אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן נב

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן נב

סימן נ

מה שהשבתי על דבריו.

הנה מש"כ כת"ה להקשות על דברי הלח"מ שכתב על דברי הרמב"ם דמחייב מיתה בזר שאכל תרומה טמאה וז"ל הלח"מ דמ"מ לא הי' לו לרבינו להוציא דין מיתה מסברא זו ואפי' בטמא שאכל בשר קודש דהחמירו בו דחייב כרת בטומאת הגוף מ"מ היכא דהוא טהור והקדש טמא אינו חייב כרת וכו' עכ"ל. והקשה כת"ה דהא בכהן מיירי דטהורה שריא לי' ואלו בכהן טמא חייב כרת גם על הטמאה והניח בצ"ע. לענ"ד ברור הדבר דחסרון הניכר איכא וכך צ"ל. ונראה דדייק לה מדאפי' בטמא אכל בשר קודש דהחמירו בו דחייב כרת והיכא דהוא טהור והקדש טמא אינו חייב כרת מ"מ אם הוא טמא חייב כרת והכא נמי ענש בכל אופן אפי' שהוא טהור והיא טמאה. פי' לדבריו שהרמב"ם דן הדברים מקדשים שהרי בקדשים אשכחן שכהן טהור שאכל טמאה שאינו חייב כרת הרי שלא ענש הכתוב על אכילת קדשים בטומאה בעונש גדול ואעפ"כ טמא שאכל קודש חייב אפי' קודש טמא כמו שמביא כת"ה מרבנן דריה"ג בזבחים ק"ו וטומאת הבשר אינה מקלת לו. ה"נ בתרומה אמרינן שענש הכתוב בזר בכל אופן אפי' שהוא טהור והיא טמאה ותדע שכן הלח"מ בעצמו מביא מפרק השוחט והמעלה שהוא רבנן דריה"ג והרמב"ם פי"ח מה' פסולי המוקדשין שהוא פוסק כרבנן ואי משום דדייק כת"ה דאמרינן דכהן טמא אינו חייב על תרומה טמאה איכא למימר דמכהן לזר לא ילפינן כפי שהאריך כת"ה:

וכתב כת"ה להוכיח דההיא דכריתות דמתרת להתעגל בן בתו ישראל אסמכתא בעלמא וטעמא דסיכה לאו דאוריית' דאל"כ ליתסר לכתחילה ומביא ראי' ממתני' דתרומות פ"ח מתרומה שהי' בתוך פי של אשה שנתאלמנה ועבד שנשתחרר ר"י אומר יפלטו ומשבת דאין בו משום תרומה בברכות ל"ט ובנדה נ"א משנתן טעם בקדירה ופי' הרע"ב שנעשה כעץ בעלמא משמע הא אילו הוה בי' טעם הי' אסור משום תרומה ומההיא דב"ב צ"ז שמרים של תרומה ראשון ושני אסור וכולהו נפגמו יותר מתרומה שסך הכהן דחזי עוד לסיכה ואעפ"כ אסרום לכתחילה מטיבותי' דמר אמינא בה דלאו ראי' מכולם דשאני כולם דהוי כבאמצע אכילה ופשיטא דאם הנאת גרונו הוי אכילה הנאת מעיו כ"ש דהוי אכילה ועיין חולין ק"ג דאיכא מד"א דכל אכילות דוקא אכילה במעיו בעינן וכיון דזר הוא יפליט ופשוט דלר"י ה"נ דמחייב מיתה וחומש דוגמא דאמרי' בכתובות באלו נערות ל' ע"ב בתחב לו לתוך בית הבליעה במקום דאפשר לאהדורה ע"י הדחק אף דמהתם אין ראי' דהתם בלא לעסן מ"מ הא כתב רש"י שאם יחזירן ימאסו ואעפ"כ חייב מיתה וחומש וההיא דשבת בברכות ונדה נמי אילו הוה בי' טעמא הוה נמי ראוי כתחלתו וההיא דב"ב כיון דאיכ' בשמרים יין מה לי יין רב מה לי יין מעט פשיטא שאם יסחוט אדם רביעית יין מסאה ענבים שלא יצאו הענבים מקדושתן ובכולם ראוין המה עוד לאותו הכהן בעצמו אבל השמן שסך הכהן אינם ראוים עוד לאותו כהן שכל מה שהי' לי' להוציא הנאה משמן זה כבר הוציא ומה שבן בתו מתעגל בו לא גרע מאלו לקח באיזה כלי והי' ממעך בגופו שיבלע בו השמן וא"כ זה דומה ממש לשבת שנתן כל כחו בקדירה שאין בו משום תרומה כלל ואפי' מדרבנן. ומה שהביא מהמרדכי דכרשיני תרומה לבהמת ישראל אין ענין לכאן דהתם מאכיל בתחלה הפרה שיאכל ישראל אח"כ הבשר. והפרה איננה פרת הכהן ואם האכיל הכהן פרתו הלא מותרת לישראל. גם מה שדקדק אמאי נקט בן בתו ישראל לנקוט בנו טמא חדא דלאו דוקא היא דמוטב לאשמעינן בטהור. ועוד דפשיטא דצריך ליזהר שלא יטמאנו בידי'. ועוד דבשעה שהשמן על גופו ונבלעים בו הוי ממש כבשעה שאוכלין ומשקין של תרומה בתוך פיו שאסור ליגע בכל טומאה ולפ"ז מה שכתב כת"ה דהוי מחלוקת רש"י והרע"ב ליתא דבשבת כל זמן שלא הוציא כל טעמו לכ"ע חייב מיתה וחומש ומה שפירש"י איסור תרומה פשוט כל איסורי' קאמר וחיוב מיתה וחומש בכלל אחרי כותבי ראיתי שמש"כ הם דברי התוי"ש דכתובות שמביא כת"ה להלן ולא קשה ג"כ שתמה כת"ה על דברי התוי"ש הזה דהא גם בשמן מהשמן העולה על כריסו של בן בתו לא נהנה עדיין וכשם שהשמן של סיכה מונח על גופו של כהן ה"נ לעסה והיא בפיו ולק"מ כמו שביארתי דהכא באכילה היא כאמצע אכילה אבל סיכה כל הנאה שיש לו להנות מהסיכה נהנה ומה שהישראל מתעגל בו הוא כממעך באיזה כלי בגופו להבליע בו השמן שאז ג"כ מהשמן נדבק בכלי ודרכו של סיכה בכך. גם מה שהקשה מהא דחייב מיתה בכתובות למ"ד על דלא אהדרה הא התם אין לעשות עוד שום מעשה ודמי לסיכה לא קשה כלום כמו שביארתי דהוי כבאמצע אכילה כיון שלא נהנה עדנה במיעיו משא"כ בסיכה:

ומה שהקשה כת"ה למה בסוגיא דכריתות דף ז' אצטריך לסיים גבי שמן המשחה משום דכתיב נזר אלקיו ושמן המשחה קרי' רחמנא תיפוק לי' דלא כתיב בי' כי יחללוהו לענ"ד פשוט דגמרא מבאר למה לא ילפינן מתרומה שפטר הכתוב לאחר שנעשה בו מעשה ה"נ יפטור בשמן המשחה ומתרץ דהכתוב קראו נזר אלקיו גם אחר משיחתו ומה שביאר כת"ה דהגמ' בא לתרץ אמאי לא נימא דכל דבר שנעשה מצויתו אין מועלין בו ומסתייע מתוי"ש יומא דף ס' דהקשו דלחשוב הא בג' כתובים דמועלין לאחר שנעשה מצוותן לענ"ד היה אפשר לפרש דהכא בשמן המשחה לאו יתורא הוא דדריש רק דממילא מדקרי' נזר אלקיו שמעת מינה דאע"ג דאיתא עלי' לא אתחיל וכ"מ דקאמר הגמ' שני כתובים או שלשה כתובים פירושו מקראות יתירים דמדלא כתב אלא חד וכתב אידך יתורא ש"מ דדוקא הני ופי' כת"ה בגמ' דבא לתרץ דלא נימא נעשית מצותן הוא דחוק שאין זכר לקושי' זו בגמ':

עוד כתב כת"ה ואף לדברי הרמב"ם נוכל לומר דס"ל דדרשה גמורה היא למפטרי' ממיתה ואפ"ה חומש חייב דהא הרמב"ם כתב כן בפ"ח דתרומות דאף לר"א דס"ל שם דיבלעו אפ"ה חייב חומש דחומש לא תלי' במיתה. לענ"ד אין ענין דברי הרמב"ם דתרומות לכאן דהרמב"ם יפה קאמר התם דחייב חומש דהתם ר' אליעזר מחייב חומש גם באותם שאכלה קודם שנודע שמת בעלה או שגרשה וא"כ פשיטא שבשביל שנודע לה שמת בעלה לא יועיל לה לפוטרה מחומש דבודאי טעם ר' אליעזר שכיון שהוא בתוך פי' הוי כאלו אכלה כבר וא"כ פשוט הדבר דלא עדיף מאלו אכלה כבר וכיון שמשלמת חומש על מה שאכלה כבר כ"ש שמשלמת חומש על מה שעדנה בתוך פי' ומה שפקפק ממה שאינה חייבת מיתה על מה שבתוך פי' שהרי ר"א מתיר לכתחילה לבלוע ליתא דהחומש היא מחויבת על תחילת הנתינה לתוך פי' ואלו היתה תחלת הנתינה במזיד היתה חייבת מיתה ג"כ:

ומה שהביא כת"ה מדברי הירושלמי דפ"ב דמע"ש דמסיק על סיכה שאינו מחוור הך דרשא דולא יחללו. אנכי הרואה דבירושלמי מסיק עוד אמר רא"מ ואין לית כאן סך לית כאן שותה פי' אי סמית בהך ברייתא דולא יחללו לרבות את הסך אם כן תצטרך למחוק כל הברייתא דמה דמרבה הברייתא שותה לא אצטריך דשתי' משם אחד של אכילה היא אלא על כרחך דעיקר הברייתא מרבה סיכה הרי דהגמ' מסיק דסיכה דרשה גמורה היא וכן פי' הפני משה שם. גם מה שמביא כת"ה ממה דקאמר הירושלמי שם הלכה ב' אר"י כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה. לאו ראי' הוא חדא דאיכא למימר דר' יוחנן לטעמי' דאמר בהלכה א' סמי מכאן סך וס"ל דסיכה לא מחוור והוי מדברי סופרים ור' אבא מרי הא אותבי' ואוכח מברייתא דסיכה דרשה גמורה היא ועוד איכא לפרושי שם דמה דקאמר השיבו דברי סופרים קאי אמה דהשיב ר' שמעון מכרשינין ותלתן ואינו ענין לסיכה.

כת"ה הקשה לדברי התוס' דתרומה טמאה בקדושתה קיימא אמאי קורא אותה הגמ' מחוללת ועומדת וכותב שהוא לשון מושאל ובההיא דכריתות דף ז' ע"א דקורא לתרומה שסך כהן מחוללת התם מחוללת ממש כמו שפירשו התוס' במנחות ויומא דמותר מטעם זה לזר ומבאר והולך הסוגיא דכריתות באריכות. והנה לענ"ד פירוש מחוללת דכריתות במחלוקת תליא והוא ר"ח כהן פירוש בתוס' מנחות ויומא דמחוללת היינו שכבר נעשה מצוותה שכבר נאכל לכהן או שסך הכהן ואע"פ שראוי' לחזור ולאוכלה לאחר שהקיאה כההוא דחלב בגיד הנשה דף ק"ג מ"מ כבר יצאתה מתורת קדושת תרומה ונעשית חולין מש"ה בבלע שזפין של תרומה והקיאה אין השני חייב לשלם קרן וחומש בדבר הראוי להיות קודש אלא דמים בלבד והנה לשיטתו קשה קושית כת"ה דאמאי קורא לתרומה טמאה מחוללת וצ"ל לדידי' כשיטת הרמב"ם שמביא כת"ה שקורא לתרומה טמאה בפ"ו מהלכות תרומה אינה קודש שאין עלי' קדושת תרומה אמנם לשיטתו יקשה קושית רבו של התוי"ש יומא פ"א דאמאי אינו משלם אלא דמי עצים ישלם דמי פירות וצ"ל לדידיה מלבד דבטל שם תרומה אחר הבליעה אינו ראוי לאכילה נמי דומיא דקרינן בבהמ' המקשה ע"א בלוע אינו ראוי לגר מיהו קשה לדידי' אמאי בגיד הנשה ק"ג אכל חצי זית חלב והקיאו וחזר ובלעו חייב אמאי חייב כיון דאינו ראוי לאכילה וצ"ל דהתם בהקיאו ולא ידע אח"כ שהקיאו וחזר ובלעו דוגמא דאמרינן בבהמה המקשה ע"א דשלא בפניו חזי' לגר כמו שתירץ רבי בתוי"ש יומא [ואע"ג דנראה שמה בתוס' דרבי חולק על הר"ח כהן התם לא קאמר אלא שאין די בתי' של הרח"כ אבל בעיקרא דמלתא לא פליג עליו] מיהו יקשה לשיטה זו דזה דוחק לפרש גמרא דחולין ק"ג ע"א אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו סתמא בכגון שלא ידע שהקיאה וסבר דחלב מעליא הוא ועוד קשה מזו דעד כאן לא קאמר הגמ' בבהמה המקשה ע"א דבלוע לא חזיא לגר אלא מה שבלע זה אינו ראוי לאדם אחר שנמאס לו במה שהי' בפיו של אחר, אבל לאותו אדם עצמו כיון שהוא עדנה בשלימותו עד שאפשר שאדם אחר לא יכיר שנבלע והקיא למה לא יהיה ראוי לאכילה וזכר לדבר דאמרינן בברכות נ"א גבי פירות שהכניס לתוך פיו פולטן במידי דלא ממאיס ואע"ג דהכניס דהתם לאו היינו בלע מ"מ מאי איכפת בבליעה כיון שהוא במראהו הראשון ואם כן בשזיפין של תרומה ביומא פ"א למה לא ישלם רק דמי עצים בלבד כיון דאותו הראשון דשלו הוא קנאם בקרן וחומש ששילם לכהן והוא ראוי לאוכלם והמה מותרים לזר כההיא דבן בתו מתעגל דכריתות ז' ע"א אמאי לא ישלם דמי פירות שהפסידו. ע"כ שיטה אחרת לר"ת ופירוש אחר במחוללת ועומדת דהיינו שאינו ראוי לאכילה שאוכלין תרומה ניתנו לכהן לאכילה וכיון שאינו ראוי לאכילה מיקרי מחוללת ומש"ה תרומה טמאה אע"פ שהוא קודש מקרי מחוללת שאינה ראויה לאכילה וכן נמי סך בשמן של תרומה דבן בתו ישראל מתעגל בו דכריתות נמי משום שאינה ראוי' שוב לאכילה מקרי מחוללת ולפ"ז בלע שזפין של תרומה אע"פ שכבר נהנה גרונו של כהן מ"מ כיון שאותו שבולע בעצמו ראוי לאוכלה דומיא דגר שלא בפניו דבהמה המקשה ע"א לא נפיק מתורת תרומה שעדיין ראוי וכן כהן שלא בפניו נמי ראוי לאוכלה וכיון שעדיין שם תרומה עלה א"כ אותו הזר שבלעה אסור לאוכלה שהרי זר הוא ולמוכרה לכהן אם יודיענו שהקיאה שוב אינה ראויה לאכילה דשלא בפניו דבפ' בהמה המקשה היינו שלא ידע שנבלע והקיאה שאינה נמאסת לו. ואם לא יודיענו איכא אונאה. ומש"ה אינה ראוי' אלא לעצים בלבד. אבל בההיא דכריתות כיון דמחוללת שאינה ראויה עוד לאכילה כלל בן בתו מתעגל בו וזה ראיות ר"ת ביומא ע"ז דסיכה לאו בכלל שתי' שאם היתה סיכה כשתיה ואכילה מדאוריית' א"כ תרומה שסך כהן כשם שמתעגל בו בן בתו ישראל ה"נ הי' ראוי שיתעגל בו בנו ובן בנו כהן והוי העדיין ראוי לאכילה והוי דוגמא דזר שבלע שזפין של תרומה כיון דעדיין ראויה לאכילה לא יצאת מתרומה ואסורה לזר ה"נ הי' השמן שסך הכהן אסור לזר אלא משום דסיכה לאו כשתיה א"כ מה שראוי לסוך אין כלום ומשום שאין ראוי עוד לאכילה מותר לזר והיינו מה דקאמר הגמ' בכריתות דף ז' ע"א מ"ש וכו' ב"ב מתעגל בו ואינו חושש פי' וה"נ בשמן המשחה נמי כיון דלאחר שנמשח על ראשו אינו ראוי עוד לאכילה לא יהא בו לאו דלא יסוך. או דהמקשן סבר הטעם דשמן תרומה כר"ח כהן דכבר נעשית מצוותו וה"נ בשמן המשחה שנמשח על הראש נעשית מצוותו. ומתרץ הגמ' התם כו' כיון דחללי' פי' שיצא ממה שתרומה עומדת דהיינו אכילה ושתיה] הא אתחיל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר ד' עליו שמן משחה קרי' רחמנא דאע"ג דאיתא עלי' לא אתחיל. (פי' דשמן המשחה אע"פ שאין ראוי לאכילה אינו כתרומה דשמן המשחה קרי' רחמנא ולא נתחלל במה שאינו ראוי לאכילה וכי תימא כשם שבסתם תרומה העומדת לאכילה כיון שאינה ראוי' למלתא דהיינו אכילה מיקרי מחוללת ה"נ בשמן המשחה כיון שכבר נמשח בראשו שוב אין ראוי למשוח בו כה"ג אחר נמי נימא שאתחיל ממשיחא ע"ז הקדים הגמ' הכתיב נזר א' עליו שכל זמן שהשמן בראשו הוא עומד בתוקף משיחתו ואי משום כי נזר א' עליו לחוד הו"א מה בכך שהשמן עומד בתוקף משיחתו מ"מ קודם שנמשח היה ראוי לאכילה ועכשיו לאחר המשיחה אינו ראוי לאכילה ע"ז קאמר הגמ' שמן משחה קרי' רחמנא ואין צריך להיות ראוי לאכילה או שיהי' הפירוש שמן משחה קרי' רחמנא הוא ביאור כי נזר א' עליו שמקרא זה משמע דקרי' רחמנא שמן משחה כל זמן דאיתא עליו שלא יתחלל:

כת"ה הולך ומתרץ דברי התוס' דמביאין ראיה דסיכה לא הוי בכלל שתי' מסוגי' דפרק כ"ש דף כ"ד ודף כ"ה מההיא דמר בר"א שייף לברתי' בגוהרקי דערלה ואמר מידי דרך הנאתן קעבידנא ואמרינן הניח חלב חי של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו אבל חלב דהותר בהנאה מותר והקשית מאי ראי' דלמא הגמ' רבותה קאמר דאפי' איסורי הנאה פטור אבל לעולם אפי' באיסורי אכילה אסור וסוף דבריו לפרש דברי דברי התוס' כההיא בבת תיהא דכתבו התוס' בע"ז דף י"ב ד"ה אלא דריח המזיק אסור במקום שאלו הי' שתי' היתה שתי' יפה וה"נ הכא בחלב מהותך הי' אסור סיכה אע"פ דהוי שלא כדרך הנאתן הואיל ועשוי למשו' עורו' ולא אדם מ"מ כיון דבמהותך האכילה היתה כדרך הנאתן. זה תורף דברי כת"ה. והנה התוס' נדה דף ל"ב שמציין כת"ה כתבו מפורש בשם הגמ' דפסחים דפטור אבל אסור והגמ' הא מיירי בחלב חי וזה דלא כדבריו שמפרש דחלב חי מותר ורק מהותך אסור וצ"ל דהתוס' מחולקים דביומא התירו לכתחלה ובנדה אסרו לכתחילה. אמנם זה לא קשה דברור הוא דבנדה צ"ל כמו בפסחים פטור אבל חלב מהותך אסור. מיהו עיקר דבריו לא אוכל להבינם דלשיטתו אי אמרינן סיכה לאו כשתי' אסור לסוך בחלב של שור הנסקל מהותך אע"ג דהוי שלא כדרך הנאתו כיון שאלו אכל חלב מהותך הי' כדרך הנאתו אבל אי אמרינן סיכה כשתי' מן התורה הי' מותר לסוך בחלב של שור הנסקל מהותך כיון דסיכת חלב הוי שלא כדרך אכילתו והנאתו שאינו עשוי אלא לאכילה או הבערה או למשוח עורות דמזה מייתי התוס' ראי' דמדחלב מהותך אסור אלמא דלא הוי מדאורייתא כשתי' וקשיא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא היתכן דבמה שהוא כשתי' עי"ז יהיה מותר ועוד פירושו רחוק מאד מדברי התוס'. אבל לענ"ד היה נראה עתה לפרש דברי התוס' דמייתי ראי' ממר בר"א דשייף לברתי' בגוהרקי דערלה דקאמר מידי דרך הנאתן והי"ל לומר מידי דרך אכילתן אלמא דסיכה בכלל הנאה ולא בכלל אכילה ואין ראיה זו מכרחת דלמד"א שלא כדרך אכילתן באיסורי הנאה אסור אפי' שלא כדרך הנאה והיה אסור בגוהרקי דערלה דהא ערלה אסור בהנאה וקאמר דס"ל דאעי' באיסורי הנאה שלא כדרך הנאה מותר וראי' שהביאו ממניח חלב חי ע"ג מכתו הוא דלכאורה קשיא שמה בסוגיא דף כ"ד דלמאן דפטר שלא כדרך אכילתן קאמר למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור ולמד"פ שלא כדרך הנאתן קאמר מניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי. וקשיא אמאי לא קאמר בתרווייהו לשון שוה דהוי מצי למימר גם למד"א שכדה"נ אוכל חלב של שור הנסקל שהוא פטור דאלו למאן דפטר שלא כדרך אכילתן אינו פוטר אלא באיסורי אכילה אבל באיסורי הנאה חייב אפי' שלא כדרך אכילה והנאה וא"כ בשור הנסקל חייב באכל חלב חי ואלו למאן דפטר אף באיסורי הנאה פטור גם אוכל חלב חי של שור הנסקל. ועוד קשיא למד"א סיכה כשתיה מדאורייתא א"כ ברישא נמי בכדרך אכילתן הי' יכול הגמ' למימר למעוטי הניח חלב על גבי מכתו שפטור שאלו היה לוקה אפילו שלא כדרך אכילתן כיון דסיכה כשתי' היה חייב משום חלב ועכשיו דאין לוקה כדרך אכילתן פטור וע"כ צריך אתה לומר בכל חד וחד גוונא דידי' נקט באיסורי אכילה נקט גוונא דאכילה ולא קאמר מניח חלב ע"ג מכתו אע"ג דשתיה בכלל אכילה מיהו הא איכא למדחי דאפי' אי סיכה בכלל שתי' דאורייתא מיהו ניחא לי' למנקט אכילה גופא אכל חלב חי ולא מניח על גבי מכתו דהוי סיכה ובאה מכח דהיא כשתי' ובכלל אכילה אבל בשלא כדה"נ דנקט מניח אמאי לא נקט אכל חלב של שור הנסקל כיון דמניח נמי הוי מעין אכילה דסיכה כשתיה וע"כ דרוצה הגמ' למנקט דבר שלא הי' גם בכדרכו אסור אלא מטעם הנאה בגוונא דקמייירי כדרך הנאתן ונקט מניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהכוונה בגמ' חי דומיא דאוכל חלב חי דאפי' מהותך דהוי כי אורחי' לא הוי אלא איסור הנאה ולא איסור אכילה. ופשוט דהתוס' סברי דמניח חלב מהותך נמי הוי כדרך הנאה ולאו דוקא הבערה ומשיחות עורות והיינו לשון התוס' וחלב של שור הנסקל ע"ג מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו אבל חלב דהיתר הנאה מותר. ומה דנקטו בראש דבריהם סיכה כשתיה משום יוה"כ ותרומה אמרו לשון זה כמו שהזכיר כת"ה. ובנדה ל"ב ברור שצ"ל פטור אבל חלב מהותך אסור כלשון תוס' יומא דף ע"ז:

וכתב כת"ה עוד התוס' הקשו אמאי צריך קרא דותבוא ונח סגי בקרא דדניאל ומסיים להקשות על מה שתרצתי דמייתי מקרא דותבוא דמייתבא דעתא וז"ל אין זה מספיק דהא אסרינן רחיצה ותשה"מ משום דמיקרי עינוי אף דליכ' קרא עלייהו דמייתבא דעתי' ע"כ. ואין זו דחי' כלל דכיון דמרבינן רחיצה מוסוך לא סכתי דהוי רחיצה בכלל סיכה לענין עינוי ה"נ הוי בכלל סיכה לענין יתובי דעתא ובתשה"מ לא צריך קרא דמייתבא דעתא:

עוד כתב כת"ה לפרש דמתני' דשבת קאמר סיכה כשתי' ולא קאמר אסור דעיקר קמ"ל לסיכה שאינו של תענוג ומסייע דבריו מהתוס' יומא ע"ז ד"ה מניין ולא אבין הלא התוס' מנגדו שהתוס' שמה כתבו ואי לא כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן דכמה ענוים שהי' מענה ולא גמרינן מהתם ע"כ ולדברי כת"ה יכולים הי' התוס' לתרץ בפשיטות דמדניאל לא ילפינן אלא סיכה של תענוג ואיצטריך ותבוא לסיכה שאינה של תענוג:

מה שהקשה כת"ה לשיטת הפוסקים דסיכה כשתי' בכל האיסורים א"כ אמאי נקט במשנה מניין לסיכה שהיא כשתי' ביוה"כ ולא קאמר סתמא מנין לסיכה שהיא כשתי' וגם הפוסקים המתירים לא הזכירו ראיה זו אתמהה עכ"ל יש לומר שכוונו לדקדוק זה התוי"ש יומא דף ע"ו ע"ב ד"ה מנין לסיכה מיהו לענ"ד לדעת הסוברים דסיכה כשתי' בכל איסורים נקטה מתני' ביוה"כ דאלו הוה קאמר סתמא הו"א סיכה שהיא כשתיה לענין שבת מיירי דבמסכת שבת קאי וכלפי שאמרה מתני' כל המשקין שותה אדם לרפואה בא לומר דה"ה כל הנסוכין סך אדם לרפואה דשמן מהני לעצמות כמו משקה לקרבו ע"ז קאמרה מתני' יוה"כ וחדא מאיסורין נקט וה"ה לכל האיסורין:

מה שכתב כת"ה להשיג על דברי וז"ל הנה כתב דדוקא בתרומה אסור סיכה משום דאיסורו בשוה פרוטה ואשתמיטתי' סוגיא דפסחים ל"ג דמסיק דתרתי בעי כזית וש"פ עכ"ל אין זו תפיסה. ונראה לי בהא מילתא עמיקתא דהנה אמרו בפסחים אבעי' להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם היכא דמעיקרא שוי' ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו' והקשה ע"ז בגליון הש"ס מהגרעק"א הא מ"מ נ"מ דאם אינו חייב רק מדין גזלן יכול לשלם חד גריווא בפירות לצאת ידי כפרה והשאר משלם במעות והכהן יכול למחול וגם החומש הוא רק מן חד גריווא. אבל אם לפי דמים צריך לשלם ד' גריוא וחומשא מפירי והכהן אין יכול למחול עכ"ל. וכדי לתרץ כ"ז הסוגיא מוכחת דמה שאמרו לא גרע מגזלן אין הכוונה שיתחייב רק מדין גזלן אך ע"ד שאמרו לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש ואמרו בב"ב בסוף המוכר את הבית ובהמוכר את הספינה דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט. וה"נ כיון דבגזלן הדיוט אמרה תורה שישיב כל הדמים קו"ח כשחייבה תורה תשלומין באכילת תרומה הכוונה שלא יהא התשלומין שוה בדמ"ס פחות מהתרומה שאכל וכל התשלומין דין אחד להם כולהו חייבים בחומשא ובפירות דוקא ולא ניתנו למחול ומה שפרש"י בד"ה כל היכא נהי נמי דאיכפר לי' אכילת תרומה בתשלומי מדה מיהו אוכל ממונא דכהן הוא ולא גרע משאר ממונא דחולין שהדיינין גובין ממנו כשעת גזילה וכו' ע"כ צריך לפרש דאיכפר לי' שהיה מתכפר לו אכילת תרומה בתשלומי מדה אלולא שהיינו באין עלי' בקו"ח מגזלן מיהו אוכל ממונא דכהן הוא ולא גרע כח הקדש משאר ממונא דחולין וצריך לשלם עד כדי דמים מדין תשלומי הקדש. ומכאן צריך לומר דמה שאמרו שם ל"ג האוכל תרומה פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש לא מתורת גזלן בלבד אתינן עלה אלא אף מתורת תשלומי תרומה נמי דלא גרע דין הקדש מדין הדיוט וכשם שהדיוט משלם בפרוטה אע"ג דליכא כזית ה"נ בהקדש דאי לאו הכי חזינן דחמור כח הדיוט באכל שוה פרוטה וליכא כזית אלא ע"כ דקרן חייב גם באוכל תרומה שוה פרוטה וליכא כזית וממילא כיון דתשלומי התורה נאמרו אף בשוה פרוטה פחות מכזית א"כ חשוב שוה פרוטה איסור דאוריית' ולא תיקשי לך דהכא בבעיין דלפי מדה או לפי דמים אמרינן דאי נמי אמרינן לפי מדה צריך להשלים לפי דמים מקו"ח מגזלן הדיוט וכל דין תורת תשלומי הקדש על התוספות אף לשלם חומש ואלו בשוה פרוטה פחות מכזית אמרינן דאינו משלם את החומש פשוט הדבר דפחות מכזית לענין חומש נתמעט מכי יאכל פרט לפחות מכזית אבל התוספות עד כדי דמים דמרבינן מקו"ח מגזלן וליכא מיעוטא מרבינן לכל מילי ואפי' לחומש. ואכתי קשי' לפי דברי דסיכה אע"פ שאין בה כזית מ"מ חייב מפני שהיא שוה פרוטה א"כ יהא לה דין שוה פרוטה פחות מכזית שלא ישלם את החומש ואמאי תנן במתניתין פסחים ל"ב אחד הסך וכו' משלם חומש וחומשא דחומשא ואומר אני כיון שההנאה שוה פרוטה באה מתרומה יותר מכזית שהרי כל התרומה נתחללה כדאמרינן כריתות ז' בן בתו מתעגל בו ואינו חושש ומפרש גמ' טעמא כיון דחללי' הא איתחיל נהי שאין כל הכזית נכנס בתוך הגוף ליכא למעוטי מכי יאכל פרט לפחות בכזית וכיון דמרבינן מקו"ח מגזלן לתשלומין מרבינן לכל דין תשלומין אף לענין חומש ודוק:

עוד השיג כת"ה ומה שטען הא סיכה הוי חצי שיעור ולא חזי לאצטרופי לא ידעתי מדוע לא יוכל להיות שיכנס לתוך גופו כזית עכ"ל לענ"ד שאין נבלע בגוף כ"א הכח ע"י הסיכה ולא הממשות וראיה לדברי ממה שהביא כת"ר ממתניתין דמקואות מקוה ארבעים סאה מכוונות אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דאמרינן גוד אחית אלמא שאין המים נבלעים בהגוף וכ"ש שמן שקשה להבלע בגוף יותר מן המים ואפילו אם תאמר שגם הממשות נבלע ע"כ פשיט' לי שאפילו יסוך כל גופו לא יבלע בגוף כזית ממשות בכדי אכילת פרס שהוא שיעור זמן מועט וביותר דסיכה לא מכח אכילה אתינן עלה אלא מכח שתי' ובשתי' בעינן רביעית בכדי אכילת פרס וה"נ בסיכה בעינן רביעית בכדי אכילת פרס:

מה שהקשה שבד"מ סי' קנ"ה וברמ"א שם אוסר לרחוץ באיסורי אכילה וכותב אפשר שביי"נ החמירו ע"כ יעיין נא בש"ך ס"ק ט"ז שמביא מפורש בשם הריב"ש סי' נ"ה דסתם יינם דינו כדין עצי אשירה. ומה שהתיר המחבר בסי' זה ס"ב בלשון ראשון אם אמר לו קח עצים סתם שמותר בעצי אלילים פשוט דדווקא בחולי שיש בו סכנה. והטעם ביי"נ כיון שמתרפא מזה אע"פ שמותר בשאר הנאות מ"מ ברפואה יש לגזור דאתי לאמשוכי אחר ע"ז. מיהו מה שמביא הש"ך בס"ק י"ז הטעם דסיכה כשתי' וכן הוא בד"מ קשה לשיטת הרמ"א דפסק בסי' שכ"ו כתוס' דסיכה אינה אסורה רק משום הנאה. ודוחק לפרש סיכה כשתי' לענין אימשוכי ושמא ס"ל כשם שאסרו סיכה כשתי' מדרבנן לענין תרומה לשלם חומש דמודים בי' התוס' ה"נ מסתברא להחמיר לענין איסור ע"ז דחמיר מכל איסורי תורה. אע"פ שבכ"מ סיכה בכלל הנאה היא. ועיין בתשובת הרשב"א שמביא הב"י בסי' קכ"ג דן מפורש רוחץ בסתם יינם מסך בשמן תרומת חו"ל דמרבינן סיכה כשתי' בנדה ל"ב. וכן מביא שם וז"ל מ"מ ע"ז וכל בזרייהו חמירי טפי דאפי' במקום פיקוח נפש אין מתרפאין בעצי אשרה אלא שזה באומר הבא עלין של ע"ז אבל בעלין סתם מתרפאין כדאמרינן בירוש' אעפ"כ איני מוצא להתירו עכ"ל הרשב"א ולכאורה קשה אמאי אינו מוצא מקום להתירו הלא הוא מביא הירוש' שמתיר בעלין סתם להתרפא אפי' הם משל ע"ז וכ"ש סתם יינם. אבל ברור הדבר שכוונתו שאין הירוש' מתיר אלא במקום סכנה אבל הוא ז"ל דן דינו בשלא במקום סכנה ולדון מסברא כשם שהירושלמי מתיר בעלים של ע"ז ממש במקום סכנה כיון שאמר עלין סתם ליכא למיחש לאימשוכי ה"נ אף אנו נתיר רחיצה בסתם יינם דקיל איסורו כנגד עלי ע"ז ממש שיש בהם איסור תורה להתיר סתם יינם אף בחולה שאין ב"ס ע"ז כתב הרשב"א שאינו מוצא להתירו שאין למדין אין בו סכנה מיש בו סכנה:

ומה שתמה כת"ה עוד על הרשב"א דסי' קכ"ג וז"ל דאע"ג דסיכה אין כשתי' מה"ת מדהתירו לסוך לבעלי חטאין וטבילה לבעלי קריין סובר דגם בטבילה בצוננים נכנסים מים לגוף וזה אינו דהא צוננים מטרשי לי' וכו' וראי' ברורה מהא דתנן במקואות וכו' ע"כ והנה ברור דברי הרשב"א שהאיסור סיכה כשתי' לא מפני שנבלע בגוף אלא מפני שהנאת הסיכה מועיל לדשן עצם והנאת הגוף ממנה גדולה כאכילה ושתי' ואסרוה כשתי' אע"פ שאין נכנס לגוף אלא הכח ולא הממשות כמש"כ ואסרו דווקא בשמן שדרך הנאתו בכך ולא אסרו בשאר הנמשחין מפני שאין דרך הנאתן בכך ואסור ג"כ ביין שאמרו שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים וא"כ אין להשיב על הרשב"א ממה שאין המים נבלעים בגוף וק"ל:

ומה שכתב עוד דרחיצה בזייף מותר מטעם דהא הזייף כבר נפסל מאכילת אדם. לענ"ד כל הלין דווקא לשיטת הסוברים דסיכה לאו כשתי' ואין בו אלא חיסור הנאה והמה בפירוש התירו אפי' בשומן חזיר שלא נפסל מאכילת אדם וכל שאנו דנין הוא לדברי האוסרים סיכה כשתי' ולדידהו לענין סיכה שהוא חלק משתי' לגבי' לא נפסל כלל וראוי הוא ועומד לכך ולמה נתיר הסיכה בי':

(שייך לדף ג')

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה