דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן טו
מה שהשיב לי הרב הנ"ל
מ"ש כת"ר על דברת הרמ"א באו"ח סי' (רע"ו ס"ג) הוא נכון. ומ"ש על ההג"מ דהוי טלטול מה"צ. ואף בידים הי' מותר למשוך הנכרי אע"פ שהנר מטולטל מאליו כ"ש ע"י דבורו. לכאורה בר"פ נוטל לא התירו ליטול התינוק והאבן בידו אלא דווקא בתינוק שיש לו געגועין. אך התוס' שם כתבו ד"ה ונשדינהו (דף קמ"ב ע"א) משום דא"צ כל כך טלטול התינוק (עיין לק' בדברינו סי' כ') אך מ"מ הרמ"א התיר אף דעיקר כוונתו הוא לטלטל הנר. ולזה אסור טלטול מה"צ כמ"ש בסי' (שי"א). ואם באנו לידי מידה זו י"ל ע"פ מ"ש בסי' (ש"ח ס"ג) דמותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח. אולם הרי חזינן דאסור לצוות לא"י לטלטל מוקצה הרי דדומה כאילו מטלטל בידים ממש. אך עיקר ההיתר משום דעו"ג אדעת' דנפשי' קא עביד וסמך ע"ז באיסור טלטול דרבנן אף בכה"ג. וא"כ מאי שייטא דטלטול מה"צ הכא. ומ"ש כת"ר דגם הש"ך למד כן אלא דהקשה בהיפוך דמדוע לא מהני תנאי הכא בסי' (רע"ו). בזה לא עיין כת"ר כל הצורך דתנאי לא מהני אלא לאחר שכבה. אבל לא כשהוא דולק. וזה א"צ לפנים. אולם לישב דברי הש"ך והמג"א מוכרח אני להאריך לי קצת. למען שלא יהי' כ"כ תמוה כמו שעלה על דעת כת"ר. וגם לישב דברי ההג"מ לפי הנוסח אשר לפנינו. זה פשוט דאף דבר שיש לו היתר אסור לומר לנכרי לעשותו כמ"ש המג"א בסי' (ש"ז ס"ק י"ב) ועיקר דין התחומין דמבואר היתירו בש"ס משום בורגנין פשוט דאם הובא מחוץ לתחום אף בדיעבד אסור. והטעם כיון דהשת' ליכא בורגנין הרי הוא מצוהו לעשות מלאכה אסורה. אך לפ"ז צריך להבין דבהגר"א הביא ראיה לזה מבורגנין. וצ"ל כוונתו דכמו דמותר שם לאמר משום דלא הוי אמירה אסורה כמ"ש כת"ר. ה"נ כיון דיכול העו"ג לעשות בהיתר הרי באמירתו לעו"ג לא מוכח דמכוון להאיסור דהוא מצוהו לעשות בהיתר ע"י טלטול מה"צ ואף דהעו"ג עושה באיסור לדעת עצמו הוא עושה כן. ואף דע"פ רוב הוא צריך לעשות בהאיסור אפ"ה כיון דבאופן רחוק ישנו ע"י היתר. לא מוכח דמצוהו לעשות באיסור. וע"ז מייתי ראיה מבורגנין דשם ג"כ צד רחוק להיתר. אפ"ה לא מקרי אמירה אסורה:
ומה שהקשה כת"ר דהא טלטול מה"צ לא הותר לדעת המג"א אלא דווקא כשאינו מכוון כלל לטילטול המוקצה כמ"ש המג"א בסי' (שי"א ס"ק כ"ד) כבר ביאר בשו"ע של הגר"ז מלאדי. דכוונת המג"א דהי' יכול לטלטלו בגופו באחורי ידיו או באצילי ידיו. כמ"ש בשו"ע סי' (שי"א ס"ח) ואף דשם בשו"ע מתיר אף לצורך דבר האסור. ואף שלא יגנב. אפ"ה הואיל דמבואר בשבת (ק"ן) גבי תבנא סריא דלא משכחת לה בהיתר הרי מוכח חדא מתרתי. או דלא מקרי היתר במה שיכול לטלטלו בגופו או דלא הותר טלטול בגופו אלא דווקא ברוצה להשתמש במוקצה כגון ההיא דקש שעל גבי המטה דמנענעו בגופו לשכב עליו. אבל לא מחמה לצל. כמו דמחלק הש"ס בדבר שמלאכתו לאיסור וא"כ אם כוונתו מחמה לצל הרי הוא מצוה להעו"ג לעשות באיסור זה הוא כוונת המג"א: