דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן לא
מה שהשיב הרב הנ"ל
עמ"ש כת"ר על המג"א (בסי' ש"ט סק"ו) ע"ד מהרי"א שכ' דאם מניח חפיצים בתיבה דרך אקראי מחמת שאין לו מקום פנוי בשולי התיבה מקרי ג"כ בסיס. והמג"א השיג עלי'. וכת"ר הביא ראיה לדברי מהרי"א מהא דמבואר בשבת (דף קכ"ה) דאף במניח לשם כסוי מקרי בסיס. ואם כן נהי דמחשבת כסוי לא מעלה כדס"ל לר"א דמשוי ליה כלי בזה. אבל עכ"פ לא מגרעה ודל מחשבת כסוי מהכא הרי עכ"פ לא הונחה לשם בסיס. אלא ודאי דכל שמניחו בכוונה הוי בסיס. א"ד כת"ר:
ולדידי אין זה טענה דטעם המג"א דלא הויא בסיס אלא במקפיד על מקומו דרוצה דוקא שיניח החביות תחת האבן. ול"ש לן אם כונתו לטובת האבן אם לצורך ולטובת החביות. מ"מ הוא מקפיד שיניח האבן על פי החביות (אח"כ מצאתי בשו"ת של הגר"ז כ' ג"כ בלשון הזה). (ועיין בתוס' שבת מ"ז ד"ה ואמר כו' ואבן שע"פ החביות הוה אמינא דהוא מתוקן לסתום פי החביות והחביות צריכה לה ולכך לא בטלה עכ"ל וצ"ל בכוונתם דהיא ממילא מתוקן ולא שתיקנו בידים. אבל עכ"פ מוכח מדבריהם דכל שהיא קביעות יותר טפי הויא בסיס) אבל מ"מ לא נעשה האבן כלי בשביל מחשבתו והוא מוקצה. ממילא הויא החביות שבקפידתו הונחה תחתיו בסיס לדבה"א. אבל ההיא דהניח חפיצים בתיבה דרך עראי ואינו מקפיד דוקא בסדר הזה שתתיישב בטוב אלא בדרך הזדמנות הניח האיסור למעלה. ואף שהוא בכוונה מ"מ אלו הי' מזדמן לו להיפוך היה מניח המותר למעלה. לכן לא הויא בסיס. דתרגום של כנו בסיסיה. אשר הוא מיוחד לזה בכוונה אבל אם מיחד דוקא שיניח למעלה אף מחמת דאין לו מקום אחר מקרי בסיס לכ"ע. ותדע לך דלא חלקו במניח מעות על הכר בין עני דאין לו מקום אחר ובין עשיר דיש לו מקום אחר ואף דבזה צדק כת"ר דראיית המג"א מתו' ריש ביצה אינו ראיה משום דהתם כו' ועוד דאין זה מניח בכוונה דאינו חושש להיכן יפלו עכ"ל. דהתם זורק כלאחר יד ואינו מניח בכוונה. אבל מ"מ להיפך אין ראיה מזה דמניח בכוונה אף דאינו מקפיד על מקומו הויא בסיס. וכן הרשב"א ריש ביצה האריך הרכה בקושיא דעצמות וקליפין. וסיים משום דלא חשיבי ואין מצניעם כלל. ואע"ג דהניחם על השולחן שלא יטנף הבית מ"מ לא לצורך עצמם הניחם שם ולא להצניעם מחמת חשיבותן כו' עיי"ש. אלמא דמטעם דהניחה על השולחן בשביל שלא יטנף הבית. מהדר הרשב"א לאסור. אלא משום דלא חשיבי. וא"כ ה"נ במניח שאין לו מקום פנוי יתסר דהא מצניען בתוך התיבה. ואף דבחי' המאירי שם. כ' ויש מתרצים שלא נאמר דין בסיס אלא במניח ע"ד בסיס. כההיא דאבן שע"פ חביות כו' ובכי הא כל שהוא מניח נעשה בסיס לדבה"א. אבל בזו לא הונחה ע"ד בסיס עכ"ל. אין ראיה להמג"א. דאפשר דכוונתם למ"ש הרשב"א ס"פ נוטל. וא"ת יעשה הפת או לקנא דמיא בסיס. וי"ל דאינו נעשה בסיס דכיון שכל עצמו לא נעשה כן אלא לזרקן. דומה למה ששנינו מסלק את הטבלא ומנערה. כלומר ובמקום שהוא רוצה שם לזרוק הקליפין והעצמות עכ"ל. וא"כ אדרבה לכאורה מוכח גם מזה. דאי לאו דעיקר הנחתן על השולחן כדי לזורקן הויא בסיסי אבל לפמש"כ ניחא דהיכא דמקפיד על מקומו. יהי' מאיזה טעם שיהי' אף לאצולי טינוף פסקינן (בשבת דף י"ב) דהיכא דמקבל לאצולי טינוף חשיב. וכן (בשבת דף מ"ג) גבי נותנין כלי לקבל ניצוצות ונותנין כלי תחת הדלף. דהוי בסיס לדבה"א כ"ז שהמוקצה שם דלא שרי לנער. או להגביה ולהוציא לחוץ. אף דמקבלם רק שלא ישרוף הבית. ובדלף שלא יטנף הבית. אפ"ה הויא בסיס לשעתו שלא להוציאן לחוץ. [ומה דקשה לדברי הרשב"א הנ"ל מבואר אצלי בחי' לאו"ח סי' רס"ה] מחמת דעכ"פ מקפיד שיפלו לתוך הכלי. וא"כ ה"נ אם מקפיד שיהי' העצמות והקליפין על השולחן הויא בסים. אי לאו הנהו טעמי שכתבו. אבל בנידון דתה"ד. דנעשה דרך הזדמנות. ולא איכפת ליה. אם הי' להיפוך רק דעכ"פ צריך שיניח אחד על חבירו נוכל לומר דלא הויא בסיס א"כ אין ראי' לסתור דברי המג"א. אבל ראי' לדברי המג"א ליכא משם. ומ"מ מצינו דוגמתו לחלק אף במניח בכוונה בתוס' שבת (דף ה' ע"ב) ד"ה אלא אר"י ותי' דלא אמר מחשבתו משוה ליה מקום אלא היכא דלא ניחא לי' בע"א כו'. אבל הכא אינו חושש אם יקבלנו בידו או בכלי אחר עכ"ל. ואף דשם הניח הבעה"ב בכוונה בידו של העני. לא מיקרי מקומו דטעם דבעינן עקירה והנחה ע"ג מקום ד' כתבו התוס' הטעם משום לא מקרי מקומו של החפץ ובזרק בפי כלב שרצונו שיאכלנו הכלב מקרי מקומו של החפץ. אף דהוא אינו לטובת החפץ. ובמ"ש כת"ר לדחות ראית המג"א מהמאור לא ביאר כ"צ. ותורף הדברים דבמניח לשם כסוי טעמא משום דהאיסור משמש לההיתר. כמו שהזכירו כל הראשונים משם הרז"ה [עיין במג"א סי' רנ"ט סק"ז ושי"א ס"ק כ"ג] אבל במניח דרך אקראי הרי מ"מ הכלי שמתחת משמשת להעליונה. והעליונה אינה משמשת כלום להתחתונה. לכן נעשית התחתונה בסיס. והויא כמניח לשם בסיס. ובזה נדחה גם מה שציין לסי' רנ"ט.
אולם מדברי המלחמות (פ' כל הכלים) משמע קצת כהמג"א. שכ' בהשגותיו על הרז"ה. ועוד דמניח ע"ד בסיס שהזכיר בבעהמ"א לא הזכיר בגמרא כלל ואינו. ואם אין דעתו לכסוי למה מניחה שם. וכי מתירא הוא מן האבן שלא יאכלוהו עכברים שהוא מניחה ע"פ החביות. כדי שתהא החביות בסיס לה עכ"ל. ולא משכח לה דהניחה ע"פ חביות מחמת שלא הי' לו מקום פנוי אחר. משמע דלא מקרי בסיס אלא דווקא דמקפיד על מקומו ע"פ החביות בגבוה מן העכברים. אבל אם אינו מקפיד אם למעלה או למטה לא מיקרי בסיס. אולם אין ראיה דהמלחמות יסבור כן לדינא. אלא שאמר לפי שי' המאור דכתב דדוקא בהניחה לשם בסיס. אבל לא לשם כסוי ובעי שתהא ההיתר משמשת להאיסור. אבל עכ"פ מוכח דהרמב"ן תופס בשי' המאור כן. אולם הבעהמ"א דמפרש בש"ס במניח לשם בסיס. ע"כ בכה"ג. וסובר דזה גרע מכסוי משום דהתם האיסור משמש לההיתר. ומצאתי בחי הרשב"א ריש ביצה שכ' ואבן שע"פ החביות לפי שהיא צריכה לבנין ואדם חס עלי' שלא תאבד וכן שלא תתקלקל ותשבר אם תעמוד במקום (רעוע) כאבני גזית ודומיהם עכ"ל. ומ"ש כת"ר בכנונא אגב קיטמא נכון הוא. ובתי' השני משום דלא הונח העצים ע"פ כל האפר. כיוון לדברי הפרמ"ג וחי' רעק"א על או"ח. עוד הקשה כת"ר לדעת הרמב"ן דסובר דאף בכסוי מיקרי בסיס מהטמנה דנוער את הכסוי. ויען כי תי' רבים נאמרו בזה. גם לפ"ד יתבארו ראיות להמהרי"א ולהמג"א. לכן איחד לזה מדור בפ"ע:
ב בהא דנוער את הכסוי ובפגה שטמנה בתבן. דלא אמרינן דנעשה בסיס. דעת הרז"ה משום דהאיסור משמש להמותר. והתוס' כתבו בדף קכ"ג משום דלא הי' דעתו להניח לכל השבת (והוא דעה השניה בשו"ע סי' ש"ט ס"ד) וכתבו שם. ואע"ג דכשוכח דמי משום דלא הי' להניח באותו ענין שיצטרך טלטול מן הצד. להכי אסרי רבנן וההיא דטמן וכיסה כיון דסגי בניעור דאפי' טלטול מן הצד אינו עכ"ל. [והא דלא הביאו ממתניתין דדף מ"ט דנוטל את הכסוי וגם היא קודמת. ועוד דלא יספיק תי' דשם לא סגי בניעור כמו שנראה מדברי התוס' בדף נ"א ד"ה או ע"כ צ"ל דהתם טעמא אחרינא איכא כמו שנבאר בדעת רש"י] יעו"ש היטיב בדברי התוס'. ונראה ביאור דבריהם דלא רצו לומר דכל הנך משניות דמתירין בשוכח אתיא כר"א בן תדאי. כמ"ש המהרש"א. דא"כ ר"נ פליגא אכולהו. ועוד מדקאמר הש"ס בדף קמ"א תנינא דלא כר"נ ומייתי מההיא דהקש שע"ג המיטה דל"ד כלל לדר"נ כמו שהאריך הרא"ש בפ' (כירה ס"ט) עיי"ש. ולא מייתי משניות הקודמות בהטמנה ומההיא דשוכח רבתרי'. אע"כ דכולהו אתיין אף כרבנן ועוד כמ"ש בראש הדיבור. דהא אפי' טלטול גמור שרי לצורך לטלטלו אגב היתר כי הא דמגביה את החביות. דזה הוי כטלטול גמור כדמוכח בר"פ נוטל הוציא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב. ושם מקשה הש"ס מהא דנוטל אדם את בנו והאבן בידו. אלמא אע"ג דשם לא הויא בסיס דהא התינוק לא נעשה בסיס לאבן. אפ"ה אסור להגביה התינוק משום דהוי כמטלטל לאבן טלטול גמור. ואפ"ה הותר בשוכח משום דלא רצו חז"ל לאסור משום צורך דבר המותר. וא"כ אף לרבנן דר"א בן תדאי נמי שרי. וע"ז כתבו דמיירי דהניח ע"ד ליטלה נהי דבסיס לא הוי ושרי לנער אף לרבנן. משום דדבר ההיתר גופא לא נעשה מוקצה כמ"ש רש"י (בדף קמ"ב ע"ב) בטעמא דאסור לנער את הכר במניח משום דנעשה הכר בסיס למעות ואף הכר אסור בטלטול עכ"ל. אבל עכ"פ אסור לתחוב בכוש משום דמטלטל לאיסור טילטול מן הצד דבזה לא היתירו רבנן מאומה. כיון דהניח לדעת. ולר"א כיון דטילטול מן הצד לא שמיה טילטול. ובסיס לא נעשה להכי שרי טלטול מן הצד. ולפ"ז להגביה ולהטות אסור אף לדידן בכה"ג כ"נ לכאורה. וכן הבין הגרע"א בחי' לאו"ח סי' ש"ט והקשה מדברי התוס' דדף נ"א. דהותר ליטול את הכסוי ולנער אף דמוכרח הוא להגביה כמ"ש המהרש"א שם עיי"ש תי':
ולענ"ד א"א שנסכים גם דברי התוס' שם בד"ה או שטמן כן דמצידה תברא דשם ע"ב בד"ה אינו נוטל כתבו דהיינו לרשב"ג אבל לרבנן שרי לטלטל האבן בידים א"כ ה"נ נוטל הכסוי בידים. עיי"ש וטעמא דהוה כפסולת בתוך האוכל דבטל הפסולת לזה. דשרי לבוררם וליטלם בידים מתוך האוכל ולא חלקו דע"כ לא שרי רבנן התם אלא בשוכח אבל הכא לא היה להם להניח לכתחילה באופן דיצטרך טלטול גמור. אע"כ כיון דלא הוה בסיס. והוא ל"צ להאיסור רק כדי לנערם מעל האוכל. ממילא בטיל דהוי כשוכח לגמרי. א"כ דון מינה דלרשב"ג דס"ל דבהיתרא טרחינן שם בשוכח ה"נ שרי הגבהה:
אולם באמת אינו מוכרח גם לדהתוס' דדף קכ"ג כן. וראיה דהא לרז"ה והר"ן הותר גם הגבהה בזה. כמ"ש המג"א בסי' רנ"ט סק"ט משמם. וטעמם משום דלא נעשה בסיס. ומצאתי מפורש בחי' הרשב"א ריש ביצה. שכ' הלכך במניח נעשה בסיס גמור. ובשוכח נעשה בסיס קצת והלכך אינו מסלק אלא מנער. אבל עצמות וקליפין כו' הלכך אין הטבלא בסיס להם כלל אלא מסלק את הטבלא כו' עכ"ל. (וע' סי' ש"ח סי' כ"ז) וע"כ דכ"ז מקרי טלטול מן הצד. כיון שאינו נוגע בידו בהאיסור ממש. כמ"ש רש"י בדף קכ"ג סד"ה מלמטה ואע"ג דטלטול עפר מן הצד הוא שאינו אוחזו ממש בידו עכ"ל. וכן כתב הבעה"מ ר"פ כל הכלים דכל דמטלטלין האיסור מצד ההיתר מקרי טלטול מן הצד. ולשי' ע"כ מוכרח הוא דהיא כתב דכל הנך משניות דמתירין בשוכח אתיא כר"א בן תדאי. וא"כ התם שרינן אף להגביה וצ"ל לפ"ד דהא דקאמר הש"ס בדף קמ"א תנינא דלא ממתני' דהקש כו' דמשנה ראשונה נקט וה"ה לכולהו דפ' נוטל:
ובזה יתיישב לי. במה דנתן המאור בס"פ במה טומנין טעם להתיר נטילת הכסוי אם טמן בדבר שאינו ניטל משום דדעתו ליטלו בשבת ולא סגי ליה בהך טעמא שכ' ר"פ כל הכלים. משום דהאיסור משמש לההיתר אלא משום דרבנן דר"א פליגי בזה ואסרו בכה"ג דהאיסור משמש ואמאי לא הביא הגמ' תנינא דלא כר"נ ממתני' דפ' במה טומנין הקודמת למתני' דקש להכי כ' שם טעם אחר
וכ"כ הא"ז אבל במקום שבא לטלטל דבר האסור וא"צ כ"א לדבר המותר בטלטול אלא שא"א לו לטלטל ההיתר אא"כ יטלטל האיסור אז מודה רב דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בפכ"ה הי"ד שני דברים אחד אסור לטלטלו ואחד מותר לטלטלו או זה על זה או זה בזה ובזמן שמטלטלין אחד מהן יטלטל השני אם הי' צריך לדבר המותר מטלטלו ואע"פ שדבר האסור מטלטלו עמו כו' כיצד פגה כו' עיי"ש. וכן העתיק בלשון זה הב"י בסי' שי"א בשם כל המפרשים. אלמא דכל שאינו נוגע באיסור בידו והוא עושה כן לצורך דבר המותר מקרי טלטול מן הצד וכן בדין כיון דצורך דבר האסור אף טלטול מה"צ אסור. אלמא דמקרי טלטול אלא דלצורך דבר המותר לא מקרי טלטול וא"כ אף הגבהה שרי. וכן יורה לשון התוס' בכ"ד ולשון השו"ע בסי' ש"ט ס"ד דהוי כשוכח לגמרי:
ואי קשיא דהא הוכחנו מר"פ נוטל דהוה כאלו נקיט אבוה בידיה וחייב חטאת כי הוציא בשבת צ"ל דשם מיירי בתינוק שיש לו געגועין ומחמת צער בכייתו נטלו אביו והתינוק רוצה דווקא לאחוז את האבן. ואביו מחמת שמוכרח להפיס דעתו. רצונו לשאת את התינוק עם האבן שבידו (ועיין בס' תפארת ירושלים) וכיון דרצונו לטלטל את האבן. להכי הוה כאילו מטלטל בידים. וכ"כ התוס' שם בד"ה תינוק א"נ תינוק חי צריך לכיס לטייל בו את התינוק עכ"ל. אבל גבי חביות ופגה והטמנה וכר אינו רוצה עכשיו כלל בדבר האיסור והרשב"א כתב דקסבר דכל דאינו צורך תשמישו לא בטיל לגמרי לגביה ע"כ] ובזה מיושב מה שהקשה הש"ג על שי' הרז"ה דכל היכא דהאיסור משמש להיתר לא נעשה בסיס. מההיא דאבן שבקרויה (דדף קכ"ה) דהתם רוצה גם עתה בהאבן להכביד את הקרויה ומה שאמרו בדף קמ"ב בכלכלה פחותה. היינו משום דהאבן גופא נעשה דופן כמ"ש בס' ש"ט ס"ב ולא כמו שנראה מהתוי"ש שם דההיתר מחמת דא"י לנערו עיי"ש. ובזה אדרבה מדויק מה שאמר ואם לאו אין ממלאין בה. ולא קאמר ואם לאו אין מטלטלין אותה דלטלטלה שלא לצורך המלוי דאז א"צ להאבן מותר לטלטלה. אך לשאר המפרשים א"ל דרבותא נקטא. היוצא מדברינו דלדעת התוס' הותר אף הגבהה בדעתו ליטלו. והא דכתבו התוס' (בדף קכ"ג) וההוא דטמן כו' כיון דאפשר בניעור כו' היינו לרבנן [וכן ללשון הרשב"א כיון דלא נעשה בסיס תו בטל האיסור לההיתר ומקרי טלטול מן הצד וטעמא דרבנן בפנה דהויא בסיס קצת וצ"ע כי צריך לי רב בשי' הרשב"א]:
ובדברי הר"ן מצאנו סתירה דבהטמנה ובפגה הסכים לשי' הרז"ה ואפ"ה מפרש באבן שע"פ החביות במניח לשם כסוי. ומצאתי שעמד בזה בתוס' רע"א. ובעז"ה למדתי מדברי הרשב"א ריש ביצה תי' לזה. דדווקא בהטמנה ופגה דהאיסור משמש לההיתר. וההיתר אין משמש לו כלום. דלא מנטרא הגיזי צמר על הקדירה. וכן הפגה אינו משמש כלום להעפר. אבל באבן שע"פ חביות נהי דהונחה לשם כסוי. אבל עכ"פ היא משתמרת עפ"י החביות והויא לה הצנעה. לפי שהוא חס עליה שהיא צריכה לבנין וחס עליה שלא תאבד וכן שלא תתקלקל אם תעמוד במקום רעוע כאבני גזית ודומיהם עיי"ש. וכן דייקו כל רבותינו הראשונים משום דההיתר אין משמש כלל להאיסור אבל בתרויהו משמשי להדדי אסור [ועיין בשבת קל"ט ע"ב דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועיה קא מכוונא:
ועתה חוזר וניעור ראיית כת"ר למהרי"א דמדחזינן באבן שהונחה לכסוי ע"פ חביות. אף דהנחתה לשם כסוי מעליותא היא דהא משמש האיסור לההיתר. ואפ"ה כיון דעכ"פ עתה החביות משמשת ג"כ להאבן. מחמת דהוא חס עלי'. אף דבוודאי יש לו מקומות אחרים משומרים להאבן. זולת המקום שע"פ חביות ועיקר הנחתו הי' לשם כסוי. בסיס לדבר האסור מקרי. א"כ כ"ש בנידון דחפיצים בתיבה אף דהנחתו מחמת שאין לו מקום פנוי בשולי התיבה. עכ"פ כיון דהוא חס להצניען והתחתונה משמשת בדבר זה להעליונה. והעליונה אינה משמשת כלל להתחתונה דוודאי בסיס מקרי. לכן המאור לח רצה לפרש במניח לשם כסוי משום דס"ל כהמג"א. ובזה נתחזקו דברינו מ"ש למעלה דהרמב"ן תופס בשי' המאור כהמג"א. עוי"ל בישוב דעת הר"ן דבהטמנה ובפגה דהם משמשי' מחממים ומרככים להאוכל ועוד כמ"ש כת"ר דהוא מפזר להמוכין על הקדירה הרי ניכר דהוא משמש להקדירה והאבן שע"פ החביות הרי אינו משמש כלום. ורק דמכסה. וגם החביות מחזיקו:
ומדברי תשו' הרא"ש כלל כ"ב למדתי דפי' טלטול מן הצד היינו שכל עיקר טלטולו עתה את ההיתר הוא כדי לנער האיסור. וההיא דר"פ נוטל דקרי ליה טלטול גמור משום דלא לנערו מכוון. לפ"ז הא דמטלטלין בשוכח לצורך מקומו חכמים התירו זה. וכ"נ מדברי רש"י בדף קמ"ב א' בד"ה ננקטינהו בידים כו' ולמה התירו לטלטל כו'. ובד"ה ברייתא כ' ושרי ליה רבנן לטלטלו האי אגב האי. ובד"ה אלא לצורך לפיכך לא התירו לו ליטלו עם המעות. ולפ"ז הא דקתני היתה בין החביות מגביהה. ופי' רש"י מגביהה ומסלקה מבין החביות ומטה כדי שלא תפול האבן על החביות וישברם. הוא ג"כ משום היתר חכמים לצורכו דהא הוצאתו מבין החביות. אינו לצורך ניעור. ובזה יתפרש דברי הגמרא מאן תנא דכל היכא כו' בהתירא טרחינן. כמ"ש רש"י בד"ה מאן תנא דקתני מגביה ומטה על צדה. כ' ולא יטול האבן משום דהוא איסורא ואע"ג דהשתא נמי מטלטל אבן בהדי חביות עכ"ל. וכ"מ מלשון הר"ן בחי' שכ' דתנאי דמתני' קא שרי כו' ולהניחה במקום רחוק. אלמא דמשום הגבהתה לחוד. לא היה מקשה כלום משום דהוי טלטול מן הצד אבל במה שמטלטלו להוציאו הויא טלטול גמור ומטעם זה קרי לההיא דמת הופכו ממטה למטה טלטול מן הצד משום דעוסק כדי לנערו ממטה זו למטה זו. ואפשר דגם דעת התוספת בשבת קכ"ג) כן. ולפ"ז נוכל לקיים דעת הגרע"א דאסור להגביה לצורך מקומו במניח ע"ד ליטלה. אבל מכ"פ קושיתו מההיא דנוטל אח הכסוי דמותר להגביה ל"ק דהתם הגבהת הכסוי הוא כדי לנערו דא"א לנער את הגיזין בענין אחר מקרי טלטול מה"צ ושרי אח"כ מצאתי (במג"א סי' שי"ד סק"ד) שכ' דלהרא"ש בצריך למקומו לא מקרי טלטול מן הצד:
ואנכי לא ידעתי שום משמעות. אבל מ"ש מתשו' הרא"ש נ"ל נכון. אבל כבר כתבתי דדברי התוס' שם ע"ב דכ' דלרבנן שרי לטלטל בידים כמו באבן שע"פ חביות סותרים לזה.
אולם דעת כל הפוסקים שהעתקתי לעיל. וכ"כ הרשב"א בחי' לשבת בגדר טלטול מן הצד שא"צ לטלטל את האיסור אלא מפני שהוא צריך למותר. וביותר לשון הרשב"א ריש ביצה שכ' דכל היכא דלא נעשה בסיס כלל שרי אף לסלק. מוכח דבכל אופנים מקרי טלטול מן הצד. וכן לשון הטור דמדמי לגמרי לשוכח. ע"כ דפליגי ע"ז. ולדבריהם הא דפריך הש"ס ולשדינהו היינו משום דכל היכא דמצי לשדות האיסור והוא מטלטלו נראה דכוונתו לטלטלו והויא כההיא דתינוק ואבן בידו דמקרי טלטול גמור. וכמו דההיא דמת דאסור טלטול מן הצד משום דכוונתו לצורך דבר האסור. וגם הא דפריך מאן תנא צריך לומר דטעמא דרבנן משום דבטל האבן והויא כפסולת בתוך האוכל דשרי ליטלו בידים. כמ"ש הרשב"א בחי'. ולרשב"ג לא התירו מאומה. ועיין (בר"נ פ' כירה) שכ' כיון דאינו מטלטל הקש מחמת שהוא צריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה ואי אפשר לו בלא טלטול הקש כו' עיי"ש. י"ל קצת וא"לי:
ובתשו' הרא"ש כתב בטעם דפגה דלא הויא בסיס משום דלא נעשית בסים אלא לצורך האפיה ולסלקה. ופי' הט"ז (בסי' שי"א) משום דאם תשהה יותר תתקלקל וצ"ל גם בהטמנה משום דמוכרח הוא לקחת למחר דאסור להטמין לצורך חול כאו"ח סי' תרי"ט. אבל באבן שע"פ החביות אפשר דלא יקח יין בשבת. וכ"מ בחי' הר"ן לשבת קכ"ג וכ' עוד וטעמא דרבנן דאסרי במכוסות לגמרי משום דנעשו כבטילת להם. וצ"ל דזה דלא כר"נ והוא עצמו הדר ביה.
ובזה יתיישב דברי התוס' והרא"ש בשבת דף מ"ד שכתבו דגם לרבנן דר"א בן תדאי שרי בכה"ג דמת דהא שרו במקצתן מגולין עיי"ש. ומעולם היה ק"ל דהא רש"י כתב דבמגולה מקצתה אפילו טלטול מן הצד ליכא שא"צ להגביה התבן אלא הגביה מקום המגולה והתבן נשמט ונופל. וכ"כ ברש"י (בדף נ"א) פה"ע ובמגולה מקצתה אין כאן טלטול שמצדדו והכסוי לופל מאליו. ואלו גבי מת ע"כ צריך להטות המטה עם המת ולטלטל. עתה מצאתי בדו"ח שהקשה ג"כ מההיא דפוגלא. אבל לפמ"ש הר"ן ניחא דגם רבנן סברי טלטול מן הצד ל"ש טלטול אלא דוקא במכוסות ומשום דבטיל אבל במטה לא בטיל למת דהא היא נראית:
אולם רש"י כתב (בדף נ"א) דגם בהטמנה הויא בסיס אף דמשמש לההיתר (וכ"כ גבי האבן שבקרויה דהיא בסיס) וגם הוא לשעה. ואם כן קשה מפגה שטמנה בתבן וי"ל משום דהתם התבן והגחלים אינם נסמכים על הפגה והחררה שנימא דהפגה והחררה נעשית בסיס להן:
והרמ"א כתב בסי' של"א ס"ח בהג"ה דאין באוכלין משום בסיס. אולם המ"א כתב דכוונתם משום דאין האוכל משמש. וראייתו ברורה מההיא דעירובין דף ע"ז דבכפה ספל אע"ג דאית ליה אוגנים וחבריה בארעא אפ"ה מותר ליטלו בשבת אם לא בדבר דבעי מרא וחצינא. הרי אע"ג דאינו אוכל לא נעשה בסיס עיי"ש. אולם אנכי תמה. אם כן לשיטת התוס' דתי' ההיא דפגה שדעתו ליטלה בשבת. אם כן אמאי צריך הש"ס לאוקמי דבעי מרא וחצינא לוקמא בשלא הי' דעתו ליטלו. לכן נראה דהתם לא הויא בסיס לדה"א כיון דהעפר אינו על עיקר הכלי אלא על האוגנים. כמ"ש התוס' בשבת והובא במג"א סי' ש"י סק"ז. אלא דאי הוה טלטול מן הצד שמיה טלטול. היה אסור להזיז העפר משום מוקצה (והא דהותר לטלטל שם במוכני אף בזמן שהמעות עליה היינו לדידן דס"ל דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. וכמ"ש מתחילה דכל דאין מטלטל האיסור עצמו הוי כמו טלטול מן הצד). ופריך בגמרא מפגה דמותר ניעור. ומשני דאית ליה אוגנים ומשום חופר כמ"ש רש"י שם. ואם כן אין סתירה משם גם לטעם זה דאוכלין לא נעשו בסיס. והא דשמן נעשה בסים משום דמעשה עץ שמש. ומצאתי להר"ן ז"ל בחי' לשכת דף קמ"ב ד"ה מלאה פירות כ' ואין הפירות נעשין בסיס לאבן ואפי' במניח עליהם לפי שאין דרך פירות להיות בסיס לאבן אלא האי לחודיה והאי לחודיה קאי וכן בתרומה טמאה דבסמוך עכ"ל. (והוא קושית המג"א בסי' ש"ט סק"ו) ואפשר כוונתו למ"ש הרמ"א דאין באוכלין משום בסיס. אם כן אפשר דגם דעת רש"י כן:
איברא דדעת רש"י בטמן וכסה צריכה לפנים. וז"ל רש"י (בדף נ"א ד"ה) הרי זה נוטל וא"ת יפנה סביבותיה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחזנה בדופנה ויטנה על צדה ויפול הכסוי כו' הא אוקמינן התם בשכח אבל במניח נעשה בסיס לדה"א והיכא דמגולה מקצתו אין זה טלטול שמצדדו והכסוי נופל מאליו עכ"ל. והתוס' הקשו מאבן ע"פ החביות דאסרינן אפי' להטותה על צדה. (וכן במעות שעל הכר אפילו אינו מניח אלא על מקצת הכר. הרשב"א בחי') וביותר לפמ"ש דבמניח אף החביות נעשה מוקצה. ואם כן ה"נ הקדירה אסורה בטלטול ומה זה טענה דהכסוי נופל מאליו. וזהו בכלל כוונת התוס'. ועוד קשה לר"ת דהא תנן נוער את הכסוי והן נופלות אפי' אין מגולות מקצתן עכ"ל. והנה על קושיא השניה כ' הב"י דרש"י תיקן זה במשנה שכ' נוטל את הכסוי שיש תורת כלי עליה. ואע"ג שהן עליה לא איכפת לן דלא נעשה בסיס להן שאין עשוי אלא לכסות שקדירה עכ"ל. כלומר דגיזין הללו לא להניחם לכסוי הקדירה נתכוון אלא להטמין הקדירה הלכך ל"ש למימר נעשה בסיס כמו באבן שע"פ חביות עכ"ל הב"י:
וביאור דבריו נראה דרש"י ס"ל כמש"כ בדעת המג"א דלא נעשה בסיס אלא דווקא במקפיד על מקומו שיניח זה תחת זה. הן לטובת דבר האסור. הן לטובת דבר המותר. אבל עכ"פ דבר המותר צריך לדבר האסור כמו באבן שע"פ חביות דהחביות צריכה לאבן לכסותה. להכי בגמרא דמיירי בכיסה להקדירה עצמה בדבר שאינו ניטל. הרי הכסוי צורך הקדירה לכסותה ולחממה להכי נעשית הקדירה בסיס להכסוי. אבל במשנה מיירי דכיסה להקדירה בדבר הניטל. ועל הכיסוי הניח הגיזי צמר אם כן הרי הכסוי לא צריך כלל להגיזי צמר דלא לחימומו הוא צריך והנחת הגיזי צמר עליו הוא לטובת הקדירה וגם הכסוי לא הונח על הקדירה כדי להניח הגיזי צמר עליו. אלא לכסות הקדירה דאף בלא הטמנה הוא מכסה אותו אלא דממילא מחמת שאינו יכול לכסות הקדירה באופן אחר הוא מניח על הכסוי. ואם כן הוי כדינא דהמג"א מחמת שהוא רוצה להניח חפיצים בתיבה ואין לו מקום פנוי מניחו על דבר המותר. אבל לא נתכוון להניח חפץ זה על חבירו אלא להניח בתיבה נתכוון ולא נעשה בסיס:
וכן נלמוד מדבריו דין מפה שהניחו המנורות עליה דלא נעשתה בסיס להמנורה. דה"נ דכוותיה דהמפה לא הונחה על השולחן כדי שתהיה תחת המנורה אלא רק לכסות על השולחן וגם המפה אינה צריכה להנרות. אלא דבע"כ הוא מניח המנורה על המפה ורק להאיר על השלחן לא לצורך המפה ולא נתכוון להניחם על המפה אלא רק על השולחן. וזהו דלא כט"ז סי' ש"ט סק"א. אבל בזה שמח לבי במה שמצאתי בדבריו שם. וא"ל כיון שהמפה מוכנת לצורך השולחן לא נעשה בסיס לנרות דהא כתב הב"י בשם מהרי"א כו'. ות"ל שכוונתי לדעתו בזה. לדמות הך דינא למהרי"א. מ"מ יש לחלק הך דמפה מהך דינא דמהרי"א והך דמפה עדיפא משום כיון דעיקר הנחתה לשמש דבר המותר אי אפשר שתיעשה טפילה לדבר האסור והוי כמו נוטל את הכסוי לפרש"י במשנה. ולפ"ז גם מפרש"י אין ראיה להמג"א. אך באמת גם בחפצים בתיבה עיקר הנחת החפץ המותר הוא רק שיהיה בתיבה ומי שיש דעה רחבה יכריע בזה שת"ל כבר עמדנו על דעת רש"י במשנה:
ובנידון קושיא ראשונה של התוס' על שיט' רש"י בגמרא דהא הקדירה עצמה נעשית איסור ואסור אף בניעור. י"ל דרש"י ס"ל כשי' בעהמ"א בפלגא היכא דהאיסור משמש לההיתר לא נוכל להפוך את ההיתר להיות איסור וגם האיסור אינו בטל לההיתר להגביה את ההיתר ולטלטל כיון דעכ"פ הונח לדעת. להכי בניעור דלא מטלטל כלל להאיסור שרי אבל להגביה אסור. אח"כ מצאתי בתוס' רע"א במשניות פכ"א אות קס"ו. כ"כ בדעת רש"י (אלא דהוא הסב גם כוונת רש"י במשנה לדעת זה. אבל האמת כמש"כ) מ' כל הכלים דף קכ"ה ע"ב ד"ה ל"ש דמותר לטלטל החביות והאבן עליה דקתני אם היתה בין החביות מגביהה כו' עיי"ש. משמע אבל ניעור אף במניח מותר משום דמיירי במניח ע"ד כסוי דהאיסור משמש לההיתר. ואם כן אף אנחנו נינקוט בשיפולו דרבינו הגרע"א ונגמור הדבר דאף דמסיים בש"ס אבל במניח נעשה בסיס כ' רש"י ואין מטלטל את החביות ולא כ' כמ"ש בדף קמ"ב ע"ב ואסור להטותה שאף החביות מוקצה משום דבמניח ע"ד כסוי לא נעשה באמת החביות מוקצה. אלא דהפי' נעשה בסיס היינו דלא הותר לטלטל ההיתר כדרכו מחמת דדבר האסור מונח עליה ולא בטלה האיסור אצלה כמו בשוכח ולא התירו חכמים כמו בשוכח. א"כ ה"נ מה דמסיים רש"י בדף נ"א בד"ה נוטל אבל במניח נעשה בסיס פירושו דלא נתבטל האיסור לההיתר או דלא התירו ואסור להגביה ההיתר מחמת דהאיסור מטולטל ועוד דהא הגבהת הקדירה הוי טלטול מה"צ כמ"ש לעיל בשי' רש"י דהא הוא כדי לנער הכסוי לכן אי לאו בסיס שריא. אבל בבסיס אסור דהוה כמטלטל האיסור ע"י דבר אחר שבידו כמ"ש בשו"ע של הרב סי' רנ"ט בקו"א סק"ג דאסור לדחוף המוקצה בדבר אף לצורך ההיתר. ועיין במג"א סי' רנ"ט סק"ח ובפגה שטמנה לא הויא בסיס כלל כמש"כ. אבל במגולה מקצתה האיסור אינו מטולטל כלל:
והרשב"א הביא פי' הראב"ד בהא דמגולה מקצתה נוטל ומחזיר דהיכא דמקצת פיה של קדירה מגולה לא נעשה האוכל בסיס לדבר האסור. וקדירה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. ותמה עליו דא"כ אף באין מקצתה מגולה האוכל עצמו לא נעשה בסיס והוי לדה"א ולדה"מ עיי"ש. וי"ל ע"פ מה דאמרינן בדף קמ"ב ע"ב ה"נ כיון דאי בעי מישקל לא משתקיל ליה יין עד דשקל ליה לאבן כפסולת מרובה על האוכל דמי עיי"ש בתוס' כיון שהאוכל אינו ניכר כלל עיי"ש. והנה בשו"ע סי' ש"י ס"ח מבואר דבעינן דדווקא שיהא דבר המותר חשוב טפי מהאיסור. [כן הוכיחו האחרונים דדיוקא קמא עיקר] וא"כ הכא דמדמי הש"ס לפסולת מרובה על האוכל [אף לפי' פי' התוס' דכל חד לא בטיל לגבי אידך ובפרט לשי' רש"י בביצה דף י"ד ע"ב] א"כ לא מקרי בסיס לאיסור ולהיתר. אבל במקצת פיה מגולה. דניכר האוכל תו לא הוי כפסולת מרובה והוי בסיס לאיסור ולהיתר ונכון בעז"ה:
ומה שהביא המג"א משק שיש בו מעות לא ידעתי דשם בשק שיש בו היתר ומעות. אבל המעות לא הונח על החפיצים. ומ"ש כת"ר בההיא דמטלטלין טמאה עם הטהורה דמיירי בשוכח. ואפ"ה בטמאה לחודא אסור משום דעומדת לכך וכ"מ מתוס' בד"ה ולישדילהו. לא הבנתי כוונתו איברא דבחי' הר"נ כ' כמ"ש כת"ר. אלא דאפי' נימא כמו שנראה בחי' הרשב"א. דגם שם צריך מניח. י"ל דמיירי במניחו מדעת לתוך הכלכלה אלא דהא דמונח הטמאה למעלה שכח. אבל מ"מ ראיית המג"א ניחא משום דסתמא קתני. ובש"ס לא אמר על זה ל"ש אלא בשוכח. כדאמרינן אמשנה שלאחריה. משמע דאף במניח מיירי אך כבר כתבתי בשם חי' הר"ן דאין דרך אוכלין לעשות בסיס באופן זה. או די"ל לפמ"ש התוס' דמיירי דמונחים בכלים קטנים. א"כ נוכל לומר דסל שבה הטמאה מונחת מקצתה על הטהורה ומקצת מהסל של הטהורה מוגלת. דיש ליטול קצת פירות ביד הרי פירות המגולין שריין. וא"כ הויא הסל הקטנה שהטהורה מונחת בו בסיס לדבר האסור ולדבר המותר ושריא. ומסתמא כן הוא דלא סדרן זה ע"ג זה כלבינים ומסתמא מגולות קצת. או אף דאינו יכול ליטול רק דנראה הפירות מעט. תו מקרי בסיס לדה"א ולדה"מ. כמ"ש בשם הראב"ד. וכמו שבארנו:
הנה בסי' הקודם בארתי. דבטעם היתר טלטול בסיס לדה"א ולדבר המותר. וכן בבסיס לדה"א לחודא בשוכח נחלקו קמאי להרז"ה ולרמב"ן בחי' שבת מ"ג [כפי אשר הבנתי מדבריו] וכן הרשב"א ריש ביצה שבאר להדיא דכל היכא דלא הויא בסיס כלל. שרי לטלטל כדרכו. וכן ללשון הרמב"ם והמפרשים שהעתקתי [בד"ה וכ"כ הא"ז] הטעם משום דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר. ופי' טלטול מן הצד. היינו כמו שכתב הרז"ה מן הצד של ההיתר. שאין מטלטל את האיסור בכוונה. מצד עצמו לצורך האיסור. אלא דממילא הוא מטולטל. ולהרא"ש בתשובה שפי' טלטול מן הצד. היינו שמטלטל את ההיתר רק כדי לנער האיסור צ"ל הא דמתירין טלטול גמור לצורך מקומו. היינו משום דהתירו חכמים האי אגב האי. וכ"ה דעת רש"י בדף קמ"ב [כמ"ש בד"ה ומדברי] ומדברי התוס' ס"פ כירה ור"פ נוטל. נראה דהטעם משום דבטל האיסור אגב ההיתר. ומצאתי בהגהות לב"שר סי' ש"ט שכתב דבטל האיסור לגבה והויא כאילו אינו בסיס רק להיתר מש"ה יכול לטלטלה. ואע"ג דממילא מיטלטל גם האבן הויא טלטול ע"י ד"א דשרי כשהיא לצורך דה"מ עכ"ל. הרכיב ב' הטעמים יחד. ופירש בטיל היינו הבסיסות להאיסור בטיל. אבל האיסור בעצמו לא בטיל. ועפ"ז ניחא הא דצריך לנער האיסור אם יכול לנער. כמ"ש שם דאם אינו מנערו הוה כמטלטלו לצרכו. אבל היכא דהאיסור לא חשיב כלל ובטיל. א"צ אפי' לנער כמ"ש המג"א בסי' ש"ח ס"ק נ"א בשם תשו' הרא"ש. אולם אף דמדברי התוס' בכירה דף מ"ז ד"ה הוה ואור"י דשיורי כוסות לא חשיבי למהוי הכוס בטל לגבייהו. אע"ג שאין היתר עמהן בכוס עכ"ל. אלמא אע"ג דשיורין אינן בטלין להכוס. אפ"ה מותר לטלטל משמע כדברי הל"שר. אבל מדברי התוס' שבת קמ"ב א' ד"ה לשדינהו שכתבו וא"ת תבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטילה אגב כלכלה מלאה פירות ע"כ. והתם הא התינוק בלא"ה לא הויא בסיס. דא"כ ליתסר אף אחר שזרק האבן. ועוד דהא לא אחזו בה"ש אלא דהטלטול אסור משום האבן עצמו כמ"ש שם רש"י ותוס' דהתירו טלטול שלא בידים. אלמא דמשום טלטול האבן קא אתינן שם ולא הוי טלטול מן הצד ואסור. אלא דהתוס' הקשו דלבטל האבן אגב התינוק כמו הכלכלה. אלמא דהאיסור עצמו בטיל ודלא כהל"שר. וגם בסי' הקודם בארתי דדעת התוס' בדף קנ"ג בפירוש טלטול מה"צ כתשוב' הרא"ש וע"כ דסוברים כשי' רש"י דחכמים התירו האי אגב האי. ומ"ש התוס' דלבטל פירוש דלבטל לענין זה דלשרי לטלטל את ההיתר. כמו שהתירו חז"ל הכלכלה ולהכי תרצו משום דא"צ כל כך טלטול התינוק ע"כ. כיון דמשום היתר חכמים היא לא התירו אלא לצורך תשמישו של אדם. אבל שלא לצורך נחוץ לא רצו להתיר וכדאמרינן לעיל דף קכ"ד בהאי פורתא לא מיעפש. וכן הזכירו כאן כי היכי דבטלו שיורי הכוס אגב הכוס כלומר להך מלתא דיהא מותר לטלטלו. ומה שכתבו בס"פ כירה דהכוס לא בטיל לגביהו. התם קושטא דמילתא נקטי. כיון דאין הכוס בטיל לגביהו ולא הוה בסיס התירו חכמים לטלטל האי אגב הכלי. ובזה עלו כל דברי התוס' לאחדים. ואין בינייהו סתירה. אבל אי באמת בטל האיסור מותר לטלטל אף בלא צורך מרובה כמ"ש התוס' בד"ה א"ה דתרווייהו מבטל לה ואין כאן טילטול מוקצה כלל. וכמו שהבאתי מהמג"א בסי' ש"ח דהיכא דבטלו אגב פתו א"צ אפי' לנער עי"ט:
והנה לטעם דהותר נראה כיון דלא אשכחן בש"ס היתר שוכח או בסיס לדה"א ולדה"מ כי אם לצורך גופו או לצורך מקומו אבל אם אינו צריך לדבר ההיתר רק מחמה לצל לא התירו דמנלן לבדות היתר מעצמינו. וראיה לזה ממה שכתבו התוס' דכיון דאין צורך כל כך טלטול התינוק אסור. ואם כן ה"ה מחמה לצל כמ"ש הרשב"א בדף קכ"ד ד"ה א"ר כו' בהאי פורתא לא מיעפש כלומר והלכך לאו צורך גופו מקרי אלא הו"ל כמחמה לצל. וא"ת א"כ לישתרי דהא כלי שמלאכתו להיתר אפי' מחמה לצל מותר. וי"ל דהכא רבה גרסינן עכ"ל. ומדלא תי' הרשב"א דמחמה לצל עדיפא מצורך קצת דמקלות להאי פורתא דהא אף כלי שמלאכתו להיתר אסור שלא לצורך כלל כמבואר בסי' ש"ח ס"ד. אלא ודאי דכיון דהותר אף מחמה לצל דלא הוה תשמישו של אדם כ"ש דמותר אפי' לצורך מועט. ואם כן דון מינה מדברי התוס' שכתבו דלצורך קצת אסור ה"ה מחמה לצל דאסור:
ובזה יתיישב לי מה שהקשה הגרע"א בדו"ח ובתוספות על דברי התוס' הנ"ל דתי' דמשום דאין צורך כ"כ טלטול התינוק משמע אבל אם היה צורך היה מותר מדינא אם כן אמאי כתבו התוס' בד"ה א"ה דהתירו חכמים משום סכנת חולי. ולהכי ס"ד דהמקשה דיתירו אף טלטול בידים דהא כיון דיש לו געגועין והי' צורך הוא מדינא מותר עיי"ש. ודע דכל דיני מוקצה כך היא דדבר שהיא תשמישו של אדם לא אסרו חכמים כמו בגרף של רעי ובמה דאינו תשמישו של אדם אף דהוי הפסד מרובה כמו להציל מוקצה מפני הדליקה אסור להרבה פוסקים. ומעתה יתבארו דברי התוס' דמתחילה הוה ס"ד דגמרא דנוטל את התינוק כדי לשעשע בו דהוה תשמישו של אדם. לזה הקשו התוס' דליבטל האבן לגבי תינוק. ולזה תי' דא"צ כ"כ טילטול התינוק והוי כמו מחמה לצל כמ"ש בשם הרשב"א. אבל למסקנא דמיירי דיש לו געגועין ונוטלו כדי שלא יחלה הוי כמו מחמה לצלי וכמפני הדליקה ואסור לפ"ש התוס' אי לאו דהתירו משום סכנת חולי ולזה הוי ס"ד דגמרא דאף בידים לשרי. הרי הוכחנו דלדעת התוס' לא הותר מחמה לצל:
עוד ראיה לזה מכולי סוגיא דמצילין תיק הספר עם הספר ואעפ"י שיש בתוכו מעות בשבת דף קט"ז וקי"ז דילפי רבנן מינה דמותר להפשיט או לטלטל את הפסח דמשמע משום צורך גבוה דהצלת הספר שרינן צרכי הדיוט אגב צרכי גבוה כמ"ש רש"י בד"ה תיק כו' ואעפ"י שיש בתוכו מעות ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן לצורך הדיוט ע"כ להגמר"א הקשה דהתם טלטול בעלמא הכא מלאכה גמורה דהפשטה מאבות מלאכות היא (לשון רש"י). וכן למסקנא ילפינן מינה היכא דשקיל לה בברזי. וכ' רש"י ד"ה כדאמרינן. ומייתי ראיה מחיק הספר דמתני' דמצילין מעות אגב הספר צרכי הדיוט אגב צרכי גבוה הואיל וליכא שהות למישדינהו וה"נ כו' דשקיל כו' ולאו מלאכה היא אלא שבות ע"כ. אלמא דעכ"פ שבות איכא במצילין. אע"פ שהוא בסיס לדה"א ולדה"מ. ויותר נראה ממ"ש התוס' בד"ה אדהכי כי משמע דאי לא מצי למשדי המעות הוה שרי להביא התיק שיש בתוכו מעות להציל בו ס"ת ע"כ. וילפינן מהא דמצילין תיק אע"פ שיש בתוכו מעות משום דלא אפשר למשדי המעות. דאהכי והכי נפלה דליקה של הספר. וקשה טובא הא התם כיון דבסיס לדה"א ולדבר המותר ולא מצי למשדי המעות הוה היתר גמור בלא צורך גבוה ולא שרינן כלל משום צורך גבוה. אבל בתיק שיש בו מעות גרידא אע"ג דלא מצי למשדי אפ"ה טלטולו איסור ברור ומנלן דשרינן משום הצלת הספר אע"כ דאף דבסיס לדה"א ולדה"מ לא שרינן מתמה לצל. וה"נ להציל מפני הדליקה כיון דאינו צריך לגוף הדבר להשתמש בו היום ורק משום כבוד שמים דספר שרינן להכי שרינן גם בתיק עם מעות גרידא (ואף דהסוגיא ההיא עוד נפלאה ממני במה דדחינן מתחילה מי דמי התם נעשה בסיס לדה"א כו'. והמהרש"א האריך שם וגם דבריו לא זכיתי להבין עד יערה ד' עלי רוח ממרום. עכ"פ מדברי התוס' מוכח כן) וא"ת משום דהתם רוצה ג"כ בהצלת המעות והוי כמו לצורך שניהן דאסור. אין זה טענה כיון דע"כ הוא מוכרח לטלטל מפני הצלת הספר מה אכפת לן בכונתו. הא בכולי סוגיא דשבת מ"ג התירו בצריך למקומו אף דכוונתו לצורך דבר שאינו ניטל. וכ"כ המג"א בסי' ש"ח סק"ח בשם הירושלמי כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל ע"כ. ואפשר לחלק דהכא לא שרי אלא א"כ אינו רוצה כלל בטלטול האיסור ולהכי בטל הוא והוי כמאן דליתא (ועיין במג"א סי' שי"א ס"ק כ"ד) אבל גבי מצילין הוא רוצה ג"כ בהצלת המעות וניחא לי' בטלטולם. וכ"נ מלשון רש"י וגם גבי תינוק הוא רוצה ג"כ בטלטול האבן כדי להפיס דעת התינוק (ויתבאר בדברינו אי"ה) אבל היכא דמטלטל ההיתר מחמה לצל ואינו רוצה כלל בהצלת האיסור ובטלטולו אפשר דשרי אבל עכ"פ נקוט מיהא מדברי התוס' דהיכא דעושה לצורך שניהן אף בגוונא דלא מצי לנער את האיסור אסור.
ובזה נשכיל ליישב דברי הגמרא בשבת מ"ג ע"ב איתמר מת המוטל בחמה רב כו' היכא דאיכא ככר תינוק דכ"ע לא פליגי. כי פליגי היכא דליכא כו' רב אמר הופכו ממטה למטה טלטול מה"צ ל"ש טלטול. והקשה הגרע"א (והיא משולשת בחבוריו) דאמאי לא הוי המטה עצמה במקום ככר או תינוק לפמ"ש באו"ח סי' שי"א דלאו רוקא ככר דה"ה כלי שמלאכתו להיתר להמטה עצמה הא לא נעשתה בסים כמבואר במג"א עיי"ש. ונ"ל דיעוין שם בתוס' ד"ה דכ"ע. ואור"י דיש לחלק דהכא עיקר הטלטול לצורך מת ול"ד לכל הנהו שעושה לצורך כר וחביות ולא לצורך מעות ואבן עכ"ל. אשר לכאורה סותר דיוקא דרישא דמשמע דלצורך שניהן מותר לדיוקא דסיפא דמשמע דלצורך שניהן אסור. וע"ש בתוס' שכ' וא"ש דהכא שרינן ככר או תינוק טפי מטלטול מה"צ ובפ' נוטל אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד ואסרינן לכ"ע ע"י ככר או תינוק שאר דברים שלא במת אע"ג דשרי טלטול מה"צ עכ"ל אשר דבריהם כמעט מיותרים כיון דלא חדשו דבר כי אם שטלטול מה"צ דמת גרע. וכבר מבואר זה בתוס' בפרט הארבעה תיבות "שאר "דברים "שלא "במת מיותרים לגמרי. ולפמ"ש ניחא דהא חזינן דבכ"מ אסור הטלטול לצורך שניהן אך במת עילה מצאו חז"ל להתיר היכא דהניח ככר או תינוק (מלבד דהתירו לכתחילה להניח ככר או תינוק) על המת צריך הטלטול גם לצורך ככר או התינוק מחמת שצריך לו או שלא תסרח מהמת המוטל בחמה. ואף דכוונתו גם לצורך המת דאסור בשא"ד אפ"ה במת הקילו. ועתה מדויקים דברי התוס' במה שכתבו דהכא עיקר הטלטול לצורך מת מחמת דאי הוה לצורך המטה ג"כ הוי שרי במת. וסיימו ול"ד לכל הנהו שעושה עיקר הטלטול לצורך כר וחביות ולא לצורך מעות ואבן ע"כ. דאי הוה כוונתו לצורך שניהן אסור. וזה שכ' התוי"ש דא"ש בזה במה דהתירו במת טפי ככר או תינוק מטלטול מה"צ משום דבכו"ת עושה הטלטול לצורך שניהן ובטלטול מה"צ עושה רק לצורך מת. ובשא"ד התירו טלטול מה"צ משום דהוא רק לצורך דבר המותר אבל בככר אסור משום דהוה לצורך שניהן ואסור בשא"ד. (ואף דבלא"ה י"ל משום דיכול ליטול הככר או תינוק יתבאר אי"ה) ובזה סר קושית הגה"ש דהכא מיירי דא"צ כלל להמטה דאי הוה צריך להמטה הוי שרי לכ"ע טלטול מה"צ כמבואר בסי' שי"א לדעת התוס' וגם המטה אינה מתקלקלת וגם דמיירי דאינו ירא מגניבתה. א"כ עיקר הטלטול הוא לצורך המת ואסור כי היכי דחזינן בשא"ד היכא דעיקר כוונתו לצורך דבר המותר הוי דבר האסור כמאן דליתא ה"נ גבי מת לחומרא אם עיקר כוונתו לצורך המת הוי דבר המותר כמאן דליתא. ועוד דאפ"ל דלא התירו חז"ל אלא היכי דצריך לגופו של ככר או התינוק. אבל לא מחמה לצל והמטה הא ע"כ א"צ לגופה כמו שכתבנו:
וחוץ לדרכינו י"ל אפי' אם נאמר דהתירא דכו"ת אפי' באינו צריך להם מאומה. עפ"י דמבואר בסי' ש"ח ס"ג דאפי' כלי שמלאכתו להיתר. לא הותר לטלטל שלא לצורך כלל חוץ מאוכלין ומסתמא גם תינוק דטעמא דכ' הר"נ גבי אוכלין משום דלא היה מתחילה בכלל הגזירה (שבת קכ"ג ע"ב) דכל הכלים אינן נטלין דאוכלין אינן בכלל כלים. א"כ ה"ה תינוק ולהכי מותר לטלטל גם את המת אגבן. משא"כ המטה מיירי דאינו צריך לה כלל. וא"כ גם טלטולה אסור והאיך נתיר לטלטל את המת אגבה. והא דמתיר בשו"ע ע"י כלי שמלאכתו להיתר מיירי דצריך להכלי וגופה אבל מ"מ בדעת התוס' מוכח כדברינו הראשונים. וכן מצאתי בהג"א פ' כירה ס"כ הג"ה ג' ומניח מדעת נעשה בסיס ואסור אפי' לצורך מקומה אבל בשוכח מטלטלה ועודן עליה כדאיתא פ' נוטל אבל מחמה לצל או שלא תיגנב אסור עכ"ל הג"א. וע"כ כוונתם דרוצה להציל את המטה מחמה לצל דהא מעות החמה אינה מזקת להם. ועוד דלצורך המעות מאן דכר שמיה. ועוד דהוה להו למימר כדי שלא יגנבו אי הוה קאי אמעות (כמו שהעתיק המג"א סי' ס"ט סק"ה מנער את הכר ואם עושה כן לצורך המעות שלא יגנבו אסור ב"י) וכן מ"ש אח"כ נ"ל דאסור משמע כן עיי"ש. ויותר משמע מהג"א דאפי' אם עושה רק לצורך המטה לחודא אפ"ה אסור דהא המעות אינם נזוקין מחמת החמה. מלשונו דלא הזכיר כלל לצורך המעות:
אולם לעומת זה מצינו להראשונים דפליגי ע"ז. והוא הרמב"ן בחי' לשבת דף קט"ז ד"ה ואע"פ שיש בתוכן מעות. יש מקשים וכי יש בתוכן מעות מאי הוי והתנן כלכלה והאבן בתוכה והוא שמלאה פירות כו' ול"נ דלאו משום איסור אלא משום הצלה כו' ואפי' למבוי שאסור להוציא שם עכ"ל. וכ"נ מחי' הרשב"א פ' נוטל אלמא דסברי דאפי' מחמה לצל מותר. ונ"ל דלטעמייהו אזלי דס"ל דהטעם דהותר לטלטל בסים לדבה"א ולדבר המותר משום דהוי טלטול מה"צ כמ"ש להכי שרי בכל גוונא (ואמת דלדברי הרשב"א ריש ביצה שכ' דאף בשוכח נעשה בסיס קצת נוכל לומר דלא הותר כי אם לצו"ג או לצורך מקומו) והא דאסרו ר"פ נוטל לטלטל את התינוק עם האבן משום דלא הוי צורך כלל. ובאמת במסקנא דמיירי שיש לו לו געגועין שרינן משום צורך ולא צריכין לומר דמשום סכנה התירו וכ"נ מלשון הרשב"א בחי' ר"פ נוטל שכ' נוטל אדם את בנו בגמרא מוקי לה בתינוק שיש לו געגועין. וכלכלה דלא שייך בה האי טעמא היינו משום דצריך לפירות שבתוכה ובלא"ה מוכח כן, עכ"ל. או אפשר כמ"ש בסי' ט"ז ד"ה ואי קשיא בשם ס' תפארת ירושלים משום דרצונו לטלטל גם את האבן כדי למלא רצון התינוק. אולם כבר רמזתי שם דהתו"יש שפי' בדף קמ"ב או בכלכלה פחותה דאבן גופא נעשה דופן לכלכלה משום דאי אפשר לנער האבן ולהכי שרי ולא משום דהאבן גופא נעשה היתר. ואף דרצונו הוא לטלטל את האבן כרי שלא יפלו פירות אפ"ה שרי משום דאף בטלטולו את האבן מכוון הוא בשביל הפירות ה"נ גם באבן עיקר טלטולו בשביל התינוק (ועיין מג"א סי' שי"א ס"ק כ"ד) ובזה נ"ל דנחלקו הפוסקים המובאים בב"י סי' של"ד ד"ה ומ"ש אי מתירין גם במעות עם אוכלין דתליא בזה אי דווקא משום צורך גבוה או דמדינא:
אח"כ מצאתי בשו"ע החדשים דפוס יאהינסבורג. נדפסה תשו' הגרע"א בסי' ש"י באחד שנתאכסן אצל עו"ג אחד בשבת וקראו יהודי אחד לביתו והיה אצלו תיבה עם מעות ואבנים טובות האם מותר לטלטל את התיבה מחמת שירא להניח אצל העו"ג. או דלמא כיון דאפשר לנער המעות אסור לטלטל ונכנס שם בחקירה. הא דמתירין לטלטל אם אי אפשר בניעור משום פסידא האם דוקא בהפסד דבר המותר. או אף בהפסד דבר האסור וה"נ הוא ירא פן יגנבו המעות. והביא דברי התוס' דשבת קי"ז דהיכא דמצי לשדות את האיסור אסור אף דיופסדו בדליקה. (וכבר הוכחנו מדברי התוס' דשם דאף בלא מצי לשדות את האיסור אסור. והטעם משום דלא הותר מחמה לצל. שוב מצאתי בדו"ח מהגאון הנ"ל שהניח דברי התוס' בצ"ע) ומפרש שם מחלוקת הפוסקים בב"י בזה. ולפענ"ד נראה כמ"ש. והביא עוד ראיה מהג"א פ' כירה דהתיר לתת כלי אשר יש בתוכו דבר היתר שא"א לנער תחת השמן המטפטף משום דאינו מבטלו מהיכנו מחמת דיוכל לטלטלו אגב ההיתר. אבל אם יכול לנער ההיתר אסור לטלטלו אף דאי אפשר לו לנער מחמת פסידא דשמן עיי"ש. ול"נ דלאו מהאי טעמא. דא"כ אכתי יכול לטלטלה לצורך מקומו דלא בעי ניעור כמבואר בש"ס. אלא ע"כ דטעמא משום דבאפשר לנער את ההיתר אסור לו לכתחלה לתת תחת השמן על סמך דיוכל לטלטלו אח"כ אגב ההיתר דהא הוא יכול לנער את ההיתר. בשלמא אם אי אפשר לו לנערו הותר משום הצלת השמן ואח"כ מותר לו לטלטלו. וביותר מה שהביא שם בסוף דבריו ראיה להתיר מתשו' הריב"ש והוא בשו"ע סי' רע"ט ס"ג דמשמע דאם הלחם שעל המנורה חשוב יותר מהשמן מותר לטלטלו אף דיכול ליקח הפח ולנער השמן. אלא ודאי כיון דמופסד השמן אף דהוא האסור שרי עיי"ש. תמוהין הרבה (א) דהא התם מיירי לצורך מקומו ולצורך מקומו א"צ לנער (ב) דהא בעור דולק אסור לנער את השמן משום מכבה וכיון דבשעת הדלקתו היה רשאי לטלטל את הנר אף בשמן כמ"ש המג"א בסי' רע"ו סק"י לא הוקצה הנר מעולם. (ג) דהא גם השמן הוא דבר המותר כמ"ש המג"א בסי' רע"ט סק"ה דרק השלהבת מוקצה. וידעתי כי יש לומר דהגר"עא ס"ל דזה לא הותר בצריך למקומו משום דהשמן אינו תופס המקום. ועיין ביד אפרים סימן רע"ז אבל מ"מ נ"ל כמ"ש. ובעיקר הדבר לענין שאלתו דרצה לטלטל את התיבה כדי שלא יגנבו ודאי אסור היכי דמצי לשדות את האיסור לכו"ע כמ"ש. כי הא מבעיא היכא דצריך לטלטל אח ההיתר לגופו והוא אינו יכול לנער משום פסידא דדבר האסור (ולזה אין ראיה מכל מה שהביא לאסור דהתם הטעם משום דהוי מחמה לצל או משום דהוי לצורך שניהן) מצאתי בזה מחלוקת האחרונים דהגר"ז בשו"ע שלו הזכיר אם יופסד דבר המותר. אולם החיי אדם כלל ס"ז ס"ג כ' בשם הב"ח דאף בהפסד דבר האסור א"צ לנער וכ"נ מדברי המג"א בסי' רע"ז ססק"ח לפי פי' האחרונים וכן פירש גם הגר"ז בעצמו. ומלשון הש"ס בדף קמ"ב דקאמר ולישדינהו ולינקטינהו וכ' רש"י לישדינהו לארץ כולן כו' וע"ז מתרץ בפירות המטונפין אבל אם היה באפשר לשדות הטמאה לחודא אפשר דלא מהני אף במטונפין אולם מלשון החו"ש שבת מ"ד שהבאנו לעיל דחקר מדוע לא מהני ככר או תינוק בשאר דברים וכן הרמב"ן והר"ן ס"פ נוטל. וכן התוס' בביצה דף כ' ע"ב כתב באמת דהיכא דלא היה אפשר בע"ש שרי ע"י ככר או תינוק. אשר לכאורה קשה ומה אם כבר מונח ההיתר והאיסור אם אפשר לנער צריך לנער כמ"ש דאסור לכתחילה להניח ההיתר כדי להתיר טלטול. אלא ודאי דוקא באין לו שום פסידא בניעור האיסור אז צריך לנער אבל אם יש לו פסידא או דיש לו שום צורך להוציא את האיסור מותר אף לכתחילה להניח ההיתר אי לאו מהנהו טעמי דכתבו מכל זה נוטה כדעת הב"ח. ואין בידי להכריע:
(ע"כ מהרב הנ"ל)