דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק א
הלכה א
ששת ימים האלו שאוסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחודש השביעי הן הנקראים ימים טובים ושביתות כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וכו'.
ובהמ"מ ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש וכו' עיי"ש. ובשו"ת מהרלב"ח בסי' נ"ג מובא בלח"מ שהמ"מ למד כן ממ"ש רבינו בה"ב כל השובת ממלאכת עבודה הרי קיים מ"ע וכו' ואם בכלל מלאכת עבודה אפי' אוכל נפש האיך קיים המ"ע. גם למה צריך להאריך וכל השובת ממלאכת עבודה והיה לו לומר כל השובת ממלאכה סתם אלא לדעת רבינו לא נכללה מלאכת או"נ בכלל מלאכת עבודה עיי"ש:
והנה מ"ש אם בכלל מלאכת עבודה אפילו אוכל נפש האיך קיים המ"ע זה אזלא למ"ש רבינו להלן דמלאכות קודם לישה דאסורין רק מדרבנן דאם נאמר כדעת הסוברים דהוי מדאורייתא וא"כ ימצא קיום המ"ע במלאכות אלו דאסורים אפילו לאוכל נפש והרי רבינו כתב כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע וכו' וא"כ שפיר הוכיח המ"מ ככה:
ועי' במהרלב"ח שם אחרי שביאר כונת המ"מ כתב ע"ז במחילה מכבוד תורתו אינה אמת שהרי הרב כתב שהן אסורים בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה ולדעתו ז"ל איך יוצדק תיבת חוץ היה לו לומר שהן אסורים בכל מלאכת עבודה ומותרין במלאכה שהיא לצורך אכילה עכ"ל:
אמנם כאשר נדייק בלשון המ"מ שכתב שבכלל מלאכת עבודה סתם אין מלאכת אוכל נפש. נראה כונתו דמסתם אינו נכלל בלשון הזה אלא מלאכות שאינם של או"נ וככה הוראתו הראשונה אף דיש לכלול בו גם מלאכה לאוכל נפש ג"כ אם היה לנו הוכחה לזה אבל בלא"ה אם נאמר תפסת מועט תפסת אין מלאכת או"נ בכלל ומשו"ה לא יקשה עוד לשון חוץ ממלאכה וכו' שכתב רבינו דמלאכת או"נ נשאר חוץ ולא נכלל במלאכת עבודה משום דאומרים דאין נכלל בו אלא הוראה הראשונה אשר הוראה ע"ז בלתי לספק בה. ועיין בהמ"מ שכתב למה הוצרך רבינו האי דאשר יאכל וכו' דהרי בלא"ה ממלאכת עבודה נתמעט או"נ וכתב באלה דלא נאמר מלאכת עבודה עיי"ש. ולמ"ש י"ל דהנה כמ"ש דאין לשון מלאכת עבודה ממעט האו"נ אלא דאינו מכריחו ויקשה באיסורי התורה לא שייך לומר תפסת מועט תפסת וכמ"ש במקום אחר דבספק בכוונת התורה גם לרבינו לחומרא. אלא כיון דיש לנו מקרא דאך אשר יאכל וכו' מזה אמרינן דבכ"מ לא נכלל או"נ במלאכת עבודה דתפסינן רק המוכח בהוראה הראשונה וא"כ צריכין למקרא דאשר יאכל וכו' דאל"כ לא נמעט ממלאכת עבודה אוכל נפש:
וכתב עוד במהרל"ח שם ומלבד זה מי שיעיין בספר מנין המצות יראה מבואר ששוה לו פי' מלאכת עבודה כמו מלאכה עיי"ש ומי אשר יעיין בכל המקומות בס' המצות שם לא ימצא ניגוד לזה אלא שלא הביא שם המורה על הבדל הלשון בין עבודה ומלאכה ומזה אין ראיה והוכחה נגד המ"מ שסמך על מ"ש בספר יד החזקה:
וכדעת המ"מ הרמב"ן בפרשת אמור וראה להסכים הת"כ וספרי ע"ז עיי"ש וכיו"ב ברשב"ם בפרשת בא ט"ז אך אשר יאכל לכל נפש וכו' לכך כתב בכל מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי אוכל נפש אבל בשבת ויו"כ כתיב כל מלאכה עכ"ל. וכיו"ב בס' החינוך בסי' רצ"ח ולרמב"ן לרבינו מקור נאמן ממדרשי רז"ל ויש ליישב בזה קושית התוס' במס' ביצה י"ב ע"א בד"ה השוחט שהקשו בנדרים ונדבות נלקה ונימא אהדרא לאיסורא קמא עיי"ש אבל למ"ש ז"ל דלא הוי אוכל נפש בכלל הלאו דמלאכת עבודה לא שייך אהדרא לאיסורא קמא ולא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לגבוה:
והנה ראיתי בס' מעשה רוקח שכתב מה יענה הלח"מ למ"ש בספר המצות ודע וכו' אלא א"כ יהיה מלאכה מה שיצטרך באוכל נפש כמי שבא בכתוב באחד מהם אשר יאכל לכל נפש וכו' וה"ה לשאר יו"ט עיי"ש ולמ"ש כונת רבינו דמאשר יאכל נלמד לכולם לפרש מלאכת עבודה למה שאינה לאו"נ וכמ"ש לעיל (ולכם ולא לגבוה האי נאמר בפ' בא דלא כתיב מלאכת עבודה דודאי לפי הנ"ל דלא נכלל כלל או"נ לא שייך לכם להתיר ואף דכל מלאכה ג"כ עבודה הנה זה נדע ממאי דמפרש הקרא כן):
וראיתי בס' פרי מגדים בפתיחה להל' יו"ט סי' ד' שהקשה ממבשל גיד הנשה בחלב במס' ביצה י"ב דתליא אם אמרינן מתוך תיפו"ל בלא"ה לא הוי בכלל הלאו עיי"ש והקושיא עצומה דמלכם וכו' לא שייך מלקות וכמ"ש לפ"ז לא שייך אהדרא לאיסורא קמא:
ויש לומר ע"ז דהנה הטעם המחלוקת אם נאמר מתוך עי' מ"ש ז"ל ונדבר בס"ד להלן בזה וי"ל ג"כ דאם נאמר דבכלל מלאכת עבודה לא נכלל כלל אוכל נפש וכל הצריך לאו"נ לא הוי בגדר עבודה וא"כ לא שייך לצורך משלא לצורך אלא דמלאכות השייכות לאו"נ לא הוי בגדר עבודה ואשר יאכל וכו' להורות מה המה המלאכות שאינן נכללים בגדר עבודה וכמ"ש לעיל וכיו"ב דעת המגיני שלמה לפרש מתוך שהותרה לצורך וכו' דהמלאכות או"נ המלאכה גופה התירה התורה עיי"ש. וביותר מובן לומר דלא הוי אלו המלאכות בכלל עבודה אף דהמה שלא לצורך ולפ"ז מאן דלית ליה מתוך על כרחך ס"ל דבכלל מלאכת עבודה הוי ג"כ או"נ אלא מקרא דאשר יאכל וכו' הותרה לאו"נ ולפ"ז זה גופה אם נאמר מתוך תליא אם מלאכת או"נ בכלל עבודה או לא וא"כ שפיר נאמר במבשל גיד הנשה דתליא במתוך דרק למאן דס"ל מתוך לא הוי בכלל מלאכת עבודה או"נ ועיין ברמב"ן בפרשת אמור דעות חלוקות במדרשים בזה אם הוי בכלל עבודה אוכל נפש עיי"ש וי"ל דתליא במחלוקת אם אמרינן מתוך ועי' עוד בפרי מגדים שהקשה ממ"ש רבינו הט"ו במבשל לעכו"ם ולכלבים אינו לוקה משום הואיל בלא"ה אפי' במאכל דאיסורא דלא שייך הואיל ואי מקלעי וכו' אינו לוקה דאינו נכלל בכלל הלאו ואכתוב ע"ז בס"ד בענין הואיל:
והנה אם נאמר דממלאכת עבודה נתמעט מלאכת אוכל נפש וכמ"ש די"ל דמהאי טעמא אמרינן מתוך א"כ לא התירה התורה משום דהקילה בשביל או"נ ומשום שמחת יו"ט אלא במלאכת או"נ הקילו ואפי' שלא לצורך או"נ ובמס' פסחים (ס"ה ו) ס"ח במחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע אם שמחת יו"ט מצוה או רשות ר"א דמתלמידי בית שמאי ולית ליה מתוך ולית ליה למעט או"נ רק מאשר יאכל וכו' וא"כ לפ"ז צ"ל משום או"נ לשמחת יו"ט הקילו וקשה לפ"ז אבל כדאי' שם לר"א או אוכל ושותה או יושב ושונה ומשו"ה לב"ש ביצה ט' ע"ב לחומרא אף דלב"ש נראה משום או"נ הקילה התורה:
והן ראיתי בשאגת אריה בסי' ק"ב דבראשונה רצונו להוכיח דגם בראש השנה בשמחת יו"ט מדהותר לאוכל נפש דלא נאמר אלא בחג המצות בלבד ואפ"ה ילפינן בכל יו"ט ור"ה בכלל ומזה דשמחת יו"ט בר"ה ג"כ וכתב לדחות ראיה זאת בהנאמר דממלאכת עבודה נתמעט מלאכת או"נ ואם כן אינו מוכח לענין חיוב שמחת יו"ט מזה עיי"ש:
ובזה יש ליישב דיקשה דאסרו רבנן מוקצה באוכל נפש הרי מלאכות אשר בעבורם אסרו מוקצה משום הוצאה וכמ"ש לעיל בהל' שבת בשם הפנ"י דה"ה משום שאר מלאכות ומלאכות גופיה התירה התורה משום או"נ ורבנן הוסיפו איסור חדש וע"ז אמרתי דמוקצה שאינו מיוחד לאכילה לא הוי עומד לשמחת יו"ט וגם לרמב"ן מוקצה משום שמחת יו"ט להכין מקודם עיי"ש אבל אם נפרש משום שמחת יום טוב התירה התורה לאו"נ ודוקא לצורך א"כ הוי כמפורש בתורה וכמ"ש בטו"ז בכמה דוכתי אין ביד החכמים לאסור אמנם כנאמר דלא התירה התורה או"נ כלל משום שמחת יו"ט אלא המלאכה לא אסרה א"כ מוקצה דלא הוי בכלל מלאכה ולא כנתפרש התירא בתורה וב"ש דלית להו מתוך וס"ל מוקצה לבע"ח עי' ביצה י' י"ל דר' אליעזר דס"ל פסחים ס"ח דשמחת יו"ט רשות בשיטת בית שמאי אמרה דמתלמידי ב"ש הוא ולא אמר דבר שלא שמע מרבותיו כדאי' בכמה דוכתי אף דלפעמים ג"כ מצוה דמשו"ה מאשר יאכל נלמד משום שמחת יו"ט ברוצה לאכל אבל בשונה א"צ לשמוח באכילה והוי רשות כדאי' שם מ"מ כשהתירה התורה הוי משום שמחת יו"ט לב"ש לית להו האי כללא דהטו"ז וע"ע בפי' מלאכת עבודה להלן בהמ"מ ה"ח וברמב"ן במלחמות במס' ביצה בריש פ' אין צדין עיי"ש:
הלכה ב
כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מ"ע שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיו"ב הרי בטל מ"ע ועבר על ל"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו כל מלאכה לא יעשה בהן ואם עשה בעדים ובהתראה לוקה מן התורה. הנה מ"ש רבינו כל השובת וכו' באחד מהן וכו' למ"ש ברמב"ן בפרשת אמור שבתון שיהיה לנו מנוח מכל עמל וברש"י במס' יומא פ"א ע"ב בד"ה תשבתו וכו' שבת שבתון וכו' מנוחת מרגוע וכו' עיי"ש לא שייך לומר בשבת מאחד מהמלאכות ועשה אחרת כי קיים מ"ע דשבתון ונראה דודאי לא שייך ביושב ובטל קיים מ"ע דכמה בטלנים בשוקא ונאמר דמקיימין מ"ע בכל עת ורגע והעובר על כל מלאכות חסר אחת שהוא מקיים מ"ע על האחת שלא עבר אמנם נראה דרק בכיון לשבות שפוסק בערב שבת או מונע את עצמו בשבת ממלאכה שבאה לידו ואין עושה אותה עבור שבת אז קיים המ"ע ובכה"ג אפי' בשב ואל תעשה ואפי' בעבר על האחרת בזאת שמנע מלעשותה מפני שבת קיים מ"ע דשביתה עיין מ"ש בדברי רבינו בהל' שבת בפ"ה ה"א ובהל' שביתת עשור פ"א ה"א עיי"ש וברמב"ן בפרשת אמור בחג המצות ועצרת דלא נאמר בהן שבתון נדע מדהוקשו כל המועדות זה לזה:
בספר המצות כתב רבינו דהעשה מלשון מקראי קודש בסי' קנ"ט הוא שצונו לשבות ביום ראשון של פסח הוא אמרו יתעלה ביום הראשון מקרא קודש בא בפי' קדשהו והוא שלא תעשה בו במלאכה אלא מה שמיוחד באכילה בלבד כמו שבאר הכתוב וכבר קדם לשון אמרם האי שבתון עשה כלומר כל יו"ט שאמר השם בו שבתון הוי כאלו אומר שבות או תשבות וכו' עיי"ש ובמצוה ק"ס בשביעי של פסח שכתב והוא אמרו יתעלה ביום השביעי מקרא קודש וקס"ב בעצרת והוא אמרו יתעלה וקראתם בעצם היום וגומר עיי"ש ובקס"ג בר"ה אמרו יתעלה יהיה לכם שבתון וכבר קדם לנו האי שבתון עשה וכ"כ בסי' קס"ה ביו"כ ובמצוה קס"ו בסוכות כתב מקרא קודש וכ"כ בקס"ז בשמיני של סוכות עיי"ש:
וראיתי בפרי מגדים בפתיחה כוללת להל' יו"ט סי' ב' שעמד על רבינו למה באיזה יליף ממקראי קודש ובאיזה משבתון עיי"ש ועי' בס' ברוך טעם בכלל עשה דוחה לל"ת פרק ו' דממקרא קודש לא נדע בפרט למלאכה אלא בכל מצות היום ומשבתון נדע על מלאכה ונפק"מ דאם לא נדע האיסור במלאכה וכיו"ב לא נדע ממקראי קודש דאין מחייב אלא מה שנדע ממקום אחר לחובת היום בכלל מ"ע אבל שבתון מורה בפרט על מלאכה וא"צ הוראה אחרת וכתב דגם מאן דלא ס"ל שבתון דהוי עשה מקראי קודש ס"ל עיי"ש נכבדות מ"ש בזה:
אמנם לענ"ד יקשה לומר דרבינו המציא מעצמו למודא דמקראי קודש דאין מפורש בגמ' ואין מדרכו של רבינו בכך אבל הנראה דהנה י"ל דשבתון אף דהוי לשון צווי כמ"ש רבינו בס' המצות מ"מ היה מסתבר לומר דהוי איסור עשה שענינו מענין הל"ת דשביתה למנוע ממלאכה ועי' מ"ש בריטב"א במס' קדושין ל"ד ע"א על קושית התוס' שם בד"ה מעקה ובמקנה שם דהעשה לחזק הל"ת עיי"ש וי"ל נמי דהוי איסור עשה וי"ל דמאן דלא ס"ל דשבת עשה ס"ל דהוי איסור עשה ולא שייך אין עשה דוחה לל"ת אף דאין עשה דוחה ב' לאוין דוקא לאוין ולא לאו ואיסור עשה ומשו"ה פי' רבינו מדכתיב מקרא קודש שבת שבתון דלשון כמ"ש בא פי' קדשהו וכו' לכבד היום בקדושתו וזה המורה דשבתון הוי מצות עשה ולא איסור עשה ומשו"ה כתב אחד וכבר קדם לשון אמרם האי שבתון עשה וכו' דרק משבתון נלמד הצווי לעשה אלא דממקרא קודש נדע פי' של שבתון דהוי מצוה ולא איסורא דאל"כ למה צריך להביא משבתון כיון דידעינן ממקראי קודש ועי' להלן פ"ו הט"ז מ"ש רבינו דמקרא קודש על כבוד היום עיי"ש. ועי' בתוס' הבאתי לעיל ריש הל' שבת וירושלמי אם יש מחלוקת בעשה בשבת עיי"ש ועי' בפרי מגדים בפתיחתו להל' שבת בריש דבריו שם שכתב דלאביי משמע לכו"ע דלית להו דשבת הוי עשה ועי' מה שהקשה ע"ז מ"אֵין דנין בשבת" דיבוא עשה וידחה לל"ת עיי"ש והנה אם לאביי ג"כ לא נאמר דס"ל ג"כ דהוי עשה בשבת בלתי מוכרע כ"כ אבל לירושלמי במס' ביצה שהבאתי לעיל בריש הל' שבת דס"ל דלא הוי עשה בשבת יקשה וצ"ל דס"ל שאר למודים הנאמרין במס' שבת כ"ד ע"ב ובכמה דוכתי דשייכים גם לזה ועי' במג"א בסי' של"ט ס"ק ג' דגם במלקות שייך חילול שבת או משום רבוי דמושבתיכם וראיתי שגם בפרי מגדים ציין לדברי המג"א:
ואם נשים הוי ג"כ בעשה זאת עי' בתוס' במס' קדושין דף ע"א בד"ה מעקה עיי"ש. ועי' במקנה ומה שכתבתי שם עיי"ש:
הלכה ג
העושה אבות מלאכות הרבה ביו"ט בהתראה אחת כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט. ברש"י במסכת מכות כ"א ע"ב בד"ה ואין חילוק מלאכות ביו"ט אם עשה שתים ושלש מלאכות בהעלם אחד או עשה מלאכה שיש בה שתים אינו חייב אלא אחת למ"ד שבת דף ע' הבערה לחלק יצאה ס"ל אין חילוק מלאכות ביו"ט. דביו"ט לא יצאת הבערה ומ"ד נמי הבערה ללאו יצאת ונפקא ליה חילוק מלאכות מועשה אחת מהנה הני מילי באיסור דאין בהן חיוב חטאות כגון מלאכות דשבת דזדונן כרת ושגגתן חטאת דבהאי פרשה דועשה מאחת מהנה קמיירי בחטאת אבל יו"ט דחיוב מלקות הוא ואין זדונו כרת אין בו חילוק מלאכות עכ"ל ועי' במסכת שבת דף ע' ע"א עוד ילפותא מקראי אחרינא דחילוק מלאכות לשבת עיי"ש:
והנה נפק"מ למ"ש בתוספות במסכת פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק דלמאן דס"ל הבערה ללאו יצאת הבערה מותר ביו"ט וכנראה שם דקיי"ל כר"ן מהבערה לחלק יצאת עיי"ש:
ולכאורה יקשה לומר דמאן דס"ל ללאו יצאה יסבור דהבערה מותר ביו"ט נגד סתמא דמתני' דמס' שבת כ"ד אין שורפין קדשים ביו"ט דמשמע דאין פלוגתא בזה וכיו"ב כמה סוגי' והיה נראה לדעת רש"י במס' ביצה כ"ז ע"ב במה שכתבו שם דאיבוד חלה טמאה אפי' לא עשה דרך מלאכה רחמנא אחשביה הביעור כמלאכה דלמאן דס"ל ללאו יצאה מהאי טעמא אתמעט שריפה דלדידיה לא הוי מטעם מלאכה ביו"ט:
ויש ליישב מה שהקשו על רש"י דא"כ האיך ילפינן במס' פסחים דף ה' דר' עקיבא ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא הביעור משוי המלאכה משום דתורה אחשביה אפי' בליכא במלאכה עי' בפנ"י שם ובנוב"י ח"א או"ח סי' ט"ו. אבל למ"ש י"ל רש"י לא כתב אלא למאן דס"ל ללאו יצאה דעל כרחך צ"ל כן אבל במס' פסחים דאיתיה ש"מ הבערה לחלק יצאה לדידיה לא צריכין לומר כן והראיה שהביא רש"י במס' ביצה שם משריפת קדשים דהוי לצורך ועל כרחך איסורו משום דתיקן הבערה למאן דס"ל לחלק יצאה אינה ראיה די"ל כמ"ש בתוס' דלא מהני דהוי לצורך דבעינן עיקרו לכם וכמו כן בנדרים ונדבות עיי"ש אלא למ"ד ללאו יצאת צריך לומר כן:
ובתוספות פסחים ה' הנ"ל בד"ה לחלק יצאת מדקרי ליה אב מלאכה ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאת לא היה איסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה עכ"ל וברש"י שם בד"ה ש"מ מדקאמר שהוא אב מלאכה ס"ל כר' נתן הבערה לחלק יצאת וכו' עיי"ש כפי' הראשון דתוס' ולא כתבו כתירוץ השני דאל"כ יהיה שריפה מותר ביו"ט וי"ל דיקשה דמנ"ל עוד לחלק יצאת דילמא ללאו יצאת והאיסור משום הביעור דהוי תיקון ולכן כתב דמוכח מדקרי ליה אב מלאכה דלחלק יצאה וממילא מוכח דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכפי' הב' דתוס' דלמאן דס"ל לחלק יצאת ליכא הוכחה לומר דביעור משום תיקון הוי מלאכה ורק למאן דס"ל ללאו יצאת וליכא איסור שריפה ביו"ט צ"ל כן אבל למאן דס"ל לחלק יותר מוכיח לומר דמשום איסור שריפה לא שייך ביעור ביו"ט ומיושב מ"ש בנוב"י על הלשון ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה דמאי נפק"מ בזה ולמ"ש העיקר תליא בזה דכיון דהוי אב מלאכה ולחלק יצאת מיניה נלמד דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלמאן דס"ל ללאו יצאת יש לומר כמ"ש ברש"י במס' ביצה הנ"ל ולהלן בס"ד נדבר בזה בדרך יותר נראה ועי' בה"ד אות ד' עיי"ש:
ובפנ"י הקשה ע"ד התוס' דמנ"ל הבערה ביו"ט אף למאן דס"ל לחלק יצאת דהרי לא תבערו וכו' בשבת כתיב כמו דאמרינן לענין הוצאה ביצה י"ב לא תוציא משא בשבת וכו' ועל כרחך דלא נאמר ר' עקיבא כב"ש צ"ל דב"ש וב"ה פליגי אם הוצאה ביו"ט וכמו כן נאמר לענין הבערה אלא די"ל דיליף מחלבי שבת וכו' א"כ לפ"ז דברי התוס' תמוהין וכתב דהוי שלא לצורך בחמץ דאפשר מאתמול עיי"ש:
ועיין בהמ"מ להלן ה"ד ובהגהות מיימוני ובתוס' ביצה דף כ"ג בד"ה על בשם ירושלמי מה להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגי אחזקיה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט אין תימא בדבריו שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין והא כתיב אך אשר יאכל וכו' אלא אנן קיימין בנר של אבטלה אמר ר' אבינא תניי תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין ר' נחום וכו' בעי קמיה דר' יוחנן א"ל לא תאסור ולא תשתרי והוא בירושלמי ביצה פ"ה ה"ב דף י"א ע"א ובתוס' כ"ג כתבו דפליגי אם הבערה לחלק או ללאו יצאת עיי"ש ולמסקנא תליא במתוך והנה מאן דלית ליה מתוך יש לומר דס"ל מביום השבת ביום השבת אי אתה וכו' כלעיל אמנם למ"ש דרק למאן דס"ל ללאו יצאת דריש ביום השבת דוקא והנה יש להבין למאן דס"ל ללאו יצאת דילמא הקרא למעט יו"ט ועי' בלח"מ ה"ד והנראה בכונת התוס' דלמאן דס"ל לחלק יצאת אין לומר בשבת אתא למעוטי יו"ט דאם כן מנ"ל חילוק מלאכות ולא יקשה קושית הפנ"י אבל יקשה למאן דס"ל ללאו יצאת ולמ"ש בתוס' צ"ל לירושלמי בס"ד דלית ליה לחלק דיליף חלוק מלאכות מאחת מהנה עי' במס' שבת ע' ובתוס' שם ע' ע"ב עיי"ש ומהתימה על הפנ"י שלא העיר על דברי התוספות הנזכרים ועי' בענין חילוק מלאכה ביו"ט בפנ"י פסחים מ"ח עיי"ש:
הלכה ד
מלאכה שחייבין עלה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן הוצאה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן וס"ת ומפתח וכיו"ב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאין לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיו"ב וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיו"ב. ועיין בהמ"מ ולח"מ בזה:
וטרם כי נדבר בדעת רבינו נראה לברר הסוגיא דמתוך לענ"ד:
במס' ביצה י"ב ע"א בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכו':
(א) והנה להבין בטעמא דבית הלל למה נאמר להתיר ביותר ממה שפירשה התורה אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ונמצא נאמר בזה כמה טעמים:
א' ראיתי במגיני שלמה שכתב מדכתבה התורה אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ולא כתבה אך אוכל נפש יעשה לכם נראה שדעת התורה להתיר מלאכת אוכל נפש לגמרי אפי' בלא לצורך או"נ ורק לאפוקי אריגה ובנין שאינה מלאכת או"נ ומוכח כן מדנקיט קרא המלאכה דנראה דמלאכה אשר בו אכילת נפש מותרת בכל גוונא וכיו"ב בשיטה מקובצת במס' כתובות דף ז' ע"א עיי"ש:
ב' למ"ש לעיל ה"א דעת המ"מ ורמב"ן וכיו"ב דבכלל מלאכת עבודה לא הוי אוכל נפש וכמ"ש לעיל דאשר יאכל וכו' אין הטעם והסיבה להתירא אלא לפרש המלאכה אשר אינה בכלל מלאכת עבודה ושלא לכלול בו גם מלאכת או"נ וא"כ לא שייך לחלק בין לצורך ושלא לצורך כיון דמלאכה זאת לא נכלל בכלל הלאו דמלאכת עבודת כלל ויש להבין בזה לשון המחבר בשו"ע או"ח בסי' תצ"ה סעיף א' כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש וכו' ובמג"א שם ובס' מחצית השקל עמ"ש מלאכת או"נ עיי"ש ולמ"ש י"ל לארוג דמלאכה מותרת דאמרינן מתוך:
ג' בס' יראים לרבינו אלעזר ממיץ סי' קי"ג דף ל"ו ע"ד וז"ל הלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרינן בפ' כל שעה בין לחזקיה ובין לר' אבהו כל מקום שנאמר יאכל בין אכילה והנאה במשמע עכ"ל ולפי דבריו לאו אוכל נפש גם הנאת הנפש התירה התורה עיי"ש וצריכין לומר דוקא בדבר הראויה לאכילה אפי' הנאה מותרת דמובן בלשון יאכל לצורך אכילה והנאה במלאכת אוכל נפש ועיין בפי' משניות לרבינו ביצה כ"א פ"ב בד"ה ולא יחם אדם חמין לרגליו וכו' ואוסרין ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו גופו לפי שעיקרה ממה שאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיה הנאת הגוף מבחוץ וב"ה אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כלל כל הנאת הגוף כולם עכ"ל ועיין להלן הט"ז לשון רבינו שם ועיין מה שכתב בפ"א ה"ב מהל' חמץ ומצה עיי"ש:
והנה האי דלא נאמר דב"ה ס"ל מתוך מדאמר ירמיהו לא תוציאו ביום השבת אבל ביו"ט שרי ומטעם מתוך ובסוגיא אמרינן להיפוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי וגם לבית שמאי י"ל דסבירא להו ה"ה יו"ט ואמר שבת כמ"ש ברש"י והלואי ישמעו עיין במהרש"א ובס' קיקיון דיונה עיי"ש:
ד' אשר אחזה לענ"ד אשר בו יתורץ כמו כן לשון מתוך שהותרה שגם המג"ש עמד ע"ז דמאי שייך מתוך בזה לומר מתוך שהותר זה יגרום התר גם בזה והו"ל הותרה לצורך והותרה שלא לצורך אבל לשון מתוך משמע דתליא זה בזה:
ובראשונה נאמר דיש לעיין באוכל נפש ביו"ט לב"ש ור' עקיבא דל"ל מתוך באם יוכל לעשות מלאכת או"נ בלי מלאכה אם רשאי לעשות במלאכה וגם אם אפשר לברור מלאכה הקלה כיון דאפשר לעשותו ע"י אופן ההתר או במיעוט מלאכת האיסור הוי כשאין בו צורך לכאורה:
והנה דבר זה מפורש ברא"ש במס' יומא דף פ"ד בסוגיא דבולמוס גבי מאכילין אותו הקל הקל תחילה וז"ל ורבינו מאיר השיב ע"ז אוכל נפש ביו"ט יוכיח דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאינה רק לאו או נאמר לנכרי לנחור ועופות דליכא רק איסור דרבנן למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' עכ"ל עיי"ש ועיין בחולה בפקוח נפש בב"י או"ח בסי' שכ"ח וז"ל ונ"ל שהכל תלויה במחלוקת אם נאמר שבת דחויה אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה התורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין בחולה לשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילין לו נבילה וכו' והרמב"ם פסק בפ"ד מהל' ביאת מקדש טומאה דחויה אצל ציבור וא"כ בשבת ג"כ יסבור כן וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בהל' שבת בפ"ב בזה עיי"ש ונשמע מזה דביו"ט דמותר במלאכת כל או"נ ע"כ הותרה וכ"כ בר"ן במס' ביצה דף י"ז ע"א גבי באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר וכו' שכתב ביו"ט רשאי להוסיף משום דהותרה עיי"ש:
ונשמע מזה דא"צ ביו"ט לברר הקלה ויוכל לעשות הגדולה באיסור וברבוי מלאכה ורבוי מלאכה כשלא לצורך כאפשר לתקן בהמעט וכ"ז משום דהותרה מלאכת אוכל נפש ביו"ט וא"כ מיניה להוכיח בכל שלא לצורך דעלמא במלאכת או"נ ביו"ט דמותר ומדויק שפיר מתוך שהותרה לצורך כיון דאמרינן לצורך הותרה ולא הודחה ואפי' באפשר בלי מלאכה ובקלה מותר בחמורה וגדולה אף דהוי כמ"ש כאין בו צורך וא"כ נשמע ממילא דהותרה ג"כ שלא לצורך:
אמנם אין לומר דלצורך הותרה ולא אמרינן הקל הקל תחילה כמ"ש ברא"ש בשם ר"מ הנ"ל דלצורך לא הוי בכלל האיסור משא"כ בשלא לצורך דזה גופא דבשום מקום לא אמרינן הותרה בשבת אלא לגבי חולה כמ"ש בב"י רק ביו"ט וכיון דמתירין בלצורך באפשר בענין אחר מסתבר דכל המלאכה לאו"נ הותרה:
אלא י"ל עוד מנ"ל זה גופא דאמרינן הותרה במלאכת אוכל נפש ביו"ט דילמא רק הודחה והיה מקום לומר להיפוך דנדע דאמרינן הותרה מדאמרינן מתוך וכו' ועל כרחך מהותרה אפי' שלא לצורך מכ"ש בכה"ג דהקל הקל תחילה דהוי בלצורך ולפ"ז הוי אפכא דלא נדע הותרה אלא אחרי דנדע ממתוך ויקשה עוד מתוך מנ"ל אבל זה אינו דהרי בית שמאי דלית ליה מתוך והותרה על כרחך ס"ל וכמ"ש ברא"ש במס' יומא הנ"ל וב"ש ור' עקיבא ס"ל ג"כ דשוחטין ביו"ט ואפי' עופות וכיו"ב ועל כרחך דלא נדע הותרה ממתוך ולפ"ז יש לחקור לפמ"ש מנ"ל דהותרה באו"נ ביו"ט ולא הודחה בלבד:
ונראה דמחלוקת דהודחה או הותרה דמצינו לענין טומאה בציבור וכיו"ב לא שייכי אלא היכי דלא נוכל לומר דידחה העשה לל"ת דכ"מ דשייך לומר דעשה דוחה לל"ת מנ"ל עוד לומר דהתירה התורה בכל אופן נאמר רק הודחה ולמה נמציא התירא בלי מוכיח ע"ז רק היכא דלא שייך דעשה ידחה לל"ת ואפ"ה התירה התורה שם יש מקום לומר דלא הוי מטעם דחיה והותרה לגמרי דמטעם דחיה אין מקום לומר דידחה כמ"ש:
ועיין במס' יומא דף ז' ובפ"ד מהל' ביאת מקדש ה"ט כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקריב היום יקריב למחר וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו' דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה ושם הט"ז דמפי השמועה ויהי אנשים נלמד כן וכדאי' בספרי בהעלתך עיי"ש ובמס' תמורה י"ד ויומא נ' דרק בשזמנו קבוע דוחה הטומאה עיי"ש והנראה רק בטומאת מת ונראה דלאו משום דעשה דוחה לל"ת דשבת עשה ול"ת אלא מרבוי דקרא בשבת ומפי השמועה בטומאה מאיש איש וכו' כדאי' יומא ז' ומשו"ה לרב נחמן שם לומר הותרה אבל היכא דשייך דעשה דוחה לל"ת לא אמרינן הותרה. (וי"ל דהנה כל זמנו קבוע דוחה ושאין זמנו קבוע אינו דוחה כדאיתא בהנ"ל לפמ"ש הרשב"א במס' שבת כ"ד אף לריש לקיש בכל שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת והרי אפשר למחר דוקא באפשר מיד אמר ר"ל כן עיי"ש ונראה טעמא משום חביבה מצוה בשעתה ושיהוי מצוה לא משהינן וא"כ מהאי טעמא דאפשר למחר אין לחלק בין זמנו קבוע לאינו קבוע ואם כן לא שייך לחלק כן מטעם הודחה ועל כן לזה הותרה ולזה לא ויש לומר דמחלוקת אם הותרה או הודחה תליא בזה דכמ"ש במ"א לאו כו"ע כדעת הרשב"א) ואם כן למ"ש ביו"ט דהוי עשה ול"ת ול"ש ולא ידחה וע"כ הותרה ואפילו לר' יהושע במסכת פסחים ס"ח דשמחת יו"ט מצוה ועיין בתוספות ישנים שבת כ"ד ע"ב מ"מ לא שייך דחיה בעשה ול"ת ועל כרחך משום דהותרה וכמ"ש:
ויש מקום לומר לפמ"ש דהותרה ומתוך תליא אם יו"ט הוי עשה ול"ת כרב אשי במסכת שבת כ"ד וכיו"ב אבל לרבא למ"ש בתוספות דף ח' ע"ב דלית ליה ביו"ט הוי עשה ול"ת ובמס' שבת כתב דס"ל דהוי עשה ולמ"ש בפרי מגדים שהבאתי לעיל ה"ב דלאביי לא הוי בעשה וא"כ על כרחך נהפוך לפ"ז ילפינן הותרה ממתוך וצריכין ללימוד אחר על מתוך וב"ש דלא ס"ל מתוך וכמו כן ר' עקיבא על כרחך צריכין לומר אליבייהו דיו"ט הוי עשה ול"ת דאל"כ לא נדע הותרה. ובירושלמי בפ"ק דמסכת ביצה ה"ג בגמרא נראה דס"ל דיו"ט לא הוי עשה ול"ת עיי"ש. וכנראה דתוספות במס' ביצה בסוגיא דדקר נעוץ היה לו גירסא אחרת כהירושלמי וכמ"ש שם עיי"ש:
ובזה י"ל בסוגיא דפסחים דף ה' דאי' שמע מינה מר' עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' וקודם לזה שם רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח והחמץ קיים וכו' והנה זה לא יקשה למה עזב רבא טעמא דר"ע דקיי"ל כותיה מחביריו דר"ע ל"ל מתוך ורבא ס"ל מתוך אבל יקשה דניהו דהוי שריפה ל"ת מ"מ ידחה העשה דתשביתו ל"ת דכל מלאכה ומאי ראיה מדתשביתו הוי בשריפה ועל כרחך צ"ל דר' עקיבא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת אשר גם מהאי טעמא למ"ש בתוספות ביצה דרבא לא ס"ל כן הוי כאן דלא כר"ע. אבל א"כ הוי לומר ש"מ ד' דיו"ט הוי עשה ול"ת. אמנם למ"ש דמאן דל"ל מתוך על כרחך ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וא"כ נכלל במאי דאי' ש"מ מר"ע לא ס"ל מתוך ומזה נדע ג"כ דסבירא ליה דיו"ט הוי עשה ול"ת:
והנפק"מ בין הפי' הנאמרים למה נאמר מתוך דלדעת המגיני שלמה ולמ"ש אשר נוכל לומר לפי' המ"מ בדעת רבינו וכמ"ש הרמב"ן וכיו"ב דבכלל מלאכת עבודה לא נכלל מלאכת אוכל נפש וכמ"ש לעיל דלפ"ז במלאכה המיוחדת לשאר דברים אפילו עשאן לאו"נ אסור וכמ"ש ההמ"מ כן לדעת רבינו בהל' זאת הנ"ל ועוד נפק"מ ואכתוב אותם להלן בס"ד:
ברם יש להבין לדעת המגיני שלמה דמלאכות אוכל נפש התירה התורה המלאכה עצמה ואין תלוי אם הוי לצורך או"נ למאן דס"ל מתוך מסוגיא דמסכת פסחים ס"ה ובפ"ב דביצה דלר' יהושע או"נ ביו"ט מותרים משום מצוה ועיין בבעה"מ במסכת שבת קל"ג דלא גרסינן שם יו"ט שנדחה לצורך הדיוט כגון שחיטה ובישול דאינה לצורך הדיוט אלא לצורך מצוה ושמחת יו"ט עשה הוא דכתיב ושמחת בחגיך ומובא ברשב"א שם בד"ה לבדו עיי"ש וא"כ למה התירה התורה המלאכה גופא בלי או"נ דלא נראה דר' אליעזר ור"י פליגי במתוך דנהפוך הוא ר"א מתלמידי בית שמאי דלדעת היראים י"ל דכל צרכי יו"ט התירה התורה משום שמחת יו"ט ומשו"ה צריכין צורך קצת ומהאי טעמא י"ל לכם ולא לעכו"ם אבל להמ"מ דבנין וכיו"ב המיוחד לשאר דברים אפילו עשאן לצורך או"נ אסור. וביותר להסוברים אפילו בלא צורך קצת מותר והנה על קושיא הראשונה י"ל כיון דמטעם מצוה לא שייך דחיה דיו"ט עשה ול"ת ואף דהוי מצוה ולא שייך לומר שנדחה לצורך הדיוט אבל לא שייך לומר דרק משום מצוה התירה התורה דא"כ לא ידחה לעשה ול"ת וי"ל גם כן על קושיא האחרונה ג"כ דאפילו באין בו צורך התירה התורה כיון דאין תליא במצוה ההתירא:
ולמ"ש לדעת הסוברים דלא הוי בכלל מלאכות עבודה מהאי טעמא נאמר מתוך ומזה תצא חומרא ג"כ כמ"ש באינה מיוחדת לאוכל נפש אפי' בעשאן לאו"נ אסורה משום דהוי מלאכת עבודה ולמ"ד מתוך לא תליא בצורך או"נ אלא במלאכות או"נ יש לתרץ קושית הפנ"י במסכת ביצה דף ג' ע"ב דמקשינן מכמה מקומות דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולא מקשינן ממתוך עיי"ש. ולפמ"ש ממאי דס"ל ב"ה מתוך נפיק ג"כ חומרא מדב"ש דלב"ש י"ל לצורך או"נ בכ"מ מותר ולא שייך להקשות דא"כ ב"ש לקולא די"ל כדאיתא בעלמא לאו להאי אתשיל:
(ב) למאן דס"ל מתוך אם בעינן צורך היום קצת:
בתוספות ביצה י"ב ע"א הנ"ל בד"ה ה"ג וכו' חולקים ע"ד רש"י דס"ל דלמאן דס"ל מתוך א"צ לשום צורך והשיגו עליו מכמה קושיות מסוגיא ומכמה דוכתי וכתבו דאף דלא בעינן למאן דס"ל מתוך לצורך אוכל נפש מ"מ הצורך היום בעי בקצת אפי' מדאורייתא וכיו"ב ברא"ש והביא ראיה שריפת קדשים אמאי אסרינן עיי"ש:
ועי' בפנ"י שם שהקשה דלפ"ז האיך כתבו בתוספות דר' עקיבא ל"ל מתוך מהאי דפסחים ה' ע"ב דילמא דוקא בחמץ דאפשר לשרפו מערב יו"ט וליכא למימר דאם תשביתו ביו"ט דוקא הוי צורך היום א"כ הוי מגזה"כ ומנ"ל לר"ע דלא הוי באמת ביו"ט אף דהבערה אב מלאכה ועל כרחך משום דאינו מפורש דתשביתו ביו"ט ליכא למימר למדחי אב מלאכה בליכא הוכחה לזה ואם כן יקשה מנ"ל דלא ס"ל מתוך באיכא צורך היום עיי"ש. ועיין בתוספות פסחים ה' בד"ה לא שכתבו דביעור משוי לצורך היום קצת עיי"ש:
ולכאורה הקושיא אינה בלבד למ"ש בתוספות דר"ע ל"ל מתוך דסוגיא הגמרא פסחים יקשה גם כן הרי בכה"ג דלא הוי צורך קצת לכו"ע ל"ל מתוך לדעת התוספות וסייעתיה וע"כ כפשטו דלית ליה בכל אופן מתוך ויקשה למ"ש בתוספות:
וי"ל דלמ"ש בתוספות במסכת פסחים י"ב ע"ב בד"ה אימתי לפרש מאי דאיתא שם דלא א"ר יהודה חמץ בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם דילפינן מנותר דהיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו בשש שאין מצוה אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן בירושלמי בפרק כל שעה עיי"ש:
והנה לא שייך שישרף בזמן שיקיים המצוה מדאורייתא דהרי אסור להשהות עד לאח"ז כדאיתא לא תשחט וכו' וכיו"ב שם והוי כמו בנותר דאח"ז מקיים מ"ע דאורייתא ואסור להביא את עצמו לידי זה. אמנם אם נפרש תשביתו ביו"ט ובערב יו"ט ליכא איסור כלל לפ"ז יהיה נאמר דלקיים המצוה ישהה עד יו"ט דוקא דיש להביא א"ע לידי חיוב קיום המצוה כדאיתא בכ"ד. וביותר למ"ש בתוספות במסכת פסחים כ"ט ע"ב בד"ה ר"א דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו עיי"ש. ומכ"ש במשההו לקיים מ"ע דתשביתו ואם כן הוי צורך היום שפיר אלא כמ"ש בפנ"י דאין לנו מפורש דדוקא ביו"ט יקיים תשביתו אין לנו לדחות עשה ול"ת דיו"ט ומשו"ה מפרשינן בערב יו"ט אבל אם נאמר מתוך נוכל שפיר לפרש ביו"ט דוקא וכמ"ש דמצות היום דתשביתו ושייך מתוך דהוי לצורך היום ואינו דוחה יו"ט כלל ומזה דל"ל לר"ע מתוך אפי' בצורך היום ואתי שפיר. ועיין מ"ש לעיל אם מצוה הוי צורך קצת עיי"ש:
ובס' מגיני שלמה כתב דלרש"י כיון דאמרינן מתוך מסברה דמלאכת או"נ התירה התורה אם כן אין הכרע לומר דצריך צורך היום דוקא עיי"ש:
והנה בטעמא למה בעי צורך היום כיון דהתירה התורה שלא לצורך למה נאמר דצורך קצת להיום צריך שיהיה הנה לר' יהושע כדאיתא במסכת פסחים ס"ח הנ"ל דאמר שמחת יו"ט גם כן מצוה דס"ל דלא התירה התורה אלא באית ליה הנאה ביו"ט וכמ"ש לעיל ולדעת הספר יראים הנ"ל דהנאת נפש התירה התורה נאמר כמו כן בהשלא לצורך צריך שיהיה לו עכ"פ הנאת נפש ביו"ט ואם כן נפק"מ בין הטעמים לטעמא דמגיני שלמה לענין אם בעינן צורך קצת:
גם מטעם אחר י"ל דבעי צורך היום קצת גם למ"ש בשם מגיני שלמה וההמ"מ בהסברה למתוך. דהנה למדין להלן לכם ולא לעכו"ם והנה לא נוכל לפרש שמיעטה התורה שלא יהיה בשבילם ולמה אמרינן לכם ולא לגבוה אלא עיקר המיעוט שלא יעשה ביום טוב מלאכה אף מלאכת אוכל נפש אם לא שתהיה לצרכו ולהנאתו דלזה בלבד התירה התורה. ואם כן מדחיישינן דאף דלצורך או"נ צריך שיהיה לכם ולהנאתו ולא יהיה השלא לצורך עדיף מלהצורך ובעינן שיהיה ג"כ לכם עכ"פ ואם לא הוי לצורך היום לו ולהנאתו ביו"ט א"כ לא הוי לכם שאין נהנה בה ביו"ט ועיין במגיני שלמה שהקשה לרש"י דא"כ למה נאמר לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים מ"ש משלא לצורך וכתב ע"ז דהרי גם לתוס' יקשה לדעתם דבעי צורך קצת וא"כ לכם ולא לעכו"ם על כרחך באיכא צורך קצת דאל"כ למה לי קרא דלכם בלא"ה לא שייך מתוך ועל כרחך דהוי בצורך קצת למה אסור וצ"ל דהתורה מיעטה ומגזה"כ א"כ גם לרש"י נאמר כן עיי"ש אבל למ"ש דזה דבעי צורך קצת לא נדע אלא מהאי למודא דלכם ולא לכלבים ואתי שפיר ומזה דלצורך קצת ג"כ נתנו גבול דזה שנעשה רצונו לעשות בשביל עכו"ם ולכלבים לא מקרי צורך קצת ולכם וביותר מזה דעת התוס' דבעי עיקרו לכם כמ"ש לעיל ועיין בתוס' בד"ה ה"נ שכתב במבשל גיד הנשה מקרי צורך קצת כיון שרוצה לאכול עיי"ש והנה כמ"ש יהיה בכלל לכם ולכאורה למ"ש בלאו הכי י"ל במבשל גיד הנשה למאן דאמר מתוך אפי' בליכא צורך היום לא ילקה דלמ"ש צורך היום מלכם וכמ"ש בתוס' לעיל מטעם לכם לא שייך מלקות ובמבשל גיד הנשה לענין מלקות דנין:
אמנם יקשה מאופה מיו"ט לחול ממס' פסחים מ"ו וביצה כ"א רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל עיי"ש ובתוס' הנ"ל הקשו על רש"י דאם באין צורך כלל אמרינן מתוך למה ילקה באופה לחול דהרי שייך מתוך עיי"ש והרי למ"ש גם לדעת התוס' יקשה דצורך קצת למ"ש [הוא] מטעם לכם ולא שייך מלקות על הלאו הבא מכלל עשה כמ"ש בתוס' לעיל:
וי"ל לדעת התוס' דכמ"ש לר' יהושע י"ל דלא התירה התורה אוכל נפש רק היכא דשייך שמחת יו"ט וביותר למ"ש ביראים ההנאה התירה התורה ונראה משום שמחת יו"ט וא"כ בשלא לצורך כלל הוי בכלל הלאו ודוקא בנדרים ונדבות דהוי באו"נ כתבו בתוס' דלא שייך אהדרא לאיסורא קמא אבל בשלא לצורך כלל לא הוי בכלל מתוך ונשאר בהלאו אבל לפי' המ"מ ורמב"ן דלא הוי בכלל הלאו דמלאכת עבודה לא שייך לומר כן ויקשה קושית התוס' הנ"ל כמו לרש"י אמנם בשיטה מקובצת כתב לרש"י דמאן דס"ל באופה לחול לוקה ל"ל מתוך עיי"ש ולתוס' ליכא למימר כן דאל"כ לא הקשו לרש"י אבל למ"ש ז"ל דרבינו ס"ל ג"כ דבעינן צורך קצת די"ל כמ"ש מטעם לכם וכמו כן להרמב"ן והרא"ה בחינוך דלטעמם כמ"ש לא נוכל לומר כמ"ש לתוס' וי"ל כמ"ש מטעם לכם:
גם י"ל דלכאורה לצורך עכו"ם וכלבים למה לא יהיה בכלל צורך קצת וי"ל למ"ש דצורך קצת מטעם לכם וכמ"ש בתוספות במס' שבת כ"ד דלכן אמרינן לכם ולא לגבוה בנדרים ונדבות משום דבעי עיקרו לכם עיי"ש וא"כ יש לחלק באופה לחול בכה"ג אינו בכלל יעשה לכם ולא הוי בכלל ההתר דאוכל נפש והוי בלאו דלא תעשה כל מלאכה (וביותר למ"ש ההמ"מ בהל' כ' דמה שמכין לימים הרבה בכלל עבודה) כיון דעושה רק על חול אבל לעכו"ם דהוי על היום וס"ד דהוי צורך קצת ולזה בעינן לכם וכמ"ש בתוס' הנ"ל עיקרו לכם והצורך קצת יהיה ג"כ עיקרו לכם ובכה"ג לא שייך מלקות דאינו בכלל הלאו ומיושב ג"כ קושית המגיני שלמה הנ"ל די"ל דלכם ולא לעכו"ם בשאין בו זולת זה צורך קצת ואשמעינן זה גופא דלעכו"ם לא מקרי צורך קצת ושאני מהואיל ואי מקלעי וכו' וכמ"ש לעיל בפי' דמשום שמא יקלעי הוי הנאה ודאית דהוי לישראל דאי מקלעי הוי לכם ממש ולפ"ז א"צ לומר דאופה לחול [למ"ד לוקה] כמ"ש בשיטה מקובצת לרש"י - דל"ל מתוך - דיקשה לומר כן כמ"ש לקמן בס"ד:
ובסי' תקי"ח סעיף א' מתוך וכו' כגון קטן ולולב וס"ת וכלים ובהג"ה הצריכין לו קצת או שמתירא שלא יגנבו או שאר פסידא וכו' ובמג"א שם ס"ק ב' בשם הים של שלמה דוקא של צורך אכילה אבל של תיבתו אסור עיי"ש ולמ"ש מובן דלא מקרי צורך קצת אלא בצורך היום דוקא (ועיין בטו"ז ס"ק ב' שם דשלא יגנב לא מקרי לכם יותר מלעכו"ם דג"כ הנאה לחול וצ"ע דליש"ש דוקא הנאת הגוף כגון לצורך אכילה וקישוט מקרי לצורך ועי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת סי' ה' שהוכיח משוחט מסוכנת דצריך שהות לאכל כזית ולא אמרינן משום הפסד ממון מתוך וכמו כן מדבעי בעוף הנדרס ומזה דלא אמרינן מתוך בשחיטה ובישול עיי"ש. ולמ"ש ביש"ש אין ראיה אבל בירושלמי שהביא ברא"ש עיי"ש ובב"י שכתב שם במפתח שדואג שלא יגנבו עיי"ש נראה כפרי מגדים ובירושלמי לא את הקטן וכו' ובית הלל מתירין הא גדול אסור ר' שמואל בריה דר' יוסה בי ר' בון אמר אפי' גדול מותר ולדייא מילה תנין קטן בא להודיעך כוחו של בית שמאי עד היכן היו מחמירין ובקרבן העדה שם הא גדול אפי' ב"ה מודה דאסור להוציאו כיון שאין צורך כלל דיוכל לילך מעצמו עיי"ש דנראה לפי הירושלמי לב"ה אפי' שלא לצורך כלל מותר וזה יהיה נגד סופו של הירושלמי שם במפתח שמובא ברא"ש אבל גדול פי' כמובא אח"ז שמואל מטען מערס לערס וכו' עיי"ש שהיה מטען משום הנאת הגוף ובריאות עיי"ש וא"כ הוי לצורך קצת אלא דבקטן הוי יותר וצורך גדול להקטן:
(ג) אם צורך מצוה מקרי צורך קצת:
בתוספות הנ"ל בד"ה ה"ג וכו' פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאין לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו"ט קצת קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יו"ט וכו' עיי"ש:
ויש לעיין למ"ש דצורך קצת מטעם לכם לפמ"ש בתוס' במס' שבת כ"ד ע"ב לפי וכו' בטעמא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט וז"ל דודאי גרע כיון שאסרה התורה כל הנאת רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אין לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוי אנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט וכו' אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו דקסברי דעיקר שחיטתן ואפיתן נמי לצורך אדם אבל שריפות תרומה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה אסור ביו"ט כשאר קדשים עכ"ל:
והנראה מדבריהם דמאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין משום דצריך שהדבר מצ"ע עומד לצרכינו ומאן דס"ל קריבין ס"ל כיון דדעתנו ג"כ לאכילה אזלינן בתר דעתינו ג"כ ובזה פליגי וגם יש לפרש דלמאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ס"ל אם לא הוי עיקרו לדבר אחר או בשוה בשוה מותר ולא נתמעט מלכם משא"כ בתרומה טמאה דאינו עומד מצ"ע כלל לשריפה דמי ישרוף תרומה אם לא למצוה ואינו דומה לשחיטה וכיו"ב בנדרים ונדבות דדרכו בכך בחולין ג"כ וא"כ לפ"ז למ"ש בתוס' כאן דמצוה מקרי צורך קצת וכיו"ב במס' פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לא כתבו דביעור חמץ מקרי צורך קצת עיי"ש ולמ"ש צורך קצת מטעם לכם ולמ"ש בתוס' הנ"ל לכן במצוה לא מקרי לכם דלא הוי עיקרו לכם וכמ"ש דלא יהיה השלא לצורך עדיף מלהצורך דלא הוי במצוה לכם וכמו כן לא יהי' בשלא לצורך צורך קצת דבעי ג"כ עיקרו לכם ועי' בתוס' פסחים שם בד"ה ואומר שהקשו דהרי מותר ליהנות מגחלתן ותירצו כיון דבתחילת השריפה אסור ליהנות עיי"ש הנה הקשו דהוי לצורך ואפי' למאן דל"ל מתוך ותירצו דלא מקרי כה"ג לצורך אוכל נפש ולכם וא"כ למ"ש גם למאן דס"ל מתוך הרי הוי השלא לצורך לא בגדר לכם וא"כ למ"ש בזה שוה הלצורך והשלא לצורך וא"כ מנ"ל דר' עקיבא ל"ל מתוך:
ונראה לחלק בין עיקרו לכם לצורך אוכל נפש למאן דלית ליה מתוך לצורך קצת בעיקרו לכם למאן דס"ל מתוך דלענין או"נ גופא בכה"ג דאין עומד למצוה לא הוי כעושה לאו"נ גופא אבל לענין צורך קצת במה שעושה לקיים המצוה נהנה והנאה זאת הוי עיקרו לכם ותוס' במס' שבת שכתבו דלא שייך מתוך בכה"ג כתבו כן בתרומה טמאה וכיו"ב דאפשר לשרפו למחר ולא מקרי צורך היום כלל דצורך קצת צריך שיהיה היום דוקא אף שנהנה בקיום המצוה הרי אף לעכו"ם נהנה אבל לא הוי לצרכו מצורך היום ובמצוה מה שנהנה היום מפסיד הנאה למחר וכן נראה מהרא"ש בסוגיא דבעי צורך קצת היום עיי"ש משא"כ במצוה דהוי חובת היום כמ"ש בתוס' אם נאמר תשביתו ביו"ט וא"כ נהנה במעשה המצוה בשעתה שייך מתוך ועיקרו לכם מהשלא לצורך או"נ ובתוס' במס' ביצה י"ל בכונת התוס' ג"כ במצוה שחובת היום וכמו כן מ"ש בתוס' הנ"ל שצריך שתהיה הנאה בתחילת המעשה בהנאה בקיום המצוה הוי בתחילת המעשה גם כן לענין צורך קצת אלא לצורך או"נ למאן דל"ל מתוך כתבו כן דלא הוי הנאה בתחילת השריפה. ובמסכת פסחים מפני מה דאין מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלשרפו אינו יכול והקשו בתוספות דיכול ליהנות בשעת שריפה ותירצו כמו כן דהוי כמו נדרים ונדבות ושם הוי צורך היום במצות שריפת חמץ י"ל דשם גם כן כיון דאפשר ע"י הטלה בצונן והוי אפשר בענין אחר ולא הוי צורך היום בזה:
וכונת הריב"א נראה דלכאורה משום ב' דברים נאמר בשריפת תרומה טמאה דהוי לכם אחד משום הנאה בשעת ביעורה וב' משום המצוה וע"ז נאמר דמצד המצוה לא הוי צורך קצת דאינו עומד למצותו היום דאפשר למחר ומצד הנאה לזה המצוה מגרע דעיקרו עומד למצותו ולא הוי לכם לצורך יו"ט ולא לדבר אחר אבל היכא די"ל דמצוה בעצמה הוי הנאת היום מקרי צורך קצת כגון במצוה דהוי חובת היום וכן ראיתי בפנ"י שכתב בסוגיא כמו כן דבצורך היום במצוה מקרי צורך קצת עיי"ש:
אמנם מצאתי בספר יראים לרבינו אלעזר ממיץ ז"ל דס"ל דמצוה מקרי צורך קצת ולכם אפילו כשאינו צורך היום. ולדבריו צריכין לומר כמ"ש בתוספות במסכת שבת הנ"ל בשם הר"י דגזרו בתרומה אטו קדשים ובקדשים אית לן למודא ע"ז שאין שורפין וכמ"ש ביראים שם וז"ל ומלאכת מצוה שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן בפ"ק דביצה וכו' ואסיקנא טעמא דבית הלל מתוך וכו' הנאת הגוף או תהיה הנאה לצורך נשמה פי' מתוך וכו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד התר הנאת הגוף אתה למד התר הנאת נשמה וטעמו אך וכו' נפש כתיב פי' שיהנה כל נפש כמו שפי' לעיל בסמוך והנשמה בלי גוף מקרי נפש כדכתיב שובי נפשי וכו' וכתיב והיה הנפש וכו' ואע"ג דאמרינן בפ"ב דביצה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ואסיקנא תנאי היא ולא קיי"ל כותיה ושריפת קדשים וכו' דאסרינן ביו"ט וכו' אין למדין מהם למקום אחר משום דהוי ג' כתובים וכו' עכ"ל. ומדלא קאמר בנו"נ דלא הוי חובת היום דאפשר למחר ש"מ דס"ל דגם זה מקרי צורך היום משום המצוה ולכם ופלוגתא דנו"נ אם קריבין ביו"ט אליבא דב"ה הוי בהאי גופא אם מצוה דאפשר לקיים למחר מקרי צורך קצת (והנה אין לומר בדעת הר"א ממיץ דגם דעתו דצריך חובת היום במצוה להיות צורך קצת אלא בנדרים ונדבות ס"ל דהוי חובת היום משום עשה דוהבאת שם כדאי' בפ"ק דר"ה דהוי ברגל ראשון ועמ"ש לקמן בסוגיא דהואיל בס"ד עיי"ש ועיקר קיום הנדר בהקרבה ועיין להלן דף י"ט ע"ב דהרי בסוכות ופסח בימים הראשונים לא שייך לומר כן דאפשר לקיימו בחוה"מ ולישני דמיירי בכה"ג ועל כרחך דעתו כדכתיבנא ולדעת התוס' י"ל בחג השבועות אף דהוי בהשלמה כל שבעה מ"מ לעשה י"ל בחג או בימים האחרונים נאמר דהוי מחובת היום אף דהיה אפשר מקודם בחוה"מ ומקרי לכם דאין סברה דלגבוה יגרע מלהדיוט אלא דמחוסר לכם וכה"ג שייך לכם ובכה"ג נאמר דכיון דלכם ולא לגבוה משום דאינה לצרכינו וכה"ג הוי כצרכינו וכמ"ש וצ"ע בזה). ולדעת היראים י"ל דכל מצוה אף דאפשר למחר הוי כחובת היום משום שיהוי מצוה לא משהינן דאמרינן כן אפי' באפשר לאח"ז יותר מהמובחר עי' במג"א בסי' כ"ה ובחכם צבי וכיו"ב בזה וא"כ הוי מהאי טעמא צורך קצת ולא יגרע ממצוה דרבנן דבחובת היום וצ"ע בכל זה ועיין ברשב"א במס' שבת דף כ"ד ע"ב בשם הרמב"ן באפשר לקיים שניהם דאין עשה דוחה לל"ת דוקא באפשר השתא עיי"ש ונראה ג"כ מהאי טעמא דשיהוי מצוה הוי אפשר למחר כאי אפשר לקיים שניהם:
(ד) אמנם בדעת [רש"י] דלמ"ש בתוס' לדעתו דלמאן דס"ל מתוך א"צ אפי' צורך קצת ובתוס' וברא"ש הקשו עליו ובפנ"י כתב דגם רש"י על כרחך ס"ל דבעינן צורך קצת מדבעי שוה לכל נפש ומכ"ש בלא צריך כלל אלא באבנים דהוי צורך מקומו או לישב עליו דהוי שוה לכל נפש אבל בדבר דליכא צורך כלל גם אין דעת רש"י לומר מתוך עיי"ש:
ונאמר בזה ליישב דברי רש"י במס' ביצה כ"ז הנ"ל בחלה שנטמאת דאמרו לא יזיזה ממקומה וז"ל אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבים ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפי' ע"י אכילת בהמה כדקיי"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום הבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזה"כ היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עכ"ל:
ועיין בפנ"י ובנוב"י מהדורה קמא או"ח שהקשו עליו מסוגיא דפסחים דף ה' דאיתא ר' עקיבא אומר הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מר"ע תלת אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאה וש"מ לא אמרינן מתוך וכו' עיי"ש וברש"י שם בד"ה ש"מ וכו' לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל. והרי לרש"י גם זה בכלל מלאכה דתורה אחשביה הביעור כמלאכה עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ג בזה אבל למ"ש שם יהיה המשנה דביצה למאן דאמר ללאו יצאה אף דעדיף טפי לאוקמי משנה כחד תנא מלוקמי משנה דמס' שבת דאין שורפין דמוכח דכו"ע ס"ל כן כמ"ש לעיל. אבל קיי"ל לחלק יצאה וגם משנה דביצה בחלה שנטמאת להלכה עי' להלן בפ"ב הט"ז ויקשה לומר לרש"י דיפרש המשנה למאן דאמר ללאו יצאה דלפ"ז צ"ל אם דלא ס"ל משנה דביצה להלכה או דס"ל ללאו יצאה להלכה נגד דעת הפוסקים ועי' בתוס' ביצה שם כ"ג ע"א בד"ה על עיי"ש:
ונראה לומר בדרך אחר דלכאורה יקשה לדעת רש"י פסחים ד' ע"ב בד"ה ביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה מדאורייתא הקשו דהשבתה הבערה ולא ביטול מדר' עקיבא דאמר א"צ הרי הוא אומר תשביתו וכו' עיי"ש ואם נאמר דשניהם בכלל תשביתו מנ"ל דהוי בערב יו"ט ולדעת רש"י ר' יהודה לא אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא קודם זמן האיסור וא"כ שריפה דילפינן מנותר קודם זמן האיסור ותשביתו בביטול לאח"ז האיסור אף דלאחר זמן האיסור לא מהני ביטול מ"מ ביטול לריוסי הגלילי דס"ל דמותר בהנאה כמ"ש בשאגת אריה גם לאח"ז מהני ביטול ועי' שכתב דעכ"פ הפקר מהני עיי"ש אף די"ל ר"ע לא ס"ל כריה"ג מ"מ לריה"ג בלתי מוכח מאך ביום וכו' דתשביתו מערב יו"ט ומדקאמר א"צ וכו' נראה לומר דא"צ לשום למודא דהרי אף דלדעתו א"צ למודא מ"מ לריה"ג לא הוי למודא ולא שייך א"צ בדבר דבפלוגתא ועדיף ללמוד משאר לימודים דלכו"ע אף דלמאן דלא ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ג"כ ליכא למידק לרבנן דלא ס"ל כן מ"מ לרש"י גם לרבנן דהשבתה בשאר דברים מקרי מלאכה ואם כן לכו"ע מקרא זה רק לא לריה"ג דאפשר בביטול דלא הוי מלאכה כלל והאיך אמר ל"צ וכו' נגד דרשות האחרים דהוי לכו"ע אף לריה"ג:
אולם עי' בפנ"י שכתב ליישב קושית התוס' הנ"ל על רש"י דודאי מ"ע דתשביתו הוי בשריפה כילפינן מנותר אלא מדלא כתיב תבערו וכתיב תשביתו ילפינן היכא דא"א בשריפה שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים השבתתו בכל דבר וכדמקשינן ליה כדאיתא להלן שם לא מצא עצים לשרפו יהיה יושב ובטל וכו' ולא השיב ר' יהודה ע"ז דמודה דבאי אפשר די בכל דבר ומקיים בכל דבר המ"ע ומכ"ש שלא יעבור על בל יראה אלא בשאפשר אז לא יקיים תשביתו אלא בשריפה ולענין בל יראה ודאי בביטול סגיא עיי"ש ועיין מ"ש ז"ל לקיים מ"ע דשריפה קודם הביטול דלאח"ז אינו בכלל מ"ע עוד עיי"ש:
ולפ"ז נאמר דכל זה שייך לומר אם אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא קיים המ"ע בהביטול דמ"ע בשריפה דוקא דומיא דנותר אבל אם נאמר דלא ניליף מנותר והשבתתו בכל דבר וא"כ עיקר מצותו בתשביתו שיוציאו מרשותו ובזה מקיים המ"ע מסתברא לכאורה דגם בביטול מקיים המ"ע דתשביתו וזה יהיה לכאורה לענ"ד נגד דעת הפנ"י הנ"ל דלמ"ש י"ל באי אפשר גם בביטול מקיים המ"ע דמ"ש אם מוציאו מרשותו ע"י שזורה לרוח וכיו"ב או ע"י ביטול ומכירה לנכרי בכל אופן שמוציאו מרשותו מקיים לפ"ז העשה וא"כ מדאמר ר"ע א"צ מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' וכמ"ש מדאמר א"צ יהיה לכו"ע כן אפי' לריה"ג נדע מהאי קרא ועל כרחך צ"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה בלבד מדלא קיימו במאכילו לכלב או בביטול וא"כ דברי רש"י מיושבים:
אבל נראה ליישב דברי רש"י בדרך אחר גם בהנראה כלישנא יתירא וכתיב לא תבערו והבערה אב מלאכה וכו' ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבערה לחלק וכו' דמה ענין כאן אם הוי אב מלאכה או לחלק יצאה ועיין בתוספות מ"ש ובנוב"י שעמד ע"ז עיי"ש:
ונראה לומר דהנה בתוס' שם בד"ה ואומר הקשו הא מותר בגחלתן ותירצו שאין עיקרו עומד לכך אלא למצותו ועי' כיו"ב בתוס' במס' שבת כ"ד גבי שריפת תרומה טמאה עיי"ש ולכאורה דעת רש"י אינו כן דעל כרחך לא היה צריך לומר במס' ביצה כ"ז כנ"ל וכנראה מלשונו שם דלא ס"ל כן עיי"ש:
והנה כמ"ש בפנ"י דגם רש"י ס"ל דבעינן צורך קצת ובאבנים ג"כ צורך היום למקומם או לישב עליה כמ"ש לעיל בשמו גם י"ל דס"ל דביעור חמץ לא מקרי לכם משום המצוה אם כמ"ש בפנ"י דיוכל לעשותו מאתמול עי' מ"ש בפנ"י בסוגיא דמתוך ובכ"מ בהל' חמץ ומצה מובא במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' עיי"ש וי"ל דס"ל דמצוה לא מקרי צורך היום כמ"ש לעיל בזה וגם י"ל דגם רש"י ס"ל דבעי עיקרו לכם וכמ"ש ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין שמן שריפה וכו' ונראה רק בשמן שריפה צריך לטעם שכתב שם אבל בתרומה הוי שלא לצורך משום דלא הוי עיקרו לכם ונראה גם כן כמ"ש בפנ"י דגם רש"י סובר דצורך קצת בעינן דאל"כ האיך שייך משלא לצורך לאסור גם בתרומה טמאה:
והנה למ"ש בתוס' במס' שבת הנ"ל וכמ"ש לעיל מאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ס"ל דבעינן עיקרו לכם ולפ"ז צ"ל בבהמה חציה של נכרים וחציה של ישראל הוי מסתמא עיקרו לכם ומסתבר כן כדי שלא יעבור על לא תעשה כל מלאכה ודאי דעתו בשבילו העיקר ובתר דעתו אזלינן וכמ"ש ברש"י בסוגיא דאופה מיו"ט לחול במס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה האופה לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזי ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול עכ"ל וכיו"ב כתב במס' ביצה כ"א וז"ל לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא עכ"ל דנראה בליכא הוכחה אמרינן בהיפוך ודאי ליו"ט צריך אף דמהדרך לאפות מיום לחבירו וצריך לומר משום דאמרינן מסתמא לא יאפה מיו"ט לחול וזה משום איסורא דמלאכה ועי' מ"ש לקמן בס"ד להלן בסוגיא דהואיל עיי"ש. אמנם במצוה דיש מקום לומר דדעתו בשביל המצוה וגרע מחציה של נכרים וכנראה מדברי התוספות במסכת שבת הנ"ל אבל הרי נגד זה שיש לומר דמה שמביא אותנו לומר דמשום המצוה לא הוי עיקרו לכם נאמר להיפוך דמשום האיסור דמלאכה עיקר דעתו ללכם ולצרכו. ובנדרים ונדבות שאני דכהן המקריב האימורין על כרחו דעתו למצוה ועיקרו למצוה דמחיוב עבודתו לצורך גבוה אף דהוי לצורך הבעלים גם כן. אמנם כל זה במצות רשות שייך לומר כן אבל במצות חובה כמו ביעור חמץ ע"כ עיקר כונתו למצוה ושם לא שייך לומר דמשום לא תעשה כל מלאכה עיקר דעתו לצרכו דמבלעדי זאת דמחיוב המצוה כי יעשה עיקרו לגבוה. גם כיון שנאמר דמחויב בכך ממילא אינו עובר על לא תעשה כל מלאכה ולפ"ז אם יהיה נאמר תשביתו ביו"ט דוקא הוי עיקרו למצוה ושייך לא תעשה כל מלאכה. וא"כ וכמ"ש בפנ"י הנ"ל דאין לנו הוכחה והכרע דצריך דוקא ביו"ט די"ל בערב יו"ט למה נאמר בלי הוכחה לבטל הל"ת דלא תעשה כל מלאכה נאמר ביותר דהוי בעיו"ט ועיין בפנ"י בסוגיא דמתוך עיי"ש:
אמנם יש לעיין באם נאמר השבתתו בכל דבר והוא מבער בשריפה לדעת רש"י דגם הביעור עצמו הוי בגדר מלאכה משום דהתורה אחשביה למלאכה. ואם כן כשמבערו בשריפה עשה ב' מלאכות השריפה ותיקון מצד הביעור דהוי מלאכה בפ"ע. ולכאורה נגד זה ממאי דקיי"ל במסכת שבת ע' ומכות כ"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט:
אולם עיין ברש"י בסוגיא בד"ה משום הבערה וז"ל שהיא מלאכה לעצמה וקא סבר יש חילוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שני מלאכות משום יו"ט עכ"ל. ובמסכת מכות הנ"ל הקשה אביי על רבא דאמר חילוק מלאכה בשבת ולא ביו"ט ממבשל גיד הנשה וכו' ומשני אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה וכו' עיי"ש. ועיין בצל"ח בסוגיא שכתב דחילוק מלאכה ביו"ט תליא אם ילפינן בשבת
הלכה ה
כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יו"ט ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו החכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכתו שאפשר לעשותן מעיו"ט ליו"ט ונמצא יו"ט כולו הולך בעשית אותן מלאכות וימנע משמחת יו"ט ולא יהיה לו פנאי לאכל. ומזה הטעם וכו'. עד הל' ט'. והנה דעת התוס' בריש פ' אין צדין ודף ג' ע"א בד"ה גזירה ובמס' שבת צ"ה ע"א בד"ה הרודה וברא"ש ביצה דהוי מדרבנן כדעת רבינו דמדאורייתא אין לחלק באוכל נפש בין אפשר מאתמול או לא ועי' בתוס' במס' מגילה דף ז' ע"ב בד"ה כאן ובמהרש"א בפי' התוס' ובפרי חדש תצ"ה בפי' ומכל הפי' נראה דדעת התוס' ביש קלקול קצת ודאי מותר מדאורייתא אבל באפשר בלי קלקול קצת י"ל דאסור מדאורייתא עיי"ש ולהמתירין מדאורייתא דרשא דירושלמי אסמכתא:
וברש"י במס' ביצה כ"ג ע"ב במשנה אין צדין דגים מן הביברים ביו"ט וכו' וז"ל ואע"ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו"ט טעמא משום דאי אפשר מערב יו"ט דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבעוד יום ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר יטלהו עכ"ל ובר"ן שם מסופק בדברי רש"י אם דעתו באפשר לעשות מערב יו"ט באוכל נפש אסור מדאורייתא או רק מדרבנן ולרא"ש שם פשיטא ליה דלדעת רש"י הוי מדאורייתא וכן נראה מתוס' שם מקושיא על רש"י ובס' מגיני שלמה כתב דאין בלשון רש"י רמז דהוי מדאורייתא ובפנ"י הראה דברש"י במס' עירובין דף ל"ט ע"ב בד"ה פסק שכתב ועוד צידת צבי מלאכה דאורייתא היא עיי"ש ולשון ירושלמי שמובא בתוס' דף ג' הנ"ל כפשוטו נראה דהוי מדאורייתא ועי' בפר"ח בסי' תצ"א שמביא כמה לשונות בגמ' שנראה כן ועיין שבת צ"ה גבי מגבן ובס' טורי אבן במס' חגיגה דף י"ז ע"ב דאיתא שם בגמ' קצירה ביו"ט מי שרי דנראה דהוי מדאורייתא ועי' בשעה"מ בפ"א מהל' יו"ט ה"ד עיי"ש:
והנה כתבתי מה שנראה מתוס' במס' מגילה הנ"ל ועיין בב"ח בסי' תנ"ה בשם הסמ"ג דדעתו כמו דמחלקין במכשירין מדאורייתא בין אפשר לעשותו מאתמול כמו כן מחלקין באוכל נפש אלא כיון דסתם מכשירין הוי אפשר מאתמול ואם לא מיעט התורה בהוא ולא מכשירין הוי אמינא להתיר בכל מכשירין וצריך מעוטא דקרא אבל באו"נ במסתבר תפסינן ורק באפשר עיי"ש ובביאורי הסמ"ג למהר"א שטיין ומהרש"ל שם ובב"ח כתב שאפשר לפרש בדעת רש"י כן ועיין במזרחי פרשת בא ובמרדכי וכנראה שיש לכוין דברי מהרש"א במס' מגילה עם דברי הסמ"ג עיי"ש:
והנה יש לעיין להסוברים אפשר מאתמול אף באוכל נפש אסור מדאורייתא האיך מצינו בדבר שאי אפשר לעשות השתא לאסרו כיון שהיה אפשר מקודם ומצינו במסכת שבת דף ק"ל ע"א ובכמה דוכתי כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינו דוחה את השבת. וזה שם דמטעם דחיה מסתבר לומר דלא נדע מביום השבת אלא במילה דאי אפשר רק בשבת אבל מכשירין דאפשר מער"ש ודאי לא התירה התורה להמתין עד שבת כדאמרינן בכ"מ כל שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת ועל לכתחילה אפשר ולכן גם בעבר ולא עשהו מער"ש עכ"פ אין לנו לרבות מביום אפילו בשבת גם האפשר מער"ש. וביו"ט במכשירין דלמדין מלכם והוא ולא מכשירין לחלק גם כן בין אפשר מערב יו"ט ללא אפשר י"ל כמו כן מהאי טעמא אבל באו"נ דאמרינן הותרה ואפי' באפשר השתא בלי מלאכה מותר וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש במסכת יומא בסוגיא דבולמוס דלא אמרינן דיאכל נבילה מלדחות עשה ול"ת ואפי' בעוף דלמ"ד שחיטתו מדרבנן משום דמלאכת יו"ט באו"נ הותרה ועיין בר"ן ביצה י"ז אופה וכו' שפת נאפה יפה שכתב דביו"ט אין לדקדק בהוספה משום דהותרה וכמ"ש לעיל להמ"מ אין מלאכת או"נ בכלל מלאכת עבודה כלל ואם כן האיך מסתבר לומר באפשר השתא בענין אחר מותר מדאורייתא. ובאפשר מערב יו"ט אסור באו"נ גופו וכה"ג שכתב ברא"ש שם לעשות האיסור הקל דהוי ודאי אפשר ואפשר השתא:
גם יש לעיין למ"ש בפנ"י במסכת ביצה דף י"ב דנאמר מתוך במכשירין ואם כן יהיו כל מלאכות מותרים ואיככה נפרנס לא תעשה כל מלאכה ביו"ט וכתב במכשירין דאפשר מאתמול דאסור פשיטא דלא שייך בהם מתוך רק באוכל נפש שייך מתוך עיי"ש. ואם כן להסוברים דגם באו"נ מדאורייתא לחלק בין אפשר מאתמול ואם כן ממ"נ אם דלא נאמר גם באו"נ מתוך או גם במכשירין ולדעת הסוברים דבאו"נ מדרבנן לחלק בין אפשר י"ל דלא החמירו במתוך אבל למאן דהוי מדאורייתא יקשה לכאורה:
ועי' עוד בפנ"י שם שכתב דאם נאמר מתוך במכשירין יהיה הל"ת דמלאכה בשאין בו צורך כלל עיי"ש. ובלעדי זאת דיקשה להגביל האיסור מלאכה ביו"ט בגדר קטן כזה. גם יקשה לדעת רבינו דס"ל דבנין ואריגה וכיו"ב אפי' עשאן לאכילה לוקה דהרי מכשירין דהתירה התורה על כרחך אפי' במלאכה דלא שייך באוכל נפש דאל"כ תיפו"ל מטעם מתוך וצורך קצת משום מכשירין ועל כרחך התירא דמכשירין במלאכות דלא שייך באו"נ כלל ולא שייך מתוך אלא מצ"ע מותרין ואם כן יקשה להיפוך למה נלקה בבנין וכיו"ב דאינן מיוחדים לא"נ בעשאן לאו"נ נאמר מתוך משום מכשירין וצורך קצת משום האוכל נפש ולמ"ש בפנ"י ליכא שום מלאכה דלא שייכי במכשירין אלא זריעה עיי"ש:
אמנם לדעת רבינו לא יקשה דס"ל אפשר באוכל נפש מותר מהתורה ואם כן י"ל במכשירין לא שייך מתוך וכמ"ש בפנ"י הנ"ל. ולדעת הסוברים דאפשר מדאורייתא אסור באו"נ י"ל דלא ס"ל כדעת רבינו בבנין וכיו"ב בעשאן לאו"נ דאסור מדאורייתא ולק"מ (וע"ע ברמב"ן בפ' אמור מ"ש בשם המכילתא בפי' מקצת או"נ דוחה עיי"ש):
אמנם הקושיא הראשונה מהותרה יקשה לכאורה ונראה לומר דהסוברים דאפשר מאתמול באו"נ אסור מדאורייתא בלתי סוברים דמלאכת או"נ ביו"ט הותרה אלא הודחה ומשום קושית הרא"ש הנ"ל משחיטה ביו"ט עיין בר"ן שם שכתב דבנבילה איסורא בכל כזית משא"כ בשחיטה עיי"ש. גם י"ל לדעתם דלא מצינו שתתיר התורה שום איסור משום או"נ ביו"ט אלא מלאכה בלבד ואם כן לא שייך להתיר נבילה וכמו שאין הודחה אלא מלאכה כן אין לתמוה למה לא נבחר באיסור נבילה ממלאכה החמורה דאם כן יקשה גם כן למה במלאכה התירה התורה דהוי עשה ול"ת ובאיסור לא התירה התורה כלל משום או"נ ואם כן י"ל נמי דרק ממלאכה הודחה באו"נ מהתורה ולא נבילה. ואף בעוף למאן דס"ל שחיטתו מדרבנן כיון דעכ"פ אסור מדרבנן מטעם נבילה הוי השחיטה לצורך יו"ט ועיין במל"מ בפ"ז מתרומות ובספר שאגת אריה בהל' ר"ה בסי' ק"ח ובטורי אבן במסכת ר"ה בסוגיא דאין מכירין עיי"ש שכתב דלא אזלינן בתר דאורייתא בכה"ג עיי"ש. וגם כיון דשחיטת בהמה מותרת ושייך בשחיטה מתוך ועכ"פ הוי מטעם איסורא דרבנן צורך קצת לאפרושי מאיסורא. ולפ"ז לא שייך לדעתם לפרש מ"ש לעיל בה"ד בפי' מתוך מטעם הותרה אלא מטעמים אחרים שכתבתי שם. וגם לספר יראים שכתב בכלל אשר יאכל וכו' משמע גם הנאה לא שייך מתוך במכשירין דילפינן מלכם לכל צרכיכם ולא מאשר יאכל וכו'. והנה כנראה במסכת פסחים ס"ז דאו"נ ביו"ט מותר מטעם מצוה שייך לחלק בין אפשר השתא ומשום אפשר מעיקרא כר' עקיבא במסכת שבת הנ"ל ועם כל זה מטעם הותרה לא שייך לומר כן:
והנה ראיתי דעת הרשב"א בספר עבודת הקודש בבית מועד בשער ראשון וז"ל ולא כל אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך הוא לבדו יעשה לכם. אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הם ולפיכך יש אפי' מלאכות שיש בהן צורך או"נ ואסורות ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר וכו' ומפני מה מנו את אלו וכו' מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה כדי שלא יטריח ביו"ט לתקן מחמת חול וכו' עכ"ל עיי"ש וכמ"ש ז"ל בחוה"מ וכיו"ב בכמה דברים דתורה מסרה לחכמים ומיושב קושית הטורי אבן ושעה"מ הנ"ל ממס' חגיגה עיי"ש וגם מ"ש דלמה גזרו בפירות הנושרין דהוי גזירה לגזירה דלפ"ז הוי מדאורייתא אלא דנמסר לחכמים ולא מצינו נגד זה בדעת רבינו ואולי גם דעתו כן ועמ"ש בס"ד עוד בענין זה בפ"ב בענין צידה ובדעת רש"י במסכת עירובין הנ"ל עיי"ש. וע"ע בפנ"י במסכת ביצה דף י"ד מ"ש ועיין בפ"ג הי"ב ובלח"מ שם ובפר"ח בסי' תצ"ה עיי"ש ועמ"ש בפ"ג ה"א להלן עיי"ש ועיין מ"ש בהל' יו"ט פ"ז ה"א עיי"ש:
אבל לשין וכו' וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביו"ט כגון שחיקת תבלין וכיו"ב. עיין בפ"ד ה"ט ובכ"מ ולח"מ שם ובהל' ד' שם ובהמ"מ שם בדעת רבינו דלא כר' יהודה במכשירין עיי"ש וצריכין לומר לפי זה דמ"ש רבינו כגון שחיקת תבלין לא הוי מכשירין ממש וראיתי במרכבת המשנה כיון שנתון לאוכל כאוכל דמי ורמז למ"ש בראב"ד שם פ"ד ה"י:
אין אופין ומבשלין ביו"ט מה שיאכל בחול ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביו"ט עשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול. ובלח"מ עמד ע"ז ממ"ש רבינו בהי"א המבשל או אופה ביו"ט כדי לאכול בו ביום וכו' ונשאר התבשיל וכו' הרי זה מותר לאכלו למחר בין בחול בין בשבת וכו' ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור אפילו בשבת שאחר יו"ט מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד משמע דבמזיד אפי' אפה לחול מותר לאכול וכאן משמע דוקא בעשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול כלשון רבינו כאן והביא בשם מהרלב"ח בסי' נ"ג דרבינו לא כתב להלן אלא הטעם למה במערים אסור אפי' בשבת אחר יו"ט ומזיד מותר אבל לחול אף במזיד אסור וכתב בסי' נ"ג שם ויש טעם חזק לדברי הרב הן מהשכל הן מהגמרא מהשכל שכיון שזה בישל במזיד מיו"ט לחול ראוי לקנוס אותו שלא יוכל לאכלו ודוקא לשבת הוא מותר מפני כבוד השבת שאין לו דבר אחר שיאכל. גם מהגמרא שהרואה בסוגיא יראה שהבעיא של עבר ואפה מאי לא היתה אלא מיו"ט לשבת ולא אפשטא וכיון דהאיסור מדרבנן פסק הרב לקולא וזה דוקא מיו"ט לשבת אבל מיו"ט לחול מנין לנו וכן בדברי רש"י מבואר בסוגיא במקומות רבים וז"ל במזיד לא יאכל שעבר על שבות דאין מגביהין וכו' אלמא אחמור רבנן במלתייהו ואפי' גבי עונג שבת דאית ליה פירי אחריני לשבת עכ"ל. ודומה לאלו הלשונות יש אחרים בסוגיא ההיא עכ"ל שם. ומסתבר דבריו כמ"ש ברא"ש ביצה י"ד בעבר ואפה דמשום כבוד שבת התירו עיי"ש וממילא באפה לצורך חול אסור:
אמנם בשו"ת הריב"ש בסי' רנ"ד לא נראה לו לחילוקא הנ"ל ולדעתו שוה מיו"ט לשבת ליו"ט לחבירו ובב"ח בסי' תק"ג ובשו"ת קכ"ח ח"א נגד דעת הריב"ש ועיין בפר"ח בסימן תק"ג שדעתו בשאינו מערים אפי' אופה מיו"ט לחול שרי וכתב שמדברי רבינו כאן כדברי הריב"ש ומ"ש משום דלית ליה פירי אחריני למסקנא לא התירו משום עונג שבת ומסיק דאפי' במבשל במזיד כל שאינו מערים אפי' לצורך חול מותר עיי"ש. והנה אינו מפרש כמהרלב"ח ולשון רבינו בהל' זאת עשה וכו' נראה כמהרלב"ח וסייעתו ועיין במרכבת המשנה בהי"א שכתב גם כן בדעת רבינו לחול אסור עולמית עיי"ש:
והנה למ"ש לקמן בס"ד בסוגיא דעירוב תבשילין דיותר מסתבר לומר בעבר ואפה מותר למאן דס"ל דמדאורייתא צרכי שבת מותרים ביו"ט ומותר לאפות מיו"ט לשבת מלמאן דס"ל דאסור מדאורייתא אלא משום הואיל מותר דנראה דמצד הואיל עכ"פ מותר אפי' אפה לחול אבל אם לא נאמר הואיל ואם כן לצורך חול אסור מדאורייתא דרק לצורך שבת מותר ואם כן אם נאמר עבר ואפה אסור ממילא אפה שלא לצורך כלל ועשה איסור דאורייתא אבל אם נאמר דמותר לאכלו אח"כ לא עבר אלא על דרבנן ועיין במסכת שבת ג' גבי רדית הפת דמוטב לעבור על איסור קל בידים שלא יעבור למפרע באיסור דאורייתא עיי"ש ואם כן מסתבר לומר דעבר ואפה מותר כדי שיהיו צרכי שבת אבל כל זה בשבת אכן באופה לחול ודאי לומר עבר ואפה אסור לפי זה דלא שייך מ"ש והנה לדידן דקיי"ל דאמרינן הואיל לא נפק"מ אלא בסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל כמ"ש בתוספות בכמה דוכתי ונראה לפרש בזה לשון השו"ע בסי' תקכ"ו סעיף כ"ג עבר ואפה אפי' בשוגג וכו' ובמג"א עמד על אפי' בשוגג עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר דיש מקום לומר דבשוגג להחמיר טפי בעבר ואפה משום במזיד שייך לומר כמ"ש לתקנו למפרע שלא יהיה עובר על הדאורייתא וע"י שמותר הוי תיקון לאיסורו מדאורייתא דצרכי שבת נעשין ביו"ט אבל בשוגג ס"ד דאין לחוש לתקנו כ"כ וכתב דאפי' בשוגג בעבר ואפה מותר:
והנה כמ"ש לקמן בסוגיא דהואיל דכנראה מרמב"ן שם דלמאן דלית ליה הואיל אפי' באו אורחין ואם כן חזי ליה אפ"ה לוקה דבתר דעתו לחול אזלינן עיי"ש. ועל כרחך צ"ל כן דאל"כ בכל פעם יהיה עכ"פ התראת ספק שמא יבואו אורחים ועי' בצל"ח שם באפה מיו"ט לחול גם כן בדעתו תליא עיי"ש ואם כן לא שייך לומר כמ"ש ז"ל בעלמא לחלק בין אם ע"י האיסור נסתלק הלאו למפרע דלפי זה בכל גונא אפילו באסור בחול כבר עבר. וגם הרי כמ"ש לעיל האיסור לחול הוי משום דלא הוי לצורך יו"ט ובעי לכם ואם כן בכל גוונא עבר האיסור ולא הוי בתקנה אם נאסור לאכלו בחול:
הלכה י
ממלאה אשה קדירה בשר וכו' וממלאה אשה תנור פת וכו'. עי' מ"ש לקמן בס"ד בהל' י"ד עיי"ש:
הלכה יא
המבשל או האופה ביו"ט כדי לאכול בו ביום או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל הרי זה מותר לאכול למחר בין בחול בין בשבת וכו'. הנה מה שהוסיף רבינו למ"ש בה"ט עשה כדי לאכול ביו"ט והותיר מותר לאכול המותר בחול עיין בשו"ת מהרלב"ח בסי' נ"ג דשם באכל ביו"ט והותיר חלק ממנו וכאן אפי' נשארה כולה ובה"י אפי' בדעתו לחול בטרחא אחת או נאפת יפה עיי"ש ולפי זה לא יצא לרבינו מביצה י"ז אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר שכתב בהמ"מ ונראה דאשמעינן בלא אכל כלל שלא יהיה נראה כמערים ואפי' בשביל אורחים כמ"ש ז"ל מאן דלית ליה הואיל דבאורחים שאינם ידועים אין מבשל:
הלכה יב
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שיאכל בחול וכן כל כיו"ב. בהמ"מ מביא הגמרא ביצה כ"ה ע"א מחלוקת הת"ק ור' עקיבא דת"ק אמר כזית צלי ור"ע אמר אפי' כזית חי מבית טביחתה עיי"ש. וברא"ש ובטור פסקי דא"צ בדיקה ונראה דפסקו כר"ע וכ"כ בב"י ובב"ח. ובב"ח כתב דרבינו פוסק כת"ק. ונראה מדכתב צלי ולר"ע אפי' חי ואם כן גם מבית טביחתה גם כן לא ס"ל כר"ע ובספר קרבן נתנאל כתב דר"ע ות"ק לא פליגי בזה דגם לת"ק ס"ל בית טביחתה עיי"ש. והנה כ"כ במג"א בסי' תצ"ח ס"ק י"ג דמשמע דת"ק מודה לר"ע בזה דא"צ בדיקה כדאיתא בגמ' ועוד דהא כתב ברמ"א שאסור להפשיטה אבל ביש"ש פסק דצריך שיהא שהות לאכול אחרי הפשט וניתוח ואינו מוכרח עכ"ל ואם כן י"ל דרבינו גם כן ס"ל דא"צ בדיקה אף דהו"ל לפרושי דא"צ בדיקה:
והנה שם בגמרא הפשט וניתוח וכו' למדה תורה דרך ארץ וכו' מאי קמ"ל וכו' לאפוקי דרב הונא וכו' אלא רמי בר אדא אורח ארעא קמ"ל עיי"ש. ובתוספות בד"ה אורח ארעא הקשו דלהלן משמע משום איסור טריפה דאיתא נטיעה מקטעה רגלי דטבחא ותירצו דליכא איסור מיהו אם נמצאת טריפה הוי שוגג ולא אונס שלא היה לו למהר כ"כ עיי"ש:
והנה בלא"ה הסוגיא בלתי מובן כמ"ש ז"ל דהרי מפורש בדבריהם למדה התורה דרך ארץ וכו' ונראה בדברי התוספות למ"ש בר"ן ריש מסכת פסחים דהסומך על החזקה ואם היה באיסורא הוי אונס עיי"ש וכן נראה במסכת שבועות בפ"ב בשלא בשעת וסתה אונס הוא עיי"ש. אמנם שם לא הוי לברורי והוי אונס אבל כאן דאיכא לברורי הוי שוגג ולא אונס לדעת התוס' אלא דיקשה כמ"ש ז"ל דהרי בריאה קיי"ל דמשום דשכיחי בה סירכות צריכה בדיקה ועי' בפנ"י וצל"ח עיי"ש וי"ל דהנה קיי"ל חזקה דאיכא לברורי מבררין אם לא ביש טורח והפסד דאז אין צריך לברר. והנה הפשט וניתוח טורח גדול וצריך זמן מרובה והוא צריך להדבר מיד ואם כן היה לפטרו מלברר אבל כיון דבלא"ה מדרך ארץ להפשיט ולנתוח אם כן לא הוי בכלל טורח אחר זה וממילא מחויב לבדוק משום איכא לברורי וגם מה שיעשה מדרך ארץ לא הוי בכלל טירחא לענין איכא לברורי. וביו"ט דאיכא במסוכנת הפסד בדבר לא צריך לברורי ולפי זה משום דרך ארץ שלמדה התורה שקלינן וטרינן בגמרא אם הוי עי"ז לאפוקי מדרב הונא וכו' ואם כן למסקנא דאיתא אלא אורח ארעא קמ"ל דודאי מהני החזקה כדר"ה באיכא טורח והפסד אבל בזה בלא"ה גם לר"ה צריך בדיקה משום דהוי אורח ארעא בלא"ה ואם כן יש לברר משום האיסור דלא שייך טורח ומיושב קושית התוספות הנ"ל דמשום אורח ארעא אמרינן קטיעה מקטע רגלים דטבחא משום דהוי איכא לבירורי עי"ז. וזה יסכים דהסוגיא דא"צ לבדיקה למסקנא וביש"ש הקשה דלפי תירוץ התוס' יקשה עוד דמ"מ למה לנו להניחו מתחילה לאכול בלי בדיקה עיי"ש ולמ"ש מיושב:
הלכה יג
אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל גוים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים לפיכך מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין אותו ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו אבל אם בא הגוי מאלו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה. והנה אם אמרינן לכם ולא לכלבים מחלוקת דתנאי במס' ביצה כ"א ע"א גם מחלוקת בין הבעה"מ עם שאר הראשונים להלכה עם מי וסוגית הגמ' שם דתניא אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ממשמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה ישלמנה ת"ל לכם לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אפי' נפש בהמה במשמע מה ת"ל לכם לכם ולא לנכרים ומה ראית מרבה אני את הכלבים שמזונתן עליך ומוציא אני את הכותים שאין מזונתן עליך וכו':
ובתוספות שם בד"ה לכם דקיי"ל כריה"ג אף דהלכה כר"ע מחבירו משום דסתמא דמשנה דחלה כותיה בעיסת כלבים בזמן שהרועה אוכל ממנה נאפת אפי' ביו"ט הא לאו הכי לא והכי איתא בסיפא בהדיא אבל אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה ביו"ט עיי"ש וכן דעת הרי"ף והרא"ש ורמב"ן וכן דעת רבינו אבל הבעה"מ חולק ע"ז ודעתו כר"ע ועל הקושית ממשנה דחלה כתב דמצריך דוקא שרועים אוכלין ממנה י"ל גם לר"ע דמודה בזה כיון דאפשר לכלבים בלי אפיה לא טרחינן להו במלאכה יתירא אלא בזמן שרועים אוכלין ממנה עיי"ש ויש לומר דמשו"ה הביאו בתוס' הנזכר לדייק מרישא ואח"ז כתבו ובסיפא אי' בהדיא דהוי לאתוי הסיפא בלבד וי"ל דמרישא אין ראיה כ"כ די"ל דמיירי כמ"ש בבעה"מ דאפשר ליתן לפני הכלבים בלי אפיה אבל מדכפלו בסיפא אבל אם אין הרועים אוכלין ממנה אין אופין אותה ביו"ט נראה דאתא לאורי דבשום אופן כשאין הרועים אוכלים ממנה לאפות אותם ביו"ט אפי' באין אוכלין אלא ע"י אפיה אבל הבעה"מ לא נחית לדייק כן. והנה מ"ש בבעה"מ לחלק בין אפשר בלי אפיה דבאדם אין לחלק ובבהמה לחלק בזה דבאדם לא מצינו אלא באפשר מאתמול מדרבנן לדעת רבינו וסייעתו ועיין בר"ן דף י"ז שכתב לחלק בין בשבת דאמרינן במס' מנחות דף ס"ד בעוקץ אחד תאנה אחת ובאחר ב' תאנים וקצץ לצורך החולה אותו שיש בו שתים וא"צ אלא אחת חייב דזה דוקא בשבת ולא כן ביו"ט דהותרה ומותר להרבות עיי"ש וא"כ לצורך בהמה כיון דהוי לר"ע בכלל אשר יאכל לכל נפש כמו כן נאמר הותרה ואף דאפשר בלי מלאכה ואין לנו לחלק בין אדם ובהמה בזה ולא נראה דהוי מדרבנן כן ולא אסרו אלא לצורך בהמה ורחוק לומר דבעה"מ לית ליה הותרה ביו"ט:
ונראה דהנה מקשינן לר' עקיבא מה ראית לחלק בין לכלבים לנכרים ואמר דכלבים מזונתן עליך הנה אף דלית ליה לר' עקיבא מתוך אפ"ה מתיר לכלבים משום דהוי בכלל נפש ולא לנכרים משום דמזונתן אינם עליך ומזה דלא התיר אלא לצורך ואי אפשר בענין אחר דבכלל מזונתן עליך לא הוי אלא מה שצריך למזונתן ולא שיעשה במה שא"צ לזה באם אפשר בלי אפיה אין לאפות ולא אמרינן הותרה בבהמה אף דאמרינן כן באדם דאם נאמר דאין לחלק בהותרה בין אדם לבהמה א"כ בהמה ונכרי שוין יקשה קושית הגמ' מה ראית ולמה נחלק לכם ולא נאמר דקאי על תרוייהו ועל כרחך מדכתיב נפש לרבות אחד משניהן מחלקין בין מזונתן עליך ודוקא באי אפשר דבהמה גרוע מאדם בזה דלא אמרינן הותרה ומלכם דמיעט נכרי נדע כן בבהמה דבנכרי נתמעט מלכם בכל גונא ובבהמה באפשר בענין אחר וא"כ דברי הבעה"מ נראין לכאורה מוכח מהסוגיא:
וי"ל דהנה למאן דאית ליה מתוך א"כ צריכין ללכם למעוטי כלבים ונכרים אפי' לתוס' דבעינן צורך קצת במזונתן עליך נראה דהוי צורך קצת וביותר למ"ש במג"א בסי' שכ"ד ס"ק ו' דמצוה ליתן מזונות אפי' לכלבים של אחרים ועי' באליה רבה שהשיג עליו עיי"ש ועי' במחצית השקל שם ובמג"א בסי' ש"ה ס"ק י"ב בשם שו"ת הרמ"א דמותר לומר לעכו"ם להמרות האוזים בשבת משום צער בע"ח וכתב דמשמע בליכא עכו"ם מותר ע"י ישראל ובאליה רבה בסי' שכ"ד ס"ק י' השיג גם על זה עיי"ש ועכ"פ מקרי צורך קצת ועי' מ"ש לעיל אם מצוה מקרי צורך קצת דצ"ע לפי זה וא"כ צריכין הקרא דלכם אבל לר"ע דלית ליה מתוך כלל למה לי קרא דלכם דכיון דלא הוי לצורך אוכל נפש בלאו קרא דלכם לא יהיה ס"ד להתיר וביותר למ"ש לעיל דמאן דלית ליה דמלאכת או"נ לא הוי בכלל מלאכת עבודה וגם לר' יהושע במס' פסחים ס"ח דאו"נ התירה התורה משום שמחת יו"ט וא"כ בלאו לכם נדע לאסור לעכו"ם דרק לצורך או"נ דישראל התירה התורה וי"ל דמשו"ה כיון דפירשה התורה לכם מזה נדע דיש אשר לא הוי לכם ממש ואפ"ה התירה התורה ומשו"ה אצטריך קרא דלכם למעוטי ומסתבר ליה לחלק בין מזונתן עליך דכמ"ש בשם מג"א דהוי מצוה דמותר ולפ"ז אנן דקיי"ל מתוך ולכם דלא נאמר בהמה במשמע כמ"ש לעיל דיש לומר דהוי לצורך וק"ו לא לעכו"ם וי"ל משו"ה נקטו ולא לכלבים ולא נקטו ולא לבהמה משום לאשמעינן לר"ע דאפי' לכלבים הוי מזונתן עליך וכמ"ש במג"א הנ"ל ואם כן מ"ש מוכיח כדעת רבינו וסייעתו דקיי"ל כר' יוסי הגלילי:
והנה למה לא נאמר דלכם אצטרך ונאמר דמותר בנדרים ונדבות וי"ל דנו"נ כדאיתא בגמרא משולחן גבוה קזכי וביותר למ"ש בתוס' שבת כ"ד זה שהוא מצוה מסתבר ביותר דלא מקרי לכם עיי"ש:
והנה לדעת האליה רבה דלא הוי בכלל מצוה ליתן מזונות לבהמה י"ל לפרש דהנה בלא"ה יש לדקדק בסוגיא למה הצריכו להביא מקרא דמכה נפש ישלמנה ולא הביא מקראות הקודמין דבנפש נכלל גם בהמה כמו ישרצו המים שרץ נפש תוציא הארץ נפש וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו וכיו"ב ויותר נראה משום דבנפש בהמה ישלמנה כתיב נפש בהמה וסתם נפש י"ל דוקא באדם בלבד וגם כנראה מלשון ר' יוסי הגלילי משמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפי' נפש בהמה וכו' דנראה דאמר דס"ד מדכתיב כל לרבוי אתיא אפי' בהמה דאם מלשון נפש הוי ליה לומר שנאמר נפש וכו' כמו שלא הביא תחילת המקרא אשר יאכל משום דמביא רק הצריך להנאמר שומע אני ומקרא דנפש כנראה מביא שלא דנפש מוציא הבהמה וע"ז הביא המקרא דמכה נפש וכו' אבל מקרא דלכם ממעט בהמה ונכרים והנה אין להקשות דהרי במס' כתובות דף ז' ע"א נלמד מכל נפש דבר השוה לכל נפש די"ל דאחרי דמלכם נדע דכל אינו לרבות בהמה ונכרים אמרינן דבעי לאורי דבעינן שוה לכל נפש אבל לר"ע דס"ל נפש בהמה במשמע וכנראה ג"כ מכל יקשה דמנ"ל שוה לכל נפש דנראה דלא פליג ע"ז עיין במס' כתובות שם:
אמנם כנראה לר' עקיבא לאו מלשון כל יליף לה אלא כמ"ש לעיל משום דלית ליה מתוך ומקרא דלכם נדע דיש דלא הוי לכם ומותר ובחר במזונתן עליך ובכלל נפש גם בהמה במשמע אבל לר' יוסי הגלילי יש לומר גם יש לדקדק בלשון ריה"ג שומע וכו' נפש בהמה במשמע כענין שנאמר מכה נפש בהמה וכו' דלשון כענין בלתי מובן דהו"ל כמו שנאמר מכה נפש בהמה וכו' וי"ל דריה"ג שאמר שומע אני לאו מלשון כל דנדרש לשוה לכל נפש גם מקרא דמכה נפש וכו' לא הביא דנפש כולל גם בהמה דנדע ומפורסם במקראות רבות אלא דהנה אם לא נאמר לכם הוי ס"ד להתיר לצורך בהמה משום מתוך ואף למ"ש בתוס' דבמתוך צריך צורך קצת לצורך בהמתו יהיה בכלל צורך קצת משום הפסד בהמה דהוי הפסד קנינו ואף דכנראה במס' פסחים מ"ו ע"ב ומשום הפסד ממון שריא איסורא דאורייתא עיי"ש מ"מ כמה דלא נדע מקרא דלכם ס"ד לומר איפכא דהוי לצורך ומסייע לזה המקרא דמכה נפש ישלמנה דמקודם נאמר מכה אדם יומת דנענש על המעשה הריגת האדם אבל להרוג בהמת רעהו עונשין על היזק קנינו של חבירו וישלמנה וא"כ מדאחשביה בהמה להיות קנינו ומחויב המכה אותה כ"כ אין לומר דלצורך קיום הבהמה לתת מזונה כדי חייה דלא יהיה בכלל לצורך האדם ולכן אמר כענין שנאמר מכה וכו' כענין שם דמקרי בהפסד בהמה מפסיד קנין רעהו וכמו כן כאן לענין לצרכו מה שצורך קיום קנינו מקרי לצרכו וע"ז נאמר לכם למעט בהמה משום דצריך שיהיה הצורך לצורך יו"ט והפסד ממון הוי על לאחר יו"ט וזה נדע מלכם דלא הוי בכה"ג לצורך וכל זה לריה"ג אבל לר"ע דלית ליה מתוך י"ל דלאו מהאי קרא יליף אלא מנפש דמצינו הרבה בתורה כמ"ש לעיל ועי' מ"ש לקמן אחר הי"ד לדעת הבעה"מ שם עיי"ש: