דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח
סימן א
אשר שלחתי להרב הגדול וכו' מוה' הענדיל נ"י.
ע"ד שכתב המג"א בסי' רמ"ב ריש הלכות שבת להשיג על העו"ש במה שכתב דבשבת בעינן כולו לכם. והקשה עליו מהא דכתיב שבת לד' אלקיך ובגמ' נמי אמרינן הכל מודים דבשבת בעינן נמי לכם:
ולענ"ד מה שהקשה משבת לד' אלקיך לא קשה דהכי פירושא דקרא שביום הזה שבת השם בעצמו כמה שנא' וישבות ביום השביעי. משו"ה אין הכרח לפרש חציו לד' כמו שההכרח לפרש עצרת לד'. ועוד לשיטת המ"א דבשבת נמי בעינן חציו לד'. א"כ לר"א כיון דקמודי חציו לכם מוקראת לשבת עונג דדוקא הוא. א"כ חציו לד' משבת לד' אלקיך נמי דווקא הוא. א"כ הי' להגמ' למימר הכל מודים דבשבת בעינן חציו לד' וחציו לכם. אע"ג דביו"ט קאמר ר"א או כולו לד' או כולו לכם. מ"ש דנקט הכל מודים בשבת דבעינן לכם ושבק הא דבעינן לד'. וע"כ צדקו דברי העו"ש דבשבת יכול לעשות כולו לכם. וראי' מפורשת לזה מהירושלמי שמביא הגר"א לקמן בסי' ר"צ מתוך שהפה מסריח התירו לו לדבר בד"ת. הרי לך מפורש דאיכא מ"ד דמעיקרא דדינא אין לעשות לד' כלל כ"א כולו לכם כדברי העו"ש. ואל ישיבני כת"ה דבעצרת נמי קאמר דבעינן לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה. אמאי לא קאמר הגמ' ג"כ חציו לד' וחציו לכם דכיון דלכם דווקא לד' נמי דווקא היא. התם הלכם דווקא לא מקרא אלא מסברא טעם יפה הוא ואיכא למימר שהתורה אמרה אליבא דר"א או כולו לד' או כולו לכם ואם שמחה לו במענה פיו יותר מאכילה אעפ"י שאין גופו נהנה יכול לעשות כולו לד'. ידידו דו"ש שאול הלוי:
סימן ב
וזאת תשובתו אלי.
במה שכתב להצדיק דברי הע"ש הובא במג"א רסי' רמ"ב שכ' דבשבת לא בעינן לד'. והמג"א השיג עליו דהא כתיב שבת לד' אלקיך. וכ' כת"ר דפירוש של שבת לד' היינו דהקב"ה בעצמו שבת בו.
הנה רש"י כ' ר"פ בהר שבת לד' לשם ד'. כמו שנא' בשבת בראשית כוונתו על פ' מועדות אשר בפ' אמור. ולפ"ז גם ביו"ט נוכל לפרש כן. אך דהרמב"ן כ' עליו דא"כ גם ביו"ט הי' לכתוב כן אלא דפירושו ששבת בו ד' [וכוונת הרמב"ן דשבת לד' לא מצינו ביו"ט אבל חג לד' מצינו כ"פ] אך בפ' יתרו כתיב שבת לד' אלקיך כי ששת ימים כו' וינח ביום השביעי מכלל דמה שאמר תחילה שבת לד' אלקיך כוונה אחרת בו. וצ"ל לרמב"ן דמפרש אח"כ. אבל אי נימא כהמג"א א"ש דפירוש שבת לד' אלקיך למצות ד' ללימוד להיות יושב ושונה. ומה שכתב הרמב"ן דפירוש ששבת בו היינו על מה דכתוב בפ' אמור. ומה שהביא כת"ר ראיה מהירושלמי שהובא בהגר"א רסי' ר"צ למ"ד דלא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לאכילה ולשתיה. דע"כ מפרש כן קרא דשבת לד'. תמיהני על כת"ה הלא שם גם ביו"ט אמר. אבל לש"ס דידן דסובר ביו"ט קרא דלד' ללימוד ביו"ט. א"כ ה"ה בשבת צריך לפרש כן. אולם אנכי הרואה דהש"ס בפסחים שבק לכל הפסוקים דבפ' אמור חג לד' שבעת ימים לד'. והביא קרא דעצרת לד' אלקיך על ז' של פסח. דבפ' ראה. וכן לענין לכם שבק קרא דמקרא קודש יהי' לכם דבפ' פנחס. שנא' על ז' של פסח. וכן בכל ימים טובים והביא קרא דעצרת תהי' לכם שנא' לבסוף על שמ"ע. אלא דדוקא על קרא דעצרת דפירושו איסור מלאכה. כמ"ש רש"י בפ' פנחס ובפ' ראה ומפרש הש"ס הכי דמה ששובת ביו"ט ממלאכתו בימות החול. יעשה לד' או לכם:
ובזה מיושב מה דנתקשה בפרמ"ג בסי' רמ"ב על הא דאמרינן כולו לכם. דהא בעי לקרות ק"ש. ולפ"ד א"ש דקאי על העת ששובת ממלאכתו בימות החול צריך לעשות בזה לכם, אבל לקרות ק"ש הא גם בחול צריך. וזה כוונת התוס' ביו"ט דף ט"ו ע"ב ד"ה או אוכל ושותה. ואע"ג דאמר להו ר"א לתלמידיו אכלו משמנים כו' משום סיום הדרשה הוא דהא בשאר ימים נמי אוכלין אחר הדרשה עיי"ש. להכי לא הביא הש"ס אלא קרא דעצרת. אך לפ"ז קשיא אמאי לא הביא קרא דלכם שבתון דכתיב בר"ה בפ' אמור. ועוד דהא בר"ה דעת קצת פוסקים דמותר להתענות. ועוד דהא גם ביוה"כ כתיב שם שבת שבתון הוא לכם. וביוה"כ הא אסור לאכול. וליכא למימר דהיינו לטייל וכיוצא בו. חדא דהא כתב במג"א סי' תקכ"ז ס"ק כ"ב דמי שמתענה בר"ה צריך ללמוד כל היום מאחר דאינו מקיים לכם. אלמא דבלאו אכילה לא מיקרי לכם. ועוד דלפ"ז אנן דפסקינן כר"י דבעי חציו לד'. וחציו לכם. א"כ אסור לעשות יוה"כ כולו לד'. וזה דלא כמנהגינו. ואפשר משום דהתם כתיב שבתון. אולם לא מצאתי קרא בשבת בתורה על לכם כי אם בפ' תשא ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם. ודרשינן מינה היתר למעשה שבת. ובר"פ ויקהל. וביום השביעי יהי' לכם קודש. ולא כתיב שבת אצל לכם. ולפי הנ"ל לא מצינו למידרש מידי מזה. ובירושלמי שמובא בהגר"א כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או עוסק בד"ח. כתוב א' אומר שבת הוא לד' וכתוב א' אומר עצרת לד' אלקיך הא כיצד תן חלק לת"ת וחלק לאכול ולשתות. וט"ס יש כאן עכ"ל הגר"א. והוא טעות דמוכח דהא מייתי תרווייהו קראי לד'. אבל האיך להגיה לא ידענו. דלפמ"ש ליכא קרא בשבת על לכם. ואפשר להגיה מתחילה קרא דעצרת תהי' לכם. דהא גם מתחילה הזכיר. יושב ואוכל. א"כ צריך להקדים קרא דלכם. ולפ"ז נוכל לומר כדברי כת"ר דמשבת לא מוכח מידי [אבל בחגיגה ט' ע"א עצרת דכתב רחמנא ל"ל לאפנויי. סותר קצת דהא מבעי להך דרשא דהכא. אלא משמע דאף בלא עצרת הוה מצי למידרש]. אך מ"מ לא הבנתי דהאיך יליף בירושלמי שבת מיו"ט. אי משום דהוקש שבת למועדות. הא ע"כ לא הוקשו לזה דהא עונג בשבת הוי מדרבנן. וביו"ט מדאוריית'. כמ"ש בש"ע של הגר"ז רסי' רמ"ב בשם הרמב"ן. אח"כ ראיתי בב"ח רסי' רמ"ב שהביא בשבת קרא דלמען ינוח. ואין זה נוח כשלא יאכל וישתה. וכן כתב אח"כ דבשבת לא מצינו מפורש קרא דלכם. ות"ל שכוונתי לדבריו:
ובמ"ש יתישב קצת דברי הרמ"א בסי' ר"צ והוא מהמדרש תנחומא. ול"פ מה דאמר ר' ברכיא לא נתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהן בד"ת אלו הפועלים. ומה דאמר ר"ח לא נתנו שבתות ויו"ט אלא לאכילה ולשתיה ע"י שהפה מסריח התירו לו לעסוק בד"ת אלו ת"ח עיי"ש. ומשמע דע"ז קאי קרא דלד'. וע"ז קאי קרא דלכם. אשר לא מצינו דוגמתו בכל התורה. ולפמ"ש דפירשו קרא דעצרת דמה ששובת ממלאכת חול יתן זה לד'. ליכא לאוקמי הך קרא בת"ח. דהא אינו שובת בשבת ממלאכת חול יותר מימות החול. להכי מחויב בעונג. מקרא דקראת לשבת עונג:
ואכתוב לכת"ר מה דאיני מבין סיום דברי הגר"א בסי' ר"צ. ולכאורה משמע דפליגי בפלוגתא דר"א ור"י ובגמ' דידן אמרינן הכל מודים כו' עכ"ל. דמאן הוא הסובר כר"א ומאן הוא הסובר כר"י. הא לר"א ור"י תרווייהו קראי מתוקמא. והנך אמוראי חד אמר דדוקא לאכילה ניתן. וחד אמר דווקא לתורה. אולם לדינא לא ידעתי מה זה האריך כת"ר לקיים דברי הע"ש. איך שיהי'. אם מקרא דלד'. אם לא. הלא מבואר בסי' ר"צ מגמ' דגיטין דאסור לקבוע סעודה בזמן בה"מ ומשפחה אחת נעקרה בשביל זה. וא"ת דזהו מתקנת משה שתיקן לדרוש הלכות שבת בשבת. ואפשר דמטעם זה אמרו ר"פ כל כתבי משום ביטול בהמ"ד. אבל ר"פ מפנין אמרו משום ביטול בה"מ ומשמע שם בגמרא דמשום מצות ת"ת הוא. ומצוה רבה היא. ול"ש לן בין שבת לחול. הרי מבואר דמצות ת"ת איכא בשבת ואף לת"ח כדאמרינן בפ' מפנין. ולא הי' מקום לתלמידים ועמר כל השדה וכמה מעשיות שם בשבת דאמרו לתלמידיהם צאו וסדרו. וכיון דכן כיון דבשבת בטל ממלאכה הרי מחויב בת"ת ואפשר דהע"ש יפרש כל הנך עובדי דלא היו להם במה להתענג להכי חייבים בת"ת. אבל במי שיש לו להתענג פטור מת"ת. משום מ"ע דלכם ולד' ליכא בשבת:
ומה שהביא כת"ר ראיה לדבריו מדאמרינן שם הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם [כן היא גרסת המג"א וגי' דידן] ואם נאמר דלד' דכתיב בשבת פירושו ללמוד. א"כ כיון דלכם דווקא. א"כ גם לד' דווקא דהא לא נוכל לפרש דאו אוכל כו' או לומד. וא"כ הו"ל לש"ס לומר דהכל מודים דבעינן חציו לד' וחציו לכם:
מלבד דלפי גי' המג"א דבעינן נמי לכם. הלא הוזכר כן בש"ס. עוד זאת דנראה ברור דמה דאמר ר"א או כולו לד' או כולו לכם. לאו דווקא דכן הוא מחויב לעשות אלא אי בעי עביד חציו חציו נמי עביד. נהי דממה שאמר ר"א לתלמידיו ביו"ט דף ט"ו אכלו משמנים אין ראיה. כמ"ש מתחילה. אבל מ"מ מוכח כן. דאל"כ מי ששהה מעט באכילה ושתיה לכבוד יו"ט יותר מימות החול תו אינו רשאי ללמוד כי אם לעסוק בלכם כל היום אתמהה. וכן הבין המהרש"א שם בר"פ יו"ט וגם מדהתוס' אין סתירה לזה. דהם כתבו דרק דלא מחיובא אמר להם אכלו משמנים. אבל מ"מ רשאין לעשות ג"כ חציו לד' וחציו לכם [ועיין שם פי' הערוך בגליון על הללו בעלי מארה] וא"כ אף דבשבת בעינן לכם. אפ"ה אינו מחויב בלד'. דאם רצה לעשות כולו לכם עושה. ואם רצה לעשות חציו לד' וחציו לכם עושה. ומ"ש כת"ר דבעצרת דאמרו בפסחים (ס"ח ב') דהכל מודים דבעינן לכם משום דניתנה בו תורה דלר"א דלא מקרא יליף אלא מסברא להכי אם שמחה לו במענה פיו יכול ללמוד אף שאין גופו נהנה מזה עכ"ד כת"ר. ואם כנים הדברים האלו יש לישב בהם דברי התוס' שם בד"ה הכל מודים. וא"ת ולימא עצרת תוכיח. וי"ל דהא דבעי ר"א בעצרת לכם לאו דווקא מקרא אלא מסברא עכ"ל והדברים אינם מובנים ואם מסברא לא נוכל לומר תוכיח. ולפ"ד כת"ר כיון דעכ"פ יכול להפקיע משמחת יו"ט ע"י שיתענג בתלמודו שוב אינו דוחה יו"ט וכדס"ל לר"א בפ' ר' אליעזר דמילה. גבי ציצית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן. אבל לשון הש"ס הכל מודים בעצרת דבעינן לכם משמע דבזה שוין ר"א ור"י וכי היכא דלר"י מחויב הוא לאכול ה"נ לר"א. ודברי תוס' יש להם פירוש אחר וממילא סר גם קושית כת"ר דפשוט דהא דאמר הכל מודים בעצרת דבעינן לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה. אינו אלא מדרבנן. ומדאוריית' דומה עצרת לשאר יו"ט דכולהו אתקשו להדדי ושוין הם בכל הדינים ומנ"ל לחדש סברא מדאוריית' מעצמינו אלא דמדרבנן. ומזה ג"כ ראיה לפמ"ש דלר"א שרי לעשות גם חציו לד' וחציו לכם. דאל"כ האיך יכלו חז"ל לעבור על ד"ת בעצרת. ובזה מיושב מה דהקשה המג"א בסי' תר"ד על הרמ"א שכ' דאסור להתענות בעיוה"כ תענית חלום. משום דחש לדברי המפרשים שם בש"ס מר בריה דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולה שתא לבר מעצרתא ומעלי יומא דכיפורי מיירי בת"ח דא"כ אמאי לא כתב ג"כ בשבועות דאסור להתענות ת"ח. כיון דביו"ט אסור מדאוריית' להתענות א"כ הו"ל להחמיר מספק עכ"ל המג"א. ולפ"ד ניחא דהא דעדיף עצרת משאר יו"ט משום דניתנה בו תורה הויא מדרבנן. וכיון דלשאר הפוסקים שרי לגמרי לא חש לדברי המחמירין. משא"כ על עיו"כ מייתי קרא דועניתם. ולהמפרשים דמיירי בת"ח. ע"כ דמוכיח מקרא דהאכילה נחשבת עינוי. ולהכי מדאוריית' אסור להתענות. שפיר חש הרמ"א לדבריהם. ע"כ תשובת הרב הנ"ל:
סימן ג
וזאת אשר השבתי לו.
מה שתפס כ' ממה שאמרו שבתות ויו"ט. יפה אמר שאין ראיה משם דע"כ ר' חגי ל"ל כלל דרשא דלד' אבל מה שכתב עוד דמה שכתב הגר"א בסי' ר"צ על הירושלמי וט"ס יש כאן כוונתו דמביא שני מקראות דלד' שאינם סותרים זא"ז. לענ"ד לפי מה שמפרש כת"ה יש כאן טעות סופר גדול שהרי הירושלמי קאמר מתני' מסייע בין לדין בין לדין ובאמת מתני' סותר תרווייהו דקאמר או כולו לד' או כולו לכם ואלו ר"ח סובר דווקא לכם לאכילה ושתי' ואלו ר' ברכי' סובר דווקא לד' לעסוק בד"ת וכן הו"ל לומר בירושלמי מתני' קשיא או פליגי בין לדין בין לדין:
ומה שהקשה כת"ה והניח בצ"ע דברי הגר"א שכתב דפליגי בפלוגתא דר"א ור"י. ושואל כבודו מי הוא הסובר כר"א ומי הוא הסובר כר"י דהרי ר"א ור"י תרווייהו מודים בקראי דלד' ולכם והני אמוראי סברי דחדא דווקא עכ"ל. אולי הי' אפשר דקאי הגר"א אמתני' דמייתי בירושלמי דקאמר מתני' מסייע (וכבר כתבתי דלפי פירוש כת"ה צ"ל קשיא) בין לדין ובין לדין או יושב ואוכל או עוסק בתורה. ומסיים כתוב א' אומר כו' וכתוב א' אומר כו' תן חלק לאכילה ושתי' ותן חלק לעסוק בד"ת וע"כ דתרתי מתניתא נינהו והאומר תן חלק ס"ל חצי' לד' וחצי' לכם. וקמייתא ס"ל כולו לד' או כולו לכם. וא"כ היינו מחלוקת דר"א ור"י ועלה קאי דברי הגר"א:
אבל כשאני לעצמי מתפלא מאוד. ראשית קושית כת"ה היכא מצינו כה"ג שמפרש התנחומא דחד קרא מיירי בת"ח וחד בפועלים שאין דוגמתו בכה"ת כולה. שנית קשה לי דר"ח בשם רשב"ן ור"ב מר לא דריש קרא דלד' ומר לא דריש קרא דלכם. והיה להם לפרש טעמם דמיצטרך לאיזה דרשא אחרינא. שלישית דר"ח ור"ב פליגי על ר"א ור"י תנאים הראשונים ואין מקשה עליהם. ודברי ר"א מה ראי' רשות למצוה כו' דשמחת יו"ט רשות מוזכר במשנה וזה דלא כר"ח בשם רשב"ץ.
לכן הי' נראה לענ"ד דר' חגי ורבי ברכיא אך טעמא דקראי דרשי כמו ר"ש דדריש טעמא דקרא. והמדרש בכ"מ. ותרווייהו דרשי קראי דלד' ולכם. והכא הכי קאמר רשב"ן מה טעם נתן הקב"ה שבתות ויו"ט לישראל אלא שיהי' להם ימים לשמוח ולאכול ולהתענג. וא"ת למה צותה התורה לד' ג"כ. ע"ז מפרש מפני שהפה מסריח פי' מדבר דברים בטלים לפיכך לא אסר הקב"ה ד"ת אבל כתבה התורה לד' שהוא מותר גם בד"ת (ולא כמו שנראה שהבין כת"ה שהכוונה התירו לו היינו רבנן התירו לו) ור"ב אמר שעיקר כוונת התורה שיהי' להם ימים פנוים ממלאכה לעסוק בד"ת ולא צריך לבאר למה אמרה תורה לכם דהי' פשיטא שלא רצה לחייבם רק לד' שיהי' מתענים ומצטערים:
והנה לפי הטעם שנתנו לאכילה ושתיה אלא מפני שהפה מסריח התירו לו ד"ח ע"כ צריך אתה לומר כולו לד' או כולו לכם. והיינו שמי שאינו עוסק באכילה ושתיה יכול לעסוק בלד'. אבל א"ת חציו לד' ולא יותר. א"כ באידך חצי הפה עדיין יכול להסריח בדברים בטלים. אבל לטעם שלא נתנו שיו"ט אלא כדי שיעסוק בד"ת אם תאמר כולו לד' או כולו לכם הרי הרשות בידו לבלי לעסוק כלל אם כן לא הועילה התורה בזה. וע"כ תפרש קראי חציו וחציו ואם כן הועילה התורה שע"כ חציו יעסוק בד"ת. וע"ז קאמר הירושלמי דמתני' מסייע בין לדין בין לדין פי' דמתני' דקאמרה או יושב ואוכל או יושב ושונה מסייע לרשב"ן ומתני' דקתני תן חלק מסייע לר' ברכי' ותרתי מתניתא נינהו ופליגא בדר"א ור"י כמו שמבואר בהגר"א והתנחומא אומר שטעם רשב"ן אמת. וטעם ר"ב אמת. שכוונה רחמנא שהת"ח יהי' להם ימי משתה וצותה לכם. ולפועלים שיעסקו בד"ת וצותה לד' אבל שניהם הת"ח והפועלים מצווים בלד' ולכם ומשפט אחד וחוקה אחת לכולם:
סימן ד
וע"ז השיבני ידידי הרב הנ"ל
מה שהקשה בירושלמי לפי פירושינו קושיות חמורות הן לע"ע ועיין בב"י ובפרישה ודרישה בסי' רפ"ח. גם מה שכ' לישב דברי רבינו הגר"א. דמ"ש דפליגי קאי על המשניות דמייתי. יעיין כ"ת בדברי הגר"א שכ' בהדיא אפלוגתא דאמוראי. ומ"ש כת"ר לפרש דברי האמוראי בירושלמי דפרשו טעמא דקראי נכון הוא. אך מה שכ' לפרש דמ"ד לא ניתנו אלא לאכול לשמוח ולהתענג ס"ל ע"כ או כולו לד' או כולו לכם. דאל"כ אכתי בחציו השני שלכם כשלא יהי' לו לאכול יסריח בדברים בטלים. לפענ"ד ל"נ חדא דאם כן יכול לעשות כולו לד' ויתבטל כוונת התורה כמ"ש כת"ר על אידך מ"ד. ועוד דהא כבר כתבתי בסימן ב' דכשאין לו מה להתענג ולקיים לכם מחויב בת"ת ממ"ע דלימוד תורה ועוד דנראה דחציו לאו דוקא אלא דבעי לד' ולכם. וכן כתב הפרמ"ג. וכן מוכח. דאל"כ אנן דפסקינן כר"י יצטרך למנות ולספור השעות לכוון לד' ולכם. ומי הוא שיכול לצמצם כן. וכ"נ מלשון הירושלמי תן חלק לת"ת וחלק לאכול ולשתות. אבל הי' נראה לפי דרך כת"ר דלמר צריך רובו בד"ת מאחר דזהו כוונת התורה. ולמר צריך רובו באכילה ושתיה מאחר דזהו כוונת התורה והתנחומא מפרש דלת"ח בעי רובו בעונג ולפועלים בעי רובו בד"ת. וכ"נ מל' הרמ"א בסי' ר"צ. אח"כ מצאתי כן בב"ח סי' רפ"ח אבל עכ"פ הירושלמי לא יתיישב בזה. אך אחרי כותבי נזדמן לי לראות בירושלמי עם הגהות פני משה. וגריס ע"י שהפה מריח, ומפרש שנהנה מריח פיו בד"ת וגם מפרש ג"כ דשני ברייתות הן. וגם מגיה בירושלמי פסוק דעצרת לכם. ולפי גי' זאת יעלה פי' כת"ר על נכון. דע"י שהפה מריח הותרו לו כולו לד' מחמת דנהנה מהתורה, וכ"ש כולו לכם. מאחר דע"ז כוונת התורה, ואידך מ"ד סובר כר"י [וכעת אין אתי ירושלמי הנ"ל]:
סימן ה
מה שראיתי להשיב על דברי הרב הנ"ל
מה שהקשה כת"ה אדברי דמ"ש דפליגי קא אמשניות. כתב יעיין בדברי הגר"א שכ' בהדי' אפלוגתא דאמוראי עכ"ל. בעניותי איני רואה שום משמעות רק מה שהביא קודם לזה ההיא דתנחומא ופשוט שהביא התנחומא להכרעה אפלוגתא דאמוראי ואח"כ מפרש המתניתא דמביא בסייעתא לדבריהם דתלי' במחלוקת ר"א ור"י ובפרט דחי' הגר"א המה רובם מלוקטים וסדרום התלמידים ואין מוקדם ומאוחר:
גם מה שכתב להשיב על דברי דלמ"ד לא ניתנו אלא לאכילה ע"כ או כולו לד' או כולו לכם דאלו לחצאין א"כ בחציו שלכם יסריח הפה בדברים בטלים והקשה כת"ה על הלשון שכתבתי כשלא יהי' לו לאכול יסריח בדב"בט חדא דיתבטל כוונת התורה כיון דיכול לעשות כולו לד' ושנית דכשאין לו מה לאכול מחויב בת"ת ממ"ע דלימוד תורה. ושלישית דחצי' לאו דוקא. ובאמת דכולהו לא קשיין. דבאמת אפי' יש לו מה לאכול איכא חשש דיסריח כיון שאתה אוסרו בד"ת וליכא מ"ע דלימוד תורה כיון שהוא מקיים אז העונג דלכם. ומה שהקש' שיכול לבטל כוונת התורה שיעשה כולו לד'. הא לאו קושיא דאיכא למימר דמש"ה אסרתו תורה במלאכה כמה שדייק כת"ה דהגמ' מביא קרא דעצרת. וצותה שיקרא מקרא קודש שע"י שיהי' אצלו יו"ט ירבה בתענוגים ומפני שאי אפשר לאסור עלי' ד"ת שהפה מסריח בלא ד"ת הי' מוכרח להתיר ג"כ ד"ת. ועכ"ז מפני שאסרתו במלאכה הועילה התורה שקרוב הדבר שיהנה במאכל ומשתה. אבל אי אמרינן שהעיקר הלימוד א"כ גם בכל יום ג"כ איכא מצות ת"ת אלא מתוך שאדם בהול על ממונו הוא עוסק במלאכה א"כ ביו"ט כשאתה מרשהו כולו לכם א"כ מפני שהוא להוט על תאוות נפשו ימשוך ביין ואכילה ולא יתעסק בד"ת. ומה שהקשה דחציו לאו דוקא מ"מ כיון שאתה מצווהו ליתן חלק לאכילה ושתי' ובאותו זמן שהוא קובע לאכול ולשתות אתה מונעו מד"ת איכא חשש דיסריח בדברים בטלים:
סימן ו
לסימן רנ"ג
ואכתוב לו עוד איזה גרגרים אשר זכור אנכי ממג"א הלכות שבת. בסי' רנ"ג כתב המג"א להתיר להניח על כסוי תנורי כירות שלנו אפי' בלא גרוף וקטום שזה בכלל סמיכה לכירה דשרי. ומה שהחמירו גדולי המחברים לעשות כעין מכסה להתנור ואח"כ להעמיד אין זה אלא משום היכר אבל מדינא אין צריך. ולענ"ד אי אפשר לומר כן שהרי אמרו בגמ' בכירה שלש מידות בתוכו ועל גביו וסמיכה. וכירות שלהם הלא הי' קדירה רחבה פתוחה למעלה ופשיטא דכנגד אויר הכירה היינו תוכה. וביותר להב"י דעל גבי גחלים היינו הטמנה א"כ ע"כ תוכה היינו כנגד אוירה ועל גבה על כרחך על דופן הכירה מלמעלה לא כנגד החלל. וא"כ תמה על עצמך אם על הדופן מקרי על גבה אע"פ שהאש בשעה שישנו מחמם מן הצד כ"ש כסוי התנור שהאש בשעה שישנו מחמם מתחתיו ממש. ופשוט שאין הכסוי טוב יותר מאלו הי' דופן הכירה עקום. ואין נראה לי לאמר דתוכה היינו בתוך אויר הדפנות ועל גבה היינו נמי כנגד החלל בגובה מקום שאין דפנות מן הצד. דא"כ לא הי' הגמ' קורא זאת על גבה אלא כנגד אוירה או בגובה אבל על גבה לא משמע על אוירה. לכן פשוט דמיירי על דופני הכירה. ואדרבה לענ"ד מה שהקילו הפוסקים בעושה כעין מכסה היא קולא גדולה דבוודאי על הדופן מקרי על גבה אפי' בדופן עבה ה"ה נמי על הכסוי הוא כמעבה הדופן העליון. אלא דס"ל כיון שאין הדפנות מחוברים מועיל השני להתיר. ואין לי להאריך עתה לו בדברי תורה אך אעורר כי לפי מה שפירש"י על גבה בפ' כירה אם נותן כסוי על התנור מלמעלה או על שפת התנור. הנה על שפת התנור מסייע לי נגד דברי המ"א שמתיר לתת על התנורים שלנו מדינא. ומה שפירש על כסוי התנור מלמעלה קשה על המחבר שהתיר לתת קדירה ישנה על התנור דהוי כגרוף וקטום ושם בהדיא אמור בגמ' אין משהין על שאינה גרופה וקטומה הרי שהכסוי למעלה על התנור אין מחשב כגרוף וקטום. ולענ"ד דחוק מאוד לאמר מפני שהקדירה הישנה יש לה דפנות כי גם להכירה בעצמה יש דפנות:
(מה שהשיב הרב הנ"ל על דברי אלה יבא להלן אי"ה.)
סימן ז
מה שהשיב הרב הנ"ל על מ"ש לו במג"א סי' רנ"ז אך את אשר כתבתי לו נאבד ואעתיק תשובתו וממילא יובנו גם דברי:
זה לשון המג"א באו"ח סי' רנ"ז סקי"ד [עמ"ש בסעיף ה' אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת מותר להטמינו בדבר שאין מוסיף הבל] כמו הדבר הצונן כו' ואפשר דאפי' בכ"ר אם נתקרר קצת מותר להטמינו עכ"ל. והקשה כת"ר תרי תמיהי. (א') דלמה חידש טעם אחר ממה דמבואר בשבת (דף נ"א) השתא אקודי מיקר לה ארתוחי מבעי ע"כ. (ב') דהא עיקר הגזירה דאין טומנין בדבר שאין מוסיף הבל. מבואר בשבת ל"ד גזירה שמא ירתיח. ופי' רש"י שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה ונמצא מבשל בשבת. ומש"ה אסרו להטמין אף כשהיא חמה משום דאולי ימצא פעמים צונן. והאיך נתיר בנצטנן אשר שם עיקר הגזירה. א"ד כת"ר. אולם קושיא הראשונה לא על המג"א תסוב. כי כן מבואר ברמב"ם. ואין לתרץ דהרמב"ם סובר דהא דאצריכו בגמ' לטעם דהשתא אקורי כו' הוא למאן דאוסר להטמין את הצונן כמ"ש התו"י שם לתרץ הא דרבי מספקא ליה. אם מותר להטמין את הצונן. וכי לא ידע הא דרשב"ג דמתיר פינה ממיחם למיחם. אבל כיון דקי"ל דמותר להטמין את הצונן הטעם דהוי כמו צונן.
מלבד דאין זה דרך הרמב"ם לחדש טעם מה דלא נזכר בגמרא. יותר קשה מאי ראי' מצונן דהתם הוא צונן לגמרי. אבל הכא אע"ג דפינה מ"מ חם הוא. ובזה אפשר דאף לדידן צריך לטעם דהשתא אקורי כו'. ומנ"ל למעקר דברי הגמרא מפשטיה ולאוקמי דלא כמסקנא וכהלכתא. ועוד דהא הר"נ ס"פ במה טומנים הביא ראיה לפי' הגאונים דהא דמותר להטמין את הצונן, היינו אף כדי להפיג צינתם, מהך ברייתא דפינה ממיחם למיחם. וכ' הרמב"ם דהוי כמו צונן. ומאי ראי' משם הא התם מבואר בש"ס מפורש משום דהשתא אקורי כו'.
ולחומר הקושיא נלע"ד דהרמב"ם לא גריס בגמ' הך השתא, וכן ברי"ף ליתא. וכ"נ מלשון רש"י בשבת נ"א, דהוצרך להביא ראיה מלשון התוספתא אבל מפינה ממיחם, דבמיקר במתכוון מיירי ומשום דהשתא כו'. ולא דקדק מלשון הש"ס עצמו דקאמר השתא אקורי קא מיקר לה דמשמע במתכוון להקר מיירי. וכ"נ מלשון הר"ן בהדיא דרש"י הוא דחידש טעם זה. וכ"נ מדברי התו"י שתקשו ור' לא ידע, וחדשו מעצמם הך סברא דהכא משום דמתכוין לצנן. וכן נראה מדברי התוס' בשבת (ל"ח ע"ב) ד"ה פינה ממיחם למיחם מהו. וא"ת דבפרק ב"מ כו' אבל פינה ממיחם למיחם מותר אלמא במיחם אחר שרי טפי, והכא משמע איפכא. ואו' ר"ת כו' אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל עכ"ל. והרי הגמ' קאמר טעם אחר דלא גזרינן משום דהוא בעצמו מיקר לה, ולא משום דאינו מועיל. ועוד דהא בגמרא הזכירו חשש רתיחה, ותוס' נקטו טעם חתוי, אלא ודאי דלא גרסינן כן בגמרא, ורק רש"י ז"ל מעצמו חידש טעם זה. ובזה מיושבת קושית הפרישה בסי' רנ"ז. אך דבדברי הב"י י"ל דתיבת בגמרא הוא ט"ס, [והוי יודע דלרש"י ז"ל ל"ק כלל קושית התוס' דשם, דהטעם דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, הוא משום שמא ירתיח בעת שירצה להטמין. וכיון דבעת מעשה מיקר לה לא גזרו. אבל התם הגזירה משום דאחרי כן יחתה הגחלים ואף דמתחיל' נתכוון לקרר. מ"מ אח"כ ישכח מה דקרר בתחילה, דאחרי כן גם את זה ישכח ויחתה. ומשום זה לא התירו בפינה אלא דוקא בדבר שאינו מוסיף הבל כמבואר בש"ע. אלא דהתוס' סברי דאף אם שלא במתכוין אירע דפינה ממיחם למיחם מותר אח"כ להטמין. להכי כתבו דהטעם משום דאז לא יועיל חתוי מועט כיון דהוא במיחם שני]. אבל לפ"ז תתחזק הקושיא השניה על המג"א בעצמו דנהי דמלשון הרמב"ם שכ' דלא אסרו להטמין אלא חם בכ"ר. מוכח דבנתקרר אף בכ"ר שרי היינו משום דאזיל לטעמיה דאיהו והרי"ף גרסי בשבת (ל"ד) איפכא. דמפני מה אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משום שמא יחתה, ובמוסיף הטעם משום שמא ירתיח. ואיהו מפרש פי' אחר בשמא ירתיח כמבואר בפי' המשנה ובר"ן פ' במה מדליקין:
ולפ"ז אפשר לומר דבנצטנן ליכא הגזירה. אבל אנן דקיי"ל כגירסת רש"י כמ"ש המג"א רס"י רנ"ז דטעם איסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הוא משום שמא ירתיח וכמ"ש רש"י דשמא ימצא קדירתו צוננת. הרי מבואר להדיא דגם כצונן איכא הגזירה, וביותר דהא אנן קיי"ל בסי' שי"ח ס"ד דבדבר לח יש בישול אחר בישול כשנצטנן. וראייתם ממ"ש שמא ירתיח כמ"ש הרא"ש פ' כירה סי"א. ואנן פסקינן שם בסי' שי"ח סט"ו דכ"ז שלא נצטנן לגמרי ליכא משום בישול, אלא דמפרשין הגמרא דשמא ירתיח היינו בנצטנן לגמרי ומוכח דאף בכה"ג אסור דאיכא הגזירה דשמא ירתיח והטעם דכיון דהוא בכ"ר דרך להרתיח שם. ועתה תשוב ותראה נפלאות דאף דהר"ן בתחילה הביא לשון הרמב"ם אבל אחרי כן על הברייתא דוכן היה רשב"ג כו' כתב שלא אסרו אלא בכלי ראשון אבל בכלי שני שרי עיי"ש, והשמיט תיבת ח"ם [דמבואר בלשון הרמב"ם ח"ם בכ"ר] משום דהוא הסכים לגי' רש"י בפ' במה מדליקין, ומוכח דאף קר בכ"ר אסור והטעם דבכ"ר דרך להרתיח. אבל בכ"ש אין דרך. והי' אפשר לקיים דברי המג"א בהניח במתכוין כדי לקרר. וע"פ דעת רש"י דהתיר מטעם זה בפינה אבל אין נראה כן מלשון המג"א. ולפמ"ש דהראשונים לא גרסי בגמרא הך השתא. מיושב קושית הלח"מ בפ"ד מה"ש שהקשה לגי' הרמב"ם דטעם איסור הטמנה בדבר שאינו מחמם הוא משום שמא יחתה ולא משום שמא ירתיח. א"כ אמאי קאמר הש"ס דהשתא אקורי קא מיקר לה ארתוחי מבעי, דהא אין כלל הגזירה משום שמא ירתיח. אבל לדידן ניחא דלא גרס כן בגמ'. נא חרב ענותו לעיין בגמ' ובר"ן ותראה כי דברי קרובים אל האמת ודברי המג"א צ"ע רב:
סימן ח
לסי' רס"ג בשו"ע של הגר"ז סי' רס"ג סי' ט"ו. אבל אם היא סמוכה על שולחן בעה"ב אינה יכולה לברך שם כשמדלקת כו' לפי שהיא בכלל ב"ב ונפטרה בנרו. ואף אם בעה"ב מצוה לה להדליק ועושה אותה שליח לפוטרו מחיובו כו'. מ"מ כיון שהוא או אשתו ברכו במקום אחד ונפטר בברכה זו לכל החדרים כו' א"כ גם שלוחו אינו יכול לברך שם. ויש חולקין וכן נתפשט המנהג. ועיי"ש בק"א שלא העלה דבר ברור דגבי שופר ובדיקת חמץ לא קיי"ל כן. אולם לדעתי מה דפשיטא ליה. דחיובא רמיא רק על בעה"ב והביא ראיה לזה דאפי' בנר חנוכה אמרו איש וביתו. המהדרין כו'. ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא וכן מבואר הדליקו את הנר עיי"שה. ואנכי שמעתי ולא אבין. אמת דכיון שהדליק בעה"ב נר אחד נפטרו כולם. וא"צ נר לכל אחד. אבל אם בעה"ב לא הדליק. חיובא רמיא על כל המשתמשים בבית. להדליק נר שלא יכשלו באפילה דבזה כולהו שייכים בה ולא מטעם שליחות בעה"ב. דאי מטעם שליחות הי' הבעל בעצמו מדליק דהא מצוה בו יותר מבשלוחו. אלא מסתמא חיובא אכולהו רמיא בשוה ונתנו לנשים משום דהיא כבתה או משום טעם הרמב"ם שהיא עוסקת בצרכי הבית. ובק"א אות ב' כתב דגם הדלקת האשה היא בשליחות הבעל עיי"ש. והוא תימה לפע"ד. דהא כ' המג"א בס"ק ו' דאף אם הבעל רוצה להדליק בעצמו היא קודמת. והאיך מצינו שליחות בע"כ (עיין גיטין דף כ"א) וכיון דכן אם אחד מבני הבית מדליק בחדר חשוך. [או אף בחדר שיש בו נר להאומרים משום דמתוסף אורה ושמחה] חובת עצמן קא עבדי [ולא מחמת שליחות בעה"ב] ושפיר מברכי ונתקיים המנהג בטוב.
(ע"כ מהרב הנ"ל):
סימן ט
בסי' רע"א סט"ו בביאורי הגר"א ס"ק ל"ח וא"צ לחזור דפה"ג אינו מעכב הקידוש כנ"ל ס"ד עכ"ל. וכן כתב המג"א סי' רצ"ו סק"י וכפי שמגיה היד אפרים וז"ל ואם נתכוונו. ואם נתכוין לצאת בברכת הבדלה אע"פ שלא נתכוון בברכת היין יצא (ל"פ) ע"כ. והנה תרווייהו ס"ל שיוצא בקידוש בלא ברכת היין וכן בהבדלה. ולענ"ד הוא נגד גמרא מפורשת דאיבעי להו (ר"ה כ"ט) ברכת יין של קידוש מהו להוציא ופשטינן מדרב פפי דכי אתו אריסא מדברא הדר מקדש להו. פי' וא"כ מוכח שאפי' ברכת היין של קידוש יכול לאמר להוציא אחרים. הרי לך בהדיא שקידוש בלא בפה"ג ליתא דא"כ הי' יכול לקדש להו בלא בפה"ג. וגם מנ"ל באמת דר"פ בירך בפה"ג דרב אשי לא קמסהיד אלא דכי אתו אריסא מדברא מקדש להו ותו לא. אלא ע"כ מוכח דקידוש בלא בפה"ג אינו כלום וס"ד דגמ' דכיון דצריך פה"ג א"כ בשביל הפה"ג לא יקדש ג"כ אלא א"כ צריך לדידי' ופשיט מר"פ בהיפוך דבשביל הקידוש יכול לברך ג"כ הבפה"ג. וכן במצה שם בגמ' ג"כ אסור לאכול המצה מדרבנן עד שמברך המוציא א"כ ברכת המוציא מעכבת לצאת ידי המצוה ה"נ בכה"ג בפה"ג מעכבת לצאת ידי קידוש. ומה שהביא הגר"א ראי' מס"ד התם ברכת היין שברכו בתחילת שתייתה היא מצטרפת להקידוש ויוצאים אבל באדם שלא שמע ברכת בפה"ג לא יצא ידי קידוש וכן בהבדלה:
סימן י
לסימן רע"ד
עוד זאת בענין בציעת הככרות כתב הרמ"א ע"פ הקבלה לבצוע בליל שבת על התחתון ובלילי יו"ט ויומי' וימי השבת על העליון והמג"א בשם הב"ח אמר כי אין מניחין ההלכה ולעולם יבצעו העליון. ואני אומר כי דבר זה תלוי באשלי רברבי הנה מה שאמר ר"פ ביומא דף ל"ג ע"ב עבורי דרעא אטוטפתא אסור יש בזה שני פירושים פי' רה"ג להניח בתוך הכיס השל ראש בפנים ושל יד בחוץ ור' אליהו מפרש לענין משמוש למשמיש בשל יד תחילה ושניהם הובאו להלכה. ונראה לפי פירוש ר' אליהו אם לוקח ידו לשל ראש. אע"פ שמדי עברו איננו נוגע כלל בהשל יד אלא בהרימו הוא עובר במקום השל יד מקרי מעבירין על המצות הכא נמי באם יעבור עד העליון מקרי על הפת התחתונה אין מעבירין וצריך לחתוך התחתונה אע"פ שעתה כבר עבר מ"מ כדאמרינן ביומא בההיא פגע ברישא ומחויב לחזור. אמנם לפירוש רה"ג במה שמסיר השל ראש מפני השל יד הוא מקרי מעביר אבל במה שעובר דרך עלי' בלי נגוע בו לא מקרי מעביר וא"כ גם כאן כשיעבור העליונה לחתוך התחתונה יהי' מעביר. וחשו הראשונים לעשות ליל שבת כשיטת ר' אליהו מפני שהדבר ספק בידם. ומפני שהדבר תלוי במחלוקת לא גלו הטעם ותלוהו בדברי הקבלה:
מה שהשיב הרב הנ"ל
במ"ש בבציעת הפת בסי' רע"ד לישב קושית מג"א האיך רשאי לעבור מעליונה ולחתוך התחתונה. ע"פ שי' ר' אלי' בעבורי דרעא אטופתתא. וא"כ ה"נ במה דמעביר ידו מהתחתונה הויא בכלל אין מעבירין ואף דכבר עבר אפ"ה מחויב לחזור. כדאמרינן ביומא (דף נ"ח ע"ב) הדר אתי לההוא קרן דמחייב ברישא א"ד. ולפענ"ד אין משם ראיה. אלא דדחינן רק לפנות לימין משום זה. אבל לא דנעבור עתה על המצוה השניה בידים. לחזור להראשונה דכבר עבר ממנה. דזה אין הדעת נותנת. ואח"כ מצאתי ג"כ בספר אד"ר. בעפרא דארעא. שכ' כן לדינא. ועיין במג"א ס"ס קע"ד כ' ועל המוגמר שאחר בהמ"ז הגדול מברך אע"פ שנתן רשות לאחר לברך ב"ה כבר עברה רשותו וחזרה להגדול כ"כ הראב"ד והמאור כ' דאותו שברך ב"ה מברך עליו ויש ללמוד מזה לדברים כיוצא באלו עכ"ל המ"א.
ולכאורה לזה דומה ויש לחלק. וכאשר התבוננתי בזה ראיתי כי טוב להאריך מעט בזה. הנה התוס' הקשו בכמ"ק למה לי קרא דשירי הדם של פנימים נשפכין על יסוד מערבי תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות ובמגילה (דף ו' ע"ב) תי' דהוה אמינא אין מעבירין לכתחילה הא דיעבד שרי מש"ה איצטריך קרא ע"כ. ופירש הט"א היינו אם עבר מקרן מערבי הוה אמינא דא"צ לחזור דליכא למימר דכבר נתן מה נ"מ הא שירים לא מעכבי עיי"ש. אלמא דבכל אין מעבירין. אם עבר א"צ להעביר על השניה וליטול את הראשונה. ואין לדייק איפכא מדברי התוס' בתי' האחרים שם. וכן ביומא ובזבחים ובמנחות. ולא תי' דאיצטריך קרא לדיעבד מכלל דאף דיעבד צריך לחזור. די"ל דס"ל להתוס' כיון דקרא כתיב אל יסוד. והתורה כוונה לקרן אחד. ולא לכל הקרנות. וכיון דמהא דאין מעבירין ידעינן דהתורה כוונה ליסוד מערב תו אף אם עבר ממנה צריך לחזור. וזה שכתבו התוס' בזבחים (דף נ"א ע"א) וכן במנחות דל"ש אין מעבירי' אלא כו' וכן בהך דשמעתין מצות העומר להביא מן הקרוב. אבל לקבוע מקום אשפיכות שירים לא קבעו מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא עכ"ל. הרי בהדיא דאי הוה מפרשינן משום זה הפסוק על יסוד מערבי. הוה זה קביעת מקום על אותו הקרן. דפסול בקרן אחר. והא דאמרינן במגילה שם בשלמא ר' אליעזר בר"י מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצות. אפ"ל דדווקא לכתחילה קפיד בראשון. או אפשר משום קרא דבכל שנה ושנה. מה כל שנה אדר הסמוך לשבט כו' ועיי"ש בט"א ש"כ דאף בדיעבד מעכב. אולם הט"א השיג על דבריהם במגילה מגמרא דיומא הנ"ל. (דף נ"ח ע"ב) ולרבי עקיבא נקיף דרך ימין לימא בדרמי בר יחזקאל קא מיפליגי כו' לא דכולי עלמא אית להו דרמי בר יחזקאל והכא בהא קא מיפליגי מר סבר ילפינן פנים מחוץ ומר סבר לא ילפינן פנים מחוץ. ורבי עקיבא נהי דלא יליף פנים מחוץ אי בעי הכי נעביד אי בעי הכי נעביד. אמר לך רבי עקיבא מודינא בההוא קרן דפגע ברישא בההוא עביד ברישא. דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות ואמאי לא עביד משום דכתיב ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח וכיון דיהיב בההוא קרן הדר אתי לההוא קרן דאיחייב למיתב ברישא ע"כ לשון הגמ'. ומה התם דהא דלא יהב בקרן דרומית מערבית דפגע ברישא הוא מגזה"כ ויצא כו' ובע"כ הוכרח לעבור מקרן דרומית מערבית מגזה"כ. אפ"ה אמרינן דהדר אתי לההוא קרן דפגע ברישא ולא פקע הא מעלה דא"מ מקרן א' דפגע ברישא. כ"ש הכא גבי שפיכות שירים ליסוד דמדינא אתחייב למיתב לההוא קרן וכשעבר מעליו לאו ברשות עבר אלא שלא כדין דאכתי לא פקע מעלה דא"מ מרוח מערבי דאתחייב למיהב ברישא עכ"ל הט"א. ובק"א השיג עליו כמש"כ. וכ' והיותר תמוה דשם בסוגיא מבואר דלר"ע אין בזה משום כל פינות אי משום דלא יליף פנים מחוץ אי משום דסבר הקפה ביד עכ"ל. ובאמת אדרבה משם סתירה להט"א. דהש"ס לא קאמר אלא על קושיא ור"ע נהי דלא יליף פנים מחוץ [לענין פינות לימין] אי בעי הכי נעביד ואי בעי הכי נעביד. וע"ז קאמר משום דנתחייב ברישא בקרן דרומית מערבית. וכן אח"כ טרח בכל האקומתות לישב הא דר"ע וס"ל כל פינות. ולא קאמר הש"ס דאף דס"ל כל פינות לימין אפ"ה דחינן זה משום לתא דאין מעבירין. אלא מוכח דכיון דכבר עבר ממנה לית בה משום א"מ לדחות דבר מה אלא רק מעלה בעלמא משום דנתחייב בה ברישא להקדים בשוות. וא"כ ה"נ האיך נדחה בידים השניה. דאית בה אין מעבירין. דהויא סברא מדאוריית' ועדיפא מפינות לימין דנפקא מד"ק מים של שלמה. משום הך סברא דנתחייב בראשונה תחילה. ועתה נבאר בעז"ה. הנה יש שני אופנים (א) היכא דהי' מוכרח לעבור מהראשונה לשניה. כההיא דיומא (דף נ"ח) במתנות הדם דיוה"כ וכההיא דבציעת הפת שכ' כת"ר (ב) היכא דע"י סיבה עבר מהראשונה לשניה אי בהיתר אי בשגגה ובזה גופא יש חלוק אי כבר הגיע זמן מצות הראשונה ועבר ממנה. ואי לא הגיע עוד הזמן רק דהכין הראשונה ואח"כ עבר ממנה. והנה מצוה בעלמא להקדימה. פירוש היכא דליכא בהשניה מעלה אחרת כנגדה איכא בכל גווני היכא דל"ש אין מעבירין מהשניה. ויש ע"ז ראיות (א) מההיא דיומא (נ"ח). (ב) מההיא דברכות (נ"א ע"ב) דקאמרי ב"ש וכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ואף ב"ה מחשבו זאת למעלה. דקאמרינן שם וכ"ת התם תרתי הכא חדא. ואף דהוכרח להמתין עם ברכת היום עד שיגיע לו יין [דהא קידש כבר בתפילה כמ"ש הצל"ח שם] אפ"ה הוה מעלה אלא דנידחה מפני תדיר לב"ה. וכן מפני מקודש (דהא אף אופן השני דחמור נידחה מפני מקודש כדבעינן למימר קמן) וכן נדחה מפני מעלות אחרות כמו בנר במוצ"ש דנתחייב תחילה. וכן זמן ביו"ט דנתחייב תיכף דהא אינה טעונה כוס. אפ"ה מאחרינן להו בתר יין מחמת דהוא עשה ברשות להניח על כוס וכן זמן דסוכה דנתחייב לברך תיכף בשעת עשיתה כדאמרינן בסוכה (דף מ"ו ע"א). ואפ"ה אמרינן שם דר"כ מסדר אכסא דקידושה ואמרינן סוכה ואח"כ זמן לדעת הרא"ש והפוסקים כמבואר באו"ח סי' תרמ"ג. משום דחובת היום עדיפא. כדאמרינן בסוכה (נ"ו ע"א) והטעם אף דנתחייב תחילה בזמן. אפ"ה כיון דברשות איחרה נדחית מפני מעלות אחרות. וכן אמרינן בברכות (דף מ"ז) גדול מברך ואפי' אתא לבסוף. אע"ג דמתחילה נראה הברכה אעיקר שבסעודה. אפ"ה השתא דאיכא גדול הוא עדיף. ולפ"ז אם עוסק בהשניה. נראה וודאי דאסור לדחותה משום אין מעבירין דסברא דא"מ דחי להך מעלה דנתחייב בראשונה תחילה ודלא כהט"א וראיה דהא לב"ה תדיר דוחה הך מעלה דכבר קידש היום כו'. וכן מקודש דוחה מעלה דבא ראשון כחכמים בזבחים (צ"א) דשלמים של אמש וחטאת של היום. דחטאת קודמת. ואילו אין מעבירין ממש בעת דעסוק בה ס"ל להתוס' בכ"ד דעדיפא מתדיר. מדהקשו למה לי קרא על יסוד מערבי תיפוק ליה מא"מ על המצות ואף דיסוד דרומי הויא תדיר (ועיין בק"נ סוף מגילה) וא"כ כ"ש דעדיפא מא"מ דכבר עבר. והאיך נדחה זה מפני זה. ועוד כי היכי דאמרינן בסוכה (נ"ו ע"א) דסוכה קודמת לזמן אף דזמן נתחייב תחילה (כמ"ש לדעת המג"א בסי' תרמ"ג) משום דהשתא דאיכא נמי ברכת סוכה. חובת היום עדיף. ואם כן ה"נ השתא חובת שניה עדיף ואסור לעבור ממנה [וכן אמרינן בזבחים צ"א דהיכא דקדם ושחט לשאינו תדיר דזורק לדמו. ואפ"ה היכא דשחט אח"כ התדיר ושניהן לפנינו התדיר קודם ויש לדחות ויבואר לקמן] ותדע לך דהא אפי' ב"ש דאלימא להו הך סברא דכבר קידש לדחות אף התדיר. אפ"ה אמרינן שם אליבא דר"י דקיי"ל כוותיה לא נחלקו על המזון שהוא בתחילה. וכתב הרשב"ם בפסחים (דף ק"ג) משום כיון דגמר סעודתו בההוא אחייב ברישא וא"מ על המצות ע"כ. ואף דבנר נתחייב ברישא דהא נהנה תחילה ונתחייב תחילה ומשום זה ס"ל למתניתין אליבא דב"ש דמאור תחילה כמ"ש התר"י שם. אפ"ה ס"ל לר"י אליביהו כיון דכבר עבר ולא ברך על הנר תיכף מחמת דרצה לסדר על הכוס. תו נתחייב בבהמ"ז דעסוק ביה השתא. ומחויב להקדימה משום א"מ. אלא א"כ יאמר מרן הט"א. דטעם דמזון ברישא משום דהוי מדאוריית'. אבל הרב עצמו בשג"א סי' ב' וסימן כ"ב סובר דאין שום קדימה לדאוריית' על דרבנן עיי"ש. ויש לי בזה מקום עיון במה דמשמע דטעם דב"ש כמ"ש רש"י דכבר קידש היום והואיל וקודם לכניסה קודם לברכה. ואילו בסוכה (דף נ"ו ע"א) איתא רב אמר סוכה ואח"כ זמן חיובא דיומא עדיף ורבב"ח ס"ל זמן ואח"כ סוכה משום דתדיר קודם וקאמר לימא רב דאמר כב"ש דס"ל חובת היום עדיפא מתדיר. ועיי"ש ברש"י ד"ה אלא שהיין גורם אי לאו דהאי טעמא נמי איכא. משום תדיר [לחודא] לא הוו מקדמי ליה דחובת היום עדיפא עיי"ש. אלמא דטעמייהו דב"ש משום חובת היום ולא משום דכבר קדם. ואדרבא מוכח מסוגיא הנ"ל דזה לא הוי שום מעליותא מדלא קאמר שם רבב"ח אנא דאמרי אף כב"ש דעד כאן לא אמרי ב"ש אלא משום דאיכא נמי הך סברא דכבר קידש היום ונתחייב תחילה. אבל הכא אדרבה בזמן נתחייב תחילה משעת עשיית הסוכה לדעת המג"א דלא מיירי בסוכה עשויה מכבר. אלא ע"כ דאין זה מעלה כלל במקום מעלות אחרות. ואינה מסייעת כלל אף לצירוף [ועיין בט"ז או"ח סי' תר"פא פ"א בסוגיא זו דלא כפירש"י. ולא הביא כלל דברי רש"י. וגם ע"כ יש בברכת היום מעלה דחובת היום ובזה נסתר דבריו שם] ואפשר משום דלר"י דקיי"ל כו' כוותיה דס"ל מזון ואח"כ מאור לס"ל הך סברא דנתחייב תחילה. ולהכי חידש הש"ס טעמא דחובת היום. ועוד דאפשר דאף דכבר קידש היום אפ"ה לא נתחייב תחילה בלא יין דהא כבר קידש בתפילה כמ"ש בשם הצל"ח. וא"כ ליכא עליו חובת קידוש עד שיגיע לו יין ויותר נראה דהגמרא בסוכה מפרשי דברי ב"ש דכבר קידש משום חובת היום. וכן נראה דרש"י שינה כאן פירושו וכתב וכבר קידש היום מאיליו משחשיכה כו'. ובברכות כ' וכבר קידש היום ע"י קבלתו כו' וצ"ע. וגם בזבחים (דף צ"א) משמע בהדיא דבברכת היום נתחייב תחילה. ואפ"ל דב"ש וב"ה בכל גווני מיירי בין דהתפלל קודם ובין לא התפלל קודם ולא חלקו בברכות כמ"ש בפסחים (ז' ע"ב) בתוס' שם ועדיין צ"ע. הרי נתברר באופן הא' היכא דהוכרח לעבור ממצוה ראשונה לשניה ודאי מצוה בשניה. וא"כ אף באופן הב' דעבר שלא ברשות נמי דהא הט"א לא יליף שלא ברשות אלא מההיא דיומא דעבר ברשות מקו"ח. וכיון דבטל דבריו ברשות תו ליכא קו"ח וליכא סייעתא. אך נבאר בעז"ה גם באופן הב' הא ודאי דבזה מצוה בראשון כיון דעבר שלא ברשות מק"ו ממ"ש לעיל. ועוד איתא בתוספתא ומביאו רש"י בזבחים (דף צ"א) והרמב"ם בפ"ט מה' תמידין ומוספין זה הכלל כל הבא ראשון קרב ראשון וכל הבא אחרון קרב אחרון. והכ"מ כתב שם בה"י דמהני אף להקדים אשה לאיש ושעורין לחיטין וכל המבואר שם בה"ט. אבל מקודש עדיף כדפסקינן שם כחכמים דחטאת של היום קודמת לשלמים של אמש. ולדעת התוס' שכתבנו דא"מ עדיף מתדיר וא"כ כ"ש ממקודש. צ"ל דאינו עוסק עתה בשלמים של אמש דליכא אין מעבירין וכן בהא דכל הקודם מחבירו קודם. נוכל לומר דמיירי נמי באינו עוסק בהשני עתה אלא דשניהן עומדין בשוה דליכא א"מ. ובזה ניחא דבזה כ"ע מודי ואילו ביומא (דף ס"ב וס"ד) במת אחד משני שעירי יוה"כ או דנשפך דצריך להביא שנים אחרים. נחלקו בזה אי מצוה בראשון או בשני משום דמיירי דעסוק בשני עתה. ומחמת כי לכאורה מוכח סוגיא הנ"ל כהט"א מוכרח אנכי להעתיק לשון הגמרא בשלמא מאן דאמר אחרון משלח הואיל וגמר בו כפרה אלא מאן דס"ל ראשון משלח מאי קסבר. סבר לה כר"י דאמר מצוה בראשון (והיינו אף דעסוק עתה בשניהן) הי ר"י אלימא ר"י דקופות דתנן שלוש קופות כו' והי' כתוב עליהן אב"ג ואר"י למה כו' לידע איזה מהן נתרמה ראשון להביא הימנה ראשון שמצוה בראשון [ומדמי הגמ' דחייה לקדימה]. דלמא בעידנא דאתחזאי קמייתא לא אתחזאי בתרייתא. אלא ר"י דפסח דתנן המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון והרי שניהן עומדין איזה מהן שירצה יקריב ר"י אומר מצוה בראשון ואם הי' שני מובחר ממנו יביאנו ע"כל הגמ' (וסוגיא זו אשתמיטתיה להב"א הובא בפ"ת סי' רס"ה סק"ט) ולא תקשי מזה להכ"מ שכתבתי לעיל דכל הקודם דוחה אף המובחר משום דהכא איכא נמי מעליותא דעוסק עתה בהשניה. וסוגיא זו איתא גם בדף ס"ד לענין שעיר הפנימי עיי"ש. ולכאורה הוא כדברי הט"א דהא אף דהשתא עסוק בשני וגם ברשות דהא נאבד או נשפך הדם אפ"ה מעבירין משני וחוזרין לראשון משום דלכתחילה נתחייב בו ועיי"ש בתו"י דף ס"ב שכ' דטעמא דגמר כפרה בו ל"ש בשעיר המשתלח אלא בשעיר שעמו ובפר שגוף הכפרה בו עכ"ל. אבל אכתי הרי לקחו להגריל עליו ואכתי שייך אין מעבירין וכן בההיא דשלש קופות אף דאוחז באחרונה בקופה השלישית אפ"ה מניחה ונוטל מהראשונה משום דמצוה בראשון. אולם כד מעיינת י"ל דהמג"א כתב בסכ"ה סק"ד אם בא הטלית גדול בידו ואין דעתו ללובשו ל"ש אין מעבירין כיון דאין דעתו ללובשו עתה עכ"ל. וא"כ ה"נ כיון דמצוה בראשון מה שלוקח אח"כ השעיר בידו אינו מתכוון לעשות המצוה בו כי אם להגריל עליו כדי שיעלה לו שעיר של השם. וכן בההיא דקופות אינו נוטל להקופה השלישית בידו אלא כדי לתרום להכי ליכא אין מעבירין על קופה השלישית ומותר להניחה ולחזור לראשונה. אבל בשעיר הפנימי כיון דלוקח מדמו להזות המתנות שלא הזה מהראשון תו מחויב לגמור בו המצוה ולשורפו:
סימן יא
מהרב הנ"ל
לסי' עה"ר
הנני לערוך לפניו את אשר נתתי אל לבי נידון ללמוד לפני הלאמ"פ בשבת. אשר לכאורה אין לה היתר מההתירים שכ' המג"א בנר של שעוה. ומה שמבואר בשבת (י"ב ע"ב) דשרי בנפטא פי רש"י משום דמסריח אשר אין זה שייך בלאמ"פ דיוכל להעלות את האור בלי נגיעתו בהגאזע, וגם ברי"ף ורא"ש מבואר משום דמאיס ואורה רב משמע דתרווייהו בעינן ואף אם נחדש סברא מעצמינו מאחר דבלאמ"פ אין מחשיך באמצע כי אדרבה לפעמים עוד תוסיף האור, לא שייך שמא יטה מאחר דאין האור מכהה באמצע. ואפשר עוד להעמיס זה בכוונת הפוסקים דכתבו דאורה רב. דאל"כ הלא לא ידענו שיעורא דאורה רב, דהלא נוכל לעשות פתילה עבה אף בשמן ויהי' אורה רב, מכל מקום הרי כתבו הפוסקים דתרווייהו בעי מאיס ואורה רב, והרמב"ם לא סמך כלל על הא דאורה רב וכ"ה בש"ע או"ח סי' (עה"ר סי"ב) ולא התיר כי אם בשמש קבוע ולימוד כשמש שאינו קבוע דמי. אך לכאורה יש מקום להתיר לפמ"ש הב"י בטעמא דהרי"ף והרא"ש שכ' תרי טעמי, אורה רב ומאיס משום דלטעמא דאורה רב לחוד איכא חשש שמא יסתפק וזהו דוקא בבדיקת השמש חיישינן שמא יסתפק אבל לא בשאר תשמישים. כמ"ש המג"א (ס"ק י"א) וכן מוכרח דאל"כ הו"ל למימר טעמ' דאין קורין מחשש שמא יסתפק דהא סתם נר של שמן הוא. אלא ע"כ דלא חיישינן להכי. ועוד דבלאמ"פ עם גאזע, הגאזע מאיס ל"ח שמא יסתפק ורק לענין הטייה כתבנו דלא הוי מאיס ולפ"ז מותר ללמוד לפני הלאמ"פ. אולם המג"א כ' (בסק"ט) טעם דיש מתירין אפילו בשמש שאינו קבוע משום דמאיס ג"כ, משמע דלטעם דשמא יטה הוצרך לב' הטעמים, ובלאמ"פ לענין חשש הטייה ליכא טעמא דמאיס. ומלפנים הייתי נזהר מלימוד רק לקרות שמו"ת מחמת דהוי הכירא דזולת שבת איני קורא שמו"ת בלילה. אולם הרב דקאמרוייקע קיבל עצה נכונה לתת בלעכול עם מפתח על המאשין אשר לא נוכל להעלות ולהוריד את האור. אולם אכתי לא פלטינן ממחלוקת הובא במג"א (סק"ב) ואם היא סגורה בעששית במפתח מותר. וכן עשה מהרא"ש ומהר"ם ותלמידיהם (ש"כ) וב"ח אוסר עכ"ל המג"א. והנה הב"ח הביא ראיה מסוגיא דשבת (קמ"ט) דאסרינן במראה קבוע בכותל משום לא פליג אף דאי אפשר בשום אופן עיי"ש וכ"כ רש"י דלא פליג רבנן למלתייהו, וכדי שלא לשויי להנך רבוותא לטועים. נ"ל דלכאורה ק"ל לפמ"ש בשבת (דף קמ"ט) דכל גזירות חז"ל בחדא מחתא מחתינהו כמ"ש רש"י שם דהא דרבה תנאי הוא דאיכא דחייש לשלא תחלוק באיסור שבת דרבנן ואיכא דמפליג. אם כן ה"נ לענין גזירה שמא יחתה בגחלים ומדוע התירו חז"ל בשבת (דף י"ט ע"ב) בטיחה ושריק, משום דכולו האי לא טרח ומידכר, ומשום דאינו נוח לחתות [וה"נ סגירת העששית הלא דומה לשריק. ועיין ביצה (דף ג') ביצה בלועה ומשקין בלועין לאפוקי פירות דמגלי וקיימי]. ולכאורה הי' נראה ע"פ מ"ש באו"ח (סי' תר"ט) בהג"ה שאין להטמין מעיוה"כ למוצאי יוה"כ. וכ' הגר"א דהא הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור מבע"י משום גזירה והי' ראוי לאסור בדבר שאינו מוסיף הבל הא אטו הא וכמ"ש ריש יו"ט אלא משום כבוד שבת עכ"ל. ומטעם זה התירו חז"ל אף בשריק. אבל באמת הרי בשבת (דף י"ח ע"ב) התירו אף במוגמר וצבע משום דטיחה ובסלקו מעל האור, ובקשי להו זיקא אף לצורך חול ומשמע שם בש"ס דכהדדי נינהו לצורך חול ולצורך שבת ואמאי לא אסרו משום לא פלוג. אלא ודאי דוקא בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל אמרה רבינו הגר"א. אבל הכא טעמא אחרינא ע"פ הירושלמי שהביא הר"נ ר"פ כירה הגורף צריך שיגרוף כל צרכו [שלא ישארו גחלים כלל] והקוטם אפי' לא קטם כל צרכו. ופי' הר"נ משום דאגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל משנתן אפר ע"ג הגחלים הא עביד ליה היכירא בכולהו עיי"ש. ולפ"ז ניחא הכל דבמראה הקבוע בכותל שהיא קבוע תמיד לא עבד שום מעשה, אסרו משום לא פלוג אבל בשריק וטיחה וסלק מע"ג האור כיון דעבד מעשה בשביל שבת הרי היכרא טובא, ול"ש לא פליג. וכן עשו מהר"ם והרא"ש שסגרו את העששית בשבת, ואיכא היכרא טובא. וגדולה מזו אמרו ביצה (דף י"ח) שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא עכ"ל. אלמא היכא דמשני מימות החול וניכר השינוי ש"ד. ונידון דידן יוצא להיתר כיון דסגור בבלעכול עם מנעול קטן ודאי איכא היכרא טובא, ואי אפשר לזוז כלל את האור [וההיא דגבוה עשרה קומות אי דמיירי דאף בחול גבוה כן או אפשר דיטעה דמשום טעם אחר הגביהו את האור. אבל הכא המפתח אינו אלא שלא להעלות האור] עוד אראך דוגמתו. ביו"ד (סי' ס"ג) לענין בשר שנתעלם מן העין, כ' הש"ך (סק"ו) דבבהמה שלימה אין דרך להחליף עורבים ומותר, מכ"ש דבתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים כ"ש בבהמה שלימה כו' עכ"ל. וכל האחרונים השיגו על הש"ך דמשמע מכל הראשונים ומסוגית הגמ' דאף בבהמה שלימה אסר רב ולא ישבו הק"ו שלו מתלאו במסמר אשר באמת הוא ק"ו טוב. אבל באמת ניחא דכבר כתב הב"ח טעם דאסור אף בבהמה שלימה משום לא פלוג, אבל בתלאו במסמר דעביד מעשה כדי שלא יטלו השרצים ש"ד ודו"ק. ובזה אשים קנצי למילין:
ע"כ מהרב הנ"ל
סימן יב
וזה אשר השבתי לו
הנה כת"ה מדמה דאורה רב שאמרו הפוסקים בטעמא דהיתרא דנפט הוא בנפט בלחוד ולא בשמן. ואני רואה שהש"ע מתיר לשיטת הרמב"ם בנפט ושמן וס"ל דגם בשמן אורה רב וכן דקדק המ"א (בסק"ט מסי' עה"ר) וכתב בנפט דמאיס ג"כ וכוונתו דנשתנה משמן שאין אורה רב בלחוד אבל גם מאיס. מה שאינו כן בשמן דאורו רב בלחוד. ואזדא בנין דמעלת תורתו דבנכהה ונחשך באמצע איכא שמא יטה דהיינו בשמן. ובמחזיק אורו דהיינו אורו רב דהוא בנפט אין כאן שמא יטה. והרי הפוסקים אמרו דשמן אורו רב כמו בנפט אלא דנפט מאיס ג"כ. עוד כת"ה קובע מסמרות במה שכתב המג"א (ס"ק י"א) דהטעם משום דמסתפק שייך דוקא בשמש שהוא בודק בקרוב אצל האור ולא בקורא לאור הנר. ולדידי אין נראה הטעם הזה כלל חדא דקרוב ורחוק כבר השוה רבה אפי' גבוה עשר מרדעות. ודוחק לחלק בין קרוב יותר ללא קרוב יותר. גם יש בני אדם שאף בקריאתם מקרבין עצמן אצל האור. גם הסברא דחוקה למה בקירוב מקום יסתפק יותר מבריחוק מקום וכי מפני שהדרך רחוקה נגעו בה. אבל הטעם פשוט דהשמש שהוא בודק כוסות ורואה אך פעם אחת הכוס אין חשש שמא יטה שהרי ברגע ראותו הכוס הוא מקרב אל הנר במקום שהוא ושוב אין צריך לנר עוד לכוס זה. וכן בכל אחד מהכוסות הוא דבר בפ"ע. ולשמא יסתפק יש לחוש שהרי הוא רואה בשעת אכילה בעת שהוא משמש לסעודה וצריך לסעודה לאכול ולהאיר מה שאינו כן בקורא שאז אין חשש משום שיסתפק שאינו עסוק בסעודה. אלא משום שיסתפק אח"כ לעת האוכל. אם באנו לגזור בזה גם אם לא יקרא ניחוש כיון שהנר דולק בביתו ומה נ"מ לענין מסתפק לאם קרא מקודם לכן או לא קרא. אבל לשמא יטה איכא למיחש כדרך הקוראים שכשמאריכין בקריאתם מטין הנר לצורך קריאתם:
גם מה שכ' כבודו לחלק דרבינו הגר"א בטעם דאסור בהטמנה למוצאי יוה"כ בסי' תר"ט שלא התירו רק משום כבוד שבת הוא בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דליכא היכרא מה שאינו כן בתנור שריק וטוח התירו אף בצבע ומוגמר. אין אני רואה דבריו כלל דלדבריו גם הי"א מודים בהטמנת תנור שריק וטוח שמותר למוצאי יוה"כ. ולא נהירא דפשוט דהשו"ע מיירי בהטמנה שלנו כדרך שהוא מטמין לשבת בתנור שריק וטוח. והגר"א אפסק השו"ע קאי:
ובקושית כת"ה מצבע ומוגמר דהתירו בגמ' אף לצורך חול. הנה אני אומר דאיכא לא פליג אף להתיר באיסור דרבנן ומתוך שהתירו שריק וטוח בע"ש לכבוד שבת התירו ג"כ בצבע ומוגמר. ונמצא דוגמתו יראה כ"ת כתוב זאת לשיטת התוס' דבשר לחלב מותר תיכף בסעודה אחרת ואין להמתין שש שעות. וקשה מה טעם סעודה אחרת אי מפני שבשר מושך טעם או בשר שבין השניים צריך לזה זמן ומה תועלת בברכת המזון בנתיים. ואי משום ערבוב סעודה א"כ מחלב לבשר נמי יצטרך סעודתא אחריתי. וע"כ דהתוס' סברי טעמי קמאי משיכת טעם ובשר השניים. ומפני שברוב סעודות נמשך עד הסעודה השניה כדי עיכול התירו בכל שני סעודות אפי' בקירוב זמן. וכן לפענ"ד מפורש בגמ' עירובין (דף פ"ד) מגוי דמליא שריא חסר נמי שרי. ואע"ג דמסיק אדרבה מגוי דחסר אסור מליא נמי אסור התם משום דאיכא לאסור תרווייהו אבל הכא אי אפשר לאסור הטמנה באוכלין משום כבוד שבת. התירו נמי צבע ומוגמר. ולטעם המחמירים בהטמנה עיוה"כ קרוב בעיני שיאסר גם צבע ומוגמר בעיוה"כ. אע"פ שלא הזכירו מזה פוסקי הלכות [ועכשיו בהעתקתי חוזרני בי משום דאמרינן ביצה (י"ח) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור והכי נמי צבע ומוגמר דמותר בערב שבת מותר נמי בעיוה"כ דצבע ומוגמר דמי בע"ש לעיוה"כ אבל הטמנה דבשבת הוא לצורך היום וביוה"כ הוא למוצאי היום ה"נ דליוה"כ אסור דלא דמי לשבת. ומגמ' זו מסתייעא נמי סברתי דאמרינן לא פליג להתיר]:
גם בהירושלמי שהביא הר"ן בפ' כירה הגורף צריך שיגרוף כל צרכו והקוטם אפי' לא קטם כל צרכו השערתי שפי' כת"ה אי גרף מקצת גחלים ודוגמתו בקוטם ג"כ סגי אי בקטם על מקצת גחלים ולפ"ז סגי בזרק אפר אפי' על גחלת אחת. לענ"ד אינו כן דפשיטא דבעי קטימה על כל הגחלים אלא שזה מחלק הירושלמי שבגריפה צריך להוציא כל הגחלים בלי השאיר כל ויתחמם אח"כ מחום החרס אבל בקוטם אין צריך שיתן אפר עד שיכבו הגחלים כולם ויהיו עוממות שיחם התבשיל רק מחרסיו של תנור בלחוד. ומותר כיון שנתן אפר על כולם אע"פ שיש גחלים לוחשות תחת האפר וכן משמע לשון הר"ן משנתן אפר על הגחלים הא עבד היכרא בכולהו. וא"כ אין כאן סיוע לסברת כת"ה:
וסברת כת"ה כיון שעשה סימן בסגירת העששית על מסגר זכור הוא. אינו מוכרח שבשעת הסגר אין אנו צריכין לסי' שלא גזרו שמא יטה רק בגברא שאינו בקי בהלכה ויסבור שמותר להטות וכיון שעושה סי' הרי ידע שאסור להטות. שהרי הביא בגמ' מעשה דרבי ישמעאל שקרא והטה ואמרו ע"ז כמה גדולים דברי חכמים. הרי שחכמים אסרו גם ליודעים את התורה אלא שבשעה שטרוד בגרסתו ישכח ששבת היום. וא"כ ההיכרא שע"י מסגר אין תועלת ממנה רק שיצטרך לפתוח את המסגר ומ"ש מגבוה עשר קומות שיצטרך סולם להורידה ואסרו חז"ל. ובזה אזדו כל הראיות שהביא כבודו דבנדה הטובלת בבגדיה ביצה (י"ח) התם ההיכר בשעת החשש עשיית האיסור וכן מ"ש רש"י בסוכה (י"ב) אין מסככין ובדף (ט"ו) בבטולי תקרה התם החשש דילמא לא גמיר והוכיח בעת עשייתו דגמיר וידע מתעשה ולא מן העשוי ולא ביתו של כל השנה. ומה שכבודו מהפך בזכות רבותינו מהר"ם ומהרא"ש ותלמידיהם שהביא המ"א סי' (עה"ר סק"ב) אולי היו אנשים שלא הי' דרכם להטות בחול שהתירו חז"ל ולהוסיף שמירה על שמירתם שמא לא הוזהרו כ"כ בחול החמירו על נפשם לתת תחת הסגר. וכיון דרבה נמי אמרינן תנאי היא ואמוראי נמי אפלגו בה ובמידי דרבנן כיון דאיכא אמוראי דלית להו דרבה צרפו להיתר אבל לרבה ה"נ דאסור מסגר. וכן כ' הט"ז ריש סי' (רע"ה) דלא חלקו רק בין אדם לאדם ולא ממקום למקום וסוגיא דשמעתא כוותי'. ומש"כ כת"ה לסיועי לדידי' מקושית הש"ך ביו"ד סי' (ס"ג סק"ו) קו"ח מתלאו במסמר לבהמה שלימה. וקילס כת"ה את הקו"ח ותמה על הפוסקים שלא חשו לזה. וסייע מזה סברתו דבעושה סי' זכור היא. ולענ"ד אין כאן שום סי' לזכירה שהתלוי' על מסמר עשה בעה"ב. לא מגזירת שמא יחליפו השרצים אלא שמא יגררו השרצים ויאכלו ויפסיד הבשר. ואין זה מטעם שחושש לבשר שנתעלם מן העין וא"כ אם אתה מתירו בבשר התלוי יבא להתיר גם בשאינו תלוי דומיא דבהמה שלימה דלא פליג. והדרא קושיית הש"ך לדוכתא. אלא לענ"ד אין כאן קושיא ומטעם אחר דבחורפי שאלתי לרבותי היתכן כיון שאמרו היסח הדעת פוסל בתרומה שיהי' הכהן כל ימיו מחשב על אודות התרומה. ופירשו לי כיון שניתנה בארגז והמפתח בידו הוי כאלו יושב ומשמרה ואין צריך לחשוב עוד עלי'. ולפענ"ד דהוא לשון הגמ' בפסחים דף (כ' ע"ב) דלר"א דתלוי' חייב בשמירתה כטהורה אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע וזו היא שמירתה ופשוט דלאו דווקא שאם עץ מקיפה סביב מיקרי שמירה הוא הדין בגלוי' מארבע רוחותי' אלא במקום שאין המפסידים יכולים לשלוט בה הרי הוא כיושב ומשמר ממש ודעתי' עליו ואין כאן נתעלם מן העין מה שאינו כן בבהמה שלימה שהיא במקום התורפה אלא שרחוק שיחליפוה השרצים מפני כבדה לא פליג בין דבר קל לדבר כבד:
סימן יג
וזה אשר השיב לי ידידי הרב הנ"ל.
מ"ש כת"ר דגם נר של שמן אורה רב. ועבור דגם בב"י נראה כן מוכרח אני להעתיק לשון הרמב"ם [ובשו"ע הוא בקיצור] בפ"ה מה"ש ה"ב מותר להשתמש בנר של שבת. והוא שלא יהא הדבר צריך עיון הרבה. ובה' ט"ז כתב כלים הדומים זה לזה ואינם ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר כו' לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר. מפני שאינו מכירן בין בנר של שמן זית בין בנר של נפט שאורו רב. אבל שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות כו' מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק גזירה שמא יסתפק ממנו עכ"ל. הרי בהדיא דדווקא נפט אורו רב. מדלא קאמר דאורם רב. [ועוד דהא במתניתין אסרו לקרות לאור הנר מחשש שמא יטה. ולא הותר משום דאורה רב]. ומה שהתיר בשמש קבוע לבדוק בנר של שמן. משום דאינו צריך עיון הרבה. ואין מורין משום שמא יסתפק. ומה שהזכיר הרמב"ם אורו רב גבי נפט. הוא לרבותא אף דאורו רב. אפ"ה אסור משום שהוא אינו קבוע. וצריך עיון רב ולאפוקי מלישנא בתרא בגמ' דהיתירו בנפט אף לשמש שאינו קבוע משום דאורה רב [ועיין בבאה"ג סק"ט רמז כן] ולא זכיתי להבין מדוע נדחק הב"י בכ"מ ועל הטור בזה ולהרי"ף ורא"ש מבואר להדיא דמשחא אין אורה רב. וכ"כ הב"י לדבריהם. ובאמת בפרישה כתב דב' הטעמים הוצרכו לחשש הטיה. וזה כוונת המג"א בסק"ט במה דכתב היינו משום דמאיס ג"כ. ולא כמו שהבין כת"ר בכונתו ולפ"ז לענין ללמוד לפני הלאמ"פ לדעת הרמב"ם ליכא שום מעליותא בהא דאורה רב. ואף להרי"ף והרא"ש לפי פי' הפרישה. תרווייהו טעמי בעי. ואף לפי פי' הב"י דלהטיה סגי בטעמא דאורה רב לחוד. אפ"ה אפשר דדווקא לענין בדיקת כלים אף לשמש שאינו קבוע. א"צ עיון רב כמו בלימוד וסגי באור רב. אבל בקריאה דצריך עיון טובא. לא מהני. והראיה מדלא תני בברייתא היתר קריאה בנפט דהוזכר במשנה ויש לדחות:
מ"ש כת"ר בטעמא דחיישינן שמא יסתפק בשמש משום שעומד באמצע הסעודה. נכון הוא. אבל מ"ש דבשמש ליכא חשש דהטיה. לבד שהוא נגד כל הפוסקים בפירוש אמר בש"ס (דף י"ב ע"א) אפי' להבחין בין בגדו לבגדי אשתו אסור. ולדברי כת"ר ליכא שום חשש שמא יסתפק. וע"כ משום הטיה. ואין אנו אחראין ליכנס לחילוקים נגד דעת רבותינו:
מ"ש ע"ד קושייתי דמדוע התירו בשריק לצורך מוצאי שבת משום לא פליג באיסור דרבנן. וראיתו מחלב אחר בשר. התם משום דע"פ רוב אינו אוכל תיכף לא גזרו רבנן במילתא דלא שכיח. ומצינו כה"ג בכ"ד. סתם קדירות בין השמשות רותחות הן ולא גזרו שמא ירתיח. ובעירובין (פ"ח) גבי הואיל ואדם עשוי לסתפק סאתים מים בכל יום ועוד טובא. אבל זאת מצינו בכ"ד דהתירו לצורך שבת ואסרו לצורך חול. מהם מפליגין בספינה שבת (י"ח) ולענין שבות בה"ש. ומפנין מפני האורחין ומפני ביטול בה"מ. ומפירין נדרים לצורך שבת. ושם אימור דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור. ולענין לתרום שלא מן המוקף ולענין נאמנות הע"ה. חשכה לא יאכל עד שיעשר וההיא דעירובין (דף פ"ד) דמייתי כת"ר מגוי דמליא שרי חסירה נמי שרי ה"פ אם נחסר בשבת משום הואיל והותרה הותרה. והתרצן משיב. דאדרבה כיון דסופו לחסור אף במלאה אסור. ומצאתי להריטב"א שפי' כן. והא דמצינו בשבת (קי"א) הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי. וכן מגוי דקודם טיבול שרי וכו'. התם משום דטעם ההיתר בשבת וקודם טיבול אינו ידוע. דהרי מתכוון לטבול ולרפואה. וא"כ אם נאסור ביוה"כ וקודם טיבול מחזי מלתא דרבנן כי חוכא להכי התירו הכל. ובזה מיושב מה דהקשה בהגהות הרש"ש מהא דאמרינן שבת (קי"ז ב') בליל שבת מצילין ג' סעודות בשחרית כו' משום דידוע לכל החילוק דלצורך שבת התירו. ובההיא דגריפה וקטומה חשד כת"ר אותי ואין בי. ועכ"פ גם לדברי כת"ר ראייתי נכונה מדלא גזרו שמא יחתה אלא משום דעבד הכירא שרי. ובנדה מערמת וטובלת שרי אף למ"ד שמא יסחוט אף דהגזירה שמא יסחוט אחר הטבילה ואפ"ה מהני ההיכר ובשבת (י"ג א') הכא איכ' דעות ושינוי וביו"ד (סי' פ"ח) לענין בשר בחלב ובסי' קצ"ה לענין נדה. ודוקא במשנין משארי ימים. ומ"ש בתלאו במסמר כוונתי דתלאו במסמר כדי שלא יטלו שרצים הרי עבד משום זה והוי היכרא. ודברי כת"ר בזה מאירים. ועיין במהרמ"ש ביצה (ג') האריך ליתן טעם מדוע לא הוי דבר דבעי מרא ומצינא בכלל פירות הנושרין:
וזאת אשר השבתי לו
רואה אנכי כי עדנה לא העלה ארוכה לדברי האוסרים הטמנה למוצאי יוה"כ. כי אשר רצה כ' לאמר שאמרו רק בדבר המעמיד הבל. הוא דבר שאין הלכה הולמתו דהש"ע מיירי בודאי בהטמנה שריק וטוח. (ועיין בפרו"ד סי' תר"ט. מהרב הנ"ל) וצריך לומר דבהטמנת אוכלין חיישינן יותר שמא יחתה מבגפרית ומוגמר לפי שאדם להוט אחר אכילתו דוגמא שפירשו התוס' בביצה בפירות הנושרין דלא חיישינן שמא יעלה ויתלוש רק בפירות ענבים ותאנים דעודו בכפו יבלע. והי' לגזור גם בשבת והתירו משום כבוד שבת מה שאינו כן במוצאי יוה"כ. אבל מנא להו לחלק. ופי' במגוי דמליא שריא חסירה נמי שרי דעירובין (פ"ד) דהכוונה הואיל והותרה למקצת שבת אע"פ שתלאו באילן גדול הריטב"א ז"ל. לא אבין דבריו דמגוי לא משמע הכי. ועוד חסירה מע"ש מאי איכא למימר:
מ"ש ע"ד קושייתי דמדוע התירו בשריק לצורך מ"ש משום לא פלוג באיסור דרבנן וראייתי מחלב אחר בשר. התם משום דע"פ רוב אינו אוכל תיכף לא גזרו רבנן במילתא דלא שכיח. ומצינו בכה"ג בכ"ד עכ"ל לא ידעתי מדוע קורא לאכילה אחר אכילה מלתא דלא שכיחא בהדי' אמרו ע"ז במגילה כי נפקי מבי מר הוה שבענא קריבו לי שיתין מיני לפדא ואכלי בהו שיתין פלוגי כו' כפי' עני' ולא ידע. א"נ רווחא לבסומא שכיח. ואמרו במדרש לבתר דאכל מר ושבע יהבו לי' למר כו' משום הכי קרון לה נפשא דכל מה דיהבין לה היא נפישא ופשיטא שאין זה לא שכיחא. והתוס' בחולין בהדיא הזכירו ע"ז לשון לא פלוג וכמו שפי' בחי' על יו"ד. ומה שעיני כת"ה משוטטות על אפיקי התלמוד להביא מקומות שחלקו בין צורך שבת לחול. כולם אינם מכריעין. ההיא דמפליגין בספינה התם לא משום צורך שבת אלא בצורך לדבר מצוה התירו להפליג אפי' בע"ש. ושבות ביהש"מ התירו לכל דבר שהוא טרוד ונחפז עלי' ולאו דוקא צורך שבת. ומפנין ד' וה' קופות מפני האורחין וביטול ביהמ"ד ומפירין נדרים ואימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה ולענין לתרום שלא מן המוקף ונאמנות ע"ה. עני מדי מה ראיה זו מההיתרים ביום השבת עצמו פשיטא שהתירו בו רק לצורך שבת ונשתנה בו צורך שבת מצורך חול. וכל עצמו שהתירו טלטול אוכל נפש וכלי שמלאכתו להיתר אע"ג דאיכא למיגזר טלטול אטו הוצאה במוכן כמו במוקצה. הכל משום צורך שבת כי קאמינא אנא דלא פליג ביום הששי שהיא חול קאמינא:
סימן יד
בש"ע א"ח בסי' (רע"ו ס"ג) בהגה"ה ומותר לומר לנכרי לילך עמו ויטול נר דלוק כבר הואיל וכו' עמ"א (ס"ק י"א) דמקהי בה קהייתא בשם הש"ך דלהלן סי' (רע"ט ס"ז) מצריך הרמ"א תנאי והמ"א בעצמו תי' שמה סי' (רע"ט סק"ח) דהכא מיירי לצורך גופו והתם מיירי שמטלטל הנר שלא יגנוב וכיון דלצורך דבר האסור אין מותר טילטול מן הצד. והנה לענ"ד אין תירוץ המג"א עולה יפה דהטעם דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי הוא מפני דהוא מתעסק בדבר המותר ודבר האיסור מתעבד ממילא והלכך מטלטל מטה שהמת עלי' לצורך מקומה. הוא מטלטל המטה לפנות המקום והמת מטלטל מאלי' ואבוהון דכולהו פוגלא דר"נ שהתירו אפי' ממטה למעלה, מה שאינו כן אם מטלטל המטה בשביל המת שלא יהא מוטל בחמה הרי עיקר הטלטול בשביל המת. ולפ"ז כיון דהכא בסי' (רע"ז) מתיר לומר לנכרי מפורש ליטול הנר מטעם כיון דבישראל מותר מן הצד, מותר אמירה לנכרי אפילו טילטול ממש. אם כן יהא מותר לומר לנכרי גם שלא יגנוב כיון דאפשר גבי ישראל במן הצד יה' מותר בנכרי טילטול ממש ואפי' שלא יגנוב. ובפרט שהראי' של הרמ"א מבורגנין א"כ הלא התם במקום שאין בורגנין מותר שאלו הי' בורגנין היה מותר. ה"נ כיון שהי' אפשר מן הצד. ועוד שאין המג"א מוצא טלטול מה"צ דמותר רק בצורך מקומו סי' (שי"א ס"ה) אבל בצורך גופו דהיינו שצריך לדבר המוקצה לאיזה דבר אסור אפילו בטילטול מה"צ כיון שכוונתו לדבר המוקצה (אסור אפי' בטלטול מה"צ) אלא כגון שצריך למקום המטה והמת מטולטל ממילא. וא"כ הכא באמירה לנכרי הלא צריך לגופו של נר והוי ממש כמטלטל שלא יגנוב ותו לא מידי. ובמקור הדבר מביא המ"א הגה"מ וז"ל ר"ת התיר לאמר לנכרי תביא נר הדולק דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוי מוקצה ושרי בטלטול מה"צ וכיון דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר אי שקיל לה נכרי באיסור לית לן בה אבל אסור שידליקנה נכרי וכו' וגם בדבר זה יש צד היתר דהא אי בעי ישראל מצי לאתוי בלא נר וכו' ושמעתי שרבו רא"מ צוה לשפחה לילך כו' כדי שתקח הנר להאיר לעצמה וגם הם משתמשין לאורו עכ"ל. והנה ההגה"ה א' צ"ע דהיכי מתיר שידליק הנכרי בישראל אומר לו להביא נר הרי זה ממש נכרי שהדליק נר בשביל ישראל דלית דין ולית דיין דאסור לכל (ס"א מסי' זה) וגם מאי האי דמפייס ישראל מצי לאתוי' בלא נר לאתוי' מאן דכר שמי'. ובעיקר הדבר מילתא דתמי' דכתב וכיון דאי בעי ישראל מייתי לי' בהיתרא אי שקיל לי' נכרי באיסור לית לן בה מנא לו הא אי מבורגנין התם כמו שפי' הט"ז כיון שיכול לומר שילך לצד הבורגנין לא חלקו כין אמירה לאמירה. אך כפי הנראה לי דאיסור אמירה דוקא באומר כל דבר האיסור דבלא"ה הרהור מותר וכיון דאומר למקום פלוני אני הולך למחר ולא ביאר שאין שם בורגנין אם כן בדבורו בלחוד אין מבורר האיסור אלא בצירוף ידיעתנו שאין כאן בורגנין אין כאן ודבר דבר דקרא שאין דבורו שלם מה שאין שייך לומר באמירה לנכרי להביא לו הנר ועוד שההיתר טלטול מה"צ הוא מה שהוא אינו מטלטל האיסור אלא ההיתר והאיסור מטולטל מאלי' וא"כ אין שייך לומר לפי שיכול ישראל לטלטלו מה"צ שכיון שיחפוץ ישראל לטלטל האיסור שוב אפי' מן הצד אסור. אבל הנראה ברור שחסר כמה תיבות בההג"מ וכצ"ל ר"ת התיר לומר לנכרי תביא דבר אע"פ שנוטל נר הדולק כבר וזה מתיר ר"ת משום דישראל יכול לטלטל הנר טלטול מה"צ. ואם כן למשל אלו היה נכרי אוחז נר הי' מותר לישראל למשוך הנכרי לחדר אעפ"י שהנר מטולטל מאליו דהוי ממש טלטול מה"צ לפיכך לא יהא דבורו גרע ממעשיו כיון שמותר במעשה למשוך הנכרי כ"ש שמותר לומר לו לילך ולהביא דבר אע"פ שהנכרי נוטל נר ממש בידו מ"מ הישראל לא צוהו לקחת הנר. וע"ז אמר שאם מדליק הנכרי נר אסור דבכה"ג ליכא גוונא דהיתר במעשה וחוזר ואומר דגם על זה יש מקום צד היתר דאי בעי ישראל (ויותר טוב לגרוס נכרי) מצי לאתויי בלא נר ואם כן הנר שהדליק הנכרי להביא אותו דבר אדעתא דנפשי' הדליק. ולפ"ז דברי ר"ת כדברי רא"מ שמביא אח"כ שצוה לשפחה לילך עם הבחורים אע"פ שהיא תטול הנר. ודברי הרמ"א ג"כ דלא כהמ"א שאם הרמ"א מתיר לצוות לנכרי להביא נר למה מזכיר הרמ"א לילך עמו להביא נר דלוק הי' לו לומר להביא נר דלוק ולילך עמו כיון שעיקר ההיתר להביא הנר דלוק. וההליכה עמו אין לה מקום הכא כלל ולא היה לו להזכיר כלל רק ליטול נר דלוק כבר או להביא נר דלוק כבר. וממה שאמר הרמ"א לילך עמו ויטול נר דלוק כבר. כוונתו שהוא אינו מצוה את הנכרי רק שילך עמו ויהיה לו התועלת מזה שיטול הנכרי הנר דלוק כבר והיינו ממש דברי הרא"מ בהגה"מ אבל לצוות לנכרי להביא נר לעולם אסור. ונראה שגם הש"ך למד כן בדברי הרמ"א וקושייתו בהיפוך דלהלן מתיר אפי' לצוות לטלטל דהוי כאלו התנה וא"כ יהיה מותר אפי' לצוות לנכרי ללכת עם הנר והכא מתיר דווקא שיצוה ישראל ההליכה לב"ו. ונראה לי לתרץ קושייתו דהתם אינו מותר רק בנר העומד תמיד לטלטל אמרינן דבשבת כאלו התנה אבל נר שאינו עומד תמיד לטלטל אין שייך כאלו התנה שגם בחול אינו רגיל לטלטלו ורק עתה שאין לו נר אחר או שנזדמנו לו אורחים צריך לטלטל פשיטא דלא הוי כהתנה. וע"ז מתיר הכא לאמר לנכרי לילך ואעפ"י שיטול נר האסור:
סימן טו
מה שהשיב לי הרב הנ"ל
מ"ש כת"ר על דברת הרמ"א באו"ח סי' (רע"ו ס"ג) הוא נכון. ומ"ש על ההג"מ דהוי טלטול מה"צ. ואף בידים הי' מותר למשוך הנכרי אע"פ שהנר מטולטל מאליו כ"ש ע"י דבורו. לכאורה בר"פ נוטל לא התירו ליטול התינוק והאבן בידו אלא דווקא בתינוק שיש לו געגועין. אך התוס' שם כתבו ד"ה ונשדינהו (דף קמ"ב ע"א) משום דא"צ כל כך טלטול התינוק (עיין לק' בדברינו סי' כ') אך מ"מ הרמ"א התיר אף דעיקר כוונתו הוא לטלטל הנר. ולזה אסור טלטול מה"צ כמ"ש בסי' (שי"א). ואם באנו לידי מידה זו י"ל ע"פ מ"ש בסי' (ש"ח ס"ג) דמותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח. אולם הרי חזינן דאסור לצוות לא"י לטלטל מוקצה הרי דדומה כאילו מטלטל בידים ממש. אך עיקר ההיתר משום דעו"ג אדעת' דנפשי' קא עביד וסמך ע"ז באיסור טלטול דרבנן אף בכה"ג. וא"כ מאי שייטא דטלטול מה"צ הכא. ומ"ש כת"ר דגם הש"ך למד כן אלא דהקשה בהיפוך דמדוע לא מהני תנאי הכא בסי' (רע"ו). בזה לא עיין כת"ר כל הצורך דתנאי לא מהני אלא לאחר שכבה. אבל לא כשהוא דולק. וזה א"צ לפנים. אולם לישב דברי הש"ך והמג"א מוכרח אני להאריך לי קצת. למען שלא יהי' כ"כ תמוה כמו שעלה על דעת כת"ר. וגם לישב דברי ההג"מ לפי הנוסח אשר לפנינו. זה פשוט דאף דבר שיש לו היתר אסור לומר לנכרי לעשותו כמ"ש המג"א בסי' (ש"ז ס"ק י"ב) ועיקר דין התחומין דמבואר היתירו בש"ס משום בורגנין פשוט דאם הובא מחוץ לתחום אף בדיעבד אסור. והטעם כיון דהשת' ליכא בורגנין הרי הוא מצוהו לעשות מלאכה אסורה. אך לפ"ז צריך להבין דבהגר"א הביא ראיה לזה מבורגנין. וצ"ל כוונתו דכמו דמותר שם לאמר משום דלא הוי אמירה אסורה כמ"ש כת"ר. ה"נ כיון דיכול העו"ג לעשות בהיתר הרי באמירתו לעו"ג לא מוכח דמכוון להאיסור דהוא מצוהו לעשות בהיתר ע"י טלטול מה"צ ואף דהעו"ג עושה באיסור לדעת עצמו הוא עושה כן. ואף דע"פ רוב הוא צריך לעשות בהאיסור אפ"ה כיון דבאופן רחוק ישנו ע"י היתר. לא מוכח דמצוהו לעשות באיסור. וע"ז מייתי ראיה מבורגנין דשם ג"כ צד רחוק להיתר. אפ"ה לא מקרי אמירה אסורה:
ומה שהקשה כת"ר דהא טלטול מה"צ לא הותר לדעת המג"א אלא דווקא כשאינו מכוון כלל לטילטול המוקצה כמ"ש המג"א בסי' (שי"א ס"ק כ"ד) כבר ביאר בשו"ע של הגר"ז מלאדי. דכוונת המג"א דהי' יכול לטלטלו בגופו באחורי ידיו או באצילי ידיו. כמ"ש בשו"ע סי' (שי"א ס"ח) ואף דשם בשו"ע מתיר אף לצורך דבר האסור. ואף שלא יגנב. אפ"ה הואיל דמבואר בשבת (ק"ן) גבי תבנא סריא דלא משכחת לה בהיתר הרי מוכח חדא מתרתי. או דלא מקרי היתר במה שיכול לטלטלו בגופו או דלא הותר טלטול בגופו אלא דווקא ברוצה להשתמש במוקצה כגון ההיא דקש שעל גבי המטה דמנענעו בגופו לשכב עליו. אבל לא מחמה לצל. כמו דמחלק הש"ס בדבר שמלאכתו לאיסור וא"כ אם כוונתו מחמה לצל הרי הוא מצוה להעו"ג לעשות באיסור זה הוא כוונת המג"א:
סימן טז
וזאת אשר השבתי לו
ראיתי והנה כת"ה תופס עלי במה שכתבתי שכוונת קושיית הש"ך במ"א סי' (רע"ו ס"ג) מדוע הצריך הרמ"א לילך עמו הלא התיר טילטול הנר על ידי נכרי דהוי כמתנה. וטען כת"ה שכל ההיתר דתנאי לא מהני רק כשכבה אבל לא כשהוא דולק. חנוקי סברת למחנקינ'. אבל אני אומר עד שכת"ה אומר אלי לעיין יעיין נא גם היא שכ"כ (בסי' רע"ט ס"ד) אם התנה מותר לטלטלו אחר שכבה הגה"ה וי"א דלא מהני תנאי וכן נוהגין. ודין התנאי. ע"ל סי' (תרל"ח) ונוהגין לטלטלו ע"י נכרי. הואיל והמנהג כך הוי כאלו התנה עלי' מתחילה עכ"ל בדילוג:
והנה לכאורה אין סדר לדברי ההגה"ה דהי' לו להקדים דיני התנאי קודם דברי הי"א דלהי"א דלא מהני התנאי. מה צורך לנו לדיניו ועוד דקשיא סיפא לרישא דמסיים ונוהגין לטלטלו ע"י נכרי דהוי כאלו התנה והלא כ' שנוהגין כהי"א דלא מהני תנאי. ואי משום דבאמירה לנכרי מקילינן הי' לי' לסיים דבריו דהוי כאלו התנה ובאמירה לנכרי מהני. אבל מדסתם משמע דהכא דין הוא דמהני תנאי בלא קולא. ולענ"ד ביאור דברי ההגה"ה פשוט די"א דלא מהני תנאי וטעמם לפי שנתבארו דיני התנאי בסי' תרל"ח דבעי איני בודל כל בין השמשות והכא אי אפשר דבשעה שהוא דולק אסור לו שמא יקרב השמן ויהי' מבעיר או ירחק ויהי' מכבה לפיכך נעשה מוקצה בין השמשות על כרחו וכיון דאתקצאי איתקצאי לכול' יומא וכן פי' המג"א (סק"ח) ומביא הרמ"א הטעם כעין הקדמה למה שמסיים ונוהגין לטלטלו ע"י נכרי דהוי כאלו התנה משום דבנכרי יכול להתנות גם לשעה שדולק שאף כשדולק אין כאן אלא איסור מוקצה בלחוד דהוקצה למצוותו ויכול להתנות איני בודל כל בין השמשות שהנכרי כשמטלטל בשעה שדולק אפי' מקרב או מרחיק השמן לנר אין כאן כבה ואל תכבה וכל המכבה אינו מפסיד שאסרו לומר לנכרי בלא דליקה כמש"כ המג"א סי' (רנ"ג ס"ק י"ח) בשם הגמ"ר פ"ו לפיכך בטילטול הנכרי מהני התנאי. וא"כ זכינו לדין שהתנאי בנכרי מועיל גם לשעה שהנר דולק היפך דפשיט' לי' לכת"ר:
ובמה שכתב כת"ה עוד להשיב על דברי ולפרש דכוונת המג"א בטילטול מה"צ דהי' יכול לטלטלו בגופו באחורי ידיו או באצילי ידיו ומסיים בעצמו ואף דבש"ע סי' (שי"א ס"ח) מתיר אף לצורך דבר האסור ואף שלא יגנב מ"מ הואיל דמבואר בשבת ק"ן גבי תבנא סריא דלא משכחת לה בהיתר הרי מוכח חדא מתרתי או דלא מקרי היתר במה שיכול לטלטלו בגופו או דלא הותר טלטול בגופו אלא דווקא ברוצה להשתמש במוקנה אבל לא מחמה לצל וא"כ אם כוונתו מחמה לצל הרי הוא מצוה להנכרי לעשות איסור. זה לשון כבודו. ולא סיים דבריו דא"כ נדחו דברי השו"ע דמתיר אף לצורך דבר האסור ומוטב לנו לדייק מגמ' דשבת האופן הראשון שזכר כבודו דלא מקרי היתר במה שיכול לטלטלו בגופו וידחה תי' המג"א ויהי' דברי המחבר קיימים. אבל לא ידעתי מאין הרגלים לאמר דהמחבר מתיר אפי' שלא יגנב דלמא אינו מתיר טלטול דבר האסור בגופו אלא לצורך גופו של אדם בלבד וכן פי' המג"א סי' (שי"א ס"ק כ"ה) מנענעו בגופו כדי לשכב עליו. ומה שכ' כת"ר במכתבו השני דהרמ"א בסי' (רע"ט) פי' האחרונים שמתיר טלטול ע"י נכרי לאחר שכבה דווקא. מאן ננהו האחרונים סביב השו"ע אין זכר לפי' הזה. ואנכי כתבתי טעמי ונימוקי ולמה כבודו לא סתר דברי רק קורא להאחרונים להעיד על דבריו:
אגב אכתוב לו איזה דבר במדרש שבוע זו מביא המעשה דרבי וריב"י שקראו במגילת קינות בט"ב שחל בשבת ודנין מזה שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. ומן התימא מזה על מג"א (ססי' תקנ"ג) דדייק מזה המדרש דבט"ב שחל בשבת אסור בדברי תורה והלא מזה המדרש משמע איפכ' דדוקא מן המנחה מותר בכתבי הקודש מכלל דעד המנחה אסור מפני ביטול בהמ"ד. אלמ' דבשבת שחל ט"ב בה הי' דורשין בבהמ"ד. עוד זאת שאלה לי דהיראים כ' כל שלא דיבר ג' ימים עם חבירו מחמת שנאה עובר משום לא תשנא והרי החינוך פי' מפורש שאם מראה שנאתו בחוץ אינו עובר שנא' בלבבך והוא גמ' בעירוכין ופסקה הרמב"ם ז"ל. וגם כמה אמוראים דקפדי אהדדי ובב"מ ר"ה ור"ח דקפדי אהדדי ולא עיילי להדדי ארבעים שנה: