דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · השגות הרב על מש"כ סימן מא ותשובותי בחצאי מרובעים
בסי' מא השיג כת"ר דאין שום נ"מ בין מתקן איסור קל לאיסור חמור. דמאי נ"מ דמ"מ מתקן הוא. וההיא דולד הטומאה משום דחזי לחולין. ידידי אכתי אמאי לא התירו באב הטומאה דהא נמי מותר להשתמש בו חולין. הטעם מבאב הטומאה אסרו איכא כמה טעמים ונאמרו בביצה (דף י"ח ע"א) ולרבא דטעמא דנראה כמתקן. לא אמר מתקן ממש שאין זה תיקון לפי שמותר לחולין בלא"ה. אלא נראה כמתקן והתירו בולד הטומאה דלא משכחת אלא גבי כהנים וזריזין הן]. א"כ הרי חזינן דעכ"פ הוי טעמא משום דקיל איסורא. וא"כ י"ל היכא דקיל טובא דמותר לבטל לכתחלה לא הוי מתקן.
ומ"ש דהא בתרומה שנתערבה מותר להרים לכתחילה. התם לאו משום קלות האיסור הוא. אלא דכך גזרו חז"ל ולא יהא סופו חמור מתחילתו. אבל עכ"פ הוא איסור חמור. [למה קורא אותו איסור חמור והלא כבר נתבטל ומן הדין מותר אלא שמחויב להרים משום גזל השבט].
ומ"ש להשיג עמ"ש דהיכא דההיתר משום דהאיסור הוי כמו שאינו לא אסור משום מתקן. אלא דוקא אם האיסור חוזר להיות היתר. מסוגיא דפ' נוטל דמשני דתרומה בעינא מחתא כמבואר בדבריו באריכות. לפע"ד התם הוי טעמא דדמי למ"ש בס"ח כוס ששתה בו עכו"ם מותר להדיחו לד"ה משום דמסיר האיסור. ה"נ כיון דהתרומה בעינא מחתא. אלא דלכתחלה היה אסור לאכול המדומע משום דמונח שם התרומה. וכשמסלקו שרי ועיין במג"א סקי"ד. [הלא המג"א פי' דהא גוף הכלי היתר הוא וכשהסירו כמסיר גרף של רעי. פי' דבריו. שבצד החיצון של הכלי ועל עובי שפתה יוכל לשמש אם אין שם י"נ אע"פ שלא הדיח הכוס וכן אם הי' מצויר שמוש בגוף הדפנות הי' ג"כ מותר ומה שבפנים דבר עומד בפני עצמו ההיתר לחוד והאיסור לחוד ומותר להסיר האיסור כרעי אבל התרומה אע"ג דבעינא מחתא מ"מ בעודה בתוך התערובות טרם נקרא שמה עלי' הי' אסור סביבה. והנך רואה לר' אליעזר (שבת דף קמ"ב) דאם נפל מן המדומע למקום אחר מדמעת כתרומת ודאי הרי דבתחלה אמרי' על כל סאה וסאה דהיא היא התרומה. לכן הפי' בגמ' כמש"כ בפנים. ואע"פ שהזכרתי שמה שגם בעודה בתוך התערובות השאר הוא היתר היינו דלאחר שנתרמה נתברר שכן היה מקודם. אבל כל שלא נתרמה חיישינן על כל סאה וסאה דהיא היא התרומה]. אבל היכא דמתיר את ההיתר משום דמוסיף עוד היתר וקודם שהוסיף היה אסור ודאי אסור.
ומה שהשיג על מ"ש בעצים שנשרו משום דהוי מכשירי אוכל נפש. דהא אנן קיי"ל כר"י דמכשירי א"נ שא"א לעשות מעיו"ט שרי. לפע"ד בעצים שנשרו היה יכול לתולשן מן הדקל בעיו"ט אינו מוכרח דאיכא בדקל הנושא פירות משום בל תשחית. מיהו איכא למימר דאותם שנשרו יבשים היו מתחלה ואינם ראוים לישא פירות]. והתי' שכ' כת"ר גם כן נכון הוא:
בסי' רמ"ט מ"א סק"ג וצ"ע דכתב בסימן תמ"ד ס"ז סעודת ארוסין סעודת מצוה הוא אפי' בע"פ כו' כ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ' והוא משנה שלימה וע"ק דבסי' תקמ"ו כתב דמותר לישא ערב הרגל וע"ק דכיון דאירס בע"ש ה"ל זמן הסעודה בע"ש וברוקח הביא הירוש' ונ"ל דה"פ אסור ליארס הדא דאתמר סעודת אירוסין (אם אירס קודם לכן אסור לעשות בע"ש סעודת אירוסין) אבל לארס מותר (פי' מותר לארס בשבת שמא יקדמנו אחר ואז מותר גם כן לעשות סעודה) כו' ובירוש' פ"ק דכתובות דאסור לישא בע"ש משום כבוד שבת עכ"ל המג"א. וקשה זה מאד ראשית מה שפי' בירושלמי דהא דקאמר הדא דאתמר סעודת אירוסין פי' סעודת אירוסין באם אירס מכבר ובלתי אפשר להלום פי' זה בדברי התנאים הראשונים ששנו אסור ליארס בלחוד לאמר שהיה כוונתם סעודה של אירוסין מכבר אבל אירוסין מחדש מותר האירוסין וסעודתה ואיך נקטו בלשונם אסור ליארס. גם בכלל הדא דאיתמר סעודת אירוסין אבל ליארס משמע דוקא סעודה אבל אירוסין בלא סעודה מותר ולא אבל לארס מותר אפי' סעודה דא"כ ה"ל לאמר הדא דאיתמר בסעודת אירוסין בשאירס כבר. אבל לארס עכשיו מותר וביותר קשה מה שמשוה ע"ש עם עיו"ט אם כן להירוש' שאומר אסור לישא ע"ש וה"ה ערב הרגל והלא ברייתא מפורשת שנינו במ"ק (דף ח' ע"ב) כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל. ומקשה הגמ' מינה לאמוראים ראשונים שמואל ור"א ור"ח ומתרץ דכולהו אמוראי ס"ל הכי וכי יחלוק הירושלמי על הברייתא. וכן המחבר נקט סתם סעודת אירוסין לאיסורא בכל גוונא ואפי' אירס היום. ולולא דברי המג"א הי' נראה לענ"ד כהמחבר דכל סעודת אירוסין אסור. ומה שהקשה המג"א ממשנה דפסחים שהתירו סעודת אירוסין בע"פ וכ"ש בע"ש דקיל טפי כדאיתא בגמ'. וכוונתו למאי דאמרינן בפ' מקום שנהגו שאסור מלאכה בע"פ אחר חצות יותר משאר שוי"ט וכן בערבי פסחים שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה משום חיובא דפסח ומצה. באמת לא אמרו אלא דחמיר לאחר חצות אבל קודם חצות אין יתרון לערב פסח נגד שאר עריו"ט ומתני' דהולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו בע"פ בשעת הביעור מיירי שהוא בחמש שעות שהוא קודם חצות וכ"ש קודם מנחה. ולעולם סעודת אירוסין בערב יו"ט מותר ובע"ש אסור. ומה שהקשה דכיון דאירס בע"ש ה"ל סעודה שזמנה היום. ג"כ ל"ק דלא התיר הרמ"א חלא סעודת מילה וסעודת פדיון הבן שזמנם קבוע וידוע לכל שלא נתנו לדחות אבל אירס בע"ש אע"פ שהאירוסין מותר מ"מ זלזול שבת הוא לקבוע סעודה כיון שהיה אפשר לארס מקודם והוא גרם שיבוא הזמן סעודה היום. וכן הירושלמי שאוסר לישא ע"ש מ"מ מתיר לישא ערב הרגל וכבריית' דמ"ק שלא אסרו אלא בע"ש. והפי' בהירוש' שמביא הרוקח כפשטא והטעם שהחמירו בע"ש יותר מבערב הרגל אע"פ ששוים בשאר דברים הי' נראה לענ"ד שכיון שאסור לישא ברגל כדאמרינן במ"ק ח' הוצרכו להתיר ערב הרגל שאלולא כן אם היה חל ערב פסח וסוכות ביום ד' במקום שאין ב"ד קבועים בכל יום שבתולה נשאת ליום ד' הי' אסור לישא ג' שבועות זה אחר זה והתירו ערב הרגל נשואין והתירו מפני זה ג"כ סעודת אירוסין דכולהו מעין נישואין. או אולי אסרו בע"ש שמא ימשוך עד הלילה וישחוט בן עוף או טעמא אחרינא:
באותו סי' מ"א סק"ו מביא עובדא דר"ק שהיה מביאין לו גרימזל לאחר קידוש ובירך במ"מ ברכה מעין ג' ואח"כ הי' אוכלים לחם לצורך סעודה. והקשה עלי' חדא דברכת המוציא קודם לברכת במ"מ. ועוד דאפי' בשבת אסור לגרום ברכה שאינה צריכה כמ"ש בס"סי רט"ו עכ"ל. ולענ"ד תרוייהו לא קשיין מה שדקדק מטעם דברכת המוציא קודם תמוה הא הוא עצמו כ' בסי' רע"א סק"כ דמשו"ה מכסין הפת בשעת קידוש שאם היה מגולה צריך להקדימו א"כ הכסוי מועיל שיכול להקדים ברכת הגפן ה"נ פשוט שר"ק לא היה מגלה הפת עד לאחר שבירך על הגרימזל ויכול הי' להקדים במ"מ. וכ"כ המחבר סי' רצ"ט ס"ט בהדי' לענין פת ויין לפי שהוא מוקדם בפסוק צריך להקדימו אם לא יכסנו מכלל דאם מכסהו אין כאן משום הקדמה. ומה שהקשה דאפי' בשבת אסור להוסיף ברכה וכחו מסי' רט"ו שכתב כן בשם ספר הזכרונות ודקדק מההיא דכה"ג ביוה"כ שהיה קורא בחומש הפקודים בע"פ ביומא (דף ע'). ואין מיוה"כ שום ראיה דהתם אותה ברכה עצמה על התורה היה גורס לכפול והוא אסור וה"ה לחלק סעודה אחת לשתים אסור אבל הפרפרת שעיקרו במ"מ אלא שהיא נפטרת בברכת הפת מותר להניחה אפי' בחול ולברך עלי' אח"כ. והיא ירושל' מפורש מובא בהרא"ש פ' כיצד מברכין סי' כ"ח ר"ה אכל תמרי עם פיתא א"ל רחב"א שבקינהו בתר מזונך ואת מברכת עליהון תחילה וסוף. הרי לך שהיה יותר טוב להניחן לאחר המזון ולברך תחלה וסוף משיאכלם באמצע הסעודה ויפטרם הפת ואף מה שפי' הר' יונה בהאלפסי דמש"ה אמר לי' שבקינהו בתר מזונך כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתת רב שהיה מצריך ברכה בתחלה מ"מ אלו היה כאן איסור ברכה שאינה צריכה שהיא כמו מוציא ש"ש לבטלה (שהלאו דלא תשא אוסר שבועת שוא שהוא על האמת אלא שאין צריך כמו שבועת שקר ה"נ כשאסרו מהלאו הזה בעצמו מוציא ש"ש לבטלה בלא צורך ולבטלה שוין) פשיטא שלא היה לי' להניח וליעבד איסו' בודאי כדי לצאת דעת רב וחבריו כיון דאיהו ס"ל כר"ח דפת פוטר כל מיני מאכל. ועוד לרב גופי' בתוך הסעודה פטור לאחריהם ואלו שבקינהו בתר מזונא גורם ברכה לבסוף שאינה צריכה. אלא ע"כ מה שגורם ברכה מבוררת לעצמה אע"פ שהיה יכול לפוטרה בברכה כוללת לית לן בה: