכרע בנו"נ די"ל דהוי עיקרו לגבוה וי"ל כמ"ש דעיקרו נמי לצורך אדם וא"כ הוי שוה בשוה ועי' בתוס' במס' פסחים דף מ"ו ע"א בד"ה לא ונראה מדבריהן דעיקר קרבן ודאי לגבוה אבל עיקר השחיטה לכם ובזה פליגי מאן דס"ל נדרים ונדבות קריבין או אין קריבין ועכ"פ נראה דצריך שיהיה עיקרו לכם. אמנם מ"ש בתוס' לחלק בין שחיטה וקרבן דבזה עיקרו לגבוה ובזה עיקרו לכם וכנראה עיקרו ממש ולא כמ"ש במס' שבת נמי לצורך אדם עיי"ש:
ונראה דהנה בחציה של נכרים וכו' י"ל דעיקרו לעצמו דמסתמא דעתו כן משום איסור מלאכה דבשביל הנכרי אסור מדאורייתא והיינו טעמא בעיסה דאפשר למפלגיה לא הוי כלל לכם דמשום האיסור הו"ל למפלגיה וא"כ אף על חלקו לא הוי מסתמא לכם וגם י"ל משום דעל חלק הנכרי דהוי ודאי לא לכם ועי' להלן מזמנין לנכרי בשבת וכו' ואין מזמנין לנכרי ביו"ט וכו' ובשו"ע בסי' תקי"ב עיי"ש והאי פשיטא דאזלינן בתר דעתו בענין לכם עי' בתוס' שכתב בגיד הנשה בדעתו לאכלו מקרי לצורך קצת ולמ"ש לעיל צורך קצת מטעם לכם ועי' ברש"י באופה מיו"ט לחול להלן ובמס' פסחים וברמב"ן שם דמוכח טובא דאזלינן בזה בתר דעתו וכונתו עיי"ש וי"ל דזה כונת הריב"א דמאן דס"ל אין קריבין ס"ל כיון דעיקרו מצ"ע לגבוה לא מקרי לכם ומאן דס"ל קריבין דעם כל זה השחיטה דהוי המלאכה י"ל משום איסור מלאכה ביו"ט עיקרו לעצמו ומובן בזה מה שיש לומר בנדרים ונדבות דהוי לכם ולומר דלא הוי לכם ולמה לזה עיקרו לגבוה ולזה עיקרו לעצמו ולכן מקשינן ומה זה בין נדרים ונדבות ומשני משולחן גבוה קזכי שם דף כ"א ע"א עיי"ש:
ונאמר לפרש במ"ש דברי תוס' בד"ה עיסה שהקשו על דאיתא שם עיסה חציה וכו' אסור לאפותה ביו"ט דהא אפשר ליה למפלגיה בלישה וכו' הא אמרינן לעיל דף י"ז ע"א ממלאה אשה תנור פת שנאפת יפה כשהתנור מלא ותירצו וז"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכל כל אחד ואחד או זה או זה ועוד דילמא אקלעי אורחים אבל הכא דחציה של נכרי אסור לאפותה ביו"ט עכ"ל. ועיין בפנ"י ובצל"ח שעמדו על דבריהן וגם רב חסדא לית ליה הואיל והוא האומר עיסה דעיסה חציה וכו' עיי"ש:
ולמ"ש נאמר דהנה זה שפת נאפה יפה מהאי טעמא לא מסתבר לומר דהוי עיקרו לכם וכמ"ש בעי עיקרו לכם דוקא וכנראה מסוגיא בעיסת כלבים דלא מהני מה"ט דלא הוי אלא קצת לכם אבל יש בזה שם עוד קצת לכם מזכות שיש לו לברור איזה שירצה דאיזה שתאפה יפה ביותר יקחנו ועכ"פ יש לו זכות בכל אחד ואחד ועוד דהוי הואיל ג"כ בהאי דלעיל ואף מאן דלית ליה הואיל כמ"ש לעיל דהואיל לא הוי אלא קצת לכם משום האי זכות דהואיל ואי מקלעי וכו' מ"מ בצירוף דנאפה יפה ויוכל לברור הוי בגדר לכם ביותר וכעיקר או בשוה בשוה עכ"פ אם נאמר דדי בשוה בשוה ובזה דברי התוס' מובנים היטב:
ולמ"ש יש ליישב דברי רש"י הנ"ל שעמדו עליו בתוס' בד"ה חזינן כנ"ל עיין מ"ש דרב הונא פליג על רב חסדא דאמר חציה וכו' אסור וכו' דלמ"ש בפי' התוס' וא"כ צריכין צירוף דנאפת יפה והואיל כל חדא וחדא וכו' שיהיה לכם כמ"ש דלא שייך בבני חיל ועל כרחך פליג אדר"ה:
והנה לפמ"ש לעיל דמחלוקת בהואיל תליא אם צריכין שיהיה עיקרו לכם ואם כן דקיי"ל הואיל אם כן לא בעי עיקרו לכם ולפי זה יקשה דכנראה מנדרים ונדבות דאין קריבין למ"ש בתוס' דקצת לכם לא מהני וא"כ למה מהני הואיל, וצ"ל בנו"נ דמצד עצמו עיקרו לגבוה כדאיתא משולחן גבוה קזכי ועיקר כונת הקרבן לגבוה בלבד לא מהני קצת לכם בהשחיטה ואפי' נאמר בשחיטה משום איסור מלאכה דעתו לעצמו מ"מ במה שעומד מצ"ע לגבוה לא מהני קצת לכם בדעתו דדעתו לקרבן עוקר דעתו לעצמו דהוי כסתירה בהכונה. ויש ליישב קושית הצל"ח וכי לא ידע ר' אויא סבא משולחן גבוה קזכי דעל כרחך צ"ל כן משני הלחם הכל לכהנים ואין מהם למזבח כלל וע"כ אסורים לאפות משום שולחן גבוה עיי"ש ולמ"ש י"ל דידע רב אויא סבא משולחן גבוה אלא דס"ל דמה"ט משום דהוי לעצמו ולגבוה ומשו"ה אסור לאפות ומשו"ה מקשה מאי שנא חציה לנכרים וכו' ורב הונא ס"ל כמ"ש משום משולחן גבוה הוי עיקרו מתחילה לגבוה בלבד ולגבוה שייך כלחם הפנים דאפי' למצוה:
ובמס' פסחים מ"ו במסוכנת א"א יש לו שהות וכו' בשלמא לדידי דאית לי הואיל וכו' א"ל אין משום הפסד ממון גמר בדעתו לאכול כזית עיי"ש. והנה למ"ש מאן דלית ליה הואיל צריך עיקר לכם צ"ל דעל הכזית משום הפסד ממון גמר בלבו ומשוי כעיקרו לכם:
ויש ליישב במ"ש לעיל קושית הלח"מ בעיסת כלבים דלדעת רבינו לדעת המ"מ לדידן דאית לן הואיל א"צ שיהיה לו נבילה והקשה דהואיל לא מהני אלא לאפטורי ממלקות אבל איסורא איכא עיי"ש. ולמ"ש בפי' התוספות הנ"ל דבצירוף פת נאפת יפה עם הואיל הוי לכם ממש וי"ל שמותר בכה"ג לכתחילה כמו בממלאה אשה פת לכתחילה דהוי גם כן בצירוף הואיל לפמ"ש:
וא"כ למ"ש לעיל דלדינא רש"י ותוס' לא פליגו גם לדעת רבינו בבני חיל וכלשון רבינו בני חיל שנתנו קמח לישראל וכו' מפרש דהוי של בני החיל דלא שייך אפשר למפלגי בלישה וכה"ג כעיקר בעבור עצמו ומותר לכתחילה ואפי' גם גרסינן ופליגא לא יקשה לרבינו דלפי זה מיירי בקמח של ישראל ורבינו כתב בקמח שלהם ומיושב קושית הלח"מ בזה עיי"ש ובהמ"מ לעיל הי"ג:
ונאמר עוד ליישב דברי הבעה"מ שהביא ראיה דהלכה כר' עקיבא מנותנים מזונות לפני חיה ומיניה דאפי' נפש בהמה במשמע וברא"ש וברמב"ן השיגו עליו דנותנים מזונות לא הוי מלאכה עיי"ש וברש"י בד"ה ואין נותנים לפני הדגים מזונות ואפי' למאן דאמר נפש בהמה במשמע הנ"מ דמזונתן עליך אבל דגים אפשר להם בלא מזונות שהם אוכלין שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן עכ"ל. ובתוס' בד"ה ואין נותנים כתבו ע"ז דלפי דבריו יקשה עוד דמתרצין להלן כאן בביבר קטן וכאן בביבר גדול דאכתי יקשה מזונות אמזונות דבמתני' איתא נותנין לפניהם מזונות ובברייתא אין נותנין וכו' עיי"ש. וי"ל דהנה במסכת שבת דף ק"ו ע"ב ברש"י בד"ה ואין נותנין לפניהם מזונות כיון דהן מוקצה לא מצי למטרח עלייהו עכ"ל. וכבר עמד ע"ז בפנ"י למה כתב כאן טעם אחר עיי"ש:
ונראה לומר דבלא"ה יקשה דאפי' מאן דלית ליה נפש בהמה במשמע זה לענין מלאכה גמורה אבל נתינת מזונות דהוי רק טירחא בלבד מנ"ל ונראה בכונת רש"י כאן כמ"ש במס' שבת דעיקר הטעם שלא ליתן לפניהם מזונות דאין להטריח בשביל המוקצה דמחוסרין צידה הוי מוקצין ועיין להלן בפ"ב ה"ז ובתוס' במסכת שבת דף הנ"ל ובמ"ש לקמן בס"ד שם בזה. אלא דיקשה לומר לר' עקיבא דס"ל דנפש בהמה במשמע ומותר לעשות מלאכה גמורה לצורך בהמה ומכ"ש שלא נחמיר שלא להטריח בעבורם וע"ז כתב דהנה לעיל פריך בגמרא מה ראית לרבות בהמה ולמעט עכו"ם מרבה אני בהמה שמזונתן עליך וממעט אני עכו"ם שאין מזונתן עליך עיי"ש. ומיניה בבהמה שאין מזונתן עלינו דהוי בכלל עכו"ם ודומה לו דנתמעט מלכם וביותר למ"ש לעיל בטעמא להתיר במזונתן עליך. ואם כן לפי זה בדגים שאין מזונתן עליך לא הוי בכלל נפש בהמה להתיר אף לר"ע יש לומר דאסור לטרוח בעבורם משום דהוי מוקצין ואם כן צריכין לב' טעמים דאין לטרוח בשביל מוקצה ואין מזונתן עליך ויש ליישב קושית התוס' דכמ"ש מוקצה תליא אם הוי צידה וכיון דמחלקין בין ביבר גדול וקטן לענין צידה הוי גם כן לענין מזונתן לחלק דאם הוי צידה הוי מוקצה ואם לאו לא הוי מוקצה:
ועיין בר"ן דבירושלמי מפורש כרש"י דאיתא שם לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מוכן. ולמ"ש במ"א למ"ש ברש"י במסכת ביצה י"ב דהוי לגזור בטלטול משום הוצאה אף בכלים וכיו"ב הנצרכים אלא שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו עיי"ש ולפי זה מטעם איסור הוצאה דנאסר בטלטול האיסור וההתר בשוה אלא במה דיכולים לעמוד בו בדבר המוקצה בלא"ה מדעתו אסרו. ואם כן בטלטול בשביל מוקצה הוי כמו מוקצה שיכולין לעמוד בו וכמ"ש ובמה שיכולין לעמוד בו ההתר והאיסור שוין לאסרם בטלטול וכדומה לזה מצינו אין כלי ניטל אלא לדבר הניטול עיי"ש. ועל קושית התוספות מכמה דוכתי דאיתא דמותר ליתן מזונות עיין בר"ן שכתב דבכל אלה המקומות מיירי כשהוא לצורך אדם עיי"ש. או די"ל בשבת ס"ל כר' שמעון כדאיתא לעיל בריש פירקין דמס' ביצה ואם כן במ"ש מיושב ראית הבעה"מ אף דנתינת מזונות לא הוי מלאכה מ"מ תליא אם אמרינן נפש בהמה במשמע דאז מותר לתת לפניהם מזונות במזונתן עליך ביו"ט והנה אם כמ"ש דצידה דרבנן הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ולמ"ש לעיל בשם הסמ"ג הוי דאורייתא ובדעת רבינו בענין זה נדבר בס"ד להלן בפ"ב במקומו: