דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן טז
וזאת אשר השבתי לו
ראיתי והנה כת"ה תופס עלי במה שכתבתי שכוונת קושיית הש"ך במ"א סי' (רע"ו ס"ג) מדוע הצריך הרמ"א לילך עמו הלא התיר טילטול הנר על ידי נכרי דהוי כמתנה. וטען כת"ה שכל ההיתר דתנאי לא מהני רק כשכבה אבל לא כשהוא דולק. חנוקי סברת למחנקינ'. אבל אני אומר עד שכת"ה אומר אלי לעיין יעיין נא גם היא שכ"כ (בסי' רע"ט ס"ד) אם התנה מותר לטלטלו אחר שכבה הגה"ה וי"א דלא מהני תנאי וכן נוהגין. ודין התנאי. ע"ל סי' (תרל"ח) ונוהגין לטלטלו ע"י נכרי. הואיל והמנהג כך הוי כאלו התנה עלי' מתחילה עכ"ל בדילוג:
והנה לכאורה אין סדר לדברי ההגה"ה דהי' לו להקדים דיני התנאי קודם דברי הי"א דלהי"א דלא מהני התנאי. מה צורך לנו לדיניו ועוד דקשיא סיפא לרישא דמסיים ונוהגין לטלטלו ע"י נכרי דהוי כאלו התנה והלא כ' שנוהגין כהי"א דלא מהני תנאי. ואי משום דבאמירה לנכרי מקילינן הי' לי' לסיים דבריו דהוי כאלו התנה ובאמירה לנכרי מהני. אבל מדסתם משמע דהכא דין הוא דמהני תנאי בלא קולא. ולענ"ד ביאור דברי ההגה"ה פשוט די"א דלא מהני תנאי וטעמם לפי שנתבארו דיני התנאי בסי' תרל"ח דבעי איני בודל כל בין השמשות והכא אי אפשר דבשעה שהוא דולק אסור לו שמא יקרב השמן ויהי' מבעיר או ירחק ויהי' מכבה לפיכך נעשה מוקצה בין השמשות על כרחו וכיון דאתקצאי איתקצאי לכול' יומא וכן פי' המג"א (סק"ח) ומביא הרמ"א הטעם כעין הקדמה למה שמסיים ונוהגין לטלטלו ע"י נכרי דהוי כאלו התנה משום דבנכרי יכול להתנות גם לשעה שדולק שאף כשדולק אין כאן אלא איסור מוקצה בלחוד דהוקצה למצוותו ויכול להתנות איני בודל כל בין השמשות שהנכרי כשמטלטל בשעה שדולק אפי' מקרב או מרחיק השמן לנר אין כאן כבה ואל תכבה וכל המכבה אינו מפסיד שאסרו לומר לנכרי בלא דליקה כמש"כ המג"א סי' (רנ"ג ס"ק י"ח) בשם הגמ"ר פ"ו לפיכך בטילטול הנכרי מהני התנאי. וא"כ זכינו לדין שהתנאי בנכרי מועיל גם לשעה שהנר דולק היפך דפשיט' לי' לכת"ר:
ובמה שכתב כת"ה עוד להשיב על דברי ולפרש דכוונת המג"א בטילטול מה"צ דהי' יכול לטלטלו בגופו באחורי ידיו או באצילי ידיו ומסיים בעצמו ואף דבש"ע סי' (שי"א ס"ח) מתיר אף לצורך דבר האסור ואף שלא יגנב מ"מ הואיל דמבואר בשבת ק"ן גבי תבנא סריא דלא משכחת לה בהיתר הרי מוכח חדא מתרתי או דלא מקרי היתר במה שיכול לטלטלו בגופו או דלא הותר טלטול בגופו אלא דווקא ברוצה להשתמש במוקנה אבל לא מחמה לצל וא"כ אם כוונתו מחמה לצל הרי הוא מצוה להנכרי לעשות איסור. זה לשון כבודו. ולא סיים דבריו דא"כ נדחו דברי השו"ע דמתיר אף לצורך דבר האסור ומוטב לנו לדייק מגמ' דשבת האופן הראשון שזכר כבודו דלא מקרי היתר במה שיכול לטלטלו בגופו וידחה תי' המג"א ויהי' דברי המחבר קיימים. אבל לא ידעתי מאין הרגלים לאמר דהמחבר מתיר אפי' שלא יגנב דלמא אינו מתיר טלטול דבר האסור בגופו אלא לצורך גופו של אדם בלבד וכן פי' המג"א סי' (שי"א ס"ק כ"ה) מנענעו בגופו כדי לשכב עליו. ומה שכ' כת"ר במכתבו השני דהרמ"א בסי' (רע"ט) פי' האחרונים שמתיר טלטול ע"י נכרי לאחר שכבה דווקא. מאן ננהו האחרונים סביב השו"ע אין זכר לפי' הזה. ואנכי כתבתי טעמי ונימוקי ולמה כבודו לא סתר דברי רק קורא להאחרונים להעיד על דבריו:
אגב אכתוב לו איזה דבר במדרש שבוע זו מביא המעשה דרבי וריב"י שקראו במגילת קינות בט"ב שחל בשבת ודנין מזה שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלה. ומן התימא מזה על מג"א (ססי' תקנ"ג) דדייק מזה המדרש דבט"ב שחל בשבת אסור בדברי תורה והלא מזה המדרש משמע איפכ' דדוקא מן המנחה מותר בכתבי הקודש מכלל דעד המנחה אסור מפני ביטול בהמ"ד. אלמ' דבשבת שחל ט"ב בה הי' דורשין בבהמ"ד. עוד זאת שאלה לי דהיראים כ' כל שלא דיבר ג' ימים עם חבירו מחמת שנאה עובר משום לא תשנא והרי החינוך פי' מפורש שאם מראה שנאתו בחוץ אינו עובר שנא' בלבבך והוא גמ' בעירוכין ופסקה הרמב"ם ז"ל. וגם כמה אמוראים דקפדי אהדדי ובב"מ ר"ה ור"ח דקפדי אהדדי ולא עיילי להדדי ארבעים שנה: