דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · שייך לסוף סימן ח והוא לאו"ח סימן רסג
וכ"מ לשון השו"ע שבס"ב כתב אחד האנשים ואחד הנשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק ובס"ג כתב הנשים מוזהרות בו יותר וברמב"ם כתב ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים כו'. אלמא דעלייהו המצוה רמיא. ואדרבה הם מוזהרות בו יותר. אך לכאורה יש מקום לטעות בלשון הב"ח בסי' רס"ג שכ' עמ"ש הטור והנשים מוזהרות יותר נראה דה"ק דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך אלא רוצה בעצמו להדליק ולברך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו כו'. שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו אלא כיון דהנשים מוזהרות בו יותר תדליק היא ותברך ולא הוא. ואפשר דכדי שגם האיש יקיים מצות הדלקה בעצמו נוהגין כו' עיי"ש. ומזה לכאורה יש לדון דמה שהאשה מדלקת הוא בשליחות הבעל ולאו מצוה דנפשה עבדה. אבל באמת זה אינו דהא סיים שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו כו' דהנשים מוזהרות כו'. אלא כוונתו הוא דבאמת שניהם מוזהרים שיהיה בבתיהם נר דלוק כמ"ש בשו"ע. ומי שמדליק הוא מקיים מצות עצמו וגם המסייעו או מכין הנרות הוא מקיים ג"כ מצות הדלקת הנר ע"י שלוחו. ולכן אם האשה מדלקת היא מקיימת המצוה בעצמה. והבעל מקיים המצוה ע"י שלוחו דהא היא עושה גם שליחות הבעל בזה, והוי כהאי דאמרינן ביבמות (דף י' ע"ב) דאחד מן האחין החולץ או המיבם שליחותא דאחין קא עביד. אף דודאי דמצוה דנפשיה עביד. אפ"ה גם שליחותא דאחין קא עביד. וכמו בכל מצות הנעשין בחבורה דאחד מוציא האחרים וגדול מברך. אף בע"כ דכל החבורה. והכא לענין הדלקת נר עשו את האשה כגדול לענין זה מחמת שהיא כבתה כו'. או מחמת שהיא עוסקת בצרכי בנר העשוי לצורך אכילה ומשום עונג שבת כי היכי דליתאכיל ברווחא מוטל החיוב על אחד ואחד להתענג באכילת שבת ולשמוח. לכן מאן דמקדים להדליק שם בנרות של עצמו או בנרות של בעה"ב אם אינו מקפיד. מצוה דנפשיה עביד ורשאי לברך ואפי' אחר שאינו בעה"ב, אך דוקא אם גם הוא משתמש שם. ומה שצידד המהרי"ל לברך בבה"כנ משום ש"ב. צ"ל כמש"כ לעיל לפי פי' הלב"שר כ"נ בביאור דברי המג"א. ועתה ניחא מה שדקדקתי לעיל מהא דגם ביוה"כ מברכין שני בע"ב בבית אחד. מחמת דשניהם בעלי בתים יש להם חלק בהבית ויש להם ב"ב על כולם מוטל החיוב בשוה ורשאין לברך. ועיין בש"ג שעל המרדכי פב"מ כתב ומיהו נהגו שכל אחד מוזהר על שלום בית ומברך אבל המג"א מיירי באורח ואף דאינו סמוך ע"ש בעה"ב אפ"ה קיל טפי כמש"כ הפר"ח בסי' תרע"ז:
(ע"כ מהרב ר' הענדיל נ"י)
מה שהשבתי להרב הנ"ל
כתב כת"ה מלשון הב"ח יש לכאורה לדון דמה שהאשה מדלקת הוא בשליחות הבעל ולאו מצוה דנפשה אבל באמת זה אינו אלא דשניהם מוזהרי' כמ"ש בשו"ע ומי שמדליק מקיים מצות עצמו עכ"ל בדלוג. ולענ"ד אין נראה מה שחידש לנו כת"ה וגם מי שקדמוהו שבמצות נר שבת חייבי' בשוה האיש והאשה דפשיטא לי שהמצוה הלזו היא ככל מצות שבתורה שהחיוב מוטל על בעל הבית היינו מי שהבית שלו והוא האיש כמו מצות מזוזה ומעקה ונר חנוכה והאיסורים לבלי להכגניס ע"ז ובדיקת וביעור חמץ בפסח אלא בכל דבר כשם שמוזהר בעה"ב ה"נ מוזהר מי שעלי' מוטל הדבר לעשות ואם עושה אעפ"כ הוא אינו אלא שלוחו של בעה"ב. וה"נ במצות נר החיוב על האשה רק מפני שהיא עוסקת בצורכי הבית מחויבת לראות שיהי' נר דלוק ג"כ. אלא שייפה הב"ח כח האשה בנרות של שבת אע"פ שבכל המנות אם רוצה הבעה"ב בעצמו לעשות מצוה בו יותר מבשלוחו מ"מ בנר של שבת הואיל ואמרו חז"ל היא כבתה נרו של עולם תלך ותתעסק בנרו של שבת אין על הבעל לבטל שליחותה בזה. ומ"ש השו"ע אחד האנשים ואחד הנשים חייבים כוונתו פשוטה שהאשה אם יש לה לעצמה בית חייבת ואינה פטורה מצד מצוות עשה שהזמ"ג שהנשים פטורות. ומ"ש הרמב"ם מצוות על דבר זה יותר מן האנשים כוונתו כמאמר השו"ע מוזהרות בו יותר היינו מטעם שהיא כבתה נרו של עולם. ודע דמה שאמרו ע"ז נשים מתות יולדות או ילדות, ה"ה שהאיש מת בנפלו ח"ו למשכב באם אין אשה מתעסקת בבית שכן אמרינן בגמ' ל"ב ע"א בטעמא דהא מלתא נשמה שנתתי בכם קרוי' נר על עסקי גר הזהרתי אתכם אם כו' וא"ל הריני נוטל נשמתכם. הרי שלא חלקו בין איש לאשה אבל שתהי' על האשה בזה מצוה מצד עצמה אע"פ שהבית של הבעל זאת אין במשמע מהגמ' ופוסקים ראשונים. ולפ"ז במה שכתב מהרי"ל שהאשה יכולה לברך נרות בביה"כ אם הוא מרתפו של השמש אין לחלק בין אם האשה היא אשת בעה"ב או מבני ביתו, רק אם היא המתעסקת בתוך הבית או לא.
ומה שהקשה כת"ה ויותר תמוה דאף אם חל עלי' מצות הדלקת נר שבת אפ"ה בחדר שאינה משתמשת שם לא חל חיובא עלי' כלל ואינה מקיימת שום מצוה בהדלקתה והאריך כת"ה בזה. ולענ"ד גם משמעות דברי מהרי"ל נמי בנשים המברכות בביתם וטעם הדבר שהדלקת ביהכ"נ ושאר מקומות שאינם צריכים לצורך אכילה במחלוקת תליא כמו שהזכיר כת"ה שהסמ"ג פוטר שמה מהדלקה וכן על תוספות אורה המחבר פוטר ולכן האשה שמחויבת בביתה ויראה לנפשה מאזהרת חז"ל על שלש עבירות כדאי המה המצריכים להדליק אף במקומות שאינם צורך אכילה לסמוך עליהם בשעת הדחק מה שאי"כ כשהיא אינה מחויבת בביתה למה לה להכניס ראשה בין המחלוקת ושב וא"ת עדיף:
ומה שרצה כת"ה לאמר לדעת הב"ח בסי' תרע"ו סק"ד המובא במג"א דוקא אדם שהדליק כבר צריך שיעמוד הבעה"ב אצלו בשעה שמברך אבל כשלא הדליק עדיין ואינו עתיד להדליק רשאי לברך כשמדליק בבית חבירו אף ברכת להדליק ע"כ. וטעמו כיון שהוא מחויב לראות הנרות כמש"כ התוס' סוכה מ"ו וממילא צריך להדליק כדי לצאת מצוותו לראות הנרות. ענ"ד פשוט שאינו כן ועל נרות שהוא מדליק גם ברכת שעשה נסים אינו מברך דבודאי מודה כת"ה שעל נר חשו"ק לא יברך ברכת שעשה נסים שאין זה נר של מצוה ה"נ כיון שהוא פטור הנר שהוא מדליק אינו כלום וכשם שאינו מברך על שאר נרות דלאו חנוכה כן לא יברך על נר כזה שהדליק הפטור מן הדבר וכנראה שכן מסיק כת"ה מהט"ז:
מה שפי' כת"ה בשם הפמ"ג והלב"שר (בנדפס אין פ' לב"שר על סימנים אלו) דמשו"ה חין מברכין באכסדרא משום דאורה רב לאור הלבנה. ק"ל תינח בלילה שיש בו אור לבנה וכוכבים. בליל חושך ואפילה מאי איכא למימר והמג"א פוטר באכסדרא סתמא בכל הלילות ולא אמרו פסחים ח' ע"א אכסדרא לאורה נבדקת רק שיבדקוה ביום כמו שפירש"י שם:
ומה שכ' כת"ה וגם מש"כ לברך בחדר שמשתמשין צרכי אכילה אף שהוא אינו משתמש שם ובשביל הבעה"ב. לא נראה דכמה נתלבט המג"א בסי' תל"ב ובסי' שס"ו סק"כ לברך כשעושה מצוה בעד אחרים כו'. ע"כ נראה דמ"ש המג"א אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך כוונתו אפי' אחר שאינו בעה"ב אבל מ"מ גם הוא משתמש שם עכ"ל. לא נראו לי דברי כת"ה בזה שהמג"א סיים דברי' אפי' אחר רשאי לברך כמ"ש ס"ט ואע"פ שכת"ה הגי' כמו שקדמו המחצית בזה שצ"ל ס"ח אבל באמת שהכתוב ס"ט לא הוי ט"ס וכוונתו למש"כ המחבר שאם מדליק בזויות הבית ואוכלים בחצר ואין הנרות דולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה מכלל שאם דולקים עד הלילה לא הוי ברכה לבטלה אע"פ שהוא אינו משתמש לאורם בלילה דומי' דאין דולקים עד הלילה דלא משתמש לאורם. ומ"ש המג"א ס"ק י"ז שאם משתמש שום דבר לאור הנר ליכא איסורא כוונתו אפי' אם משתמש ביום קודם הלילה לצורך שבת דקאי אדברי המחבר באינם דולקים עד הלילה ופשוט. מיהו בדולקים עד הלילה מותר בלי שום שימוש. ומזה מסתייע המג"א. ומה שטען כבודו איך יברך בשביל אחרים. לענ"ד תשובתו ממה שכתב המג"א סי' שס"ו סק"כ שמביאו כת"ה בקושיתו שכתב שמברך על העירוב מפני דאלו לא עירבו אף הוא הי' אסו' לטלטל. ומשמע אפי' אדם שאין לו צורך בטלטול יכול לברך כיון שאם יצטרך לטלטול הוא מותר ע"י העירוב. וה"נ מעין ודוגמא להתם שע"י שהוא מדליק אם ירצה להשתמש שם יוכל להשתמש עי"ז יוכל לברך ואע"פ שלבסוף אינו משתמש אין זה כלום דומיא שאמרו פסחים מ"ו ע"ב להתיר אב מלאכה ביו"ט. יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל:
ומה שכ' כת"ה ומה שהביאו מהא דכתב המהרי"ל לברך כשביהכ"נ של נשים הוי מרתפו של השמש אף דהיא אינה משמשת שם המעיין יראה דאין שום ראי' דסגנון לשונו כך הוא כו' שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה. כוונתו דלב בי"ד מתנה עליהם שיהי' עשוים גם לצורך סעודה בשביל השמש לכן גם היא רשאה להדליק גם לצורך תשמיש ומברכת על מה שתשמש היא עכ"ל. לענ"ד יפה דייקו המחברים דע"כ צריך לפרש שהמהרי"ל בא במה שהביה"כנ הוי מרתפו של השמש לשלול גם מה שאמר בתחלה דעבדי מידי בביה"כנ דנהנה בו בלילה לצורך אכילה דעכשיו אינה צריכה תו למיעבד מידי. דאי כמה שכתב כ"ת שלא בא לאמר אלא שע"י שהשמש משמש שם אינה עשוי עוד לכבוד ולפיכך יכול' גם היא לשמש לאורם לצורך סעוד' א"כ חדא מאי האי דקאמ' מהרי"ל שמא חשיב לצורך סעוד' ואמאי הוי רק שמא הלא גמ' מפורשת היא (ברכות נ"ג ע"א) דמברכין על אור של ביה"כנ הא דאיכא חזנא והא דליכא חזנא. ופירש"י ד"ה הא והא ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבי"הכ אף לאורה עשוי' שיאכל החזן לאורה ומברכין עכ"ל ועוד הי' לו לסיים אבל נרות המיוחדות לביהכ"נ אין לברך עליהם דאין עשוי' להאיר רק לכבוד. ומיהו בעיר שביה"כ של נשים הוי מרתפו של השמש שמא עשוי גם להאיר ולמה לי' לאמר עשוי לצורך סעודה שאין זה היפך דברי' הראשונים והלא התשמיש לצורך סעודה לדברי כת"ה צריכה לעשות האשה בעצמה אלא שכוונת מהרי"ל כיון שהשמש משתמש לצורך סעודה שוב אין האשה צריכה לעשות תשמיש לצורך סעודה:
והנה במה שחידש כ"ת בפי' המג"א דנר העשוי משום שלום בית החיוב מוטל רק על בעה"ב וכן משמע לשון הגמ' משום שלום ביתו ולא קאמר משום שלומו ועתה ניחא מה שדקדקתי מהא דגם ביוה"כ מברכין שני בע"ב בבית אחד מחמת דשניהם בע"ב עכ"ל בדילוג. לא ידעתי לימא איהו לנפשי' כמה שהקשה על הפמ"ג והלב"שר ביוה"כ דאין מדליקין אלא משום ש"ב אסורין לברך אנשים המשתמשין שם משום דמחמת ש"ב אין מברכין רק בע"ב ואנן לא נהגינן כן דכל הנשים המברכות בשבת מברכות גם ביוה"כ:
ובכלל גם להמחצית וגם להפמ"ג וגם לפי' כת"ה אם יש חילוק גדול בין מדליק לצורך אכילה או משום שלום בית. אלו הי' משום ש"ב אסור לברך על תוספות אורה כמש"כ הפמ"ג או אחר שאינו בעה"ב כמש"כ המחצית וכת"ה. הי' המג"א מברר מילולי' ולא הי' מסתים לה סתומי בלשון שאין זה מצוה המוטלת עלי':
ואני בעניותי רואה פשט המג"א שאין מחלק בין דולק לצורך אכילה או שלום בית רק שזה ברור שחיוב חכמים להדליק לצורך שבת לא הי' רק על הבתים אבל לא ברחוב העיר או במבואות האפלים. ופשוט שאם ביה"כ רחוקה תחום שבת מהעיר לא הטילו עלי' חכמים להדליק בכל הדרך עד ביתו נרות שלא יכשל בעץ או באבן וממילא שאם מדליק שם אינו מברך. וזהו שאמרו משום שלום ביתו הכוונה בני בית וגם בביתו ממש ואכסדרא אין תורת בית עליו דאמרינן בסוכה ג' ע"ב הנותן עירובו בבית שער אכסדרא ומרפסת אינו עירוב והדר שם אינו אוסר ובעירובין צ' ע"א אכסדרא לא חזיא לדירה חורבא חזיא לדירה אבל ביהכ"נ שהזכיר המג"א בשם מהרי"ל בס"ק ט"ו מקרי דירה שהרי מותר להניח שם עירוב כדאמרינן (עירובין ס"א ע"ב) דקא מותבי עירובייהו בבי כנשתא דבי אגובר והנחת עירוב צריך דוקא בבית דירה כההיא דסוכה ג' ע"ב. ומעתה פירוש דברי המג"א ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד אין הכוונה שיהא מיוחד לו אלא מיוחד לדירה לאפוקי בית אכסדרא שאינה דירה אע"פ שיש לה כתלים מ"מ אינה מיוחדת לדירה. ומ"שכ עוד המג"א ולא בירך הבית כמ"ש הרמב"ם לכן היא מדלקת ומוציאה הבעל בע"כ ועיין בסוף פסחים דאבעית לן שהחיינו מי מברך כהן מברך או אבי הבן מברך כו'. ועיין בהגהות הרש"ש שפי' דמ"בל מי עדיף לברך ויוציא את חבירו כו' ויפה פירש:
עוד ראיתי לבאר דברי המג"א בס"ק כ"א מ"ש אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עליו. ע"כ. אשר לכאורה נראה דסותר לדברינו אך מחמת לענ"ד לא הבנתי דברי המפרשים בכוונתו. ע"כ אעתיק לשון המג"א וז"ל הרמ"א ועיקר הדלקה תלויה בנר שמדליקין על השלחן אבל לא בשאר הנרות. מג"א ס"ק כ"א ועמ"ש ס"ו בשם מהרי"ל דמ"מ מברכין עליהם ואפי' מדליק בחדרים שאין משתמשין בהם לצורך אכילה דלא גרע מיוה"כ ועמ"ש ס"ט ומיהו דוקא כשיש לו חדר מיוחד ולא בירך על נר אחר וכמ"ש ס"ו אבל אותן המדליקין בבית האכסדרה אין מברכין אפי' לא בירך על נר אחר שאין זה מצוה המוטלת עלי' וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך כמ"ש ס"ח (היינו מ"ש בס"ק ט"ו ומיהו בעיר שבהכ"נ של נשים הוי מרתיפו של השמש שמא חשיב צורך סעודה כו'), כו' עכ"ל והבינו המחה"ש והגר"ז בשו"ע שלו דטעם אכסדרה משום דאינה מיוחדת להאורח. וס"ל דאע"פ דבמקום שמשתמשין לצורך אכילה אפי' אחר שאינו משתמש שם כלל רשאי לברך. אפ"ה לענין נר שמדליקין רק בשביל שלום בית, אין מברך רק בעה"ב או אם החדר מיוחד לו דהוי כבעה"ב. ואף דבמהרי"ל המובא במג"א ס"ק ט"ו צידד לברך על נרות שמדליקין בבהכ"נ אף שאין משתמשין שם לצורך אכילה, ומשום ש"ב גרידא אף דאינו מיוחד לה. אפ"ה לא קיי"ל כוותיה בהא ואפשר דגם מהרי"ל גופא לא סמך ע"ז ולהכי סיים משום דעבדי מידי בבה"כ דנהנה בו הלילה לצורך אכילה וקל למצוא עיי"ש ואף דאנן קיי"ל דמברכין ביוה"כ. אלא משום דהבהכ"נ אינו מיוחד להם להכי מהדר למצוא תשמיש לצורך אכילה. ולפע"ד אינו מובן כלל. חדא דכמו שמצא מהרי"ל תשמיש מידי לצורך אכילה בבה"כנ ה"נ קל למצוא באכסדרה תשמיש לצורך אכילה. ועוד דמה סברא היא זו כיון דאנן קי"ל דאף משום שלום בית גרידא מברכין. א"כ לדידן שוין אם ההדלקה הוא בשביל שלום בית, או משום צורך סעודה וכי היכי דלצורך סעודה אף אחר רשאי לברך. ה"נ משום שלום בית יהא רשאי אף אחר לברך. דמ"ש:
ויותר תמוה מ"ש דבמקום שמשתמשין לצורך אכילה אפי' אחר שאינו משתמש שם כלל רשאי לברך וסיים ע"ז הגר"ז בס"ק ט"ז בד"א כשאוכלת משלה אבל אם היא סמוכה על שלחן בעה"ב אינה יכולה לברך כו' שאין חיוב נר של שבת חל עליה כלל לפי שהיא בכלל ב"ב של בעה"ב ונפטרה בנרו כו' עי"ש. והוא תמוה דאף אם חל עליה מצות הדלקת נר שבת. אפ"ה בחדר שאינה משתמשת שם. לא חל חיובה עליה כלל ואינה מקיימת שום מצוה בהדלקתה שם. וע"כ הא דמברכת הוא משום דפוטרת את הבעה"ב המשתמש שם מחיובו ומברכת בשביל הבעה"ב א"כ אף כשהיא סמוכה ע"ש בעה"ב דלא חל עליה כלל מצות הדלקה. אפ"ה אמאי לא תהא רשאה להיות שלוחו של בעה"ב ולהדליק בשבילו ולברך. ואי משום דבבית של עצמה לא היתה צריכה לברך כמ"ש הגר"ז. א"כ אף כשהיא מחויבת בהדלקת נר שבת אפ"ה אינה מחויבת להדליק בבית זה שאינה שלה ואינה משתמשת שם וברכתה אינה אלא בשביל בעה"ב המשתמש שם. וא"כ גם כשהיא בעצמה אינה מחויבת בהדלקה רשאה להדליק בשביל בעה"ב. ועיין במג"א ס"ח סק"ח מי שקושר תפילין לחבירו מסתמא לא יברך אלא הלובש עיי"ש ולא מחלקינן בין אם הקושר חייב בתפילין ולא קיים מצות תפילין ובין אינו חייב בתפילין כיון דעכ"פ על ראש של חבירו אינו מחויב להניח תפילין. ה"נ דכוותיה. ולכאורה י"ל בזה דכיון דנר שבת ילפינן מנר חנוכה לכל מילי כמבואר במרדכי ובשו"ע ס"ו. וא"כ כמו דמצינו בנר חנוכה דכשלא הדליק מברך על הראיה בשבת דף כ"ג ועיין בתוס' סוכה (דף מ"ו א') ד"ה הרואה דתקנו כן משום חביבות הנס ומשום שיש בני אדם שאין להם בתים עיי"ש. הרי דבשעת הדחק מקיים המצוה בנר שדולק בבית חבירו. ולפ"ז נראה דאף לדעת הב"ח בסימן תרע"ו המובא במג"א סק"ד דאינו רשאי לברך כשמדליק בשביל אחר אלא דוקא כשעומד אצלו. היינו דוקא כשכבר הדליק דנפטר בשביל עצמו. אבל כשלא הדליק עדיין ואינו עתיד להדליק רשאי לברך כשמדליק אף בבית חבירו ואף ברכת להדליק. וכ"מ שכתב אדם שהדליק כו'. והטעם כיון דהוא מחויב בהדלקה ואותו הבית מחויב בהדלקה רשאי לברך בשביל עצמו. ולכן גם בנר שבת הדין כן. אם הוא מחויב בהדלקה ומדליק בבית המחויבת בהדלקה רשאי לברך. אבל אחר העיון נראה דאינו דומה וכ"ש להפוסקים דס"ל דבחנוכה מחויב לראות הנרות עיין מג"א סי' תרע"ו סק"א. ועוד דא"כ גם בשביל שלום בית נמי יהא רשאי לברך כמש"כ ועיין מ"ש הט"ז סי' תרע"ז סק"ב במי שאוכל בבית חבירו אין שום סברא לומר שידליק שם דזה הוה כאלו עומד בשעת הדלקה על רחוב העיר דאין שייך לו שם הדלקה עכ"ל. וכיון דבנר חנוכה דאינו בא אלא בשביל פרסומי ניסא אינו יכול להדליק בבית חבירו. כ"ש בנר שבת דעיקרו בא בשביל הנאתו דאינו רשאי לברך בבית חבירו, ודוחק לומר דהתם משום דבעה"ב עצמו מדליק בביתו ונפטר מחיובו:
והפמ"ג והלבש"ר פירשו דטעם דאין מברכין באכסדרא משום דאורה רב לאור הלבנה עי"ש. ומ"ש וגם אין משתמשין שם לצרכי אכילה. היינו משום דאז היה מברך על תוספות אורה דהוי שמחה יתירה לדידהו כמ"ש בס"ח דב' בע"ב בבית אחד דכל אחד מברך על מנורה שלו משום דכל מה דמתוסף אורה יש שמחה יתירה והיינו דוקא במקום שאוכלין או שמשתמשין לצרכי אכילה אבל בנר שמדליקין משום שלום בית כתב רש"י והר"נ משום שלא יכשל באפילה בעץ או באבן או שב"ב מצטערים לישב בחשך היינו דוקא במקום שהוא חושך לגמרי אבל כיון דאיכא קצת אור ולא יכשל תו אין מברכין על תוספות אורה. אבל בנר לצורך אכילה כיון דכל עיקרו הוא משום עונג שבת כל כמה דהוי אורה טפי הוי עונג טפי כן צ"ל לדבריהם. ואף דמהרי"ל בתשובה צידד לברך בבהכ"נ משום שלום בית על תוספות אורה כמ"ש המג"א בס"ק ט"ו דהוי טפי שלום בית. צ"ל דלא קיי"ל כן ומהטעם שכתבתי. ואפשר דגם המהרי"ל גופא לא סמך ע"ז וסיים וקל למצוא תשמיש לצורך אכילה וכמש"ל, והיינו נמי מטעם הנ"ל. ועוי"ל משום דאיכא תרי טעמי שלא לברך דעת הסמ"ג דאין מברכין משום שלום בית גרידא ודעת המחבר בס"ח דאין מברכין על תוספות אורה, ואף דאנן לא קיי"ל כוותייהו. אפ"ה מחמת הנך תרי טעמי לא סמכינן לברך. וזהו ג"כ טעם המג"א שכתב דוקא ביש לו חדר מיוחד, דאם אין החדר מיוחד לו מסתמא מדליק הבעה"ב ג"כ ותו אין מברכין על תוספות אורה. ועוד דכשאין לו חדר מיוחד סגי להשתתף בפריטי ומ"ש המג"א דדוקא כשלא בירך על נר אחר. כתב הלב"שר משום דאם בירך במקום אכילה כבר נפטר לברך בכל החדרים עיי"ש. ולפ"ז היכא דמברך בשביל אחר במקום שמשתמשין צרכי אכילה אפשר דלא שני לן בין בירך על נר אחר או לא ובפרט אם הבית הלז עומדת רחוק מהבית שבירך עלי'. וכ"ש אם לא בירך כלל רק דאין מחויב להדליק מחמת שהוא סמוך ע"ש בעה"ב כמ"ש הגר"ז, ודאי דמברך כשמדליק בשביל חבירו ודלא כהגר"ז. אבל גם פי' זה צ"ע. חדא דלשון המג"א שכתב באכסדרה משום דאין זה מצוה המוטלת עלי'. משמע משום דהוא אינו בעה"ב. ולא מחמת הטעם שכתב דאורה רב. ועוד דלדבריהם ביוה"כ דאין מדליקין אלא משום ש"ב אסורין לברך שני בע"ב בבית אחד משום דמחמת ש"ב אין מברכין על תוספות אורה. ואנן לא נהגינן כן. אלא דגם ביוה"כ מברך כל אחד על מנורה שלו וגם מ"ש לברך בחדר שמשתמשין צרכי אכילה אף שהוא אינו משתמש שם ובשביל הבעה"ב לא נראה דכמה נתלבט המג"א בסי' תל"ב ובסי' שס"ו סק"כ לברך כשעושה מצוה לאחרים ועיין ביד אפרים שם. ועכ"פ דוקא כשצוהו חבירו או מחמת דגם הוא שייך במצוה זו. וכ"ש בנר של שבת דמשמע בר"ן פ"ק דפסחים דאין יכול לפטור את חבירו אלא משל חבירו או מדעתו מדמברכין להדליק עיי"ש. וכאן משמע דמדלקת בחדר של חבירו מעצמה וכן האשה מדלקת בבהכ"נ שלא מדעת השמש ואפ"ה מברכת והאיך יכולין לברך בשביל חבירו שלא מדעת. ע"כ נראה דמ"ש המג"א אבל במקום שמשתמשין שם לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך. כוונתו אפי' אחר שאינו בעה"ב אבל מ"מ גם הוא משתמש שם. ומחמת דהוא שייך בגויה רשאי לברך כמ"ש המג"א בשס"ו סק"כ אבל אם הוא אינו משתמש שם כלל ודאי דאסור לברר אם לא שמצוהו האחר, ובגוונא דבעה"ב היה צריך לברך. ואף בגוונא דהוא עצמו מחויב בהדלקת נר, ודלא כהגר"ז. ומה שהביאו מהא דכתב המהרי"ל לברך כשבהכ"נ של נשים הוי מרתיפו של השמש אף דהיא אינה משמשת שם. המעיין היטב יראה דאין שום ראי' דסיגנון לשונו [הובא בקיצור במג"א ס"ק ט"ו] כך הוא. אם מדליקים נרות של עצמם בבהכ"נ מותרים לברך עליהם משום דנהנים לאורם. וגם יכולין להשתמש שם דבר מה לצורך אכילה אבל נרות המיוחדים בלא"ה לבהכ"נ אין לברך עליהם דאין עשוים להאיר. [לכן אפי' אם היא רוצה להשתמש שם לצורך אכילה אינו מועיל משום דהנרות של צבור והצבור הקדישו אותם שהדליקו אותם לכבוד. וא"כ הגם שהיא מדלקת מוכרחת להדליק אדעת הצבור. ועוד דאפשר דאסורה להשתמש לאורם עיין סימן קנ"ד סי"ב ובמג"א] אבל בעיר שבהכ"נ של נשים הוה מרתיפו של השמש שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה עיי"ש כוונתו דלב ב"ד מחנה עליהם שיהיו עשוים גם לצורך סעודה בשביל השמש לכן גם היא רשאה להדליק גם לצורך תשמיש ומברכת על מה שתשתמש היא או בעלה שם דבר מה לצורך סעודה כמ"ש בתחלה דקל למצוא. והחילוק שמחלק המג"א בין מקום שמשתמשין צרכי אכילה למקום שאין משתמשין. נלע"ד דס"ל להמג"א דנר העשוי משום שלום בית החיוב מוטל רק על בעה"ב מחמת שהבית שלו ומחויב ליזהר שלא יכשלו בביתו באפילה. וכן משמע לשון הגמרא משום שלום ביתו ולא קאמר משום שלומו משמע דמוטל על מי שהבית שלו ויש לו בני בית לכן אורח אין לו לברך אלא דוקא כשיש לו סדר מיוחד דאז הוי כבעה"ב. אבל על נר אחר וכמש"ל ס' ו' נ"ל טעמו שאלו בירך על נר אחר לא גרע מאכסנאי שאמרו בגמרא גבי חנוכה קא מדלקה עלי בגוי ביתאי ופסקו המחבר ס"ו לענין שבת ומשו"ה פטור מלהדליק פה וכ"ש שאם הדליק הוא בעצמו שאין מדליק עוד ומברך. אבל אם לא הדליק אמרו שצריך להשתתף בפריטי וכל שלא השתתף מחויב להדליק ומש"ה יכול להדליק בבית אחר ולברך שראוי להשתמש שם אע"פ שאינו משתמש כההיא דפסחים מ"ו ע"ב ראוי לאכול אע"ג דלא בעי למיכל וכותב המג"א עוד אבל אותן המדליקין בבית האכסדרא אין מברכין שאין זה מצוה המוטלת עלי' פירוש הואיל ולא נקרא בית כמו שביארתי ולא הטילו להדליק שם משום שלום בית. וכותב עוד וגם אין משתמשין שם לצורך אכילה שאלו שמשו לצורך אכילה הי' יכול לברך אע"פ שאין נקרא בית שבמקום אכילה אמרו שבת כ"ה ע"ב שהדלקת נר בשבת חובה ולא חלקו באיזהו מקום שיהי'. וכותב עוד אבל במקום שמשתמשין לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך כמ"ש ס"ט היינו פירושו מהמחבר שכתב ואין הנרות דולקות עד הלילה מכלל דבדולקת עד הלילה שפיר דמי אע"פ שאינו משתמש וכמו שביארתי לעיל:
(עוד מידידי הרב ר' הענדיל נ"י)
הנני לבאר קצת מחלוקת הפוסקים אם מברכין משום שלום בית וטעמם לפע"ד. הנה בשבת [דף כ"ה ע"ב] אין מדליקין בעטרן מ"ט אמר רבא גזירה שמא יניחנה ויצא א"ל אביי ויצא א"ל שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה וכתבו רש"י ותוס' פי' דחובה שיסעוד במקום הנר שאין סעודה חשובה אלא לאור הנר. אבל מהדלקת נר גופא לא פריך אביי דפשיטא דחובה היא דתנן כו' ובהדלקת הנר. עכ"ל כוונתם דאביי הוה סבר דטעם הדלקת הנר משום שלום בית וכיון דנר דולק בבית איכא ש"ב ורבא השיב לו דצריך לאכול במקום הנר.
והנה הב"ח בסי' רע"ג הבין בכוונתם דלרבא עיקר מצות הנר משום סעודה, ואם אינו אוכל במקום הנר הויא ברכה לבטלה. ואף שמועיל לשלום בית ולהשתמש צרכי סעודה. אין מברכין בשביל זה. ובזה ניחא הא דפסחים (דף נ"ג) דיש מקומות שלא נהגו להדליק נר ביוה"כ ואף במקומות שמדליקין אין זה משום שלום בית, כמ"ש שם בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו פי' למנוע מתשמיש. אלמא דאין שום טעם להדליק אלא למנוע מתשמיש. אולם נראה דאי אפ"ל כן דודאי לכ"ע איכא מצוה משום ש"ב כדאמרינן בשבת (דף כ"ג) אמר רבא פשיטא לי נר חנוכה ונר ביתו דנר ביתו עדיף משום שלום ביתו. וכן אמרו שם (בדף ל"ד) מנה"מ אמר קרא וידעת כי שלום כו' והיינו על הדלקת הנר וכן (בדף כ"ה) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת הנר ופירש"י שבני ביתו מצטערין לישב בחושך. אלמא דאיכא מצוה משום ש"ב. אלא דס"ל דאין מברכין ע"ז, והא דאמרינן נר ביתו עדיף משום ש"ב. ולא אמר דעדיף משום כבוד שבת ומשום מצות סעודה דהוי עיקר טעמא:
חדא רי"ל דדוקא משום שלום בית עדיפא מנר חנוכה כמ"ש הרמב"ם ספ"ד מהלכות חנוכה שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. ועוי"ל דאי משום מצות סעודה לחודא לא הוה מדחינן נר חנוכה משום דעכ"פ מקיים מצות סעודה. אלא דבנר הוי טפי הידור ועונג. ולא דחינן עיקר המצוה דנ"ח משום הידור מצוה דסעודת שבת. וזה הטעם דדחינן קידוש משום דנוכל לקדש אריפתא. ולזה כתב ג"כ המג"א דאם אין לו פת פת קודם לנר. משום דלא דחינן לגמרי סעודת שבת לזה אמר משום שלום ביתו. ובזה אי לא מדליק מבטל מצות דשלום בית לגמרי לכן קודם לנ"ח. וז"ל השאלתות שאלתא ס"ג קידושא עדיף דהוה ליה חיובא דאורייתא כו' אבל נר כבוד בעלמא הוא. או דלמא נר עדיף דאי ליכא נר לא מתכיל ליה ולא משתתי ליה ומעניא שבתא ולא הוי שלום בביתיה א"ש כו' נר ביתו עדיף משום שלום ביתו והוא כדברינו. אלמא דעכ"פ איכא מצוה משום שלום בית. וכן מדאמרינן שם יוה"כ שחל להיות בשבת כו' מדליקין מפני כבוד השבת וכן קיי"ל. הרי אע"ג דליכא אכילה אפ"ה מדליקין אלא דבסה"מ כתב דאין מברכין עליו. אבל עכ"פ מוכח דמצוה איכא והא דאין מדליקין ביוה"כ גרידא, צ"ל כמ"ש המרדכי הובא בב"י ובב"ח סי' תר"י דלא חשוב לשלום בית אלא בשבת מפני כבוד שבת [כמו דליכא מצוה בחול בשביל שלא יכשל וצ"ע דהא דרשינן ולקדוש ד' מכובד זה יוה"כ. ומטעם זה מדליקין נרות בבהכ"נ כמ"ש הרא"ש ובשו"ע. ואפשר דדוקא בבהכ"נ הויא כבוד. ובב"א כתב משום דבליל שבת שכיחי מזיקין] והרא"ש ביומא כתב דמברכין על נר יוה"כ כמו בשבת משום שלום בית. וצ"ע דהא בגמרא מוכח בהדיא דליכא טעמא דשלום בית ביוה"כ מדקאמר שניהן לדבר אחד נתכוונו ולא קאמר טעם המדליקין משום ש"ב. ואין לומר דהיו מדליקין נר שידלוק כל הלילה. כמ"ש בלילי יוה"כ וכמנהגינו ובזה ליכא טעמא דש"ב. וגם אין לומר דבחדרים היו מדליקין כמ"ש המג"א סי' תר"י מדאמר מדליקין בבתי כנסיות כו' משמע דבשום מקום לא היו מדליקין. ועוד דאם כן אמאי אמר דבחל בשבת מדליקין בכ"מ, מ"ש מכל שבתות דעלמא דאינו מחויב להדליק בחדר וכל הלילה. וא"ת דגם בכל שבתות מדליקין בחדר משום ש"ב א"כ אמאי לא אמרו דטעם המדליקין ביוה"כ הוא ג"כ מטעם זה. ובדוחק י"ל דקים להו לחז"ל דאי לאו דבהדלקה גופא איכא טעמא למנוע מתשמיש לא היו מדליקין משום ש"ב והיו דוחין מצות ש"ב משום גזירת תשמיש. אלא דבאותן המקומות סברי דאדרבא דבהדלקה גופא איכא טעמא למנוע מתשמיש. ולפ"ז הא דמדליקין מדינא הוא מחמת ש"ב. אבל במקום שלא נהגו להדליק דלס"ל סברא זו דוחין באמת מצות הדלקת הנר. אלא דבחל בשבת דאיכא נמי כבוד שבת אין דוחין בכל המקומות. אבל באמת איכא ש"ב אף ביוה"כ גרידא. ולפ"ז מיושב מה דהקשה הגר"א בסי' תר"י סק"ד דהא אמנהגא לא מברכין דלפ"ד במקום שנהגו הויא דינא משום ש"ב. ואנן פסקינן דמברכין משום ש"ב גרידא כמ"ש המג"א בסק"יג. ויש לעיין אם לס"ל כלל הך מצוה דמשום סעודה וס"ל דכל עיקר הדלקת הנר הוא משום ש"ב. ומצאתי בא"ז (שבת דף ל"ד) כתב מנה"מ דמדליקין נר בשבת אמר קרא וידעת כי שלום אהליך כו'. ולא מפרש מנה"מ דצריך להזהיר בתוך ביתו. אלמא דעיקר טעם הדלקה הוא משום ש"ב. וההיא דשבת (דף כ"ה) אפשר דיש להם פירוש אחר בסוגיא כמש"נ מדברי הרמב"ם פ"ה מה"ש או כמש"כ בס' בה"ל סי"א. ולדידהו מתיישב הא דמדליקין ביוה"כ שחל להיות בשבת וסתמא דמילתא משמע דבברכה הוא והא דאין מדליקין ביוה"כ גרידא הוא כמש"כ בשם המרדכי. אבל מדברי הה"גה בס"י שכתב ועיקר ההדלקה תלויה בנר שעל השלחן, אף שפסק דמברכין ביוה"כ, ומשום שלום בית לחודא. וכן הא"ז אף שהוכחתי דס"ל דטעם הדלקה משום ש"ב. אפ"ה כתב ג"כ כי אותו נר שעל השולחן הוא הבא לכבוד שבת ועיקר כו' עיי"ש. [וכ"כ בחי' הר"נ דמצות נר שבת היינו אותה שמדליק לסעודת שבת] ומסתמא מפרשי כפי' תוס' בסוגיא דהדלקת נר חובה במקום סעודה. אלא דס"ל דשני מצות יש בהדלקת נר לשבת א' משום ש"ב. ובחדר שאוכל שם איכא מצוה יתירא משום סעודה וכבוד שבת [וכמ"ש לשון השאלתות]. והוא עיקר. ואפילו הכי סבירא ליה דמברכין אף משום ש"ב גריד'. וכ"נ ממ"ש בביאור דברי המג"א וכ"נ בהדיא מדברי הרמ"א וא"ז שכתבו להדליק תחילה כל הנרות שבבית ואחר כך על השולחן כי אותו נר הוא הבא לכבוד שבת. אלמא אע"ג דכבר דולקים נרות הרבה אפ"ה לא קיים עדיין עיקר מצות נר שבת. וכן אינה מברכת על אותן הנרות ומברכת ע"ז אף שכבר דולקים נרות הרבה. אף שהב"י הביא בשם הא"ז דגמגם דמה דמברכין שני בע"ב בבית אחד משום דהא איכא אורה בלא נרותיו. [שוב התבוננתי דט"ס הוא בב"י וצ"ל מהר"ח א"ז. חדא דבס"ג שעל המרדכי הובא זאת בשם מהר"ח ועוד דהב"י העתיק מתשו' מהרי"ל. ושם כתוב אע"ג דמ"כ א"ז גמגם ואין הבנה לדברים אלו, וע"כ צ"ל מהר"ח א"ז, וגם כי חפשתי בא"ז ולא מצאתי] וע"כ היינו משום דנר של מצות שבת דהוא במקום סעודה לא קיים עדיין ומברכת על תוספת מצוה זו שהיא העיקר לפי דבריהם ולפי"ז כמו דבנר משום ש"ב אם היתה דלוקה מבעוד יום או שהדליקה במקום שאין משתמשין בו כלל צריך לכבותה כדי שיהא ניכר שהודלק משום ש"ב דשבת. ה"נ אם הדליק נר במקום שאין אוכלין ורוצה להניחה על השלחן דלאו שפיר עביד דנהי דקיים מצות ש"ב אפ"ה אינו מקיים מצות כבוד שבת ונר במקום סעודה כי הרואה אומר שהודלק לצורך ש"ב ולא לצורך סעודה. וא"כ צ"ע דברי המג"א בס"ק כ"ג שכתב ובמהרי"ו כו' דעיקר הדלקה תלויה בנר שעל השלחן ולכן לא ידליקנה במקום אחר כו' משמע דלדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוה מקומו עכ"ל. ולענ"ד אין זה סתירה שאף דבכל הבית מקיים מצוה היינו מצות ש"ב אבל לא עיקר המצוה דכבוד שבת. ואפשר דס"ל להמג"א לעיקר דלאו דוקא סעודה ממש בעי. אלא אפילו במקום שמשתמשין צרכי אכילה מקיים מצוה זו א"כ בכל הבית משתמשין צרכי אכילה. אבל אם הדליק בחדר שאין משתמשין כלל צרכי אכילה ולהניחה אח"כ על השלחן מודה המג"א דאסור משום דלא קיים עיקר מצות נר שבת וזה דלא כמש"נ מדברי הגר"ז בסי"ד.
ועוד ק"ל על מ"ש שם בסעיף י"ד דמותר להניח הנר אחר הדלקתו אפילו במקום שאין משתמשין בו כלל דכיון שהנר שבירך עליו היה מונח שעה מועטת כאן במקום החיוב בנר שבת אין כאן ברכה לבטלה עכ"ל. ותמוה טובא דהמג"א בס"ק כ"ג לא קאמר דמותר לטלטל אלא משום דמותר להשתמש לאורו. אבל לטלטל למקום שאין משתמשין כלל אינו מועיל טעם זה. ומה זה סברא שכתב דכיון שהיה שעה מועטת כו'. הא בפירוש אמרי בס"ט אם אינן דולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה. ועוד דהא אף בחנוכה דכבתה אינו זקוק לה אפ"ה כתב הט"ז בסי' תרע"ג דאם כבתה קודם קבלת שבת דלא קיים כלל המצוה וכ"ש לכבות לכתחלה דאינו רשאי וא"כ בנר ש"ש דודאי אם כבתה לא קיים המצוה. וכן כ' הגר"ז בעצמו דצריך להדליק כאן נר אחר. אבל אינו מובן דהא עכ"פ הברכה שבירך על הנר ההוא הוי ברכה לבטל' כיון שניטל מכאן קודם הלילה והושם במקום שאין צריך נר שבת אלא ודאי דכוונת המנ"ח לטלטלם למקום שמשתמשין שם. וכ"כ הח"א כ"ה סי"ד וכשצריך לכך כו' מותר לטלטל ולהניחם במקום אחר באותו בית דכל הבית הוי מקומם עכ"ל. וכ"נ מה לבש"ר והכי מסתברא:
(ע"כ דברי הרב הנ"ל)
מה שהשבתי על דבריו
מה שהקשה כתה"ר והנה הב"ח כו' ואם אינו אוכל במקום הנר הוי ברכה לבטלה כו' אי אפשר לומר כן דודאי לכ"ע איכא מצוה משום שלום בית כדאמרינן נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכו' עכ"ל לענ"ד מהשאלתות שמביא כת"ר בעצמו ימצא תי' לדברי' שכותב או דלמא נר עדיף דאי ליכא נר לא מאכיל לי' ולא משתתי לי' ומעני' שבתא ולא הוי שלום בביתו ע"כ אלמא דמפרשים שלום ביתו לא שיכשל בעץ או באבן אלא שלא יאכל במקום הנר ולא ישתה במקום הנר זהו הוא השלום בית. וא"כ מצות שלום בית נמי משום סעודה לפיכך אם ברך על נרות אחרים הוי ברכה לבטלה ואפשר לומר ג"כ דביוה"כ דליכא אכילה מ"מ מקומות השימוש הוי מצות הדלקה שהמצוה להדלקה הוי מקום עיקר תשמישו. ובשבת עיקר מקום פיתא כדאמרינן בעירובין וביוה"כ ג"כ הוי מקום אכילה עיקר. מקום תשמישו היינו שאם הי' מותר לאכול הי' אוכל שם. ומש"ה נמי מערבין ביו"הכ ולא אמרינן ביו"הכ עיקר מקום לינ'. לפי שכיון שאלו הי' אוכל הי' אוכל שם א"כ שם עיקר תשמישו. ואם ימצאו דברי מקום ניחא הכל:
ומה שכ' כ"ת דהרמ"א וא"ז ס"ל דשני מצות יש בהדלקת נר לשבת א' משום ש"ב ובחדר שאוכל שם איכא מצוה יתרה משום סעודה וכבוד שבת והיא העיקר. ומבאר כת"ה והולך דשני מצות יש. ומקשה על המג"א בס"ק כ"ג דמתיר למהרי"ו להדליק במקום אחר ולהביא למקום הסעודה. ולענ"ד אין נראה דרכו של כת"ה בזה שאין לנו לעשות שתי מצות מהדלקת הנר ואך מצוה אחת היא אלא שיש הידור במקום אכילה וס"ל להמג"א שההידור הוא שיאכל במקום הנר, ושכן אמרו בגמ' דכ"ה אל יניחנו ויצא הדלקת נר בשבת חובה ולא ביארו הדלקת נר במקום אכילה חובה אלמא דאין לנו אלא הדלקה אחת וחובה שיאכל לפניו במקום שמדליקה ולפיכך כיון שמצוה אחת היא ולבסוף אוכל ג"כ לאור הנר ס"ל להמג"א דעבד המצוה כתיקונה:
וסיים כ"א דבריו וא"כ צ"ע על המג"א בס"ק כ"ג שכתב במהרי"ו וכו' משמע דלדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוה מקומו עכ"ל ולפ"ד בכל הבית מקיים מצוה ש"ב אבל לא המצוה דכבוד שבת עכ"ל כת"ה בדילוג. ואבאר דברי המג"א וימצא תי' לדבריו וז"ל מג"א ובמהרי"ו כו' לא ידליקו במקום אחר ויניחנה על השולחן דהרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה עכ"ל ומשמע לדידן דס"ל כמהרי"ל כל הבית הוי מקומו ע"כ. וקשיא דהא בגמ' לא אמרו (שבת כ"ב ע"ב) לטרם הוא דאדלקה אלא אי הנחה עושה מצוה אבל אי הדלקה עושה מצוה משמע בלא"ה צריך להנחה קודם כדי שיהא הדלקה בשעה שהמצוה בגמר עשייתה. וא"כ בנר שבת דעיקר מצוה ההדלקה מדמברכינן להדליק צריך שיהי מקודם הנחה במקומה ומטעם זה נראה דחה הפ"מ ס"ק י"ז בשם הא"ר דברי המג"א מהלכה ופסק דצריך מקודם הנחה במקומה לכ"ע עיין בזה ס"ק י"ב באשל וסי' תרע"ה סק"ג במשבצות. אבל להמדקדק דברי מג"א נכונים דא"כ יקשה לאידך גיסא מדאמר רבא הדליקה בפנים והוציאה לא עשה כלום מכלל דאם הדליקה בחוץ ואח"כ הניחה יצא ידי מצוה ומשמע דהנחה עושה מצוה דאי הדלקה עושה מצוה הא בשעת הדלקה עדיין לא נעשה המצוה שהרי אם הוא מטלטלה באותו החוץ עצמה ומניחה במקום אחר ממה שהי' עומד בעת ההדלקה אין הנר עדן במקומו. ועוד יותר קשה הא אמר רבא שם הי' תפוס נר חנוכה ועומד לא עשה ולא כלום. א"כ בשעה שהי' תפוס הרי לא עשה המצוה כלל והוי כהדליקה בפנים והוציאה דלא יצא. אלא ע"כ צריך לומר אע"פ שבשעה שתפוס ועומד לא הוי מצוה מ"מ כשהוא מדליק מתחיל בעשיית המצוה וכשהוא מניחה גומרה ושפיר יוצא אפי' אי הדלקה עושה מצוה אלא אם הדליקה בבית ששם אין ניכר המצוה ומחסרה הוצאה למקום המצוה הוי ההדלקה לא כלום אבל בחוץ אפי' מטלטלה ממקום למקום מ"מ כיון שבמקום ההדלקה ניכר ג"כ שהוא למצוה אין לומר שההדלקה לא היתה כלום וכן פירש"י ד"ה אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משו"ה לא עשה ולא כלום דכיון דזו היא מצותה צריך שתעשה במקום חיובא ע"כ. וא"כ לדידן שהמצוה גם בשאר חדרים א"כ במדליק שם מ"מ הרי הדליק לצורך שבת ומוכח שהוא הדליק לצורך שבת יצא ידי מצוה מן המובחר כיון שהגמר הי' במקום אכילה גם לשיטת כ"ת ששני מצות המה להדליק במקום אכילה מ"מ כיון דבאותן החדרים ג"כ מצוה לא גרע באם הדליק כשאוחז בידו שאז לא הוי מצוה כלל כדרבא קמא דהי' תפוס ועומד לא יצא מ"מ כיון דבמקום המצוה ההדלקה שפיר דמי ה"נ ההדלקה הי' במקום המצוה. ואף שיש לפקפק ולחלק בדוחק ולומר לשיטת כ"ת לענין הדלקה במקום סעודה שאר החדרים הוי כמדליק במקום שאין מצוה כלל. מ"מ מה שכתבתי נלענ"ד:
(מידידי הרב ר' הענדיל נ"י)
סעיף י' לבה"ג כיון שהדליקו הוי קבלת שבת כו' והרמב"ן והרשב"א הקשו דמה קבלה היא זו הרי כדי שלא יהי' טרוד בערב הוא עושה א"כ הדליק נר של שבת לא ידליק אחרת ואדרבה לא מפני שהוא שבת מדליק אלא מפני שעדיין אינה שבת מדליק וכי גמר הדלקה קונה שביתה עי"ש. והנה בס"ה בהג"ה וי"א דמברך אחר הדלקה [משום דאי תברך קבלה לשבת ואסורה להדליק] וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנו עד לאחר הברכה עכ"ל. נראה דתופס דהברכה עושה קבלה. וא"כ ל"ק א"כ הדליק נר אחד כו' דכיון דלא בירך עדיין לא קבל שבת. והברכה היא אחר הדלקת כל הנרות. אולם היא גופא יותר תימא דהאיך הוי הברכה קבלה, הא כיון דמברך להדליק הרי רוצה עוד להדליק וא"כ אדרבא כוונתו שימשך עוד יום החול. ובחרעק"א הקשה דהא מדלקת כמה נרות כו' וע"כ דקבלת שבת בגמר הדלקה וא"כ פשיטא דהברכה לא עדיף מתחילת הדלקה וצע"ג ע"כ. והנה לכאורה היה אפ"ל בטעם דמברכין אחר הדלקה עפמ"ש בא"ז סי"א לישב מה שהקשו על בה"ג מהא דאמרינן הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן ותוקע ומריע ותוקע ושובת אלמא דהי' עושין מלאכה אחר הדלקה. וכתב דבאמת לא היו צולין אחר הדלקה אלא דהיה שוהה מעט כדי שלא יהא נראה כשובת מתוך הדלקה משום דמיחזי כמדליק בשבת ותדע דהא אפילו על התקיעה היה מקפיד רשב"ג שיהו שובתין מתוך מריעין כו' עכ"ל. וא"כ לדידן דאין תוקעין צוו לברך אחר הדלקה כדי שיהיו שובתין מתוך הברכה ולא מתוך ההדלקה. אך כיון דהמג"א והגר"א כתבו כנ"ל, וכ"ה במהרי"ו קשה. וכ"נ מהראשונים דלא תי' כחי' הא"ז אלמא דלא איכפת להו במה דשובתין מתוך הדלקה ל"ל כנ"ל. ועוד דאי מטעם זה הו"ל לצוות לשהות מעט ואח"כ לקבל שבת ואפשר דבעינן שום מעשה בשעת קבלה:
והנה בא"ז הביא ראיה דמברכין על הדלקת נר של שבת. מה"ג שפסקו שאם הדליק נר שבת שאסור להדליק נר חנוכה דהיינו מפני שבירך להדליק נר שבת. שאל"כ במאי קבליה לשבת עליה עכ"ל. אלמא דעיקר קבלה בברכה תליא. ובתשו' מהר"ח א"ז סי' קט"ו כתב השואל דהא דכתב ר"ש דהדלקת נר לא הוי קבלה היינו משום דס"ל דאין מברכין. אבל אותן שמברכין שמא הברכה קבלת שבת הוי, מידי דהוה אההיא דתה"ש (דף כ"ז) דרב צלי של שבת בע"ש א"ל ר"י מי בדלת פירש"י ממלאכה א"ל חין בדילנא. ומהר"ח א"ז השיב דהדלקת נר הוי קב"ש ואין נראה שיהא תלוי בברכה אלא בהדלקת נר כו' לפני השולחן וכ"כ רבינו אמז"ל דהדלקת אותו נר הוי קב"ש עכ"ל, וצ"ע דהא כתב בפירוש דהוא משום שבירך כו'. ואף אי נימא דכוונתו דע"י הברכה הוי קבלה בהדלקה. משום דהר"ן כתב דלהכי הויא הדלקה קבלת שבת משום דהוי מלאכת מצוה לצורך שבת והויא כתחילת שביתה עיי"ש והנה אם נימא דאם מצא דלוק א"צ לכבות ולחזור ולהדליק לצורך שבת, לאו מצוה מקריא כדאמרינן במכות (דף ט') כיון דאם מצא קצור אינו קוצר לאו מצוה הוא. ומטעם זה ס"ל להי"מ דאין מברכין על הדלקת הנר משום דאם היה דלוק מבעו"י כו' כמבואר בתוס' (דף כ"ה ע"ב) וא"כ לא הוי שוה קבלה בהדלקה כמו בכל הדברים המכינים לצורך שבח דלא הוי שום קבלה בזה כיון דיוצא גם בהמוכנים מכבר שלא לכבוד שבת [עיין סרמ"ב ס"א בהג"ה] אבל אי מברכין ע"כ דס"ל דצריך להדליק לכבוד שבח נוכל לומר דהוי קבלה כמ"ש הר"נ. אפ"ה קשה במאי דחה דברי השואל דאמר דאין ראיה מדברי ר"ש משום דאיהו ס"ל דאין מברכין משום דעיקר קבלה תלויה בנר שעל גבי השולחן ושכ"כ הא"ז. הא הא"ז עצמו תלי לי' בברכה. עכ"פ למדנו מזה דהשואל ס"ל דהברכה לחודא הויא קבלה כמו תפלה ובדברי הא"ז אין הכרע אם הברכה הויא קבלה או דע"י הברכה הוי ההדלקה קבלה. אבל עכ"פ משום הברכה הוא. ובב"י בשם הכלבו כתב דכיון שמברכת עליו אין לך קבלה גדולה מזו, ואין מועיל לה שום תנאי ודבריו אין לפרש כמ"ש להא"ז, וכן השואל בתשו' מהר"ח א"ז כתב ג"כ דמשום הברכה הוא. וכן במרדכי פב"מ כתב והמדליק מברך עובר לעשייתו ויכוין שלא לקבל שבת עד אחר ההדלקה ע"ש משמע דבסתמא הויא הברכה לחודא קבלה וכמ"ש הרמ"א והוא תימא דבמאי הוי קבלה הא אמר להדליק. הרי הוא רוצה שיהי' חול כדי שיוכל להדליק ואי משום דמזכיר של שבת, הא ע"כ על הנרות המוכנים לכבוד שבת כוונתו. ומחמת דגם בחול מדליקין נרות הוצרך לפרש בברכתו של שבת. וגם אנו בעניותינו כאצבע בקירא לסברת הר"נ והסברתו על הא דהדלקה הוי קבלה:
ונלענ"ד דבהגמ"ר פ"ב דשבת כתב ר"מ לא חי' מברך על הדלקת הנר משום דאמרינן בפ' התכלת כל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין עליה ונר של שבת אין גמר מצותה אלא בשעת אכילה כדאמרינן בע"פ. ור"י אומר שיש לברך ולא קשה מהתכלת דגמר מצותה היא שרואין לשמש בה בבית ולישא הכלים על השולחן עכ"ל ובש"ג כתב והוי נמי גמר עשייתה בשעת הדלקה שרואין כו'. ומשמע דס"ל שיהא הגמר מהמצוה תיכף בשעת עשייתה. ואם אין הגמר תיכף אף דאין צריך מעשה אחרת לגמור המצוה אפ"ה אין מברכין, ומה"ט אפשר דאין מברכין בציצית ותפילין קודם עלות השחר כמבואר בס"ח סט"ז ובס"ל ס"ג. ולפ"ז נראה דדוקא מה שרואין בה בשבת הוי גמר מצוה. אבל מה שרואין בה בע"ש להכין צרכי הלילה לא הוי גמר מצוה טפי מעשיית ציצית ותפילין. ולא הוי אלא מכשירי מצוה. וא"כ בשלמא אי אמרינן דתיכף אחר הדלקה הוי תוספות שבת הוי גמר מצוה אף דהמצוה נמשכת עד הלילה אפ"ה התחילה המצוה תיכף והגמרא אינה מצרכת שתוגמר כל המצוה. אבל אי אמרינן דאכתי לא הויא קבלת שבת. א"כ ל"ה גמר מצותה עד שתקבל שבת ותראה לאורן וא"צ לברך. וז"ל הרמב"ם פי"א מה"ב ה"ח כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה ציווי האחרון כו' עיי"ש. וה"נ הגמר מצוה היא בשעה שרואין לפני הנרות כמ"ש בהגמ"ר אלא שאי אפשר לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לראות בנר שהרי אין בזה מעשה. אלא דההנאה במה דנוכל לראות לאורה כמ"ש בק"א להגר"ז סק"ג. ובדבר שאין בו מעשה אין מברכין עליו. כמ"ש הטור והמג"א סי' תל"ו סקי"ג דמה"ט אין מברכין על ביטול חמץ עיי"ש. להכי סמכו אותה להדלקה כדי לברך להדליק ומשים היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין וזהו קבלת שבת ואח"כ מסלקין היד כמ"ש בהג"ה. ורואין לאורה והוי גמר מצוה דכיון שכבר קבל שבת מקרי גמר מצוה במה שיכול לראות באותה שעה לאורה עיין מג"א סקי"ז] ומברכין על הגמר דהיינו ההנאה. כמ"ש הרמב"ם דמברך כשעושה הציווי האחרון. והוי נמי עובר לעשייתו. ואפי' אם נדייק מדברי הרמב"ם דדוקא אם בעינן מעשה אחרת לגמור המצוה אז אינו מברך. והכא הרי ההנאה אינה מעשה וממילא היא באה ושפיר דמי לברך על ההדלקה. מ"מ כשמדליק בעוד יום גדול [דלאו כ"ע בקיאי להדליק סמוך לחשיכה] דמבואר בס"ד דצריך לקבל שבת מיד. ואם לא יקבל שבת הוי ברכה לבטלה כיון דצריך לכבותה. ועיין בק"א להגר"ז סק"ב דמיד לאו דוקא. ויתבאר אי"ה בדברינו לקמן. א"כ לא הוי גמר מצוה דהא צריך לקבל שבת ואם לא לא הוי מצוה כלל וגרע טובא ממכשירי מצוה ואין לו לברך [ועפ"ז אין כ"כ תימא על מהר"ש ומהרי"ו המובא במג"א ס"ק י"א שפורסין ידיהם אח"כ ומברכין משום דאז מקבל שבת ונגמר המצוה עיין במג"א סימן שס"ו סק"כ או משום שנהנה אח"כ ועיין בק"א סק"ג] ולהכי מוכרח לו לקבל שבת תיכף בשעת הברכה כדי שיהיה הגמר מצוה תיכף והוי הברכה כהוגן. אבל אם תברך קודם הדלקה ובע"כ מוכרחת היא לקבל כדי שתהיה ההדלקה גמר מצוה ואסורה להדליק דאם לא תקבל שבת אלא עד אחר ההדלקה. א"כ לא הוי ההדלקה גמר מצוה אלא דהגמר הוי אח"כ בשעה שמקבל שבת ונהנה לאורה כמ"ש. א"כ אינה רשאה לברך ואפי' אם נאמר דבגמר הדלקה מקבל שבת אפ"ה ההדלקה אינה גמר מצוה כי אם הראיה הבאה אח"כ. ועוד דהוה קודם דקודם. ועוד דאחרי דהדליקה נר אחת אסורה להדליק השניה ואפי' בנר אחת אפ"ה הא צריך להדליק ברוב היוצא וצריכה לגמור ההדלקה בידיה. כמ"ש בשבת (דף כט ע"ב) ואי אפשר לצמצם ומדלקת טפי מרובא וכיון דהודלקה הנר תו אסורה לגמור. וא"ת דבגמר כל ההדלקה מקבלת שבת. א"כ ודאי הוה קודם דקודם ולא הוה גמר מצוה. ולפ"ז אפשר דסגי אם הבעל מקבל שבת. ואף שהאשה המדלקת אינה מקבלת שבת בהדלקה כמ"ש בק"א סק"ב. אף לפמ"ש דהאשה אינה מדלקת בשליחות הבעל. אפ"ה בכה"ג דלא אפשר תוכל לברך בשליחות הבעל. אלא דבכה"ג צריך שיעמוד הבעל אצלה ויענה אמן על ברכתה כמ"ש המג"א בסי' תרע"ו:
עוד נראה לומר בטעם דפורסים ידיהם דחזינן דבכל הדברים הבאין לכבוד שבת צריכין להעשות סמוך לשבת כדי שיהא ניכר שהוא בא לכבוד שבת כמ"ש המג"א בסי' ר"ס וכן בהדלקת הנר ובלבד שלא יקדים ומשום דגם בחול עושין כן להכי צריכין שיהא ניכר שעושין לכבוד שבת. וכן סעודת שבת אף דמכינין מבעו"י אפ"ה צריכין לאחר הבאתן עד אחר שקידש. כדאמרינן בפסחים (דף ק') ושוין שאין מביאין השולחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש. ומפרשים משום דתיתי סעודתא ביקרא דשבתא. ולדידן בשולחנות גדולים שאי אפשר להביאן אחר קידוש סגי לכתחילה בפריסת מפה. ובמה שמגלין לאחר קידוש נחשב כאילו הביאו אז. וא"כ הדלקת הנר דהויא עיקר סעודת שבת כמ"ש המג"א סק"ה. הי' ראוי להדליק אחר שכבר קידש היום. אלא דאי אפשר להדליק בשבת. ע"כ מוכרח להדליק קודם. ודביתהו דרב יוסף בשבת (דף כ"ג ע"ב) הוי מאחרא ומדלקה עד סמוך לחשיכה דלא היתה עושה תוספות להדלקת הנר כמ"ש הר"נ היינו משום דכל כמה דנוכל לאחר מאחרינן. אך לבסוף אמרו לה דאין לאחר דכיון שמקבלין שבת תיכף ותוספות שבת מדאורייתא כשבת עצמו אין בזה קדימה. אך כי היכא דתיתי האור ביקרא דשבתא אחר קבלת שבת. צוו חכמים לפרוס ידיהם לפני הנרות [כמו שם בפריסת מפה] ומברכין ומקבלין שבת בהברכה ואח"כ מסלקין היד כי היכא דתיתי האור ביקרא דשבתא. אלא דהתם צריך שיהא ג"כ אחר קידוש והכא סגי אחר קבלת שבת:
ויותר נראה לומר דהא כבר כתבנו דאין מברכין על המצות קודם שהגיע זמן חיובם כמו בציצית ותפילין קודם אור היום. וא"ת משום דהתם יכול לברך אח"כ. אולם מדברי התה"ד המובא בט"ז סי' תרע"ג סק"ט נראה דאף שאי אפשר לברך אח"כ אין לברך קודם [ואפשר דמחמת דאין זה גמר מצוותן כמש"ל]. עיי"ש דהוכיח מדרשאי לברך בע"ש מבע"י על נר חנוכה דהוי זמן קיום המצוה אז ואי כבתה אין זקוק לה אף קודם קבלת שבת, ודבריו צריכין ביאור במש"כ שם כיון דאי אפשר בענין אחר חשיבא הכשר מצוה הא אין מברכין על הכשר מצוה כמו בעשיית ציצית ותפילין אף דודאי א"א בלא"ה. ועוד דהא בכל הכשר מצוה ודאי אם נאבד קודם שעש' המצוה מחויב הוא לעשות אחרת אע"כ דמקרי אז מצוה ממש כמ"ש הט"ז שם ועו"יל ואכ"מ] ומוכח דלס"ל כדעת הי"א בסימן תרע"ב ס"ח דאם הוא טרוד ולא יוכל להדליק אח"כ יוכל להדליק ולברך מפלג המנחה וראיה מהבדלה. והטעם נ"ל דל"ד להבדלה משום דהתם אינו אומר וצונו אבל הכא איך יאמר וצונו כיון דעדיין לא נצטווה. וגדולה מזו פסקינן בסי' תל"ו ס"א דהמפרש בים אינו צריך לברך על בדיקתו שבודק אז את החמץ. משום שאינו זמן ביעור כמש"כ הב"י והב"ח. ואף דהתם בדיעבד מהני הבדיקה בי"ג אף למי שהוא בביתו להח"י ר"ס תל"ג והוא רוצה לפרוש בים דחז"ל חייבו אותו לבדוק אפ"ה אין לו לומר וצונו כיון דרשות בידו שלא ליצא לים. ויאחר בדיקתו עד אור לארבעה עשר דוצונו אינו רשאי לומר אלא בזמן שאינו יכול לאחר העשייה ומצוה שלא לאחר [ואף דהגר"א בסק"ב כתב שם טעם אחר. הנה לפמ"ש הט"ז שם דסוגר הבית יש לעיין אם קאי טעמו. ועוד דגם הגר"א לא הוצרך לזה אלא לתוך ל' דמשמע דהוי זמן ביעור כמ"ש הב"ח. אבל בכה"ג מודה גם הגר"א דאין לומר וצונו]. וא"כ בהדלקת נר שבת דאסור להקדים. ואף בדיעבד לא מהני כמ"ש בס"ד בהג"ה. וא"כ לא הי' ראוי להדליק אלא לאחר קב"ש דאז חל עליו החיוב שאי אפשר עוד לאחר. אלא משום דאי אפשר אבל עכ"פ לא היה רשאי לברך אלא בזמן היותר מאוחר דאי אפשר לאחר עוד. דאז יכול לומר וצונו דאז הוא מצוה להדליק ולא לאחר. ובאמת י"ל דמה"ט היתה דביתהו דרב יוסף מאחרא ומדלקה משום הברכה והיתה בקיאה בכך ור"י תני לה דלאו אורח ארעא לאחר ואכתי קשה האיך יאמר וצונו כיון דגם לדידן אין לתוספות שיעור ואף להדלקה. וכמ"ש בסי' רס"א ס"ב ואכתי יכול לאחר וליכא לומר וצונו כמ"ש. ואף דהוא רוצה לקבל שבת ומחויב הוא להדליק. מ"מ כיון דברשותו שלא לקבל עוד שבת ולא להדליק ליכא וצונו. כמ"ש גבי המפרש בים [ודוחק לומר משום דאיכא הידור מצוה להוסיף הרבה] ולפ"ז לא חל הציוי אלא סמוך לחשיכה ממש בזמן היותר מאוחר, ולאו כ"ע בקיאי בהכי. לכן אמרו חז"ל לקבל שבת בגמר ההדלקה ולברך אח"כ ויכול לומר וצונו שאז הוא מצווה על נר שבת. ואף דקודם הדלקה לא הוה מצווה עדיין אפ"ה כיון דבגמר ההדלקה חל הציווי שפיר מברך כמ"ש הפוסקים גבי טבילת גר דלא יכול לברך קודם הטבילה משום דקודם הטבילה אינו מחויב עדיין במצות, ואפ"ה מברך אחר הטבילה אף דלכאורה קשה הא מעולם לא נצטוה על טבילה דהא קודם טבילה אינו בכלל מצות ואחר טבילה כבר הוא טבול. אפ"ה צ"ל כיון דבגמר הטבילה חל עליו הציווי בטבילה יכול לומר וצונו על הטבילה שקודם ה"נ אף דקודם קב"ש עדיין לא היה יכול לומר וצונו משום דהוה ברשותו לאחר הקב"ש. אפ"ה כיון דבגמר הדלקה חל עליו תוס' שבת ונצטווה בנרות יכול לומר וצונו בהדלקה שעשה ברגע ההוא. ועתה יצא כאור צדקת הבה"ג והרמ"א שכתבו לברך אחר ההדלקה כמו בטבילת גר. והא דפורס ידיו הוא כמש"כ אני לצאת דעת הר"י בגמר מצוה הוא מה שרואין לאורה. ומתיישב מה דכתבו דאם תברך הויא קב"ש משום דאומרת וצונו מסתמא מקבלת שבת דהא קודם הקב"ש לא נצטוותה ואף דאומרת להדליק היינו דנצטוותה ואינה יכולה ומה"ט ס"ל דאף תנאי לא מהני. ודעת הפוסקים דמהני תנאי י"ל דס"ל להלכה כדעת הי"א בסי' תרע"ב דאף צר חנוכה יכול להקדים אם הוא טרוד. ומותר לומר וצונו אף דלא הגיע עדיין זמן החיוב לכן גם כן רשאי לברך אף דאינו מקבל שבתי והיינו דוקא לצורך דבלא"ה אין לברך קודם זמן החיוב כדאשכחן גבי ציצית ותפילין דהצריך למשמש אח"כ ולברך. ובזה ניחא מ"ש בסימן תרע"ב אם הוא טרוד. ומשמע כמו בהבדלה דכתבו התוס' בברכות (דף כ"ז ע"ב) דאין להבדיל של מ"ש בשבת אם לא מחמת אונם. ולכאורה קשה הא התם הוי טעמא משום דאדרבה צריך להוסיף מחול על הקודש כמ"ש התוס' שם. וכן אמרו אפוקי יומא כל כמה דמאחרינן ליה עדיפא כי היכי דלא להוי כמשוי ואף משתחשך מצוה לאחר. אבל בנר חנוכה אמאי לא מקדימין בלא אונס כמו בנר שבת. ואדרבה בנר שבת איכא טעמ' דכשמדליק בעוד יום אינו ניכר שבא לכבוד שבת ואילו בנר חנוכה דצריך להדליק במקום שאין מדליקין כל השנה כמבואר בש"ס ובשו"ע ליכא הך טעמא ואמאי אין מדליקין. אע"כ משום דבלא אונס אסור לברך קודם זמן החיוב. ונר שבת משום דתיכף מקבל שבת הוי כהגיע זמן החיוב כמ"ש. ועיין במג"א סק"כ כתב ומ"מ נ"ל דאין להתנות כ"א לצורך מאחר שיש חולקין דאל"כ תברך תחלה ותתנה עכ"ל. ויותר הול"ל דהא אף תנאי אינה צריכה דהא אומרת להדליק הרי הוא רוצה להדליק ולפע"ד אכתי הו"ל לרמ"א לפסוק להתנות או כמ"ש בלא תנאי כדי לברך עובר לעשייתן כדינו דהא הרבה פוסקים ס"ל דאף בדיעבד אין מברכין אחר עשייתן. ומה שסמך על מה שפורסת ידיה לפני הנרות. הוא ע"פ הדוחק, דהא עכ"פ תומ"י רואות לאורה אבל לפמ"ש ניחא דאף לדעת הסוברין דמהני תנאי, אפ"ה בלא צורך אסור, משום דאין לברך קודם שהגיע זמן החיוב וכמ"ש באריכות. אבל כשמקבלת שבת ומברכת אחר הדלקה עבדה כדין וכנ"ל. ודעת הפוסקים דס"ל דלא הוי קבלת שבת בהדלקה, צ"ל כיון דמצוה להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספות מתחילת השקיעה כמ"ש בסימן רס"א ס"ב, וזריזין מקדימין בתחילת הזמן. וא"כ הויא כל אותו הזמן זמן חיוב להדליק. לכן רשאי לברך וצונו ואם מדליק בעוד היום גדול [דהיינו קודם השקיעה דאז ל"ה עדיין זמן חיוב כמשי"ת בדברינו שאח"ז] באמת צריך לקבל שבת מיד כמ"ש בשו"ע וכיון דמקבל שבת מקרי זמן חיוב כמ"ש לשי' הבה"ג ורשאי לברך:
ולכאורה קשה לשי' הבה"ג מהא דאמרינן בשבת (דף כ"ד ע"ב) דביתהו דר"י הות מאחרה ומדלקת לה א"ל ר"י תניא לא ימוש עמוד הענן כו' ועמוד האש משלים לעמוד הענן [אלמא אורח ארעא בהכי רש"י] סברה לאקדומה [בעוד היום גדול] אמר לה ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר ע"כ. והנה כבר הוכיחו הפוסקים מברכות דאם מקבלין שבת תיכף מותר אף להקדים. וא"כ לבה"ג דהדלקה הוי קב"ש ואף כשאינו מקדים ע"כ מקבל שבת. א"כ האי ובלבד שלא יקדים היכי משכחת לה. ונלענ"ד דאדרבה מסוגיא זו למד הבה"ג דינו. דלכאורה קשה טובא בסוגיא זו חדא דלא הוזכר זמן הדלקה בגמרא דלימא ע"ז ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ורש"י הוסיף הות מאחרא סמוך לחשיכה. ולאקדומי בעוד היום גדול. אבל בש"ס לא הוזכר. ומה שמבואר בשו"ע מתחילת השקיעה וכן מה שמבואר בדף ל"ה ע"ב אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשימשא אריש דיקלא אתלי שרגא הו"ל לש"ס להזכיר כאן כדאמר רבא לשמעיה. או דמתחילת השקיעה דמשמע דשיעורא דרבא הויא הקדמה ויתבאר לקמן. אלא דמיירי דמקבל שבת מיד וגם זה הוא דקשה על שי' הפוסקים, דהו"ל להזכיר דיקבלו שבת מיד] כדאשכחן כהאי לישנא בברכות דף ח' ע"ב א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר כדאמר להו ריב"ל לבניה אשלימו פרשיתייכו עם הצבור עכ"ל. ועוד הוי בה הר"נ דהא וודאי היתה מדלקת קודם לבה"ש. וגם ע"כ הוסיפה מחול על הקודש דהא שבתות ויו"ט מחויבים הם בכך וכיון שכן מאי קאמר לה ר"י תנינא לא ימוש הרי כבר היתה מוסיפה מחול על הקודש. והר"נ תי' דהיתה סבירא דלהדלקת הנר א"צ תוספות משום דהוה מלאכה של קודש והיתה עושת תוספות שבת לשאר דברים אבל לא להדלקה כו' והיתה סברא לאקדומא לעשות לה תוספות גדול כשאר המלאכות כולן כו' עיי"ש. ולפע"ד לא זכינו עדיין להבין האיך היתה מפקא מסברא זו מתוספות דהוי מ"ע דאורייתא. ועוד דכל עיקר הדלקת הנר לא הוי אלא מ"ע דרבנן. והש"ס מדמי לה לנר חנוכה. והאיך נדחה מחמת זה מ"ע של תורה. ועוד לפי דעת הר"נ משמע דאסור לעשות תוספות גדול להדלקת הנר. וצ"ל לדידיה הא דרב צלי של שבת בע"ש באמת לא היה מדליק הנר. ואשתו הדליקה כדין. ודעת הפוסקים אינו כן ואפשר דמפרש מ"ש ובלבד שלא יקדים היינו קודם פה"מ. גם קשה לומר דהיתה מקבלת שבת לקצת דברים ואינה מקבלת לכל הדברים. ואף לפי המסקנא ס"ל להר"נ כן [ומדברי הר"נ האלו ראיה לסברת החולקין בס"ס רס"א דמותר לעשות כל השבותין אחר קב"ש רלא עדיפא מבהש"מ ואף דמקבל שבת לא הוה כשבת עצמו לכל הדברים דהא דביתהו דר"י הוה מקבלה שבת והיתה מדלקת אח"כ]. אבל לפ"ד א"ש דדביתהו דר"י הות סברא דצריך להביא האור ביקרא דשבתא כמש"ל לכן היתה מקבלת שבת לכל הדברים כמש"כ הר"נ והוי יקרא דשבתא ואח"כ היתה מדלקת. ומה שאמר דהיתה מאחרא היינו אחר קב"ש דהא קבלה שבת לכל הדברים. ושייך מאחרא היינו אחר הקבלה. אבל מ"מ לא אחרה סמוך לחשיכה וגם להדלקה היתה עושית תוספות אלא דהיתה מתאחרת להדליק אחר שקבלה שבת לכל הדברים כי היכי דתיתי האור ביקרא דשבתא ומקרי יקרא דשבתא כיון דקבלה שבת למקצת הדברים. ור"י תני לה לא ימוש כו' דאדרבה דאורח ארעא שיבוא עמוד האש קודם שהלך עמוד הענן. ה"נ כבודו של שבת שיבוא האור קודם קבלת שבת. סברה לאקדומי פירוש להדליק ולקבל שבת אח"כ ותני לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים פי' שלא יקדים ההדלקה לקבלה. אלא בהדלקה צריך לקבל שבת דהיינו שבגמר הדלקה יחול קדושת שבת:
(ע"כ דברי הרב הנ"ל)
מה שהשבתי לו ע"ז
הנה במש"כ כ"ת ונלע"ד דבהגמ"ר ר"מ לא הי' מברך כו' ונר של שבת אין גמר מצותה אלא בשעת אכילה כדאמרינן בע"פ (ט"ס וצ"ל בפ' ב"מ דבע"פ לא ידעתי ענין לזה) ור"י אומר שיש לברך דגמר מצותה שרואין לשמש בה בבית ובש"ג כתב והוי נמי גמר עשייתה בשעת הדלקה שרואין כו' (הדברים שהביא מהש"ג לא מצאתים) ומשמע דס"ל שיהא הגמר מהמצוה תיכף ואם אין תיכף אף דאין צריך מעשה אחרת לגמור אין מברכין. וא"כ בשלמא אי אמרינן תיכף אחר הדלקה הוי תוספות שבת הוי גמר מצוה אבל אי קאמרינן דאכתי לא הוי' קבלת שבת לא הוי גמר מצותה וא"צ לברך והרמב"ם כו' אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך עכ"ל בדלוג והאריך בזה. והנה כ"ת מפרש דטעם הר"מ שאין מברך מפני שהדלקה קודם זמן ההנאה. והר"י סובר שההנאה תיכף מטעם שמשמש לצורך וע"ד זה בונה כת"ה בנינו לתרץ דברי הבה"ג. ואנכי רואה בזה פרץ נבעה בחומה נשגבה. ראשית לשיטת כת"ה קשה מאד הלא המקיל היותר גדול המהרי"ל שמתיר לברך מפני שלום בית ועל תוספות אורה ועל תשמיש כל דהוא ואעפ"כ מודה הוא לפסק השו"ע שאם אין הנרות דולקות עד הלילה דהוי ברכה לבטלה וע"כ לא כתב המג"א בשמו בס"ק י"ז דליכ' איסור' אלא באם באותו מקום קצת חושך ומשתמש שום דבר לא ור הנר. אבל במקום שיש אורה כ"ע מודים שאין עדיין מצוות הנר. וכ"ת בא לאמר שלהר"י כבר קיים מצוות הדלקה במה שרואה לשמש בה בבית א"כ במקום אורה לא יברך גם להר"י על הנרות של שבת. וזה לא ניתן להאמר. ועוד לשיטתו שמפרש דמה שאמרו במנחות מ"ב ע"ב כל מצוה דעשייתה גמר מצוה צריך לברך היינו שהמצוה מתחלת תיכף אחר הברכה הי' להגמ' לאמר דעשייתה התחלת המצוה ויותר הי' להגמ' למימר שמצותה תיכף לעשייתה אבל לפרש דבריו במאמר גמר מצוותה אין במשמע. שלישית כת"ה עושה בזה מחלוקת בין הר"מ והר"י עם הרמב"ם אשר הרמב"ם אינו מצריך תכיפות אלא שלא יהיו אחר עשייתה צווי אחר. רביעית לשיטתו יקשה אמאי מברכינן על עירובי תבשילין שמערבין עריו"ט כל היום אע"פ שאין התועלת ממנו רק ליו"ט שיוכל לבשל לשבת ועירובי חצרות מברכין אע"פ שאין הנאת הטלטול אלא בשבת ויו"ט ועצם העירוב אינו חל אלא משחשכה כמש"כ המג"א סי' שס"ו סק"כ וז"ל וי"ל דמ"מ כיון שעדיין לא נכנס שבת עדיין לא קנה עירוב עסי' שצ"ד אכן בכניסת שבת חלה המצוה ורשאי לברך עכ"ל מג"א ואעפ"כ מברך כל היום כולו ודוחק לחלק דהכא מצוה והתם הנאה המתרת וכן בדיקת חמץ שאמרו בפסחים ז' ע"א שמברכין אע"פ שאין תועלת מהבדיקה עד שיגיע הפסח והרבה דברים כזה אבל הדבר ברור שאין צריך בזה תכיפות מפני שמצוות הדלקה הטילוה לעשות בערב שבת לצורך שבת ובכל הזמן שתתראה הדלקתו לצורך שבת אע"פ שאינו מקבל שבת אז מצוה קעביד מיהו אם מקדים להדליק כשמקבל שבת תיכף גורם עי"ז שיתראה הדלקתו לצורך שבת כבסעיף ד' ולא דמי למה שמביא כת"ה מסי' ח' וסי' ל' שאם הי' משכים בדרך ומניח ציצית ותפילין קודם היום שאינו מברך דהתם לא תקנו בתחלה ההנחה והלבישה אלא אחר בוא היום והוא עושה קודם בוא היום בשעה שלא נצטוה עדיין אבל בשבת מצוות ההדלקה הטילוה חכמים בערב שבת ובשעה שעושה אותה הוא מקיים המצוה וכן בדיקת חמץ אור י"ד הוא זמן שהוטל עלי' המצוה לעשותה. והביאור בגמ' פשוט שמה שאמרו דעשייתה לאו גמר מצוה כגון תפילין וכן ציצית למד"א חובת גברא אין צריך לברך היינו שאין העשי' גמר להמצוה אלא צריך עשי' אחרת שעשיית התפילין אינה מצוה עד שיניחם והטלת ציצית אינה מצוה עד שילבש הטלית משו"ה אין לברך וזהו שכתב הרמב"ם פי"א מה"ב ה"ח שמביאו כת"ה כל מצוה שיש אחר עשייתו צווי אחר אינו מברך וכו'. וכוונתו למעשה אחרת כעין הלבישה וכ"ז פשוט עד שאינו צריך לפנים. וביאור דברי הר"מ והר"י בהגמ"ר שמביא כת"ה הוא ג"כ תלוי בזה שר' משולם מפרש שאין מצוות הדלקה אלא במקום אכילה כהסמ"ג ומפרש מה שאמרו שלום ביתו היינו לא מתאכיל לי' ולא משתתי לי' ומעני' שבתא בלא נר כמו השאלתות שאלתא ס"ג שמביא כת"ה וס"ל שאין מצוות הנר אלא שיהא מאיר לו בשעה שאוכל ממש וכמו שאמרו שבת כ"ה על יניחנו ויצא הדלקת נר בשבת חובה ופירש"י ותוס' בשעת אכילה וא"כ אחר ההדלקה מחסרא מעשה האכילה והוי ממש כמטיל ציצית דמחסרא לבישה ותפילין דמחסרא ההנחה ולפיכך אינו מברך והר"י סובר שאע"פ שאין מצות הדלקה רק בשעת אכילה מ"מ אין הכוונה שיהא אוכל ונהנה לאורה אלא שישתמש בה צורכי אכילה. וחסרון השימוש לא הוי חסרון מעשה שכן כל עת שיבקש לשמש צריך שיהא האור קודם לו. וכן מברכין על העירוב מטעם שצריך העירוב קודם הטלטול וכן בעירובי תבשילין שצריך שיקדם העירוב להבישול לצורך שבת וכל כיוצא בזה. ולא כה"רם שיהא שמח באכילתו בראיית הנר שאז צריך הקדם האכילה ואח"כ שמחת הנר ודמי לקדם הלבישה ואח"כ קיום מצוות ציצית וא"ת בתפילין נמי הלא צריך להקדים הכתיבה לההנחה וכן בציצית צריך להקדים הטלת החוטין בהבגד קודם הלבישה וא"כ למה קאמר הגמ' מנחות מ"ב ע"ב דעשייתה לאו גמר מצוה ואין מברכין בביאור דברי הגמ' שם מוכרח לפרש הטעם שאין כתיבת התפילין בעצמם שום מצוה כלל. שכן אם מצא פרשיות כתובות אינו כותב דוגמא דאמרי' מכות ח' ע"ב כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה ורק אחרי שמניחן אז נמצא שהי' הכתיבה הכשר מצוה וס"ל להגמ' דאף על הכשר מצוה הי' לנו לברך אלא לפי שאינו נעשה רק אחר מעשה אחרת משו"ה אזדא לה ברכה אבל הדלקת הנר היא עצמה חובת מצוה שאפי' ירצה לאכול בחושך מ"מ צריך ומחויב להדליק ואם מצא דולק יכבה וידליק לכן אם ההדלקה מועלת קודם שעושה המעשה א"כ כבר נעשה המצוה בטרם עושה המעשה וא"ת אפי' לר' משולם שעיקר מצות הדלקה דווקא בשעת אכילה מנ"ל ממנחות שאין מברכין דלמא דווקא בהכשר מצוה צריך דווקא גמר מצוותה אבל במצוה עצמה מברכין אפי' בלא גמר הא מוכרח בגמ' שאין נ"מ בין הכשר מצוה למצוה עצמה שאם מחוסר מעשה לקיום המצוה אין מברכין אפי' במצוה עצמה שכן קאמר הגמ' הטעם שם דמברכין במילה שהיא מצוה עצמה דווקא מפני שעשייתה גמר מצוותה. ומה שפי' כת"ה שמפני שראוי לשמש לאור הנר הוי כראוי לבילה שאין הבילה מעכבת וה"נ אינה מעכבת הברכה א"כ בציצית נמי הא ראוי ללבוש תיכף הבגד וליחשב עשייתה גמר מצוה אף למד"א חובת גברא. ובמנחות פטרו בהדיא מברכה למד"א חובת גברא. והנה כת"ה בשטף דבריו מזכיר תמיד שההנאה במה שרואין את הנרות ובמה שמסלקין היד ורואין לאורה פשוט ג"כ שכוונתו לא לראי' בלבד אלא למה שיכול לראות ולהשתמש לצורך אכילה שכן הר"י קאמר מפורש בהגמ"ר שרואין לשמש בה בבית ולישא הכלים על השולחן. ובשעה שרואה ואינו נושא כלים כת"ה קורא גמר מצוה מפני שראוי לישא כלים אם כן בבגד מצויץ נמי ראוי ללובשו אלא ע"כ כמו שכתבתי שבבגד אינו נעשה ההכשר רק אחר הלבישה והכא בהדלקה צורך הנר קודם להתשמיש:
ומש"כ כ"ת עוד לשיטתו ולהכי מוכרח לו לקבל שבת תיכף בשעת הברכה כדי שיהי' הגמר מצוה תיכף אבל אם תברך קודם הדלקה דאם לא תקבל שבת עד אחר ההדלקה א"כ הגמר הוי אח"כ בשעה שמקבל שבת כו' כי אם הראי' הבאה אח"כ דהוה קודם דקודם עכ"ל בדילוג. לענ"ד עיקר צורך התכיפות גם לשיטתו היינו אלא אחר ההדלקה בעצמה שלא אמרו במנחות כל שברכתה גמר מצוה אלא כל שעשייתה והעשי' היא ההדלקה לא הברכה ואם היא מקבלת בגמר הדלקה שבת אין לך תכיפות לעשייתה יותר מזו. ופשיטא דלא הוי קודם דקודם שההדלקה לא הוי הפסק שהברכה הוא על ההדלקה ואמרו בברכות מ' ע"א טול כרוך טול כרוך אין צריך לברך ואפי' אמר למאה ונהי דהתם דיעבד מ"מ ההדלקה בעצמה עם הברכה שעלי' מסתבר שאפי' לכתחלה אין זה הפסק כלל. ואי איכא להקשות איכא להקשות לדידי כיון שצריך שתקדום קבלת שבת א"כ מחסרא מעשה קודם גמר מצותה. אבל לזה לא יהי' התועלת במה שתשים ידה על עיני' ותברך אח"כ. שא"כ בציצית ותפילין אחר שלובשם ימשמש בציצית או התפילין ויברך ברכת לעשות ציצית וברכת לעשות תפילין וע"כ הדבר פשוט כיון שבעת עשי' לא הי' אפשר לברך שוב אין כאן ברכה ה"נ אם בעת הדלקה לא הי' אפשר לברך לא הי' כאן גם ברכה אח"כ כלל אולם באמת חסרון קבלת שבת אין זה חסרון מעשה שתעכב הברכה שאם היא לא תקבל שבת מ"מ כשיהי' לילה אז השבת יחול בעצמו ואין צורך לקבלתה אלא להקדים הזמן וזה לא מיקרי חסרון מעשה:
מש"כ כ"ת עוד נראה לומר בטעם דפורסים ידיהם דחזינן אם הביא פורס מפה ומקדש וא"כ הדלקת הנר כי היכי דתיתי האור ביקרא דשבתא אחר קבלת שבת צוו חכמים לפרוס ידיהם לפני הנרות כו' עכ"ל בדלוג לענ"ד אין הדברים דומין וכי פריסה פריסה גמר מר התם בלא"ה המאכל מוכן אלא שהוא במקום אחר לכן גם עתה אע"פ שהפת על השולחן כיון שהמפה פרוסה ומכסתו הרי הוא כמונח בתיבה ואחר קידוש כשמגלה את הפת הוא כמביאו אז לסעודה אבל הכא מצוות הנר שתראה לצורך תשמישה ואפילו באותו זמן שידי' פרוסות לעיני' האור מאיר בבית ובכל עת שתרצה להשתמש תסיר ידה מעיני' וכיסוי עיני' אינה כלום. ואין ניכר יקרא דשבתא בענין האור במה שהסירה ידי' מעיני' יותר מאשר נראה מקודם בעוד ידי' פרוסות:
מש"כ כת"ה עוד בד"ה ויותר נראה אולם מדברי התה"ד המובא בט"ז סי' תרע"ג סק"ט וכו' ודבריו צריכין ביאור במש"כ שם כיון דא"א בענין אחר חשיב' הכשר מצוה הא אין מברכין על הכשר מצוה כמו בעשיית ציצית ותפילין. ועוד דהא בכל הכשר מצוה ודאי אם נאבד קודם שעשו המצוה מחויב הוא לעשות אחרת ע"כ. כת"ה הולך בזה לפי פירושו במס' מנחות אבל כבר בארתי שהפי' הנכון בגמ' שמברכין גם על הכשר מצוה כמו על מצוה עצמה אלא שאם יש חסרון מעשה עוד להמצוה אין מברכין כדברי הרמב"ם ז"ל ואין חולק עלי' ומשו"ה יכול לברך גם מבע"י על ההכשר בלבד דשבת ממילא קא הויא ולא הוי חסרון מעשה. ומה שהקשה כת"ה עוד דהא בכל הכשר מצוה ודאי אם נאבד מחויב הוא לעשות אחרת. תשובתו דע"כ אין נר חנוכה דומה לשאר מצות דלמד"א כבתה אין זקוק לה אפי' כבתה תיכף ע"כ אי מה שהיא דולקת והולכת עושה המצוה הטעם למה באמת אינו זקוק להדליק הוא מפני שלא חייבו חכמים אלא שיעשה הוא ההכשר לההדלקה ואי דולקת דולקת וא"ל לא חייבוהו יותר והיינו ממש דברי התה"ד שמברך על ההכשר ואין זקוק למה שיהי' לבסוף ואפי' אם תאמר למד"א כבתה אין זקוק עיקר המצוה היא מה שמדליק ומשו"ה אין זקוק יותר וזה נראה עיקר ומברך על המצוה מ"מ דייק התה"ד מזה דדיו בע"ש בהכשר דלפ"ז דעיקר המצוה הוא ההדלקה פשיטא שצריך שתהי' ההדלקה בעת החיוב מהמצוה היינו צה"כ וא"כ האיך מברכין בע"ש הא בשעה שהוא מדליק עדנה לא הגיע זמן המצוה ומדחייבו חכמים להדליק שמונה ימים וא"א לשמונה ימים בלא שבת ע"כ שחייבו חכמים בע"ש בנר חנוכה ההכשר מצוה בלבד וסברת הט"ז היא כיון דבע"ש אי אפשר בענין אחר וחייבו חכמים הוי אז ההדלקה אף קודם הזמן מצוה ממש:
וכתב כת"ה עוד שאי אפשר לברך אח"כ אין לברך קודם ול"ד להבדלה משום דהתם אינו אומר וצונו אבל הכא איך יאמר וצונו כיון דעדיין לא נצטוה עכ"ל ואין דבריו שוים לי שיכול לומר צונו שהרי נצטוה מה"ס ומושבע ועומד הוא אלא שאין יכול לברך מפני שאין עתה זמן המצוה והיינו טעם נמי דבדיקת חמץ קודם י"ד שמביא כת"ר שאין מברך שאז אין זמן המצוה והדרא קושיתי' מ"ש מהבדלה. והנראה לענ"ד דהבדלה טעמא לחוד שבאמת עיקר ההבדלה בין שבת לחול היא באותה רגע של צאת הכוכבים שא"א לעמוד עליו. וחכמים הטילו לברך לא בעת ההבדלה ממש אלא בלילה שלאחר ההבדלה והיום שלאחריו ועד ג' בשבת משום דמיקרי בתר שבתא וה"ה שיכול להבדיל בשבת גופא בשעה שהיום נוטה לערוב שזה הוא קודם לההבדלה והשבת הולכת לצאת והוי אז שעת ברכה יותר ממ"ש שכבר באה ההבדלה דבכל הברכות מברך עובר לעשייתן. מה שא"כ בנר חנוכה ובדיקת חמץ שהמצוה תלוי' בעשיית בני אדם והברכה קבעו חכמים בזמן חיוב עשייתן אין לברך אלא בזמן החיוב מהעשי' וה"ט דתפילין וציצית שאין מברך קודם אור היום. אבל לעולם זמן עשייתן מיקרי לענין הדלקה ע"ש מפלג המנחה שאז הערב ממשמש לבא ולענין בדיקת חמץ כל ליל י"ד ולענין עירוב וכדומה כל היום ודלא כמש"כ כת"ה והאריך בזה שאך הזמן האחרון שאין לאחר עוד יותר מקרי זמן עשייתן:
ומש"כ כת"ה כמ"ש הפוסקים גבי טבילת גר דלא יכול לברך קודם הטבילה דאינו מחויב עדיין במצות. ואחר הטבילה כבר הוא טבול אפ"ה צ"ל כיון דבגמר טבילה חל עלי' הצווי בטבילה יכול לאמר וצונו על הטבילה שקודם עכ"ל כת"ה. ואין דעתי הולמת תירוצו כיון דמקודם לא נצטוה. ואחר הטבילה אין שייך לאמר שנצטוה א"כ לא היתה אפי' רגע אחת שיחול עלי' הצווי וקושיתו חזקה מתי נצטוה שיאמר וצונו וע"ז לא תירץ כלום. ונראה לענ"ד ראשונה שאין הנחתו הנחה דאפשר לאמר כיון שקיבל על עצמו להתגייר חל עליו החיוב והצווי לטבול ולעשות יהודי כדין ושפיר מקרי אז נצטוה ואנא שמיע לה ממה שאמרו בע"ז ס"ה ע"א אר"י גר תושב שעברו עליו י"ב חודש ולא מל הרי הוא כמין התם שקיבל עלי' למול ולא מל אלמא אע"פ שגר תושב בעלמא אין צריך למול מ"מ כיון שקיבל עלי' למול מחויב למול ואם אח"כ אינו מל עוד גרע יותר מנכרי דעלמא ה"ה עכו"ם דעלמא שקיבל עלי' להתגייר מחויב למול ולטבול וא"כ הי' עת שנצטוה אלא ימה אמרו הפוסקים שאז לא הי' בכלל ברכה שעדיין אינו יהודי שהנכרים אף על דברים שהמה מצווים אינם בכלל ברכה לכן מברך אח"כ. ועוד פשוט דמה שאומר וצונו על הטבילה לא על טבילת עצמו הוא אומר אלא שצונו שלא נחשוב עבו"ט שבא לעשות יהודי בכלל ישראל לענין כל התורה כולה דאכילת פסחים וחיתון ונתינת רבית וכאלה אלא דווקא אם טבל ויכול לאמר הגר על עצמו לאחר שנתגייר שנצטוה על זה שלא לחשוב איש עכו"ם בתורת יהודי אלא א"כ טבל דוגמא שמברכין בברכת נשואין וצונו על העריות אף שהאשה שהוא נושא לא היתה בכלל ערוה מעולם.
ובמה שכ' כ"ת ע"ד דביתהו דר"י דהוות מאחרא ומדלקת וסברא לאקדומי ואמר לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר לפרש דהיתה מאחרא אחר קב"ש. לאקדומי להדליק ולקבל שבת אח"כ. ותני לה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים שלא יקדים הדלקה לקבלה אלא בהדלקה צריך לקבל שבת דהיינו שבגמר הדלקה יחול קדושת שבת עכ"ל בדילוג. לענ"ד אין לפרש כן דקבלת שבת לכל שאר הדברים מאן קמדכר לה הכא ועוד כבודו אומר שלא יקדים הדלקה לקבלה אלא בגמר הדלקה יחול קדושת שבת. בגמר הדלקה דקאמר כוונתו אחר גמר הדלקה דאל"כ עושה גמר מלאכה בשבת וא"כ לעולם מוקדם הוא הדלקה לקבלה ולפרש לאקדומי הרבה קודם הקבלה ומה שאמר הסבא שלא יקדם יהי' כוונתו שלא יקדם הרבה אלא הקדמה מועטת. אינו מתקבל לפרש כן דברי הגמ'. אבל לענ"ד מה שאמר הות מאחרא היינו מזמן שמדליקין הצבור שהצבור הי' מדליקין בזמן תקיעה שלישית או שיעורים אחרים המוזכרים בגמ' ולא הוצרך הגמ' להזכיר פה הזמן כאשר הקשה כת"ה על רש"י ור"נ לפי שקאי על זמן שהדליקו בכל מקום תמיד ודביתהו דר"י היתה מאחרת לפי שסברה שכמו כשהקב"ה האיר לישראל לא הי' עמוד אש בא אלא בלילה הה"נ כשאנו מאירין לפניו לכבוד יום ששבת בו הי' לנו להדליק בלילה אלא שאי אפשר מפני איסור מלאכה לכן כל מה דאפשר לקרב ההדלקה אל הלילה טפי עדיף. ואף אחר תקיעה ששית הי' זמן להדליק נר כדאמרי' ל"ה ע"ב שאם בא להדליק לאחר שש תקיעות מדליק ואף דדחינן מ"מ עד תקיעה ששית כ"ע מודים דיכול להדליק ועדיין הי' זמן ותוס' שבת קודם ביהש"מ. ותני לה ר"י שגם הקב"ה כשהאיר לישראל הי' מביא עמוד האש קודם הלילה בעוד יום א"כ גם אנו צריכים אף מבלעדי איסור שבת להקדים ההדלקה מבעוד יום ואח"כ סברה לאקדומי ולהדליק קודם שמדליקין הצבור כיון דרשות ומצוה להקדים ותנא לה ההוא סבא דאין להקדים ואין לאחר להצבור וראי' ברורה לזה דגם בברכות ח' ע"ב ג"כ שלא יקדים ושלא יאחר קאי קודם לצבור ואחר הצבור וקרוב בעיני דאכל המצות תנא ההוא סבא שלא יקדים לצבור ולא יאחר לצבור ומשו"ה מייתי לה הגמ' הכא בשבת והתם בברכות:
(מידידי הרב הנ"ל)
חדרעק"א ס"ד הנר דולק מבעו"י היינו שהיה דלוק לענין אחר כו'. אבל דיעבד ש"ד כו' ולישנא דרמ"א מבעו"י גדול אינו מדוקדק ובתוס' והטור לא הזכירו תיבת גדול עכ"ל. והנה פשטות דברי התוס' דהביאו ראיה להיותה דלוקה מבעו"י דאף דיעבד לא מהני מהא דלא יקדים כי גם לא יקדים לא מועיל אף דיעבד. ומנ"ל לרבינו לדחוק כן. ונראה דיצא לרבינו מהא דקיי"ל בס"י בהג"ה דמהני תנאי שלא לקבל שבת בהדלקה כשצריך לדבר וא"כ כ"ש דמהני בדיעבד אך כבר הרגיש הרמ"א עצמו בזה וכתב דדווקא אם הדליקו בעוד יום גדול צריך לקבל שבת תיכף. ומ"ש דבתוס' ובטור ליתא. הנה ברש"י בשבת (דף כ"ד) כתב בהדיא הות מקדמה ומדלקה. היינו מבעו"י גדול. וע"ז נמשכו תוס' ורא"ש אך אימתי הזמן אשר כיון רמ"א מבעו"י גדול לא נתבאר. ומדברי הגר"ז בק"א סק"ב נראה דמפרש דכשהוא יותר מכדי זמן צליית דג קטן לקבלת שבת או לכניסת שבת אינו רשאי להדליק ואף בדיעבד לא מהני. עיי"ש דע"כ כוונתו כן דאל"כ לא הוה מייתי ראיה מש"ס לשיעור צליית דג. אך מדברי הרמ"א לא משמע כן. ויותר נראה דשיעור זמן תוספות הוא מתחילת השקיעה כמ"ש בסי' רס"א ס"ב. ואם מדליק קודם זמן זה מקרי מבעו"י גדול. וכן מצאתי בסידור דה"ח. ובזה נסתר מ"ש על המג"א סקי"א דיתנה עיי"ש משום דמיירי קודם זמן השקיעה. אך מ"ש בדה"ח בסק"א ובסק"ג דשיעור זמן השקיעה הוא שוה תמיד ע"ב מינוטין. ולדבריו מותר להדליק עד נ"ז מינוטין אחר השקיעה אף בחורף. וח"ו ישתקע הדבר כו' כי הוא נגד החוש והוא לילה גמור בחורף. וכ"כ הגר"א סי' רס"א סקי"א וכן מצאתי בש"מ ברכות דף כ"ז דגם זה השיעור הוא משעה זמניות ובאמת זמן פלג המנחה הוא רק שיעור חלק כ' משעה קודם השקיעה עי"ש:
מה שהשבתי על דבריו
מה שכתב אחדרעק"א סי' רס"ג ס"ד דכתב דאי יוצא בהדלקה דווקא בהדליק הנר לענין אחר והקשה דפשטות דברי התוס' דהביאו ראי' דצריך לכבות מהא דלא יקדים משמע דגם אם הקדים בדיעבד לא מהני ומנ"ל לרבינו לדחוק וכו' עכ"ל דברים שנראו לכבודו לדוחק בעיני המה מרווחים דבודאי קשה מנ"ל להתוס' שבת כ"ה ע"ב ד"ה חובה דאפי' בדיעבד שאם הי' הנר מודלק ועומד דצריך לכבות ולחזור ולהדליק מההיא דלא יקדים דלמא התם רק לכתחלה קאמר אבל בדיעבד שפיר דמי. וע"כ פי' דברי התוס' כך הוא שאותם שהי' אומרים טעם אחר שלא לברך על הדלקת הנר משום שאם היתה מודלקת ועומדת לא הי' צריך לכבות ולחזור ולהדליקה. מנא ידעו שאינו צריך לכבות ע"כ דנו את הדין מסברא שכיוון שלא אמרו בטעם הדלקה אלא משום שלום בית בדף כ"ג ע"ב והכא משום חובה לאכילה. וא"כ אם הי' נר דולק מכבר שיש אור בבית ואין צריך תו להדליק משום שלום בית וצורך אכילה אין כאן מצות הדלקה והלכך לא דמי לנ"ח דאמרינן כ"ג ע"א מכבה ומדליקה דהתם ההדלקה בעצמה היא מצוה ופרסומי ניסא אבל הכא העיקר שלא ישב בחושך. וע"ז בא ר"ת ודחה דבריהם שאם לא הי' מצוה רק שלא ישב בחושך א"כ גם בתחלה הי' מותר להקדים ההדלקה. כיון שיאיר בלילה תו לא צריך. אלא ע"כ שמשום שלום בית וחובת אכילה קבעו חכמים ההדלקה עצמה למצוה א"כ הדלקת נר שבת דומה להדלקת נר חנוכה שאם היתה מודלקת ועומדת שצריך לכבות ולחזור ולהדליקה. אבל שאם הדליקה קודם פלג המנחה שיהא מחויב לכבות אין ראי'. ולשון ר"ת שאמר שאם הי' הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק משמע דווקא מודלק ועומד לענין אחר ולא לשם שבת: