אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן כו

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן כו

סימן כה

לאו"ח סי' ש"ו מהרב ר' הענדיל נ"י

הדברים האלו ערכתי בע"ה בשנת התרמ"ב בעת באה השמועה אשר ממשלת תוגרמה פתחה את שערי ארם נהרים וארם צובה היא סוריא. לפני אחינו אנשי רומעניא ליתן להם אחוזות בלא מחיר ורבים מחובבי אה"ק התעצבו אל לבם על אשר נעל הסולטאן בפניהם שערי ירושלים וסביבותיה ונרפו ידיהם מעסוק בישיבת סוריא. לכן יצאתי לישע סוריא. והראיתי לדעת דלמי שהיכולת בידו מאנשי רומעניא אשר יש להם רשות מהממשלה דשם מצוה רבה לקנות שדות ובתים בסוריא (כמו בירושלים ודוחין שבות בשבת מחמת זה. ועדיפ' מכל המצות כאשר בא בארוכה בדברי בסימן זה. ועתה שלחתי לו את הדברים האלה להפיצם בשער בת רבים (כי גם זה בהלכות שבת) לזרז אתכם. אחינו היקרים אנשי רומעניא נא שימו לנגד עיניכם את המאמר המלהיב אשר יצא מפי רבותינו התנאים הקדמונים כל הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. אשר הוא כתוב במשנה סוף חלה ושנוי בתוספת' פ"ב דתרומות ומשולש בבריית' בגמ' פ"ק דגיטין (דף ח' ע"א) ולקמן בדברינו טרחנו הרבה למה נקטו כירושלים. ולא נקטו כארץ ישראל. וכעת נ"ל דאפשר דצפו ברוח קדשם בסוף הדורות בימינו אלה דעד עתה השתדלו ישראל לכונן הישוב בירושלים וסביבותיה. ועתה לא יתן הסולטאן לשבת שם לזאת באו להלהיב את לבותינו במאמרם הקדוש. דמצות ישיבת סוריא שוה כישיבת ירושלים כיון דלא נוכל לקנות ולהתישב בירושלים כמאמרם אחד המרבה ואחד הממעיט. ואם נתבונן על מעשה ד' נראה כי לטובה הוא לנו. כי כבר כתבו הרופאים כי השנוי הפתאומי כמו מחשך לאור גדול מזיק לאדם כמו שפירשו על המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים דהקב"ה מתחיל להאיר מעט מעט. וכן ברוחנים כמבואר בספרים ולכן אפשר דמטעם זה לא הצליח בידינו עד עתה לכונן את ישיבת א"י כאשר עם לבבינו מחמת כי רצינו להעתיק בפעם אחת מחו"ל לירושלים אשר היא קדושה בכמה קדושות אבל עתה נלך מתחילה לסוריא אשר היא ממוצעת בין א"י לחו"ל כמ"ש חז"ל בשלשה דרכים שוותה סוריא לא"י ובשלשה לחו"ל וחיש מהר נלך מעלה מעלה עד אשר נתישב בירושלים. וד' ימהר ישועה ויחיש גאולה ומה מאושר חלקכם אשר אתם הראשונים להשיב את ישראל לאדמתם חזקו ועלו וד' יכונן את ישיבתכם ויברך את לחמכם ואת מימיכם ויסיר מחלה מקרבכם ועינינו תחזינה בבנין ציון וירושלים במהרה בימינו אמן כי עת לחננה לפ"ק:

הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות שבת הלכה י"א הלוקח בית (או שדה כ"ה בס' פאת השלחן וכ"מ בגמ') בארץ ישראל מן העכו"ם מותר לו לומר לעכו"ם לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לעכו"ם בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב א"י לא גזרו בדבר זה וכן הלוקח בית מהם בסוריא. שסוריא כא"י לדבר זה עכ"ל. והנה מקור דבר זה הוא בגיטין דף (ח' ע"א) ת"ר בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לח"ל עפרה טמא כח"ל כו'. ובשלשה לא"י חייבת במעשר ובשביעית כא"י והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים. חייבת במעשר ובשביעית כא"י. קסבר כבוש יחיד שמיה כיבוש והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למאי הלכת' אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו אפילו בשבת. בשבת ס"ד כדאמר רבא אומר לנכרי ועושה ה"נ אומר לנכרי ועושה ואע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א"י לא גזרו רבנן עכ"ל הגמ'. וכתב רש"י משום ישוב כו' ולישב ישראל בה עכ"ל. ובאו"ח סי' ש"ו סי"א נזכר ארץ ישראל. וכבה המג"א בסק"כ וסוריא כא"י לדבר זה (רמב"ם פ"ו) דקדק וכתב לדבר זה דאלו מדינא סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובה כו' הן הנקראים סוריא ואינן כא"י לכל דבר כו' הכל בסוריא מד"ס כו'. מ"מ צ"ע דהא בריית' ס"ל דכבוש יחיד שמיה כבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן. אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש א"כ למה נדחה דרבנן מפני דרבנן. וביותר קשה דהא מסקינן ביו"ד סי' קנ"א דאפילו לכתחילה מוכרין לעו"ג בתים בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע כו' עכ"ל המג"א. ולענד"נ דטעם הרמב"ם משום דמאמר זה הקונה בסוריא כו' הובא גם במסכת חלה ספ"ד ואף דבאותו פרק משנה ז' מסיק דחזרו לנהג כר"ג דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש אלמ' דהוי הלכה אף למ"ד דל"ש כיבוש. וביותר דמבואר שם אריסטין הביא בכוריו מאפמיא (וזה היה בזמן הבית) וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסוריא כו' משמע דהיה מקובל להם מאמר הזה מדור דור בלא מחלוקת. וגם לשון הבריית' בגיטין והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס. והקונה שדה בסוריא כקונה כו' ולא קאמר (הקונה ב"ה) [לקנות בה'] כמו שאמר בתחילה לכנוס. משמע דזהוהמאמר עצמו שבסוף מסכת חלה ולכן אמרו בלשון רבותיהם שפי' עוד בזמן הבית וכיון דהש"ס בגיטין מפרש דאתיא להתיר שבות דשבת משמע דגם המשנה דחלה כוונתם לזה וכ"כ השנ"א שם דאתיא להתיר אמירה לעו"ג. ועוד דלשון המאמר דהקונה בסוריא ולא אמרו סתם דסוריא חשיבא כפרוארי ירושלים משמע דבא להורות דבר בשעת הקנייה ומזה מוכיח הש"ס בגיטין דאתיא להתיר שבות בקניית' וא"כ גם במסכת חלה ע"כ יתפרשו כן אף דס"ל שם להתנאים דכיבוש יחיד ל"ש כיבוש:

הן אמנם דיכילנא לומר דלהכי נקט הקונה בסוריא עשום דבאריס בשדה של עו"ג פטור בסוריא כמבואר שם במ"ז. אבל עיקרו בא להורות דחייבת בתרומה ומעשרות כמ"ש הרמב"ם שם בפי' המש'. וכ"נ שרמז זה הג"רא ביו"ד סימן של"א סק"ג ושמחתי שכוונתי בעז"ה מדעתי] והא דמפרש הש"ס בגיטין על לשון הברייתא דשם דאתיא להתיר שבות הוא מתרי טעמי חדא דהא כבר מבואר שם דחייבת במעשרות כא"י. ועוד דהא ההוא תנא ס"ל דכיבוש יחיד שמיה כיבוש. משום דקאמר חייבת כא"י משמע דבכל הדינים הויא כא"י אף באריס ובקונה פירות דהא קיי"ל אין קנין לעו"ג. ועוד דאי אריס פטור בסוריא הו"ל למיחשב בין הדברים דשוין לח"ל וכדמחלק שם לענין עפרה טמא. [ובזה מיושב מה שדקדק בכ"מ ה"ג ואחריו הגר"א בס' של"א סק"ד על הגמ' דגיטין הנ"ל דדלמא מדרבנן. ומה שתירצו משום דנקט כא"י משמע דמדאוריית'. לא הבנתי דהא בסוף חלה נקט כירושלים וכן בתוס' פ"ב דתרומות הובא בהגר"א ס"ק כ"א אין תורמין מפירות א"י על סוריא כו' ישראל שקנה שדה בסוריא ה"ה כקונה בפאדרואר שבירושלים תורם ומעשר עליה [מפירותיה כ"כ המפרש] ואפ"ה לא הויא אלא מדרבנן וז"ל הרמב"ם הט"ו הקונה שדה בסוריא חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם כמו שיתחייב מה"ת הקונה בירושלים עכ"ל] אבל במתניתין דחלה דס"ל ל"ש כיבוש מפרשינין הקונה להורות דדוקא בקונה חייב. ולפ"ז הן אמת דהמאמר דהקונה בסוריא כקונה בפרואר שבירושלים. הוא מאמר מוסכם ומקובל. אבל עכ"פ נחלקו המשנה והברייתא בפירושו במה דנקט הקונה או דאתא למעוטי אריס וקונה פירות וקאי לענין תרומות ומעשרות. או דקאי להתיר שבות בקנייתו. ולפ"ז אדרבה נתחזקו עוד דברי המג"א כיון דהרמב"ם הביא מאמר זה לענין חיוב תרומות בפ"א מה"ת ומפרש הקונה למעוטי אריס. א"כ תו לא נוכל לדייק להתיר שבות. ויקשה דברי הרמב"ם דידיה אדידיה מה' שבת על הלכות תרומות:

אבל באמת הוא דוחק גדול לעשות מחלוקת בפירוש המאמר בין המשנה והברייתא ולא זה דרך התורה והשכל הישר. ועוד דאכתי קשה דאמאי לא מוקי הש"ס בגיטין דאתיא לאתויי דחייבת בבכורים כפשטת המשנה דסוף חלה דהביאו מאמר זה לענין בכורים. ואי משום דכבר נקטה הברייתא דחייבת במעשרות ובשביעית כא"י וא"כ ה"ה בכורים. דז"א דהא בכורים שאני ממעשר דהא בפ"א דבכורים מ"י סובר ריה"ג דאף מעבר הירדן דשוה לא"י לכל החיובים אפ"ה אין מביאין בכורים. ועיין בספר בית הלוי לאדמו"ר הגאון המרי"ד שליט"א אב"ד דק"ק בריסק יצ"ו חלק שני סי' נ' האריך להוכיח דאף למ"ד שמיה כיבוש אפ"ה סוריא פטורה מדאוריית' בבכורים א"כ שפיר איצטריך לתנא לאשמועינן דאף בבכורים חייבת ויהי' פירושו שוה למתניתין דסוף חלה. ואי משום לשון הקונה וכמ"ש מתחילה דלא אתי למ"ד שמיה כיבוש. דז"א דהא בבכורים אף למ"ד אין קנין אפ"ה פטור באריס מנכרי או בלוקח פירות. ואף אם המוכר בעצמו לקח פירות כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות בכורים הלכה ט"ו דדוקא בקנה אח"כ השדה מביא בכורים. והטעם נ"ל דהא עכ"פ יש לו קנין לעו"ג לחפור בה בורות שיחין ומערות. א"כ הרי אינה של ישראל המוכר רק דקיימא בקדושת ארץ ישראל וא"כ לא עדיף מאריס בשדה ישראל דפטור מבכורים [וי"ל אריכות דברים ברש"י ותוס' ס"פ השולח דלא כתבו כן] ומדטרח הש"ס בגיטין לאוקמי כוונת הבריית' להתיר שבות בקונה בית בסוריא אשר אף בא"י גופא לא נזכר ההיתר בפירוש במשנה ובברייתא כי אם במימרא דאמוראי בב"ק (דף פ' ע"ב) מכלל דיש להם הכרח מלשון המאמר גופא וכמשי"ת בדברינו בעזה"י] דבא להגדיל מצות הקניה ולהתיר שבות משום דאף דודאי דההיא דסוף חלה קאי לענין חיוב תרומה ובכורים. דבזה איירי שם. וכן בתוס' דתרומות שהובא לעיל בפירוש מסיק לענין תרומות. אפ"ה אי לענין תרומות בלחוד מיירי הוה ליה למימר הקונה שדה בסוריא הרי היא כירושלים. ולמה סיים כקונה בירושלים הרי בירושלים אף בלא קונה חייבת למאי דקיי"ל אין קנין לעו"ג להפקיע מידי תרומות. ואי לענין בכורים מיירי לא הוה לו למידכר הקונה כלל. אלא הו"ל לומר סוריא כירושלים. והוה ידעינן דבקונה מיירי דהא אריס פטור בכל ענין. ועוד קשה דלמה הזכיר כירושלים הו"ל למימר כא"י כדקתני בברייתא בגיטין חייבת במעשר כא"י. וזה תמיה עצומה ואי דלהפליג ולהחמיר בסוריא [כדרך חז"ל במקמ"ק] נקטו כירושלים הא לא מצינו שום חומר בין ירושלים לשאר א"י לענין תרומות ומעשרות אלא וודאי דבאו חז"ל להפליג ולשבח מצוות ישיבת סוריא ולקנות בה קרקע. ובזה א"ש דנקט ירושלים משום דישיבת ירושלים גדולה מישיבת שאר ארץ ישראל כמבואר בסוף כתובות דכופין להעלות מא"י לירושלים. [וכאשר האריך בזה בתשו' ח"ס סי' רל"ג ורל"ד. והובא בפ"ת סי' רנ"א] ונקטו חז"ל ע"ד הגיזום והפלגה דהקונה בסוריא הויא מצוה רבה כקונה בירושלים ולזה מפרש הש"ס בגיטין למאי הלכתא. דבאמת דאינם שוות ועוד דמשמע דבא להורות הלכה דנ"מ למעשה] ומשני לומר דהוה מצוה רבה דדחינן שבות דאמירה לעו"ג. אף דבשאר מצוות לא דחינן כמ"ש התוס'. ועוד דזה המאמר דהקונה שדה בסוריא כקונה בירושלים הויא מאמר כללי דשווין בכל מילי בקדושתיהן [לענין חיוב תרומות] ולענין מצות ישיבתן ובאמת הא בהא תליא דאם חמירה קדושתה איכא מצוה בקניית שדה שם וא"כ כמו דידעינן דהקונה בא"י ובירושלים דחינן שבות בקנייתו ה"נ בסוריא. ובזה לא יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי דשוין הן לכל מילי. ואף למ"ד ל"ש כיבוש כמו שהוכחנו דהא סתם מתניתין דחלה ותוס' דתרומות סוברים דל"ש כיבוש ואפ"ה הביאו המאמר הזה:

ועוד נ"ל בהא דנקטו כפרוארי ירושלים משום דעיקר הטעם דסוריא לא הוה כא"י ממש כמ"ש התוס' בגיטין והרמב"ם בשם הספרי ותוס' בע"ז (דף כ') דכל זמן שלא כבש כל ארץ ישראל לא היה לו רשות לכבוש ארצות אחרות וכן הביא הר"מ בדמאי פ"ו מי"א כי דוד עשה שלא כהוגן דהקב"ה אמר לו סמוך לפלטין שלך לא הורשת ואתה הולך ומכבש חו"ל שנא' ואת היבוסי יושב ירושלים לא הורישו עיי"ש. וכתב רש"י בספר שופטים דהי' מחוז בירושלים דנקרא יבוסי נמצא דלא הי' אז מצוה במה שכבש סוריא. אבל לכבוש את היבוסי דהי' בפרוארי ירושלים [כמ"ש הרמב"ם בסוף חלה דפי' פרוארי מגרש וכפרים] הויא מצוה רבה. והרי כתב הרמב"ם ריש תרומות דגם לקנות בממון הויא ככיבוש עיי"ש. לזה נמנו החכמים שהיו באותו הדור ועשו אותה כא"י מדרבנן כיון דכבר כבשה דוד. והוסיפו עוד דגם מצות כיבושה היינו לקנות שם קרקע מנכרי שקנה אח"כ מישראל [דבסוריא לכ"ע יש קנין לעו"ג להפקיע מידי מעשר והויא לכאורה כתחלת כיבוש]. אפ"ה הויא מצוה דבה ככובש בפרוארי ירושלים דהוא היבוסי והוא סמוך לפלטין. ולזה נשאר המאמר מקובל לחז"ל דהויא כקונה בפרוארי ירושלים אבל אינה אלא מדרבנן. וכמ"ק הלשון מפני שאמרו דמשמע דנאמר לדין אחר. איך שיהי' הלשון כירושלי' בא להפליג ולהעלות מצות הקניה. ושפיר פסק הרמב"ם בפ"ו מה' שבת דסוריא כא"י לדבר זה. ואף דעדיין לא נתבאר לנו דאמאי נקט הרמב"ם בפ"א מה' תרומותן כקונה בירושלים והוא מתוספתא דתרומות. וכן לעניא בכורים בפ"ב מה"ב נקט נמי כקונה בירושלים. והוא ממתניתין דסוף חלה. ואילו בפ"ו מה' שבת לענין קניית בית כתב וסוריא כא"י לדבר הזה. והוא מגמרא דגיטין. ולא נקט לשון הבריית' כירושלים ומצוה לישב:

ומה שכתב המג"א דהאיך דחינן דרבנן מפני דרבנן אין זה טענה דהא גם מצות ישיבת א"י גופא לדעת הרמב"ם בספר המצות לא הוי בזה"ז אלא מדרבנן אלא כיון דמצוה רבה היא. ובריב"ש סי' שפ"ז כתב משום שאינה מצוה לשעתה אלא מצוה המתקיימת לעולם ומצוה ותועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד נכרים כו' עכ"ל וכדהפליגו חז"ל בסוף כתובות ושקולה כנגד כל המצות להכי דחינן שבות ה"נ בסוריא:

ונראה דמחמת זה כתב המג"א דטעם מצות קנית בתים בא"י. הוא משום לאו דלא תחנם דנוהג אף בזה"ז והוי מדאוריית' כמו שנראה להדיא בעו"ג [דף כ' ע"א] וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"י מ"ה עו"ג ה"ו אין כל הדברים הללו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העו"ג כו' אבל כו' אסור להניחו לישב אפי' ישיבת ערעי עכ"ל [ותמיה על הפמ"ג באשל שכתב דמצות לא תחנם אינו נוהג בזה"ז. דהוא נגד הש"ס בע"ג ורמב"ם הנ"ל] וס"ל להמג"א דהא דס"ל להרמב"ם דישיבת א"י ל"ה אלא מדרבנן היינו דוקא לדור בה בשכירות או לקנות קרקע מישראל חבירו אבל לקנות קרקע מעו"ג הוי דאוריית' מלאו דלא תחנם:

אולם באמת לא נ"ל כדבריו דהא בש"ס דע"ג מפרש דאסור למכור להם משום דלא תתן להם חנייה בקרקע עיי"ש. ומנ"ל להוסיף עוד לאסור להניח לו קרקע הלא לא תתן משמע נתינה ממש ולא הנחה וגדולה מזו אמרו בגיטין [דף ע"ח ע"א] טלי גיטך מע"ג קרקע לא אמר כלום כתב רש"י משום דכתיב ונתן ובחולין [דף קל"ג ע"א] ונתן ולא שיטול מעצמו. והא דכתיב בבראשית [קפיטל כ' פ"ו] לא נתתיך לנגוע אליה. וכן ולא נתנו אלוקים כבר כתב רש"י שם לא נתתי לך כח עיי"ש. וכן דקדק הרמב"ם בפ"י מהעו"ג דבהלכה ד' על איסור מכירת קרקע כתב לא תתן להם. ובהלכה ו' בזמן שיד ישראל תקיפה בזמה"ב כתב אסור לנו להניח עו"ג כו' ומקרא דלא ישבו בארצך. ועוד דהא בש"ס ורמב"ם מבואר משום ישוב א"י [והוא מדרבנן לשי' הרמב"ם] ולא הזכירו לא תחנם דעדיפא דהוי מדאוריית' מכלל דליכא לא תחנם בזה. ולמותר האריכות בזה. ולפי"ז בין בא"י ובין בסוריא ל"ה אלא מדרבנן ואפ"ה דחינן שבות כמ"ש [בד"ה ומה]:

ועתה נשיב בעז"ה לישב קושיא השניה של המג"א דהא ביור"ד פסקינן דמותר לכתחילה למכור בתים לנכרי בסוריא. והוא דכבר כתב רש"י בפ' בהר [והוא מדחז"ל] דאין אדם רשאי למכור מאחוזתו אלא מחמת עוני. וג"כ כתב רש"י על פסוק וכי תמכר ממכר לעמיתיך דצריך למכור לישראל וע"כ מיירי ביו"ד באינו מוצא ישראל שיקנה. וא"כ לפמ"ש דהטעם משום ישוב א"י [דלא תחנם ליכא בסוריא] וא"כ כי היכי דדחינן ישוב א"י מפני דוחק מזונות או שאינו מוצא להשתכר או ללמוד תורה ולישא אשה דמותר לצאת מא"י לחו"ל מחמת כל הדברים האלו כמבואר ברמב"ם פ"ה מה"מ א"כ ה"ה דמותר למכור קרקע לנכרי מחמת זה אם אי אפשר לו בלא"ה אבל בא"י דאיכא ל"ת דלא תחנם בכל ענין אסור כמ"ש בספר פאת השולחן הלכות א"י סי' ש"ל סק"מ עיי"ש [אולם הראב"ד הובא בב"מ בש"מ [דף ק"א] לא כתב כן] וכ"כ הרמ"א באו"ח ס"ס תרנ"ו דבמצות ל"ת יתן כל ממונו קודם שיעבור עיי"ש. אבל מ"מ אם אפשר לו מצוה לקנות אף בסורי'. וכמה מצוות מצינו בכיוצא בזה למשל מצוה לכתוב ס"ת. ואפ"ה מותר למוכרה ללמוד תורה ולישא אשה. ולכמה פוסקים בס"ת של יחיד מותר למכור ואף למזונות. וכן ישוב א"י גופא לכתחילה מצוה לילך לא"י. ואפ"ה אם לא מיתדר לי' ואינו מוצא להשתכר מותר לצאת. אף אתה אמור על מצות קנית בית בסוריא דאף דמותר למכור מחמת דוחקו. אפ"ה באפשר ליה מצוה רבה לכתחילה לקנות ודחינן אף שבות:

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה