דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן מו
מה שהשבתי על דבריו
בסי' שכ"ה ע"ד המג"א סק"ט שכתב ובפסחים מ"ז משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ע"כ ומפרשי המג"א וכן הגרע"ק בדו"ח הקשו דלילקו גמי בפסחים שם משום הבערה דהא האורחים לא יבשלו כיון דאסור לבשל וכתב כת"ה ואנכי תמה דמאי שייטא דאורחים לכאן הא בש"ס אמרינן הואיל וחזי לצורכו פי' דאף דבשעת הבערה דעתו לבשל גיד אפ"ה יכול לילך ולבשל דבר המותר ועוד משום דלכתחלה אסור לבשל בעצי מוקצה או לאכול הא האי גברא לא איכפת לי' באיסורא עכ"ל. והנה לענ"ד מה שאמרו בגמ' הא חזי לצורכי' לאו שהוא יבשל לעצמו דבר המותר דהא פשיטא דאף לר"ח נמי אינו לוקה דע"כ לא פליגי אלא באופה מיו"ט לחול ופירש"י דפשיטא לן דלא חזייא לי' מידי האידנא עד אורתא שהוא חול אבל היכא דחזי' לדידיה פשיטא לכולי עלמא דלא לקי וא"כ מאי הקשה אביי לרבה אהבערה לא ללקי תיקשי לי' הברייתא גופא אלא כוונת הגמ' דלר"ח איכא לאוקמא כגון שהוא כבר יש לו לצורכו או עני הוא ואין לו מה לבשל עוד אלא הקושיא הא חזיא לצורכי' הכוונה שאם ימצא לבשל לאורחים יבשל והוי דומיא דהואיל ומקלעי לי' אורחים חזי לי' מיהו קו' כת"ה איתא דהכי מקשה הוא יבשל בעד אורחים ואיהו באיסורא לא איכפת לי' השתא דאתית להכי איכא למימר דהאורחים בעצמם יבשלו דלא ידעו דעצי מוקצה הוא. ומש"ה איהו אהבערה לא מחייב דהבערתו אהני ליו"ט. ובזה ניחא מה שהניח בצ"ע דברי רש"י שם פסחים (מ"ז ע"ב) ד"ה ועייל עצי מוקצה דהשתא ליכא למימר הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה עכ"ל. והקשה הא כבר הוכחנו דאף לפי המסקנא מוכח דאיכא הואיל וכוונת כת"ה הא צריך הואיל שלא יתחייב משום הבערה נמי ויהי' שש לאוין ולמש"כ ניחא דבתחילה כשרצה לדקדק כר"ח דלא אמרינן הואיל והחיוב משום הבערה הייתי מפרש שהוא כבר בשל כל צורכיו ואין צורך אלי' עוד ומ"ש בגמ' דחזי לצורכי' הכוונה לצורך אורחים וכמש"כ. אבל השתא דמתרץ הגמ' משום מוקצה איכא למימר בשיש לבשל לעצמו וא"כ הבערה הוי ממש לצורכי' שהמאכל שיבשל יהי' מותר באכילה אפי' אי מוקצה דאורייתא כמו שהוכיח כת"ה יפה ממעשה שבת דמותרים ואין צורך להואיל בשביל הבערה והעיקר שפשוט כוונת רש"י דלענין שלא יהי' לאו דעצי מוקצה לענין זה לא אמרינן הואיל:
ובמה שכתב כת"ה לדקדק דע"כ מיירי בהתרו בו שנית קודם הבישול דבלא"ה יכול לומר אשתלין כדאמרינן בכתובות (דף ל"ג) דצריך לזה תכ"ד ועוד הקשה אמאי מקשה במכות אהבערה לא מחייב דהא אחייב לו משום בישולו אדרבא ההבערה קודם והי' להקשות אבישול לא לחייב דהא אחייב אהבערה לענ"ד י"ל דלא אמרינן בכתובות אשתלין אלא דוקא בשלא התעסקו בנתיים באותו דבר אבל במתעסק באותו דבר אפילו כל היום כולו אין שייך אשתלין דאי לא תימא הכי במוציא ובמעביר בשבת שאינו חייב עד שיניח שההתראה ע"כ היתה קודם ההוצאה אם מניח לאחר כדי דיבור לא יתחייב סקילה בחמי'. וא"כ הכא נמי אם התרו אותו בתחלה משום מלאכת יו"ט כל זמן שעוסק באותה מלאכה אין יכול לומר אשתלין ונהי דאי הוי חלוק מלאכות הי' צריך לומר שהתרו בתחלה משום הבערה ואח"כ משום בישול היינו שהם התראות שונות אבל אי אין חילוק וכולהו חד לאו מלאכת יו"ט ליכא למימר דהברייתא מיירי בהתרו בנתיים ומשום דהתראות מחלקות דא"כ איכא הרבה לאוין באוכל גיד דאם התרו בנתיים יתחייב על כל כזית וכזית אלא כל דמשום חד שמא חדא לאו חשיב להו. ומה שהקשה עוד דאמאי מקשה במכות כ"א ע"ב אהבערה לא מחייב אדרבא הי' להקשות אבישול לא לחייב דהבישול לבסוף פשוט דלמ"ד אין חילוק מלאכות אין הכוונה שחייב דוקא על הראשון בלבד אלא שמלקות אחת על שניהם יחד וכאוכל עשרה זיתי חלב וא"כ הכא המלקות של מלאכת יו"ט היא על ההבערה והבישול גם יחד וקושית הגמ' אהבערה לא לחייב כלומר אהבערה בפני עצמה דהא אחייב לו על בישולו פירוש בצירוף הבישול ומה דנקט דהא אחייב לי' אבישולו הוא אמת אלא דקשי' למה לא נקט להיפוך אבישול בפני עצמו לא לחייב דהא אחייב בצירוף הבערה הא לאו קושיא דהא קתני בברייתא בתחלה משום מבשל ביו"ט ואח"כ משום הבערה ומקשי דריש' ניחא וקשי' סיפ':
הנה מש"כ כת"ה לתרץ ההיא דטומני' בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן דאין ראי' להתיר הנאה במוקצה מכמה טעמים, יש לי לדון עליהם מש"כ דהיכא דאינה רק מעמיד הבל ומשמר שלא יצטנן שרי דוגמא לדבר במתרפאין בד"ת דלהגן שאני פשיטא שאין זו דוגמא דהתם מותר הנאה אלא שאסור הרפואה לבד והגנה אינה רפואה. ומה שהביא ראיה מלענין שביעית דמותר אוקומי אילנא אין זו ראיה דהתם אאקומי אילנא לא אסרה תורה שיתקלקל אילנו לעולם ולא אסרה אלא זריעה לגדל ונטיעה. ומש"כ דהוי ההטמנה שלא כדרך הנאתן לו יהיבנא דאין זה כדרך הנאתן מ"מ הא דאיסור הנאה אין לוקין אלא כדרך הנאתן לאו כ"ע ס"ל הכי דאיכ' מאן דאמר לר' יוחנן (פסחים כ"ד) דוקא באיסורי אכילה אבל איסורי הנאה אפילו שלא כדרך הנאתן איך יפרש ההיא דגיזי צמר דמתני' היא ור"י האמר הלכה כסתם משנה. ולענ"ד מה שאין עומדין לחמם קדירה מפני יקרותן לא מיקרי שלא כדרך הנאתן. שהרי צמר ישן שאינו של הפתק פשיטא שדרך להטמין בי' והוי הטמנה בכל צמר דרך הנאתן. ומאתרוג דמותר להריח אינו ראי' דהתם אקציא האדם מדעתי' קאמר ובהיו"ד לענין שאר איסורים איכא מחלוקת בזה. ומש"כ לחלק בין מוקצה לאכילה ומוקצה לטלטול וכתב והכא בגיזי צמר דהכינם מע"ש להטמנה ולהנות מהם בשבת זו אי אפשר לאסור מקרא דוהכינו אבל מוקצה לטלטלו בתחלה אסרו גם בכלים שמלאכתן להיתר והתירו בדברים המיוחדין להיתר וגיזי צמר אינו מבטלם ביחוד לכן הוא מוקצה לענין טלטול עכ"ל וכוונתו נהי דהזמנה הוי מ"מ לא הוי יחוד ולענ"ד לא נהירא דאם הי' הזמנה הכא בהגיזין להסיר מהם האיסור שאינו מוכן פשיטא שלא הי' בהם גם איסור טלטול שלא הצריכו לענין טלטול הזמנה יתירה ויחוד דלעולם אבל ברור דהכא ההטמנה בעצמה איננה גם הזמנה שאינה ראי' שיטמין בה עוד אחר שיוציא הקדירה נהי דהטמין בה עכשיו מ"מ כיון שהוציא הקדירה הרי נעשה הגיזין מוקצה שלא להטמין עוד פי' ולא הוי מוכן להטמין ואיכא איסור להטמין עוד מקרא דוהכינו והיינו מש"כ השו"ע סי' רנ"ט וטמן בהן דרך מקרה והגמ' שבת (דף מ"ח) וכי מפני שאין לו קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין אבל אם הזמינו לשבת זו להוציא מהן ולחזור ולהטמין בהן ואזל טעמא דוהכינו פשיטא דאזיל נמי טעמא דמוקצה לטלטל בשעת ההטמנה ואפי' בשעה שאסרו לטלטל כלים שמלאכתן להיתר פשיטא לי' שלא אסרו לטלטלם לאותו דבר שהזמינם וגם בימי נחמי' בן חכליא אם הזמין דבר והטמין בהם קדירה הי' מותר להחזיר הקדירה בהם שלא אסרו הטמנה בימי נחמי' ואפי' היה אותה הזמנה במוכין של צמר:
מה שדחה ראית הרב בית הלוי משבת ל"ט דאסור להטמין ביצה בחול ובאבק דרכים מפני שמזיז עפר ממקומו שפי' התוס' מפני שהוא מוקצה אבל מחמת שנהנה אינו אסור ודוחה כת"ה דאף דלענין טלטול הוי מוקצה משום דאסור ליטול העפר משום גומא אבל לענין הנאה אי הוה אמרינן דמותר לצלות ביצה בחול בשבת לא הוקצה מצליית ביצה לעולם והוי כאפר חם ביו"ט דלא הוי מוקצה והביא דמצינו מוקצה לדבר אחד ואין מוקצה לדבר אחר מההיא דאתרוג של מצוה מאכילה אקציא מריחא לא אקציא ומההיא דלא נתנו עצים אלא להסקה אלו דבריו:
והנה הראי' שהביא מאתרוג של מצוה מה ענין מוקצה למצותו שאין המוקצה מצד איסור קדושת היום והכנה שאפי' בחול המועד נמי איתא כמו שהזכרתי לעיל. למוקצה דשבת. ומה שהביא מלא נתנו עצים אלא להסקה הרי העצים הותרו בטלטול ולא נאסר אלא לסמוך את הקדירה והדלת ולמה הי' לכת"ה לבקש ראיות מרחוק הרי באפר כירה דמיירי בי' כת"ה אמרו (ביצה דף ח') אפר כירה דעתי' לוודאי ואין דעתי' לספק פי' ואע"פ שמוכן הוא לצלות ולכסות דם חי' מ"מ אסור לכסות דם כוי שאינו אלא ספק. אבל אני תמה אם לא הוקצה לענין צליית ביצה מעולם איך אפשר שיאסר הטלטול לצורך הצלי' והרי כשהתירו עצים להסקה התירו הטלטול ואפר כירה שהותר הצלי' פשיטא נמי שהותר לטלטל למקום אחר לצורך הצלי' וה"נ אם לא היה מוקצה לענין צליית ביצה פשיטא שלא היה מוקצה גם הטלטול לצורך הצלי' וכת"ה שיכל את דבריו דלענין טלטול הוי מוקצה משום דאסור ליטול העפר משום גומא ארכבי' אתרי ריכשי דמשום גומא פירשו התוס' להלן דמזיז עפר קעביד גומא והוי תולדה דחורש אבל עכשיו ס"ל להתוס' דמה שמזיז העפר ע"י הביצה לא הוי כעושה גומא שהביצה ממלאתה וכת"ה בא לאסור טלטול בלא גומא משום דאיכא טלטול דקעביד גומא:
ובזה לא מצא ראיה לדבריו:
עוד דוחה כת"ה ראיית בית הלוי משבת קמ"א הקש שעל גבי המטה וכותב דהאוסרין יפרשו כפי' הר"ן דהוא מפרש שאינו שוכב על הקש אלא שמנענע הקש לשכוב על המטה ולפ"ז אינו נהנה כלל מהקש לענ"ד אין הפי' כן בהר"ן שם דלשון מנענעו משמע לשכוב עלי' וכמו שמבואר בשו"ע שי"א ס"ח בהדי' טלטול בגופו לצורך דבר האסור קש שעל גבי המטה דסתמא מוקצה להסקה אלמא דלצורך הקש שהוא דבר האסור הוא מטלטלו ואלו לפי' כת"ה היה למתני' לומר לשון מסירו ולא מנענעו ורש"י פירש בהדי' מנענעו שיהא צף ורך לשכב ומתני' סיימה או שהי' עלי' כר או סדין מנענעו בידו פשטא דמלתא משמע לשכב על הקש. ולענ"ד גם הר"ן ז"ל מפרש דלשכב על הקש אלא דקאמר שטילטול המת הוא מחמת עצמו שלא יסריח ושלא ישרף אבל הקש הוא מטלטל מפני שצריך למטה פי' שעיקר שכיבתו הוא על המטה והקש במקום שהוא רב מונעו מלשכב במטה וע"י שהוא מנענעו יוכל לשכב במטה אבל פשיטא שאח"כ כשבא לשכב הוא שוכב על הקש ג"כ ומ"מ איכא לדחות ראיית בית הלוי דכשם שמותר הטלטול מן הצד משום דעיקר שכיבתו על המטה ה"נ מותר הנאת הקש אע"פ שהוא מוקצה דעיקר הנאת שכיבתו היא מהמטה שאינה מוקצה:
וכתב כת"ה לשיטת ביה"ל דמבאר טעם הרשב"א דאוסר הנאת מוקצה היכא דמשתמש בו בידים במקומו מטעם דהוי כמו טלטול וז"ל אך ישאר קושית אמ"ו מטומנין בגיזי צמר ומהטמנת הביצה בחול דהא התם משמש בידו וכבר כתבנו ע"ז לעיל ועדיין צ"ע לפי' זה ע"כ. והנה כת"ה בעצמו אינו סומך על תירוצו ומסיים ועדיין צ"ע ואנכי ג"כ כבר כתבתי נגד דבריו ולענ"ד נראה נכון לתרץ דהרי חמרו שבת נ' ע"א בגיזי צמר שאם יחדן לכך או התקינן להשתמש מטלטלין אותן וקשיא למה לא יהי' ההטמנה הראשונה שמטמין בהם מע"ש כמו יחוד לכך וע"כ צריך אתה לומר כמו שביארתי שהטמנה הראשונה אינה ראיה דאמרי' שאחר שיטול הקדירה יחזירן להפתק ולאוצר ומש"ה לא בטל תורת מוקצה מהן. וא"כ לשאר תשמישין ולטלטלן יפה אתה אומר אבל לענין הטמנה זו בלבד שהטמין בהם מע"ש פשיטא שאין לך יחוד גדול מזה שנתן בהם הקדירה בע"ש ואין לך מקום לומר שאין מוכנים להטמנה זו ונהנה בהיתר גמור שלצורך הנאה זו הוכן והוזמן ולדברי חכמים דנוטל ומחזיר היינו שהנטילה אינה מבטלת הטמנה ראשונה וכשמחזיר הטמנה ראשונה שבה למקומה אבל מלבד הנאה זו דהטמנה תורת מוקצה עלי' ואסורה בטלטול ואפי' טלטול לצורך הטמנה זו לא הותר ואינה דומה להטלטול באפר הכירה שהותר מפני הצלי' והכסוי. והטלטול חול לצורך הצלי' שהשבתי לעיל על דברי כת"ה דהתם אותו דבר שהוכן בשבילו עדיין לא נעשה והוכן לכל טצדקי לעשות אותו הדבר אבל הכא אותה הטמנה שהכין לה הצמר כבר נעשית מע"ש ולא הוכנה אלא שתשאר ההטמנה במקומה כל השבת כמות שהיא. מיהו לענין נטילת הכסוי להוציא הקדירה דמיא למניח אבן ע"פ חביות להסירו בשבת ואין שייך לדברינו אלה. והקושיא השני' מהטמנת הביצה בחול דשבת ל"ט שלא אסרו משום מוקצה רק מזיז עפר אבל מחמת שנהנה מן המוקצה שהביצה נצלית בו מותר לענ"ד פשוט שהחול הזה הרי הוא ככל עפר הקרקע ופשוט שלא הי' אפשר לאסור לאדם הנאה מן הקרקע שא"א לפרוח באויר וכשם שמותר שאר ההנאות מהקרקע ה"נ מותר הנאה זו אלא שאם מזיז עפר פשיטא דאסור כמו בביצה ח' ע"א ממלא אדם קופתו עפר ועושה בה כ"צ ודרש עלה מ"ז והוא שיחד לו קרן זוית:
כתב כת"ה זכינו לדין דשריפת חמץ במקומו ליכא איסורא משום מוקצה ועוד לפי טעם ביה"ל משום דהתשמיש הוי כטלטול הכא שאינו משמש אלא לבערו הוי כטלטול מן הצד לצורך מקומו דשרי ועט"ז סי' ש"ח ס"ק ח"י. לא ידעתי למה קורא זה טלטול מן הצד שהרי הוא מדליק החמץ והוי לשיטה זו טלטול גמור ומה שהביא מהט"ז ש"ח ס"ק י"ח לא דמי להכא דהתם מתיר הט"ז להעביר קליפין מן השולחן כשהוא מגרר אותם ע"י הסכין לפי שהוא מוליך הסכין והקליפין נגררין מאליהם דוגמא טלטול מת ממטה למטה דקרי (שבת מ"ג ע"ב) טלטול מן הצד שהוא מהפך המטה והמת מטולטל ממילא אבל הכא הוא מדליק את החמץ ואם ההדלקה הוי טלטול הוא טלטול גמור. וכשאני לעצמי אני חוכך בהיתר הט"ז דהתם שהמת מכבר במטה וכיון שהוא כבר במטה הוי ממש דינא דמתני' מסלק את הטבלה ומנערה אבל מגרר ע"י סכין הוי כמטלטל ע"י דבר אחר. ואל תשיבני דבשבת בהופכו ממטה למטה מותר להפכו ממטה שני' לשלישית אף שלא היה במטה זו מקודם אלא בא למטה ע"י איש זה מ"מ מותר להופכו למטה אחרת. הא לא קשיא דבודאי כיון שבא למטה ע"י היפוך מהראשונה דין מטה הראשונה עלי' וה"נ במנער הטבלא אם מטבלא זו יפול על טבלא שני' פשיטא שמותר לנער מטבלה שני' ג"כ. אבל מגרר בסכין קליפין אין דומה לזה:
גם מה שהקשה כת"ה על דברי ביה"ל דמפרש דהא דמקשה הר"ן לשרוף החמץ במקומו כשמוציא ביו"ט דהיינו שירבה עצים מוכנים. והקשה דהא א"א להרבות להתיר ליהנות מן המדורה דהא חמץ איסור דאורייתא ואין מבטלין לכתחלה ועוד דהא להר"ן מותר לבטל דוקא כשנתערב מקודם בעצים מעט קודם שבא לבטל. ולענ"ד דהא דמקשה בביצה מביטול לכתחלה היינו דוקא בבא ליהנות מעצי מוקצה עצמם וכן בשבת במסיק בכלים נמי רוצה להנות מגחלים שיהי' מהשברי כלים אבל הכא ירבה עצים מוכנים בסמוך להחמץ ויסיק העצים והאש ממילא תשרוף גם החמץ ואח"כ יקח הגחלים למקום אחר ומש"ה יזכיר ביה"ל רוב עצים מוכנים שיהא עיקר ההדלקה לצורך העצים כדאמרינן (שבת קנ"ב ע"א) דאדעתא דרובא עביד:
ומה שכ' כת"ה לתרץ דכוונת הר"ן שיהא מותר טלטול מוקצה משום דהוי צורך היום וכשם שמותר מוקצה לצורך א"כ ה"נ מותר טלטול מוקצה לצורך היום יעיין נא שהר"ן הקשה בפסחים להתיר הבערה רק מתוך שהותר' לצורך הותרה נמי שלא לצורך הרי לך שקורא הבערת החמץ שלא לצורך ופשיטא דטילטול המוקצה אי אפשר להתיר במתוך שאם כן בטלת איסור מוקצה שרוב הטלטולים איכא צורך קצת: