דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן יז
מה שהשיב הרב הנ"ל
עוד חוזר להעמיד דבריו אשר כתב דהרמ"א בסי' (רע"ט) מתיר לטלטל ע"י נכרי אפי' בשעה שהוא דולק והרעים עלי אשר כתבתי דהאחרונים העמידו אף אחר שנכבה דמאן ניהו. אחרונים א"ד. הלא המה הב"ח הובא דבריו בקצור בעטרת זקנים שכ' דכמה רבוותא ס"ל דמהני תנאי. והב"י סמך עליהם משום דהוה באיסור דרבנן והרמ"א לא רצה להתיר לטלטל בעצמו [ואפשר משום דמוקצה חמור והוי כעין דאוריית' כמ"ש התו"י ריש ביצה (דף ד') וכן מחמירין בכל ספק מוכן וטעם המחבר אפשר דכל ספק מוקצה אזלינן לקולא. ועיין מ"ש רבינו הגר"א בסי' (שכ"ה ס"ז ועי' תצ"ח ס"ג סקי"א בשם הרשב"א) ורק סמך ע"ז להתיר על ידי נכרי. וכן הבינו החיי אדם והפמ"ג ורש"ז בש"ע שלו. ובאמת המעיין בלשון הרמ"א יראה דאי אפשר לפרש בע"א. דבביאור נראה מלשון הרמ"א דאין נוהגין לטלטל ע"י עצמו אף אחר שנכבה. ועוד דהפי' דכתב כת"ר. דהרמ"א כ' הטעם דמועיל התנאי משום דאף בשעה שדולק נוהגין לטלטלו ע"י נכרי ולהכי אין בודל ממנו אף בה"ש, ל"נ דהלא התוס' כתבו בשבת (דף מ"ב ע"ב) ד"ה ואין נאותין דמשום דהוקצה למצותו אין לאסור לטלטל הנר בשעה שהוא דולק משום דאין זה ביטול מצוה במה שמטלטלו להאיר בו עכ"ל. וראייתם ברורה מהא דהוצרך הש"ס לומר משום דהוי בסיס לדבר האסור. א"כ אין זה ראיה מהא דמטלטלו דאינו בודל ממנו. הא ע"כ הוא בודל ממנו מכבוי ומהשתמש בו שלא להאיר. ודע דאפ"ה אסור לאחר שכבה דלא חזי למידי והו"ל כעצים ואבנים דאסור בהו הטלטול כמ"ש הגאון רע"א בגה"ש בשבת (מ"ב) אלא דוקא אם מותר להשתמש בהו אז מותר הטלטול. ועוד דמה שכ' הרמ"א דנוהגין להתיר לטלטל על ידי נכרי ואין בזה איסור אמירה לא"י הואיל והמנהג כך הוא כאלו התנה עלי' מתחלה ושרי עכ"ל. דאיזה איסור בא רמ"א להתיר, אי איסור דהוקצה למצותן. ומשום בזוי מצוה. חדא דכבר כתבנו בשם התוס' דאין לאסור מטעם זה טלטול. ועוד דלכאורה איסור בזוי מצוה אין נ"מ בין נוטלו מעצמו לבין מצוה לה"אי. דסוף סוף הרי המצוה נתבזה. ואם לא תימא כן אף ע"י עו"ג אין בזה איסור ברור. דאמירה לעכו"ם שבות דוקא באיסור דשבת ואף בדבר דאסור מדרבנן. אבל בשאר איסורין דמבעיא לן בב"מ פ' השוכר את הפועלים ולא נתברר אי מחמרינן גם באיסור דרבנן ומבואר ביו"ד הלכות כלאים. וע"כ דבא להתיר איסור בסיס לדבר האסור. [ובל"ז הא ע"כ יש בו איסור דבסיס לדבר האסור] ומה מהני בזה תנאי הא ע"כ הוא בסיס ולומר כמש"כ התוס' בשבת (דף נ"ח) ובכ"ד דאם אינו חושב שיניח כל השבת לא הוי בסיס לדה"א והובא בש"ע (סי' ש"ט ס"ד). א"כ בלא תנאי הלא אינו חושב שיהי' השלהבת על הנר כל השבת. [וע"כ נר שאני משום דאינו יכול לנערו בה"ש ועתה מצאתי בחי' הרשב"א ריש ביצה שדבר בזה] ועוד דאכתי אין מספיק להתיר טלטול כדרכו דהא כוונתו בשביל השלהבת והוא מטלטל גם השלהבת [ועיין ביצה ל"ט ע"א) אלא ע"פ דרך המג"א בסי' (רע"ו) וכת"ר לנ"ל כדברי המג"א. ואבאר קצת דיני התנאי ויראה כת"ר דאין שום סברא להתיר בעודו דולק ע"י תנאי. ונעתיק דברי התוס' דשבת (דף מ"ד ע"א) ד"ה מותר וא"ת מ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר"י מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כו' ונר נמי דעתיה שתכבה. וגם לר"ש נמי יועיל תנאי להתיר להשתמש מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהא דוקא בסוכה דעלמ' מהני תנאי ואיזה תנאי היינו שישתמש בהן אחר שתפול. ושוב לא אסח דעתיה מנייהו. אבל בסוכה דמצוה לא מהני תנאי זה דלאחר שתפול. אלא תנאי אחר דאינו בודל כמ"ש המהרש"א בביצה (דף ל' ע"ב עיי"ש) והיכ' דע"כ בודל והוא מצוה לא מהני שום תנאי. והרי נר שבת הוא מצוה כדאמרינן בשבת (דף מ"ה ע"א) הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו. וכיון דהוי מצוה אינו מועיל תנאי לכשתכבה כי אם תנאי דאינו בודל. והרי ע"כ בודל בה"ש משום איסור כבוי ומשום בסיס לדה"א וכמש"כ מתחילה כיון דלטלטלו בכדי [שלא להאיר] אסור בה"ש והוקצה למצותו. וכ"ת דהרי רש"י פי' התם ד"ה כעין שמן קאמינא. הוקצה לאיסורו כל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה. אבל סוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כ"ז מצותה עכ"ל. ולאחר הכבוי הוי כאחר החג דל"ש למיסר משום הוקצה למצוה. ואף דבסוכה אסרינן אף כשנפלה משום דהתם אכתי מחויב בסוכה. משא"כ הדלקת נר שבת אין לה שיעור. וסגי כשדולק עד שעת אכילה כמ"ש בסי' (רס"ג ס"ט) ועוד דאפשר דכבתה אין זקוק לה כמו בנר חנוכה. ולכאורה ראי' לזה מהא דמדליקין בפסולי פתילות ושמנים ביו"ט. כדכתבו התוס' בשבת (דף כ"ג ע"ב) ד"ה גזירה. וראיתם מדקתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. מכלל דבשאר שמנים מדליקין אף ביו"ט. ואי נימא דכבתה זקוק לה. א"כ ליתסר אף ביו"ט כדאמרינן בשבת (דף כ"א) פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול כו'. משום דקסבר כבתה זקוק לה. וכ' רש"י הלכך צריך לכתחילה לעשות יפה דלמא פשע ולא יתקן לה עכ"ל. אע"כ דביו"ט כבתה אין זקוק לה:
אך יש לדחות ראיה זו בקל. דבנר שמשתמש לפניו ועיקרו לשם תשמיש ועומד בבית. ליכא למיחש שמא יפשע. האיך שיהי' רש"י כ' בהדיא דלאחר הכבוי ליכא מצוה. ותו לא שייך לאסור משום דהוקצה למצוה כ"א משום מגוי דאתקצאי. וע"ז הקשו התוס' דיועיל תנאי דרוצה להשתמש אחר הכבוי דומיא דסוכה רעועה דעלמ'. וכן מוכח בהדיא במסכת ביצה (דף ל' ע"ב) דאית' התם אין נוטלין עצים מסוכה אלא מן הסמוך לה ור"ש מתיר ומוקי בגמ'. בסוכה דעלמ' ורעועה וכשנפלה. ואח"כ מסיים ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה. הרי בהדיא דאף ברעועה ונפלה אוסר ר"ש בסוכת החג. דבעודה קיימת בלא"ה איכ' איסור סתירה והטעם משום דאתקצי למצותה. ודוחק לומר דקאי איסור' אחוה"מ דליכ' איסור סתירה. וכ"נ מלשון רש"י שבת (מ"ה ע"א) ד"ה עד מוצאי כו'. וזה אפשר גם כוונת רש"י בשבת (דף מ"ה ע"א) ד"ה ושוין. אלמ' כל שעת מצותה נוהג איסור מוקצה שלה אע"ג דליכא איסור סתירה. עכ"ל דהא התוס' כתבו דכ"ז שהיא קיימת מדאוריית' אסורה. והא דאיצטריך לאסור מטעם מוקצה היינו כשנפלה. ובנר שבת מתיר ר"ש. אלמ' דאחר הכבוי הוי כאחר החג. ושפיר הקשו התוס' דיועיל תנאי לר"י כמו בסוכה דעלמ' [אח"כ מצאתי כן בחי' הר"ן] ותנאי פשוט דרוצה להשתמש אחר הכבוי. אולם מה דנקטו התוס' בקושיתם דיועיל תנאי לר"ש על זמן המטפטף בשעה שהנר דולק. לכאורה קשה דהא זה הוזכר בהדיא שם (דף מ"ה) לפי' התוס' דאסור לר"ש משום דהוקצה למצותו. והאיך יועיל תנאי דהא ע"כ בודל בה"ש כל זמן שהי' השמן הזה בנר. וא"כ אף אחר שטפטף אסור כ"ז מצותו ולא מהני תנאי. ואף דאסור לו להדליקו. הא גם בסוכה כשנפלה ביו"ט האחרון של חג לדידן. דא"א לבנותה אפ"ה אסורה. ועוד דהא הגמ' הזכיר טעם דהוקצה למצותו לאסור השמן המטפטף כ"ז שהיא דולק. ואם כן איזה תנאי מהני. אם תנאי דרוצה להשתמש אחר שמטפטף. הלא הוקצה למצוה. ואם תנאי דאינו בודל הלא ע"כ בודל כ"ז בה"ש. ולכאורה נראה דהא באמת טעמ' בעי דאמאי לא יועיל גם במצוה תנאי לומר דעד השתא רוצה במצוה. ואח"כ לא ירצה. אלא אפשר דווקא בסוכה דבעינן סוכה ראויה לשבעה כדאמרינן בסוכה (דף כ"ג) להכי ע"כ דעתו מתחילה להקצות כל שבעה. ואף באמת אנן פסקינן דיוצאין מסוכה לסוכה. בסוכה (דף כ"ז) ורק דבעינן שתהא ראויה לעמוד כל שבעה. אבל מותר לכתחילה לעשותה רק על יום אחד. אפ"ה כיון דהתוס' כתבו בשבת (דף מ"ה) דהא דמועיל תנאי בסוכה דעלמ' היינו ברעועה דסופה ליפול. אבל בבריאה לא מהני תנאי אף בעלמ'. וא"כ להכי בסוכה דמצוה. אף כשהוא רעועה. אפ"ה לא מסיק אדעתיה שתפול בתוך ימי החג ורוצה הוא בקיומה כל ימי החג. דאל"כ הרי לא יצא בה. דהא אינה ראויה לשבעה ולהכי לא מהני תנאי. אבל בהדלקת נר של שבת לא שייך זה. דכל שעתא ושעתא מצוה באנפי נפשה. אבל לשון הגמ' שם בפ' המביא דהקשה ומ"ש מאתרוג. אלמ' דלאו דבראויה לשבעה תליא מילת'. וא"כ ה"ה נר. אולם עכ"פ יש לחלק דשם בגמ' פריך אמאי דאסרינן בחוה"מ דליכ' טעם דהוקצה מחמת היסח הדעת. אלא משום דהוקצה למצוה גרידא. ופריך הגמ' דלישרי אף בסוכה בריאה מחמת דאינו רוצה להחזיקה על מחר ומדמי הגמ' לאתרוג. כיון דבבריאה קיימא והרי היא ראויה לשבעה אבל אנן דרוצין להתיר ביו"ט אחר הנפילה. דלא חזיא למצוה ומחמת דהוה רעועה נימא דמהני תנאי לכשתפול נוכל לומר משום דע"כ רוצה היא בקיומה כל שבעה לא מהני תנאי. אבל בנר השמן המטפטף דלא חזיא למצוה מהני שפיר תנאי דישתמש לכשתפול. אבל מ"מ הוא דוחק דמשמע דסוכה שנפלה אסורה לר"ש משום דהוקצה למצוה. וכן שמן המטפטף בשבת (דף מ"ה) ולא משום מגוי דאתקצאי. וא"כ מה יועיל תנאי דרוצה להשתמש לכשיטפטף ואינו מקצה דעתו ממנו. מ"מ הרי הוקצה למצוה. וצריך להתנות התנאי דאינו רוצה שתהא המצוה אז לכשיטפטף. וגם זה לכאורה אינו מועיל דהלא בלא"ה אינה נמשכת המצוה על השמן המטפטף ואם התנה דאינו רוצה בהמצוה שבנר הדולק וממילא השמן המטפטף לישתרי הלא כבר הוכחנו דתנאי זה לא מהני כי אם באתרוג דמפסקי לילות מימים. ועוד דמשמע מלשון התוס' דאותו תנאי עצמו דמהני לר"י אחר שכבה היינו דרוצה להשתמש אחר הכבוי מהני לר"ש בשמן המטפטף ולדברינו צריך תנאי אחר לר"ש. ע"כ נ"ל דהתוס' קיימי לשי' ר"ת בתוס' בשבת (דף כ"ב) דדפנות היתירים מכדי הכשר סוכה מהני בהו תנאי כמו בנויין וא"כ הכא בנר שבת דאין שיעור לזה הרי השמן המטפטף הוה יותר מכדי הכשר ועוד דאם מדליק כמה נרות. ובאמת יוצא בנר אחד הוי אידך כנויין ויכול לומר דאינו בודל מהן בה"ש ותו הוי כסוכה דעלמ' דמהני בהו תנאי משום מוקצה והיסח הדעת. וכן לכשתכבה הוי כיותר מכדי הכשר וחדא תנאי מהני דכיון דמתנה דאינו בודל ממותר השמן ומהשמן המטפטף והרי דרוצה להשתמש בהן וממילא גם מוקצה ליכא. ועתה נראה דמ"ש כת"ר וסמך על דברי המג"א דסי' (רע"ט סק"ח) שפי' דלהכי לא מהני תנאי משום דע"כ בודל כל בה"ש הוא דווקא לשי' החולקים על ר"ת והוא בשו"ע סי' (תרל"ח ס"א) דאף ביותר מכדי הכשר סוכה אם עשה ארבעתן סתם לא מהני תנאי. ועוד דהנר עצמו ר"ל הכלי הוא ע"כ בודל ממנו מחמת מצוה דהוי כדי הכשר דאי אפשר זולתו והתוס' קיימי על מותר השמן. אולם אם הדליק מתחילה נר אחד וברך ואח"כ הדליק עוד נרות באותו חדר דמיא למ"ש (בסי' תרל"ח) דאם אחר שעשה הכשר סוכה הוסיף עוד דופן אחת לא מיתסרא. אך לפמ"ש מתחילה דאחר שנכבה הוי כאחר החג ול"ש כלל לומר הוקצה למצוה נדחה הפירוש הזה לגמרי ותליא מחלוקת זה אי מהני תנאה בסוכה דעלמ' ולפ"ז צריך להבין דברי רבינו הגר"א (בסי' רע"ט ס"ק י"א) וי"א דלא פ"ד דיו"ט (ל' ע"ב) אבל כו' [עצי סוכה דחלה קדושא עליהו אתקצאי לשבעה וס' הראשונה ס"ל כגי' הרי"ף שם (דף ל"ג) סיפא אתאן לסוכה דעלמא ותוס' שם ס"ל דהדר משינויא קמא וער"נ שם ורמב"ן בס' המלחמות והוא דעת הראשונה כאן עכ"ל וק"ל (א) הלא מבואר לה יא בגמ' דאחר הכבוי לר"ש מותר בלא תנאי. וע"כ משום דהוי כאחר החג ונמצא דאף לשי' רש"י מהני תנאי (ב) לגי' הרי"ף כ' שם הרמב"ן משום דהוי גביה כסוכה דלאו מצוה וכאתרוג שנטלו לאכלו ונמלך למצוה שיצא בו. אבל הכא בנר של שבת דבעינן שידליקנו לשם שבת כמבואר בש"ס (ובסי' רס"ג ס"ד) בהג"ה ואם הי' הנר דולק מבעו"י יכבנו וידליקנו לצורך שבת. ועוד דהא כבר ברך להדליק נר של שבת הרי עשאו מצוה וחיילא קדוש' עלייהו ולא מהני תנאי אף להרי"ף אם לא דנימא דעל הנר (פי' הכלי) לא חיילא קדושה אבל לפי' רש"י משום דע"כ בודל בה"ש מחמת מוקצה. חיילא קדושה. כמו בנויין והא דמהני תנאי בנויי משום דאף בה"ש מותר ליטלו. אבל לשון הרמב"ן לא משמע כן. (ג) מה דמייתי מהתוס'. אדרבה הלא כתבו התוס' שם דלמוקצה מחמת איסור לא מהני תנאי והא דמהני תנאי לעצי סוכה היינו בחוה"מ וכמש"כ המהרמ"ל שם. ועיקר דזה המחלוקת תליא. אי מהני תנאי במוקצה מחמת איסור. ועיין בהגר"א (ססי' תקי"ח). אולם בעת הדלקתו קשה להתיר ע"י תנאי דהלא הוקצה אז למצוה. וצ"ל ביש לו שתי נרות. ואכתי הוה בסיס לדה"א ומאי תנאי שייך בזה. לא תנאי דאינו בודל. ולא תנאי דלא אסח דעתיה. דהלא ע"כ בסיס הוא. והנר משמש לשלהבת. ודע דגם הק"נ על הרא"ש פ' נוטל ובהגהותיו לאו"ח סי' (ש"ט) מפרש דבשעת הדלקה מהני תנאי. ודע עור דע"פ מה דכתיבנא הי' מקום לדחות ראית תוס' דבשביל שהוקצה למצוה אין לחסור טלטול הנר. וראיתם מדהוצרך לתת הטעם משום בסיס. ולדברינו הי' אפשר לומר דהגמ' הוצרכה לטעם זה אף ביש לו ב' נרות. ובמתניתן קאמר סתמא חוץ מהנר הדולק בשבת. משמע אף דיש לו הרבה נרות. ואף תנאי לא מהני בהו. וע"ז הוצרך הש"ס לומר משום דהוה בסיס לדבר האסור. אך באמת ז"א ודברי התוס' נכונים בטעמם. וכן עמא דבר לטלטל נר ביו"ט ולא אסרינן משום דהוקצה למצותו כמו בנויי סוכה. ותו לא מידי:
אודות קושיתו על המג"א בהלכות ט"ב. זכור אני. כי בסידור הגאון ר' יעבץ השיג זה על המג"א. וכעת נ"ל דאפשר דהיו דורשין במדרש קינות. או בהלכות ט"ב וראיית המג"א. מדלא למדו אז כתובים אחרים:
מה שהקשה על מ"ש היראים כשלא דבר עם חבירו ג' ימים מחמת שנאה עובר על לא תשנא את כו'. והקשה דהא בגמ' אמרינן דבשנאה שבלב הכתוב מדבר. וכמה אמוראים מצינו דקפדי אהדדי. ור"ה ור"ח קפדי אהדדי. בב"מ ס"פ אלו מציאות. עכ"ל כת"ר. תמהתי על כת"ר דלמה ידמה כת"ר לא דבר עמו למגלה שנאתי לחוץ. דלמא דווקא במחרפו ומקללו. ולשון הרמב"ם בס' המצוות מצווה ש"ב. ולשון ספרא לא אמרתי אלא בשנאה שבלב אמנם כשהראה לו השנאה והודיע שהוא שונא אותו אינו עובר על לאו זה ועובר על לא תקום ולא תטור ואהבת עכ"ל. אלמא דווק' כשמודיע שהוא שונאו הוא דמפיק מלאו זה. אבל לא כשאינו מדבר עמו. דזה אין שנאה גלויה. דלפעמים מחמת טרדותו. וכדאהדר ר"ש בריבי על ר"ח. דהיה טרוד בשמעתיה. ואף אם נכר הדברים. אפ"ה נוכל לומר דמקרי שנאה שבלב כיון דאינו מוציא לחוץ. וראיה מפסחים (דף קי"ג) האי שונאך ה"ד אי שונא ישראל ומי שרי למיסניה והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלמא דאם אינו מסייעו לטעון מחמת שנאה עובר משום לא תשנא. להכי הקשה הגמ' דלא הו"ל להקרא לכתוב שונאך משוה דהוה אמינא דבשביל השנאה יניחנו מלטעון. ולפ"ז ניחא דהנהו רבנן אודעי להדדי השנאה. אולם באמת דאין זה תשובה דאכתי אמאי לא מוקי הגמ' בפסחים דהודיעו שהוא שונאו. אלא דבאמת כבר סיים הרמב"ם דבהודיעו אף דאינו עובר על לא תשנא אפ"ה עובר בלאווים אחרים. ואכתי קשה על הנך רבנן. אולם באמת ביומא (דף כ"ג) מסיק הגמרא דבציערו בדברים ליכא לאו דלא תקום ולא תטור ויש פנים בגמ' אי דווק' בת"ח. והרמב"ם השמיט זה. ויש לי אריכות דברים בכתובים על דבר זה. וקשה עלי הכתיבה ואם אמצא שיעתיק אפשר אשלח לכת"ר בל"נ. אולם היראים האירו עינינו. דהלא כ' המפרשים על האי דקשה לכעוס ונוח לרצות. ולא אמרו כל מי שאינו כועס כלל. אלא דאי אפשר בטבע אנושי. דלא יכעוס. אולם כיון דאמרו בסנהדרין פז"ב דהשונא כל שלא דבר עמו ג' ימים. להכי נקט היראים. דכיון דלא דבר ג' ימים הוא נקרא שונא. אבל בציר מהני לאו שנאה מקרי אלא קפיד':