דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן לח
לסי' שכ"א (מאת ידידי הרב ר' הענדיל נ"י)
סי' שכ"א מ"א סק"ז. ועוד לפמ"ש בסי' ש"א סל"א דבשר חי אסור לטלטלו א"כ ה"ה דאסור ליתן מים עליו ע"כ נראה דהיינו משום דנוגע במוקצה ע"י המים והמג"א אזיל לטעמיה בסי' ש"י סק"ג דאסור ליגע במוקצה לצורך המוקצה ומדמי לטלטול מה"צ ע"ש. אח"כ מצאתי כן בפמ"ג. והוסיף משום דבעי שפשוף והויא נגיעה במוקצה וסיים דאם מונח בכלי ושופך עליו ודי בשריה יראה להתיר עיי"ש. וכן מצאתי בנוב"ת סי' כ"ז פי' כן והניח בצ"ע שזה נוגע ע"י דבר אחר ע"י קילוח המים עיי"ש. ואנכי תמה דעיקרא דהך דינא הוא מירושלמי הביאו הרא"ש פ"ק דביצה אבל כופה עליה כלי ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה. אלמא דגם נגיעה ע"י הכלי אסור. ומשמע דלשיטתם אין חילוק בין נוגע בידו ממש לנוגע ע"י ד"א. עיין בש"ע של הגר"ז בק"א סי' רנ"ט סק"ג האריך להוכיח דטלטול ע"י דבר אחר שבידו הויא כידו ממש. וא"כ ה"ה לנגיעה. להאוסרין נגיעה גרידא. איברא דעכ"פ דברי הפמ"ג יש לקיים דנגיעה ע"י המים גריעא טובא מנגיעה ע"י דבר אחר. דהא ניצוק אינו חיבור. וכן לענין יין נסך ע"י ד"א חשיב נגיעה. וניצוק אינו אלא כתערובות כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ו. ובפרט דהא אינו נוגע אלא בהכלי ולא במים עצמן. אבל לשון הנוב"ת צ"ע:
והגר"א בסי' ש"י סק"ח כתב על המג"א ואישתמיטתיה מ"ש מותר לסוך המת כו' והוא בשבת (קנ"א) ולא התירו במת דבר רק ככר או תינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"נ ומזה נלמוד היתר הנגיעה במוקצה עיי"ש. כוונתו אלמא דאף לצורך המוקצה מותר ליגע. ולא תימא דמחמת כבוד המת התירו [ונכלל בכלל היתר ככר ותינוק. דהא לדידהו אסור ליגע במוקצה אף ע"י דבר אחר. וא"כ מדינא אסור ליגע בו הככר והתינוק. אלא דמשום מת התירו הרבה דברים. התירו הנגיעה ע"י ככר ותינוק. גם לטלטל את המת טלטול גמור אגב הככר. ומטעם זה מותר להדיח כיון דהתירו היתר הנגיעה במת] ע"ז קאמר הגר"א דהא לא התירו אלא משום כבוד הבריות. ובהדחה ליכא כבוד הבריות כמ"ש המג"א בסי' שי"א סק"כ אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ היה מטונף מטיט או צואה עד שמאוס בעיני רואיו עכ"ל. ואי תקשה הא לר"י דס"ל אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. ע"כ הא דמותר ליקח מים ושמן להדיח ולסוך. הוא משום כבוד המת. אלמא דאף להדחה התירו איסור. והא דאמר בשבת (דף מ"ג ע"ב) דלר"י אסור לטלטל כלי לצורך המת והיינו משום דאפשר בענין אחר לעשות לצורך החי. אבל היכא דלא אפשר שרי. אבל באמת ז"א. דא"כ אמאי אמר שם דככר ותינוק עדיפא מטלטול מן הצד הא בככר ותינוק עושה גם איסור דאין כלי ניטל. ועוד הא (בדף קמ"ב ע"ב) אמר ר' יצחק גופא שכח לבינה בחצר מניח עליה ככר או תינוק ומטלטלה. והא (בדף מ"ג) לא שרי ר' יצחק לטלטל לכסות לבנים. ועוד דהא הרמב"ן כתב דאפילו משום הפסד מרובה אסור לר"י ליטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל ובפרט בשכח דהויא כפושע כמ"ש המג"א סי' של"ד סק"ב. ע"כ נראה ברור דדווקא בכלי אמר ר"י משום דמבואר בסי' ש"ח ס"ד דשלא לצורך כלל אסור לטלטלו. וסובר דלצורך דבר שאינו ניטל הוי כשלא לצורך כלל. אבל תינוק ואוכלים דמותר לטלטלם שלא לצורך כלל ה"ה דלצורך שאינו ניטל שרי דלא גרע משלא לצורך כלל. אח"כ מצאתי בהגמ"ר פ' כירה כתב ונ"ל מדנקט גבי מת בכל דוכתא ככר או תינוק ש"מ דכלי לא דלגבי כלי מיהא קיי"ל כר"י דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ע"כ. ותימא על הפמ"ג והנו"ב שכתבו כן גבי מים להדחת הבשר. ולפ"ז לא התירו גבי הדחת המת כלום אף לר"י. אולם בפרישה בסי' שי"א כתב וי"ל דבאמת הקילו בזה כיון דמצינו שום פעם היתר בנגיעת מוקצה ע"כ. וק"ל א"כ טלטול מה"צ נמי יתירו במת כיון דמצינו היתר לצורך דבר המותר. דהא הת"ה מדמה נגיעה לטלטול מה"צ. ואפשר דעכ"פ טלטול חמירא. עו"ק הא בשבת (קנ"א) פריך בש"ס על הא דסכין ומדיחין המת. מהא דאין מדיחין קרקע. וכתב רש"י אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך ע"כ ואם איתא דקולא היא במת מאי פריך. וי"ל דע"כ הא דרצה להדיח קרקע הוא משום דלא היה נקי. וא"כ אין לאסור הנגיעה משום טלטול דהא אף טלטול גמור מותר בגרף של רעי א"כ כ"ש נגיעה. אך היה סבר דהדחה גריעא מנגיעה וכיון דבהדחה לא מצינו היתר א"כ גם במת אסור. או אפשר דהיה סבור לאסור משום גזירה כמו דאסור בקרקע מרוצף. וכן נראה קצת מהא דמשני קרקע בקרקע מחלפא מת בקרקע לא מחלף. מכלל דבתחילה סבר דגם מת בקרקע מיחלף. או דכולא חדא גזירה דאי לפי' רש"י הול"ל התם משום דמחלף בקרקע אחרת אבל מת בקרקע לא מיחלף. ובטור כתב אבל התירו לסוכו ולהדיחו ולשמטו מע"ג הכר כו' עיי"ש. משמע דמדינא אסור. ויש לדחות דכלפי שכתב תחילה דעושין מחיצה לצורך חי ואין עושין לצורך מת ולמצא דלמת חמירא. כתב אבל התירו כו' ולא החמירו במת יותר משאר דברים. ועיין בט"ז סק"ו. שוב ראיתי להפמ"ג והלבש"ר שכתבו דלהמג"א צ"ל דבמת התירו:
אבל באמת לא אשתמיט מהמג"א דבר. וז"ל המג"א סי' שכ"א סקי"ג מותר להשקותן כיון דראוים לאכילה מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה ותימא דבגמרא איתא סכין ומדיחין המת ופריך והא אסור להדיח קרקע כו'. אלמא דדבר האסור בטלטול מותר לסוך ולהדיח וצ"ל דהיינו דווקא כשהוא צורך היום דומיא דקרקע ומת משום כבודו אבל הירקות לית בהו צורך היום ואסור עכ"ל [וצ"ע במג"א סי' של"ז סק"ו שכתב דדברים הללו אין בהם צורך כ"כ כמו בכיבוד ע"כ. וא"כ מוכח דגם בהדחת המת אין צורך מדמדמי הש"ס להדדי. [ועכ"פ מוכח מזה מ"ש המג"א בסק"כ דהדחת המת לא הוה כבוד הבריות. דאל"כ מאי הקשה הש"ס מהא דאין מדיחין קרקע הא התם הטעם משום דאין צורך כ"כ. וכיבוד דהוה צורך הא באמת התירו. אע"כ דגם הדחת המת אין בו צורך גדול. וא"כ וודאי דאסור לטלטלו בשביל זה ע"י ככר ותינוק] ותימא על הגר"א והפמ"ג והלבש"ר שלא ראו דברי המג"א האלו. והנה הא דהתירו בקרקע לבד מה שכתבתי לעיל דהוי כגרף של רעי. י"ל דהויא דומיא דקש שעל המטה לדעת הר"נ. עיין מג"א סי' שי"ח סקכ"ד דמותר לנענעו דהויא כטלטול מה"צ כדי לשכוב עליו. ואפי' לדעת הרא"ש שם. י"ל דנגיעה חשיב כטלטול בגופו דשרי כדי לשכוב עליו דהויא הנאת הגוף המותרת. והא דמדמי לה התה"ד לטלטול מה"צ. גם זה קרי בש"ס טלטול מה"צ. אבל בהא דכתב דהתירו במת משום כבודו. קשה דהא טלטול מה"צ לא שרינן במת משום כבודו. וחמירא מע"י ככר. ובהדחת המת אף ככר לא שרינן. וא"כ כ"ש טלטול מה"צ. וז"ל הרי"ף כי אמרינן דטלטול מה"צ שמיה טלטול הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהם דאינן לצורך שבת כו' דומיא דמת דאמרינן בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. דבמת דמי ע"כ. ובמלחמות כתב אלא ש"מ דשאני טלטול לתשמיש הצריך נענוע הקש וכיוצא בו כדברי רה"ג מאי טעמא האי בהיתירא טרח כו' עיי"ש אלמא דמת לא חשיב צורך היום. וצ"ל דעכ"פ נגיעה קילא מטלטול מה"צ וגם מככר או תינוק [ועוד דהא בככר ג"כ יצטרך ליגע במת ע"י ככר והויא שני איסורין] ושרינן לה משום כבוד המת דהויא כצורך היום ועדיין צ"ע ועיין המג"א סקי"ט מותר לזלף חומץ ע"ג בגדים של המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויוכלו להתעסק בטהרתו דהא אין איסור בנגיעת המוקצה אלא בטלטולו ש"ג. עכ"ל. הרי דשרי משום צורך מוצאי שבת אף דליכא צורך היום. ועוד האיך העתיק כן המג"א הלא איהו ס"ל דאסור נגיעה לצורך המוקצה. ודוחק לומר דזה הוי בשביל כבוד החיים המתעסקים והויא כמו שלא לצורך המוקצה. דא"כ כל מילי נמי הוא לצורך האדם בחול. ועיין פרישה הנ"ל. וכ"נ מדברי הש"ג דלא אתי עלה אלא משום דאין שום איסור בזה. וע"כ משום דלא מסריח אלא במ"ש. ולכן לא הביא מהא דסכין ומדיחין דהתם בשביל כבוד היום. דיהי' המת נקי בשבת גופא. ונראה דמזה ראיה להפמ"ג שכתבתי דשפיכת מים מרחוק ליכא איסורא. ובפרט בהפסק הקילוח. והכא מיירי בזילוף טיפין. לכן העתיקו גם המג"א ועיין ס"ס תקי"א עוד למדנו מדברי המג"א האלו דליכא שום איסור בהדחה כי אם מחמת נגיעה בהמוקצה. דאם יש טעם אחר גם בזילוף כן. ואפ"ל דהדחה הוי כמשמש במוקצה אבל בזילוף הוא רק מונע הסרחון ויתבאר להלן איה"ש:
אבל אכתי קשה הא (בדף קמ"ב) התיר ר"י בשכח לבינה להניח ככר או תינוק לטלטלה. והא נוגע במוקצה ע"י ד"א לצורך המוקצה. ועכ"פ מוכח דבמקום פסידא מותר ליגע במוקצה ע"י ד"א. ואף דאנן לא קיי"ל כר"י בזה. היינו משום דלא הותר הטלטול ע"י ככר ותינוק אלא במת בלבד. ואף בהיה מונח תחילה הככר אסור. ועיין ברא"ש פ"ב דביצה סי' ט"ו. אבל בזה דהתיר ליגע בהמוקצה לא מצינו דחולקין עליו. וכן במת. אמאי עדיף טלטול ע"י ככר מטלטול מה"צ. הא בזה איכא גם איסור דנגיעה בהמוקצה. ואף דבפמ"ג סי' שי"א סק"א כתב דלאו דווקא עליו אלא אצלו. ואפשר דלא יגע במת. מ"מ מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"נ ס"פ נוטל נראה להדיא דמניחין עליו הככר. אח"כ מצאתי להד"מ סי' שי"א אות ב' הביא דברי הגמ"ר הנ"ל דדוקא ע"י ככר ותינוק מותר לטלטל אבל לא ע"י כלי משום דאין כלי ניטל כו' וכתב ע"ז ודבריו אינן נכונים בטעם דהא קיי"ל בסי' ש"י דכלי ניטל אף לדבר שאינו ניטל ואפשר דראוי לחוש לדבריהם דהא מבואר לעיל דאף דניטל אף לדבר שאינו ניטל מ"מ צריך שלא יגע בה עכ"ל. ול"ז להבין דמאי נ"מ בזה אם נוגע ע"י ככר או ע"י כלי וד' יאיר עיני. עכ"פ לפ"ד למדנו דלא נאסר ליגע במוקצה ע"י ד"א אלא דוקא ע"י כלי אבל לא ע"י אוכל וא"כ מותר להדיח בשר דאף דנוגע ע"י המים ש"ד עוק"ל בשבת (דף מ"ג) פורסין מחצלת ע"ג לבנים וע"ג פירות אף שאינם נטלים. ומסתמא נוגע המחצלת בהפירות ובלבנים וכן ע"ג כוורת דבורים וכן בפוסקים לח הזכירו בזה דבר ומסתמא אינו תולה המחצלת באויר ועוד דהלא הלכה רווחת בסי' ש"ח סל"ט דבע"ח הוה מוקצין ואפ"ה מבואר בסי' שכ"ד דמותר להלעיט את הגמל והעגלים ומותר ליתן מאכל בפיהם של תרנגולין אף דנוגע בהם לצורכה וכ"ת דהתם כשצריכין לכך ומשוה צעב"ח וכמו דשרינן טלטול מקצתו בסי' ש"ח ס"א. א"כ אפי' המראה נמי כמ"ש במג"א בסי' ש"ה סקי"ב ועוד דהא בסי' ש"ה ס"א התירו לכרוך חבל האפסר סביב צווארה ומותר לתת האפסר אליה ובלבד שלא ישען בו משום משתמש בבע"ח, אבל משום דנוגע במוקצה ע"י ד"א ל"ל בה. וכן (בדף מ"ב ע"א) אמר רב דתולין טרסקל לבהמה בשבת אף דליכא אלא תענוג שרי ול"ל דבאמת היינו טעמא דשמואל דאסר התם וכוותיה קיי"ל דא"כ איפכא מבעיא לי' דהא הפוסקים מדמי נגיעה במוקצה לטלטול מה"צ ולהכי לצורך המוקצה אסור כי היכא דאסר בטלטול מה"צ ואילו שמואל מתיר לעיל (בדף מ"ג) טלטול מה"צ אף במת דהוא לצורך המוקצה כמ"ש התוס' שם. אלא ודאי טעמא כמ"ש תוס' והפוסקים שם. וכן שם (ע"ב) כתב רש"י דלרב סכין ומפרכסין לבהמה אף דגמר מכה ומשום תענוג אף דנוגע בידים להמוקצה. ועיין שם בתוס' (ע"א) ד"ה מהו שכתבו דבהמה חשיבא דבר הניטל מ"מ גם התוס' מודי דהוי מוקצה כמ"ש (בדף מ"ה ע"ב) ד"ה דאית. (ובדף ק"ו ע"ב) ד"ה ואין (ובדף קנ"ו ע"ב) ד"ה והא. (ובדף מ"ג ע"ב) ד"ה ופורסין כתבו דדיכרי דר"ה חשיבי דבר שאינו ניטל:
ואפשר דדעת התוס' לחלק בין קטנים לגדולים. אבל מ"מ בזה ודאי מודי דהוי מוקצה לענין טלטול. וכן מותר למשוך סוס בחבל אף דנוגע ע"י החבל וכן בסי' שי"ז ס"ל דמותר לקשור חבל בפרה. אלמא דמשום צורך מותר ליגע במוקצה וצ"ל דלא אסרו בביצה אלא משום דתוכל להשתמר אף אם לא יגע הכלי בה וא"כ ה"נ בהדחת הבשר דהוי פסידא ליכא למיסר משום דנוגע במוקצה. ואפשר דטעם המג"א משום דאין עושין תקנה למוקצה והא דהתירו לכפות כלי על הביצה, התם אינו מתקנה מאומה רק דשומרה שלא תישבר אבל הכא מתקן גוף הבשר ואסור לעשות תקנה למוקצה כמ"ש הרשב"א והר"נ ס"פ האורג ובר"פ אין צדין בשם הירושלמי דלהכי אין נותנין לפניהם מזונות לפי שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן וכ"כ רש"י בשבת (ק"ו ע"ב) ומ"מ אין זה הלכה ברורה ועיי"ש בתוס' דהקשו דהא נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין אע"ג דמוקצין הן בשבת. [והא דלא מקשו מרישא דמלעיטין את הגמל צ"ל דהתם משום צעבע"ח. אבל מים אמרינן שם (בדף קנ"ה ע"ב) דשכיחי להו ואפ"ה שרי באווזין] והרשב"א והר"נ הקשו סתמא ממחתכין את הדלועין כו'. והא כלבים ועורבים אינן ראוים כלל וכתבו ליישב משום דמוכנין הן למלאכתן ולצורך האדם לא מקרי אינו מוכן וצ"ל לדבריהם דכיון דמוכנים הן לחול שרי למטרח עבורם דהא אווזין ותרנגולים בשבת ל"ח למים ודוקא באינו מוכן לגמרי ואינו ברשותו אסור לעשות להם תקנה וא"כ לפ"ז גם בשר חי הרי הם מוכנים לימות החול ושרי למטרח עבורם ולעשות להם תקנה והתוס' בר"פ א"צ כתבו דבשבת ליכא למיגזר וא"כ ה"ה בבשר בשבת שרי. ועיין במג"א סי' תצ"ו סק"ב כתב דליתן מזונות מרחוק שרי לכ"ע אף במדבריות משום דאית ליה הכירא לא אתי ליגע במוקצה וא"כ ה"נ אם ישפוך המים מרחוק ש"ד וכמו שכתב הפמ"ג לפי דרכו וכן מהא דשרו בסכין ומפרכסין וכל הנהו דלעיל מוכח דשרי לעשות תקנה בשבת לבע"ח אף דהן מוקצין. וע"כ צ"ל כמ"ש. שוב התבוננתי דהמג"א עצמו ציין לסי' תצ"ז ס"ב:
אלא דהעומד לנגדינו דברי הרשב"א שהובא בש"ע ובמג"א סק"ג מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש כיון דירקות הללו ראוין לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן ע"כ אלמא דאי הוי אסור לטלטלן הוה אסור להשקותן ומזה דייק המג"א בסק"ז דכיון דבשר אסור לטלטלו אסור ליתן מים עליו וא"כ סותר לכל מה שכתבתי אך מדברי הגר"א ס"ק י"ד למדתי פירוש אחר בדברי הרשב"א וז"ל עפ"ג דסוכה מ"ב א' [מקבלת אשה מיד בנה כו' ומחזירתו למים בשבת וביו"ט מוסיפין ובמועד מחליפין [את לולביהן ולא אמרינן קמטלטלא מידי דלא חזי מחזירין למים שלא יכמוש בשבת מחזירין שהרי מכאן נטלוהו היום אבל לא מוסיפין מים וכ"ש שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מפני דטרח לתיקוני מנא לשון רש"י] ועיין מג"א כיון דירקות כו' כ"כ הרשב"א ור"ל דל"ת דשם אין מותר אלא להחזיר עכ"ל הגר"א. למדנו דאף דלולב בשבת וביו"ט לא הוי מוקצה כדמשמע פשטות הסוגיא וברש"י ובר"נ, עיין בח"ס פי' לה"ג, אפ"ה אסור לטרוח לתיקונה ועיין בשבת (דף מ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה הצילה וברשב"א שם ובמלחמות פ' מי שהחשיך דלפעמים אף לדבר המוכן לא מטרחינן אבל מדברי הרשב"א כאן נראה לחלק דדוקא בלולב דלא חזיא לאכילה אסור לתיקוניה דהוי תיקון מנא, אבל דבר דהוי אוכל ליכא כ"כ משום תיקון כמבואר בדברינו לסי' ש"ח. ועוד נראה עיקר דהשקאת לולב וירקות הוי תיקון גדול דדמיא להשקאת מחובר והוא מועיל לימים רבים ולהכי אסור אף בלולב דל"ה מוקצה ועיין לקמן סימן של"ו במג"א סקי"ג ובפמ"ג, ורק בירקות דחזיין לאכילה ביומן דנראה כמתקן לצורך היום שרי אבל לולב לא חזייא לאכילה להכי אסור. ובזה מיושב מה דהקשה המג"א משבת (קנ"א) דהדחת קרקע ומת לא הוה תיקון כמו שרית לולב וירקות במים. וא"כ אין ראיה מדברי הרשב"א לאסור הדחת הבשר אף דלא חזייא לאכילה ביומא דזה לא הוי תיקון כ"כ. דהא אכתי לא נאסר הבשר. עיין בנוב"ת סי' צ"ב וריכוך ג"כ אינו חשיב תיקון כ"כ כמ"ש בנוב"ת סכ"ז דאי לאו דאסור בטלטול לא נאסר מטעם זה לחוד. וא"כ אינו דומה להשקאת ירקות ולולב דהתם אף דשרי בטלטול אסור להוסיף ולהחליף. ועוד יש טעם אחר בזה ויתבאר אי"ה בדברינו לסי' שכ"ה. מסקנת הדברים דדעתינו העניה נוטה לדעת הנו"ב והנ"א להתיר בזה. ובפרט לשפוך מרחוק: