אור ברסלב

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי ירמיה לעוו

פרק א · הלכה ד

הלכה ג

מלאכה שחייבין עלה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן הוצאה מרשות לרשות והבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה לפיכך מותר ביו"ט להוציא קטן וס"ת ומפתח וכיו"ב מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאין לצורך אכילה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפיה ולישה וכיו"ב וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיו"ב. ועיין בהמ"מ ולח"מ בזה:
וטרם כי נדבר בדעת רבינו נראה לברר הסוגיא דמתוך לענ"ד:
במס' ביצה י"ב ע"א בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכו':
(א) והנה להבין בטעמא דבית הלל למה נאמר להתיר ביותר ממה שפירשה התורה אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ונמצא נאמר בזה כמה טעמים:
א' ראיתי במגיני שלמה שכתב מדכתבה התורה אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם ולא כתבה אך אוכל נפש יעשה לכם נראה שדעת התורה להתיר מלאכת אוכל נפש לגמרי אפי' בלא לצורך או"נ ורק לאפוקי אריגה ובנין שאינה מלאכת או"נ ומוכח כן מדנקיט קרא המלאכה דנראה דמלאכה אשר בו אכילת נפש מותרת בכל גוונא וכיו"ב בשיטה מקובצת במס' כתובות דף ז' ע"א עיי"ש:
ב' למ"ש לעיל ה"א דעת המ"מ ורמב"ן וכיו"ב דבכלל מלאכת עבודה לא הוי אוכל נפש וכמ"ש לעיל דאשר יאכל וכו' אין הטעם והסיבה להתירא אלא לפרש המלאכה אשר אינה בכלל מלאכת עבודה ושלא לכלול בו גם מלאכת או"נ וא"כ לא שייך לחלק בין לצורך ושלא לצורך כיון דמלאכה זאת לא נכלל בכלל הלאו דמלאכת עבודת כלל ויש להבין בזה לשון המחבר בשו"ע או"ח בסי' תצ"ה סעיף א' כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט חוץ ממלאכת אוכל נפש וכו' ובמג"א שם ובס' מחצית השקל עמ"ש מלאכת או"נ עיי"ש ולמ"ש י"ל לארוג דמלאכה מותרת דאמרינן מתוך:
ג' בס' יראים לרבינו אלעזר ממיץ סי' קי"ג דף ל"ו ע"ד וז"ל הלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרינן בפ' כל שעה בין לחזקיה ובין לר' אבהו כל מקום שנאמר יאכל בין אכילה והנאה במשמע עכ"ל ולפי דבריו לאו אוכל נפש גם הנאת הנפש התירה התורה עיי"ש וצריכין לומר דוקא בדבר הראויה לאכילה אפי' הנאה מותרת דמובן בלשון יאכל לצורך אכילה והנאה במלאכת אוכל נפש ועיין בפי' משניות לרבינו ביצה כ"א פ"ב בד"ה ולא יחם אדם חמין לרגליו וכו' ואוסרין ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו גופו לפי שעיקרה ממה שאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיה הנאת הגוף מבחוץ וב"ה אומרים כי מאמר השם אך אשר יאכל לכל נפש כלל כל הנאת הגוף כולם עכ"ל ועיין להלן הט"ז לשון רבינו שם ועיין מה שכתב בפ"א ה"ב מהל' חמץ ומצה עיי"ש:
והנה האי דלא נאמר דב"ה ס"ל מתוך מדאמר ירמיהו לא תוציאו ביום השבת אבל ביו"ט שרי ומטעם מתוך ובסוגיא אמרינן להיפוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי וגם לבית שמאי י"ל דסבירא להו ה"ה יו"ט ואמר שבת כמ"ש ברש"י והלואי ישמעו עיין במהרש"א ובס' קיקיון דיונה עיי"ש:
ד' אשר אחזה לענ"ד אשר בו יתורץ כמו כן לשון מתוך שהותרה שגם המג"ש עמד ע"ז דמאי שייך מתוך בזה לומר מתוך שהותר זה יגרום התר גם בזה והו"ל הותרה לצורך והותרה שלא לצורך אבל לשון מתוך משמע דתליא זה בזה:
ובראשונה נאמר דיש לעיין באוכל נפש ביו"ט לב"ש ור' עקיבא דל"ל מתוך באם יוכל לעשות מלאכת או"נ בלי מלאכה אם רשאי לעשות במלאכה וגם אם אפשר לברור מלאכה הקלה כיון דאפשר לעשותו ע"י אופן ההתר או במיעוט מלאכת האיסור הוי כשאין בו צורך לכאורה:
והנה דבר זה מפורש ברא"ש במס' יומא דף פ"ד בסוגיא דבולמוס גבי מאכילין אותו הקל הקל תחילה וז"ל ורבינו מאיר השיב ע"ז אוכל נפש ביו"ט יוכיח דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה דאינה רק לאו או נאמר לנכרי לנחור ועופות דליכא רק איסור דרבנן למאן דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' עכ"ל עיי"ש ועיין בחולה בפקוח נפש בב"י או"ח בסי' שכ"ח וז"ל ונ"ל שהכל תלויה במחלוקת אם נאמר שבת דחויה אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה התורה מלאכה בשבת אצל חולה ושוחטין בחולה לשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילין לו נבילה וכו' והרמב"ם פסק בפ"ד מהל' ביאת מקדש טומאה דחויה אצל ציבור וא"כ בשבת ג"כ יסבור כן וכו' עכ"ל עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בהל' שבת בפ"ב בזה עיי"ש ונשמע מזה דביו"ט דמותר במלאכת כל או"נ ע"כ הותרה וכ"כ בר"ן במס' ביצה דף י"ז ע"א גבי באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר וכו' שכתב ביו"ט רשאי להוסיף משום דהותרה עיי"ש:
ונשמע מזה דא"צ ביו"ט לברר הקלה ויוכל לעשות הגדולה באיסור וברבוי מלאכה ורבוי מלאכה כשלא לצורך כאפשר לתקן בהמעט וכ"ז משום דהותרה מלאכת אוכל נפש ביו"ט וא"כ מיניה להוכיח בכל שלא לצורך דעלמא במלאכת או"נ ביו"ט דמותר ומדויק שפיר מתוך שהותרה לצורך כיון דאמרינן לצורך הותרה ולא הודחה ואפי' באפשר בלי מלאכה ובקלה מותר בחמורה וגדולה אף דהוי כמ"ש כאין בו צורך וא"כ נשמע ממילא דהותרה ג"כ שלא לצורך:
אמנם אין לומר דלצורך הותרה ולא אמרינן הקל הקל תחילה כמ"ש ברא"ש בשם ר"מ הנ"ל דלצורך לא הוי בכלל האיסור משא"כ בשלא לצורך דזה גופא דבשום מקום לא אמרינן הותרה בשבת אלא לגבי חולה כמ"ש בב"י רק ביו"ט וכיון דמתירין בלצורך באפשר בענין אחר מסתבר דכל המלאכה לאו"נ הותרה:
אלא י"ל עוד מנ"ל זה גופא דאמרינן הותרה במלאכת אוכל נפש ביו"ט דילמא רק הודחה והיה מקום לומר להיפוך דנדע דאמרינן הותרה מדאמרינן מתוך וכו' ועל כרחך מהותרה אפי' שלא לצורך מכ"ש בכה"ג דהקל הקל תחילה דהוי בלצורך ולפ"ז הוי אפכא דלא נדע הותרה אלא אחרי דנדע ממתוך ויקשה עוד מתוך מנ"ל אבל זה אינו דהרי בית שמאי דלית ליה מתוך והותרה על כרחך ס"ל וכמ"ש ברא"ש במס' יומא הנ"ל וב"ש ור' עקיבא ס"ל ג"כ דשוחטין ביו"ט ואפי' עופות וכיו"ב ועל כרחך דלא נדע הותרה ממתוך ולפ"ז יש לחקור לפמ"ש מנ"ל דהותרה באו"נ ביו"ט ולא הודחה בלבד:
ונראה דמחלוקת דהודחה או הותרה דמצינו לענין טומאה בציבור וכיו"ב לא שייכי אלא היכי דלא נוכל לומר דידחה העשה לל"ת דכ"מ דשייך לומר דעשה דוחה לל"ת מנ"ל עוד לומר דהתירה התורה בכל אופן נאמר רק הודחה ולמה נמציא התירא בלי מוכיח ע"ז רק היכא דלא שייך דעשה ידחה לל"ת ואפ"ה התירה התורה שם יש מקום לומר דלא הוי מטעם דחיה והותרה לגמרי דמטעם דחיה אין מקום לומר דידחה כמ"ש:
ועיין במס' יומא דף ז' ובפ"ד מהל' ביאת מקדש ה"ט כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה שאם לא יקריב היום יקריב למחר וכו' וכל קרבן שקבוע לו זמן וכו' דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה ושם הט"ז דמפי השמועה ויהי אנשים נלמד כן וכדאי' בספרי בהעלתך עיי"ש ובמס' תמורה י"ד ויומא נ' דרק בשזמנו קבוע דוחה הטומאה עיי"ש והנראה רק בטומאת מת ונראה דלאו משום דעשה דוחה לל"ת דשבת עשה ול"ת אלא מרבוי דקרא בשבת ומפי השמועה בטומאה מאיש איש וכו' כדאי' יומא ז' ומשו"ה לרב נחמן שם לומר הותרה אבל היכא דשייך דעשה דוחה לל"ת לא אמרינן הותרה. (וי"ל דהנה כל זמנו קבוע דוחה ושאין זמנו קבוע אינו דוחה כדאיתא בהנ"ל לפמ"ש הרשב"א במס' שבת כ"ד אף לריש לקיש בכל שאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת והרי אפשר למחר דוקא באפשר מיד אמר ר"ל כן עיי"ש ונראה טעמא משום חביבה מצוה בשעתה ושיהוי מצוה לא משהינן וא"כ מהאי טעמא דאפשר למחר אין לחלק בין זמנו קבוע לאינו קבוע ואם כן לא שייך לחלק כן מטעם הודחה ועל כן לזה הותרה ולזה לא ויש לומר דמחלוקת אם הותרה או הודחה תליא בזה דכמ"ש במ"א לאו כו"ע כדעת הרשב"א) ואם כן למ"ש ביו"ט דהוי עשה ול"ת ול"ש ולא ידחה וע"כ הותרה ואפילו לר' יהושע במסכת פסחים ס"ח דשמחת יו"ט מצוה ועיין בתוספות ישנים שבת כ"ד ע"ב מ"מ לא שייך דחיה בעשה ול"ת ועל כרחך משום דהותרה וכמ"ש:
ויש מקום לומר לפמ"ש דהותרה ומתוך תליא אם יו"ט הוי עשה ול"ת כרב אשי במסכת שבת כ"ד וכיו"ב אבל לרבא למ"ש בתוספות דף ח' ע"ב דלית ליה ביו"ט הוי עשה ול"ת ובמס' שבת כתב דס"ל דהוי עשה ולמ"ש בפרי מגדים שהבאתי לעיל ה"ב דלאביי לא הוי בעשה וא"כ על כרחך נהפוך לפ"ז ילפינן הותרה ממתוך וצריכין ללימוד אחר על מתוך וב"ש דלא ס"ל מתוך וכמו כן ר' עקיבא על כרחך צריכין לומר אליבייהו דיו"ט הוי עשה ול"ת דאל"כ לא נדע הותרה. ובירושלמי בפ"ק דמסכת ביצה ה"ג בגמרא נראה דס"ל דיו"ט לא הוי עשה ול"ת עיי"ש. וכנראה דתוספות במס' ביצה בסוגיא דדקר נעוץ היה לו גירסא אחרת כהירושלמי וכמ"ש שם עיי"ש:
ובזה י"ל בסוגיא דפסחים דף ה' דאי' שמע מינה מר' עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' וקודם לזה שם רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח והחמץ קיים וכו' והנה זה לא יקשה למה עזב רבא טעמא דר"ע דקיי"ל כותיה מחביריו דר"ע ל"ל מתוך ורבא ס"ל מתוך אבל יקשה דניהו דהוי שריפה ל"ת מ"מ ידחה העשה דתשביתו ל"ת דכל מלאכה ומאי ראיה מדתשביתו הוי בשריפה ועל כרחך צ"ל דר' עקיבא ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת אשר גם מהאי טעמא למ"ש בתוספות ביצה דרבא לא ס"ל כן הוי כאן דלא כר"ע. אבל א"כ הוי לומר ש"מ ד' דיו"ט הוי עשה ול"ת. אמנם למ"ש דמאן דל"ל מתוך על כרחך ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת וא"כ נכלל במאי דאי' ש"מ מר"ע לא ס"ל מתוך ומזה נדע ג"כ דסבירא ליה דיו"ט הוי עשה ול"ת:
והנפק"מ בין הפי' הנאמרים למה נאמר מתוך דלדעת המגיני שלמה ולמ"ש אשר נוכל לומר לפי' המ"מ בדעת רבינו וכמ"ש הרמב"ן וכיו"ב דבכלל מלאכת עבודה לא נכלל מלאכת אוכל נפש וכמ"ש לעיל דלפ"ז במלאכה המיוחדת לשאר דברים אפילו עשאן לאו"נ אסור וכמ"ש ההמ"מ כן לדעת רבינו בהל' זאת הנ"ל ועוד נפק"מ ואכתוב אותם להלן בס"ד:
ברם יש להבין לדעת המגיני שלמה דמלאכות אוכל נפש התירה התורה המלאכה עצמה ואין תלוי אם הוי לצורך או"נ למאן דס"ל מתוך מסוגיא דמסכת פסחים ס"ה ובפ"ב דביצה דלר' יהושע או"נ ביו"ט מותרים משום מצוה ועיין בבעה"מ במסכת שבת קל"ג דלא גרסינן שם יו"ט שנדחה לצורך הדיוט כגון שחיטה ובישול דאינה לצורך הדיוט אלא לצורך מצוה ושמחת יו"ט עשה הוא דכתיב ושמחת בחגיך ומובא ברשב"א שם בד"ה לבדו עיי"ש וא"כ למה התירה התורה המלאכה גופא בלי או"נ דלא נראה דר' אליעזר ור"י פליגי במתוך דנהפוך הוא ר"א מתלמידי בית שמאי דלדעת היראים י"ל דכל צרכי יו"ט התירה התורה משום שמחת יו"ט ומשו"ה צריכין צורך קצת ומהאי טעמא י"ל לכם ולא לעכו"ם אבל להמ"מ דבנין וכיו"ב המיוחד לשאר דברים אפילו עשאן לצורך או"נ אסור. וביותר להסוברים אפילו בלא צורך קצת מותר והנה על קושיא הראשונה י"ל כיון דמטעם מצוה לא שייך דחיה דיו"ט עשה ול"ת ואף דהוי מצוה ולא שייך לומר שנדחה לצורך הדיוט אבל לא שייך לומר דרק משום מצוה התירה התורה דא"כ לא ידחה לעשה ול"ת וי"ל גם כן על קושיא האחרונה ג"כ דאפילו באין בו צורך התירה התורה כיון דאין תליא במצוה ההתירא:
ולמ"ש לדעת הסוברים דלא הוי בכלל מלאכות עבודה מהאי טעמא נאמר מתוך ומזה תצא חומרא ג"כ כמ"ש באינה מיוחדת לאוכל נפש אפי' בעשאן לאו"נ אסורה משום דהוי מלאכת עבודה ולמ"ד מתוך לא תליא בצורך או"נ אלא במלאכות או"נ יש לתרץ קושית הפנ"י במסכת ביצה דף ג' ע"ב דמקשינן מכמה מקומות דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולא מקשינן ממתוך עיי"ש. ולפמ"ש ממאי דס"ל ב"ה מתוך נפיק ג"כ חומרא מדב"ש דלב"ש י"ל לצורך או"נ בכ"מ מותר ולא שייך להקשות דא"כ ב"ש לקולא די"ל כדאיתא בעלמא לאו להאי אתשיל:
(ב) למאן דס"ל מתוך אם בעינן צורך היום קצת:
בתוספות ביצה י"ב ע"א הנ"ל בד"ה ה"ג וכו' חולקים ע"ד רש"י דס"ל דלמאן דס"ל מתוך א"צ לשום צורך והשיגו עליו מכמה קושיות מסוגיא ומכמה דוכתי וכתבו דאף דלא בעינן למאן דס"ל מתוך לצורך אוכל נפש מ"מ הצורך היום בעי בקצת אפי' מדאורייתא וכיו"ב ברא"ש והביא ראיה שריפת קדשים אמאי אסרינן עיי"ש:
ועי' בפנ"י שם שהקשה דלפ"ז האיך כתבו בתוספות דר' עקיבא ל"ל מתוך מהאי דפסחים ה' ע"ב דילמא דוקא בחמץ דאפשר לשרפו מערב יו"ט וליכא למימר דאם תשביתו ביו"ט דוקא הוי צורך היום א"כ הוי מגזה"כ ומנ"ל לר"ע דלא הוי באמת ביו"ט אף דהבערה אב מלאכה ועל כרחך משום דאינו מפורש דתשביתו ביו"ט ליכא למימר למדחי אב מלאכה בליכא הוכחה לזה ואם כן יקשה מנ"ל דלא ס"ל מתוך באיכא צורך היום עיי"ש. ועיין בתוספות פסחים ה' בד"ה לא שכתבו דביעור משוי לצורך היום קצת עיי"ש:
ולכאורה הקושיא אינה בלבד למ"ש בתוספות דר"ע ל"ל מתוך דסוגיא הגמרא פסחים יקשה גם כן הרי בכה"ג דלא הוי צורך קצת לכו"ע ל"ל מתוך לדעת התוספות וסייעתיה וע"כ כפשטו דלית ליה בכל אופן מתוך ויקשה למ"ש בתוספות:
וי"ל דלמ"ש בתוספות במסכת פסחים י"ב ע"ב בד"ה אימתי לפרש מאי דאיתא שם דלא א"ר יהודה חמץ בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים והטעם דילפינן מנותר דהיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו בשש שאין מצוה אלא מדרבנן השבתתו בכל דבר וכן בירושלמי בפרק כל שעה עיי"ש:
והנה לא שייך שישרף בזמן שיקיים המצוה מדאורייתא דהרי אסור להשהות עד לאח"ז כדאיתא לא תשחט וכו' וכיו"ב שם והוי כמו בנותר דאח"ז מקיים מ"ע דאורייתא ואסור להביא את עצמו לידי זה. אמנם אם נפרש תשביתו ביו"ט ובערב יו"ט ליכא איסור כלל לפ"ז יהיה נאמר דלקיים המצוה ישהה עד יו"ט דוקא דיש להביא א"ע לידי חיוב קיום המצוה כדאיתא בכ"ד. וביותר למ"ש בתוספות במסכת פסחים כ"ט ע"ב בד"ה ר"א דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו עיי"ש. ומכ"ש במשההו לקיים מ"ע דתשביתו ואם כן הוי צורך היום שפיר אלא כמ"ש בפנ"י דאין לנו מפורש דדוקא ביו"ט יקיים תשביתו אין לנו לדחות עשה ול"ת דיו"ט ומשו"ה מפרשינן בערב יו"ט אבל אם נאמר מתוך נוכל שפיר לפרש ביו"ט דוקא וכמ"ש דמצות היום דתשביתו ושייך מתוך דהוי לצורך היום ואינו דוחה יו"ט כלל ומזה דל"ל לר"ע מתוך אפי' בצורך היום ואתי שפיר. ועיין מ"ש לעיל אם מצוה הוי צורך קצת עיי"ש:
ובס' מגיני שלמה כתב דלרש"י כיון דאמרינן מתוך מסברה דמלאכת או"נ התירה התורה אם כן אין הכרע לומר דצריך צורך היום דוקא עיי"ש:
והנה בטעמא למה בעי צורך היום כיון דהתירה התורה שלא לצורך למה נאמר דצורך קצת להיום צריך שיהיה הנה לר' יהושע כדאיתא במסכת פסחים ס"ח הנ"ל דאמר שמחת יו"ט גם כן מצוה דס"ל דלא התירה התורה אלא באית ליה הנאה ביו"ט וכמ"ש לעיל ולדעת הספר יראים הנ"ל דהנאת נפש התירה התורה נאמר כמו כן בהשלא לצורך צריך שיהיה לו עכ"פ הנאת נפש ביו"ט ואם כן נפק"מ בין הטעמים לטעמא דמגיני שלמה לענין אם בעינן צורך קצת:
גם מטעם אחר י"ל דבעי צורך היום קצת גם למ"ש בשם מגיני שלמה וההמ"מ בהסברה למתוך. דהנה למדין להלן לכם ולא לעכו"ם והנה לא נוכל לפרש שמיעטה התורה שלא יהיה בשבילם ולמה אמרינן לכם ולא לגבוה אלא עיקר המיעוט שלא יעשה ביום טוב מלאכה אף מלאכת אוכל נפש אם לא שתהיה לצרכו ולהנאתו דלזה בלבד התירה התורה. ואם כן מדחיישינן דאף דלצורך או"נ צריך שיהיה לכם ולהנאתו ולא יהיה השלא לצורך עדיף מלהצורך ובעינן שיהיה ג"כ לכם עכ"פ ואם לא הוי לצורך היום לו ולהנאתו ביו"ט א"כ לא הוי לכם שאין נהנה בה ביו"ט ועיין במגיני שלמה שהקשה לרש"י דא"כ למה נאמר לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים מ"ש משלא לצורך וכתב ע"ז דהרי גם לתוס' יקשה לדעתם דבעי צורך קצת וא"כ לכם ולא לעכו"ם על כרחך באיכא צורך קצת דאל"כ למה לי קרא דלכם בלא"ה לא שייך מתוך ועל כרחך דהוי בצורך קצת למה אסור וצ"ל דהתורה מיעטה ומגזה"כ א"כ גם לרש"י נאמר כן עיי"ש אבל למ"ש דזה דבעי צורך קצת לא נדע אלא מהאי למודא דלכם ולא לכלבים ואתי שפיר ומזה דלצורך קצת ג"כ נתנו גבול דזה שנעשה רצונו לעשות בשביל עכו"ם ולכלבים לא מקרי צורך קצת ולכם וביותר מזה דעת התוס' דבעי עיקרו לכם כמ"ש לעיל ועיין בתוס' בד"ה ה"נ שכתב במבשל גיד הנשה מקרי צורך קצת כיון שרוצה לאכול עיי"ש והנה כמ"ש יהיה בכלל לכם ולכאורה למ"ש בלאו הכי י"ל במבשל גיד הנשה למאן דאמר מתוך אפי' בליכא צורך היום לא ילקה דלמ"ש צורך היום מלכם וכמ"ש בתוס' לעיל מטעם לכם לא שייך מלקות ובמבשל גיד הנשה לענין מלקות דנין:
אמנם יקשה מאופה מיו"ט לחול ממס' פסחים מ"ו וביצה כ"א רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל עיי"ש ובתוס' הנ"ל הקשו על רש"י דאם באין צורך כלל אמרינן מתוך למה ילקה באופה לחול דהרי שייך מתוך עיי"ש והרי למ"ש גם לדעת התוס' יקשה דצורך קצת למ"ש [הוא] מטעם לכם ולא שייך מלקות על הלאו הבא מכלל עשה כמ"ש בתוס' לעיל:
וי"ל לדעת התוס' דכמ"ש לר' יהושע י"ל דלא התירה התורה אוכל נפש רק היכא דשייך שמחת יו"ט וביותר למ"ש ביראים ההנאה התירה התורה ונראה משום שמחת יו"ט וא"כ בשלא לצורך כלל הוי בכלל הלאו ודוקא בנדרים ונדבות דהוי באו"נ כתבו בתוס' דלא שייך אהדרא לאיסורא קמא אבל בשלא לצורך כלל לא הוי בכלל מתוך ונשאר בהלאו אבל לפי' המ"מ ורמב"ן דלא הוי בכלל הלאו דמלאכת עבודה לא שייך לומר כן ויקשה קושית התוס' הנ"ל כמו לרש"י אמנם בשיטה מקובצת כתב לרש"י דמאן דס"ל באופה לחול לוקה ל"ל מתוך עיי"ש ולתוס' ליכא למימר כן דאל"כ לא הקשו לרש"י אבל למ"ש ז"ל דרבינו ס"ל ג"כ דבעינן צורך קצת די"ל כמ"ש מטעם לכם וכמו כן להרמב"ן והרא"ה בחינוך דלטעמם כמ"ש לא נוכל לומר כמ"ש לתוס' וי"ל כמ"ש מטעם לכם:
גם י"ל דלכאורה לצורך עכו"ם וכלבים למה לא יהיה בכלל צורך קצת וי"ל למ"ש דצורך קצת מטעם לכם וכמ"ש בתוספות במס' שבת כ"ד דלכן אמרינן לכם ולא לגבוה בנדרים ונדבות משום דבעי עיקרו לכם עיי"ש וא"כ יש לחלק באופה לחול בכה"ג אינו בכלל יעשה לכם ולא הוי בכלל ההתר דאוכל נפש והוי בלאו דלא תעשה כל מלאכה (וביותר למ"ש ההמ"מ בהל' כ' דמה שמכין לימים הרבה בכלל עבודה) כיון דעושה רק על חול אבל לעכו"ם דהוי על היום וס"ד דהוי צורך קצת ולזה בעינן לכם וכמ"ש בתוס' הנ"ל עיקרו לכם והצורך קצת יהיה ג"כ עיקרו לכם ובכה"ג לא שייך מלקות דאינו בכלל הלאו ומיושב ג"כ קושית המגיני שלמה הנ"ל די"ל דלכם ולא לעכו"ם בשאין בו זולת זה צורך קצת ואשמעינן זה גופא דלעכו"ם לא מקרי צורך קצת ושאני מהואיל ואי מקלעי וכו' וכמ"ש לעיל בפי' דמשום שמא יקלעי הוי הנאה ודאית דהוי לישראל דאי מקלעי הוי לכם ממש ולפ"ז א"צ לומר דאופה לחול [למ"ד לוקה] כמ"ש בשיטה מקובצת לרש"י - דל"ל מתוך - דיקשה לומר כן כמ"ש לקמן בס"ד:
ובסי' תקי"ח סעיף א' מתוך וכו' כגון קטן ולולב וס"ת וכלים ובהג"ה הצריכין לו קצת או שמתירא שלא יגנבו או שאר פסידא וכו' ובמג"א שם ס"ק ב' בשם הים של שלמה דוקא של צורך אכילה אבל של תיבתו אסור עיי"ש ולמ"ש מובן דלא מקרי צורך קצת אלא בצורך היום דוקא (ועיין בטו"ז ס"ק ב' שם דשלא יגנב לא מקרי לכם יותר מלעכו"ם דג"כ הנאה לחול וצ"ע דליש"ש דוקא הנאת הגוף כגון לצורך אכילה וקישוט מקרי לצורך ועי' בפרי מגדים בפתיחה כוללת סי' ה' שהוכיח משוחט מסוכנת דצריך שהות לאכל כזית ולא אמרינן משום הפסד ממון מתוך וכמו כן מדבעי בעוף הנדרס ומזה דלא אמרינן מתוך בשחיטה ובישול עיי"ש. ולמ"ש ביש"ש אין ראיה אבל בירושלמי שהביא ברא"ש עיי"ש ובב"י שכתב שם במפתח שדואג שלא יגנבו עיי"ש נראה כפרי מגדים ובירושלמי לא את הקטן וכו' ובית הלל מתירין הא גדול אסור ר' שמואל בריה דר' יוסה בי ר' בון אמר אפי' גדול מותר ולדייא מילה תנין קטן בא להודיעך כוחו של בית שמאי עד היכן היו מחמירין ובקרבן העדה שם הא גדול אפי' ב"ה מודה דאסור להוציאו כיון שאין צורך כלל דיוכל לילך מעצמו עיי"ש דנראה לפי הירושלמי לב"ה אפי' שלא לצורך כלל מותר וזה יהיה נגד סופו של הירושלמי שם במפתח שמובא ברא"ש אבל גדול פי' כמובא אח"ז שמואל מטען מערס לערס וכו' עיי"ש שהיה מטען משום הנאת הגוף ובריאות עיי"ש וא"כ הוי לצורך קצת אלא דבקטן הוי יותר וצורך גדול להקטן:
(ג) אם צורך מצוה מקרי צורך קצת:
בתוספות הנ"ל בד"ה ה"ג וכו' פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאין לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו"ט קצת קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יו"ט וכו' עיי"ש:
ויש לעיין למ"ש דצורך קצת מטעם לכם לפמ"ש בתוס' במס' שבת כ"ד ע"ב לפי וכו' בטעמא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט וז"ל דודאי גרע כיון שאסרה התורה כל הנאת רק הנאת שריפה א"כ הבערה זו אין לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוי אנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט וכו' אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה ולמ"ד קריבין ביו"ט היינו דקסברי דעיקר שחיטתן ואפיתן נמי לצורך אדם אבל שריפות תרומה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה אסור ביו"ט כשאר קדשים עכ"ל:
והנראה מדבריהם דמאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין משום דצריך שהדבר מצ"ע עומד לצרכינו ומאן דס"ל קריבין ס"ל כיון דדעתנו ג"כ לאכילה אזלינן בתר דעתינו ג"כ ובזה פליגי וגם יש לפרש דלמאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ס"ל אם לא הוי עיקרו לדבר אחר או בשוה בשוה מותר ולא נתמעט מלכם משא"כ בתרומה טמאה דאינו עומד מצ"ע כלל לשריפה דמי ישרוף תרומה אם לא למצוה ואינו דומה לשחיטה וכיו"ב בנדרים ונדבות דדרכו בכך בחולין ג"כ וא"כ לפ"ז למ"ש בתוס' כאן דמצוה מקרי צורך קצת וכיו"ב במס' פסחים דף ה' ע"ב בד"ה לא כתבו דביעור חמץ מקרי צורך קצת עיי"ש ולמ"ש צורך קצת מטעם לכם ולמ"ש בתוס' הנ"ל לכן במצוה לא מקרי לכם דלא הוי עיקרו לכם וכמ"ש דלא יהיה השלא לצורך עדיף מלהצורך דלא הוי במצוה לכם וכמו כן לא יהי' בשלא לצורך צורך קצת דבעי ג"כ עיקרו לכם ועי' בתוס' פסחים שם בד"ה ואומר שהקשו דהרי מותר ליהנות מגחלתן ותירצו כיון דבתחילת השריפה אסור ליהנות עיי"ש הנה הקשו דהוי לצורך ואפי' למאן דל"ל מתוך ותירצו דלא מקרי כה"ג לצורך אוכל נפש ולכם וא"כ למ"ש גם למאן דס"ל מתוך הרי הוי השלא לצורך לא בגדר לכם וא"כ למ"ש בזה שוה הלצורך והשלא לצורך וא"כ מנ"ל דר' עקיבא ל"ל מתוך:
ונראה לחלק בין עיקרו לכם לצורך אוכל נפש למאן דלית ליה מתוך לצורך קצת בעיקרו לכם למאן דס"ל מתוך דלענין או"נ גופא בכה"ג דאין עומד למצוה לא הוי כעושה לאו"נ גופא אבל לענין צורך קצת במה שעושה לקיים המצוה נהנה והנאה זאת הוי עיקרו לכם ותוס' במס' שבת שכתבו דלא שייך מתוך בכה"ג כתבו כן בתרומה טמאה וכיו"ב דאפשר לשרפו למחר ולא מקרי צורך היום כלל דצורך קצת צריך שיהיה היום דוקא אף שנהנה בקיום המצוה הרי אף לעכו"ם נהנה אבל לא הוי לצרכו מצורך היום ובמצוה מה שנהנה היום מפסיד הנאה למחר וכן נראה מהרא"ש בסוגיא דבעי צורך קצת היום עיי"ש משא"כ במצוה דהוי חובת היום כמ"ש בתוס' אם נאמר תשביתו ביו"ט וא"כ נהנה במעשה המצוה בשעתה שייך מתוך ועיקרו לכם מהשלא לצורך או"נ ובתוס' במס' ביצה י"ל בכונת התוס' ג"כ במצוה שחובת היום וכמו כן מ"ש בתוס' הנ"ל שצריך שתהיה הנאה בתחילת המעשה בהנאה בקיום המצוה הוי בתחילת המעשה גם כן לענין צורך קצת אלא לצורך או"נ למאן דל"ל מתוך כתבו כן דלא הוי הנאה בתחילת השריפה. ובמסכת פסחים מפני מה דאין מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דלשרפו אינו יכול והקשו בתוספות דיכול ליהנות בשעת שריפה ותירצו כמו כן דהוי כמו נדרים ונדבות ושם הוי צורך היום במצות שריפת חמץ י"ל דשם גם כן כיון דאפשר ע"י הטלה בצונן והוי אפשר בענין אחר ולא הוי צורך היום בזה:
וכונת הריב"א נראה דלכאורה משום ב' דברים נאמר בשריפת תרומה טמאה דהוי לכם אחד משום הנאה בשעת ביעורה וב' משום המצוה וע"ז נאמר דמצד המצוה לא הוי צורך קצת דאינו עומד למצותו היום דאפשר למחר ומצד הנאה לזה המצוה מגרע דעיקרו עומד למצותו ולא הוי לכם לצורך יו"ט ולא לדבר אחר אבל היכא די"ל דמצוה בעצמה הוי הנאת היום מקרי צורך קצת כגון במצוה דהוי חובת היום וכן ראיתי בפנ"י שכתב בסוגיא כמו כן דבצורך היום במצוה מקרי צורך קצת עיי"ש:
אמנם מצאתי בספר יראים לרבינו אלעזר ממיץ ז"ל דס"ל דמצוה מקרי צורך קצת ולכם אפילו כשאינו צורך היום. ולדבריו צריכין לומר כמ"ש בתוספות במסכת שבת הנ"ל בשם הר"י דגזרו בתרומה אטו קדשים ובקדשים אית לן למודא ע"ז שאין שורפין וכמ"ש ביראים שם וז"ל ומלאכת מצוה שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן בפ"ק דביצה וכו' ואסיקנא טעמא דבית הלל מתוך וכו' הנאת הגוף או תהיה הנאה לצורך נשמה פי' מתוך וכו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד התר הנאת הגוף אתה למד התר הנאת נשמה וטעמו אך וכו' נפש כתיב פי' שיהנה כל נפש כמו שפי' לעיל בסמוך והנשמה בלי גוף מקרי נפש כדכתיב שובי נפשי וכו' וכתיב והיה הנפש וכו' ואע"ג דאמרינן בפ"ב דביצה נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ואסיקנא תנאי היא ולא קיי"ל כותיה ושריפת קדשים וכו' דאסרינן ביו"ט וכו' אין למדין מהם למקום אחר משום דהוי ג' כתובים וכו' עכ"ל. ומדלא קאמר בנו"נ דלא הוי חובת היום דאפשר למחר ש"מ דס"ל דגם זה מקרי צורך היום משום המצוה ולכם ופלוגתא דנו"נ אם קריבין ביו"ט אליבא דב"ה הוי בהאי גופא אם מצוה דאפשר לקיים למחר מקרי צורך קצת (והנה אין לומר בדעת הר"א ממיץ דגם דעתו דצריך חובת היום במצוה להיות צורך קצת אלא בנדרים ונדבות ס"ל דהוי חובת היום משום עשה דוהבאת שם כדאי' בפ"ק דר"ה דהוי ברגל ראשון ועמ"ש לקמן בסוגיא דהואיל בס"ד עיי"ש ועיקר קיום הנדר בהקרבה ועיין להלן דף י"ט ע"ב דהרי בסוכות ופסח בימים הראשונים לא שייך לומר כן דאפשר לקיימו בחוה"מ ולישני דמיירי בכה"ג ועל כרחך דעתו כדכתיבנא ולדעת התוס' י"ל בחג השבועות אף דהוי בהשלמה כל שבעה מ"מ לעשה י"ל בחג או בימים האחרונים נאמר דהוי מחובת היום אף דהיה אפשר מקודם בחוה"מ ומקרי לכם דאין סברה דלגבוה יגרע מלהדיוט אלא דמחוסר לכם וכה"ג שייך לכם ובכה"ג נאמר דכיון דלכם ולא לגבוה משום דאינה לצרכינו וכה"ג הוי כצרכינו וכמ"ש וצ"ע בזה). ולדעת היראים י"ל דכל מצוה אף דאפשר למחר הוי כחובת היום משום שיהוי מצוה לא משהינן דאמרינן כן אפי' באפשר לאח"ז יותר מהמובחר עי' במג"א בסי' כ"ה ובחכם צבי וכיו"ב בזה וא"כ הוי מהאי טעמא צורך קצת ולא יגרע ממצוה דרבנן דבחובת היום וצ"ע בכל זה ועיין ברשב"א במס' שבת דף כ"ד ע"ב בשם הרמב"ן באפשר לקיים שניהם דאין עשה דוחה לל"ת דוקא באפשר השתא עיי"ש ונראה ג"כ מהאי טעמא דשיהוי מצוה הוי אפשר למחר כאי אפשר לקיים שניהם:
(ד) אמנם בדעת [רש"י] דלמ"ש בתוס' לדעתו דלמאן דס"ל מתוך א"צ אפי' צורך קצת ובתוס' וברא"ש הקשו עליו ובפנ"י כתב דגם רש"י על כרחך ס"ל דבעינן צורך קצת מדבעי שוה לכל נפש ומכ"ש בלא צריך כלל אלא באבנים דהוי צורך מקומו או לישב עליו דהוי שוה לכל נפש אבל בדבר דליכא צורך כלל גם אין דעת רש"י לומר מתוך עיי"ש:
ונאמר בזה ליישב דברי רש"י במס' ביצה כ"ז הנ"ל בחלה שנטמאת דאמרו לא יזיזה ממקומה וז"ל אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבים ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפי' ע"י אכילת בהמה כדקיי"ל דאין שורפין קדשים ביו"ט ולא תימא דוקא שריפה משום הבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה היא ומותרת אפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזה"כ היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף הילכך מלאכה היא עכ"ל:
ועיין בפנ"י ובנוב"י מהדורה קמא או"ח שהקשו עליו מסוגיא דפסחים דף ה' דאיתא ר' עקיבא אומר הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו' אמר רבא ש"מ מר"ע תלת אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאה וש"מ לא אמרינן מתוך וכו' עיי"ש וברש"י שם בד"ה ש"מ וכו' לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל. והרי לרש"י גם זה בכלל מלאכה דתורה אחשביה הביעור כמלאכה עיי"ש ועי' מ"ש לעיל בה"ג בזה אבל למ"ש שם יהיה המשנה דביצה למאן דאמר ללאו יצאה אף דעדיף טפי לאוקמי משנה כחד תנא מלוקמי משנה דמס' שבת דאין שורפין דמוכח דכו"ע ס"ל כן כמ"ש לעיל. אבל קיי"ל לחלק יצאה וגם משנה דביצה בחלה שנטמאת להלכה עי' להלן בפ"ב הט"ז ויקשה לומר לרש"י דיפרש המשנה למאן דאמר ללאו יצאה דלפ"ז צ"ל אם דלא ס"ל משנה דביצה להלכה או דס"ל ללאו יצאה להלכה נגד דעת הפוסקים ועי' בתוס' ביצה שם כ"ג ע"א בד"ה על עיי"ש:
ונראה לומר בדרך אחר דלכאורה יקשה לדעת רש"י פסחים ד' ע"ב בד"ה ביטול בעלמא דכתיב תשביתו ולא כתב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה עכ"ל. ובתוס' שם בד"ה מדאורייתא הקשו דהשבתה הבערה ולא ביטול מדר' עקיבא דאמר א"צ הרי הוא אומר תשביתו וכו' עיי"ש ואם נאמר דשניהם בכלל תשביתו מנ"ל דהוי בערב יו"ט ולדעת רש"י ר' יהודה לא אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא קודם זמן האיסור וא"כ שריפה דילפינן מנותר קודם זמן האיסור ותשביתו בביטול לאח"ז האיסור אף דלאחר זמן האיסור לא מהני ביטול מ"מ ביטול לריוסי הגלילי דס"ל דמותר בהנאה כמ"ש בשאגת אריה גם לאח"ז מהני ביטול ועי' שכתב דעכ"פ הפקר מהני עיי"ש אף די"ל ר"ע לא ס"ל כריה"ג מ"מ לריה"ג בלתי מוכח מאך ביום וכו' דתשביתו מערב יו"ט ומדקאמר א"צ וכו' נראה לומר דא"צ לשום למודא דהרי אף דלדעתו א"צ למודא מ"מ לריה"ג לא הוי למודא ולא שייך א"צ בדבר דבפלוגתא ועדיף ללמוד משאר לימודים דלכו"ע אף דלמאן דלא ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ג"כ ליכא למידק לרבנן דלא ס"ל כן מ"מ לרש"י גם לרבנן דהשבתה בשאר דברים מקרי מלאכה ואם כן לכו"ע מקרא זה רק לא לריה"ג דאפשר בביטול דלא הוי מלאכה כלל והאיך אמר ל"צ וכו' נגד דרשות האחרים דהוי לכו"ע אף לריה"ג:
אולם עי' בפנ"י שכתב ליישב קושית התוס' הנ"ל על רש"י דודאי מ"ע דתשביתו הוי בשריפה כילפינן מנותר אלא מדלא כתיב תבערו וכתיב תשביתו ילפינן היכא דא"א בשריפה שאין החמץ אצלו או שאין לו עצים השבתתו בכל דבר וכדמקשינן ליה כדאיתא להלן שם לא מצא עצים לשרפו יהיה יושב ובטל וכו' ולא השיב ר' יהודה ע"ז דמודה דבאי אפשר די בכל דבר ומקיים בכל דבר המ"ע ומכ"ש שלא יעבור על בל יראה אלא בשאפשר אז לא יקיים תשביתו אלא בשריפה ולענין בל יראה ודאי בביטול סגיא עיי"ש ועיין מ"ש ז"ל לקיים מ"ע דשריפה קודם הביטול דלאח"ז אינו בכלל מ"ע עוד עיי"ש:
ולפ"ז נאמר דכל זה שייך לומר אם אמרינן אין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ לא קיים המ"ע בהביטול דמ"ע בשריפה דוקא דומיא דנותר אבל אם נאמר דלא ניליף מנותר והשבתתו בכל דבר וא"כ עיקר מצותו בתשביתו שיוציאו מרשותו ובזה מקיים המ"ע מסתברא לכאורה דגם בביטול מקיים המ"ע דתשביתו וזה יהיה לכאורה לענ"ד נגד דעת הפנ"י הנ"ל דלמ"ש י"ל באי אפשר גם בביטול מקיים המ"ע דמ"ש אם מוציאו מרשותו ע"י שזורה לרוח וכיו"ב או ע"י ביטול ומכירה לנכרי בכל אופן שמוציאו מרשותו מקיים לפ"ז העשה וא"כ מדאמר ר"ע א"צ מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו וכו' וכמ"ש מדאמר א"צ יהיה לכו"ע כן אפי' לריה"ג נדע מהאי קרא ועל כרחך צ"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה בלבד מדלא קיימו במאכילו לכלב או בביטול וא"כ דברי רש"י מיושבים:
אבל נראה ליישב דברי רש"י בדרך אחר גם בהנראה כלישנא יתירא וכתיב לא תבערו והבערה אב מלאכה וכו' ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבערה לחלק וכו' דמה ענין כאן אם הוי אב מלאכה או לחלק יצאה ועיין בתוספות מ"ש ובנוב"י שעמד ע"ז עיי"ש:
ונראה לומר דהנה בתוס' שם בד"ה ואומר הקשו הא מותר בגחלתן ותירצו שאין עיקרו עומד לכך אלא למצותו ועי' כיו"ב בתוס' במס' שבת כ"ד גבי שריפת תרומה טמאה עיי"ש ולכאורה דעת רש"י אינו כן דעל כרחך לא היה צריך לומר במס' ביצה כ"ז כנ"ל וכנראה מלשונו שם דלא ס"ל כן עיי"ש:
והנה כמ"ש בפנ"י דגם רש"י ס"ל דבעינן צורך קצת ובאבנים ג"כ צורך היום למקומם או לישב עליה כמ"ש לעיל בשמו גם י"ל דס"ל דביעור חמץ לא מקרי לכם משום המצוה אם כמ"ש בפנ"י דיוכל לעשותו מאתמול עי' מ"ש בפנ"י בסוגיא דמתוך ובכ"מ בהל' חמץ ומצה מובא במג"א בסי' תמ"ו ס"ק ג' עיי"ש וי"ל דס"ל דמצוה לא מקרי צורך היום כמ"ש לעיל בזה וגם י"ל דגם רש"י ס"ל דבעי עיקרו לכם וכמ"ש ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא דהא אין מדליקין שמן שריפה וכו' ונראה רק בשמן שריפה צריך לטעם שכתב שם אבל בתרומה הוי שלא לצורך משום דלא הוי עיקרו לכם ונראה גם כן כמ"ש בפנ"י דגם רש"י סובר דצורך קצת בעינן דאל"כ האיך שייך משלא לצורך לאסור גם בתרומה טמאה:
והנה למ"ש בתוס' במס' שבת הנ"ל וכמ"ש לעיל מאן דס"ל נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ס"ל דבעינן עיקרו לכם ולפ"ז צ"ל בבהמה חציה של נכרים וחציה של ישראל הוי מסתמא עיקרו לכם ומסתבר כן כדי שלא יעבור על לא תעשה כל מלאכה ודאי דעתו בשבילו העיקר ובתר דעתו אזלינן וכמ"ש ברש"י בסוגיא דאופה מיו"ט לחול במס' פסחים מ"ו ע"ב בד"ה האופה לאחר שאכל וגמר סעודתו דפשיטא לן דלא חזי ליה מידי האידנא עד אורתא שהוא חול עכ"ל וכיו"ב כתב במס' ביצה כ"א וז"ל לאחר שסעד אפה דהא ודאי לחול הוא עכ"ל דנראה בליכא הוכחה אמרינן בהיפוך ודאי ליו"ט צריך אף דמהדרך לאפות מיום לחבירו וצריך לומר משום דאמרינן מסתמא לא יאפה מיו"ט לחול וזה משום איסורא דמלאכה ועי' מ"ש לקמן בס"ד להלן בסוגיא דהואיל עיי"ש. אמנם במצוה דיש מקום לומר דדעתו בשביל המצוה וגרע מחציה של נכרים וכנראה מדברי התוספות במסכת שבת הנ"ל אבל הרי נגד זה שיש לומר דמה שמביא אותנו לומר דמשום המצוה לא הוי עיקרו לכם נאמר להיפוך דמשום האיסור דמלאכה עיקר דעתו ללכם ולצרכו. ובנדרים ונדבות שאני דכהן המקריב האימורין על כרחו דעתו למצוה ועיקרו למצוה דמחיוב עבודתו לצורך גבוה אף דהוי לצורך הבעלים גם כן. אמנם כל זה במצות רשות שייך לומר כן אבל במצות חובה כמו ביעור חמץ ע"כ עיקר כונתו למצוה ושם לא שייך לומר דמשום לא תעשה כל מלאכה עיקר דעתו לצרכו דמבלעדי זאת דמחיוב המצוה כי יעשה עיקרו לגבוה. גם כיון שנאמר דמחויב בכך ממילא אינו עובר על לא תעשה כל מלאכה ולפ"ז אם יהיה נאמר תשביתו ביו"ט דוקא הוי עיקרו למצוה ושייך לא תעשה כל מלאכה. וא"כ וכמ"ש בפנ"י הנ"ל דאין לנו הוכחה והכרע דצריך דוקא ביו"ט די"ל בערב יו"ט למה נאמר בלי הוכחה לבטל הל"ת דלא תעשה כל מלאכה נאמר ביותר דהוי בעיו"ט ועיין בפנ"י בסוגיא דמתוך עיי"ש:
אמנם יש לעיין באם נאמר השבתתו בכל דבר והוא מבער בשריפה לדעת רש"י דגם הביעור עצמו הוי בגדר מלאכה משום דהתורה אחשביה למלאכה. ואם כן כשמבערו בשריפה עשה ב' מלאכות השריפה ותיקון מצד הביעור דהוי מלאכה בפ"ע. ולכאורה נגד זה ממאי דקיי"ל במסכת שבת ע' ומכות כ"א חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט:
אולם עיין ברש"י בסוגיא בד"ה משום הבערה וז"ל שהיא מלאכה לעצמה וקא סבר יש חילוק מלאכות ליום טוב ללקות שתים על שני מלאכות משום יו"ט עכ"ל. ובמסכת מכות הנ"ל הקשה אביי על רבא דאמר חילוק מלאכה בשבת ולא ביו"ט ממבשל גיד הנשה וכו' ומשני אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה וכו' עיי"ש. ועיין בצל"ח בסוגיא שכתב דחילוק מלאכה ביו"ט תליא אם ילפינן בשבת

תוכן העניינים

דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה