דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן מה
(לסי' שכ"ה)
(מידידי הרב ר' הענדיל נ"י)
בסי' שכ"ה במג"א סק"ט. והתוס' בע"א כתבו ואין לאסור דשמא העצים נתלשו בשבת ומוקצי' הם ע"כ. הוא ט"ס דבשבת בלא"ה כל עצים הן מוקצה וכן הוא בהדיא בתוס' ורק ביו"ט הזכירו דנתלשו היום עייש"ה:
שם ובפסחים דף מ"ז משמע דאסור לבשל בעצי מוקצה ע"כ. עיין במחה"ש בשם המפרשים שהרבו לתמוה ע"ד ונבאר בקיצור בעז"ה. ז"ל הגמרא אתיביה אביי [לרבה דאמר הואיל] המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ביו"ט כו' ולוקה משום הבערה. ואי אמרינן הואיל אהבערה לא לחייב הואיל דחזי ליה לצורכו כו' והא תני ר"ח לוקה שתים על אכילתו ושלש על בשולו וכו' אלא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. (דהשתא ל"ל הואיל דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט ל' ר"שי) ומוקצה דאורייתא הוא [בתמיה] א"ל אין דכתיב והיה ביום הששי והכינו אשר יביאו [שמזמן כל צרכו היום ויאמר דבר זה לצורך היום כו' וכיון דלאו מזומן הוא והכתוב קראו הכנה הויא לה מלאכה ועובר כו'] ואזהרתיה מהכא מלא תעשה כל מלאכה א"ל והא את הוא דאמרת כו' ואי אמרת מוקצה דאורייתא כו' ועוד הא כו' אין חילוק מלאכות ליו"ט [והכא ביו"ט קיימינן ומחייבת לי' משום יו"ט תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד ביו"ט] אלא אפיק הבערה כו' ע"כ.
והנה הא ודאי דהמג"א לא בא להביא ראיה דהמאכל אסור בדיעבד. דאדרבה מוכח איפכא מדלא לקי גם משום הבערת דהא ליכא הואיל דחזי לצורכו דהא אף אם יבשל דבר המותר יהי' המאכל אסור. ובש"ס אמרו בפירוש אפיק הבערה. גם אמר שם ואזהרתיה מלא תעשה כל מלאכה. אלמא דעל מלאכה לקי ולא על האכילה. ועוד כיון דרק משום לתא דמלאכת יו"ט הוא ודאי שריא בדיעבד מדאורייתא דלא גרע ממעשה שבת דילפינן דמותר מדאורייתא. וכן המג"א דייק בלשונו דאסור לבשל ולא קאמר דהתבשיל אסור. ומה דהקשו וכן הגרע"א בדו"ח מערכה ז'. דא"כ לילקי גם משום הבערה דהא האורחי' לא יבשלו כיון דאסור לבשל. ועוד דאף אי מוקצה דרבנן לא הוי הואיל כיון דאסור מדרבנן ודאי לא יבשלו והוה כהואיל דלא שכיח דלא אמרינן. ומחמת זה הגיה המחה"ש במג"א דמותר לבשל. דהוכיח משם דאף לכתחילה מותר לבשל. אף למ"ד מוקצה דאורייתא. דאי אסור לכתחילה לבשל לא הויא הואיל והוה לקי אף משום הבערה עיי"ש. והפמ"ג השכיל להוכיח ממאי דפריך בסוף הסוגיא ועוד כו' אין חילוק מלאכת ליו"ט ולא סגי בפירכא קמייתא דהא מוקצה דרבנן אלא משום די"ל דאף דמוקצה דרבנן אפ"ה לקי משום הבערה דלא אמרינן הואיל כיון דאסור מדרבנן משום מוקצה וצ"ל דמעיקרא ניחא ליה הא דאינו לוקה שש דמיירי דאחר הדליק העצים כמ"ש בדו"ח] להכי פרכיה מחמת קושיא אחרת. ומזה הוכיח המג"א דאף אי מוקצה דרבנן אסור לבשל עיי"ש.
ואנכי תמה דמאי שייטא דאורחים לכאן הא בש"ס אמרינן אהבערה לא לחייב הואיל וחזי לצורכו. פי' דאף דבשעת הבערה דעתו לבשל גיד בחלב. אפ"ה יכול לילך ולבשל דבר המותר. וא"כ אף בעצי מוקצה הויא הואיל. דהא אם יבשל נגדם יהיה המאכל מותר מדאוריית'. ואף אי מדרבנן אסור אפ"ה בדיעבד הויא אכילה כמבואר בחו"מ סי' רל"ד ס"ג. ואף במזיד מסתמא כן וי"ל. ובלא"ה הא מדאוריית' הוי ראוי ולא עבר משום מלאכת יו"ט. ואי משום דלכתחילה אסור לבשל או לאכול הא האי גברא לא איכפת ליה באיסור' דהא דעתו לבשל גיד בחלב ולאכלו וא"כ כ"ש אם יזדמן לו דבר היתר וודאי יבשל דהא ימעט באיסורין. [ועוד דאפשר דאי מוקצה דרבנן יתירו לו חכמים לכתחילה לבשל דבר המותר כדי שלא יעבור על איסור דאוריית' דהבערה ביו"ט כמו גבי רדיית הפת בשבת ד"ג. וצ"ע] ולפ"ז אין זה ענין לחקירת הגרע"א שם אי אמרינן הואיל באיסור דרבנן. דהתם אפ"ל דלא אמרינן מחמת דהאורחים לא יעברו בודאי על איסור דרבנן. אבל הכא דהאי גברא איסורא לא איכפת ליה ובדיעבד המאכל מותר ולא הויא הבערה שלא לצורך אמרינן הואיל. ולהכי לא לקי משום הבערה אלא משום מבשל בעצי מוקצה. ומחמת דהתוס' ס"ל דמותר לבשל והאיסור אינו אלא משום טלטול העצים כמ"ש המג"א בסי' תק"ז סק"ג. ע"ז בא המג"א להוכיח דאסור לבשל ואי קשיא דבאמת מנ"ל להמג"א דלמא באמת גם שם המלקות משום טלטול העצים. י"ל דהמג"א דייק מלשון רש"י דכתב דאסור להשתמש באש מוקצ'. ולא כתב דאסור להשתמש בעצי מוקצה. אלמא דהאיסור הוא אח"כ לבשל נגד האש. ואף דלא זכיתי עוד להבין תחילת דברי רש"י דכתב דהשתא ל"ל הואיל. דהא כבר הוכחנו דאף לפי המסקנא מוכח דאיכא הואיל. וד' יאיר עיני. עכ"פ מוכח מלשון רש"י דאסור לבשל נגד האש:
ועוד אפשר דהמג"א הוכיח מהגמרא דהאיסור משום מבשל בעצי מוקצה דמשמע שם דקושיא דאין חילוק מלאכות ליו"ט הוא דווקא לבתר דשני דהחיוב משום עצי מוקצה. וקשה טובא דהך קושיא עצמה קשה אף למאי דמבואר בברייתא דהחיוב משום הבערה ומשום בישול. וכבר הרגישו התוס' בזה בד"ה הואיל. ע"כ נראה דאף למאי דאמר אין חילוק מלאכות ליו"ט משום דכל המלאכות חשובין כעבירה אחת. ואינו לוקה אלא אחת. היינו דווקא בהתראה אחת דבשתי התראות אף בעבירה אחת בעבר וחזר ועבר לוקה שתים כמבואר במכות (דף כ"א) אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת. וגם זה מבואר בכתובות (דף ל"ג) דצריך לעבור תוך כדי דבור של התראה. וא"כ בהבערה ובשול אף דהתרו בו קודם הבערה אהבערה ובישול. אפ"ה ע"כ צריך להתרות בו שנית קודם הבישול על מלאכת הבישול. דאלא"ה יכול לומר אשתלין כדאמר שם בכתובות דאין דרך לבשל קודם שתאחוז האור לכל הפחות ברוב העצים דהויא יותר מתכ"ד. ולהכי ניחא דחייב שתים. ולא אמר שם במכות דאין חילוק מלאכות ביו"ט אלא אמחפה דמחייב משום חורש וזורע. דשני המלאכות נעשין בבת אחת. ועוד דאפי' אם מעמיד הקדרה תכ"ד של ההבערה אפ"ה כיון דהויא שני המלאכות חלוקות וצריך להתרות אותו דהבערה לצורך דבר האסור אסור ביו"ט. וגם מה שיבשל אח"כ אסור ביו"ט. הויא כשני התראות וחייב על כל אחת ואחת. ולהכי לא קשיא ליה אהבערה ואבישול דאמאי מחייב שתים. אבל למאי דמוקי בעצי מוקצה דשני החיובים באים בבת אחת מה שמבשל בעצי מוקצה. ומה שמבשל שלא לצורך. והויא כמחפה דאמר רבה במכות (כ"א ע"ב) דאין חילוק מלאכות ואינו חייב אלא אחת. שפיר אקשי ליה דאמאי מחייב שתים. אח"כ מצאתי כעין זה בפ"י. ולפ"ז מוכח דאין המלקות משום טלטול דאי משום טלטול העצים. אכתי אין שני העבירות נעשים בבת אחת דאיסור מוקצה הוא בעת הטלטול והבערה. ואיסור בישול הוא אח"כ בעת הבישול. ושפיר חייב שתים. והא דפריך הש"ס במכות ואם אית' אהבערה לא מחייב דהא אחייב ליה משום בישולו. י"ל דבלא"ה יש לדקדק שם דהא הבערה קודם לבישול והו"לל איפכ' אבישול לא לחייב דהא אחייב ליה משום הבערה. אע"כ דסמך אסוגי' דפסחים דמשום הבערה אינו לוקה משום הואיל. ועיי"ש בהגהות הב"ח. ועוי"ל דהש"ס במכות דייק מדקתני לבסוף ולוקה משום הבערה. והרי הבערה הוא קודם הבישול. אע"כ דמיירי בנתן תחילה את הקדרה ואח"כ נתן את האש דחייב נמי משום מבשל כמבואר ברמב"ם פ"ט מה"ש ה"ג ובאו שני החיובים דהבערה ובישול בבת אחת. ולהכי שיירה להבערה לבסוף. ולהכי מקשה הש"ס שם דאין חילוק מלאכות כיון דבפעם אחת באו שני החיובים והויא דומיא דמחפה. ולהכי קאמר אהבערה לא לחייב והש"ס בפסחים לא דייק זאת. די"ל דדומיא דבשר בחלב דחשיב אכילה ובישול ה"נ גבי גיד חשיב אכילה ובישול ואח"כ תני הבערה. ולעולם איכ' למימר דהבעיר תחילה ואח"כ נתן את הקדירה ולהכי ניחא דחייב שתים. אבל בעצי מוקצה הויא שני החיובים בפ"א:
עוד הקשה בתו"ש דלמא דווקא למאן דס"ל מוקצה דאוריית' ויליף מהכינו אשר יביאו אסור בכל הנאות. אבל למאי דמסקינן דמוקצה דרבנן אפשר דלא אסור אלא בטלטול. ועיין מה שכתב ע"ז במחה"ש:
ואנכי אבאר הדברים דמצינו בשבת (דף קכ"ג) דמוקצה לאכילה חמור ממוקצה לטלטול. וכן בביצה (דף כ"ד ע"ב) לענין ספק מוכן לרב דמותר בטלטול ואסור באכילה. וכ"כ התוס' בשבת (דף מ"ג ע"א) ד"ה בעודן לענין מוקצה לחצי שבת. ולכאורה כיון דעיקר טלטול משום הוצאה כמבואר בשבת (דף קכ"ד) או משום טעם הרמב"ם בפכ"ד מה"ש. א"כ אדרבה עיקר גזירה זו על טלטול. ואכילה אסור משום דא"א לאכילה בלא טלטול. א"כ מ"ט אחמרו באכילה יותר מטלטול. אע"כ צ"ל כמ"ש הקה"י בסי' תק"ט ס"ז. דאף למאי דמסיק דמוקצה דרבנן. אפ"ה סמכוה רבנן אהך קרא דוהכינו. עיי"ש. ועיין רש"י בביצה (כ"ד ב'). וזהו דווקא לאכילה או אף להנאה אבל טלטול גרידא הוא משום גדר הוצאה. וכיון דלאכילה איכ' אסמכת' להכי חמירא יותר. כמבואר בכללים. וזהו הטעם מ"ש התוי"ש בביצה (דף ג') דמוקצה חמירא כעין דאוריית'. ואילו משום גזירה לחודא לא הו"ל להיות חמור מפה"נ ומש"ז דבהו נמי איכ' גזירה. וי"ל. נמצא דכל מה דאסור לרבה מדאוריית' אסור לדידן מאסמכתא מהך קרא גופא. וזהו לכ"ע. אלא דהתוס' סברי דמהך קרא דוהכינו לא ילפינן אלא אכילה משום דקראי במידי דאכילה איירי. ולכן שאר הנאות מותרות. לזה הביא המג"א דכיון דמפסחים משמע דלמ"ד דאוריית' אסור אף לבשל בלא טלטול וכמש"כ. ה"ה לדידן דאסרו מדרבנן מהך קרא אסור נמי לבשל. וכ"מ בסוגיא דקמשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. ולפמ"ש פי' דאסור לבשל נגדם. ופריך ומוקצה דאוריית'. ואס"ד דלמ"ד מדרבנן מותר לבשל נגדם. הו"לל וכי מוקצה אסור לבשל. ובפר"ח כתב בפירוש ומוקצה דאוריית' דקא אמרת דלוקין עליה. אלמא דאיסורא איכ' אף למ"ד דרבנן. וממוצא הדברים נלמוד דמ"ש המהרש"א בביצה (דף ל"ג ע"א) דטלטול שהוא להשתמש הוה כאכילה ואסור אף לרב עיי"ש. במחלוקת היא שנויה דלדעת התוס' אינו אסור אלא אכילה ממש. ועמ"ש המג"א סי' תק"ט סקט"ו דדווקא בדיעבד מותר. וכ"נ מדבריהם בשבת י"ט ע"ב ד"ה כרבי. דלהמהרש"א הו"ל דשם מיירי לענין להשתמש בהם. ויתבאר עוד לקמן איה"ש כנלע"ד בביאור דברי המג"א:
ובמ"ש יש ליישב מה שהקשה הגרע"א בדו"ח בפסחים אמאי הדר רבה ממאי דאוקים בעצי מוקצה משום דמוקצה לאו דאוריית'. הא מ"מ הכנה משבת ליו"ט הוי דאוריית'. ולוקמי בבישל ביו"ט שאחר שבת בעצים שנשרו מן הדקל בשבת שלפני יו"ט בסמוך לו דהוי הכנה משבת ליו"ט והוי הכנה דאוריית' [לדעת הטור בסי' תק"ז והיש"ש] עכ"ל. ולפענד"נ דדווק' למאי דס"ד דמוקצה דאוריית' דאסור להשתמש ביו"ט בדבר שלא הזמינו בפה עיו"ט משום דכתיב והכינו דהיינו שיאמר דבר זה לצורך היום וכמ"ש רש"י כיון דהכתוב קראו הכנה. לכן כשנוטל ביו"ט דבר שלא הוכן מאתמול ומכין לצורך היום הויא ליה מלאכה ועובר משום לא תעשה מלאכה. ולוקין עליה. אבל למאי דהדר ביה וס"ל דמוקצה לאו דאוריית' ומותר להשתמש אף בדבר שלא הוכן מאתמול. ושבת ויו"ט מכינים לעצמן כמ"ש המאור והר"נ ריש ביצה. רק דגזירת הכתוב בהכנה דממילא הבאה מיום קודש לחבירו משום דכתיב והיה ביום הששי והכינו וסתם ששי חול הוא. עיין ברש"י ותוס' ריש ביצה. אבל מה שנוטל דבר שלא הוכן מבעו"י של חול אף שלא הוכן כלל לא הויא שום מלאכה. וא"כ כ"ש כשמשתמש בדבר שהוכן אתמול בשבת. אינו עושה שום מלאכה היום ביו"ט בתשמישו. ואין לוקין עליה משום לא תעשה מלאכה. ורק דאסור משום קרא דביום הששי והכינו. ולא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה ואין לוקין עליה. ובבריית' מלקיות חשיב. לכן אוקי רבה בבישל בעצי אשירה. ואפשר דכונת הגאון להקשות כיון דאסור מדאוריית' לח אמרינן הואיל ולקי משום הבערה. אבל כבר הוכחתי דאפ"ה אמרינן הואיל וא"כ לק"מ:
וזאת אשר השבתי לידידי האברך המופלג ושנון מוה' מרדכי שמואל נ"י מק"ק לאפיטש על מה שהעיר על דברי אלו. ראיתי כי חיציו שנונים יורד לעומקה של הלכה ומחזיקנא ליה טיבותא על אשר יתבונן בדברי. ובהנוגע לדברי. הנה מ"ש כת"ר. דאף דהכנה הוי מלאכה. אפ"ה אינו לוקה אלא על מלאכה שהיה במשכן. נכונים דבריו. אולם מ"ש דבעינן שיהיה שלא לצורך יו"ט כמו בכל מלאכת יו"ט לנ"ל כלל. חדא דהא דווקא ההכנה לצורך יו"ט ילפינן דקראו הכתוב הכנה מקרא דוהכינו. אבל לצורך חול לא בעי הזמנה ולא חשיבה הכנה כמ"ש רש"י בביצה (דף ב' ע"ב) וא"כ עיקר איסור' לצורך יו"ט. ועוד דאי מלקות ליכ' מהאי טעמא משום דהוי לצורך יו"ט. א"כ גם איסור' ליכא כמו בכל המלאכות לצורך אוכל נפש דמותר לכתחילה. אלא ע"כ דמלאכת הכנה אפקה התורה מכל המלאכות ואסרה אף לצורך אוכל נפש. וא"כ מילקא נמי לקי. ועוד דלפ"ד כת"ר דלא הויא הואיל מטעם דאסור אח"כ לשמש. א"כ לוקה שש משום הבערה ומשום עצי מוקצה. ובש"ס קאמר בהדיא אפיק הבערה:
ובזה נ"ל כעת לישב קצת לשון רש"י כשנדקדק עוד במ"ש דמדאוריית' אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט דתיבת ביו"ט הוא מיותר לכאורה דמי לא ידע דביו"ט איירי. ולפ"ז א"ש דרש"י ס"ל דהמלקות משום שמבעיר עצי מוקצה כמ"ש כת"ר. אך דקשה ליה דאף דההכנה הוי מלאכה. מ"מ לא גריעה משאר מלאכות דהותרו לצורך היום וכסברת כת"ר וכסברת היש"ש במג"א סי' תק"ט סקט"ו עיי"ש. וא"כ אכתי איכ' הואיל דחזי לצורכו. ע"ז כתב רש"י דמדאוריית' אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט. ע"כ כוונתו אף לצורך היום הרי דהתורה אסרה בפירוש אף לצורך היום ואפקה משאר מלאכות. וא"כ אף שמשתמש לצורכו לוקה ולהכי ל"ל הואיל:
ועתה נבוא לבאר בדין מוקצה אי אסור בהנאה אשר הרשב"א נסתפק בזה והאחרונים האריכו בזה. ואענה אף אנכי חלקי בעזה"ש:
הנה התו"ש כתב דהוא ש"ס ערוך בשבת (קכ"ב א') מעמיד אדם בהמתו על המוקצה והוא בשו"ע סי"א אלמא דשרי בהנאה. ובאמת אין מזה ראיה לפ"מ שנבאר לקמן לשי' רש"י דלא הוי מוקצה רק לענין טלטול. וא"כ לענין בהמה לא הוה מוקצה מעולם. אולם יש ראיה מביצה (דף כ"א ע"ב) הני סופלי לחיותא היכא שדינן להו ביו"ט כו' מטלטלינן להו אגב ריפתא. ועיי"ש בתוס' דהוי מוקצה ובמלחמות ורשב"א כתבו דהוי נולד. הרי דשרי לבהמה ואינם אסורים אלא בטלטול ואי איכא צד להתיר הטלטול אינן אסורים בהנאה. וכן הביא הגרע"א מדברי רש"י בשבת (קמ"ג) דמותר ליתן מוקצה לפני בהמה היכא שיכול לטלטלה כגון דהוי גרף של רעי עיי"ש. ולפ"ז מוכח מכאן דאף הנאה ע"י מעשה מותר במוקצה דלא כהקה"י שנביא לקמן דדווקא הנאה דממילא מותר. דהא הכא עושה מעשה ונותן לפני בהמתו ואפ"ה שרי. והרשב"א (בדף קכ"ב) כתב כיון דלא עבידי דאתי אסורין משום מוקצה כו' ועשבים דשרינן להאכיל אחריו ישראל לבהמתו דאין מוקצה לבהמה אלא משום טלטולו של ישראל כו' עיי"ש. והנה אין לפרש כונתו משום דהבהמה היתה יכולה לאכול מן המחובר. חדא דהא כבר הוכחנו דאף מוקצה גמורה מותרת לבהמה. ועוד הול"ל דלא אתקצאי מבהמה אלא נראה דכונת הרשב"א דאפ"ת דמוקצה אסור בהנאה אף דממילא [דבדף כ"ט נסתפק הרשב"א בזה ויובא להלן] היינו בתשמישי אדם. דהא כבר כתבנו דאסמכוה רבנן אקרא דוהכינו אשר יביאו ומיירי במאכל אדם וה"ה לכל תשמישיו ועיין ברש"י ותוס' ריש ביצה דסעודת יו"ט חשיבה ובעיא סעודתם הזמנה אבל סעודת חול לא חשיבה ולא בעיא סעודתם הזמנה הלכך באחד בשבת דעלמא ל"ל למיסר ביצה כו' עיי"ש. וה"ה סעודת בהמה לא חשיבא ול"ל למיסר מקרא דוהכינו וא"כ נדחה ראיית התו"ש דנוכל לומר דבשאר הנאות דלגוף האדם אסור והנאת בהמה שאני:
ואמ"ו נ"י בסבה"ל סי"ב הרחיב בזה והנה תורה היא וללמוד אני צריך. ע"כ אטול רשות לדון ולהתבונן לפ"ד הנ"ל ואבוא על סדר דבריו:
מה שהביא מדברי ההג"מ דאוסר בפת שנאפה מעצים שנתלשו ביו"ט. כבר נתבאר אצלינו בסי' שי"ח. דמחמת גזירה אסור בהנאה ובזה סר הצ"ע שם. עוד הביא מביצה (דף כ"א) דאמר בהדיא דלאו איסורי הנאה נינהו. וכתב דדווקא ליהנות גופו אוסר המג"א אבל שרי ליתן לנכרי עי"ש. והוא כמו שכתבתי לעיל מילתא בטעמא להתיר לבהמה. ומה שהביא מטומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן ואפילו בשבת מתיר ת"ק להחזיר הקדרה להקופה של צמר. ע"ז י"ל חדא דאפ"ל דלא ילפינן לאסור מוהכינו אלא דווקא הנאה מחודשת כאכילה אבל שם רק מעמיד הבל ומשמר שלא יצטנן שרי. דוגמא לדבר במתרפאין בד"ת דלהגן שאני. וכן לענין שביעית אוקמי אילנא שרי. ועוד דהוי שלא כדרך הנאתן דגיזי צמר אינן עומדין לשמור חום הקדרה. כמ"ש בב"ב דף י"ט וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר ואפי' באיסורי תורה שרי מדאורייתא וכ"ש במוקצה ובסוכה (ל"ז ע"ב) הדס של מצוה אסור להריח בו. אתרוג של מצוה מותר להריח בו. מ"ט הדס דלהריח קאי כי אקצייה מריחא אקצייה אתרוג דלאכילה קאי כי אקצייה מאכילה אקצייה מריחא לא אקצייה. והגם דיש לחלק ממוקצה דשם. מ"מ עיין ביו"ד ססק"ח בש"ך ס"ק כ"ז בשם המרדכי דה"ה לכל איסורי הנאה. וכ"ש במוקצה ועוד נראה לפמ"ש לעיל דמוקצה לאכילה ומוקצה לטלטול לאו משם אחד דמוקצה לאכילה והנאה אסרו רבנן מקרא דוהכינו דאסור ליהנות מדבר שלא הכינו מבעו"י לצורך היום. והכא בגיזי צמר דהכינם מע"ש להטמנה וליהנות מהם בשבת זו. אי אפשר לאסור מקרא דוהכינו אבל מוקצה לטלטול אסרו משום הוצאה משום דקודם ההוצאה צריך לטלטלו ולכתחילה אסרו הטלטול אף בכלים שמלאכתן להיתר כמבואר בשבת (דף קכ"ג) רק משום דאין הציבור יכולין לעמוד בה התירו בדברים המיוחדין להיתר והניחו האיסור בדברים שאינן מיוחדין. ובגיזי צמר העומדין לסחורה אינו מבטלם ביחוד לשבת אחת לכן הויא מוקצה לענין טלטול אבל דבר שלא הוכן מאתמול אף בהנאה אסור. ועוד לפמ"ש המג"א בסי' רנ"ט סק"ד בטעם דאסור לטלטלן משום מוקצה מחמת ח"כ מכלל דס"ל דע"י שטמן בהם הויא תורת כלי עלייהו עיין בק"א להגר"ז שביאר יפה. ובדבר דאיכא ח"כ אף דהוי מוקצה מחמת ח"כ וודאי לא נאסר ההנאה. וראיה מדברי המג"א בסי' תק"ט סקט"ו דכתב דטלטול מוקצה הותר ביו"ט לצורך אוכל נפש אבל שימוש במוקצה אסור אף לצורך א"נ. וביאר הטעם בסקה"י משום דטלטול לא נאסר אלא משום הוצאה וכי היכא דהוצאה מותר לצורך א"נ ה"נ הטלטול. אבל שימוש דהויא הנאה אסור מקרא דוהכינו אף לצורך א"נ עייש"ה. והמג"א כתב שם והא דנוטלין את העלי לקצב עליו בשר משום דאיכא תורת כלי עליה ואינו אסור אלא מחמת דהוי מוקצה מחמת ח"כ עיי"ש. אלמא דבמוקצה מחמת ח"כ לא נאסר ההנאה מקרא דוהכינו. והא דאסור להשתמש בו הוא משום הטלטול ואיסורו משום הוצאה לכן מותר לצורך א"נ כמו טלטול גרידא. ודו"ק:
וכן מה שהביא משבת (דף ל"ט) דאסור להטמין ביצה בחול ובאבק דרכים מפני שמזיז עפר ממקומו לפי' התוס' מפני שהוא מוקצה. אבל מחמת שנהנה מן המוקצה שהביצה נצלית בו אינו אסור. י"ל דאף דלענין טלטול הוי מוקצה משום דאסור ליטול העפר משום גומא. אבל לענין הנאה אי הוה אמרינן דמותר ליצלות ביצה בחול בשבת לא הוקצה מצלית ביצה לעולם והוי כאפר חם ביו"ט דלא הוי מוקצה משום דחזי ליצלות בו ביצה. ולפ"ד אמ"ו נ"י הו"ל להביא מסוכה (ל"ז ב') הדס במחובר מותר להריח בו אף דמחובר הוי מוקצה ואפשר מחמת דשם הויא הנאה דממילא לכן הביא אמ"ו ראיות אילו. דאף דעושה מעשה ליהנות ממוקצה מותר ולפ"ד בלא"ה ניחא דלענין ריח לא איתקצאי מעולם. ועיין במחה"ש בסי' שי"ב סק"ו הביא בשם הא"ר דלהכי מקנחין בעשבים מחוברים אף דמזיזן. משום דמחובר לא הויא מוקצה לענין דברים שיכול לעשות בהם כשהם מחוברים רק כשנתלשו הוי מוקצה. ואפ"ה נראה מדברי רש"י בשבת (קכ"ב ע"א) דעשבים שנתלשו הוי מוקצה לענין טלטול בכולם ואפי' לדעת המג"א והט"ז (בסי' של"ו) דמחובר הויא מוקצה אף לענין טלטול מקצתו אפ"ה י"ל דלענין הנאות שיכול לעשות במחובר לא הוי מוקצה ומצינו כיוצא בזה דלדבר אחד הוי מוקצה ולדבר אחד לא הוי מוקצה. בסוכה (ל"ז) גבי אתרוג של מצוה מאכילה אקצייה מריחא לא אקצייה ועיין בהגר"א ביו"ד ססק"ח. ובביצה (דף ל"ב) לא נתנו עצים אלא להסקה. וכתב הר"ן דכיון שאינן מיוחדים אלא להסקה בלבד. אין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות עיי"ש. ואף דהתם שרי אף טלטול גמור לצורך הסקה. התם משום דמיוחדין לכך ואי אפשר בלא"ה התירו חכמים כמבואר ברמב"ם פ"ז מהיו"ט וברשב"א בחי' לביצה. אבל בגיזי צמר ובחול אסור הטלטול אף לצורך הטמנה. ואפשר דזה טעם הרמב"ם המובא בסי' רנ"ט ס"ג דאף בטמן בדבר הניטל אסור להחזיר אם נתקלקלה הגומא משום דהוי כהטמנה חדשה עיי"ש. ופירש כן במשנה ולכאורה מנ"ל הא יש לפרש הטעם משום דהוי דבר שאינו ניטל ומשום איסור טלטול כמ"ש רש"י ולפ"ז ניחא דסובר הרמב"ם כיון דלא הוי מוקצה לצורך הטמנה היה מותר ג"כ לטלטל לצורך הטמנה. וע"כ הא דאסור להחזיר בנתקלקלה הגומא הוא משום דהוי הטמנה חדשה ואפי' בדבר הניטל אסור:
עוד הביא אמ"ו נ"י משבת (דף קמ"א) הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו אבל מנענע בגופו משום דהוי טלטול מן הצד ואכתי כששוכב נהנה גופו מן המוקצה ומותר ע"כ. ולפע"ד י"ל דהאוסרין יפרשו כמ"ש הר"ן בפ' כירה וז"ל והיינו טעמא דקש כו' מפני שאינו מטלטל את הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למיטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש ומשום הכי כיון דלא מטלטל ליה בהדיא אלא כלאחר יד שרי עכ"ל. נראה דהוא מפרש שאינו שוכב על הקש אלא שמנענע הקש לשכוב על המטה [וזה דלא כדמשמע קצת מדברי המג"א בסי' שי"א סקכ"ז] ומש"כ כיון דלא מטלטל ליה בהדיא הוא מחמת שכתב בתחילה טלטול מן הצד מקרי כה"ג שאוחז המטה ומנער המת שע"י דבר הניטל מטלטל דבר שאינו ניטל. ומדברי רש"י נראה שאפי' הופך המת ממש כיון שהוא מטלטלו כלאחר יד טלטול מה"צ מקרי עכ"ל. והכא כוונתו או כמ"ש רש"י מחמת שמטלטלו דרך זריקה. או מחמת דמנענעו בגופו. ולפ"ז אינו נהנה כלל מהקש. ובזה מיושב מה דהקשה המג"א בסי' ש"ח סקמ"א על המרדכי דאוסר לישב על החריות מפני שמזיזן כשיושב עליהם דמ"ש מקש שמותר לשכוב עליו. די"ל דגם הוא מפרש כפי' הר"נ ששוכב על המטה עצמה ודווקא לנענעו דרך זריקה דהוי כלאחר יד שרי. אבל להזיזם בגופו דרך ישיבה ולישב עליהם אסור לדעת הר"נ שמדמה נגיעה בגופו לנגיעה בידו ואף ע"י ד"א שבידו אסור כמ"ש בחי' לסי' שכ"א:
ומה שהביא ממ"ש רש"י גבי חריות דאם לא קשר אסור לטלטלן וכ"כ (בדף קכ"ה) גבי אבנים סדרו אבנים כדי שלא יצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה מועיל לאבן לעשות כלי עכ"ל. משמע דישיבה בעלמא מותר אף בלא קשירה אף דנהנה מהם. לפמ"ש לעיל גבי גיזי צמר כיון דהכינם מע"ש ליהנות מהם מותר בוודאי בהנאה. ועונ"ל לפמ"ש דאיסור הנאה ילפינן מוהכינו והך קרא במן מיירי דהוי צורכי סעודה ונהי דילפינן לאסור הנאה י"ל דהיינו דווקא הנאות המביאים לידי מאכל כמו בנדרים (דף ל"ג) במודר מאכל וכמו בעירובי תבשילין דילפינן בביצה (דף ט"ז) מהך קרא דאשר תאפו אפו ואינו מתיר אלא דבר שהוא דומה לתיקון סעודה כמ"ש הר"נ ס"ב דיו"ט. ונר נמי כצורך סעודה כמ"ש המג"א בסי' רס"ג סק"ב דנר עיקר סעודת שבת להכי אסר המג"א להדליק בשבר כלי במקומו ואף להאיר כמו שהוכיח אמ"ו נ"י. אבל שאר הנאות דאינם שייכים לסעודה ליכא למילף מקרא דוהכינו ומותר. ובזה מתורץ ג"כ הא דמותר לשכוב ע"ג הקש:
עוד חקר אמ"ו נ"י טעם איסור של ההדלקה במקומו בשברי כלים כיון דמותר בהנאה. וכתב ונ"ל דהתשמיש של נתינת האש בעצמו אסור והוי כמו טלטול ועיין במג"א סי' שכ"א דאוסר ליתן מים ע"ג בשר ביום שלישי לשחיטתו דכיון דהבשר אסור בטלטול ה"ה דאסור ליתן מים עליו וכמ"כ אסור מהאי טעמא להסיקן אפילו במקומו. עכ"ל. ותחילה כתב דמטעם זה אוסר התוס' בפ"ק דכתובות לשרוף החמץ במקומו עיי"ש.
ולא זכיתי להבין דברי רבי בזה. הא המג"א בסי' שכ"א סקי"ג כתב דמשום צורך היום מותר להדיח כמו בקרקע ומת משום כבודו [הובא בחי' לסי' שכ"א] וא"כ הא התוס' בכתובות ס"ל דשריפת חמץ הוי צורך היום אף לענין הבערה דאוריית' כ"ש לענין לשורפו במקומו דמדמי אמ"ו להדחה ובהדחה שרינן אף משום כבודו כ"ש בשביל צורך ביעור חמץ דהוי צורך היום. ועיין בתוס' בפסחים (דף ו' ע"א) ד"ה אר"י אמר רב המוצא חמץ בתוך ביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי אף דאיכא למ"ד בפ' כירה (דף מ"ג) אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל [ולפענ"ד הא רב הונא הכי ס"ל ורב הונא תלמידיה דרב כדפריך הש"ס בשבת (דף קכ"ח) עיי"ש וע"ש בתוס' ד"ה ופורסין] איכא לאוקמי בצריך למקומו א"נ הכא שרי משום דלמא אתי למיכליה עכ"ל. ואם התירו איסורא דאין כלי ניטל כו' דאסור לצורך המת לד"ה כ"ש הדחה דהתירו במת דמותר כאן. ואף לתי' קמא דהתוס' היינו משום דס"ל כיון דלא הוי אלא משום גזירה לא מקרי צורך היום. אבל התוס' בכתובות דכתבו בהדיא דהוי צורך היום וודאי שרי לדידהו להשתמש במוקצה דומיא דמדיחין המת. ולפ"מ שהוכחנו בסי' שכ"א דאיסורא דהדחה להמג"א הוא משום נגיעה ונגיעה מדמינן לטלטול מה"צ ועדיפא טפי דדמי לטלטול בגופו דמותר בקש שעל גבי המטה לנענעו לשכב עליו כיון דעושה להנאת שכיבה המותרת א"כ ה"נ אף להדליקו ליהנות ממנו שרי כיון דההנאה לאורו הוא דבר המותר והוי צורך היום ומותר וכמו שמתיר המג"א בסי' רע"ו סקי"א ובסי' רע"ט סק"ט לטלטל נר מן הצד [והיינו בגופו כמ"ש הגר"ז שם] להשתמש לאורו ולפ"ז הקל"ד אמאי אסרו להדליק בשבר כלי במקומו בלא טלטול. וז"ל הרשב"א בשבת (כ"ט) מכאן נ"ל דאינו אסור ליהנות מן המוקצה כו' והיינו נמי דאמרינן כו' דהמדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכי מדליק בשבר כלי קא מדליק כלומר ואסור להשתמש בידים בשברי כלים אלמא אי ל"ל דעולא ש"ד אע"ג דממילא נעשה שבר כלי ונהנה ממנו כו' שלא אסרו אלא לטלטל או לאוכלו ואפי' להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואע"פ שאינו מזיזו אבל הנאה דממילא ש"ד עכ"ל. והנה בטעם הרשב"א דאוסר להשתמש בו בידים במקומו נחלקו בפירושו.
דאמ"ו נ"י סובר משום דהוי כמו טלטול וכ"מ לשון המג"א בסי' תק"ז ססק"ג שכתב ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא עיי"ש אבל בהנאה ליכא איסורא. ודווקא כשהתשמיש לצורך המוקצה ומדמי לה רבינו לנגיעה במוקצה לדעת המג"א בסי' ש"י סק"ג ולהכי מקשה על הרשב"א דאוסר אף לסמוך בו כרעי המטה מהא דמותר לישב על מוקצה וכן לשכב ולישן עליו. וכן הקשה הגרע"א. והנה כל זה אינו מבואר בגמרא בפירוש להיתר רק הוכיחו כן ממתניתין הקש שעל המטה מנענעו בגופו. עיין במג"א ש"ח סקמ"א ואנכי שמעתי ולא אבין קושיא זו דלפי' הר"נ מיירי דאינו שוכב על הקש כמ"ש לעיל. ולפי' הרא"ש דלהכי מנענעו בגופו משום דהוי טלטול בגופו וקילא מטלטול בידו. א"כ להכי מותר לשכוב עליו משום דאינו נוגע אלא בגופו ומטעם זה מותר ג"כ לישב על האבן. אבל במשמש בידו אף ע"י ד"א שבידו אסור כמ"ש בחי' לסי' שכ"א. ולהכי אסור לסמוך עליו כרעי המטה דהא בעת הסמיכה צריך לאחוז המטה בידו. והוי כמשמש בידו ממש וכן דייק הרשב"א להשתמש בידים:
אך ישאר קושית אמ"ו מטומנין בגיזי צמר ומהטמנת הביצה בחול. דהא התם משמש בידו. וכבר כתבנו ע"ז לעיל. דנוכל לומר דלא הוי מוקצה לענין תשמיש רק לטלטול גמור ועיין בתוס' שבת [מ"ג ע"ב] ד"ה ופורסין שכתבו דמה שהוא מוסיף למחר לא הוי טלטול וי"ל. ועדיין צ"ע לפי' זה והא דסכין ומדיחין המת התם אינו משמש במת כלום רק נוגע בעלמא ומותר:
אך הקה"י בסי' תק"א סובר דמוקצה אסור בהנאה כמ"ש המג"א בסקי"ב. רק כמו דאמרינן בפסחים (דף כ"ו) בקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. וכן בכל איסורים בהנאה הבא מאליו. אבל לטלטל בידים ליהנות ולהריח יש בו משום מעילה. וה"ה במוקצה אסור בהנאה כשעושה מעשה בידים. ולפ"ז אין חילוק בין משתמש לצורך המוקצה ובין משתמש לצורך ד"א דבכל גווני אסור. ולשיטה זו יקשה כל הראיות שהביא אמ"ו נ"י. וכבר כתבנו לישב בדברים נכונים:
אולם שיטה שלישית בזה הוא כמ"ש המהרש"א בביצה (דף ל"ג) שהתשמיש במוקצה הוי כאכילה. ולפ"ז י"ל דמוקצה מותר בהנאה רק עכ"פ אסור להשתמש משום דהוי כאכילה וכ"כ הגר"ז בסי' תק"ט סט"ז וסיים בד"א כשעושה מעשה בגוף המוקצה כגון שמטלטל את האבן כו' או שמסיק בעצים המוקצים אע"פ שאינו מזיזם ממקומם מ"מ כיון שנותן תחתיהם אש ומבעיר אותם הרי עושה מעשה בגוף המוקצה אבל מותר להשתמש במוקצה כשאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה כו' ואע"פ שהוא נהנה מן המוקצה מ"מ כיון שההנאה באה לו מאיליה כו' לא גזרו כו' עכ"ל ובק"א הביא ע"ז לשון הרשב"א וכתב ומ"מ מ"ש דאסור לסמוך בו כרעי המטה אפי' במקומו שאינו מזיזו כלל לא קיי"ל כוותיה בהא אלא כמ"ש הר"ן בספ"טז דשבת בשם הרמב"ן דמותר לילך ע"ג הכבש וכ"פ בד"מ בסי' ש"ח ובמג"א סקמ"א כו' וע"כ צריכים אנו לחלק בין ישיבה ע"ג האבן או לסמוך בו כרעי המטה שאינו עושה שום מעשה בגוף האבן ואינו משתמש בגוף המוקצה ולא ע"ג המוקצה [אפשר דט"ס וצ"ל אלא ע"ג] ובין הדלקת הפתילה שנעשה שבר כלי כו' משום דכשמדליק עושה מעשה בגוף הפתילה שמאחיז בזה האור והו"ל משתמש בגוף המוקצה עכ"ל וק"ל אף לפ"ד האיך מותר לנענע את הקש הא עושה מעשה בגוף המוקצה שמנענעו וע"כ צ"ל דכיון דעושה כן בגופו ולא בידו מותר וא"כ מאי ק"ל אהרשב"א הא אפשר לומר דאף כשאינו עושה מעשה בגוף המוקצה אסור כיון דמשתמש בידו אף שהוא ע"י ד"א שבידו משא"כ כל הנך הוא משתמש רק בגופו ש"ד וההיא דגיזי צמר וחול צ"ל כמש"כ:
ועתה אבאר דין הדחת בשר שחקרנו בסי' שכ"א דלכאורה לפי דעת הגר"ז י"ל דזה חשיב כעושה מעשה בגוף המוקצה דמתרכך הבשר. ומטעם זה הוצרך הרשב"א לתת טעם בהשקאת ירקות משום דחזיין ליומא דהתם נמי מתלחלחין הירקות. ובזה מיושב קושית המג"א בסי' שכ"א סקי"ג מהדחת המת וקרקע דהתם אינו עושה מעשה בגוף המוקצה רק מדיח מה שעל גבו לא נאסר מטעם משמש במוקצה. אך באמת ז"א וצדקו דברי המג"א דהא התשמיש במקומו לא נאסר אלא משום הנאה או משום דהוי כאכילה. א"כ דוקא כשהמוקצה מהנה גופו או שמהנהו הנאת היום אז הוי כאכילה אבל בהדחת הבשר וירקות הא המוקצה אינו מהנהו צורך הנאת היום והמוקצה אינו משמש להאדם או לצורך תשמישי אדם כלום ורק שמקיימו לאחר שבת לא מקרי הנאה דהא מותר לעשות מעשה לקיים המוקצה כמו כופה עליו כלי ומכסין את הטבל ולאכילה ודאי לא דמי וכבר נתבאר בדברינו שם:
זכינו לדין דשריפת החמץ במקומו ליכא איסורא מחמת מוקצה לכל הטעמים דהא אינו נהנה מזה. ומה דמקיים מצות שריפת חמץ לא חשיבא הנאה דהא מצות לאו ליהנות ניתנו וכוונתו למצות ביעור דהוי צורך היום ועוד לפי טעם אמ"ו נ"י משום דהתשמיש הוי כטלטול הכא שאינו משמש אלא לבערו מן העולם הוי כטלטול מן הצד לצורך מקומו דשרי ועיין ט"ז ש"א ס"ק ח"י ואכ"מ. ומעתה דברי הר"נ והגהת ש"ע שכתבו דלשורפו במקומו ליכא איסור טלטול מתיישבין כפשוטם ומה שכתב אמ"ו נ"י דכוונתו ע"י רבוי עצים מוכנים לפי קוצר הבנתי ק"ל דהא ע"כ אי אפשר להרבות עצים מוכנים להתיר ליהנות מן המדורה דהא חמץ איסור דאורייתא ואין מבטלין לכתחילה ואפי' אם תימא דנגד הגחלים ל"ה אלא מדרבנן אפ"ה הוי עיקרו דאורייתא, ועוד דהא לדעת הר"נ בביצה לא שרי להרבות אלא דוקא כשנתערב בעצים מעט והכא הרי החמץ בעיניה ואפ"ת דלענין היתר הסקה לא צריך דין ביטול וכדאסברה לה רבינו משום דהתשמיש הוי במוכנים. אפ"ה ליהנות ממנו אסור. וכ"כ אמ"ו דאסור ליהנות ממנו מחמת החמץ הדולק ג"כ באותו מדורה וא"כ איך נתיר איסור דאורייתא להבעיר עצים שלא לצורך כדי להוציא מאיסור טלטול דהוי מדרבנן ועיין בר"נ פ"י דשבת כתב דכל מה שמשביח באיסור טלטול תוגם בהוצאת הככר שלא לצורך ומה שהשיב ע"ז הר"נ ל"ש כאן דהא הכא הבערה הוי דאורייתא ואף שהר"ן פ"ב דיו"ט כתב דרבוי ביו"ט מותר היינו משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ולא הצריכה התורה לדקדק ולשקול שלא יבשל אלא המצטרך אליו בלבד עכ"ל אבל לא שיהא תוספות מרובה על העיקר. ועוד דהא הר"נ לא הזכיר להרבות עליו עצים ועוד אני אומר מדלא הזכיר הר"נ לשורפו במקומו מכלל דרוצה לומר שריפה כי אורחיה דהיינו לטלטלו ולשורפו דאטו מי לא משכחת לה דמונח באמצע ביתו על עץ דא"א לשורפו במקומו. ומה שהקשה אמ"ו נ"י דהא כבר כתב דאי אפשר לטלטולי ולאפוקי משום מוקצה. י"ל דהיינו דוקא להוציאו דלא מקיים מצות שריפה בזה לא התירו לטלטולי אבל לשורפו דמקיים מצות שריפה כדינו ס"ל להר"נ דמותר לטלטל. וזה לשון הטור בסי' תמ"ו אבל ביו"ט אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו כו' אלא אפי' לא בטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה כו' וכתב הב"ח דכיון דאינו מקיים מצוה דאורייתא בביעורו כי אם מצוה דרבנן לא עדיף מצוה זו שהיא דרבנן לדחות איסור מוקצה שהיא דרבנן עכ"ל. וא"כ גם דעת הר"נ כן. ועוד כיון דהי' סבר הר"נ דאיכא צורך היום בשריפה והותר הבערה ה"ה דמותר טלטול כמ"ש בס"ס תק"ט דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש ושמחת יו"ט וטעמא משום דאינו אסור אלא משום הוצאה והוצאה וכל המלאכות גופיהו הותרו לצורך א"נ ה"ה דמותר לטלטל. וא"כ ה"ה לצורך היום מותר טלטול רק להוצאה דלא הוי צורך היום דלא מקיים שום מצוה בזה אסור טלטול ועתה דברי הר"נ כפשטם כנלע"ד:
(עד כאן דברי הרב ר' הענדיל נ"י)