דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן מז
(מידידי הרב ר' הענדיל נ"י)
סעיף יא ליקט עכו"ם עשבים כו' דחיישינן שמא יטול בידו והן מוקצה ע"כ צריך להבין אמאי הן מוקצים הא הבהמה היתה יכולה לאכול מן המחובר ולא איתקצאי מאכילת בהמה לעולם ורש"י בשבת (דף קכ"ב) ד"ה ואינו והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול הוי מחוברין ע"כ. וקשה הא בפסחים (דף נ"ו ע"ב) אמרינן בפירות הנושרין בשבת דלא הוי מוקצה משום דמוכנין לעורבים ומוכן לעורבים הוי מוכן לאדם אע"ג דאסורין בטלטול בעת שהן שהן מחוברין וראיה זו רמזו התוס' שם ובשבת (דף קנ"ו ע"ב) ד"ה והא כתבו והיה רבי רוצה לתרץ דאי אית ליה לר"י מיגו דאיתקצאי היה אוסר לטלטל בהמה שנתנבלה בשבת שהרי נהי שהיתה ראויה לכלבים בלא שחיטה כדפרישית לעיל מיהו לטלטל היתה אסורה דכ"ע מודי דבע"ח הן מוקצים הו"ל מיגו דאיתקצאי ודנתי לפני רבי כיון שהיא ראויה לכלבים משום שהוא מוקצה לטלטל אין לנו לאוסרה לטלטל נבילה בשבת מידי דהוי אפירות הנושרין דתלינן טעמא בריש ביצה משום שמא יתלוש ומשום מוקצה לא אסירי לטלטל כיון דחזו לעורבים בעודן מחוברין אע"פ שבשעת חיבורן היו אסורין לטלטל עכ"ל אך לא ידעתי אמאי לא הביאו מפסחים דמפורש שם בהדיא כן:
[הג"ה יובנו הדברים לפמ"ש לעיל לחלק בין מוקצה לאכילה ולתשמיש ובין מוקצה לטלטל דמוקצה לתשמיש ילפינן מקרא דוהכינו דאסרו ליהנות ולשמש בדבר שאינו מוכן מע"ש וכיון דבה"ש לא היתה ראויה אסור לכל השבת. אבל מוקצה לטלטל הוא מטעם הוצאה דאסרו חכמים לטלטל בכל דבר דלא חזי והכא כיון דבה"ש היתה ראויה לתשמישו ל"ה מוקצה ומותר לשמש בו א"כ ליכא למיסר הטלטול דכיון דהשתא חזי מותר לטלטל דטלטול לא ילפינן מקרא דוהכינו לכן לא תליא בבה"ש כלום ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי. ומדברי התוס' הללו סתירה להא"ר שהבאתי לעיל שכ' דמחובר לא הוי מוקצה מדהביא ראיה ממחובר לבע"ח ובע"ח ודאי מוקצה אף לטלטל מקצתו כמבואר בסימן ש"ח סל"ט וס"מ ודוק ע"כ]. וא"כ קשה על רש"י דכ' דהוי מוקצה לענין טלטול ונ"ל דעיין בתוס' ביצה (דף ג') [ובתוס' בשבת הוא בקיצור] הקשו והא הוי מוכן לבהמה דאי בעי אכלה מנפשה וי"ל דמיירי בתרי עברי דנהרא. עוי"ל דל"ש מוכן לעורבים אלא בפירות האילן דרגילין להשיר מעצמן והוא מצפה לכך ע"כ [ובב"מ (דף כ"ב) מבואר דדוקא תאנים ותמרים עבידי דנתרי] וביארו המהרש"א והמהר"מ דתרווייהו טעמא בעי מוכן לעורבים ויושב ומצפה דהך טעמא דמוכן לעורבים מוזכר בהדיא בפסחים אך טעמא דמוכן לעורבים לחוד לא מהני ולכאורה תמוה הא אף אי מוכן לבהמה ל"ה מוכל"א הא עשבים לא בעי לאדם וכיון דהוכן לבהמה אמאי הוי מוקצה וע"כ צ"ל דמחמת דהיה מוקצה לענין טלטול וכשי' רש"י. אח"כ מצאתי כן בחרע"א סי' שכ"ד ונהניתי נמצא דבדבר זה אי אמרינן מיגו דאיתקצאי לענין טלטול נחלקו שני התי' בתוס' דלתי' הב' אף לענין טלטול אמרינן מיגו דאיתקצאי וסוגיא דפסחים אטעמא דיושב ומצפה סמיך. ובזה מתורץ גם דברי רש"י. אלא דאכתי טעמא בעי כיון דיושו"מצ לחוד לא מהני משום דשם אליבא דר"י איירי דלס"ל טעמא דיו"ומצ. א"כ האיך מהני לענין טלטול. ונלפע"ד דהנה בביצה (דף כ"ו ע"ב) אמרינן היה אוכל בענבים והעלם לגג לעשות מהן צמוקים כו' לא יאכל עד שיזמין ופריך הש"ס ה"ד אי דחזו למה להו הזמנה ואי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוה. וכתב רש"י ואי דבחזו בה"ש כו' ואי דלא אחזו כו' אזמין להו מאי הוי הא לא חזו לאכילה ולא מהניא להו הזמנה דהו"ל כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן עכ"ל ואף דברייתא דשם אליבא דר"י מיירי מדקאמר שם אף בשאר פירות. מ"מ נראה מהפוסקים שפסקו כן אף לדידן דקיי"ל כר"ש. והרשב"א בחי' הקשה ע"ז מ"ש מסוכה רעועה דעלמא דאמרינן לקמן דף ל' דאם התנה עליה שרי ואע"ג דבכל ביה"ש לא חזייא עיי"ש ולפעד"נ לפי מ"ש לעיל בסי' שכ"ד דמוקצה מחמת דלא חזי גרע ממוקצה מחמת איסור ואסור אף לר"ש אף בלא דחייה בידים אבל במוקצה מחמת איסור דעת הרמב"ן דאף לר"י אינו אסור היכא דלא דחי ולכל הפחות לר"ש ודאי כן הוא לדידהו כמ"ש הגר"א בסי' שי"ח סק"ד ונתבאר בדברינו שם בארוכה. וא"כ כי אתני להזמינן בטל הדחייה ודעת התוס' שם דבאמת לפי המסקנא לא מהני לר"י תנאה ולפ"ז נלמוד דבמוקצה דלא חזי כלל מצד עצמם לכ"ע לא מהני תנאה וכ"ש יו"ומצ. ובמוקצה מחמת איסור תליא במחלוקת ר"י ור"ש. דלר"י דמוקצה מחמת איסור הוי כלא חזי כלל ואסור אף בלא דב"י (לדעת החולקים על הרמב"ן) לא מהני תנאה בסוכה רעועה דתנאה לא מהני אלא לסלק הדחיה. ולר"י אסור אף בלדב"י (ולהרמב"ן באמת מהני תנאה) ולר"ש מהני תנאה כיון דבעצם חזיין רק איסורא הוא דקפיץ עליה. ובזה מיושב מה דהקשה המג"א בסימן רע"ט סק"ו על המחבר שם שפסק דמהני תנאה לנר של שבת, ובסי' תקי"ח סובר דלא מהני תנאה בסוכה רעועה ואין לומר משום דביו"ט קיי"ל כר"י דהא במוקצה מחמת איסור אפילו בשבת קיי"ל כר"י עי"ש ובסי' תקי"ח סקי"ג ולפ"ד ניחא דדוקא בדחייה בידים פסקינן דאסור כמ"ש המג"א בשי"ח סק"ד והכא כיון דהתנה מבטל הדחיה והוי כלא דחיה בידים אבל ביו"ט דקיי"ל אף במוקצה גרידא דאסור וא"כ אף דהתנה ומסלק הדחיה אסור:
נחזור לדברינו דבזה מתורץ קושית הרשב"א דגו"צ דלא חזייא כלל מצד עצמם לא מהני הזמנה וכ"ש יומ"צ. אבל בסוכה דבעצם חזיין אלא דמחמת איסורא לא חזיין מהני תנאה לר"ש, ואפשר אף לר"י אבל יומ"צ ודאי לא מהני לר"י ולקצת פוסקים אף תנאה לא מהני לר"י משום דלדידיה כיון דלא חזיין מחמת איסור הויין כלא חזיין מצד עצמם וכעצים ואבנים אליבא דר"ש אך כ"ז בלא חזיין כלל אבל במוכן לעורבים ביה"ש אף דלא חזיין לאדם מחמת איסור אפ"ה לא הוי כעצים ואבנים למ"ד מוכן לעורבים הוה מוכן לאדם וכיון דחזיין קצת מהני מה דיושב ומצפה עליהן [כמ"ש הרמב"ן בפסחים דאנשי יריחו היו פורצין פרצות לשם כך] להתירן אח"כ כשיפלו אף לאדם ואף בטלטול. וכן מ"ש בביצה (דף ו') מול"כ הויא מול"א דדעתיה דאינש אכל מידי דחזי ליה. כתב רש"י ועבור במעי טריפה ראוי לו לכשיולד הלכך מאתמול דעתיה עלויה אם יולד יאכלנו עכ"ל. אלמא דלא מהני אלא בצירוף הטעם שדעתיה עליה. והיינו נמי דיו"מצ שיולד ביו"ט. וז"ל המאירי בביצה אבל כל מה דקאי לכלבא ויש בו צד שאפשר שיגיע איזה דבר לראיית מאכל אדם שפיל ואזיל בר אווזא ועיניה מטייפי וכשחל דעתו על אותו דבר מערב יו"ט לאכילת הכלבים מרחיב עוד את דעתו על אותו דבר ונותן לבו לאכילת עצמו על כל מה שאפשר שיהא ראוי לאכילתו ובכי האי גוונא מוכן לכלבים הוה מל"א עכ"ל אבל אי הוי אמרינן דמל"כ ל"ה מל"א הוי לגבי אדם כלא חזיין כלל וכעצים ואבנים לא הוה מהני הא דיו"מצ וכמו בגו"צ דלא חזיין כלל דלא מהני אף הזמנה אף לר"ש ואפשר דהיינו טעמא דמסוכנת שמתה דשרי אף לר"י לפי גי' הגאונים והטור בביצה (דף כ"ז ע"ב) אף דודאי היתה אסורה בבה"ש בטלטול כל זמן שהיתה חייה אפ"ה כיון דמסוכנת קיימא לכלבים וכמ"ש הט"ז ביו"ד סכ"ט דאיהי נמי לא חזייא לאדם אלא לכלב עכ"ל מהני הא דיומ"צ להתירה אח"כ אף בטלטול ויש ליישב גם דברי התוס' בשבת (קנ"ו ע"ב) שיסברו כן וא"ל:
ועתה מיושב היטב תי' הב' בתוס' ביצה וכפי פי' המהרש"א דבעי תרווייהו טעמי להתיר מוכן לעורבים ויומ"צ. וכן סתם בש"ע כאן כתי' זה דבכל ענין הוי עשבים מוקצין ונ"ל דאזיל לטעמיה דלפי תי' הראשון דעשבים שיכולה הבהמה לאכול במחובר לא הוי מוקצה א"כ אף כשעומדת בתרי עברי דנהרא במקום שאין הבהמה יכולה לילך ולאכול במחובר ג"כ לא הוי מוקצה לפי דעת המחבר כמ"ש המג"א בסי' תקי"ח סק"יד מדכתב סתם משמע כו' לפי שאין הפירות מוקצין מחמת עצמן כו' רק שהיו במקום שאין יכולין לילך שם ולפיכך שרי עכ"ל ותוס' בתי' הראשון פליגי באמת על זה. כמבואר בתוס' בביצה (דף ל"א) והרמב"ן בפ"ג דביצה כתב דגם עשבים בכלל גזירת פירות הנושרין ולטעם זה ג"כ בכל גוונא אסור:
ואכתוב כאן מה דצע"ל דברי הרמב"ן שם במלחמות וז"ל שם שאני רואה רבינו הגדול רומז לנו בפירות ועצים מן המחובר דאסורין שמא יעלה ויתלוש כו' ולא אמרינן מפני שאין דעתו עליהן (כבר כתבתי בסי' שי"ח אות י"ב ראיית הרמב"ן. עוד נראה דלהכי כתב הרי"ף בעצים שנשרו דהוי נולד ולא כתב דהוי מוקצה מכלל דס"ל דלא מקרי מוקצה אלא בעצים שנשרו מן הדקל דבחבורן לא קיימי להסקה לכן הוי נולד כמ"ש שם בהג"ה אות ג' וכעת מצאתי בעז"ה בלבוש סימן תק"ז שכתב כן אבל שא"ד דעומדות גם בחיבורן לאכילה דלא הוי נולד גם מוקצה ל"ה) ועוד אמרו בפסחים במקום שנהגו גבי מתניתין דאוכלין מתחת הנשרים בשבת כו' דרבנן סברי גזרינן שמא יעלה ויתלוש כו' והיינו נושרין בשבת מן המחובר כו' ושמעינן מינה דכיון דדעתיה עליהו מאתמול שהרי פורצין פרצות בגנותיהן לשם כך הרי הם מוכנים במחובר לזה שדעתו עליו כו' עיי"ש וק"ל הא בהדיא פריך הש"ס שם והא מוקצות נינהו ומסקנא משום דהוי מוכן לעורבים אלמא דמהאי טעמא ל"ה מוקצה ולא משום שדעתיה עלייהו. וכ"כ שם המלחמות ואע"פ שדעתיה על נשירתן מוקצה מחמת איסור הוא ואין ספיקו מתיר למה זה דומה לשמן שבנר שאעפ"י שהוא מצפה אימתי תכבה נרו אסור כדברי ר"י עכ"ל ונהי דישבנו דברי התוס' בביצה דבעי תרתי טעמי ומהני נמי טעמא דיו"מצ. אפ"ה מלשון הרמב"ן משמע דמפורש בגמרא כן וזה צ"ע וד' יאיר עיני:
(עד כאן דברי הרב ר' הענדיל נ"י)