דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן לו
(תשובת הרב ר' הענדיל נ"י)
לסי' שי"ח ס"ב בהג"ה ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת כו' משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ע"כ עיין במג"א והגר"א סק"ח הקשו מסי' ש"כ ס"ב עייש"ה. יחקור בדין דשיל"מ היכא דלא הוכר האיסור קודם התערובת ויבאר לשון המרדכי בזה:
מה שהקשה כת"ר למ"ש בסי' ש"כ דאם יש יין בגיגית מע"ש אע"פ שהענבים מתבקעים בשבת מותר לשתותו דכיון דלא הוכר האיסור קודם שנתערבו בטיל אף בדבר שיש לו מתירין. א"כ מאי פריך הש"ס בביצה (דף ל"ז ע"ב) לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו. לפי' התוס' שם לאיסור מוקצה לא חששו. היינו מה שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביו"ט. הא בזה לא הי' ניכר האיסור בפני עצמו מעולם. ובתחומין היה ניכר חלק חבירו האסור בתחומו קודם התערובת כיון כת"ר לדברי הצל"ח:
ולענ"ד י"ל דהא דהקילו בזה היינו משום דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטל הוא מדרבנן לא אחמירו רבנן בכה"ג היכא דלא הוכר האיסור מתחילה. אבל בביצה קאי לרב. ואיהו ס"ל בפסחים (דף כ"ט ע"ב) דמין במינו לא בטל. לכן לא שני לן בין הוכר מתחילה ללא הוכר. [אח"כ מצאתי בתשו' רע"א סי' קפ"ט כ"כ באופן אחר] ובפרט למ"ש הרמב"ן בשמעתא דריחא מילתא. דרב סובר דאף דשיל"מ בטל א"כ הא ע"כ הא דאוסר משום יניקת תחומין. הוא משום דהוי מין במינו. ובזה מיושב דברי הרי"ף שפסק כרב ולא חש לקושיא דאיסור מוקצה. אע"ג דרב עצמו שתק. משום דלדידן ליתא להך פירכא כקושית כת"ר:
עוי"ל למ"ש האחרונים דכיון דראיית המרדכי הוא מביצה (דף ד' ע"ב) א"כ הוא דווקא בדרבנן אבל בדאורייתא בכל גווני לא בטיל. א"כ למ"ש התוי"ש בביצה (דף ג' ע"ב) דמוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא דאסרינן אף בספיקא. וכ"מ בגמרא דפרכי ליה לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו משמע דמוקצה חמירא להו מתחומין. ולהכי ליכא למימר משום דלא הוכר האיסור. דבדאורייתא אין חילוק. וכ"ז הוא לר"י דמחמיר במוקצה. אבל לדידן דמקלינן במוקצה. י"ל דאף בגווני דאסרינן לא חמירא כעין דאורייתא. וכ"כ הצל"ח כ"פ. להכי מקלינן בעצים שנשרו בתוך התנור דהוי מדרבנן [ולפמשי"ת בדברינו אי"ה דשם האיסור משום פירות הנושרין ומבואר בהדיא בש"ס (דף ג' ע"ב) דהוי דרבנן וספיקא לקולא בלא"ה ניחא. ובזה מיושב גם לפי' הגירסא בשבת א"ר מתנא אמר רב] ולהכי לדידן ליכא למיפרך מאיסור מוקצה דלדידן לא חמירא כעין דאורייתא ובטיל מחמת דלא הוכר האיסור. ועוד יש לפלפל בדברי כת"ר אך תחילה צריך לבאר דברי הגמרא והמרדכי אשר לכאורה הם תמוהים:
(ב)
גרסינן בביצה (דף ד' ע"ב) אמר רב מתנא עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן והא קא מהפך באיסורא כיון דרובא דהתירא נינהו כי קא מהפך בהתירא קא מהפך והא קא מבטל איסור לכתחילה כו' ה"מ בדאוריית' אבל בדרבנן מבטלין ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מקלי קלי איסורא ע"כ לשון הגמרא. ובשבת (דף כ"ט ע"א) פריך הש"ס לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא הוה להו שברי כלים וכי מהפך באיסורא קא מהפך דעבד להו כדר"מ כו' מרבה עליהם עצים מוכנים כו' עיי"ש ולא פריך תו מאין מבטלין איסור לכתחילה ומדבר שיל"מ כדפריך בביצה. והצל"ח כתב משום דשם מרבה בשעה שהכלי שלימה ובשעת היתר ליכא משום מבטל איסור. וגם משום דשיל"מ ליכא כיון דלא הוכר האיסור קודם התערובת אבל בביצה מרבה על עצי מוקצה שהם אסורים להכי פריך הש"ס. [ות"ל שבילדותי כיוונתי מעצמי לזה] אך במרדכי ספ"ק דשבת על הך דינא דיין בגיגית כתב ול"ד לדשיל"מ דלא בטל דה"מ כשהאיסור בעין מתחילה ואח"כ נתערב אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצאין ומתערבין כו' ואפי' עצים שנשרו מן הדקל מותרין להסיקם ביו"ט ע"י שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן כיון דליתא לאיסורא בעיניה אע"ג שהעצים מוקצין הן בעין עכ"ל. ותמה הצל"ח דהא כאן היו העצים ניכרים. אע"כ דהכא מקלי קלי איסור ואינו נשאר ממנו אח"כ שום דבר אבל בגיגית האיסור בעין אלא שמעורב בהיתר עיי"ש שהאריך. וכן הקשה בסכו"פ. והנה הרא"ש כתב שם. והא דמבטלין איסורא דרבנן לכתחילה היינו דווקא היכא דמקלי קלי איסורא עכ"ל. וכ"כ המרדכי שם. ולכאורה תמוה דהא בעת שמבטל הוי העצים בעין. אולם מתורתו של רבם רבינו מאיר מרוטנבערג למדנו פירוש לדבריהם דכתב משמו הטא"ח סי' תרע"ז דאסור להוסיף לבטל שמן שנותר מחנוכה ול"ד לעצים שנשרו כו' דשאני התם שאין נהנה מהם אלא אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק. ואכתי אין מובן כ"צ דהא ע"כ אף אחר דמקלי הוי איסורא כדמשמע לשון הש"ס דצריך עכ"פ לביטול. א"כ מאי אהני לן לבטל לכתחילה. ועוד דאכתי אמאי מבטלין לכתחילה לטלטל ולהפך העצים [ולמ"ש הב"ח בסי' תק"ז בשם רשב"ם דדווקא באכילה ובהנאה וכן הכא בחימום מפני שהגוף נהנה אסור לבטל. ניחא דלענין טילטול מבטלין לכתחילה] אח"כ מצאתי שהרגיש בזה בפמ"ג יור"ד סי' צ"ט במש"ז ס"ק י"ב. ועוד הקשו על שיטה זו דהא משמע בש"ס דבתירוץ דבדרבנן מבטלין לא ידע אכתי מהא דמקלי איסורא. ומשמע דאף בלא מקלי מבטלין. והש"ס לא הוסיף סברא דמקלי אלא לתרוצי קושיא דדבר שיל"מ עיין בפר"ח סי' צ"ט. עוד הקשו על הרי"ף והרא"ש שכתבו ואם נשרו מן הדקל ביו"ט אסור להסיקן בפני עצמן משום נולד ואסרו להו רבנן משום שמא יעלה ויתלוש. [ובעיטור כתב בהדיא ואסרו להו נמי] ואם נשרו לתוך התנור מרבה כו' ותמהו אמאי הוצרכו לשני טעמים. ולישב כ"ז נראה:
(ג)
דהנה הרשב"א בחי' שבת (דף כ"ט) על הא דפריך שם כי מדליק בהו פורתא הו"ל שבר כלי וכי מהפך באיסורא קא מהפך. כתב מכאן נ"ל דאין אסור ליהנות מן המוקצה דל"ק ליה אלא היכי מהפך בהו שאסור לטלטל הא אי לא מהפך בהו ואע"פ שהתבשיל מתבשל אין בכך כלום כו'. והא דאמרינן מרבה עצים מוכנים לאו מתורת ביטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו לא בטיל אלא הכא אינו צריך לבטל אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל בהיתר וכי מטלטל בשבר כלי הו"ל כמטלטל מן הצד עכ"ל הרשב"א. וכ"כ התוס' והובא במג"א סי' שכ"ה דמוקצה מותר בהנאה ולכאורה קשה א"כ מאי פריך הש"ס בביצה מאין מבטלין איסור לכתחילה. ומדבר שיל"מ. כיון דהוי טילטול מן הצד והו"ל להקשות הא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וגם היכא דיכול לנער את ההיתר או האיסור צריך לנער. וא"כ האיך מניחין לכתחילה. ובאמת ג"ז ניחא דכיון דנפלו לתוך התנור וצריך להסיק [עיין במג"א סי' תק"ז שעמד על מה שהזכיר בתוך התנור] ועיין בשבת ס"פ נוטל ובביצה (דף כ"א ע"ב) ובמג"א סי' ש"ח ס"ק נ"א. אבל עכ"פ מאי שייכא דאין מבטלין איסור. ודשיל"מ בזה. ולפמ"ש בספר קה"י דהיכא דעושה מעשה בהמוקצה ליהנות ממנה אסור בהנאה ניחא. אבל מלשון הרשב"א נראה דהא דאסור לשורפו במקומו הוא משום איסור טילטול ושימוש. אבל לא משום טעם הנאה. וכן הבין אדמו"ר שליט"א בספר בית הלוי סי' י"ב. ועוד הקשה בפמ"ג שם דמשמע אי לאו דמקלי איסורא היה אסור אף התבשיל. ובאמת אין זה מוכרח. אבל עכ"פ מוכח דאי לאו דמקלי איסורא היה אסור להעמיד קדרה לבשל נגדו או לחמם נגדו. אף דאינו משמש כלום במוקצה. ואף דמקלי אי לאו דבטיל היה אסור לבשל נגדו. [ול"ל דזה בעת שמהפך ולענין טילטול. דהא הרשב"א כתב דאז הן ניכרים]. וזהו תימא דהא הרשב"א כתב דמותר בהנאה. ועיין במג"א סי' תק"ז ס"ג. [שוב ראיתי בר"נ כתב לאו בכל איסורי דרבנן מבטלי ליה אלא בדרבנן כי האי קאמר שאינו אלא טילטול בעלמא ומיקלא קלי איסורא עכ"ל. אבל אין זה מועיל לדעת הרשב"א שכתב דלענין טילטול לא בעי ביטול]. ועם העיון אדרבה בזה מיושב דלהכי באמת לא פריך הגמרא בשבת הנך קושיות. אבל בביצה מיירי בעצים שנשרו ביו"ט. דאיכא ג"כ איסורא דשמא יעלה ויתלוש כמ"ש הרי"ף. ומטעם זה נראה דאסרו בהנאה כדי שלא יתלוש. ועוד דהא התוס' כתב בשבת (דף מ"ה ע"ב) דמשום גזירת משקין שזבו לא אסר ר"ש לטלטל אלא לאכילה ע"כ. וכ"נ מדברי הרי"ף שכתב בפרק א"צ והא דאמרינן אם יש באותו המין במחובר אסור לא מבעיא באכילה דאסור אלא אפילו לטלטל נמי אסור דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה היא עכ"ל. משמע דמעיקר הגזירה לא נאסר רק באכילה אלא דממילא נאסר בטילטול משום דלא חזי למידי. וא"כ ע"כ האיסור דשמא יתלוש [דשוה למשקין שזבו גזירה שמא יסחוט] בעצים. הוא לאסרם בהנאה. דלטילטול לא נאסר מטעם זה. וא"כ יש בהו שני איסורין. איסור מוקצה לאסור בטילטול. ולא בהנאה. ואיסור דשמא יעלה ויתלוש לאסור בהנאה. ולא בטילטול. ומחמת שניהם נאסרו בטילטול ובהנאה. ולפ"ז אסור להבעיר עצי מוקצה משום טילטול. כמ"ש הרשב"א דאף לשורפו במקומו הויא כתשמיש וטלטול וכדאסברא לן בספר בית הלוי סי' י"ב. אבל אם כבר הדליק בהן האש מותר להתחמם ולבשל נגדו. דהא מטעם מוקצה אינו אסור בהנאה. אלא דאסור מטעם אחר משום שמא יתלוש דאסור אף בהנאה דממילא [ולקמן אות י"ב הארכתי בזה עש"ה]. ועתה דברי הרי"ף מאירים שכתב ועצים שנשרו כו' אסור להסיקן ביו"ט דהוי נולד. [דמה שמבעיר בהן האש הויא כטילטול אבל עכ"פ אינם נקראים איסור דהא אינם אסורים בהנאה. ועיין תוס' ריש ביצה ועוד דאם כבר הדליקם מותר ליהנות מהן לכן סיים] ואסרו להו רבנן [פירוש אפילו בהנאה ואפילו אם כבר הסיק בהן] משום שמא יעלה ויתלוש ועצים שנשרו לתוך התנור כו' מרבה כו' עכ"ל. ומועיל לשני האיסורים כאשר נבאר בעזה"ש. [הג"ה. ואף דהרי"ף כתב בפרק א"צ דכל דבר האסור באכילה אסור גם בטלטול. וא"כ ל"ל כלל לטעמא דנולד. התם טעמא משום דלא חזי למידי. אבל הכא הרי יכול ליהנות מהם ע"י ביטול ברוב. כדאמרינן (בדף כ"א ע"ב) חזו להיסק גדול. וכ"פ באו"ח סי' תק"ב ס"ג בהג"ה. דשרי להסיק ברטיבא וכי תימא דזה לא מקרי חזו כיון דהיתרם אינו אלא ע"י ביטול. ואז חשיבי כליתניהו. דהא מטעם זה בטלין הן. והאיך נאחז את החבל בתרין ראשין. בא ואראך בפסחים (דף מ"ז ע"א) בתוס' וברא"ש שם שהתירו לאפות חלת חו"ל טמאה ביו"ט משום דחזי ע"י ביטול ברוב. ואם אפיה דאורייתא הותר מטעם זה כ"ש טלטול דרבנן. ואפילו אם תימא כדעת הפוסקים דלא הותר כי אם להוסיף. אבל לבטלם לכתחילה לא. מ"מ הרי משמע כאן בגמרא דאף כשהם בתוך התנור אסור לטלטלם בפני עצמם כדפריך בגמרא והא כי קמהפך באיסורא קא מהפך. אף דלכשישרפו הנאתו מותרת ע"י ביטול. לכן הוצרך הרי"ף למסרינהו בטלטול מצד עצמם דהו"ל נולד. ואי תקשה כיון דהרי"ף סובר דבעצים שנשרו איכא נולד א"כ אמאי הוצרך בפא"צ לענין יש במינו במחובר לאסור הטלטול משום דלא חזי לאכילה ולא כתב מטעם נולד. י"ל כמ"ש המפרשים לישב שם דברי הרא"ש. ועוי"ל דדווקא בעצים שנשרו מעצמן ס"ל דהוי נולד או משום דלא קיימו מע"ש להסקה [כי סתם דקל בש"ס הוא של תמרים] או דעכ"פ לא קיימו ליפול מעצמם בתוך התנור אבל בפירות שליקטן עכו"ם הוי גמרו בידי אדם כיון שהם ביד עכו"ם. לא הוי נולד ע"כ הג"ה]:
(ד)
ועתה נבוא לביאור דברי הגמרא (עיין במהר"מש שדקדק טובא דאטו לא ידע דרובא דהתירא הלא בפירוש אמר מרבה וא"כ הו"ל למימר כי קא מהפך בהתירא. ועוד אמאי לא פריך תיכף דאין מבטלין לכתחילה עיי"ש ועוד אמאי לא קאמר בהדיא דאיסורא בטלי ברובא ועיין ביש"ש) דבתחילה אמר מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והמקשן סבר דתועלת הריבוי הוא דאי לא"ה אסור להבעיר העצים משום דמשתמש בהן ומשום איסור טילטול כדכתבנו אבל כיון דמרבה עצים מוכנים אף ע"ג דלא שייך אז ביטול דהרי הן ניכרים. מ"מ כיון דיש רוב עצי היתר הוי עיקר ההדלקה בהמוכנים ולא בהמוקצה ונתינת האש בשביל המוכנים ולא בשביל המוקצה ושרי להסיק. אבל היה סבר דעכ"פ כשמהפך בתנור להוליכן מזוית לזוית. הרי מטלטל גם את המוקצה. להכי פריך והא כי קא מהפך. ומשני כיון דרובא דהתירא (ובשעה שמהפך בתנור אינו מהפך כל עץ בפ"ע רק כולה יחד) כי קא מהפך בהתירא קא מהפך. ומה שמתטלטלים עצי מוקצה אגבייהו הוי כטלטול מן הצד דשרי משום דכוונתו בשביל ההיתר והאיסור הוא מטולטל ממילא [כמשי"ת בדברינו בארוכה לסימן ש"ט] וה"נ אינו נראה כמטלטל את האיסור טלטול גמור אלא מן הצד ע"י ההיתר כמ"ש בחי' הרשב"א בשבת וע"ז לא שייך אין מבטלין איסור ולא דבר שיל"מ. וכ"ז מועיל לענין איסור מוקצה. והשתא מתחיל הש"ס למפרך לענין איסור הנאה דהעצים. והא אין מבטלין איסור לכתחילה וכן מדבר שיל"מ. וע"ז משני דההנאה הוא לאחר דמקלי קלי. ולהכי בטל אף בדבר שיל"מ. ובזה מיושבים כל הקושיות. אך מה שדקדקו דמשמע דכי קאמר דבדרבנן מבטלין אין חילוק בין מקלי ללא מקלי. ותחילה נאמר דמהא דדבר שיל"מ לא בטל. והטעם משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. מוכח דביטול אינו מהפך לגמרי האיסור להיות היתר. אלא דשרי לאכול מחמת דאיכא רוב היתר, ואי אפשר לאסור אכילת הרוב מחמת המועט. וכן התירה התורה ועיין ביו"ד סי' ק"ט ובאחרונים דאינו מצורף לשיעור. ולהכי כיון דעכ"פ איכא דררא דאיסורא. לא התירו חכמים בדבר שיל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור קצת תאכלנו בהיתר גמור. ומה"ט נראה דבאינו מינו בטל אף בדשיל"מ. משום דנתהפך ממש כמ"ש הר"ן. ועיין בכרו"פ. וא"כ ודאי דאין מבטלין איסור לכתחילה מדאורייתא או מדרבנן דלמה לנו להכניס עצמינו לכתחילה לאכול איסור קצת. כיון דאף אחר התערובת הוא קצת איסור. ומעיקרא דמשני לי' דבדרבנן מבטלין לכתחילה ובכל האיסורין אף בלא קלי איסורא. כדמשמע פשטות הסוגיא הוה ס"ל דבאיסור דרבנן נהפך לגמרי האיסור בתערובת ונעשה היתר גמור ולהכי מבטלין לכתחילה, כיון דנעשה היתר גמור (ועיין בא"ח סי' תנ"ה מג"א ס"ק ט"ו לענין מים שלא לנו) וכמ"ש באות ג' לענין היתר טילטול ולא אסרו לנו לעשות מאיסור היתר. ולפ"ז אף בדבר שיל"מ מותר דלא שייך עד שתאכלנו באיסור כיון דלא הוי איסור כלל. וע"ז פריך הש"ס ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטל מאי איכא למימר. הרי דס"ל דאף באיסור דרבנן הבטל ברוב. לא נעשה היתר לגמרי (ויש לעיין בזה בהא דחוזר וניעור ביו"ד סימן צ"ט) וקושיא בתרתי חדא הפירכא הראשונה דהאיך מבטלין לכתחילה. (ומדויק לשון הש"ס דמאי איכא למימר דמשמע דחוזר לקושיתו הראשונה. דלפירוש הפשוט דהיא קושיא אחרת הו"ל להש"ס לסיים הקושיא דלא לבטיל (ולפי דעת הפוסקים דאף באיסורי משהו מותר בזה וזה גורם. עיין באו"ח סי' תמ"ה במג"א סק"ה. דשאני היכא דנתערב גוף האיסור להיכא דאינו אלא גורם. א"כ צריך לפרש עיקר קושית הש"ס על הא דמבטלין לכתחילה דעל הנאה הוי זה וזה גורם. אבל דוחק הוא. ובאמת זוז"ג לכתחלה אסור וצריך לצנן התנור כמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ו ע"ב) ד"ה בין חדש ובין ישן יוצן עיי"ש. אך אי בטל מותר אף לכתחילה לבשל) ועוד דהא אף בדיעבד לא בטל. ומשני ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה הכא מקלי קלי איסורא. וגם הוא בתערובת הוא נהפך לגמרי להיות היתר (ועיין בסוכה (דף ט' ע"ב) לחד פירושא דמצטרפין גם סכך פסול להשלים השיעור. וצ"ל כיון דאין המצוה אלא הצל של הסכך ולא משתמשין בהסכך עצמו בטל לגמרי ומשלים משא"כ בשאר המתבטלין. וא"כ ה"נ לענין איסור החימום והבישול נגד העצים בטלין לגמרי ונעשין היתר לגמרי ולפ"ז גם בנר חנוכה הו"ל להתיר. אלא אפשר דמהר"ם מר"ב ס"ל כריב"א שם. ובאמת אין מצטרפין כמ"ש המג"א בסי' תרכ"ו סק"ד. ובלא"ה אין לשון הש"ס משמע מטעם זה. ובסוכה טעמא אחרינא ואכ"מ. ולפמש"ית כאן נוכל לומר משום דנתבטל קודם סוכות. אבל הוא דוחק) ולהכי מותר אף בדבר שיל"מ דל"ש עד שתאכלנו באיסור דלא הוי איסור כלל ולהכי מבטלין לכתחילה אף כשהעצים בעין. כיון דההנאה שלהם בא לאחר דמקלי קלי ובתערובות ואז הוי היתר גמור. והותר לנו לעשות מאיסור היתר (ובזה ניחא מ"ש באו"ח סי' תמ"ז ס"ג דבטעם בעלמא בלא ממשות לכ"ע אינו חוזר וניעור. משום דהוי כמקלי אוסורא ונתהפך בתערובת להיתר גמור ולא נאסר בהגיע הפסח). ועתה דברי הרא"ש מוכרחים כיון דקיי"ל כר"א דאף בדרבנן לא נתהפך האיסור לגמרי בתערובת וודאי אסור לבטל לכתחילה להכניס עצמינו במכוון לאכול איסור. כי אם במקלי איסורא דמבואר בש"ס דנתהפך להיתר גמור. (עיין לקמן בסוף הקונ' בהג"ה)
(ה)
ועתה נוכל למצוא מקור לדברי המרדכי בסימן ש"כ. דכיון דכתב המרדכי ושאר פוסקים דקודם שהגיע זמן האיסור מבטלין לכתחילה. וע"כ צ"ל דכשמבטל קודם חלות האיסור האיסור אינו חל כלל כיון דהוא מעורב כבר [דומה למ"ש בנ"ט בר נ"ט דלא חל שם בשר ע"ז בנ"ט בר נ"ט וכן קיי"ל בסי' תמ"ז דאינו חוזר וניעור וג"כ הוא מטעם זה] דאל"כ היה אסור לכתחילה אף קודם זמן האיסור לעשות טצדקי לאכול איסור. כמו דכתבו הפוסקים דאסור לעשות ספק דרבנן לכתחילה. וזה ודאי אסור אף קודם חלות האיסור. וכיון דלא חל האיסור כלל והוה היתר גמור מותר אף בדבר שיל"מ. דל"ש עד שתאכלנו באיסור דהא אינו איסור כלל. וזה שכתב דכיון דלא הוכר האישור קודם שנתערב לא חל האיסור כלל בתערובת ושרי. אבל אכתי הראיה שהביא המרדכי מסוגין אינו מובן. ונ"ל בזה דקשיא לי' לרבינו המרדכי מאי הוי דמקלי איסורא כיון דעכ"פ אסור הוא מדמצריך לביטול אכתי האיך מבטלין לכתחילה ואיך בטל בדבר שיל"מ. [ועיין מ"ש לעיל מסוכה ט' ע"ב לענין סכך פסול. לאו דכ"ע היא ועוד דא"כ גם בנר חנוכה כן] ועוד דהא זהו גופא להנות מהאיסור הנקלה אסרוהו חכמים ומה לי עצים אסורים. ומה לי חום אסור. ובפרט למ"ש באות ג' דעיקר גזירת חכמים משום יעלה ויתלוש הוא לאסור ההנאה אחר ההבערה. ול"ד למאי דאמרי' בעו"ג (דף ס"ו ע"ב) גבי כמון של תרומה דמיקלא איסוריה דהתם האיסור על התרומה כשהיא בעין. אבל הכא אדרבא כשהעצים בעין הא מותר לישב עליהם וליהנות מהן כאשר הוכיח בספר בית הלוי סי' י"ב ומה"ט ג"כ לא דמי לעצי ערלה. דשם מבואר בפסחים דף כ"ז דעיקר איסור תורה הוא בשרשיפא פי' כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין וע"י ממש להכי מקלינן שם בגחלים. ועייש"ה בסוגיא ובמהרש"ל ובמהרש"א שם דבהקדש דאפרו אסור אף במקלי איסורא אסרינן ועיי"ש בתוס' דף כ"ו ע"ב ד"ה חדש ובמהרש"ל ובמהרש"א. ובתוס' כ"ז ע"ב ד"ה הקדש ובבאה"ג סי' תמ"ה סק"ט. ואף לפי פי' הגר"א בכוונת התוס'. הוא משום דעיקר איסור הקדש חל על העצים כשהן בעין אבל הכא עיקר האיסור דמדבריהם לאסור בהנאה הוא על החום שלהם אחר הבערה. וא"כ החום הוא עיקר האיסור מדרבנן. וא"כ אכתי אמאי מבטלין לכתחילה ובמאי הוקל שיבטל אף בדשיל"מ. [ובאמת בר"נ מבואר דהוא לענין איסור טילטול וזה ניחא דזה חל על העצים בעין אבל אינו כן לדעת הרשב"א והרא"ש]. ע"כ הוכיח מזה המרדכי דזה פשוט לי' להש"ס דכל היכא דלא הוכר האיסור קודם התערובת בטיל אף בדשיל"מ. והכא אע"ג דהוכר האיסור בהעצים קודם שנתערבו אפ"ה כיון דהעצים אינם בעין ונשרפו ונעשה מהן גחלים ואפר. ופנים חדשות באו לכאן חום וגחלים וחום וגחלים לא נאסרו מעולם. ותיכף בהוייתן בעולם היו מעורבין בהיתר לא חל עליהם איסור כמ"ש מתחילה ובטל אף בדבר שיל"מ. וזה שכתב המרדכי הנ"ל. אבל הני לא נכרו מעולם ובטל אף בדשיל"מ ואפילו עצים שנשרו כו' מותרין כו' ע"י שמרבה ומבטלן כו' אע"ג שהעצים מוקצים הן בעין עיי"ש. ולמד דינו מק"ו ומה התם דהעצים האסורים הוכרו מתחילה. והחום והגחלים באין מהם אפ"ה כיון דפנים חדשות באו לכאן וחום וגחלים לא נאסר תחילה ותיכף בהויתן הם בתוך תערובת של היתר בטלי מה"ט אף בדבר שיל"מ. כ"ש ביין היוצאים מהענבים דהענבים לא נאסרו מעולם. ובתחלת התהוות היין הם בתערובת מכ"ש דבטלי וכיון דבטלי ונעשה היתר גמור מותר לבטל לכתחילה. וי"ל עוד באופן אחר דס"ל להמרדכי כיון דכתבנו לעיל דאיסור הנאה מהעצים הוא משום שמא יעלה ויתלוש. ומטעם זה לא נאסרו כשהם בעין. דהא לטלטל לא נאסר מטעם זה ובהנאה שרי כשהם בעין. אע"ג דאסירי לטלטל מטעם נולד אפ"ה זה הוי איסורא אחרינא אבל איסור דשמא יעלה ויתלוש אינו מתחיל כי אם אחר ההבערה להתחמם ולבשל נגדם. לכן כ"ז שהעצים בעין נקראים היתר לענין איסור הנאה ולא חל עליהם שם איסור כלל. ורק כשנשרפין מתחיל שם איסורא ואז הם בתערובת להכי בטלי. נמצא דדין זה שוה ממש לדין היין. והא דכתב המרדכי ואע"ג שהעצים מוקצים הן בעין. כוונתו דאפ"ה שרי דזה הוי איסור אחר לענין טילטול. ומטעם זה כתב הרא"ש דמותר לבטל לכתחילה מחמת דהוי כמו בשעת ההיתר דהסכימו הפוסקים דמותר לבטל לכתחילה. וה"נ כ"ז שהעצים בעין הוי לענין איסור הנאה כשעת היתר. דומה למ"ש הצל"ח הובא באות ב' דמותר לבטל בשעה שהכלים שלמין מטעם זה. ועיין במג"א סי' ש"י סק"ח אם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב כו' ודוקא שלא הי' ניכר קודם שנתערב כמ"ש סי' ש"כ ס"ב עי"ש. ולכאורה קשה דמה דמיון לההיא דסי' ש"כ ביין דהתם מתחילה הי' מותר. אבל הכא גם טרם שנעשה אפר היו הגחלים אסורים משום מוקצה דהא גחלים בשבת הוי מוקצה לכ"ע. כמ"ש המג"א סי' רנ"ג ס"ק ח"י. אבל לפמ"ש בדברי המרדכי הדברים מוכרחים דהכא גם כן איסור מוקצה נסתלק מהאפר רק איסורא אחרינא דנולד חל על האפר. ולגבי איסור נולד הוי דומיא דיין הנ"ל ושרי אף בלא מקלי איסורא דהכא לא שייך טעמא דמקלי איסורא. דהא גוף האפר הויא מוקצה וכ"נ מדברי המג"א מדלמד מסי' ש"כ. ולא מסי' תק"ז] ואף דאופן זה מתישב יותר על הלב. אפ"ה נ"ל להכריע כאופן הראשון שכתבנו. חדא דלשון הגמרא מקלי קלי איסורא קשה לישב לפי' זה. דהא אדרבא האיסור מתחיל לאחר דמקלי קלי. ועוד דלפ"ז להמסקנא דאמר דמקלי קלי לא צריך כלל לטעם דבדרבנן מבטלין. דהטעם הוא משום דכשהעצים שלמים הוה שעת היתר. ומלשון הפוסקים לא נראה כן. ע"כ מזה נמי מוכח דהעיקר כאופן הראשון שכתבנו. להכי באיסור דאורייתא לא הוה שרי עכ"פ לבטל לכתחילה באופן זה. כיון דעכ"פ העצים אסורים גם עתה. אך יש לומר אפילו לאופן השני דבדאורייתא לא הוה קרינן לזה שעת היתר כיון דקיימו להסקה. ואסור להסיקן ולבשל נגדם הוה כשעת איסור. ועיין בפמ"ג בפתיחה להלכות מליחה ד"ה ויש לחקור. ועוי"ל עפ"ד דלענין איסור הנאה מהעצים. דהויא עצם האיסור אחר שנקלה. ולא שייך התירא דמקלי מותר מטעם המרדכי דלא היה איסורו ניכר קודם התערובות. וזה פשיטא ליה להגמרא. ורק דהגמרא שקיל וטרי באיסור דמוקצה אשר חל על העצים בעינן. והיה איסורם ניכר קודם התערובת. וע"ז משני דגם מחמת איסור זה מותר משום דמקלי והמרדכי הביא ראייתו מהא דהותר איסור הנאה דשמא יעלה ויתלוש. דעיקר איסורו אחר שריפה. וע"כ משום דלא הוכר. ובזה ניחא דברי המג"א הנ"ל דלענין איסור מוקצה דגחלים. בטיל משום דמקלי איסורא. ולענין נולד בטיל משום דלא ניכר האיסור ולפי"ז מיושב לשון הגמרא בפשיטות בלא שום דוחק:
(ו)
ועוד דיגיד עליו ריעו. דהנה הרמ"א כתב ביור"ד סי' ק"ב הא דדבר שיל"מ לא בטיל היינו דווקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטיל. ע"כ. והכרו"פ והמ"י והחו"ד קיימו דבריו לענין אם הוציאו האיסור ולא נשאר רק טעם בעלמא דבזה בטל. והביא שם דהמרדכי כתב כן. והגר"א והמ"י הערו מקורו מסוגיא דביצה הנ"ל. אולם הגר"א והכרו"פ הקשו על זה ממ"ש בס"ג לדון לענין כלי שנאסר ונתערב אי מקרי דשיל"מ. והא התם ליכא רק טעמא בעלמא. עיי"ש. ולפמ"ש יתיישבו הדברים כמין חומר. דכמו דהתם במקלי איסורא משום דהוי פנים חדשות. והפנים חדשות נתהווה בתערובת. ולא חל האיסור כיון דהוא מעורב. כמו כן הכא כיון דלא נשאר רק הטעם ולא ממשות האיסור הוי כדבר חדש. [כמ"ש התוס' בפסחים (דף נ"ב ע"א) לענין שביעית דטעם הוי כמבוער]. והפנים חדשות מתחילת הוויתו הוא בתערובת דתיכף כשנפלט הטעם הוא בתערובת. לא חל האיסור עליו ובטל אף בדבר שיל"מ. ואף דהאיסור עצמו אשר יצא ממנו הטעם הוכר בתחילה. אפ"ה כיון דעל הטעם לא היה שם איסור מתחילה בפ"ע. והוי כמו בעצים דשם ג"כ החמימות בא מהעצים אשר הוכר איסורם. רק הואיל ופנים חדשות להם. חשובים כמו דבר חדש. ה"נ כן הוא. הטעם דהוי כמבוער. [וראיה דהא לקצת פוסקים טעם כעיקר לא הוי דאורייתא. ואף אי דאורייתא הוא מריבויא דקרא]. הוי כדבר חדש. דלא חל עליו איסור מעולם. [ומצאתי סברא כזו בפליתי סי' ק"ב סק"ו ד"ה אינם על ענין אחר יעו"ש] אבל בקדירה שנאסרה אף דליכא בה אלא טעם. אפ"ה חל עליו שם איסור. דהא היא בעינה בלא תערובת היתר. וא"כ כשנתערב אח"כ אם נימא דהוי דשיל"מ. לא בטלי כיון דעכ"פ איסורא היא. ואף שנתערבה אפ"ה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ויצא לנו מזה דגם בעצים שנשרו דווקא אם נתערבו בעודם בעין. אבל אם שרפו עצי איסור והוכרו בעין. ואח"כ נתערבו בגחלים של היתר לא בטלו כיון דחל על הגחלים והחום שם איסור בעת שהיו לבדם לא בטלו:
ועתה לפ"ז מה שכתב כת"ר וכ"ה בצל"ח דאיסור תחומין חשיב הוכר האיסור. כיון דחלק חבירו הוכר קודם התערובת. יש לדון בזה דהא וודאי ממשות הבשר של חלק חבירו אינה נכנסת לתוך חלק שלו. אלא דחלק שלו יונק ומתגדל מחלקו של חבירו והתוספות שנתגדל. הא לא הוכר מתחילה בפ"ע. ואף דנתהווה מחלק חבירו האסור. כיון דאינו ממשו של האיסור לא גרע מחום אשר בא מעצי מוקצה. ומטעם שבא מהאיסור. דכתבנו להוכיח דמקרי לא הוכר האיסור ובטיל אף בדבר שיל"מ. [ואפשר דזה טעם הגרע"א בתשו' סי' קפ"ט. שיצא לחלק בין תחומין למוקצה בדרך רחוקה] ובפשטות נמי י"ל דהא כיון דמבואר בש"ס דהיכא דמקלי איסורא מותר אף בדשיל"מ והכא מה שיונק ומתגדל מחלק חבירו עדיפא טובא ממקלי איסורא. והראיה דהא יונק גם מחלב ודם. ואפ"ה שרי. אלא ע"כ כיון דנשתנה לדבר המותר שפיר דמי. ועיין בחולין (דף ס"ט ע"א) בהמה דעלמא לאו מכח חלב ודם קאתי ושריא הכי נמי ל"ש. ולכאורה ה"נ אמאי חיישינן לאיסור תחומין. אך י"ל משום דהתם מבלבל זרעיה ונשתנה מאבר זה לאבר אחר ש"ד. אבל הכא הרי עכ"פ מתוסף מחלק חבירו וגם מבשר ניתוסף על בשר ולא נשתנה מאומה. ועיין ברשב"א דמדמה זה להא דר"י פוטר במים מפני שאין בהם ממש. וא"כ אף לרב דלא מדמה לאין בו ממש. עכ"פ הרי האיסור נתעכל ונשתנה. ואף דע"כ צ"ל דחשיב כאילו נתערב בו ממשות האיסור. דאל"כ הא הוי זה וזה גורם דהא גם חלק שלו גורם להתוספות למאן דשרי זוז"ג אף בדשיל"מ. והוי כמו חלב מאבר היוצא [שם בחולין דף ס"ט וביור"ד סי' י"ד עיי"ש בכו"פ]. עכ"פ אינו בעיניה והוי כמקלי איסורא דבטל אף בדבר שיל"מ. וא"ת א"כ תתחזק הקושיא ביותר להרי"ף שפסק לאסור בתחומין ואמאי לא בטיל. ויש לומר ע"פ מ"ש הרי"ף בפג"ה דהיכא שיש לו מתירין היום. חמיר טפי ואסור אפי' שלא במינו. ומש"ה אסרינן בתחומין אף שלא במינו כמ"ש הר"נ בנדרים דף ס"ב. וכמו דמחמרינן אף שלא במינו אף דשם האיסור נתהפך. כמו כן מחמרינן אף בלא נאסר קודם התערובת. דחד טעמא לתרוויהו הוא. כמשנ"ת באות ד'. אבל במוקצה דאין לו מתירין היום בטל בכה"ג. אבל רב הא לא ס"ל הכי וכמ"ש הרמב"ן בפכ"צ ואף בבשר וחלב שרי בליכא נתינת טעם יעו"ש. וא"כ לדידיה לא חמיר במה דיש לו מתירין היום. לכן אקשו ליה ושתיק:
אולם לפע"ד נראה. דהנה כבר הביאו האחרונים משמיה דהמרדכי להיפוך. דאם ההיתר לא היה קודם התערובת בפני עצמו כי אם מתחילת התירו הוא מעורב בהאיסור לא בטיל כלל. אף בדבר שאין לו מתירין. וא"כ בתחומין הרי קודם ששחטוה וחלקוה. היה גם חלק של זה אסור להוציאה חוץ לתחומי שניהם ורק אחר שחלקוה הותר חלק כל אחד בתחומו משום ברירה. ותיכף בעת שהותר הוא מעורב עם האיסור לא בטיל כלל. ואפי' אם תימא דהמרדכי לא קפיד רק אתחילת הוויתן בעולם. לא אשעת היתרו. מ"מ כיון דגם ההיתר לא היה ניכר בהיתרו קודם שנתערב בו איסור. רק עתה בעת החלוקה נעשה היתר. והוא כבר מעורב בהאיסור לא בטל בדשיל"מ. ול"ד להך דיין בגיגית דהיה ההיתר ניכר והיו לו שעת הכושר קודם התערובת. [ודע דק"ל אדברי המרדכי הנ"ל. מנדרים [דף נ"ח ע"א] דגידולי היתר מבטלין לאיסור אף דמתחילת הוויות ההיתר הוא מעורב בהאיסור אפ"ה מבטל ליה. [שוב מצאתי להתב"ש בסי' י"ד הרגיש בזה וכתב דגידולין שאני. וזה דלא כמ"ש כת"ר לחלק דגידולין גרע כיון דהעיקר גורם להם שיבוא] ועתה תתחזק יותר הקושיא מאי מדמה הש"ס תחומין למוקצה ויתבאר לקמן איה"ש:
(ז)
אולם האמת יורה דרכו כמ"ש כת"ר דראיית המרדכי הוא מגמרא דשבת. כמ"ש הגר"א בסי' ש"כ סק"ט משבת (דף נ"א ע"ב) אין מרסקין את השלג ואת הברד. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. ולדעת ס' התרומה הובא בטור אסורים משום נולד. ואפ"ה בנתערבו לכתחילה לתוך מים ש"ד מחמת דלא ניכר האיסור מעולם. וכן הך דינא דיין בגיגית הביא הטור משם בעה"ת. [ולדעתי רגילין הפוסקים בסדר מועד לקרוא לס' התרומה. בעל התרומות. עיין ברא"ש פ"ק דביצה ס"א הביא וה"ר ברוך בעה"ת. וידוע דר"ב חבר ס' התרומה. הרי דרועה אחד אמרן. והרשב"א בחי' כתב על דברי סה"ת ואינו מחוור דא"כ למה התירו לתת לתוך הכוס דמ"מ הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור עכ"ל. משמע דחולק על דין יין בגיגית. ובשו"ע לא הביא שום חולק בזה. ויש להביא סעד לדבריו מביצה דף ט"ז. ואי עבדינהו עו"ג כסא דהרסנא אסור פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר. והרסנא נאכל כמו שהוא חי ושרי אע"ג דקמחא מעורב בו]. קמ"ל קמחא עיקר ואסור דקמח אינו נאכל כמות שהוא חי. וכתבו התוס' שם מכאן יש להתיר פת הנילוש בבצים דמאי ניחוש אי משום פת עצמו התירו חכמים אי משום בצים ששלקו בה הא אמרינן קמחא עיקר כו' ומיהו פשטיץ של דגים שאפאו עו"ג אין להתיר דיש בהם משום בישולי עו"ג כו' ואע"פ שהעיסה אין בה משום בישולי עו"ג כו' וגם מה שנבלע בה אינו בעין מ"מ קודם שנבלע בעיסה היה בעין והיה נאסר ונמצא שהעיסה בלועה מן איסור דרבנן [ובחולין דף ס"ד ע"א תד"ה סימנין סיימו] ולא דמי לעיסה שנילושה בבצים שהביצה נתבטלה מתחילה ולא נאסרה מעולם עכ"ל. הרי בהדיא דלא חל איסור דדבריהם של בשולי עו"ג על הקמח ועל הביצה כיון שהם בתערובת. וכן אמרו בש"ס בע"ז (דף ע"ו ע"א) דשאני בין התירא בלע ובין איסורא בלע ודקא קשיא לן דבעידנא דקא פליט איסורא פליט בעידנא דקא פליט ליתא לאיסורא בעיניה. וכתב רש"י שכשנעשה נותר לא הוי איסורא בעיניה שבתוך דופני הכלי היה בלוע ומעולם לא הוכר איסורו עכ"ל. וכן שם בדף ס"ח ור"מ ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא [דהואיל ואפגמה מקודם שבאה לידי נבילה לא חל שם נבילה עלה. אבל היכא דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם לשון רש"י] ואף דאנן קיי"ל אף אם הסריח לבסוף מותר. מ"מ בשהשביח בתערובת דחל עליה איסור אף דלבסוף פגם אסור. ופוגם מעיקרא מותר ועיי"ש בתוס' וידוע דעת הפוסקים דנטל"פ דמי למשהו. ואף בדבר האסור בפני עצמו. אפ"ה בפוגם בתערובת שרי אף לתנא דמתניתין בע"ז דף ל"ח. כיון דעל בליעה זו לא חל שם איסור. ולדידן אף בנבלע בכלי והיה לשבח. אפ"ה שרי אחר מעת לעת. כיון דעכ"פ בפליטתו לתבשיל הוא נפגם. ובתבשיל לא היה על הטעם הפוגם שם איסור מעולם. ולא מיתסר במה דהיה עליו מתחילה שם איסור. ומזה נסתייעו מ"ש לעיל (באות ו') בדברי המרדכי כה"ג יעו"ש:
עכ"פ מכל המקובץ נסתייע סברת המרדכי. וע"פ מה שהסברנו לעיל. דכיון דליכא אלא משהו בהתערובת ובכל איסורין בטיל לא יוכל לחול עליה שם איסור ושרי אף בדשיל"מ. ובזה יתישב הסוגיא דנדרים (דף נ"ט) דפריך והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלייהו ובטיל ברוב. וכתב הרא"ש ואע"ג דאי מתשיל עליה הדרא לטיבלא. מ"מ מכלל תרומה יוצא ע"י שאלה עכ"ל. וביאר בס' עמ"י סי' ח"י דהא דלא קאמר הרא"ש דאף לטבל יש מתירין ע"י שיפריש ממק"א משום דלדידן דקיי"ל אין קנין ליכא תקנה לטבל לתרומה גדולה יעו"ש. ואכתי קשה דאמאי קרי לתרומה דשיל"מ משום דנוכל לאוכלו בהיתר. הא לכשיפקע איסור תרומה יחול איסור טבל. ומ"ש העמ"י משום דקיי"ל ביומא (דף פ"ג) דתרומה חמירא אינו מובן הא עכ"פ לכשיחול עליה איסור טבל תאסר כל התערובת דהא טבל אוסר במשהו אף היכא דליכא טעמא דיל"מ משום דכהתירו כך איסורו כמ"ש שם וא"כ יפסיד הכל. והאיך נימא דהוי דשיל"מ. ועוד דהא דאמר שם דתרומה חמירא היינו משום דאין לה היתר אבל טבל אפשר לתיקוני' עיי"ש. ולענין ביטול הסברא איפכא דדבר שאין לה היתר יותר בטל. ועוד דבתערובת אדרבא טבל חמירא דאף באין לו מתירין הוא במשהו משום דכהיתרו כך איסורו. ועור דהא כאן הוא איפכא דלתרומה יש לו מתירין ולטבל אין לו מתירין. אבל למ"ש ניחא דכיון דהוא בתערובת תו לא יחול איסור חדש דטבל לאסור במשהו. כיון דקודם התערובת לא היה עליו שם איסור דטבל אף שהיה שם איסור דתרומה. מ"מ הוא איסור אחד ואיסור טבל אינו חל בתערובת לאסור במשהו. דלאו בדשיל"מ גרידא אמרה המרדכי כי בכל האוסרין במשהו הדין כן. כמ"ש האחרונים בשם האו"ה. ואף בדאורייתא אמר המרדכי לדעת קצת אחרונים והגר"א כתב ג"כ על כרם רבעי. ועיין בנידה (דף מ"ז ע"א) דעיסה שנדמעת אינה נפסלת בטבול יום. ואף דע"י הלישה הוי כלח בלח ויש בילה. ונמצא דנוגע במשהו של תרומה וכ"ש מקבל טומאה אף מדאורייתא. וע"כ הטעם כיון דמדאורייתא ברובא בטיל אינו חל איסור תרומה טמאה בתערובת לאסור עד ק"א. ועיין בפסחים (דף מ"ב) מקום מגעו אמאי פסול והא בטלי תבלין ברובא ועיי"ש בתוס':
(ח)
ולפ"ז נראה דמ"ש הרמ"א ביור"ד סי' ק"ב דחתיכה שלא נמלחה בתוך ג' ימים לא מקרי דבר שיל"מ לצלי. אף למאן דס"ל דכה"ג מקרי דשיל"מ וודאי כן הוא גם מטעם המרדכי הנ"ל דכיון דכ"ז שלא פירש הדם שרי. וכי פירש הוא בתוך התערובת לא חל עליו איסור דם ושרי. שוב מצאתי להפמ"ג בסי' ס"ט. הביא מהאו"ה חתיכה שלא נמלחה ונתבשלה עם חתיכות אחרות בטלה אף אם ראויה להתכבד כו' ועוד דלא נאסרה קודם הבישול ואינו מתחיל איסורה רק עתה ע"י הבישול זה ובתוך הקדירה לא ניכר באיסור מעולם הוי כתחילת ביאתה לעולם ע"י תערובת כו' כדאמר לקמן בתשובת חילוקין דברים שאינן מתבטלין עכ"ל. הרי בהדיא כמ"ש. ועתה נבוא לדין שנתחבטו האחרונים בשומן ששהא ג' ימים בלא מליחה דלית ליה תקנתא בצלי אם מותר לערב בשומן אחר. ולא מקרי מבטל איסור כיון דכ"ז שלא פירש הוא היתר. ועיין בפמ"ג בפתיחה ובסי' ס"ט בש"ד ס"ק נ"א דכתב דלא מקרי שעת היתר כיון דלא חזו לאכול חי ועיקרן קיימי לבישול ובבישול מבטל דם פרוש בהיתר לכן אסור. והגרע"א כתב בתשו' סי' ל"ח משום דעתה חל ג"כ האיסור דאסור לאכול דם פרוש וכיון שהוא רוצה לאכול דם פרוש ע"י ביטול מקרי מבטל איסור עיי"ש. ולפמ"ש בההיא דעצים שנשרו דגם כן עיקרן קיימי להסקה. אפ"ה שרי לבטלן בעודם שלימים משום דלא חל עדיין האיסור הנאה מהעצים כמ"ש לעיל באות ד' באריכות. ואף דגם עתה קיימי באיסורן ליהנות מהם אחר הסקה. והוא רוצה ליהנות מהם ע"י ביטול. אפ"ה שרי לבטל לכתחילה כ"ש הכא ודומה למ"ש המג"א בסי' תק"ז סק"א והא דכתב בסי' תק"א דמותר להרבות על כלים שאני התם דהכלי עדיין היתר הוא אלא שאחר שיתחיל לשרוף יהי' איסור ואין זה מבטל איסור עכ"ל. אף דמתכוון להפכן וליהנות מהם אחר שיעשו שברי כלים ע"י ביטול. ואף דלטעם הפמ"ג אינו דומה לשם אפ"ה טעם של הגרע"א נדחה משם. וכן מוכח ג"כ מהא דכתב המג"א באו"ח סי' ש"כ סק"ה בשם הב"ח דמותר לתת לכתחילה ענבים בתוך היין שיתבקעו ויוציאו יינם כמו דמותר לתת שלג לתוך הכוס עיי"ש. משום דהשתא הם היתר ואח"כ כשימחו לא יאסרו משום נולד משום דלא הוכר איסורם. והא התם נמי הרי האיסור חל מתחילה לשתות יין היוצא ונפרש מהענבים. או המים מהשלג משום נולד. והוא רוצה לשתות אותם ע"י ביטול אפ"ה כיון דמניח אותם בעת שהן שלמים דמותרין לאוכלן כך לא מקרי מבטל איסור ונדחה טעם הגרע"א ולא תדחה משום דהתם היין מבלע בליעי בענבים והיין היוצא אח"כ הוא דבר חדש. ולכן לא שייך שם איסור עליו. ובזה ניחא לשון הסמ"ג דכתב דלא היה שם יין עליו. ולכאורה מה לי אם היה שם יין כיון דלא היה אסור בעוד היין בענבים. אבל לפ"ז ניחא דאם היה שם יין עליו היה מקרי איסור כיון דחל עליו איסור לאוכלו כשיפרוש מהענבים. להכי קאמר דלא היה עליו שם יין מעולם ולא שייך לומר דחל על היין איסור. וכן בכלים שלימים לא היה עדיין השבר כלי בעולם. אבל הכא הדם בעת שהוא בחתיכה חל עליו איסורא לאוכלו כשיפרש. דז"א דמ"ט אמרו רבנן דדם האברים שלא פירש שרי והאיך מרומז חילוק זה באורייתא אע"כ דכ"ז שלא פירש מהחתיכה לאו דם מקרי אלא הרי הוא כבשר. וכ"כ האחרונים דדם שבחתיכה שוה לטעם ציר הכשר שבחתיכה. והא דאסר קרא דם האברים היינו לאחר שפירש דאז מקרי דם. וא"כ עדיף טובא מענבים דאיכא למ"ד דמפקיד פקידי וגם מתחילה יין מקרי וכיון דבענבים שרי להניחם לכתחילה ביין לבטל היין האסור היוצא מהם. משום דעתה הם מותרים כמו כן מותר לערב החתיכה לבטל הדם היוצא ממנה כיון דהשתא היא מותרת. בפרט למ"ש באות ד' דעיקר טעמא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא משום דגם אחר הביטול אינו היתר גמור. וראיה דהא בדשיל"מ אסור מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אלמא דאיסור קרינן ליה. אבל היכא דאחר התערובת הויא היתר גמור שרי לערב אף לכתחילה. א"כ הכא כיון דבתערובת לא חל איסור דם כלל כמ"ש בשם האו"ה. וודאי דשרי לערב גם לכתחילה דלא נאסר לנו לעשות מאיסור היתר. [ועיין ביו"ד סי' צ"ט ס"ה ביד אפרים שם] דהא רק אין מבטלין איסור לכתחילה אמרו אבל היכא דעתה לא הוי איסור וגם אחר התערובת לא יחול שם איסור מחמת דהוא מעורב ודאי שרי וראיה עוד לזה ממ"ש באו"ח סי' שי"ח ס"ט בהג"ה ואם עבר ונתן מלח על גבי האש בשבת מותר המאכל דהמלח בטל ע"ג המאכל עכ"ל ולא אסור מטעם דשיל"מ כיון שנתבטל קודם שנאסר כטל דנימוח מיד ואינו מתבשל מיד דמילחא בעי בישולא כבשרא דתורא עכ"ל המג"א ואכתי קשה דהא מיירי דנתן במזיד כמבואר להדיא בב"י. ואם כן אמאי לא יתסר משום מבטל איסור דקיי"ל (ביו"ד סי' צ"ט) דבמזיד אסור לדידיה. והכא משמע דאף לדידיה שרי. אע"כ כיון דנתבטל קודם שנאסר ליכא משום מבטל איסור הגם דאסור לכתחילה משום מבשל בשבת מ"מ אינו משום מבטל איסור דחל האיסור על כל התערובת אלא דחל רק על המלח בעצמו ובטל בהתבשיל הרי חזינן דאף שחל עליו האיסור לבשלו וגם הוא מכוין לאכול המלוח ע"י ביטול ובודאי יתבשל אפ"ה שרי. כ"ש בדין השומן דאינו מכוון לאכול דם הפרוש כי אם שלא ברצונו מתערב דשרי אך די"ל דכ"ז באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא סמכינן לומר דמקרי שעת היתר כמ"ש סוף אות ד'. וגם נוכל לומר דבאיסור דאורייתא אסור לבטל לכתחילה אף היכא דליכא טעמא דיאכל באיסור קצת ואף דדם שבשלו הוי דרבנן מ"מ כשיפלוט קודם שיתבשל הוי דאורייתא כמ"ש התוס' בחולין (דף קי"א ע"א) ד"ה דם דאורייתא אולם הגרע"א שם כתב להתיר מטעם אחר דהמחבר ביו"ד סי' צ"ט פסק דבדרבנן אף שיש לו עיקר בדאורייתא מותר להוסיף ולבטל והכא הרי הדם כבר מעורב בשומן ודם שבשלו הוא דרבנן מותר להוסיף ולבטל עיי"ש ולפמ"ש באות ד' בישוב דברי הרא"ש גם להרמ"א (דהיא דעת הרא"ש) שרי דעד כאן לא פריך הגמרא דגם בדרבנן יהא אסור להוסיף ולבטל אלא משום טעמא דגם אחר התערובת הוא קצת איסור. וראיה מדאסר רב אשי בדשיל"מ אבל בנ"ד דאחר התערובת לא יחול כלל האיסור ואף בדשיל"מ שרי. קם דינא דמבטלין בכל דרבנן. אך כבר כתבתי דקשה לומר ע"ז דהוא דרבנן כיון דקודם שיתבשל יהיה דאורייתא. אך לכאורה יש להביא ראיה מהא דעצים מוכנים לשי' הרא"ש ודעמיה דאף דס"ל דאין מבטלין בכל דרבנן אלא היכי דמקלי איסורא והכא בשעת הביטול העצים בעין אפ"ה כיון דהנאתן יהיה לאחר שיקלה מותר לבטל תיכף דחשבינן תיכף כמקלי. ה"נ בנ"ד אף דקודם שיתבשל הוי דאורייתא. מ"מ כיון דאכילתן הוא אחר הבישול ואז הוא דרבנן שרי לבטל תיכף וכ"ש הכא דגם בעת הביטול מותרת החתיכה ואף למ"ש הפמ"ג בפתיחה בשם הרשב"א דהא דאמר הש"ס בחולין דם דאורייתא היינו משום דכשיסחוט הדם מהחתיכה יהי' דאורייתא א"כ גם כאן יוכל לבוא לידי ביטול איסור דאורייתא כשיאכל המופרש מהם ע"י סחיטה מ"מ גם זה מוכח מש"ס שם דשרי דהא גם שם בעצים אם יתחמם נגדם בשעה שהעצים בעין אסור כמ"ש המג"א בסי' תק"ז אפ"ה כיון דהוא אינו רוצה להתחמם נגדם. אלא לבשל בהם אחר שיקלו שרי. כ"ש הכא דלא קיימו רק לבישול וטיגון ולא לסחיטה והוא ג"כ רוצה לאוכלן ע"י בישול דש"ד. אך באמת לענ"ד מוכח כדעת הטור בדברי הרשב"א דבדבר דעיקרו מן התורה אסור להוסיף ולבטל. וראיה לזה דהא עיקר דינא דאסור להוסיף הוא בתרומות ספ"ה סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור ע"כ. ושם במשנה ז' מבואר סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה יותר על החולין ע"כ. וכתבו שם הר"ב והתוי"ט אבל מחצה על מחצה שרי משום דתרומה בזמן הזה דרבנן כמבואר שם ביבמות דבדאורייתא לא אמרינן שאני אומר. אלמא דס"ל לסתמא דמתניתין דתרומות דבזה"ז דרבנן ואפ"ה אסור להוסיף וכן הוא בירושלמי שם כל איסורין שריבה עליהם שוגג מותר ומזיד אסור ולאו מתניתין היא מתניתין בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים. ופי' השנ"א דהייתי אומר דדוקא בתרומה דתרומה בזה"ז דרבנן ועיין בגיטין דף ס"ה מוכח דמעשר בזה"ז לא מקרי עיקרו מה"ת. ואף אם נאמר דלהמסקנא שם מקרי עיקרו מה"ת. עכ"פ מוכח דכעיקרו מה"ת ודאי אסור להוסיף וא"כ כ"ש בדם שבשלו דקרי ליה הש"ס בהדיא בחולין דף קי"א דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן עי"ש. והנה הרשב"א חשיב לכחל מאיסורי דרבנן החמורין. וכן נראה דהא הוא עיקרו מה"ת דחלב חיה אסור מה"ת ודם חמור מניה דקרי ליה דאורייתא אי מטעם התוס' שם או מטעם הרשב"א אפ"ה אסור לצלותו לכתחילה ע"ג בישרא מטעם זה אף דשם ג"כ כשיאכל הבשר יהיה דרבנן בודאי אפ"ה כ"ז שלא נתבשל קרי ליה דאורייתא ואף דגם שם השתא התירא כ"ז שלא פירש. ועוד דהמעיין בתה"א קרי הרשב"א לתרומה בזה"ז אין עיקרו מה"ת ואפ"ה אסור להוסיף (וע"כ צ"ל בדברי הרשב"א כמ"ש הש"ך בשפרו הארוך סי' צ"ט) ועוד דק"ו הוא דהא בתרומה בזה"ז ספיקא שריא. כמ"ש הרשב"א בתה"א דף קי"ג אפ"ה אסור להוסיף וכ"ש בדם שבשלו דמחמרינן בספיקו כמ"ש הרשב"א במשמ"ה דף ע"ה כיון דעיקר דם דאורייתא החמירו בו כדאורייתא ואפי' בספיקותי' כדחיישינן גבי בי דוגי דלמא עילאה מטא תתאה לא מטא כו' עייש"ה. ועיין בש"ך ס"ע סקמ"ט ועפמ"ג בפתיחה כ"ש דאסור להוסיף:
אך מ"מ יש להתיר כמ"ש שם באופן שימלח תחילה כדין ואח"כ יערב דכיון שנמלחה החתיכה כדינה הויא רותח וגם הדם שבתוכה הויא כרותח דהא הדם והלחלוחית מתבשלין תחילה כמ"ש הרא"ש פ' כירה ובהג"ה באו"ח סי' שי"ח ס"ט לענין בישרא דתורא ואף בשהה ג"י כן דמ"ש ונעשה כבר דרבנן אין להחמיר בו. ואין ראי' מהא דאמרו שם דם דאורייתא דהתם עדיין לא נמלח הדם והויא דאורייתא אם יסחוט אותו אבל היכא דכבר נעשה דרבנן שאני וראיה ברורה לזה דהא הרשב"א כתב כמה פעמים דבדם שבשלו מחמירין כעין דאורייתא. אפ"ה בתה"א דף קכ"ז כ' אחר שכתב דמהני הגעלה לכלי חרס בכל איסורין דרבנן כמו בתרומה הקשה מפינכא דר"א דתברה ולא הגעילה והא דם שמלחו הויא דרבנן. ולא משני דזה חמירא כעין דאורייתא אע"כ דכיון דבבליעתו בפינכא כבר הוא דרבנן ולא יוכל לבוא לידי דאורייתא לעולם. תו לא מחמרינן בה והויא ככל איסורי דרבנן ושרי לבשל לכתחילה אחר הגעלה ולבטל טעם מועט הנשאר בה. ובזה מיושב דברי הב"י (הובא בט"ז סי' ס"ט ס"ק כ"ד) בדין עכו"ם ששם הבשר בקדירה ולא ידעינן אם הדיחו או לא דהקיל להאמין העכו"ם משוה דמליח כרותח והוי כדם שבשלו דהוי דרבנן ותמהו עליו דהא בלא"ה הרי הוא מבושל לפנינו והויא ממש דם שבשלו ולפמ"ש ניחא דדוקא אם עשה העו"ג אחר המליחם דאז הוא כבר דרבנן ולא יוכל לבוא לידי דאורייתא לעולם אז חשיב כשאר דרבנן אבל לולי דדם שמלחו מדרבנן נמצא דבעת שנעשה בו מעשה המספק היה יכול לבוא לידי איסור דאורייתא והוי כדאוריית' כמ"ש הרשב"א הנ"ל לענין בי דוגי. ורישא בכבשא. אף דעתה הוא כבר דרבנן ובזה מיושב קושית הש"ך בסי' פ"ח ס"ק ל"ד דאמאי לא הקיל גבי מליגה משום מסיח לפ"ת. משום דהתם נעשה המעשה בעת שהיה יכול לבוא לידי דאורייתא ולפ"ז מה שכתב הט"ז שם להתיר בספק נמלח והביא ראיה ממה שמצא בקובץ להתיר בספק אם הדיח הדחה אחרונה משום דהוא דרבנן ולפמ"ש אין ראיה דהתם כבר נמלח ונעשה דרבנן אבל הכא אף שבשלו מ"מ הספק חל בעת שהיה יכול לבוא לידי דאורייתא ובזה מיושב קושית הש"ך בס"ע ס"ק מ"ט. ודע דאף לשי' הד"מ והט"ז היינו דוקא בנודע אחרי הבישול דהויא דרבנן אבל קודם הבישול אף לדידהו לא מקלינן מחמת דאחר הבישול יהי' מדרבנן דע"ז נאמר בש"ס דם דאורייתא. ועיין שם בב"א דלא כמ"ש הגרע"א. ונחזור לנ"ד אם ימלחו תחילה השומן דאז הוא כבר דרבנן תו לא חמיר משאר איסורי דרבנן ונוכל לסמוך על מ"ש לעיל להתיר לבטל כה"ג בדרבנן היכא דלא חל האיסור [ובזה יש לישב קושית הגה"ש בתוס' חולין (דף י"ד ע"א) ד"ה נסבין ואכ"מ]. ועוד דהא שהה ג"י בלא מליחה היא חומרת הגאונים ואין להחמיר בזה כמ"ש הש"ך בס"ק נ"ג ונ"ז ועיין בגיטין (דף ס"ד ע"א) דקרי לעציץ שאינו נקוב אין עיקרו מה"ת אף דתרומת פירות קרי עיקרו מה"ת אפ"ה זה קיל יותר. וא"כ כ"ש חומרת הגאונים דקילא טובא. ועוד דהא עיקר הטעם שפקפקנו להחמיר משום דמחמרינן בספיקו. ובזה הלכה פסוקה בסעיף י"ג בהג"ה בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג"י מותר ע"כ אלמא דלא חמיר משאר איסורי דרבנן ועיין בשו"ת רידב"ז להגא"בר דק"ק באברויסק סי' י"ח התיר ג"כ ע"פ דעת המחבר בסי' צ"ט ס"ו ומחמת דהוי תרי דרבנן יעו"ש:
(ט)
ועתה נשובה לדברי כת"ר ע"ד קושייתו מה מדמה תחומין למוקצה וכפי מה שהוספתי ביאור באות ו' וכבר כתבתי איזה ישובים ועוי"ל דרב דס"ל בחולין (דף קי"א ע"ב) נותן טעם בר נ"ט אסור וחל שם בשר לאסור בחלב אף על נ"ט בר נ"ט ואינו מחלק בין בשר וחלב לשאר איסורין ובין התירא בלע לאיסורא בלע וודאי לא ס"ל כהמרדכי הנ"ל. וס"ל דחל איסור אף בתערובת משהו. כי היכי דחל שם בשר אף על טעם קלוש להכי אקשו ליה שפיר. ובזה מיושב דברי הרי"ף. ועוד נראה דבאמת היינו טעמא דרב דמחלק בין מוקצה לתחומין משום דבאיסור מוקצה לא היה האיסור ניכר קודם התערובת ובתחומין היה האיסור ניכר והא דשתיק הוא משום דלא חש לקושיתם כמ"ש המלחמות. ולכאורה קשה הא במלחמות פ"א דסוכה כתב דהך מילתא מספקא לן בגמרא אי הא דשתיק משום דאודי או משום דלא חש להו אלא א"כ מוכח בגמרא עיי"ש. וא"כ קשה הא הכא בדרבנן הו"ל למיזל לקולא [ועיין בק"נ] ואיזה הוכחה מצא הרי"ף דרב לא הדר ביה. וע"פ דברינו י"ל דהוכיח מסוגיא דביצה (דף ו' ע"א) איתמר אפרוח שנולד ביום טוב רב אמר אסור מוקצה הוא ושמואל ואתימא ר"י אמר מותר הואיל והתיר עצמו בשחיטה (ופי' רש"י מתיר עצמו בלידתו להיות נשחט מה שלא היה לפני לידתו ומגו דאתקן להא אתקן להא). א"ל ר"כ ור"א לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביום טוב א"ל הואיל ומוכן אגב אמו וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתיק רב אמר רבה כו' מ"ט שתיק רב לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ע"כ והקשו בתוד"ה וכי ותימא והא מוכן הוא דאמרינן בחולין דבן פקועה ניתר בארבעה סימנין בשחיטת אמו או בדידיה וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהי' מוכן כהאי גוונא עיי"ש. והגרע"א בחי' לאו"ח סי' תצ"ח הקשה להיפוך דהא גם לשמואל קשה דהא לא שייך מתיר עצמו בשחיטה דהא גם מתחילה במעי אמה היתה ראויה לשחיטה ובזה אינו מועיל תי' התוס' דלכתחילה אסור לשוחטו עיי"ש באורך. ולפ"ד י"ל דהא ודאי כי היכי דס"ל לרב דחלקי הבהמה ינקי מהדדי ה"נ העובר אשר במעי אמו יונק ומתגדל מאמו ולרב דס"ל דלאיסור מוקצה אין חוששין מחמת דלא היה ניכר באיסורו קודם התערובת. אבל באיסור תחומין כיון דהוכר איסורו קודם שנכנס בהיתר אסור וא"כ בס"ד דהוי ס"ל דטריפה הוי מוקצה לאכילה כיון דהוה ס"ל דמוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם (ועיין ט"ז סי' תצ"ח סק"ט) וא"כ האם הטריפה אסורה משום מוקצה והוכר איסורה והו"ל לאסור הולד משום שיונק ומתגדל מאמו דהויא מוקצה כמו דאוסר בתחומין ומש"ה הקשו ליה ר"כ ור"א שפיר וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה (ועיי"ש בצל"ח דכתב דגם מתחילה היה כוונתם על עגל שנולדה מן הטריפה) בשלמא לשמואל ור"י דס"ל הואיל ומתיר עצמו. ה"נ היניקה שניתוספה מן הטריפה הואיל והותרה ונתקנה לאיסור טריפה נתקנה ג"כ לאיסור מוקצה אבל לדידך דאסרת בתחומין משום היניקה והואיל ג"כ לא סבירא לך היה לך לאסור ג"כ בעגל שנולד מן הטריפה משום התוספות שיונק אחר בה"ש מאמו הטריפה האסורה משום מוקצה. עכ"פ נתיישבו דברי הרי"ף דמוכח מכאן דרב לא הדר ביה מהך דינא דתחומין. וכן בברייתא שם דתניא כוותיה דרב עגל שנולד ביו"ט מותר ואפרוח שנולד ביו"ט אסור ומה הפרש בין זה לזה זה מוכן אגב אמו בשחיטה וזה אינו מוכן אגב אמו ע"כ ולא קאמר דהיה מוכן משום דאי בעי היה שוחטו במעי אמו. והיה מותר אף בעומדת לגדל ונולד מן הטריפה אלא ודאי אי לאו דגם אמו מוכנת היה הולד אסור משום דניתוסף ויונק מאמו דהויא מוקצה הרי מוכח דהך סברא דרב דאוסר משום יניקת תחומין לא נדחית והא דשתק משום דלא חש להשיב דבאמת יש חילוק טוב בין איסור מוקצה לתחומין או אע"ג דאיהו שתיק וכי היכי דשתיק (בפ"ק דף ו' ע"א) לר"כ ור"א ולא ידע טעמא דהתירא בעגל שנולד מן הטריפה והוה סבר דמוכח משם דאף בהוכר איסורא אפ"ה מותר אם כן גם בתחומין הוה לן למשרי אבל אנן לא שתקינן כיון דרבה ור"י תירצו שם לאתקפתא דר"כ ור"א וא"כ לא מוכח מידי מעגל הנולד מן הטריפה דהתם טעמא אחרינא משום דמוכן לכלבים שפיר איכא לחלק בין מוקצה לתחומין וכנ"ל ור"כ ור"א דאקשו ליה (בביצה ל"ז) או דלא אסקו אדעתייהו הך חילוקא או משום דאזלי לטעמייהו דס"ל (בביצה דף ו') דאמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ומיגו דאתקן להא אתקן נמי להא אף דהא דהותר בשחיטה איכא טעמא דבתחילה היה כנבילה או כשרץ (עיין ביו"ד סי' ט"ו) והשתא נעשה עוף. ולענין מוקצה ליכא טעמא אפ"ה אמרינן הואיל ולדעת רוב פוסקים לא היה אסור האפרוח אלא מדרבנן ואמרינן מיגו מדרבנן לדרבנן א"כ ה"נ בבהמה שחלקוה ביו"ט הא התוספות שניתוסף אחר בה"ש הואיל והותר משום מוקצה יהא מותר ג"כ משום איסור תחומין אף דבמוקצה איכא טעמא משום דלא הוכר איסורו תחילה. ובתחומין ליכא הך טעמא ואסר משום שיש לו מתירין אפ"ה לא אכפת לן כי היכי דס"ל בעגל שנולד מן הטריפה אף דלאיסור טריפה אין לו מתירין ולמוקצה יש לו מתירין אפ"ה הואיל והותר לאיסור אחד הותר גם השני ה"נ הואיל והותר איסור מוקצה הותר איסור תחומין ובזה יש ליישב דברי הטור שכתב בסי' תצ"ח דבעגל שנולד מבהמה העומדת לגדל אסורה והקשה הגרע"א דהא הביא דעת המתירין באפרוח משום הואיל ומתיר עצמו ולפ"ז ניחא דבעומדת לגדל אסורה משום התוספות דליכא מיגו דלא הותר שום איסור. ודוקא בתחומין פסק הטור דלא חיישינן לתוספות משום דאיכא מיגו דהותר לאיסור מוקצה הותר לתחומין ואף דבאפרוח מספקא ליה להטור. אפ"ל דלענין תחומין צירף דעת הרז"ה ורשב"א משום דהוה כשור של פטם או משום דהתם שחיטה מילתא אחרינא ולא אמרינן הואיל אבל הכא תרויייהו איסור' דיו"ט נינהו (ודעת הרי"ף דבאפרוח מספקא לי' והכא פסק בפשיטות דחיישינן ליניקת תחומין יתבאר אי"ה לקמן). ומתוך דברינו יצא לנו במה דחקרו האחרונים בדין ביצת טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה אם בטל איסור מוקצה דתליא במחלוקת הפוסקים דלהפוסקים דאמרינן הואיל ה"נ נימא הואיל והותר לענין טריפה מחמת הביטול ה"נ יותר לענין מוקצה, כי היכי דאמרי ר"כ ור"א בעגל שנולד מן הטריפה לפי פירושינו:
(י)
ועוי"ל דמוכח דרב לא חייש מה שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית אף היכא דלא הי' לההיתר שעת הכושר קודם התערובת דומיא דתחומין דהא בחולין (דף ט"ו ע"א וע"ב) אמר רב דבהי' לו חולה מבעוד יום והבריא ושחט בשבת דלר"מ שרי באכילה. משום דבה"ש היתה עומדת לשחיטה וליכא איסור מוקצה ולא חייש מה שהבהמה נתוספה בשבת. אף דהתם קודם השחיטה היתה אסורה משום מוקצה דהא לא היתה עומדת לשחיטה דהא הבריא החולה. וכבר כתב המג"א סי' של"א סק"ה דאף דאין מוקצה לחצי שבת אפ"ה כל במה דלא הדר ואחזי הויא מוקצה. וכ"נ מלשון הגמרא והשו"ע בסי' ש"י ס"ב. ואימתי הותרה כשנשחטה ואז כבר ההיתר מעורב עם האיסור הניתוסף בשבת. וכן אפי' בלא הי' לו כלל חולה קאמר שם רב דלהכי לא דמיא למבשל משום דלא חזיא לכוס ולא אמר משום התוספות מכלל דהתוספות בטל בעיקר אף דלא היתה לו שעת הכושר קודם התערובת וגם הוה דבר שיש לו מתירין אפ"ה שרי. להכי אקשו לרב לשיטתו מתחומין ומיהו מוכח גם לדידן דלא חיישינן כלל מה שהבהמה ניתוספת ומתגדלת בשבת. וראיה דהא ר"ש מתיר בבע"ח שמתו ולא חייש למה שניתוסף בשבת דזה הוי מוקצה אפי' לר"ש (דהא הוא דבר חדש כמ"ש התוס' בביצה (דף ח' ע"א) ומטעם זה אוסר הרמ"א בפרי משום התוספות אף דקיי"ל כר"ש) אף דליכא טעמא דביטול ע"פ דעת המרדכי דהא גם לההיתר לא הי' לו שעת הכושר. דהא בחייהן הן מוקצין אפי' לר"ש כמ"ש התוס' בשבת (דף מ"ה ע"ב) ד"ה דאית וכן טרח הש"ס בשבת (דף מ"ו ע"ב) בטעמא דאסר ר"ש בכור שנפל בו מום ביו"ט ולא קאמר משום התוספות דהא הבהמה לא היתה מוכנת קודם שנפל בה מום וליכא טעם המרדכי. ולכאורה קשה דבאמת מ"ט דלא חששו בבהמה. וביותר קשה לדעת הרמ"א בסי' שי"ח ס"ב שאוסר בפרי שנקצץ בשבת לחולה משום שגדל והולך בשבת ומ"ש מבהמה דלא חששו למה שגדל אף בשבת ול"ל דבהמה אינה נתוספות ביום אחד. דא"כ מאי מקשו ר"כ ור"א לאיסור מוקצה לא חששו. וזהו שקשה ליה להמג"א בסק"ח עיי"ש. והגר"א כתב בסק"ט משא"כ בבהמה דלא חששו לזה ע"כ. ולא ביאר לנו רבינו הטעם:
והנה כת"ר כתב דהא לא חששו לאישור מוקצה היינו משום דלא רצו לאסור אוכל נפש ומחמת דאין גוזרין גזירה על הציבור גזירה שאין יכולין לעמוד ביה ע"כ השכיל כת"ר בטעמו דלפ"ד מיושב ג"כ הא דבשבת לא גזרו איסור מוקצה על התוספות משום דביו"ט הוי גזירה שאין יכול לעמוד בה גם בשבת לא יאסר. כדמשמע בב"ב (דף ס' ע"ב) גבי משחרב המקדש רבו פרושין שלא לאכול בשר כו'. דמהך טעמא לא גזרו כלל אף בדבר שיכול לעמוד בו. ובחנם דחק כת"ר לפי טעמו לומר דגם בתחומין היא דבר שאינו יכול לעמוד בו דנוכל לומר ברווחא דהא דאקשו ליה מתחומין היינו משום הואיל והותר הותר ואשכחן כה"ג טובא אף בדאורייתא בזבחים (דף ל"ג ע"ב) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו. ומשמע שם בתוס' דאף ביכול להמתין לקריו עד הערב שמש אפ"ה אמרינן הואיל אף דלצרעתו ליכא תקנתא ולקריו איכא תקנתא. ובמסכת סוכה מגוי דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת וביבמות (דף ח') הואיל ואשתרי אשתרי וכ"ש בדרבנן (ועיין בברכות ספ"ג) ובחגיגה (דף כ"ה ע"ב) מסיק הש"ס כעולא דס"ל דבבדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו (וי"ל דאזיל לטעמיה דס"ל הואיל והותר לצרעתו) ממתני' מיגו דמהימן אקודש מהימן נמי אתרומה ומגו דמהימן אקודש מהימן נמי אקלקלים ועיין רש"י ואף רב דלא ס"ל בפ"ק הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אפ"ה מודה בכל הני [ועיין בתוס' יבמות (דף ח' ע"א) ד"ה רבא דגבי בעל קרי דשם טומאה אחת היא אמרינן הואיל דחד לאו הוא בבעל קרי ומצורע אבל הכא דשני שמות הן לא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי] אבל הכא מוקצה ותחומין תרווייהו איסורי דיו"ט נינהו. ועוד דבלא"ה ל"ד להא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה דהתם לא הותר מכלל איסור וכך הוא המדה דכשנעשה עוף מהני לי' שחיטה ולא שייך הואיל והותר הותר. אבל הכא הואיל ובטל התוספות וחשיב כמו שאינו לענין מוקצה ה"ה דחשיב כמו שאינו לענין תחומין. ואפשר דטעם כת"ר דנוכל לחלק ולומר דהתוספות שניתוסף מעלמא בטיל ונחשב כמו שאינו אפ"ה מה שיונק מחלק חבירו לא נחשב כמו שאינו ואסור להוליכה חוץ לתחום חבירו. לכן הוצרך כת"ר לומר דגם לענין תחומין אי אפשר לעמוד בה. אבל לדידי אי משום הא לא אריא דעכ"פ דמי לההיא דחגיגה (דף כ"ה ע"ב) מיגו דמהימן אקודש מהימן נמי אקנקנים (ואף דר"שי כתב שם משום דגנאי הוא לקודש היינו משום דבעניני טומאה אמרינן תרתי דסתרי למ"ש שם ואל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה ומשקין טהורין וכמ"ש בבכ"ש בחולין דף צ"ו עייש"ה אבל בשאר איסורי' סוגית הש"ס בכמה דוכתי דאמרינן הואיל ועיין בר"נ בסוכה פ"ק) וה"נ כיון דלענין מוקצה לא תחשוב כמו שניתוסף ולא נעשה שום שינוי בבהמה אחר בה"ש ה"נ לענין תחומין. והאיך נחלוק לומר דהתוספות שניתוסף מחלק יחשב כישנו יומה שניתוסף מעלמא יחשב כמו שאינו:
ונ"ל לומר דבר נכון בזה בין לטעמא דכת"ר ובין לטעמא דידי דהא דאקשו ליה ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו לטעמיה הוא דאקשו ליה דבשבת דף קנ"א תנן עו"ג שהביא חלולין בשבת לא יספוד בהן ישראל אלא באו ממקום קרוב מאי ממקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא מחוץ לחומה לנו ומפרש שם הרי"ף דרב מקיל בספיקא ושמואל מחמיר ומסיק הש"ס כשמואל דאף לספיקא חיישינן ועיין בהגר"א סי' שכ"ה ס"ק י"ז דלרב צריך לומר דבתחומין הקילו יותר מבספק מוכן דקיי"ל בביצה דף כ"ד דספק מוכן אסור ואף ר"ג לא שרי אלא לקבל. לרב שם ונמצא דלרב מוקצה חמירא מתחומין. ולהכי שתיק רב דלדידיה הוי קושיא אלימתא דכיון דלא חששו למוקצה כ"ש לתחומין אבל הרי"ף דפסק שם בתחומין להחמיר וגם הרי"ף פסק שם דתחומין י"ב מיל דאורייתא וגם דהא לדידן מוקצה לא חמירא כ"כ כמ"ש (באות א') וא"כ נוכל לומר דלדידן תחומין חמירא ממוקצה וא"כ אף דלמוקצה לא חששו אפ"ה לתחומין דחמירא חששו ואף דבסוכה (דף ז' ע"ב) מסיק הש"ס מקילתא לחמירתא אמרינן מיגו היינו דוקא מדאורייתא לדאורייתא אבל מדרבנן הקל אפשר דלא אמרינן מינו להתיר בדרבנן החמורה ועיין בט"א בחגיגה דף כ"ה ומיושב פסק הרי"ף שפסק דבהמה אסורה משום תחומין. וכ"ז דוקא בבהמה משום דלא גזרו על התוספות ביו"ט הותר גם בשבת וכדכתיבנא אבל בפרי דליכא טעמא להתיר ביו"ט דהא אסור לתלוש פירות מן המחובר ביו"ט קם דינא דהתוספות מוקצה להכי פסק הרמ"א דבשבת אף בחולה מבעו"י אסור משום התוספות וזהו לשי' הפוסקים דס"ל דבדשיל"מ לא בטל בכל גוונא אף היכא דלא הוכר האיסור קודם שנתערב אבל להפוסקים דבכה"ג בטל אף בדשיל"מ. א"כ בהמה מותרת משום מוקצה מדינא ביו"ט דהתוס' בטל בהיתר נהי דמדהא דקא מדמי ר"כ ור"א תחומין למוקצה לא קשיא כדכתבנו בכמה אנפי אבל מהא דלא חשו גם בשבת קשה דהא לא הי' להיתר שעת הכושר וכמ"ש [והואיל מיום טוב לשבת לא אמרינן בכה"ג כמ"ש בחי' לסי' רע"ה] ול"ל דלהמרדכי לא קפדינן אשעת היתרם ואיסורם אלא רק אהוייתן בעולם וכיון דהדבר ההתיר היה בעולם קודם שנתערב בו האיסור והאיסור לא היה בעולם קודם שנתערב הוקל איסורו דבטיל אף בדשיל"מ דז"א דהא כבר הוכחתי באות ז' דאף אם דבר האסור הוא בעולם רק דלא נאסר קודם התערובת בטיל. וכן תפסו האחרונים בדעתו אלמא דהעיקר תליא בשעה שנאסר א"כ ה"ה נמי הך מעליותא דהיתר לבטל האיסור דוקא אם היה מותר קודם התערובת ואי לא לא מבטל בדשיל"מ. וא"כ ישאר הקושיא דהא הוכחנו מחולין (דף י"ד) דבבהמה לא נאסר משום התוספות אף בגוונא דלא היה להיתר שעת הכושר קודם התערובת:
וצ"ל לפי דבריהם דלא גזרו חכמים איסור מוקצה על תוספות מועט שניתוסף בשבת כיון דאין לו מציאות שיהי' לבדו בעולם ועוד דהא דעתיה עלויה כיון דאורחיה שיבוא כדאמרינן בשבת (דף קכ"א ע"ב) וברש"י שם כיון דארחייהו בהכי דעתיה עלויהו. ואף דהתוס' כתבו בשבת (דף י"ט ע"ב ד"ה שמן) דבדבר שלא היה בעולם כלל לא מהני מה דאורחיה לבוא. נוכל לומר דהיינו דוקא שבא כולו בשבת לעולם. אבל היכא דעיקרו היה לפני שבת רק שניתוסף מעט מקרי בא לעולם ודוגמתו לענין רבית ומכירה בב"מ (דף ש"ד ע"א) ועיין ברשב"א שבת דף קכ"א ובחי' המאירי ריש ביצה. ורש"י ריש ביצה כתב קס"ד אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסר דאילו במוקצה ס"ל דלא מקצי אינש מדעתיה מידי דחזי ליה אבל נולד לא הוה ידע דנהוי דעתיה עלייהו עכ"ל. והיינו דאקשו ר"כ ור"א כי היכי דלא חיישת למוקצה מהך טעמא דמאתמול דעתיה עלויהו ס"נ לענין תחומין דעתייהו מאתמול על היניקה וכדאמרינן שם (דף ל"ח) בשור של פטם [ועיין במאור ובמלחמות וברשב"א] ועוד דלכל הפחות לר"ש ליכא מוקצה בזה משום דלא הוי דבר חדש לגמרי וכ"נ מדברי התוס' בביצה (דף ל"ז ע"ב) ד"ה לאיסור שכתבו דמשום דרב ס"ל כר"י ולא כתבו דאף לר"ש אסור משום דהוי דבר חדש מכלל דר"ש לא אסר בכה"ג. וא"כ פליגי אמ"ש הרמ"א לאסור בפרי שנקצץ משום שגדל והולך אף לדידן דקיי"ל כר"ש ועיין תוס' שבת (דף נ' ע"ב) ד"ה הטומן ואור"י דרגילות הוא שניתוסף מחמת לחלוחית הקרקע ועל אותו תוספות קאמר דאינו חושש משום כו' ונטלין בשבת עי"ש. אלמא דמותר גם התוספות, וכ"ה בש"ע סי' שי"א ס"ח ועיין שם במג"א ובנ"א כלל ס"ה וגדולה מזו עיין בר"נ פ' חביות שהתיר חלב שנחלב בשבת דלא הויא מוקצה שנסתלק איסור שבת בלא עבירה עיי"ש ולא אסרו משום חלב הבא מתוספות שמנונית דלא שייך טעמא דביטול דהא כל הבהמה אסורה גם עתה משום מוקצה:
(יא)
ועתה נשובה ליתר דברי כת"ר מ"ש ליישב דברי הרמ"א בסי' שי"ח דלא יסתור למ"ש בסי' ש"כ דיש לחלק בין גידולין ליין משום דבגידולין ע"י ההיתר נתהווה האיסור לא שייך ראשון ראשון בטל. אם כנים דבריו בזה יתיישב מה שדחקו התוס' בב"ק דף צ"ט אמאי לא אמרינן דגידולין קמא קמא בטיל. אבל באמת הסברא עצמה לא נהיר' וכי משום דההיתר גורם לאיסור מיגרע גרע שלא יוכל לבטלו ועיין בר"נ בנדרים דף נ"ז ע"ב. וי"ל עוד עפ"י מ"ש הרא"ש שם בבעיא אי מבטלי עיקר לגידולין ול"ד לשאר איסורין שבטלים ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא ניתוספו גידולין על העיקר עכ"ל. ובזה מיושב החילוק בין בהמה לפרי משום דבבהמה מתערב יחד ולא קאי התוספות בפ"ע אולם בנדרים לא קאי הכי ואף גידולין ועיקר בטלין זה בזה עיי"ש. ולפמ"ש לעיל בטעמא דהמרדכי משום דלא חל האיסור בתערובת כלל והוי היתר גמור וכתבתי דמטעם זה ס"ל דאינו חוזר וניער נוכל לישב בפשיטות כיון דבגידולין כתבו התוס' בב"ק דלא אמרינן ראשון ראשון בטל משום שגדל בלא הפסק כבת אחת דמי עיי"ש וא"כ הרי חזינן דבגידולים לא אמרינן דהאיסור לא חל כלל בתערובת דהא הוא חוזר וניער וכיון דסופו ליתוסף עליו גם השתא כמאן דאיתיה ואסור בדשיל"מ אבל בענבים היין יוצא מהם ע"י הפסק כמ"ש הנוב"י מה"ת סי' נ"ה, ולפ"ז מסולק קושית האחרונים על המרדכי מגידולי שביעית ומתוס' בב"ק דף ס"ט דגידולין שאני. ובזה מיושב מה שכתב בתוס' שבת דף נ' וכשו"ע סי' שי"א ס"ח הנ"ל דבמתכוין לנטוע אסור בשבת והמג"א הקשה מחטין שזרען בקרקע דמותרין וביאר בנ"א הנ"ל דכוונתם משום התוספות שניתוסף בשבת, ולא ביאר לנו יפה דמאי נ"מ לענין התוספות במתכוון לנטוע או לא ולדברינו מיושב היטב דבאינו מכוין לנטוע אז התוספות יהיה לעולם מעט ובטל אבל במתכוין להניחם שישרשו ויתרבה התוספות על העיקר כיון דסופו ליתוסף עליו גם על התוספות המועט חל איסור מוקצה אבל בבהמה אפשר דאינו גדל בלא הפסק ועוד דבבהמה לא במהרה יתרבה התוספות על העיקר והיינו נמי טעמא דבפרי שנגמר בישולו אינו אסור כמ"ש המג"א אע"ג דאי אפשר שלא יגדל מעט אלא כיון דאינו עומד להיות תוספות מרובה על העיקר בטל המועט ועוי"ל דהיינו טעמא דבהמה שריא משום דביום השבת אינו עומד להיות תוספות מרובה על העיקר ולאחר שבת שריא לגמרי להכי בטיל אבל בגידולי שביעית ובכרם רבעי דאיסורם נמשך זמן רב ובזמן איסורם יוכל להיות תוספות מרובה להכי אף מעט לא בטל והא דאסר הרמ"א בפרי שנקצץ בשבת משום דמיירי בפרי שלא נגמר בישולו ולכשיגמור יש לו טעם אחר ונשתנה טעמו בשבת להכי לא שייך ליבטיל כיון דניכר האיסור בטעמו. אבל בבהמה בטל משום דלא נשתנה הטעם מחמת התוספות ואפילו עגל שנולד ביו"ט לא נשתנה טעמו בשביל התוספות כמ"ש הרא"ש פ"ק דביצה סי' ז' דוולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נמצא במעי אמו כמו אחר הלידה עכ"ל להכי לא נאסר משום התוספות ועיין בר"נ ריש ביצה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה הא אי היום גמרה מותרת דשבת מכינה לעצמה וכן יו"ט ובמאור כתב ואין בזה סרך מוקצה אלא גזה"כ היא והיינו דאיצטריך לרבה לומר מאתמול גמרה ואלו הי' בדבר סרך מוקצה לא הי' צ"ל מאתמול גמרה אלא כו' האידנא גמרה לה וכיון דלא איתקנא מאתמול אסורא אלא ע"כ אין כאן חשש מוקצה עיי"ש הרי חזינן דלא נאסר מחמת התוספות ואפשר דביצה אינה נתוספת מאומה רק נגמרת לחודא ודו"ק אך לפ"ז עוד לא יתיישבו דברי התוס' הנ"ל במה דאסרו במכוין ליטע:
ועיין בהגר"א סק"ח דהראה מקורו מחולין דף י"ד ע"ב כגון דקצץ דלעת ור"ל דאף לחולה מבעו"י דומיא דרישא בשוחט עיי"ש ומפרש דאסור משום התוספות אבל בבהמה לא חששו לזה עיי"ש ולכאורה קשה לפי"ז מ"ש דלעת דנקט ולפי הנ"ל נוכל לומר דמשום דילועין גדלין מהר, כמ"ש רש"י בהוריות (דף י"ב ע"א) ויוכל להיות דבין לילה יהי' תוספות מרובה ולהכי לא בטל. ואפשר דאף הרמ"א בהאי גוונא מיירי. ומיושב מה שהקשה המג"א דל"ל להגמרא בפ"ק דביצה לאסור משום שמא יעלה ויתלוש תיפוק ליה משום התוספות ולפ"ד א"ש דשם לא מיירי בדלועין דבדלועין ליכא טעמא דשמא יעלה ויתלוש כמ"ש התוס' בחולין (דף י"ד ע"א) ד"ה מחתכין ונוכל לומר עוד ברווחא ע"פ מ"ש לעיל דכיון דבדלועין יוכל להיות ביום השבת תוספות מרובה משום דגדלין מהר להכי אף בניתוסף מעט לא בטל. ועוד נראה דיש לחלק בין פרי לבהמה דבפרי כיון שהיה לו חולה מבעו"י א"כ למה לא תלשה מבעו"י דהא פרי אינה מתקלקלת. וע"כ דהניחה כדי שיתוסף ויגמר בישולו א"כ מש"ה לא בטל דדמיא למבטל איסור לכתחילה אבל בבהמה איכא למימר הא רלא שחטה מאתמול משום דחייש למיכמר בישרא כמ"ש רש"י בר"פ אין צדין דמה"ט שחיטה מותר ביו"ט ותלישה מן המחובר אסור ביו"ט ואין כוונתו משום התוספות להכי בטל וכדעת המרדכי. ברוך ד' החונן דיעה לאינו הגון כמוני בן מרדכי [הוא ניהו אא"מו נרו יאיר המופלג בתורה וביר"ש] לישב דברי המרדכי להך דינא דסי' ש"כ והובא גם ברמ"א ביו"ד סי' ק"ב) שלא יהיה סתירה לדבריו מתוס' בב"ק ומגמרא דנדרים ד' נ"ח ולא מהך דינא דרמ"א בסימן שי"ח והכל על מקומם יבוא בשלום ודו"ק:
(הג"ה ב' שייך לסוף אות ד')
(יב)
וכ"ז הוא להרא"ש והרשב"א בחי' לשבת אבל רש"י פי' בשמעתין כי מהפך בהתירא מהפך שהאיסור בטל ברוב וכן בר"נ והעיטור כתב בפירוש דביטול דשמעתין הוא לענין טילטול מכלל דס"ל דאף מוקצה דשמעתין אינו אסור בהנאה. ובאמת כי מהפך בהו כבר אינם נכרים וכ"ה בהגהות שם סי' תק"ז ומקרי מקלי קלי ולא משום טילטול מן הצד ובזה מיושב דברי המג"א בסי' תק"ז יעו"ש. ולדידהו יש להביא ראיה לדברי המרדכי מדלא פריך להנהו פירכי בשבת דף כ"ט כמ"ש הצל"ח אבל להרשב"א בשבת שכתב דהיתר טילטול הוא מחמת דהוי טילטול מה"צ. מוכח דמוקצה דשמעתין אסור בהנאה וכדכתיבנא. וכן הר"מ מרוטנבערג בטא"ח סי' תרע"ז הזכיר בפירוש שאין נהנה מהם אלא אחר ביעורן משמע דשמעתין משום איסור הנאה הוא וכן הב"ח בשם רשב"ם כתב בהדיא דשמעתין משום חימום דהויא הנאה אבל עכ"פ במוקצה בעלמא דליכא גזירה דשמא יתלוש לא מוכח לדידהו ויכולין לסבור דשרי בהנאה. ודע כי מצאתי בא"ז גורם ולר"א דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן אין מבטלין מאי איכא למימר וזה מוכח בהדיא דלא כהרא"ש וגם לפי דבריו יתיישב היטב הלשון מאי איכא למימר אבל יותר נראה דט"ס הוא שם:
אחר כתבי כל זה מצאתי להגר"ז בשו"ע שלו סי' תק"ז ובק"א סק"ד הרגיש בחילוק זה דמשום שמא יתלוש צריך לאסור אף בהנאה דממילא כדי שלא יתלוש בשביל הנאתו, אלא דדחה זאת ועיקר ראייתו ממ"ש המלחמות פ"ג דביצה וה"נ אמרינן בגוי שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת פי' שהרי שנינו מאכיל אחריו ישראל] ואסורים בטלטול כדין מוקצה אלא בין ביו"ט ובין בשבת אסורים משום מוקצה לדעת הרב (רש"י) או שהן בכלל גזירה של פירות הנושרין דהוא משום שמא יעלה ויתלוש [לדעת הרי"ף] עכ"ל. הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אשור ליהנות ממנה הנאה הבאה מאליה כו' ואף שבמ"ש הרמב"ן דאף בגוי שתלש עשבים שייך שמא יתלוש הוא עצמו סותר את דבריו בפט"ז דשבת וכמ"ש הר"נ בשמו. מ"מ בדין זה דמשמט מדבריו דפה"נ מותרים בהנאה אינו סותר את דבריו כלל ומטעם זה התיר בפנים להשתמש ולהתחמם נגד העצים עייש"ה ותמוה לפע"ד דאדמייתי מדברי הרמב"ן בביצה לוכח איפכא מדברי התוס' ריש ביצה ובשבת דף קכ"ב ובחולין דף י"ד ובעירובין דף מ' והרמב"ן והר"ן ס"פ כ"כ שהקשו בעו"ג שהדליק את הנר ועשה כבש לצורך עצמו אמאי מותר להשתמש לאורו ולירד על הכבש ליגזור שמא יעשה הישראל בעצמו כי היכי דגזרינן בפירות הנושרין שמא יתלוש עי"ש הרי דאי הוה גזרינן שמא יתלוש הוה אסור להשתמש אף לאורו ולירד על הכבש אף דלא הויא טילטול כמ"ש הר"נ שם והוא הנאה דממילא וא"כ לפי הבנתו הרי הרמב"ן סותר עצמו גם בדין זה. ועיין בחי' הרשב"א הקשה בהדיא על ליקט עשבים לעצמו דיתסר משום גזירת פה"נ ואף דבגמרא מוקים לה דקאי באפה ואינו מאכילה בידים ועוד דלפי הבנתו בדברי המלחמות בביצה שהתיר בעשבים שתלשן להאכיל לבהמה משום דלא עביד מעשה ואפ"ה אסור בטילטול משום גזירת פה"נ. אלמא דגזירת שמא יתלוש אוסר בטילטול מצד עצמו אף דלא הוי מוקצה דהא חזיא לבהמה. ותימא דהא הרמב"ן כתב זאת לשי' הרי"ף דל"ל כלל מוקצה דמחובר וטעם איסור יש במינו במחובר הוא משום שמא יתלוש ולהכי הוצרך לומר גם בעשבי' טעם זה עיי"ש. והרי"ף עצמו כתב שם והא דיש במינו במחובר אסור לא מבעיא באכילה דאסור אלא אפילו לטלטלו נמי אסור דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא ע"כ, הרי בהדיא דמשום גזירת פה"נ לא נאסר בטילטול אלא כיון דלא חזין למידי ממילא אסורים בטילטול ונראה דזה כוונת הרמב"ן מ"ש דהרי"ף רומז בטעם פה"נ משום שמא יתלוש ולא משום מוקצה דאי הוה הטעם משום מוקצה הוה אסורין בטילטול מצד עצמן] וא"כ עשבים שתלשן עכו"ם דמותרין לבהמה וקיימי להכי מאיזה טעם יהיה אסורין בטילטול דהא כל עיקר הטילטול לא נאסר להרי"ף אלא משום דלא חזיא למידי והכא הרי הן מותרין לדבר שעומדין לשתרי לטלטלן ע"כ נלפענ"ד בכוונת המלחמות דהר"נ בשבת כתב בשם הרמב"ן דלא גזרו שמא יתלוש אלא דוקא בדבר הנושר מעצמו אבל לא בדבר הנעשה ע"י עו"ג. ומ"מ בפירות האילן דעבידי דנתרי אפי' אם תלשן עו"ג אסורים דלא פלוג רבנן אבל עשבים שאין דרכן ליתלש מעצמן לא הויא בכלל גזירה זו אלא כיון דאין דרכן ליתלש אסורין משום מוקצה דאין דעתו עליהן כלל ע"ש. אולם בביצה מצדד לומר להרי"ף דל"ל כלל מוקצה מחמת איסור היכא דלא דחיה בידים אף דאין יושב ומצפה כלל להכי הוצרך לחדש דאף עשבים הויא בכלל גזירת פה"נ כיון דהוי דבר הבא ממחובר. וכן מצאתי בחי' הרמב"ן שם וז"ל ואפי' עשבין שתלשן עו"ג לעצמו בכלל. משום דבכל הנתלשין מן המחובר גזרו גזירה זו וי"ל בעשבים דמשום מוקצה הן אסורין כו' עכ"ל. ואין זו סתירה כמו שחשב הגר"ז כי ידוע להמעיין בדברי הרמב"ן כי לא פסיקא ליה סברא זו אי לא אמרינן מוקצה באין יושב ומצפה כמ"ש בעצמו וכותב פעם כך ופעם כך ולפ"ש בביצה הוכרח לומר דאף דעשבים אין דרכן ליתלש אפ"ה הויא בכלל גזירה דנתלשין מן המחובר וכולה חדא גזירה היא, אולם זה מודה גם המלחמות בביצה דבעשבים עצמן כיון דאין נתלשין מעצמן ליכא גזירה דשמא יתלוש אלא דמ"מ הן נכללין בגזירת פה"נ. וס"ל להרמב"ן דפירות הנושרין מותרין הן לבהמה. חדא דמסתייה אי אסרת לי' לאדם שוב לא יתלוש פירות העומדים לאדם בשביל בהמה ועוד דכיון דלא שכיח להאכיל לבהמה לא גזרו בזה רבנן ועוד דבשביל בהמה אינו מתאוה כמ"ש התוס' לחלק בכה"ג ואינן אסורין אלא לאדם ומש"ה אסורין גם בטלטול דכיון דעומדין לאדם ולא קיימו לבהמה כמ"ש המג"א בסימן ש"ח ס"ק נ"ו. וכיון דעשבים אינם אסורין אלא משום דהוי בכלל גזירת פה"נ א"כ לא חמירי מינייהו ומותרין לבהמה ולא נאסרו אלא בטילטול כדין פה"נ. ועוד דאפ"ל דהרמב"ן מפרש דמיירי בגוונא דגם מהמחובר היתה יכולה לאכול כמבואר בחי' לעירובין ובר"נ בשבת. וא"כ כיון דאסרת ליה לטלטל וליתן לפני הבהמה לא אהני ליה התלישה כלום ואדרבא מגרע גרע דבעודן בחיבורן היה שרי להעמידה בסמוך לו ועכשיו אינו רשאי אלא לקום באפה מרחוק כמבואר בסוגיא שם להכי לא גזרו שמא יתלוש ואף דבליקט לצורך ישראל גזרו אף בכה"ג לדבריהם היינו משום דשבות דאמירה לעו"ג קיל וכיון דעכ"פ נהנה פורתא גזרינן שמא יאמר לנכרי. כמבואר בדבריהם אבל למלאכה דאורייתא לא חיישינן בשביל הנאה פורתא דאינו טרוד בשביל כך. ראיה לדבר מהא דמעמיד בהמתו על המחובר ולא חיישינן שמא יתלוש כיון דהוי דאורייתא ועל המוקצה אסור להעמידה דכיון דהוי דרבנן חיישינן שמא יטלטל בידו כמ"ש רש"י בעירובין (דף ע"ט ע"א) עי"ש. ועוד דדומה למ"ש בסוכה (דף ל"ז ע"ב) אתרוג במחובר אסור להריח בו הדס במחובר מותר להריח בו. דכיון דיכול להריח אף במחובר לא גזרינן שמא יתלוש ואף דודאי נקל לו יותר להריח בתלוש. אפ"ה בשביל הנאה פורתא לא טריד ולא אתי למתלש. ועיין סי' רנ"ג ס"א ואם שכח ושהה אם הוא תבשיל שבישל כל צרכו מותר ואפי' הוא מצטמק ויפה לו כיון דהיה ראוי לאכול בלא"ה עייש"ה. (אבל במעמיד כיון דהוי איסור דרבנן גזרינן) ומטעם זה נראה דאף אתרוג שנתלש בשבת וביו"ט אסור להריח בו דלמא אתי לטלטלו כי היכי דגזרינן במעמיד על המוקצה ודלא כהגר"ז ואפילו אם נסכים לדבריו דמותר להריח אפ"ה אין ראיה מזה לענין להתחמם נגד העצים דהתם טעמא משום דהיה יכול להריח אף במחובר אבל בעצים שנשרו לא היה יכול להתחמם נגדן במחובר וא"כ ה"נ כיון דהבהמה יכולה לאכול במחובר לא גזרו בזה אבל לטלטל אסרו דאי הוה שרי לטלטל א"כ מהני ליה התלישה וגזרינן שמא יתלוש, ועוד דכיון דהתורה התירה להבהמה לאכול מהמחובר ואף חכמים לא אסרו בזה עיין באש"ל סי' שכ"ה סק"ט. האיך ניקו אנן וניגזור בנתלש שלא לצורך ישראל. איך שיהי' עכ"פ מוכח בהדיא מכל הראשונים שהקשו דיאסר להשתמש לאור הנר דומיא דפה"נ דהנאת אדם בדבר שלא הי' יכול ליהנות ממחובר אסור בפה"נ אף בהנאה דממילא משום גזירה דשמא יתלוש. וה"ה בעצים שנשרו דבהו גופא איכא הגזירה דהא נשרו מעצמן. והא דשרי הרמב"ן לירד על הכבש אף בנעשה מעצים שנתלשו בשבת. ע"כ צ"ל דעצים הראוין לעשות כבש אין דרכן ליפול מעצמן והוי דומיא דעשבים דליכא גזירה דשמא יתלוש לדברי הרמב"ן בשבת. ואין איסורם אלה משום מוקצה ומותר בהנאה דממילא ואפי' לדברי הגר"ז שתופס דגם עצים דרכן ליפול מעצמן. אפ"ה כיון דהנאתן אינה אלא ע"י נכרי שעשה הכבש תו הוה כדבר שאין דרכו להיות ממילא ושרי ובעת שהן עצים בעלמא מותר לישב עליהן דלא חשיבא הנאתייהו למגזר משום הכי. ומה"ט ניחא מה דמשמע בביצה דף ד' דמותר לסמוך כרעי המטה על ביצה שנולדה אם אינו מטלטלה כמ"ש הגר"ז באות י' [ולפלא על הגר"ז שלא הביא ראי' מזה לדבריו] ואף למ"ד משום פה"נ דאין זה הנאה חשובה למיגזר מש"ה. וגם לתי' קמא שכתבנו ניחא דכיון דבפה"נ גופא ליכא הנאה דסמיכה תו גם בביצה דלא נאסר אלא משום חדא גזירה לא נאסר הנאה זאת. ואין להאריך בזה כי מוכח בפירוש מדברי הרמב"ן דמטעם מוקצה אתי עלה אלמא דאין דרכן ליפול מעצמן דהא הרמב"ן דייק היטב בתחילה לחלק דבדבר שדרכו ליפול מעצמו ליכא מוקצה ואיכא גזירה דשמא יתלוש. ודבר שאין דרכו ליפול מעצמו אסור משום מוקצה וליכא גזירה ובכבש הזכיר הרמב"ן מוקצה עיי"ש: