דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן לז
מה שהשבתי על דברי הרב הנ"ל
במה שהקשה כבוד ת"ה בס"ק שלו ב' בשם הצל"ח אמאי לא מקשי הגמ' בשבת (דף כ"ט) דמתרץ דברי ר"י דמסיקין בכלים דעבד להו כדרב מתנה דאמר ר"מ עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן אמאי לא פריך הגמ' תו מאין מבטלין איסור לכתחילה ומדבר שיל"מ כדפריך בביצה לענ"ד בשבת לא הי' יכול הגמ' להקשות עוד כיון דמתרץ כדרב מתנה ורב מתנה מפורש התיר להרבות עצים א"כ איך יקשה הגמ' לר"י הא קמבטל איסור לכתחילה הלא זה כבר מתורץ בדרב מתנה שהתיר לבטל איסור מוקצה לכתחילה דאמר מרבה עליהן עצים ולהקשות תו אדר"י הא הוי דבר שיש לו מתירין הא נמי ר"מ אמרה מרבה עליהן וכו' ומסיקן אלא הכי מצי הגמ' לאקשויי אדרב מתנה גופא מאי טעמא שרי לבטל ועוד הא הוי דבר שיל"מ ולא בטל ופשוט דהא לא בעי לאתובי הכא דכבר אותיב בדוכתא בביצה ובלא"ה האי קושיא דלותיב גמ' אדרב מתנה לא תירץ הצל"ח:
מה שהקשה כת"ה בס"ק שלו ג' לשיטת הרשב"א ד"ה בשבת דמש"ה מועיל ריבוי עצים מוכנים דה"ל בשעת הפוך טלטול עצי מוקצה טילטול מן הצד א"כ מאי פריך בביצה מאין מבטלין איסור לכתחילה ומדבר שיל"מ כיון דהוי טילטול מן הצד ה"ל להקשות הא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. לענ"ד אילו הקשה הגמ' מככר או תינוק למת בלבד הי' מתרץ לי' דהתם ליכא רובא דהיתרא ולא נתבטל ברוב לפיכך לא התירו אלא למת אבל ברובא דהיתרא אין ה"נ דמותר בשאר איסורים דהוי עיקר הטילטול ההיתר והאיסור מן הצד והי' מוכרח הגמ' להקשות תו מ"מ היכי מותר לעשות לכתחילה רובא שיבטל האיסור להקרא מן הצד. אם כן היינו האי דמקשי הגמ' מאין מבטלין איסור לכתחילה:
עוד הקשה כת"ר בס"ק שלו ג' אבל עכ"פ מאי שייכא דאין מבטלין איסור ודשיל"מ בזה ולפמ"ש בס' קה"י דהיכא דעושה מעשה בהמוקצה ליהנות ממנה אסור בהנאה ניחא אבל לשון הרשב"א נראה דהא דאסור לשורפו במקומו הוא משום איסור טלטול ושימוש אבל לא משום טעם הנאה עכ"ל. והנה סברת קה"י סי' תק"א ס"ו והוא מסתייע ממעילה שכתב הכפות תמרים שעובר בקול ומראה אם לוקח הדבר לראות ולשמוע אין דוגמא למוקצה דהתם הלקיחה היא ההנאה והוי כמו קורת הקדש שהניחה ע"פ ארובה אבל מוקצה מ"ש בין הנאה ע"י מעשה בידים או לא. ומ"ש הרשב"א ע"י מעשה בידים כיון למש"כ להלן לענ"ד פשוט בכוונת הרשב"א שאלו לא הי' בההיסק וההיפוך שום טלטול אז בודאי לא היינו אוסרים ההיסק והי' מותר ההנאה לחודה אבל כיון שיש טלטול שפיר מקשה הגמ' הא אין מבטלין ודשיל"מ כיון שההנאה באה ע"י הטלטול שהוא בעבירה אי משום דאין מבטלין לכתחילה אי משום דבדיעבד נמי לא בטל דהוי דשיל"מ פשיטא דאסורא דומיא דכל דבר הבא ע"י איסור במזיד דמשוי בביצה (דף י"ז) מבשל בשבת ומעשר בשבת ומטביל בשבת ומבשל ביו"ט בלא עירוב תבשילין כולהו במזיד לאיסור והוא הדין במבשל באיסור טלטול מוקצה ובזה סרה קושית הפמ"ג דהא משמע דאי לאו דמיקלי איסורא הי' אסור התבשיל או כמו שכתב כת"ה דלכהפ"ח מוכח דאי לאו דקלי איסורא הי' אסור להעמיד קדירה לבשל נגדו וזה תימא דהא כתב הרשב"א דמותר בהנאה ופשוט דע"כ לא התיר בהנאה אלא שאינה באה מכח האיסור כגון נפלה דליקה מאליה או הסיק נכרי מעצמו משא"כ הנאה הבאה מכח טילטול האיסור לא התיר הרשב"א גם לא ידעתי מאין גם להפמ"ג גם לכת"ה מהסוגי' דאסור התבשיל או דאסור לבשל דילמא תרווייהו שרי וקושית הגמ' שאסור ההפך בהן שהוא הטלטול בעצמו אבל הבישול לעולם אין כאן איסור אפי' אם לא קלי איסורא:
עוד בס"ק הנזכר מדקדק כת"ה ממ"ש הרי"ף בפ' א"צ והא דאמרינן אם יש באותו המין במחובר אסור לא מבעי' באכילה דאסור אלא אפי' לטלטל נמי אסור דמשום דלא חזי' לאכילה נמי מוקצה היא. אמאי צריך הרי"ף לטעם מוקצה. וחדית לן מר דטעם פירות הנושרין ומשקין שזבו רק לאסור בהנאה ולא לאסור בטלטול. והנה מה דתניא בביצה אחד ביצה שנולדה בשבת אחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה לר' יוסף דטעם ביצה משום פירות הנושרין ולר' יצחק ור' יוחנן דטעם ביצה משום משקין שזבו צריך לומר דאסרוהו בטלטול ג"כ משום מוקצה הואיל ולא חזי' לאכילה כדברי הרי"ף במחובר ואף כי צריך לסמוך בה כרעי' המטה וא"כ אפילו כלי שמלאכתו לאיסור נמי מותר לטלטל מ"מ אוכל אסור לטלטל אף כי אוכל היתר מותר לטלטל שלא לצורך כלי ועדיף מכלי שמלאכתו להיתר מ"מ באיסור גרע אוכל אסור דאסור לטלטל אפי' לצורך דבר המותר כדקאמר בש"ס שבת כ"ד) ה"מ היכי דאיכא תורת כלי עליו ולענ"ד פירות הנושרין ומשקין שזבו כי היכי דגזרו באכילה והנאה ה"נ אסור בטלטול מיהו האי דאיצטריך הרי"ף לטעם מוקצה נ"ל משום דירקות פחות מג' לקרקע מותרים במגע ותשמיש בעודם מחוברים א"כ למה נאסרם בתלושין שהביאם נכרי יותר ממה שהיו אסורים בעודם מחוברים ותירץ ע"ז הרי"ף דעתה כיון דלא חזו לאכילה הם אסורים מטעם מוקצה אע"ג דמעיקרא בעודם מחוברים היו בטלים לקרקע ומותרים ודמיא לדאמרינן בביצה (דף כ"ו ע"ב) דאחזי והדר אדחו באותו שבת כיון דאין ראוין לאכילה עתה אסורין דע"כ לא אבעי' שם אלא בהדר אחזו אי יש מוקצה לחצי שבת אי לא אבל בעודם דחוים פשיטא דאסורין:
מה שכתב כת"ה בסק"ד לפרש דברי הגמ' דקאמר בדרבנן מבטלין לכתחילה משום דס"ל דהאיסור נהפך להיתר ולר"א דאמר דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל הטעם דס"ל שהאיסור נדחה מפני ההיתר ומש"ה ביש לו מתירין עד שתאכלנו באיסור אכול אותו בהיתר. נפל כת"ה ברברבתא לדברי הרא"ש דהאיסור אף במין במינו נהפך להיתר וכי יחלוק על ר' אשי ועוד לטעם הר"ן שתפסו אותו הפוסקים לעיקר דטעם דבר שיש לו מתירין דלא בטיל דהיתר בהיתר הוי דומיא דעולין לגבי מזבח דאפי' לרבנן דר' יהודא באלף לא בטיל אלא מדאורייתא בטיל דבר שיל"מ כיון דעכשיו האיסור אסור בטל הוא בההיתר ורבנן גזרו כיון דאח"ז יחזור להיתר דין היתר עליו ומשו"ה באינו מינו בטל דאפי' היתר בהיתר באינו מינו בטל אין מקום לדברי כת"ה:
בס"ק שלו ה' מקשה כת"ה על דברי המג"א סי' ש' סק"ח אם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב כו' ודוקא שלא הי' ניכר קודם שנתערב כמש"כ סי' ש"כ ס"ב ע"ש והקשה כת"ה מה דמיון לההיא דסי' ש"כ דהתם מתחלה הי' מותר ועוד הקשה אמאי למד המג"א מסי' ש"ך מדין היין ולא למד מסי' תק"ז מההיא דעצים שנשרו. אנכי הרואה שבוודאי עיקרא דדינא דהכא היינו ההיא דעצים שנשרו דהכא אפר שהוסק בשבת עצים היו מעיקרא הוי ממש עצים שנשרו. אלא דהי' מקום לחלק ולאמר דע"כ לא קאמר הגמ' ההיתר דמקלי איסורא אלא בעצים שנתבטלו בעצים אלא שלא חל הביטול מטעם דבר שיש לו מתירין מ"מ כשהם כבר מבוטלים אח"כ כד מקלי קלי איסורא אז בטל החומרא מדבר שיל"מ ונעשו היתר אבל הכא באפר של אתמול א"כ העצים בעודם עצים פשיטא דלא נתבטלו בהאפר שהרי לבדם הם עומדים וגם בעצים בעצמם מצריך ההגה"ה בשם הר"ן בסי' תק"ז דווקא שלא יהיו ניכרים וא"כ אימתי הם באים להתבטל לאחר דמקלי קלי ונעשו אפר שאינם ניכרים באפר דאתמול איכ' למימר דבכה"ג אינם ניתרים בהביטול שבשעת הביטול הוי דבר שיל"מ ואח"כ לא נקלי עוד איסורא שיהי' מותר ע"ז דן המג"א דאי אפשר לאוסרם מפני שבשעה שנעשו אפר לא נתבטלו שהרי בשעה שנעשו אפר קמא קמא בטיל אפי' אם תתן עליהם חומרת דשיל"מ דהוי דומיא דיין דסי' ש"ך אלא באת לאמר דהכא שאני שהרי הוכר האיסור בעוד שהי' עצים ע"ז יש להשיב איסור שהי' בעצים איננו עתה אלא בעודם עצים הי' וענין זה ראי' מעצים שנשרו שמתבטל אחר שהוסק ומיקלי קלי איסורא זה ברור בכוונת המג"א. ומעולם לא כיוון שבאפר שם חדש של איסור כמו שדקדק כת"ה ואין אני מודה לכת"ה בסברתו שצריך באפר דווקא שם איסור חדש אלא אפילו האיסור ההוא בעצמו כיון שהאיסור ההוא בעת שהי' עצים הי' בדינו להתבטל כשיתהוה ממנו אפר ובהאפר בעצמו אי אפשר שימצא האיסור כי בעת הוויתו אפר קמא קמא בטיל אין ה"נ דמותר:
מה שכתב כת"ה בס"ק שלו וי"ו לחלק בין טעם הבלוע בתבשיל דהוי לא הוכר האיסור מה שאי"כ טעם הבלוע בקדירה דהוי על הטעם שם איסור נכונים הדברי' מאד וראי' לדבר דטעם כעיקר איכא מ"ד דלא הוי דאורייתא ואילו טעם בקדירה פרשה שלימה היא בתורה כלי מדין דהוי דאורייתא ולענ"ד בלא"ה לא קשה דברי הגה"ה ביו"ד סי' ק"ב דמ"ש דטעם אינו אוסר בדשיל"מ היינו היכא שהטעם בא ליותר מס' שתיכף בבוא קמא קמא בטיל והיינו מההיא דיין בגיגית או"ח סי' ש"ך ס"ב. אבל בבואו לפחות מס' אי אפשר שתתיר ההגה"ה אפי' נתערב אח"כ באלף דהרי כיון שבא לפחות מששים קי"ל חתי' נעשית נבילה ונהי דאינו רק מדרבנן מ"מ קי"ל כר"א דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. וא"כ בנתן טעם בקדירה אע"ג שאין קדירה נעשית נבילה מ"מ בשעה שנתן טעם בקדירה נקרא שם איסור על הטעם שהתורה אסרה כלי מדין ולא מבעי קדירה בקדירות הרבה דלא בטלה אלא אפי' ד"מ הרבה קדרות ביורה אחת מ"מ כיוון שהטעם בעצמו הנקרא עליו שם איסור יוצא בהקדירה שם איסור דשיל"מ עליו ולא בטיל:
אמנם מה שכתב כת"ה עוד בס"ק שלו להקשות דבתחומין הרי קודם ששחטוה וחלקוה הי' גם חלק של זה אסור להוציאה חוץ לתחומי שניהם ורק אחר שחלקוה הותר חלק כ"א בתחומו משום ברירה ותיכף בעת שהותר הוי מעורב עם האיסור לא בטיל כלל. לענ"ד לא נראו דבריו בזה דזהו פי' ברירה שאמרינן שגם מתחילת לקיחתן ועוד קודם יו"ט השוק והירך שבאו לחלק פלוני נקנה גם אז לו בעד מעותיו אלא עתה אגלאי מלתא למפרע דכך הי' המעשה וא"כ גם מתחלה מה שלא הי' יכול להוליך שלו חוץ לתחום חבירו רק מפני התחברותו שהיו דבוקים השני חלקים יחד ושהוא לא ידע איזה חלקו והוי כאלו חלקים נפרדים מונחים בארגז אחד פשיטא שההיתר היתר בפני עצמו:
ומה שכתב כת"ה בס"ק ו' להשיב על דברי במש"כ דאיסור תחומין הוכר האיסור הא ודאי דממשות הבשר של חלק חבירו אינה נכנסת לתוך חלק שלו אלא דחלק שלו יונק ומתגדל מחלקו של חבירו והתוספות שנתגדל הא לא הוכר מתחילה בפ"ע כו' ומה שיונק ומתגדל מחלק חבירו עדיפא טובא ממיקלי איסורא והביא ראי' מגמ' דחולין ס"ט בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושריא וכותב לעיין ברשב"א דמדמה זה (איסור תחומין דחלק חבירו) להא דר"י פוטר במים מפני שאין בהם ממש. אלו דברי כת"ה ואינני מודה לו דמאן לימא לן דלצורך הגידול אין נכנס ממש מחלק אחד לחבירו לענ"ד הסברא פשוטה להיפך דאיזה ממש מאבר אחד נכנס לשני ושמה פוגע בהממש מהשני ומתערבין יחד וגדלים:
ומה שהביא מחולין הנה מתחילת הסוגיא ראי' מנגדת לכבודו דקאמר הגמ' או דלמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן דוקא תרי איסורא שהתורה התירה בפירוש אבל תלתא שלא התירה תורה לא אמרינן ואי כדברי כת"ה שהאיסור קמא קמא בטיל וחשיב כמקלי איסורא א"כ אפילו מאה איסורים בטלים. מיהו מסקנת הגמ' שם אלא כל מכח לא אמרינן ופירש"י דלתסר משום שבא מכח איסור. הא לכאורה ראיה המסייעת לכת"ה דאין לאסור מכח גידול מאיסור אבל א"כ הלא הגמ' הזו דחולין סותרת לגמ' ביצה ל"ז ע"ב דרב באמת אסר בהמה דקא ינקי תחומין מהדדי ור"כ ור"א נמי אמאי אותבוהו לרב מההיא דלאיסור מוקצה לא חששי ליתבוהו מחלב ודם דאיסורא דאורייתא ואיסור כרת לא חששו ואמרינן כל מכח לא אמרינן. אבל נראה לי טעם גדול לחלק ביניהם וזה דלענין וולד הנולד הלא כל דבר הנולד בעולם שאינו מחלב ודם כל גדולי קרקע וכל דבר המתהווה בעולם שרי אלא שאתה בא לאוסרו מכח שנולד מחלב ודם או מאבר יוצא ע"ז פסק הגמ' דכל מכח לא אמרינן אבל לענין יו"ט דמאן דאסר מוקצה כ"ש דאסר נולד כדאמרינן בריש ביצה א"כ כל דבר הנולד מצד עצמו היה ראוי להיות אסור אלא שבאת להתירו מכח שבא מדבר המותר ואוכלא דאפרת הוא א"כ אם בא מכח האיסור ג"כ יש מקום לאסור שאני אומר מנין לך להתירו מפני שבא מכח היתר הלא כח האיסור שבא ג"כ ממנו אוסרו ואין יכולת בכח המותר להתירו. ומה שהביא כת"ה מדברי הרשב"א דמדמה זה להא דר"י פוטר במים מפני שאין בהם ממש אנכי נמי דמיתי' למלח בעיסה דלרבנן לא בטיל והרי מים לרבנן ג"כ אינו בטיל וא"כ הרשב"א כוותי סבירא לי ומשמע דגם הרשב"א ס"ל דגידול מיקרי הוכר האיסור כמו המים לר"י דבודאי הוא איסור ניכר אלא שבטל אח"כ:
ומה שהביא כת"ה בס"ק הנזכר להקשות מדברי התבואות שור שכתב דאע"ג דלהמרדכי היתר המעורב באיסור מתחילת התירו אינו מבטל מ"מ גידולי היתר מבטלין האיסור דגידולין שאני דזה דלא כמש"כ אנכי דגידולין גרע כיון דהעיקר גורם להם שיבואו עכ"ל אני רואה מדברי התב"ש ראי' לדברי דהרי התב"ש קאמר דאע"ג דשאר היתר אינו מעלה מ"מ הגדולין מעלין לפי שהגידולין חשובין יותר מהעיקר ואין בכח העיקר למונעם מלהיות היתר שהרי הוא הוא המגדלם ומהוה אותם ה"נ לדידי כיון שהגידולים חשובים יותר אין לאמר עליהם קמא קמא בטיל בהאיסור וקו"ח הדברים אם אין בכח העיקר למונעם מלהיות היתר כ"ש שאין בכח העיקר למונעם מלהיות איסור ולא אוכל להבין איך כתב כת"ה להיפוך:
בס"ק ז' שלו כתב כת"ה סיוע לדברי המרדכי מההיא דביצה ט"ז דאי הרסנא עיקר דנאכל כמות שהוא חי לא הי' נאסר בבישולי נכרים אע"ג דקמחא שאינו נאכל כמות שהוא חי מעורב בו. לענ"ד הכא פשוט דהטעם דבבישולי נכרים על תערובות כל שאינו עיקר לא גזרו. דוגמא דאמרינן חולין דף ו' ע"א לא גזרו על תערובות דמאי אבל הכא ביין בגיגית איכא למימר קמא קמא בשעה שיוצא הוא איסור משקין שזבו ותיכף מתערב ומה שהביא מגיעולי כלים דבהיתרא בלע אין מצריכין רק הגעלה ולא ליבון ופירש"י כשנעשה נותר לא הוי איסורא בעיני' אינו ענין לכאן דכת"ה בעצמו כתב בס"ק שלו ו' בדברי הרמ"א דסי' ק"ב ביו"ד דבכלי חל על הבלוע שם איסור דאינו בטל שוב דהוי כהוכר האיסור וע"כ דטעמא דהיתרא בלע טעמא אחרינא ומה שהביא מע"ז דף ס"ח דבהשביח בתערוב' דחל עלי' איסור ולבסוף פגם אסור ואילו פגם מתחלה מותר ע"ש בתוס' ביאור דבריהם דהתם בשעה שהשביח נאסרו הגריסים ואח"כ כשנתקלקל האיסור ונותן טעם לפגם מ"מ הגריסין המה לא נתקלקלו ועודם בשבחם ואסורים כמו כל איסור שלא נתקלקל ואין זה ענין לההיא דהמרדכי:
עוד מה שכתב בס"ק ז' שלו ההיא דנדרים דף צ"ט דפריך והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלייהו ובטלי ברוב ופי' הרא"ש ואע"ג דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלא מ"מ מכלל תרומה יוצא ע"י שאלה וכו' והקשה כת"ה הא עכ"פ לכשיחול עלי' איסור טבל תאסר כל התערובות ואין לה מתירין ותירץ דכיון שהוא בתערובות לא יחול עלי' איסור טבל כיון דקודם התערובות לא הי' עליה שום איסור טבל לא יחול בתערובות לאסור במשהו. לענ"ד תירוצו מופרך מכל צדדין. ראשית דהלא איסור טבל דאוסר במשהו ילפינן מכהתירו כך איסורו פי' כשם שבתחילתו נאסר ע"י משהו דחטה אחת פוטרת כל הכרי ה"נ בתערובתו וא"כ בתחלתו אפי' לא הוכר האיסו' אסר במשהו ה"נ יאסור בתערובות. ועוד דשאלה עוקרת את התרומה מעיקר' ונמצא דבשעה שנתערב טבל הי' מעיקרא וכמו שכ' לעיל וזה ברור. אבל פשט הגמ' התם דאע"ג דישאר באיסורו מ"מ כיון דאיסור תרומה שיש עתה יש אופן אחר להסירו זולת הביטול שבתערובות מיקרי האיסור הזה יש לו מתירין כיון שהאיסור הזה ילך לו מזה אע"ג דאיסור אחר תלי וקאי וכי משכח רווחא חייל לא איכפת לן והם הם דברי הרא"ש מ"מ מכלל תרומה יוצא ע"י שאלה ופשוט:
מה שכ' כת"ה בס"ק שלו ח' במה שכתב להשיג על תשובת הגרע"ק סל"א מההוא דנותן שלג לתוך הכוס ומדברי הב"ח דמתיר לתת ענבים לתוך היין אע"פ שמתבקעים. וכותב כת"ה ולא תדחה משום דהתם היין מבלע בליעי בענבים וכלשון הסמ"ג דלא הי' שם יין עלי' וכו' אבל הכי הדם בעת שהוא בחתי' חל עלי' איסורא לאוכלו כשיופרש. דז"א דמ"ט אמרו רבנן דדם האברים שלא פירש שרי והאיך מרומז חילוק זה באורייתא אע"כ דכל זמן שלא פירש מהחתיכה לאו דם מיקרי אלא הרי הוא כבשר וכ"כ האחרונים דדם שבחתי' שוה לטעם ציר הכשר שבחתי'. והא דאמר קרא דם האיברים היינו לאחר שפירש דאז מיקרי דם עכ"ל. לענ"ד אין הדבר כן דא"כ אמאי אמרינן בפסחים ע"ד ע"ב גבי בר גוזלא דטפלי' בסמידי' בין אסמיק בין לא אסמיק שרי ופירש"י בד"ה בין אסמיק מוהל שבתוך הלחם שהדם ודאי יוצא ומוהל זה לא דמות דם הוא ע"כ. ואי כדברי כבודו שהדם בתוך האיברים איננו דם ואך ביציאתו חל עלי' שם דם א"כ על המוהל נמי אמאי לא תחול ביציאתו שם דם עלי' זה אדום וזה אדום ומ"ש זה מזה.
ועוד הכתוב אומר נפש כל בשר דמו הוא ואימתי הדם הוא הנפש בעוד הבהמה חיה ועל כל הדם הוא אומר אף בהנבלע באיברים. ופשוט לענ"ד בהיפך מדברי כת"ה דבודאי שם דם עליו אף קודם שפירש אלא שהדם הזה במקום שהוא בתוך האיברים אינו אסור והרי הוא כדבר שמותר במקום זה ואסור במקום זה וכן הוא מפורש בדברי תשובת רע"ק בסי' ל"ח שמביא כת"ה דמדמה לצמר דמותר בפ"ע ואסור לתת בפשתים ומשו"ה אין ענין לזה מה שהביא כת"ה מנותן שלג לתוך המים דהתם השלג בעודו שלג מותר בכ"מ. ועל קושית כת"ה האיך מרומז חילוק זה באורייתא כשאני לעצמי אני אומר שגם המליחה אינו מוציא כל הדם מהבשר שהרי אנן קי"ל בכל איסור הבלוע דלא אמרינן אפשר לסוחטו וכ"ש שאי אפשר לאמר בדם המתפשט בכל הגוף שיוציאו המלח כולו ותדע שכן דלא אמרינן בחתיכה שנמלחה בכלי שאינו מנוקב שתועיל מליחה שנית להוציא הדם שבא ע"י הבליעה וכ"ש דם של עצמו שנבלע בהאבר מעת לידתו אבל הטעם שמותר לבשל ע"י מליחה דאמרינן שהדם שאינו יוצא ע"י מליחה לא יצא אח"כ ג"כ ע"י בישול. ואם אתה אומר דם האברים שלא פירש איסור דם עליו א"כ היכי אכלינן בישרא פסח וקדשים מאי איכא למימר ובפסח דוקא אסרה תורה אל תאכלו וגו' ובשל מבושל אלא ע"כ דם האיברי' שלא פירש מותר ולא אסרה תורה את הדם אלא כשנפרד מן הבשר. ואל תשיבני דדם האיברים שלא פירש לאו ראי' דמותר. דדלמא אע"ג דדם הוא מ"מ לאחר שבשלו או מלחו אינו עובר עלי'. הא נראה לי למלתא דפשיטא אלו הי' דם האיברים שלא פירש אסור הי' אסור אפי' נמלח ונתבשל דמאי טעמא דם שבישלו ושמלחו אינו עובר אמרו במנחות דף כ"א ע"א משום שאינו ראוי לגבי המזבח ואלו האיברים עולים לגבי המזבח מלוחים כדכתיב תקריב מלח. ומליח ונתבשל לענין הא מילתא חדא היא כדמשמע שם (ואני הייתי תמה על רבותינו הראשונים שדחקו לתרץ הא דאמרינן במנחות דם שבשלו אינו עובר עלי' עם הא דאמרינן חולין קי"א ע"א דם דאורייתא ואמאי לא תירצו דהא דאמרי' אינו עובר עלי' הוא בהדם שהנפש יוצאה בו והואיל וראוי למזבח כיון שנתבשל ואינו ראוי למזבח ה"נ ליכא לאיסור דם אבל דם האיברים דבלא"ה אינו ראוי למזבח והתורה כתבה ל"ת יתירה לרבות דם האיברים כדאמרינן בכריתות דף ז' ע"ב חמשה לאוין האמורים בדם א' לדם האיברי' ממילא חייב אפילו בבשול ונמלח דבלא"ה אינו דם הראוי למזבח. מיהו נתיישבתי דדייקו ממה דמקשה שם במנחות כ"א הא לאו הכי הו"א דם לבעי מלח כיון דמלחי' נפיק לי' מתורת דם דאמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עלי' אלמא דהמליחה מוציא מתורת דם גם בלא קרא דממעט דם על המזבח ממליחה אלא משום דלאחר שנמלח נפק לי' מתורת דם) ומה שכתבו האחרונים דדם שבחתיכה שוה לטעם ציר הבשר היינו מפני שבמקומו הוא דם היתר אבל מ"מ הוא הדם בעצמו שיאסר ביציאתו ומה שמביא כת"ה מהסמ"ג שאין שם יין עלי' ומפקפק מהא דאיכא למד"א יין מפקד פקיד. לענ"ד אפי' הי' שם יין עלי' לא הי' מגרע לענין ביטולו בענבים שגם בצאתו אין איסורו מפני שהיא יין שהרי היין מותר אלא יהי' איסורו מפני שנולד שנתחדש עתה ממנו דבר שלא הי' קודם וא"כ קודם שנתחדש הדבר ההוא הוא היתר ככל ההיתרים שבעולם שבעצמות' אין כאן איסור בין כאן בין במקום אחר וכשהוא נותנו בתוך היין הוא עושה טצדקי שלא יבוא דבר האוסרו (ומקום אתי לאמר שכשהוא בתוך היין שוב אין כאן נולד כלל שסביבו יין וביציאתו אינו אלא מרבה היין שבחוץ. ואלו בא מים לתוך היין שהיין מתרבה וכן כל הניתן לתוך הדבש שכתבו הפוסקים שהדבש מהפך כל מה שבתוכו לדבש פשיטא שאין על הבא בתוכו תורת נולד ואפי' יהי' ניתן בתוכו בשבת הרבה יחד מ"מ פשיטא שיהי' מותר לאכול בשבת אבל מה אעשה שהפוסקים לא כתבו כן וקורין זה קמא קמא בטיל) אלא משו"ה צריך דמעיקרא אין שם יין עלי' לפרש הטעם מ"ט יין היוצא מענבים נולד הוא הא הי' היין ההוא גם מקודם בענבים ע"ז צריך לטעם דבעודו בענבים אפי' אי מפקד פקידי מ"מ קיוהא דענבים הוא וככל קיוהא דפירי בעלמא הוא שאין שם משקה עליו וכשהוא יוצא אז נעשה יין ומינה קודם צאתו מהענבים אין היין בעולם כלל דאז הלחות המופקד בענבים קיוהא הוא ואותו מותר לערב ואי משום שנולד לאח"ז יין ואז יבטל עכשיו איננו לדבר זה בעולם והיינו קו"ח ממה דקאמר הגמ' מקלי קלי איסורא אבל לבטל במזיד איסור שהוא עכשיו איסור באיזה מקום אף שבמקומו שהוא מונח עתה הוא היתר. מ"מ הוא מבטלו שיאכלנו במקום האסור אפי' בדבר שהוא מדרבנן לא לבי הולך להתיר לדעת הרא"ש דאין מבטלין בדרבנן אלא דוקא במיקלי קלי איסורא דהיינו נמי שהאפר שיבטל איננו עתה בעולם ולשון הגמ' ביצה ד' ע"ב ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר כו' מקלי קלי איסורא מסייע לי' דלשון הגמ' מאי איכא למימר הוא מיותר כמש"כ כת"ה וכנראה דהגמ' חדית לן כדי לקיים דברי ר' מתנה הלכה חדשה דבדרבנן מבטלין וע"ז מקשה ולר"א כו' פי' לדידי' אפי' תחדש דבר זה לא פלטינן מקושיא א"כ מאי איכא למימר לתרץ דרב מתנה. משמע שלרב אשי אין כאן התירוץ דבדרבנן מבטלין אלא לעולם בין דאורייתא בין דרבנן אין מבטלין ודרב מתנה ניחא כדמתרץ דשאני מקלא קלי איסורא:
בס"ק ט' שלו מביא קושית הגאון רעק"א דאמאי עגל שנולד מן הטריפה מותר יקשה גם לשמואל בביצה ו' ע"א דהא לא שייך הואיל ומתיר עצמו בשחיטה דהא גם מתחילה במעי אמה היתה ראויה לשחיטה עוד מביא כת"ה משם הגאון הנזכר דהקשה על הטור סי' פצ"ח דמביא דעת המתירין באפרוח הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ואעפ"כ פסק דבעגל שנולד מבהמה העומדת לגדל אסור ואמאי לא נימא התם נמי הואיל ומתיר הולד עצמו בשחיטה לשתרי ויצא כת"ה לידון דלא כתוס' ד"ה וכי דפירשו הטעם דעגל שנולד מן הטריפה מתיר עצמו במה שהותר לשחטו לכתחילה אלא בדבר חדש מתיר עצמו מה שיונק מן האם הטריפה לאיסור טריפה ה"נ מתיר לאיסור מוקצה לענ"ד לא סבירא הואיל דכתב כת"ר כמו שאכתוב להלן אבל קושיות הגרע"ק נראה לי לתרץ דבודאי הא דהקשו ר"כ ורב אסי לרב הי' יכולים ג"כ להקשות לשמואל ור"י דבעגל שנולד דהי' יכול לשוחטו במעי אמו ליכא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה. מיהו אקשו לרב דתלמודי' הי' ובתירוצא דרבה ור"י דהואיל ומוכן לבהמה ניחא גם לדידהו ולפיכך גבי עגל שנולד מבהמה העומדת לגדל דאינו מוכן לבהמה יפה פסק הטור דאסור. והתוס' ד"ה וכי יפה הקשו לרב נמי שהרי עגל שנולד מהטריפה מוכן מצד עצמו ויפה תירצו ולענ"ד יש עוד לתרץ כיון דלא הוי סבירא להו הואיל ומוכן לבהמה מוכן לאדם א"כ טריפה עצמה מוקצה הוא א"כ וולד שנולד ממנה הוי כנולד מבהמה העומדת לגדל ואע"פ ששחיטתו במעי אמו מתירתו מ"מ הוא מוקצה אגב אמו וראי' לדידי דבולד שנולד ליכא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה דקאמר הגמ' ת"כ דשמואל עגל שנולד ביו"ט מותר ואפרוח שנולד ביו"ט מותר מ"ט זה מוכן אגב אמו וזה מתיר עצמו בשחיטה ואמאי לא קאמר אתרווייהו דמתירים עצמם בשחיטה אלמא דבעגל שנולד ליכא מתיר עצמו בשחיטה וברור:
עוד כתב כת"ר דבחנם כתבתי דטעמא לתחומין לא חששו ג"כ משום דבר שאין הצבור יכולי' לעמוד בו דאיכא למימר הואיל והותר למוקצה הותר לתחומין ויצא כת"ה [דילידא אמי' כוותי' תלד משנתו סדורה לו] להביא כל מגו דאמרי' בש"ס ולענ"ד דכולם לא דמו למגו דחידש כת"ה דהא דאמרינן בזבחים דף ל"ג הואיל והותר לצרעתו הותר לקרי' התם הפירוש שאם יכניס אצבעו בלא צורך בהונות ביאה במקצת שמה ביאה וחייב כרת והתורה החשיבה צורך הבהונות לדחות האיסור א"כ כיון שבא היום שמחויב בבהונות שום אין יכול לבוא שום איסור כניסה לבטלו והיינו טעמא ההוא דיבמות דף ח' הואיל ומצות יבום דוחה לכרת דאשת אח ה"א דדוחה נמי איסור כרת דשאר עריות. וההיא דדופן מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת וכן איפכא התם הפירוש כיון שהדופן מהני לשום דבר א"כ הוי שם דופן חשוב עלי' וא"כ כשהיתה ההלכה להצריך דופן כל דופן חשוב הוא בכלל דופן. ומה דאמרי' בבדק לפסחו הותר נמי לתרומתו. פשוט כיון שאתה מתירו לפסחו דאמרת שלא נמצא בדרך עצם כשעורה המטמאתו ממילא הותר לתרומתו וכן מגו דמהימן אקודש מהימן נמי אקנקנים ואתרומה נמי כיון שאתה אומר שנזהר בטהרה ממילא מותרים גם התרומה וקנקנים. ורש"י דפירש ביצה דף ו' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא הי' לפני לידתו ומגו דאתקן להא אתקן להא ע"כ אין הכוונה כמו שסובר כת"ה משום הואיל ואשתרי דאם כן אם ישחוט אדם בהמה העומדת לגדל אף אנו נאמר הואיל והותר איסור שאינה זביחה ה"נ יהי' מותר איסור מוקצה פשיטא דהא לא אמרינן והפירוש ברש"י מגו דאתקן להא היינו שנתחדש דבר חדש בולד זה שאע"פ שעיקרו מן הטריפה מ"מ באת עתה עת שהשחיטה מתירתו א"כ כשם שהשחיטה עתה מדחית האיסור טריפה שנתגדל בו והכשירה האיסור אמה"ח שנתגדל ממנו ה"נ מדחה לאיסור מוקצה אבל בדבר שיש עלי' שני איסורים ואיסור אחד הותר מפני ביטולו שלא הוכר איסורו ה"נ בטל השני שהוכר איסורו ואין בדין להתבטל הא לא אמרינן:
ומה שכ' כת"ה עוד וזה לשיטת הפוסקים דס"ל דדשיל"מ לא בעל בכל גוונא כו' אבל להפוסקי' דבכה"ג בטל אף בדשיל"מ א"כ בהמה מותרת משום מוקצה אבל מהא דלא חשו גם בשבת קשה דלא היה להיתר שעת הכושר כו' וא"כ ישאר הקושי' דהא הוכחנו מחולין (דף י"ד) דבהמה לא נאסר משום התוס' אף בגוונא דלא הי' להיתר שעת הכושר קודם התערובות וצ"ל לפי דבריהם דלא גזרו חכמים איסור מוקצה על תוספות מועט שנתוסף בשבת עכ"ל כת"ה. ואין דברי' מובנים לי. ראשית שכתב וזה לשיטת הפוסקים דס"ל דדשיל"מ לא בטל בכל גוונא לשיטתם אין תירוץ כדברי כבודו רק הסברא דלא גזרו על מוקצה דגידולין ביו"ט דומיא דלא גזרו על טלטול כלי דאוכל נפש והלא כת"ה התחיל בדבריו דלטעמא דידי ג"כ נכון הוא הדבר הזה. ומה שסיים כת"ה אבל מהא דלא חשו בשבת קשה דהא הוכחנו דבהמה לא נאסר משום התוס' ואף בגוונא דלא הי' להיתר שעת הכושר מחולין אין שום הוכחה דבדף י"ד נשחטה הובררה דלאכילה עומדת כבר כתבתי דהובררה היינו עוד מלפני יו"ט היתה עומדת לאכילה כמו כל ברירה דהוא הוברר הדבר למפרע א"כ בעת שגדלה הי' להיתר שעת הכושר מתחילה ומשחט לחולה דחולין דף ט"ו נמי בחולה מבע"י דהיתה עומדת לשחיטה מותר לבריא באומצ' נמי היתר היתה מעיקרא. ומה שכתב וצ"ל לפי דבריהם דלא גזרו חכמים איסור מוקצה על תוספות מועט שנתוסף בשבת כיון דאין לו מציאות לבדו א"כ באמת אמאי כתב הרמ"א בשם ארחות חיים בקוצץ פרכילי ענבים לחולה שאסור לברי משום מוקצה שגדל בשבת ה"נ נימא כיון שאי אפשר לתוספות שימצא לבדו בעולם לא גזרו חכמים עלי' וכן סיים גם כת"ה שסברא שלו פליגא אמש"כ רמ"א בפרכילי ענבים דגזרינן משום גדולין א"כ כדי לתרץ דברי הרמ"א בשם א"ח ע"כ כת"ה ג"כ יודה לסברתי דבהמה שאני דלא גזרו ביו"ט משום אוכל נפש וא"כ ליתא גם בשבת דוגמא דשבותים דחשיב במתני' ביצה דף ל"ו ע"ב דמסיים כל אלו ביו"ט אמרו קו"ח בשבת דמשמע דעיקרם נאמר ביו"ט ה"ה מוקצה דלא חשיב התם נמי עיקרו נאמר ביו"ט וכל דליתא ביו"ט ליתא בשבת מה שאי"כ פרכילי ענבים דאסור לקצוץ ביו"ט כמו בשבת הגדולין היו בכלל איסור מוקצה ומש"כ כת"ה עוד בסעיף הזה לחלק לענין תוספות במתכוין לנטוע או לא משום דבאינו מכוון לנטוע התוספות יהי' לעולם מעט ובטל אבל במתכוון להניחם שישרשו ויתרבה התוספ' על העיקר גם על התוס' המועט חל איסור מוקצה חילוק הזה אין לו מקור בגמ' גם לא ידעתי הלא כשישריש יהי' גם העיקר כולו מוקצה מטעם מחובר וקודם שישריש הלא התוספות הכל אחד בין מתכוון לנטוע או אינו מתכוון אבל היה מקום לחלק לסברתי דהגידולין אינם בטלים מפני שהעיקר גורם לגידולם אם כן בנוטעם לכתחילה אם כן הבעלים מחשיבים להגדולים וכל העיקר לגידולין קאי מש"ה גדולים לא בטלי אבל בטומן לפת שאינו מתכוון לגדולם אלא להטמינם ולחות הקרקע מוספת בהם שלא ברצונם אז הגדולים לא חשיבי כנגד העיקר ובטלי:
בסי' שי"ח ס"ד תמה כת"ה על מג"א ס"ק ט"ז שכתב וה"ה כל דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה מה בא להוסיף על דברי המחבר מליח הישן שהדחתן זו היא גמר מלאכתן והביא דברי גאוני עולם שנסתבכו בזה. ולענ"ד ברור הדבר דהמחבר כתב מליח הישן וקולית האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן כו'. כוונתו דדוקא דבר הצריך בישול מעט א"כ הבישול מעט זהו בישולו אבל דבר שאינו נאכל כלל כמות שהוא עתה אלא שיש לתקנו ע"י הדחת צוננין ג"כ מותר להמחבר לתקנו בהדחת חמין כמו שמשיג בב"י בסי' שי"ח בהדי' על ספר הפרדס שמתיר דוקא בצונן אמאי אינו מתיר אפי' במים חמין להדיח הטונינא מטעם דאפשר בצונן ובא המג"א להחמיר בשל תורה כספר הפרדס כיון שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה נהי דאפשר לתקנו בצונן מ"מ השתא הוא מתקן בחמין והבישול מעט מהחמין דמהניא להוא לתקן אותם לאכילה זו היא גמר בישולם וכן מציין המג"א ב"י ליקוטי פרדס ודקדק המג"א בלשונו בלא הדחה סתם ולא אמר בלא הדחה בחמין ודו"ק: