דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו
פרק א · הלכה טו
המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינה לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לגוים ולכלבים. ועי' בלח"מ שעמד ע"ז למה לא כתב רבינו משום מתוך דמטעם מתוך אפי' בשאין ראוי לאדם שייך מתוך והוכיח מזה דדעת רבינו דאמרינן אהדרא לאיסורא קמא ולכן צ"ל משום הואיל שאינו לוקה אלא שעבר על לכם ולא לעכו"ם עיי"ש וכיו"ב העיר במל"מ בפרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג דף ק"י המצוין במל"מ בהגהותיו כאן דלאופה לכלבים בלא"ה אין לוקה משום מתוך ומלכם לא הוי אלא עשה ולא אמרינן אהדרא ודוקא באפה לחול צריכין הואיל וסיים שם והדבר צריך תלמוד עיי"ש. ולפמ"ש בתוס' במס' ביצה דף י"ב ע"א בד"ה ה"ג שהקשו שם לרש"י דא"צ במתוך לצורך קצת אם כן למה צריכין באופה מיו"ט לחול לרבה הואיל ולרב חסדא לוקין שמוכיח מזה דצריך עכ"פ לצורך קצת עיי"ש:
והנה כמ"ש לעיל דזה שצריך צורך קצת דבלתי מפורש למה נאמר כן למאן דס"ל מתוך וביותר למאן דמפרש שאינו בכלל מלאכת עבודה מלאכת אוכל נפש וכתבתי דנלמד מהאי דדרשינן באו"נ גופא לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים דלאו איסורו משום דהוי לעכו"ם ולכלבים אלא משום דלא הוי לצרכו לצורך יו"ט וחציה של נכרים וכו' כמ"ש לעיל דצריך עיקרו לכם ובאפשר למפלגה בלישה וא"כ הוי חציה רק בשביל הנכרי ולא בשביל לצרכו ולא יהיה שלא לצורך במתוך עדיף מאו"נ גופא ואם כן צריך צורך קצת עכ"פ ואם כן מיו"ט לחול נראה לומר ג"כ מהאי טעמא דלא הוי לכם ולפ"ז יקשה גם לתוס' דס"ל דלא אמרינן אהדרא לאיסורא קמא בלכם וכו' ואם כן לב"ה דס"ל מתוך למה לנו להואיל למפטריה ממלקות:
ונראה לומר ונדבר במה שיש להעיר עוד בסוגיא דהואיל וליישבו לענ"ד במס' פסחים דף מ"ו ע"א במשנה כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ובן בתירא אמר תטיל בצונן אמר ר' יהושע לא זה חמץ שמוזהרין עלי' בבל יראה ובל ימצא אלא מפרישתה ומניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה:
ובגמרא לימא בטובת הנאה קמפלגי דר' אליעזר סבר טובת הנאה ממון ור' יהושע סבר טובת הנאה אי' ממון לא דכו"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא ור"י סבר לא אמרינן הואיל הנה מחלוקת התנאים הזה בהמשנה לענין ביעור חמץ ובל יראה:
ובגמ' שם גם כן לענין אפיה ביו"ט מחלוקת רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול לר"ח לוקה ולרבה אינו לוקה משום דרבה אית ליה הואיל ור"ח לית ליה הואיל עיי"ש ושם דף מ"ח לחלק בין מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע במשנה עד כאן לא אמר ר"א הואיל אלא בעידנא דקא עיילי לתנורא כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה אבל הכא דלאורחין הוא דחזי לדידיה לא חזי אימא ה"נ דלא אמרינן הואיל ועד כאן לא קאמר ר"י דלא אמרינן הואיל אלא דאיכא חדא דלא חזי לא לדידיה ולא לאורחין אבל הכא דחזי מיהת לאורחין אימא ה"נ אמרינן הואיל:
וברש"י שם דלר' אליעזר מלאכת אפיה ביו"ט כי לא קרא שם על כל חדא אמרינן הא לאו חלה היא ואי נמי קרא עלה שם מציא למיפא משום הואיל ואי בעי מתשיל עלה ועדיף טפי למיעבד בלי שום הואיל עיי"ש. ובתוס' בד"ה הואיל הקשו א"כ דיקרא עלה שם ומשום הואיל יאפה עיי"ש ולהלן דאמר שם רב פפא עד כאן לא אמר ר"א הואיל אלא בעידנא וכו' כל חדא וחדא חזיא ליה וכו' אבל הכא דלאורחים הוא דחזי וכו' וברש"י שם הקשה אף דאית ליה הואיל דבעי מיתשיל ותירץ דלחומרא סבירי ליה ואח"כ דלא גרסינן ליה עיי"ש ובפנ"י הקשה דא"כ דכו"ע ס"ל טובת הנאה אינה ממון וכו"ע ס"ל דלא אמרינן הואיל ואי בעי מתשיל וא"כ לא פליגי לענין בל יראה כלל עיי"ש:
(ב) במס' ביצה י"ב השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה בית שמאי היא דלית להו מתוך שהותרה לצורך וכו' ולכאורה יקשה ומצאתי כן בספר טורי אבן במסכת חגיגה דף ז' למאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט משום לכם ולא לגבוה למה לא נאמר הואיל ואי בעי מתשיל למאן דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא עיי"ש ומ"ש בספר הנ"ל במסכת ר"ה בסוגיא דבל תוסיף ובמל"מ בפי"א ה"ז מהל' מעשה קרבנות בשאלה בשחיטת פנים עיי"ש ועיין בתוספות במסכת פסחים דף כ"ב דלמאן דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא מותר מהתורה אפי' באכילה עיי"ש:
והנה לבית שמאי דלית להו שאלה בהקדש לא יקשה אלא לבית הלל יקשה אמנם י"ל כיון דעכ"פ מדרבנן הוי איסור להביא חולין בעזרה לא מקרי מהאי טעמא לכם ועיין במל"מ בהל' תרומות בפ"ז וביותר למ"ש להלן דאזלינן בזה בתר דעתו. וראיתי בפרי מגדים בפתיחה כוללת לאו"ח וז"ל נסתפקתי בבישל בשר עוף בחלב ע"מ לאכלו ואכלו אם לוקה וכו' ואם בישלו ע"מ שלא לאכלו לוקה דהואיל וכו' ליתא כיון שאינו רוצה לעבור על דרבנן וכו' אלא בבישל ע"מ לאכלו מי אמרינן כיון דמהתורה בשר עוף בחלב לכל נפש מקרי ולא לקי או נימא וכו' מדרבנן אסור (לא) לקי דלאו לכל נפש מקרי וכו' עכ"ל:
ונראה דתליא אם דבר מצד עצמו הוי שוה לכל נפש אלא מאיסורו יהיה מדרבנן לא הוי שוה לכל נפש. ומזה כהנראה דגם הצורך קצת שכתבתי דהוי מטעם לכם צריך שיהיה גם כן שוה לכל נפש ולמ"ש בתוספות בסוגיא במס' ביצה י"ב בד"ה הכא בגיד הנשה בדעתו לאכלו מקרי צורך קצת עיי"ש נראה דמקרי שוה לכל נפש וצ"ע:
ולכאורה לענין הואיל נראה דאזלינן בתר הדאורייתא מדאמרינן במסכת פסחים דף מ"ז ע"ב ואי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם ציפור א"ר פפא בר שמואל באבנים מקורזלות ראויות לכתשן וכתישה ביו"ט מי שרי ראויות לכתשן כלאחר יד וכו' וברש"י כלאחר יד ע"י שנוי דשבות בעלמא היא וכיון דמדאורייתא שרי פקע ליה מלקות עכ"ל. ואם כן נראה דאזלינן בהואיל בתר דאורייתא אבל י"ל משם אין הכרע דראוי לכתשן באיסור דרבנן לצורך כיסוי שלא יהיה עובר על איסור מלאכה דאורייתא כדמצינו במס' שבת בפ"ק ברדית הפת וא"כ אין להחליט משם:
והנה י"ל בכהן השוחט דאין בידו לישאל ויש לעיין אם נאמר הואיל דאי מתשיל ישראל הוי חזי ליה כמו דאמרינן הואיל דאי מתרמי אורחים דגם כן אין בידו שיבואו אורחים וכמ"ש בתוספות לומר הואיל ואתרמי חולה שיש בו סכנה עיי"ש:
והנה בכהן בשוחט בשלו והקריבו גם כן דלא שייך שאלה אבל בזה יקשה דלמ"ש בתוספות במסכת חולין ופ"ק דקדושין ובמל"מ בהל' שופר מהסוברים בעשה ול"ת בעבר על הל"ת אין לוקין עיי"ש. והנה בעשה דהבאה ברגל ראשון כדאיתא במסכת ר"ה בסוגיא דבל תאחר י"ל דקיים בהבאה בלי הקרבה אבל בנדר איכא עשה ול"ת וקיום העשה ועשית כאשר נדרת אחר הקרבה וחייב בנדרו באחריות עד אז וכן מצאתי אחר שכתבתי בספר מגן אבות שהקשה בנדרים ונדבות כן ותירץ דאפשר למחר עיי"ש אבל יקשה באם עבר לא ילקה ואם כן ממ"נ אם קודם הקרבה שייך שאלה והואיל דאי בעי וכו' ולאחר הקרבה הרי קיים העשה דעשה דהבאת דוחה לל"ת ועל עשה אין לוקין כמ"ש ז"ל ועיין במס' מעילה דף י"ט ותוס' חולין כ"ב ע"ב ובמל"מ פי"ד מהל' מעשה קרבנות מ"ש אם יוצא בהבאה להכהן ידי נדרו עיי"ש:
והנה י"ל אף דלדעת התוס' דהואיל ואי בעי מתשיל לקולא לא אמרינן דלא שכיח דעת הרמב"ן לפטור ממלקות הוי לקולא. וזה דלא שכיח י"ל כמו שכתבתי במקום אחר במ"ש בתוס' במסכת ב"ק בסוגיא דיאוש דשאלה לא שכיח עיי"ש. דנראה משום דאמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ואמרינן לאמלוכי לא חיישינן ועי' במהרי"ק בזה עיי"ש. אמנם במצוה או להפקיע מאיסור י"ל דשכיח שאין עומד על דעתו ועיין ברש"י סנהדרין מ"ז בפי' מידי דאורחא עיי"ש והאי דלא נאמר כמו כן משום איסור מלאכה דיו"ט דעל בל יראה אפשר בהטלה לצונן אלא דכמ"ש בתוס' דיש לחוש שלא יעשה יפה וביותר כמ"ש ז"ל שצריך צונן תמיד ויש מהאומרים דצריך דלף תמיד דיקשה לעשותו. ואם כן הדרן הקושיא לדוכתין:
(ג) במס' ביצה הנ"ל בתוס' שם הקשו בעולת נדבה מאי צורך קצת איכא ותירצו שלא יהיה שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם. והקשה ע"ז בצל"ח לרבא דאמר להלן שם אם עבר ושחט זורק להתיר הבשר לאכילה ואם כן לרבא בעולה דלא שייך להתיר הבשר באכילה אינו זורק ואם כן איזה צורך קצת ימצא בו עיי"ש:
ונראה לומר בזה. ונאמר מה שנראה בטעמא דנאמר הואיל ובמאי פליגי דאין לפרש דמשום ספק שמא יקלענו אורחים נתיר דודאי משום ספק לא נתיר לאפות מיו"ט לחול דמאי שנא מכל ספיקא דאורייתא ועיין ברמב"ן במלחמות שכתב דלאו ספיקא הוא דנימא לחומרא עיי"ש. גם יש לדקדק בלישנא דאיתא במס' ביצה דף כ"א ולהלן במסכת פסחים דף ס"ב הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה דהו"ל חזי להו ולא ליה. וגם לישנא השתא יתירה ומאי ענין השתא לזה. וע"כ נראה דפי' דאף שמא יקלענו אורחים הוי ספיקא אבל ההנאה דיהיה לו מוכן שאם יקלענו אורחים יהיה לפניהם הוי הנאה ודאי ולא מספק משום דיש לו השתא הנאה בודאי באם יבואו אורחים ועל הספק הוי ודאי הנאה לו וגם כשלא יבואו לא נבטל למפרע ושייך לכם למאן דס"ל הואיל ומדויק חזי ליה ולשון השתא דאנן אזלינן בתר הנאתו השתא:
ונאמר דהנה כל זה כשעושין כן שמא יקלענו אורחים שייך לומר כמ"ש דהוי לו השתא הנאה ודאית והוי לכם ממש ואף שכונתו לאורחים הנאת עצמו הוא אבל באופה מיו"ט לחול וכמ"ש ברש"י דאיכא הוכחה לזה כמ"ש ברש"י לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזי ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול עכ"ל ועם כל זה לרבה פטור אף דכנראה דעיקר דעתו לחול מ"מ גם בזה נוח לו שאם יקלענו אורחים יהיה לפניהם והוי לכם ולצורך יו"ט. והנפק"מ באופן הראשון הוי כולה ועיקרו לכם. אבל באופן הב' נראה דהוי עיקרו לחול וקצת לכם דלא מסתבר דפליגי אם לפעמים אופה לאורחים או לא דודאי הוי לפעמים כן ולומר דפליגי אם גם בדעתו לאורחים אינו רשאי מ"מ באופה מיו"ט לחול דנאמר לוקה ובהתראה דנראה שדעתו לחול ואפ"ה אמרינן דאינו לוקה משום הואיל דבכל אופן גם כנגלה לכל שהוא לחול נראה מסתימת הלשון האופה מיו"ט לחול שמשמע שיש הוכחה וידיעה ברורה לנו שאופה לחול ואפ"ה אינו לוקה משום הואיל ועל כרחך כמ"ש משום דגם י"ל השתא גם כן הנאה שאם יקלענו אורחים ואם כן באופן הזה לא הוי עיקרו אלא קצת לכם ועיקרו לחול. והנה לעיל כתבתי מה שיש לדייק מדברי תוספות במסכת שבת ובכמה דוכתי אם צריך עיקרו לכם עיי"ש ואם כן לפי זה י"ל מחלוקת רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול הוי אם צריך עיקרו לכם או דדי בקצת לכם ולא יקשה ממסוכנת דאמרינן משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית דכה"ג לא הוי עיקרו לכם אלא בשביל הפסד ממונו דנראה דמשו"ה אמרינן גמר בלבו דמשום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול הכזית לצרכו והוי כעיקרו לכם על הכזית:
ונראה ליישב בדברים אלה קושית התוס' במס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה הואיל שהקשו בהקדש ובמצת מעשר שני נאמר הואיל ואי בעי מתשיל ותירצו בבא ליד גזבר עיי"ש. (והנה לדעת ר"א ממיץ המובא ברא"ש במסכת נדרים נ"ט ע"א דאף בבא ליד כהן יוכל הישראל לשאל אלא דלא שכיח עיי"ש ואם כן בלא"ה הוי לשנוי כן ועי' במהרש"א וי"ל כמ"ש לעיל במצוה שכיח שאלה וכיו"ב צ"ל לר"א ממיץ במסכת נדרים שם וכמ"ש במקום אחר בזה):
ונאמר דכמ"ש די"ל דלכם הנאמר ביו"ט דבעי כולו לכם או דדי בקצת לכם ומחלוקת בהואיל דלא הוי אלא קצת לכם. וי"ל במצוה לא שייך לומר הואיל דמשום זה דהוי לו זכות הזה הוי קצת לכם ויוצא בדבר שצריך לו דנראה משום ספיקא אם כולו או קצת כיון דלא פירשה התורה מספק לחומרא וכמ"ש במקום אחר בספק בכונת התורה גם לרבינו מהתורה לחומרא דלא אמר דהוי מדרבנן אלא בספק במציאות ועיין בצל"ח ריש מסכת ביצה בפי' כחא דהתירא וברשב"ם בפרק ערבי פסחים עיי"ש ואם כן במצוה לחומרא לומר דצריך כולה לכם ונהפוך באיסורא כמו בחמץ נאמר לחומרא דשלך אי אתה רואה אפי' בקצת שלו דמסתימות לשון התורה ללכת בכל פעם לחומרא ועיין בשו"ת הריב"ש בסי' שמ"ז שכתב לחלק בין איסור ומצוה באתרוג דבעי לכם וכיו"ב עיי"ש כמ"ש מטעם אחר ואם כן לענין חמץ אמרינן שפיר הואיל לחומרא ולענין מצה לא מהני ומיושב ממצה דהקדש ומעשר שני דבמצוה לצאת לא שייך הואיל:
ולפ"ז נאמר האי דמהני לענין יו"ט הואיל הנה לצורך יו"ט הוי מצוה כדאי' במס' פסחים ע"ח ועי' בבעה"מ וברשב"א במס' שבת קל"ג ע"א בד"ה לבדו עיי"ש ולעשות מלאכה שלא לצורך הוי איסור וא"כ יש מקום לומר לחומרא ולקולא דהחומרא קולא לדבר האחר דמאי דהוי חומרא לענין איסור קולא לענין המצוה ועי' להלן דגם לר' אליעזר ולר' יהושע הוי שמחת יו"ט מצוה וכיון שהתירה התורה בפירוש אוכל נפש מכל אשר יאכל וכו' לא נאמר מספיקא אפילו בקצת לכם שיצא מכלל התירא למאן דס"ל הואיל:
(ב) ולמה שכתבתי נראה להבין במ"ש ז"ל בהואיל לחלק בין לקולא ולחומרא וברמב"ן הקשה דהרי לאו מטעם ספיקא הוא עיי"ש ולמ"ש מובן דאף דלאו מטעם ספיקא במציאות הוא מ"מ הוי ספיקא בלישנא דהתורה ועי' פסחים דף ס"ב ע"ב עיי"ש היטב:
אמנם למ"ש בפי' הואיל דיש לו קצת זכות והנאה השתא שאם יקלענו אורחין הרי הנאה זאת דהוי לו לא הוי אוכל נפש אלא הנאה בפ"ע וצריכין לומר משום מתוך ולפ"ז צריכין להואיל ומתוך ודמשום מתוך כמ"ש בתוס' צריך לקצת צורך וע"י הואיל הוי צורך קצת וממילא שייך מתוך ופליגי בצורך קצת אם בעי כולו לכם כמו דפליגי באו"נ דמסתבר דשלא לצורך לא יהיה עדיף מלצורך:
וסמך לדברינו ממ"ש ברשב"א במס' שבת דף ל"ט ע"ב בד"ה הא דתנן וכו' ועוד בית שמאי לית ליה מתוך שהותרה לצורך וכו' מכ"ש דלית להו הואיל וכו' עכ"ל ומובן עמ"ש דהואיל ומתוך תליא זה בזה ועיין בס' שאגת אריה בסי' ל' במ"ש רז"ל שם בכלאים שלא בשעת עבודה הואיל ואי בעי מקלעי וכו' עיי"ש ולמ"ש אין שייכות להואיל בכה"ג:
ברם למ"ש בתוס' בד"ה רבה להקשות דאם נאמר הואיל נבטל כל מלאכה בשבת משום הואיל לחולה שיש בו סכנה עיי"ש ולמ"ש לא יקשה קושית זאת והיה נראה דדעת התוס' נגד דברינו. והנה בלא"ה דעת התוס' בד"ה ולוקה ובד"ה אהבערה שכתבו מדמקשינן ממבשל גיד הנשה בחלב וכו' דאי' במס' ביצה י"ב הא מני ב"ש דלית להו מתוך על כרחך אף לב"ש אמרינן הואיל עיי"ש וא"כ הרי אף למאן דלית ליה מתוך סברי ליה הואיל וזה שלא כדברי הרשב"א הנ"ל ויקשה לדעת הרשב"א הסוגיא דכאן ועיין בפנ"י שכתב דלרבה יש לומר דאתיא כבית הלל עיי"ש:
והנראה לומר בזה דהנה עיין ברש"י שכתב באופה מיו"ט לחול לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לנו דלא חזי ליה מידי האידנא עד לאורתא שהוא חול עכ"ל ונראה מדבריו דצריך הוכחה דדעתו לחול דאל"כ ע"פ עצמו לא שייך מלקות דאין אדם משים עצמו רשע:
והנה יש לעיין למאן דלית להו הואיל ואופה מיו"ט לחול לוקה אם באו אורחין וחזי להו אם לוקין ונראה דלכאורה יקשה לרב חסדא דל"ל הואיל מ"מ ניהו דאין לסמוך על הואיל שמא יקלענו מ"מ לא עבר אלא על ספק איסורא דשמא יקלענו אורחין ועיין ברמב"ן במלחמות וז"ל ודרבה ור"ח נמי לאו משום דליכא אורחין קמן פליגי אלא בכל הואיל שאין דעתו לכך פליגי כדאמר ליה רבה לר"ח לדידי דאמינא הואיל וכו' ודאמר רב פפא עד כאן לא אמר ר' אליעזר אלא דחזי לדידיה כלומר ודעתו עליו אבל לאורחין וכו' כלומר שאין דעתו עליהם ולא כונתו לאכל הוא עצמו אימא לא אמרינן הואיל וכו' עכ"ל עיי"ש ואם כן לפ"ז אף בבאו אורחים לוקה כיון דלא היה דעתו עליהם ועל כרחך צ"ל כן דאל"כ יהיה התראת ספק גם כמ"ש לא יהיה עובר אלא על ספק ל"ת דלא שייך מלקות. וכן ראיתי בצל"ח על דברי רש"י הנ"ל האופה מיו"ט וכו' דפשיטא לן דלא חזי וכו' שכתב הא ודאי דאף אם היה חזי ליה היום אלא שאין דעתו לאכול היום ואיהו אופה לצורך מחר שעובר בלאו לר"ח אלא דכאן פליגי לענין מלקות לכך בעינן שיהיה הדבר ידוע לעדים שאופה לצורך מחר דלא תהוי התראת ספק עכ"ל ועל כרחך צ"ל לר"ח דלית ליה הואיל דמי יודע אם אין דעתו על הספק שיקלענו אורחים גם כן והאיך נחייבו מלקות ומיניה לר"ח לא מהני כונתו בזה כיון דעיקר דעתו למחר וגם אם יהיה דעתו בפירוש לאורחים אף דבלתי מפורש כנראה ג"כ לר"ח לא מהני לפטרו היכא דאין דעתו לעצמו כלל וצ"ע בזה ולרבה דס"ל הואיל משום דאמרינן דגם על הספק שמא יקלענו דעתו וא"כ לפ"ז לרבה אליבא דב"ש י"ל אף דלא ס"ל מתוך ולא מהני להיות לכם לצורך יו"ט משום הואיל מ"מ למלקות לא שייך דמידי ספיקא לא נפקא דילמא דעתו על הספק וכמ"ש לעיל לענין מלקות בכ"מ לומר דקצת לכם לפטור ממלקות וא"כ י"ל שפיר במבשל גיד הנשה לב"ש דאית להו הואיל ומקשינן שפיר ומתרצין אפיק וכו' ומהאי טעמא יש לפרש קושית התוס' דגם בשבת נאמר הואיל בחולה שיש בו סכנה לענין מלקות ומיתה וע"ז תירצו שפיר דודאי לא שכיח לחוש ע"ז ולומר דעתו ע"ז ועי' כיו"ב בתוס' דף מ"ז ע"ב בד"ה כתישה שכתבו א"כ בטלת כל מלאכת שבת עיי"ש ומובן עמ"ש ועיין בתוס' במס' גיטין דף ל"ג ע"א בד"ה אפקינהו שכתבו בנזיר לוקין ולא אמרינן שמא ישאל על נדרו ויהיה התראת ספק משום דמוקמינן על חזקתו שהוא בו עכשיו עיי"ש אבל למאן דס"ל הואיל נאמר דגם השתא דעתו על הספק ולא שייך לאוקמי על חזקתו ויהיה בהתראת ספק וכמ"ש נעשה האיסור על הספק דלא שייך מלקות אף לב"ש אליבא דרבה:
(ג) וא"כ לפי דברינו זה די"ל דהואיל מתוך תליא זה בזה וא"כ מיושב קושית הטורי אבן הנ"ל דנאמר בעולת נדבה משום הואיל ואי בעי מתשיל דכיון דלא שאיל לא שייך דעתו על הספק ונאמר כמ"ש בתוס' במס' גיטין הנ"ל ובזה הואיל דבידו גרע דחזינן שלא היה דעתו לזה משא"כ בהואיל דאי מתרמי שאינו בידו ויש לומר דדעתו על הספק רק אם אמרינן מתוך ושייך לומר משום הואיל הוי צורך קצת והוי קצת לכם ואמרינן שפיר ב"ש דלית להו מתוך דהואיל לא שייך בזה וגם קושית התוס' בעולת נדבה מה צורך קצת איכא כנ"ל דלמ"ש צורך קצת מטעם לכם ומשום לכם דלא אמרינן אהדרא וכו' ואין לוקין על לכם וכו' וגם דלמסקנא אמרינן מתוך והוי צורך קצת משום הואיל:
ומיושב קושית התוס' לפמ"ש שהקשו לבית הלל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט השוחט עולת נדבה ילקה דלמ"ש קודם הקרבה שייך הואיל אבל להקריבן אינו רשאי לכתחילה עכ"פ משום חולין בעזרה גם מיושב קושית התוס' דלימא בית שמאי עולת חובה עיי"ש דלמ"ש עולת נדבה חידוש טפי דאיכא קיום עשה וכמ"ש ז"ל עכ"פ עשה דוחה לל"ת ונשאר רק עשה מה שא"א לומר כן בעולת חובה וצ"ע להלן בנו"נ עיי"ש ומ"ש בזה במ"א ואם כן לפ"ז עולין שפיר דברי רבינו שכתב באופה וכו' משום הואיל ולא משום מתוך כקושית הלח"מ הנ"ל דכמ"ש בפר"ח גם רבינו ס"ל דבעינן צורך קצת כמ"ש לעיל ומשו"ה כתב מטעם הואיל דהוי כמ"ש משום זה צורך קצת ללכם ואתי שפיר:
ונאמר בזה על קושית רש"י להלן דאיתא עד כאן לא אמר ר' אליעזר הואיל וכו' דהא ס"ל אי בעי מתשיל עיי"ש דלמ"ש הרי ר"א דהוי מתלמידי ב"ש דלית להו מתוך וא"כ לענין חמץ הוי שלו ועובר משום הואיל משום דיש לו קצת זכות בו עי"ז ולענין זה גם ב"ש ס"ל הואיל אבל לענין אפיה ביו"ט הואיל בלי מתוך לא מהני ור"א לית ליה מתוך אלא משום הואיל דכל חדא וחדא חזי ליה כדאיתא בגמ' דהוי הנאה מגוף הדבר ולא תליא בהואיל כמ"ש ברש"י ועי' במהרש"א לעיל בתוס' בד"ה הואיל עיי"ש וכמ"ש בתוס' הואיל ואי בצע מכל חדא וחדא ועיין בירושלמי דלר"א מערים ואומר מכל חדא וחדא זה אני רוצה עיי"ש ובזה ל"צ לטעמא דמתוך כלל וי"ל דגם לב"ש מותר בכה"ג ומיושב ג"כ קושית התוס' ורש"י הנ"ל לר' אליעזר דס"ל הואיל לישתרי גם באפיה לאחר קריאת השם משום הואיל דאי בעי מתשיל דלמ"ש לר"א לא מהני הואיל וכו':
ועיין במס' מנחות דף ס"ד ע"א להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ובתוס' שם בד"ה להעלות וכו' לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל נימא ה"נ הואיל ופטר ליה אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזי לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי בשבת עכ"ל ונראה בכונתם דהואיל ואי מקלעי וכו' מהני לפטור ממלקות משום דלא מחייבין מלקות אם האיסור בפחות משנאמר בהתורה בהלאו דהיכא די"ל דילמא בהקל מזה לא חייבה התורה במלקות משום ספיקא נלך לקולא במיתה ומלקות וכמ"ש במ"א דלכן ניתק לעשה אין לוקין דקיל להאיסור ולאו שיש לתקנו ולא הוי דומיא דלאו דחסימה ושיש קצת לכם לו דאי מקלעי וכו' לא הוי כמ"ש לעיל הלאו בשלימות כמו שאר לאו דמלאכה ולפ"ז י"ל דעת התוס' דהואיל לכתחילה אסור מדאורייתא אלא דאין לוקין ומשו"ה יקשה להם בתינוק עם הדגים לא הוי ג"כ הלאו בשלימות שהיה עם התינוק אם גם ניזל בתר מחשבתו מ"מ לא עשה כמחשבתו ותירצו דבאפיה שייך ליו"ט וא"כ על כל האפיה קצת לכם משא"כ צידת הדגים דבפ"ע אסורה וליכא בהם קצת בהתר ואזלינן בתר מחשבתו ונחשב כעשיה בפ"ע דאין מצרפין למעשה אחת אלא בשייך לכל הנעשה קצת התר:
והנה מדברי הלח"מ נראה דלרבינו הואיל אף דאין לוקין מ"מ אסור מדאורייתא ומובן עמ"ש לעיל וכמ"ש גם דעת התוס' שם כן ועי' עוד בענין הואיל בשו"ת הרשב"א סי' תר"ב ושעה"מ הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ח עיי"ש:
עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לגוים ולבהמה. עיין בהמ"מ ובמרכבת המשנה כתב שרבינו הוציאו מעיסת כלבים דמותר לאפות מחמת הואיל דאפשר לפייסן ובאמת שרי להאכילן לכלבים אלמא דמותר להאכיל המותר:
רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותה ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין ביו"ט ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ וחמין שהוחמו מערב יו"ט רוחץ בהן כל גופו ביו"ט שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד. הנה דעת רבינו דידיו ורגליו מותר דכל שצריך להגוף בכלל אשר יאכל לכל נפש וכל גופו אסור משום גזירות מרחצאות ודעת הר"ן דידיו ורגליו מותר משום מתוך עיי"ש ודעת התוס' שם ובמס' שבת ל"ט ע"ב דכל גופו אסור שאינו שוה לכל נפש ודעת הרי"ף כרבינו משום מרחצאות ובזה תליא אם מותר בחמין שהוחמו מערב יו"ט דלדעת רבינו הוי מדרבנן משום גזירה ולא גזרו ביו"ט ולדעת התוס' הוי מדאורייתא כמ"ש ז"ל ועי' ברא"ש כאן ובמס' שבת שם מ"ש בשם הריב"א עיי"ש:
והנה במג"א בסי' תקי"ח כתב בריש הסי' שם דמשמע מהר"ן דהבערה הוי כאוכל נפש עיי"ש וכונתו על מ"ש בר"ן גבי עצים במס' ביצה ל"א אלא שציין שם בסי' הנ"ל לעיין מ"ש בסי' תק"א ושם כתב נגד דעת מהרי"א המובא בב"י שם וכי הר"ן לא כתב אלא דשייך מתוך בעצים להבערה משום דנהנה מהעצים עצמן ולא דהוי כאו"נ ממש אלא דלא דמי למכשירין עיי"ש וכן נראה מפורש בלשון הר"ן עיי"ש אמנם דעת רבינו ככה דהנאת או"נ הנאת הגוף כאו"נ דמי:
והנה בסוגיא דף כ"א ע"ב אבעיא להו האי מדורה מאן קתני לה דברי הכל היא ושני להו לבית שמאי בין הנאת כל גופו להנאת אבר אחד או דילמא בית הלל קתני לה אבל לב"ש לא שנא להו ת"ש ב"ש אומרים לא יעשה אדם מדורה ויתחמם כנגדה וב"ה מתירין וברש"י בד"ה הנאת כל גופו דמיא לאוכל נפש עכ"ל והנה מדברי רש"י אין הוכחה דלב"ה הוי הנאת גופו כאוכל נפש דדוקא לב"ש דלית ליה מתוך צריכין לומר כן אבל לב"ה י"ל מטעם מתוך ועי' בפי' משניות לרבינו שם שכתב ואוסרין ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעקרת ממה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאות הגוף מבחוץ וב"ה אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל הנפש כל הנאות הגוף כולם עכ"ל והנה למ"ש לעיל בענין מתוך בשם ס' היראים דמתוך נדע מלשון אשר יאכל דכולל גם הנאה וא"כ במתוך נכלל מ"ש רבינו אלא דרבינו דייק שצריך להגוף והנאת הגוף דהוי לשון שאי' מוכרע אם בכללו כל שעושה לצרכיו:
ושם כ"ב ע"ב אף הוא אמר ג' דברים להקל וכו' ומניחין את המוגמר וכו' ובגמ' מחלוקת לגמר אבל להריח דברי הכל מותר וברש"י מחלוקת לגמר כשאסרו חכמים לא אסרו אלא כשמניחו כדי לגמר בו כלים וכו' דלאו להנאות הגוף הוא אלא להכשיר כלים אבל מניח לבונה ע"ג גחלים להריח ריח מותר שהנאת הגוף הוא ולאוכל נפש דמי וכו' עכ"ל וכמו כן במשנה שם בד"ה וחכמים אוסרים כתב ובמוגמר משום דלאו צורך כל נפש הוא ומהאי טעמא אמרינן במס' כתובות דף ז' אשר יאכל וכו' דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע וכו' עכ"ל ועי' ברש"י כ"ב ע"א בד"ה ר"י עיי"ש ועיין בר"ן שם שמפרש כמו כן המחלוקת במוגמר דהוי משום הנאת הגוף כאוכל נפש ומאן דאסור שאינו שוה לכל נפש עיי"ש וא"כ נראה דעת רש"י ור"ן כדעת רבינו:
אמנם עי' בפר"ח בסי' תק"א ס"ק ב' שכתב דבפ"ק דכתובות גבי בעילה לכתחילה ביו"ט מוכח דהנאת הגוף לא שרינן אלא במתוך עיי"ש וכן ראיתי בשו"ת דרכי נועם חלק או"ח סי' ט' בראשונה ממ"ש ברש"י בלא יחם לרגליו לבית שמאי דלית להו דהנאת הגוף כאוכל נפש וא"כ בית הלל אית להו עיי"ש אבל כמ"ש אין הכרע מזה כמ"ש לעיל דלב"ש אם נאמר דמתיר צ"ל מהאי טעמא ולב"ה י"ל משום מתוך גם הביא ממ"ש ברש"י ממוגמר הנ"ל והקשה כמו כן ממס' כתובות שכתב בפר"ח שנראה כנגד זה וכתב לתרץ דהמקשה ס"ל כן דהוי מטעם מתוך בבעילה והמתרץ השיבו דהוי מטעם הנאת הגוף כאו"נ ונכלל במ"ש עליך אמר קרא וכו' מדאמר לכל נפש ולא אשר יאכל בלבד הקרא תרתי אתי לאשמעינן דכל נפש כולל כל הנאת הגוף וכל לאוריי דשאינו או"נ ממש צריך שיהיה שוה לכל נפש עיי"ש שכתב דודאי המקשן דלית ליה מתוך הקשה ממוגמר ולא ס"ל דהוי כאו"נ אבל המתרץ דס"ל מתוך ומחלק בין שוה לכל נפש י"ל דס"ל הנאת הגוף כאו"נ גם כתב מ"ש ברא"ש באין מכבין את הנר כדי לשמש מטתו אע"ג דבעילת מצוה מותר מטעם מתוך בלאו דוקא נקיט ליה וכיו"ב מ"ש בר"ן בלא יחם לרגליו עיי"ש ולמ"ש לעיל בשם ס' יראים דמתוך משום דיאכל הנאה משמע בלא"ה מיושב דא"ל מאי דעתך דאמרינן מתוך וא"כ הנאת הגוף מותר א"כ מוגמר נמי וע"ז השיב לו דצריך שיהיה שוה לכל נפש:
והנה בירושלמי במס' ביצה שם פתרי לה תרין פתרין על דעתין דבית שמאי והוא ששתה מהן על דעתין דבית הלל והן שיהיו ראוין לשתיה ובתוס' בד"ה לא יחם וכו' לב"ש דלית להו מתוך צריך שישתה וז"ל וי"ל דמיירי כגון ששותה ומרבה לרחוץ רגליו והכי איתא בירושלמי דלב"ש צריך לשתות מהן וב"ה מתירין ודוקא לרחוץ ידיו ורגליו אבל לכל גופו מודה דאסור וכו' עכ"ל ורבינו וכן בשו"ע בסי' תקי"א סעיף ב' לא הצריכו שיהיו ראוי לשתיה והנה למ"ש בתוס' דידיו ורגליו הוי שוה לכל נפש והרי ב"ה דס"ל מתוך למה יהיה [צריך] ראוין לשתיה ואולי נפרש מ"ש בירושלמי ב"ה בראוין לשתיה ברוחץ כל גופו ויהיה המשך דברי התוס' והכי איתא בירושלמי דלב"ש וכו' ולב"ה מתירין ודוקא וכו' אבל בכל גופו מודו וכו' ובירושלמי בהתירא דרחיצה אתי לומר דלב"ש לא ימצא בכל גונא אלא בשותה ולב"ה בכל גופו בראוין לשתיה וצ"ע לפרש כן אולם למ"ש בתוס' כל גופו שאין שוה לכל נפש וא"כ להתיר בראוין לשתיה אלא לדעת רבינו משום גזירות מרחצאת לא מהני אף בראוין לשתיה: