אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן נ

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן נ

סימן מט

וזאת אשר השבתי לו.

ע"ד התוס' ביומא (דף ע"ז) שהביא ראיה דסיכה אינה אלא מדרבנן. והא דאמרינן בכריתות (דף ז') כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל על כריסו ואינו חושש ואי הוה דאורייתא הוה אסור בכל ענין עכ"ל. ותמה כת"ר דהא שם אמרינן הטעם משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וכיון דחלליה הא אתחיל עיי"ש משמע דאי לאו דאתחיל הוה דאוריית' דומיא דכ"ג שסך בשמן המשחה שעל ראשו דחייב. וגם מדפריך מתחילה משמן המשחה על תרומה מכלל דסיכה בתרומה אסור מדאורייתא כמו בשמן המשחה זה תורף דברי כת"ר ומצאתי בס' כפות תמרים שהקשה זאת:

ונתתי את לבי להצדיק דברי רבותינו בעלי התוס' והעליתי בעז"ה דדבריהם נכונים ואפשר מוכרחים. ולכאורה היה נ"ל דגם התוס' סברי דסיכה בתרומה לזר אסור מדאורייתא בלא טעמא משום דהוי כשתיה אלא משום דהוי הנאה של כילוי דאסורה בתרומה לזרים וכ"כ המ"ל פ"ב מה"ת הי"ד דלדעת התוס' הויא מדאורייתא והא דאיצטריך הש"ס בנדה (דף ל"ב) לרבות סיכה מולא יחללו כתב המ"ל שם דהיינו לחייב חומש דעל שארי הנאות של כילוי ליכא חומש יעו"ש ול"נ לומר דשם בנדה מיירי לענין לסוך לכהן טמא בתרומה טמאה דמותר בשארי הנאה של כילוי דלא מצינו דכהן טמא יהא אסור להבעיר תרומה ואהא מרבינן מולא יחללו דהוי כשתיה ואסור בטומאה:

וכ"כ רש"י שם ולא יחללו בפרשת אזהרת טמאים בתרומה כתיבי וכן תרגום אונקלס בויקרא (כ"ב פט"ו) במיכליהון במוסאבא. דמפרש על תחילת הפרשה על כהן בטומאה כמ"ש הש"ח שם. (וצ"ע דרש"י על התורה כתב דשלא לצורך תרגם כן והכא פי' כהתרגום) ואמאי לא פירש רש"י דקאי על זר אלא דילפינן טמא מיניה אע"כ כמ"ש משום דבזר בלא"ה אסור משום דהוה הנאה של כילוי להכי הוכרח לומר דהברייתא ס"ל כפי' התרגום דקאי על טמא והא דכתב רש"י בחומש דשלא לצורך תרגם כן היינו לפשטיה דקרא דמיירי עד עתה בזרים וא"כ הא דכתבו התוס' דהוי מדרבנן היינו לכהן טמא דמיירי שם [ולדעת המ"ל היינו לחייב חומש] ומשום דהוי כשתיה זה רק מדרבנן אבל לזר אסור סיכה מדאורייתא. ולהכי פריך שפיר בכריתות שם משמן המשחה על תרומה דהתם לזר מיירי והויא דאורייתא ולמסקנא צ"ל דכיון דכבר נתחלל לא מקרי הנאה של כילוי כיון דכבר נכלה ע"י הכהן במה שסכו על גופו. ובלא"ה ילך לאיבוד או דיבלע בגוף הכהן. אבל עכ"פ לא נחשב כאילו ישנו בעין. וכיוצא בזה כתבו התוס' בע"ז (דף ס"ו ע"א) גבי תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין בו טעם כמון אלא ריח כמון דלא מקרי הנאה של כילוי במה דישראל אוכל הפת משום דכבר נכלה ע"י הכהן שהסיק התנור ואף אי ריחא מילתא יעוש"ה וכמו כן הכא לא נחשב הזר המתעגל על כריסו של כהן כאילו מכלה את השמן כיון דגם בלעדו הוא נכלה אבל אי אמרינן דהוה כשתיה מדאורייתא לא מהני מה דאתחיל דבשתיה לא מצינו דהותר אף בנתחלל [וכמשי"ת אי"ה לקמן בדברינו באורך] כן היה נראה לפרש כוונת התוס':

אבל עם העיון לנ"ל לפרש כן בדברי הש"ס בכריתות בתירוץ הגמרא שם מדנקט קרא דומתו בו כו'. ועל הנאה ליכא מיתה ואיסורו מקרא אחרינא נפקא לן אע"כ דגם בתחילה ידע המקשן דלא הוי הנאה של עילוי וכמ"ש. אלא דפריך דליתסר משום דהוי כשתיה. וע"ז יסוב גם תירוץ הגמרא וא"כ הדק"ל לכן נראה דלכאורה הא הך קרא דומתו בו כי יחללוהו כתיב בטמא שאוכל תרומה. ומנ"ל למפטר גם גבי זר במחוללת כבר. וכ"ת דילפינן זר מטמא משום דסמיך ליה. וכדילפינן בסנהדרין (דף פ"ג ע"ב) מיתה בזר מהך קרא דומתו כו' ומהאי טעמא. הא ע"כ אינם שוים בזה דהא קיי"ל שם דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה משום דכתיב כי יחללוהו פרט לזה שמחוללת ועומדת. ואלו גבי זר תנן בתרומות (רפ"ו) האוכל תרומה בשוגג אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה משלם חומש כו'. ולא פטרינן משום דמחולל כבר. ומסתמא גם מיתה חייב וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה"ת ה"ו האוכל תרומה בזדון כו' בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה ביד"ש שנאמר ומתו בו כו' עיי"ש וא"כ לפ"ז הא דנקט הש"ס בכריתות גבי זר הך טעמא משום דמחוללת אסמכתא בעלמא וכדהתוס' ביומא:

אבל אחר העיון נראה דמחמת זה לא הוכרחנו לעקור דברי הש"ס מפשטן לומר דהוי אסמכתא ונוכל לומר דגם גבי זר פטרינן במחוללת כבר והא דמחייב מיתה וחומש בתרומה טמאה היינו משום דלגבי זר לא מקרי טמאה מחוללת דהא אכתי תרומה מקריא וקרא כתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה אלמא דשניהם לכהן ולא לזר. ולדעת התוס' בשבת (דף כ"ה) צריכה שריפה מדאורייתא משום דמקרי קודש ולהכי אסורה לזרים, וא"כ כשזר אוכלה הרי מחלל קדושתה דהיא אינה ראויה לזר אבל לגבי כהן טמא דהא הוא מותר בתרומה בהיותו טהור רק דהתורה הזהירתו דלא יאכל בטומאתו משום דלא יחלל את טהרת התרומה דצריך לשומרה בטהרתה. וא"כ כשאוכל אותה טמא מחללה מטהרתה ומקדושתה להכי כשהתרומה טמאה תו לא מתחללת באכילת כהן טמא דהא טהרתה כבר מחוללת אבל בקדושתה עדיין קיימא להכי חייב עליה זר מיתה וחומש אבל במחוללת ממש כהך דכריתות גם זר פטור. שוב מצאתי להלח"מ פי"ד מה' סנהדרין ס"ב שהקשה על דברי הרמב"ם הנ"ל כיון דעיקר מיתה לגבי זר לא ילפינן רק מטמא:

וא"כ כי היכי דטמא פטור על תרומה טמאה ה"נ זר [ולא הביא מ"ש מכריתות דדרשינן גם גבי זר כן] ותי' משום דלגבי כהן אוקי טומאה בהדי טומאה וכהן מותר בתרומה אבל בזר אפי' כי מוקמת טומאה בהדי טומאה אכתי הוא זר אצלה. [ואינו מובן כ"כ גם אכתי לא יתורץ הא דמחייב אפי' זר טהור על תרומה טמאה ומ"ש נ"ל נכון] אבל אינו מספיק דמ"מ לא היה לו לרבינו להוציא דין מיתה מסברא כזו כיון דאין לו ראיה ברורה ולפע"ד ראית רבינו מהא דמשלם זר חומש על תרומה טמאה וחומש הוא משום כפרה כמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט) הרי דחייב מיתה. גם לדברי התוי"ש ביומא (דף פ"א) מוכח בהדיא דגם חומש פטור בגוונא דמחוללת ויובא לקמן א"כ מדמחייב חומש על תרומה טמאה מכלל דלא מקרי מחוללת לגבי זר] ואפי' בטמא שאכל בשר קודש דהחמירו בו דחייב כרת בטומאת הגוף מ"מ היכא דהוא טהור והקדש טמא אינו חייב כרת והכא ענש בכל אופן אפי' שהוא טהור והיא טמאה כו' עכ"ל הלח"מ ובעניותי לא זכיתי להבין סוף דבריו דמאי מייתי מהקדש התם בכהן מיירי דבטהורה שריא ליה. ובטומאת בשר איכא לאו או בקדשים קלים לזר. אבל בטמא פסקינן שם כרבנן דריה"ג בזבחים (דף ק"ו) דמחייבי בטמא שאכל בשר טמא וטומאת הבשר אינה מקלת לו ממיתה. ואלו בזר בק"ק לא מיירי כלל. גם הא ליכא כרת בזר האוכל ק"ק רק מלקות ואפשר דגם בטמא חייב מלקות ואפי' אם נימא דזר שאכל ק"ק טמאין פטור ממלקות וכדאמרי' במכות (דף ת"י ע"ב) זר שאכל חטאת ואשם לפני זריקה פטור מ"ט כל היכא דקרינן ואכלו אותם אשר כופר בהם קרינן וזר לא יאכל כו' יעו"ש. וא"כ גם בטמאין לימא כן. אין זה כוונת הלח"מ דהזכיר כרת. גם שם קרא כתיב סו"ד דברי הלח"מ במה דהביא מקדשים לפטור זר שאכל תרומה משום שהיא טמאה הם תמוהין מאוד. וביתר דברי הלח"מ כבר כתבתי הערותי במוקף:

ודע דכ"ז אנו צריכין לומר לדעת הרמב"ם שכתב רפ"ז מה"ת וטמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה שהרי אינה קודש עכ"ל וכן לתי' הראשון בתוס' בחולין (דף ק"א) ד"ה בנטמא אבל לתי' הב' שם דהא דפטור היינו בנטמא התרומה קודם. ומשום דאין איסור חל על איסור ופי' משום שמחוללת ועומדת קודם לכן [כ"כ הר"ן בחי' ס"פ כל הבשר] ובזר הא הוא זר קודם טומאת התרומה ואף בנעשה בן יג"ש אח"כ מ"מ לדידהו לא מצינו דמתחללת התרומה וקילא מקדושתה במה דנטמאה (ואזדי לטעמייהו בשבת (דף כ"ה) דסברי דצריך לשורפה מדאורייתא משום דנקראת קודש ואלו ברמב"ם הנ"ל כתב דאינה קודש):

נהדר לקמייתא דשפיר נוכל לומר דגם גבי זר דרשינן לפטור במחוללת ותרומה טמאה שאני ובפרט לדעת התוס' ל"ק כלל דתרומה טמאה לא נתחללת כלל. איברא דלדעת התוס' צע"ק דהא עכ"פ הש"ס אמר בפירוש על תרומה טמאה שהיא מחוללת ואפ"ה לא דרשינן מטעם זה לפטור ממיתה כי אם בנטמאת קודם ומשום דאין איסור חל על איסור וכדאמרינן בכה"ת אבל לא משום קילותא דתרומה. וא"כ אמאי שרינן בכריתות מה"ט דנתחללה לסוך לזר. ואפשר דהיינו טעמא דהתוס' דיומא דסברי דאינה אלא סברא בדרבנן. אולם אין זה מוכרח דנוכל לומר דהא דנקט התם גבי תרומה טמאה שמחוללת ועומדת הוא לשון מושאל ואינו כההיא דכריתות. ומצינו בש"ס לשונות שוין וכוונות מתחלפות כמ"ש התוס' והמלחמות ובשאג"א סי' ע"ז ובההיא דכריתות נתחללה ממש ולהכי פטור. וכ"כ התוס' במנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע בשם הר"ח ובתוי"ש ביומא (דף פ"א) על הא דאמרינן שם זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר. דהשני פטור מלשלם קרן וחומש משום דכבר נתחללה התרומה בבליעת הראשון וכההיא דכריתות אלמא דדרשא גמורה היא דפטרי מטעם זה באוכל דהוי מדאורייתא (דאלו להתוס' ביומא לא מהני זאת אלא לגבי סיכה דהוי מדרבנן):

ואשר אחזה לי מטעם אחר. דהנה בגמ' אמרינן דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה משום דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת משמע דאיסורא איכא. וכ"כ הרמב"ם רפ"ז מה"ת דהרי הוא בלאו דרק ממיתה ממעט כמ"ש הכ"מ שם (והלח"מ בה' סנהדרין רוצה גם לחייב מלקות) וכ"ה להדיא בגיטין (דף נ"ד ע"א) אכל תרומה טמאה ושילם חולין טמאין תבוא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו ע"כ הרי להדיא דאיסור' איכא אף במחוללת לכהן טמא וכ"ה בנדה (דף נ"ז ע"א) ודלמא כהן טמא הוא דנקיט תרומה ודלמא תרומה טמאה היא דאכיל מיניה ע"כ ועי"ש ברש"י וא"כ אמאי אמרינן בכריתות הך טעמא למשרי לגמרי נימא ג"כ דרק ממיתה נתמעט אבל איסורא איכא. לזה כתבו התוס' ביומא דהך סברא לא הויא אלא בסיכה דהוי דרבנן. והא דכתבו התוס' במנחות הך סברא גם גבי אכילה היינו לפטור מחומש דתליא בחיוב מיתה וכמ"ש לעיל. ואף דלדברי התוס' בתי' השני בחולין דתרומה טמאה לא מקרי נתחללה אזדא ראיתינו מתרומה טמאה לכהן טמא. אולם בלא ראיה כיון דקרא גבי מיתה כתיב מנ"ל למעט מאיסורא ובפרט גבי תרומה לזר דכתיב לאו אחר רק דמיתה ילפינן מהאי קרא דומתו בו דכתיב גבי כהן טמא וא"כ דיינו לפטור ממיתה. אבל מנ"ל למעט מאיסורא דהא האי קרא דכי יחללוהו לא כתיב גבי זר כלל. וראיה ברורה לזה ממה ששנינו בתרומות (פ"ח מ"ב) וכולם שהיתה תרומה בתוך פיהם [עבד ואשה שאכלו מתחילה בהיתר ואמרו להם מת בעלך או שחררך] ר"א אומר יבלעו [הואיל והתחיל בהיתר] ור"י אומר יפלטו וקיי"ל כר"י ומשמע אע"ג דכבר לעסו אח התרומה מדקאמרו יבלעו ויפלטו ולא הזכירו לעיסה והא כבר נתחללה התרומה בלעיסתם דלא גרע מהשמן שסך הכהן ואדרבה שם מהשמן הנותר אשר מטפח על בן בתו לא הגיע לו שום הנאה ולא עשה בו מעשה דההנאה אינה רק ממה שסמוך לגופו או שנבלע בגופו אפ"ה כיון דהיא על גופו נתחללה כולו כ"ש הכא מדלעסה הרי חיך אוכל יטעם. וכבר היא לעיסה בתוך פיו ועשה בה מעשה רבה דלעסה ודאי דנתחללה ואפ"ה ופלטו אלמא דאיסורא איכא אפי' בנתחללה. ואפשר דטעם ר"א דסובר יבלעו משום דסובר דהיכא דנתחלל בהיתר אפי' איסורא ליכא לבלוע אבל אנן הא קיי"ל כר"י ולא עוד אלא אף בכל דבר שנעשה מצותו כמו בריח הקטורת אחר שעלה תמרתו דעכ"פ איסור' איכא לקרב עצמו לעזרה להריח יותר כמ"ש בפסחים (דף כ"ו ע"א) וא"כ אמאי שרינן הכא להביא בן בתו ישראל אף לכתחילה לכל הפחות מדרבנן יאסר ולהיפוך אין להביא משם דליכא איסורא דאוריית' דהכא לא שייך נעשה מצותו דהכא לא למצוה נתנה כי אם לצורך כהן. ועוד ראיה מהא דתנן בעוקצין (פ"ג מ"ד) ומייתי ליה הש"ס בברכות (ל"ט) ובנדה (נ"א) השבת משנתן טעמו בקדרה אין בו משום תרומה ואינו מטמא טומאת אוכלין וכתב הרע"ב משום דכיון שנתבשל כלה כחו וטעמו ונשאר כעץ בעלמא ותו לא חשיב אוכל. משמע דאם היה נשאר בו קצת טעם היה בו משום תרומה [וכ"מ מדכייל לה בהד' אינה מטמאה דהתם טעמא משוה דלאו אוכל חשיב] ולא הוה שרינן בתרומה משום דכבר נתחללה ובטלה טעמו בהיתרא בקדירה. ואף דחזי קצת כמו בשמן דחזי עוד לסיכה. אע"כ דלא שרינן לאכילה מטעם זה. ומהא דכמון של תרומה [הובא לעיל בדברינו] דלא שרי אלא משום דריחא לאו מילתא ולא משום דכבר נתבטל בתנור ובפת. וכן אם נתנו תבלין בקדירה ונהנה מהם הכהן. אפ"ה אסור הנותר לזר ועיין בב"ב (דף צ"ז) גבי שמרים של תרומה ראשון ושני אסור משמע נמי כן ודוחק לחלק בין כל הנך להך דשמן. משום דשמן כבר נהנה הכהן מעט מן השמן. דהא עכ"פ משאר השמן לא נהנה. ועוד ראיה ממה שכתב המרדכי ביבמות פ"ד בשם הר"י הטעם דאסור להאכיל פרה של ישראל כרשיני תרומה משום דהפרה מתפטמת מן התרומה, ונמצא הישראל יאכל תרומה עיי"ש. ולא אמרינן דנתחללה התרומה במה שאכלה הבהמה דהא מותר להאכילה והחולקין עליו משום דס"ל בכל איסורי אכילה כן עיי"ש. ועוד דאמאי נקט הגמר' דמתעגל בו זר. וצייר בבן בתו כהן הוה ליה לאשמעינן דמתעגל בו בנו טמא משום דנתחללה התרומה ומותר אף לטמאה. כמו דמותר זר לאוכלה. והכהן עצמו לא יטמא מהא דנוגע הטמא בכריסו הלח משמן, דכיון דאינו נוגע בידו כמבואר במסכת פרה (פ"ט ופ"י) דמשקין אינם מטמאין אדם אלא בנוגע בידיו אבל לא בשאר איבריו. אלא וודאי כדהתוס' ביומא. דמה"ט לא שרינן איסור דאוריית' דאכתי שם תרומה עליה ואסור לטמאה. וברמב"ם פי"א מה"ת ה"ז אין סכין שמן של תרומה בידים מסואבות נפל על בשרו משפשפו בידים מסואבות והוא מתוספתא. והטעם כתב המפרש משום שכבר נתחלל. התם נמי בטומאת ידים דלא הוי אלא מדרבנן. אבל טמא דאוריית' משמע דאסור לשפשפו. אלא רק סיכה לזר הותר דהוי דרבנן:

ורואה אנכי שהדבר במחלוקת תליא בהא דשבת שהבאנו. רש"י כתב בברכות דאין בה איסור תרומה. משום דס"ל דמיתה וחומש בלא"ה פטור משום דכבר נתחללה. ואילו הרע"ב בעוקצין כתב דלא מתחייב עלה זר. משמע דבלא זה הוה ג"כ חייב עלה. ואזיל בשי' הרמב"ם דמחייב גם חומש. וצ"ל לדידהו דזהו אסמכתא בעלמא:

והא דאיצטריך לסיים גבי שמן המשחה משום דכתיב כי נזר אלוהיו על ראשו כו' דאע"ג דאית' עליו לא אתחיל. אע"ג דהתם מדאוריית'. זה בל"ז קשה. דהא גבי שמן המשחה לא כתיב ומתו בו כי יחללוהו ולמה להש"ס למנקט טעמי בתרוויהו אע"כ דלאו משום קושיא זו הוצרך הש"ס לומר כן. אלא משום דהא קיי"ל דכל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו. ועיין בתוי"ש ביומא (דף ס') שהקשה דהו"ל למיחשב שם שמן המשחה בהדי שלשה כתובים. ותי' דעד שנתיבש השמן לא נעשה מצותו. עיי"ש. דתי' השני של התוי"ש שם לא אתי לדעת הרמב"ם דמחלק בין נתינה לסיכה עיי"ש. וזהו לפי תי' הש"ס דאע"ג דאית' עליו קריה שמן המשחה אבל לולי הקרא הוה אמינ' דמשנתנו על ראשו נעשה מצותו. הרי חזינן דהא דצריך הש"ס לומר הטעם גבי תרומה משום דאתחיל לא לתרץ הקושיא משמן המשחה דזה בל"ז ניחא דגבי שמן המשחה קרא כתיב, וליכא למימר דהוי ילפינן משמן המשחה דא"כ גם השתא דמייתי קרא דכי יחללוהו נמי נילף. דהא קרא לא אייתר להכי ונילף דאינו מתחלל בזה. אלא וודאי דהוא דבר בפ"ע לפרש טעמא דאמאי מותר בתרומה וא"כ נוכל לומר ג"כ דאסמכת' היא בעלמא. דאסמכו אכי יחללוהו ובאמת לא דרשינן כלל גבי זר למפטר מחוללת ועומדת משום דהך קרא דכי יחללוהו כתיב גבי כהן טמא. ולא ילפינן לענין זה זר מטמא. או אפשר דזה לא מקרי חילול דדווק' היכי דנטמאה מקרי חילול כדכתב הרמב"ם בה"ת דאינה קודש אבל במה דנתנו על גופו לא מקרי חילול דזהו הכשירו. ועוד דאי חילול מקרי א"כ יתחייב זר שסך במיתה דהא מחללו אלא וודאי דזה דנקט הש"ס כיון דאחליה הוא לישנא בעלמא ופי' דבטליה בהיתר והוא מן הלשונות השוים וכוונות מתחלפות והוא מדרבנן ואסמכת' היא. ובפרט לתי' השני בתוס' בחולין (דף ק"א) דליכ' כלל דרשה דמחוללת למפטריה ממיתה רק פי' דמחוללת קודם לכן ומחמת דאין איסור חל על איסור ובכל התורה הדין כן לחד מ"ד. ואפשר לומר לדהתוס' ביומא דס"ל ג"כ דדרשה גמורה היא למפטריה ממיתה אבל עכ"פ איסור יש והכי פירושא דגמר' בכריתות דבתחילה הקשה כיון דקאמר דכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתנו על בני מעיו שהוא חייב. אלמ' דשוה לשמן אחר שהוא בעינו. א"כ גם בתרומה הו"ל לרבנן למיסר כמו בשמן אחר של תרומה. ועוד הא כל דתיקון רבנן כעין דאוריית' תיקון. ומשני דאיכ' קרא למפטר במחוללת ממיתה והיינו באכילה בלעסה או בבלעה [כפי' הר"ח ביומא דף פ"א] א"כ בסיכה שהיא מדרבנן לגמרי שרי. כיון דגם בדאוריית' יש חילוק בין נתחללה ללא נתחללה. ועוד דהא בב"מ (דף נ"ו) מבואר לרבא שם דבאיסור מיתה עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה אבל לא באיסור לאו וכיון דליכ' מיתה בנתחללה תו לא עשו חכמים חיזוק בשל דבריהם דהיינו בסיכה והא דמסיים הש"ס גבי שמן המשחה משום דהתם חייב. ועוד כמ"ש לעיל. וגם בדברי הרמב"ם נוכל לומר דס"ל דדרשה גמורה היא למפטריה ממיתה. ואפ"ה חומש חייב דהא הרמב"ם כ"כ בפ"ח דתרומות דאף לר"א דס"ל שם דיבלעו. אפ"ה חייב בחומש דחומש לא תליא במיתה כמו בסיכה דליכ' מיתה ואפ"ה חייב בחומש. והפוסקים כתבו דלהרמב"ם הוא מדאוריית'. וא"כ ה"ה בנתחללה דאף דפטור ממיתה אפ"ה חייב בחומש. וזה דלא כדברי הר"ח בתוס' במנחות (דף ס"ט) והר"ש (בפי"א) דאהלות דסברי דמטעם זה פטור אף מחומש. [ומה שהקשה ע"ז בתוי"ש ביומא דא"כ אמאי אין משלם השני אלא דמי עצים. י"ל דמ"מ אין ראוי למכירה לאכילה כ"א לעצים כמ"ש הש"מ בכתובות (דף ל' ע"ב)] אך לפ"ז יסתר מה שכתבתי לתרץ דברי הרמב"ם במה שמחייב מיתה לזר האוכל תרומה טמאה דלמד ממה דחייב חומש על תרומה טמאה. ואמנם באמת עוק"ל בסוגי' דכריתות אמאי מייתי קרא דומתו בו הא הך קרא מיירי בכהנים טמאים. ומאי מייתי לזר ויותר הו"ל להביא קרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל. דמיירי בזרים כפשטיה דקרא כמ"ש רש"י בחומש. וגם מהך קרא דריש הש"ס בנדה (ל"ב ע"א) לאשור סיכה ואילו קרא דומתו בו לא מיירי בסיכה דהא ליכא מיתה בסיכה כמ"ש בירושלמי פ"ב דמע"ש] ולמידרש נמי כן דכיון דנתחלל תו ליכ' לא יחללו. לכן לולי דמסתפינא הוה אמינ' באמת להגיה כן בש"ס דמייתי הך קרא דולא יחללו. וה"פ דהא סיכה לא נפקא לן אלא מולא יחללו. וכיון דאתחיל ליכ' ולא יחללו. אבל באכילה ושתיה דכתיבי קראי אחריני אף בכה"ג אסור:

ועתה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא דברי התוס' ביומא שכתבו דמדרבנן הוא. כיון דעיקר קרא דולא יחללו הוי אסמכת' לדידהו. ופירוש דברי הש"ס כמ"ש לעיל. וגם דברי הפוסקים דס"ל דסיכה מדאוריית'. יתיישבו היטיב. דכיון דילפינן מהך קרא גם מאיסור' נתמעט. עכ"פ דברי התוס' דיומא במה שכתבו דאי הוה דאוריית' הוה אסור בכל ענין מיושבין היטיב. דזה פשוט להו דאכילה ושתיה אסור אף בנתחללו. מכל הראיות שכתבנו. ומההיא דתרומות פ"ח דאמר ר"י יפלטו. ומצאתי בירושלמי פ"ב דמע"ש דמסיק דאינו מחוור הך דרשה דולא יחללו. פי' דאסמכת' בעלמא היא. וכן שם במשנה ב' דאמרו חכמים אם הקל בתרומה חמורה ומפרש בירושלמי מה הקילו [ועיין בשנ"א כתב פי' דקשה מאי דאמרי לשון הקילו. שמשמע שהחכמים הקילו בדבר שהיה ראוי להיות אסור כו' וע"ז אמרו שהקילו ליתן על מעיו של בן בתו כו' עכ"ל] בתרומה כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל כו' אר"י כאן השיבו דברי סופרים לדברי תורה. אלמא דקולא זו הוא דווקא בדברי סופרים. והוא כדהתוס':

אח"כ מצאתי בכתובות (דף ל' ע"ב) בתוי"ש ד"ה מדלעסיה קניה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה וא"ת כיון דלעסיה נתחללה והאיך חייב תו עלה כדאמרינן פ"ק דכריתות כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו כו' וי"ל דהתם וודאי נתחלל שכבר נגמרה כל הנאתו. אבל הכא לא נגמרה הנאתו בלעיסה לחודא. עכ"ל וכ"ה בש"מ בשם הרא"ש. ולפ"ד אין ראיה מהא דתנן בתרומות פ"ח דיפלוטו. דבלעיסה לא נתחללה. אבל אין תימא אם התוס' יסברו כקושיתם. דהא גם בשמן מהשמן העולה על כריסו של בן בתו לא נהנה עדיין. דהא עיקר ההנאה ממה דנבלע בעצמות כמו דכתיב ותבוא כשמן בעצמותיו. ומטעם זה הותר סיכה בתרומה ומע"ש כמ"ש הרמב"ם רפי"א מה"ת. דהא הדלקה אסור בתרומה טהורה כמ"ש בפ"ח דשביעית מ"ב. וע"כ הא דנתחלל משום דמונח על גופו. א"כ ה"ה בלעסה והיא בפיו. ואף להתוס' דסברי. דהא דסיכה כשתיה ל"ה אלא מדרבנן. היינו לאיסורא אבל עכ"פ הרי נבלע בעצמות דהא קרא כתיב וכשמן בעצמותיו. והוי הנאת הגוף כשתיה. ומטעם זה מותר גם במע"ש [ועיין בתור"ע פ"ב דמע"ש אות ז' הניח בצ"ע] אלא דעכ"פ אינו אסור מדאוריית' מטעם זה דהא אינו בולע דרך פיו. והנך רואה דהרמב"ם בפ"י מה"ת לענין חיוב חומש בסך הביא הדרשה דולא יחללו וברפי"א לענין היתר סיכה בתרומה הביא קרא דותבוא כו' ואם נאמר בדעת התוי"ש. דסיכה אינו צריך הכהן לעשות שום מעשה דממילא יבלע ולהכי נתחללה. אבל בלעיסה צריך לעשות עוד מעשה לבלוע. א"כ אכתי יקשה שם מהא דקמשני שם בכתובות כגון שתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום דאפשר לאהדורי ע"י הדחק. ולפירש"י הוי באונס וחיוב מיתה על הא דלא אהדרה. דאמאי חייב דהא כבר נתחללה בבית הבליעה וגם לפי' ר"ת בתוי"ש שם. דהחיוב על הנאת בית הבליעה שם ומחמת דלא מהדרה עיי"ש. אכתי יקשה דהא נתחללה וגם הא נהנה וצ"ע היטיב. ובאמת קושית התוי"ש ל"ק (א) לפמ"ש דשם אסמכתא בעלמא (ב) לפמש"נ מדברי רש"י שם דדווקא בבטלה בהיתר הוא דנתחללה. ואף לפ"ד ר"ח ביומא (דף פ"א) איכא למימר דהיינו דווקא בשלם הראשון קרן וחומש. (ג) להך לישנא דאי בעי לאהדורי לא מצי מהדר לה הוא דפטור והכא הא מצי למיהדר. ועייש"ה במפרשים ובש"מ ואכ"מ.

עוד הקשה בס' כפ"ת אהא שכתבו התוס' דהא דתנן דסך משלם חומש היינו מדרבנן א"כ אמאי לא פריך הש"ס וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה כ פריך הש"ס בב"מ (דף נ"ה ע"ב) על הא דמחייב חומש בתרומה של דמאי:

ולפענ"ד ל"ק דדווקא שם דמדאוריית' פטור אף מהקרן. וא"כ דיין לחכמים להחמיר ולחייב בקרן. אבל לא לחייב חומש אבל הכא הקרן מחייב מדאוריית' לשלם. לא מבעיא אם אמרינן דסיכה אסורה מדאוריית' מחמת הנאה של כילוי א"כ כל עיקר גזירת חכמים הוא על החומש אלא אפילו אם נימא דלא הוי רק מדרבנן אפ"ה מדאורייתא מחייב לשלם הקרן בסיכה משום דהפסיד ממונו של כהן. וא"כ חכמים לא החמירו רק בחד דבר לשלם את החומש וק"ל:

עוד כתבו התוס' שם ומותר לסוך בחלב דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה כי ההיא דפכ"ש [דף כ"ה] רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו' עד אמר ליה שלא כדרך הנאתו קא עבידנא וחלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו אבל חלב דהיתר הנאה מותר עכ"ל. וכת"ר הקשה דמאי ראיה מהתם דאתי לאשמועינן דאפילו בחלב של איסורי הנאה פטור. אבל ה"ה דאסור אף בחלב של היתר הנאה:

ויותר הו"ל להקשות לפי מה שמבואר בדהתוס' דבאמת בחלב חי מותר. אלא דדייקינן מינה דמהותך אסור. וא"כ איך נבנה דיק על דיוק. לדייק מינה דבחלב סתמא מותר. אלא באמת דהתוס' לא באו להוכיח משם דמותר. אלא דכתבו דלא אשכחן דאסור כי אם באיסורי הנאה. אבל בהיתר הנאה לא מצינו בש"ס מפורש דאסור. וכיון דלא אשכחן לאסור ממילא מותר. אלא דבתוס' דנדה (ל"ב) הביאו זאת לראיה. אבל התם הביאו מהגמרא פטור אבל אסור. ושם יעלה קושית כת"ר. ואפשר דהתוס' גרסי בגמר' פטור אבל אסור. ולקצת פוסקים דכתבו דהך כללא דכל היכא דאמר פטור הוא פטור אבל אסור היינו דווקא בשבת אבל בשאר מילי פטור ומותר א"כ מדהזכירו התוס' אבל אסור מסתמא דגרסי כן בגמר' וכ"נ מדלא כתבו דמשמע אבל אסור ומשמע דגם הא דאסור איצטריך הש"ס לאשמעינן דלא נימא דמותר לגמרי. דאל"כ הו"ל פטור סתמא. להכי דייקי מדאיצטריך לאשמועינן דבחלב של שור הנסקל אסור לכתחילה. מכלל דבחלב דעלמא מותר לכתחילה:

וראיתי להמח"א בהלכות מ"א פ"ח שהקשה על דברי התוס' דהא פשטא דשמעתין בפ' כ"ש נראה דאפילו חלב מהותך פטור והיינו טעמא משום דחלב אין דרך הנאתו אלא בהבערה ולמשוח עורות וכמו שפירש"י שם. ועוד דאמאי נקטו התוס' דבאיסורי הנאה סיכה כשתיה הלא מדאוריית' אסור משום דהוי הנאה. ואף בשארי הנאות אסור. ולוקין כדרך הנאתם. יעו"ש שהאריך. ואי אפשר לדחוק בזה דהא דכתבו סיכה כשתיה לאו אאיסורי הנאה קאי. אלא דהתוס' כתבו דלא אשכחן דאסור סיכה כי אם ביוה"כ ובאיסורי הנאה. ובאמת באיסורי הנאה האיסור משום הנאה. דא"כ לחנם כל האריכות בתוס'. דכיון דאיסורי הנאה נינהו וודאי דאסור ליהנות בכל מיני הנאות. וסיכה לא גרע משאר הנאות. ובפרט למ"ש דהתוס' לא באו להביא ראיה משם. ואפשר דמשום קושיא זו למד כת"ר בתוס' דבאו להביא ראיה לדבריהם. וא"כ קשה קושית כת"ר. וממ"נ דברי התוס' תמוהין ועוד דאף לפירוש זה האריכות למותר כמובן. ולי עוד קשה. דהא דמנקטו התוס' הא מהותך אסור ולא כתבו חייב מכלל דגם הם סברי כשיטת רש"י בפסחים דאף חלב מהותך אין דרך הנאתו בסיכה כי אם למשוח עורות כו'. א"כ מ"ש מחלב חי דס"ל להתוס' דמותר לגמרי ואזלי בשי' הסוברים דשלא כדרך הנאתן מותר לגמרי וכן יחס המ"ל פ"ה מה' יסוה"ת דעה זו להתוס' בכמה מסכתות יעו"ש. וא"כ גם חלב מהותך יהא מותר דהא תרווייהו שלא כדרך הנאתן נינהו ולכאורה היה נראה. דאף דהתוס' סברי דשלא כדרך הנאתן מותר לגמרי היינו בשאר הנאות, אבל לא באכילה שלא כדרך אכילתן דאכילה גרע וכיוצא בזה מבואר ביור"ד סי' קנ"ה ס"ג בהג"ה וכ"כ בפשיטות השאג"א סי' ע"ה לענין חולה שאין בו סכנה. דלא כהש"ך שם. וכן חלק בס' מח"א לדעת הרמב"ם שם. ולזה כתבו דסיכה כשתיה באיסורי הנאה לענין זה. היינו דאסור אפי' שלא כדרך הנאתן וכמו דעשו ביוה"כ ובתרומה סיכה כשתיה ה"נ עשו באיסורי הנאה וכיוצא בזה בתשו' הרשב"א הובא בב"י ביור"ד סי' קכ"ג [גם הגר"א העתיקו בקוצר סי' קנ"ה] שהחמיר בסיכה בסתם יינם. אף דשאר הנאות מותר לחולה מ"מ סיכה ורחיצה [כן הוא לפי דעת הרשב"א] דדמיא לשתיה מדרבנן לא הותר. דלא התירו איסורי אכילה דדבריהם לחולה עיי"ש וכמו כן ס"ל להתוס' לענין שלא כדרך הנאתן. והא דהתירו שם לשוף בגוהרקי דערלה משום דהוי שלא כדרך הנאתו היינו משום דהוי בוסר זיתים קטנים שלא נתבשלו עדיין. ואף לאכילה הוי שלא כדרך הנאתן כמ"ש באו"ח סי' רכ"ה דאין מברכין עליהם שהחיינו ופטור להכי ליכא למיסר אף בסיכה. ובהכי ניחא מה דשייף אותה בגוהרקי ולא בזיתים גדולים. דהא הוא נמי שלא כדרך הנאתן. דהא רש"י כתב שם דרך הנאתן לאחר שיתבשלו ויוצא שמנן בבית הבד ע"כ ואמאי דווקא בבוסר דהוי בתרתי שלא כדה"נ דבוודאי אין דרך לסוך בזיתים כי אם בשמן אלא וודאי משום דאו הוי דא"כ לאכילה ואסור אף בסיכה דהוי כשתיה משום לתא דאכילה ועוד דבלא"ה נראה דסיכה לרפואה לא הוי כדה"נ וראיה מדאסרו במ"ש לסוך על גבי צינית וע"ג חזזית [ברמב"ם פ"ג מהמע"ש הט"ז] משום דאין דרכו לסוך אך בחטטין התירו בירושלמי פ"ב דמע"ש. ואפשר דווק' היכ' דניכר לרפואה אסור כמו בשבת יעו"ש בירושלמי] שוב מצאתי בס' באר אברהם בפסחים שם שעמד על דברי רש"י והביא מ"ש התוס' בב"ק (ק"א) והרשב"א בקידושין שכתבו דהכ' הוי שלא כדרך הנאה כלל ופי' ע"פ דברי רש"י. עכ"פ חזינן דשלכדה"נ שם גרע משאר שלכדה"נ. וכמו כן נראה בעליל דתוס' גרסי בפסחים חלב חי ע"ג מכתו ולהכי מותר משום דאף לאכילה הוי שלא כדרך אכילתן ולא אסור אלא מדרבנן וכתבו הא חלב מהותך דהוי כדרך אכילתן אסרו אף לסיכה אף דלסיכה הוי שלכדה"נ וראי' מדפטור ממלקות אפ"ה כיון דהוי כשתיה באיסורי הנאה. לא הותר אף שלכדה"נ וכדכתיבנ' מהשאג"א. והשת' א"ש כל אריכות דברי התוס'. אלא דמ"מ אינו נוח לי כיון דהתוס' סברי דהא דאמר שם בפכ"ש דחלב חי פטור היינו פטור ומותר. א"כ הא דקאמר שם באוכל חלב חי שהוא פטור היינו נמי פטור ומותר א"כ נסתר כל הבנין דהא מוכח דאף באכילה מתירין תוס' שלא כדרך אכילתן. והגם דיש לדחוק דתוס' דייקי ממימר' דרב אחא בר רב עויא. דאמר שם הניח חלב ע"ג מכתו פטור כו'. והוי מימרא בפ"ע ותוס' גרסי שם חי ומזה הוא דדייקי פטור ומותר. דאי פטור אבל אסור. גם במהותך נמי פטור אבל במימר' דרב אבוהו דאמר דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרה"נ. ומפרש הש"ס למעוטי מאי ואמר רב שימי בר אשי למעוטי הניח חלב של שור הנסקל כו' שהוא פטור. וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור התם וודאי ליכ' לדיוקי דפטור ומותר דמנ"ל לר"ש בר אשי דמותר. ואדרבה מדקאמר אין לוקין ולא קאמר אין אסורין כו' מכלל דאסורין אפי' שלכדה"נ. והתם לא גרסי חלב חי. אלא במהותך מיירי ולהכי אסור. אבל הכא דמימר' בפ"ע נוכל לומר דפטור ומותר קאמר ולהכי נקט חי. אבל הוא דברי נביאות בתוס' מדסתמו ולא כתבו מאומה. לכן נ"ל לפרש דברי התוס' ע"פ מ"ש התוס' בע"ז (דף י"ב ע"ב) ד"ה אלא אב בת תיהא אע"ג דביי"נ מיירי כו' התם ליכ' הנאה כי אדרבה חוזק היין נכנס בחוטמו ומזיקו וטעם האוסר לאו משום הנאת הריח אלא משום דחשיב ליה כשתיה שהריח נכנס בגופו כו' ואפי' את"ל דשתיה גסה מותרת באיסורי הנאה הכא כיון דאם היה שותה היין עצמו לא היתה לו שתיה גסה יש לאסור הריח שדומה לממש אע"פ שאינו נהנה עכ"ל התוס'. למדנו מדברי התוס' דלמאן דאמר ריח' מילת' היא כשותה. יש לאסור הריח אע"פ שמזיקו בעת שמריח אפ"ה כיון דאם היה שותהו לא היה מזיקו אסור אף דבשתיה גופ' אם היה מזיקו היה מותר. אפ"ה כיון דיין זה לא היה מזיקו בשתיה אסור משום דריח דמיא לשותה. ורבא לא חשיב כלל ריח כשותה כמבואר בע"ז (דף ס"ו) ע"ש במהר"ם ומש"ה מותר. ועתה נחזור לדברי התוס' הא וודאי דס"ל להתוס' דשלכדה"נ מותר לגמרי כמ"ש להדי' דבחלב חי מותר. וזה וודאי דגרסי שם בפסחים חלב חי כמ"ש להדי'. וא"כ אף אם נאמר דהתוס' סברי דאף אכילה שלכד"א מותר. אפ"ה ס"ל דאסור לסוך בחלב מהותך. משום כיון דאילו היה אוכלו הוה כד"א וסיכה הוי כשתיה באיסורי הנאה כמ"ש לעיל אסור לסוך כמ"ש התוס' בריח'. אף דלענין סיכה עצמו הוי שלכדה"נ מדפטור ממלקות. אפ"ה אסור מטעם זה. אבל בחלב חי כיון דאף אם אוכלו הוי שלכד"א תו ליכ' למסריה בסיכה. וכמו כן בזיתים דמתבשלין היה אסור לסוך מטעם זה כיון דלאכילה הוי כדרך אכילתן. ובזה מיושבין כל הקושיות דלענין זה כתבו התוס' דבאיה"נ הוי סיכה כשתיה וע"ז באו כל אריכות דבריהם. וד' יהי' בעזרי שלא אכשל בדבר הלכה. וזכות רבותינו בעלי התוס' אשר משכנתי נפשי עליהו יעמוד לי שלא ימוש התורה מפי ומפי זרעי וז"ז אמן:

עוד הקשה כת"ר על דברי התוס' שם בד"ה מנין שכתבו דאי מקר' דותבוא כמים הוה אסרינן אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי מייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ע"כ. ותמה כת"ר דא"כ מהדר הש"ס למילף היתר' מקר' דדניאל וסוגי' לא משמע הכי. ועוד היכ' מצי למילף מדניאל התירא. ואטו משום דהוא לא נמנע אלא מתענוג יהא שרי ביוה"כ שלא לתענוג הא איהו לא נזהר אלא מבשר ויין ולחם חמודות. אפ"ה ביוה"כ אסור כל מילי. א"כ ה"ה בסיכה זה כוונת דברי כת"ר:

ולי עוד קשה דהא כבר כתבו התוס' בסה"ד דתנן דלאו דרשה גמורה דסיכה כשתיה אלא ביוה"כ אסרו משום תענוג. וא"כ בפשיטות הו"ל לתרוצי דלהכי מייתי הש"ס קרא דדניאל ללמדינו דסיכה מקרי תענוג ומניעת הסיכה מקרי עינוי. ונוכל להסמיך על קרא דותבוא דהוי כשתיה. ע"כ נ"ל בכוונת התוס' דתוס' אזלי בשיטתם דהוי מדרבנן. אלא דשקלינן וטרינן מאיזה סמך מקרא אסרו חכמים וקשה להו דאמאי טרחו בגמרא לאשכח סמך מקרא דדניאל הא כיון דהתנא מייתי סמך מקרא דותבוא כמים כו' ודלמא בהכי לחודא סגי כפשטיה דמתניתין. ולא ס"ל להתנא מאי דכתבנו דצריך להביא תחלה דהוי עינוי ומנ"ל להגמרא סברא זו ולהקשות מחמת זה ולהוסיף על תנא דמתניתין. וע"ז תי' דקים להו להש"ס דהא דאסרו סיכה לאו מאסמכתא דותבוא כמים לחודא. דאי נימא דמותבוא לחודא ילפינן דסיכה כשתיה בלא טעמא דהוי עינוי [וא"כ באמת גם בכל האיסורין כן דאין זה משנה וברייתא להתיר סיכה בחלב. אלא דתוס' למדו זה מדהותר לסוך ביוה"כ על החטטין] א"כ גם בחטטין דליכא תענוג יתסר. וזה מבואר בפירוש בברייתא להיתר אע"כ דליכא למילף מקרא דותבוא לחודא להשוות סיכה לשתיה. אלא דוקא בצירוף עוד טעם משום עינוי. כמ"ש התוס' בסד"ה דתנן ולכן בחטטין דליכא תענוג שרי ולכן מהדר הש"ס לאשכח קרא דסיכה הוי עינוי ונכון בעזה"י:

והתוס' הקשו עוד דאמאי צריך קרא דותבוא ולא סגי בקרא דדניאל גרידא ומה שתי' התוס' בזה כבר כתב בס' כפ"ת דסותר למ"ש בד"ה מנלן דע"כ צ"ל דלהתענות קאי אסיכה יעו"ש. ויותר תימא לשי' הפוסקים דסיכה מדאורייתא, וע"כ משום דמקרי עינוי [ול"ש בזה ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן כמ"ש בריש ב"ק משום דהוי גילוי מלתא בעלמא לפרש פירוש העינוי] דמקרא דותבוא אמר שם דלא הוה רק זכר לדבר וא"כ אמאי צריך כלל קרא דותבוא. וכבר הקשו כן בתוס' בשבת (דף פ"ו) ומה שתי' כת"ר ע"ז דמייתי מקרא דותבוא דמייתבא דעתא אין זה מספיק דהא אסרינן רחיצה ותשה"מ משום דמקרי עינוי אף דליכא קרא עלייהו דמייתבא דעתא:

ולפע"ד בזה דעוד יש לדקדק על לשון המשנה בשבת דקאמר מנין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ, אמאי לא אמר מנין לסיכה שאסורה כשתיה כמו שאמר שם מנין לעו"ג שמטמאה במשא כנדה. [וכמדומה שהש"ס מדייק כן באיזה מקומות] ועיין ברע"ב ובתוי"ט שדקדקו דלא ממש כשתיה דהא ליכא כרת בסיכה אלא דאסורה כשתיה וא"כ יותר קשה דאמאי לא נקט התנא בהדיא אסורה. לכן נראה דיעוין באו"ח סי' תרי"ד שכתב דסיכה אסורה אפי' להעביר את הזוהמא ובמג"א הקשה מ"ש מרחיצה דשרי להעביר את הזוהמא ותי' משום דסיכה הוי תענוג טפי עכ"ל ובאמת בירושלמי הביאו הגר"א שם מבואר בהדיא דיוה"כ בין סיכה שהוא תענוג ובין שאינו של תענוג אסור. בת"ב ובת"צ סיכה של תענוג אסור שאינה של תענוג מותר עכ"ל אלא נ"ל דהיינו טעמא משום דסיכה איתקש לשתיה ובשתיה אפי' שאינה של תענוג אסור ודוקא באכילה גסה כגון שקץ במזונו פטור. וגם שם אסור מדרבנן וכמ"ש התוס' ביומא (ע"ז) ד"ה מנין דמקרא דותבוא אסרינן אפי' סיכה שאינה של תענוג אבל רחיצה דלא נפקא לן אלא מדאקרי עינוי לא מיחסר אלא של תענוג וזהו שאמרו במשנה בשבת מניין לסיכה שהיא כשתיה דאסורה אפי' שלא לתענוג ולכן לא קאמר אסורה דאיסור כבר נפקא לן מקרא דדניאל אלא דבא למילף מנלן דהוי כשתיה דאסורה אפי' באינה של תענוג. אחר זמן רב מצאתי כן בשעה"מ והנאני נמצא דממשנה עצמה יש להוכיח דהיה לחז"ל סמך אחר לאסור סיכה ביוה"כ או מדאורייתא דמהאי קרא גופא ליכא למילף איסורא כמ"ש ועוד דלא הוי אלא זכר לדבר ולהכי טרח הש"ס ביומא למילף מקרא אחר. והשתא ניחא כולהו דמקרא דדניאל ילפינן עיקר האיסור וקרא דותבוא אתי למיסר אפי' סיכה שאינה של תענוג והא דהתירו בחטטין ובחולה היינו משום רפואה לא רצו לאסור. ובזה יש ליישב שי' הפוסקים דסברי דסיכה אסורה בכל האיסורים, א"כ אמאי נקט במשנה מנין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ ולא קאמר סתמא מנין לסיכה שהיא כשתיה, וכת"ר הרגיש בזה וגם הפוסקים המתירים לא הזכירו ראיה זו, אתמהה ולדברינו ניחא דהתנא לא אתי אלא לאשמועינן דסיכה שאינה של תענוג אסורה להכי נקט ביוה"כ. דבט"ב ות"צ לא מיתסר סיכה שאינה של תענוג כמבואר בירושלמי הנ"ל [ועיין בלח"מ פ"ג מה' יוה"כ הקשה מפסחים נ"ד ע"ב]

ועתה נבוא לדברי כת"ר לענין רחיצה בזייף. הנה כת"ר כתב דדוקא בתרומה אסור סיכה משום דאיסורו בשוה פרוטה ואשתמיטתיה סוגיא דפסחים (ל"ג) דמסיק דתרתי בעי כזית וש"פ עיי"ש:

א' ומה שטען כת"ר דהאיך נוכל לאסו' סיכה בכל האיסורין הא הוי חצי שיעור ולא חזי לאיצטרופי לא ידעתי דמדוע לא יוכל להיות שיכנס לתוך גופו כזית ב'. גם לפמ"ש מהתוס' דע"ז (דף י"ב) דכיון דבשתיה כה"ג אסור תו גם במידי דדמי לשתיה אסור אף דלא הוי כדי לחייב ולדינא הנה המח"א בפ"ח מהמ"א הסכים לדברי התוס' בנדה (ל"ב) דדוקא סיכת שמן איתקש לשתיה משום דדרכו בכך וכמ"ש לענין מע"ש ושביעית ובאמת מסתברא כן דהא לא אסרינן מסברא משום דנכנס בגופו אלא משום דאיתקש סיכה לשתיה כמ"ש רש"י בשבת (פ"ו) וכיון דלא איתקש אלא שמן מנ"ל להוסיף שאר דברים. ועוד דע"פ סברא שמן נכנס יותר בגוף ומרככין בו כל הדברים אבל שאר משקים אינם נכנסין כ"כ בגוף וראיה מדלא אסר הש"ס ביומא רחיצה מטעם שנכנסין המים לגוף וראיתי שכת"ר הרגיש בזה וכתב ע"פ דרכו דמשום טעם דהוי כשתיה לחודא לא אסרינן ביוה"כ אי לא ידעינן מקרא אחרינא דהוי עינוי דהא מועניתם ילפינן כולהו ולא ראה כת"ר בסוגיא שם בס"ד דיליף מקרא דותבוא דמים דומיא דשמן ומשום דאיתקש לסיכה אלמא דמשום האי טעמא לחודא אסרינן ויש להצדיק דברי כת"ר ע"ח מ"ש התוי"ת שם ובשבת (דף פ"ו) דלענין היקש רחיצה לסיכה הוי ראיה גמורה אע"ג דקרא לא איירי בהכי עיי"ש וכיון דהוא היקש גמור תו אסרינן בהא היקישא לחודא אבל במסקנא דמים דקרא לא איירי ברחיצה רק דבאנו לאסור משום היקש סיכה לשתיה ונפרש דאיתקש הבלעה ע"י העור וגם רחיצה בכלל לשתיה דבולע דרך הפה והאי היקשא הא לא הוי רק זכר לדבר כמבואר במשנה, תו צריך קרא אחרינא דהוי עינוי. אבל מדברי הירושלמי שמחלק בין סיכה לרחיצה לפמ"ש הטעם משום דסיכה איתקש לשתיה, מוכח דלא מקשינן כלל רחיצה לשתיה איך שיהי' הטעם. עכ"פ מוכח מהירושלמי דאינו משוה רחיצה לסיכה וא"כ האיך ניקו אנן ונלמוד רחיצה מסיכה [ועיין בד"מ סי' קנ"ה הביא דאסור לרחוץ ג"כ באיסורי אכילה והוא תימא. ואפשר דדוקא ביי"נ החמירו. וברמ"א שם מבואר לעשות מרחץ דהוי בחמין. והגמרא אפשר דמיירי במים צונני' דאינן נבלעים] ואף דלמ"ד בש"ס שם דאמר מה שמן מאבראי אף מים מאבראי כתב רש"י מים הנבלעין דרך החוץ ע"י רחיצה היינו משום ההיקש אבל כיון דמסקינן דמים דקרא היינו בשתיה תו לא אסרינן רחיצה מחמת המים הנבלעין דרך חוץ ע"י העור דאינם נבלעין כל כך. ועוד דוקא שמן איתקש לשתיה ועוי"ל דבס"ד בעי למילף לכל הפחות רחיצה בחמין והו"מ להקשות דמנ"ל לאסור אף בצונן דאינם נבלעים, אלא דעדיפא פריך ולבסוף לא בעי למימר מהאי טעמא משום צונן ומייתי מדניאל דהוי עינוי ולא משום דנבלע בגוף ולפ"ז אין חילוק בין חמין לצונן. ובסוף הסוגיא מייתי בהדיא ממים קרים על נפש עיפה לאסור אף בצונן. ועיין שבת (דף מ"א ע"א) רחץ ולא סך דומה למים ע"ג חביות ופרש"י על שוליו וצדדיו שאינם נכנסים לתוכו. אלמא דרחיצה אף בחמין אינה נכנסת לתוכו כל כך. וכן אמרו שם רחץ בחמין ולא שתה מהן דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא הסיקוהו בפנים שאינו מועיל כלום:

ולא זכיתי להבין דברי הרשב"א בתשובה הובא בב"י יו"ד סי' קכ"ג ובהגר"א סי' קנ"ה שכתב דאע"ג דסיכה אינה כשתיה מה"ת מדהתירו לסוך לחטטין וטבילה לבעלי קריין עיי"ש. סובר דגם בטבילה בצונני' נכנסין מים לגוף וז"א דהא צוננים מטרשי ליה ואינם מרככין וראיה ברורה מהא דתנן במקוואות והובא בחגיגה (דף י"ט) מקוה שנמדד ונמצא בו ארבעים סאה מכוונות וירד אחד וטבל כו' ר"י אומר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דאמרינן גוד אחית, ולמים הנבלעין בגוף לא שייך גוד אחית ועוד דהא התוס' כתבו שם הטעם משום דסופן לירד וליפול לתוך המקוה ומים הנבלעין אין סופן ליפול למקוה ועיין ביו"ד ס"ס צ"א דבשר חי אפי' בבר גוזלא דרכיך אינו בולע לכל הפוסקים ואפי' קליפה לא בעי אף דנפל לדבר המלוח קצת ואף דבקצת ראשונים בחולין מבואר דגם צונן מפליט ובולע מעט היינו מעט מן המעט:

והראיה דסגי בהדחה והאיך נלמוד מסיכה ולא מסתבר לחלק בין בע"ח לשחוט:

היוצא מדברינו דרחיצה מוכח בש"ס דלא הוי כשתיה ואף לענין סיכת שאר דברים. נראה לומר דדוקא שמן דסכין אותו לכתחילה כדי להבליע בגוף והוא נבלע בקל דרך נקבי הפארוס אשר בגוף והוא נהנה מהבליעה אבל שאר דברים אין סכין אותו להבליע ואינו מתכוון ליהנות וכ"ש בזייף דאינם מתכוונין אלא לנקות את הגוף ולא להבליע וגם לפי השכל נראה דאינו נבלע בגוף ואף אם נבלע לפעמים הוי דבר שאין מתכוון ולא הוי פ"ר ועיין בר"נ סג"ה שכתב דבהנאה אפי' פ"ר מותר ולא שייך כאן מה דכתב שס דהמתעסק בחלבים חייב דהא התם משום דנהנה אבל הכא אינו נהנה מאומה ועוד דהא הזייף כבר נפסל מאכילת אדם ואף באכילה פטור אבל אסור משום דאחשביה לאכילה אבל הכא לא שייך אחשביה דהא מעצמו נבלע בלא כוונתו וא"כ בזייף מותר אפי' לתענוג וכ"ש להעביר את הזוהמא דהא כיון דזייף כבר נפגם ואין איסורו אלא מדרבנן כמ"ש האחרוני' ביו"ד סי' ק"ח להתיר מטעם זה טעימה בבורית וא"כ יש לדמות לט"ב ות"צ דהותר אפי' סיכה להעביר את הזוהמא משום דאינו אלא מדרבנן כמ"ש בירושלמי הנ"ל ובשו"ע וא"ת דדוקא במזוהם הרבה. מ"מ כיון דאין כוונתו להבליע בגוף והוי דבר שאין מתכוון ואפי' אם תימא דהוי פ"ר מ"מ פ"ר בדרבנן עצמה מחלוקת האחרונים בזה. עיין במג"א סי' שי"ד וא"כ אין לנו להחמיר בתרי דרבנן דהא הבורית הוי דרבנן ועיקר הסיכה אף בשמן לא הוי אלא מדרבנן ובלא"ה אין לנו לעשות חילוקים ולהחמיר בדרבנן בדבר דרבו המתירים וא"כ כיון דאין כוונתו אלא להעביר את הזוהמא ש"ד, ולענין לסוך בחלב וחזיר מסתמא לרפואה הוא ושרי כמו ביוה"כ כמ"ש הגר"א שם ומנהגי ישראל תורה הוא בלא פקפוק:

(ע"כ דברי הרב ר' הענדיל נ"י)

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה