אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › סימן יג

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · סימן יג

סימן יב

וזה אשר השיב לי ידידי הרב הנ"ל.

מ"ש כת"ר דגם נר של שמן אורה רב. ועבור דגם בב"י נראה כן מוכרח אני להעתיק לשון הרמב"ם [ובשו"ע הוא בקיצור] בפ"ה מה"ש ה"ב מותר להשתמש בנר של שבת. והוא שלא יהא הדבר צריך עיון הרבה. ובה' ט"ז כתב כלים הדומים זה לזה ואינם ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר כו' לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לו לבדוק כוסות וקערות לאור הנר. מפני שאינו מכירן בין בנר של שמן זית בין בנר של נפט שאורו רב. אבל שמש קבוע מותר לו לבדוק לאור הנר כוסות כו' מפני שאינו צריך עיון הרבה. ואם היה נר של שמן זית אין מורין לו לבדוק גזירה שמא יסתפק ממנו עכ"ל. הרי בהדיא דדווקא נפט אורו רב. מדלא קאמר דאורם רב. [ועוד דהא במתניתין אסרו לקרות לאור הנר מחשש שמא יטה. ולא הותר משום דאורה רב]. ומה שהתיר בשמש קבוע לבדוק בנר של שמן. משום דאינו צריך עיון הרבה. ואין מורין משום שמא יסתפק. ומה שהזכיר הרמב"ם אורו רב גבי נפט. הוא לרבותא אף דאורו רב. אפ"ה אסור משום שהוא אינו קבוע. וצריך עיון רב ולאפוקי מלישנא בתרא בגמ' דהיתירו בנפט אף לשמש שאינו קבוע משום דאורה רב [ועיין בבאה"ג סק"ט רמז כן] ולא זכיתי להבין מדוע נדחק הב"י בכ"מ ועל הטור בזה ולהרי"ף ורא"ש מבואר להדיא דמשחא אין אורה רב. וכ"כ הב"י לדבריהם. ובאמת בפרישה כתב דב' הטעמים הוצרכו לחשש הטיה. וזה כוונת המג"א בסק"ט במה דכתב היינו משום דמאיס ג"כ. ולא כמו שהבין כת"ר בכונתו ולפ"ז לענין ללמוד לפני הלאמ"פ לדעת הרמב"ם ליכא שום מעליותא בהא דאורה רב. ואף להרי"ף והרא"ש לפי פי' הפרישה. תרווייהו טעמי בעי. ואף לפי פי' הב"י דלהטיה סגי בטעמא דאורה רב לחוד. אפ"ה אפשר דדווקא לענין בדיקת כלים אף לשמש שאינו קבוע. א"צ עיון רב כמו בלימוד וסגי באור רב. אבל בקריאה דצריך עיון טובא. לא מהני. והראיה מדלא תני בברייתא היתר קריאה בנפט דהוזכר במשנה ויש לדחות:

מ"ש כת"ר בטעמא דחיישינן שמא יסתפק בשמש משום שעומד באמצע הסעודה. נכון הוא. אבל מ"ש דבשמש ליכא חשש דהטיה. לבד שהוא נגד כל הפוסקים בפירוש אמר בש"ס (דף י"ב ע"א) אפי' להבחין בין בגדו לבגדי אשתו אסור. ולדברי כת"ר ליכא שום חשש שמא יסתפק. וע"כ משום הטיה. ואין אנו אחראין ליכנס לחילוקים נגד דעת רבותינו:

מ"ש ע"ד קושייתי דמדוע התירו בשריק לצורך מוצאי שבת משום לא פליג באיסור דרבנן. וראיתו מחלב אחר בשר. התם משום דע"פ רוב אינו אוכל תיכף לא גזרו רבנן במילתא דלא שכיח. ומצינו כה"ג בכ"ד. סתם קדירות בין השמשות רותחות הן ולא גזרו שמא ירתיח. ובעירובין (פ"ח) גבי הואיל ואדם עשוי לסתפק סאתים מים בכל יום ועוד טובא. אבל זאת מצינו בכ"ד דהתירו לצורך שבת ואסרו לצורך חול. מהם מפליגין בספינה שבת (י"ח) ולענין שבות בה"ש. ומפנין מפני האורחין ומפני ביטול בה"מ. ומפירין נדרים לצורך שבת. ושם אימור דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור. ולענין לתרום שלא מן המוקף ולענין נאמנות הע"ה. חשכה לא יאכל עד שיעשר וההיא דעירובין (דף פ"ד) דמייתי כת"ר מגוי דמליא שרי חסירה נמי שרי ה"פ אם נחסר בשבת משום הואיל והותרה הותרה. והתרצן משיב. דאדרבה כיון דסופו לחסור אף במלאה אסור. ומצאתי להריטב"א שפי' כן. והא דמצינו בשבת (קי"א) הואיל דבשבת שרי ביוה"כ נמי שרי. וכן מגוי דקודם טיבול שרי וכו'. התם משום דטעם ההיתר בשבת וקודם טיבול אינו ידוע. דהרי מתכוון לטבול ולרפואה. וא"כ אם נאסור ביוה"כ וקודם טיבול מחזי מלתא דרבנן כי חוכא להכי התירו הכל. ובזה מיושב מה דהקשה בהגהות הרש"ש מהא דאמרינן שבת (קי"ז ב') בליל שבת מצילין ג' סעודות בשחרית כו' משום דידוע לכל החילוק דלצורך שבת התירו. ובההיא דגריפה וקטומה חשד כת"ר אותי ואין בי. ועכ"פ גם לדברי כת"ר ראייתי נכונה מדלא גזרו שמא יחתה אלא משום דעבד הכירא שרי. ובנדה מערמת וטובלת שרי אף למ"ד שמא יסחוט אף דהגזירה שמא יסחוט אחר הטבילה ואפ"ה מהני ההיכר ובשבת (י"ג א') הכא איכ' דעות ושינוי וביו"ד (סי' פ"ח) לענין בשר בחלב ובסי' קצ"ה לענין נדה. ודוקא במשנין משארי ימים. ומ"ש בתלאו במסמר כוונתי דתלאו במסמר כדי שלא יטלו שרצים הרי עבד משום זה והוי היכרא. ודברי כת"ר בזה מאירים. ועיין במהרמ"ש ביצה (ג') האריך ליתן טעם מדוע לא הוי דבר דבעי מרא ומצינא בכלל פירות הנושרין:

וזאת אשר השבתי לו

רואה אנכי כי עדנה לא העלה ארוכה לדברי האוסרים הטמנה למוצאי יוה"כ. כי אשר רצה כ' לאמר שאמרו רק בדבר המעמיד הבל. הוא דבר שאין הלכה הולמתו דהש"ע מיירי בודאי בהטמנה שריק וטוח. (ועיין בפרו"ד סי' תר"ט. מהרב הנ"ל) וצריך לומר דבהטמנת אוכלין חיישינן יותר שמא יחתה מבגפרית ומוגמר לפי שאדם להוט אחר אכילתו דוגמא שפירשו התוס' בביצה בפירות הנושרין דלא חיישינן שמא יעלה ויתלוש רק בפירות ענבים ותאנים דעודו בכפו יבלע. והי' לגזור גם בשבת והתירו משום כבוד שבת מה שאינו כן במוצאי יוה"כ. אבל מנא להו לחלק. ופי' במגוי דמליא שריא חסירה נמי שרי דעירובין (פ"ד) דהכוונה הואיל והותרה למקצת שבת אע"פ שתלאו באילן גדול הריטב"א ז"ל. לא אבין דבריו דמגוי לא משמע הכי. ועוד חסירה מע"ש מאי איכא למימר:

מ"ש ע"ד קושייתי דמדוע התירו בשריק לצורך מ"ש משום לא פלוג באיסור דרבנן וראייתי מחלב אחר בשר. התם משום דע"פ רוב אינו אוכל תיכף לא גזרו רבנן במילתא דלא שכיח. ומצינו בכה"ג בכ"ד עכ"ל לא ידעתי מדוע קורא לאכילה אחר אכילה מלתא דלא שכיחא בהדי' אמרו ע"ז במגילה כי נפקי מבי מר הוה שבענא קריבו לי שיתין מיני לפדא ואכלי בהו שיתין פלוגי כו' כפי' עני' ולא ידע. א"נ רווחא לבסומא שכיח. ואמרו במדרש לבתר דאכל מר ושבע יהבו לי' למר כו' משום הכי קרון לה נפשא דכל מה דיהבין לה היא נפישא ופשיטא שאין זה לא שכיחא. והתוס' בחולין בהדיא הזכירו ע"ז לשון לא פלוג וכמו שפי' בחי' על יו"ד. ומה שעיני כת"ה משוטטות על אפיקי התלמוד להביא מקומות שחלקו בין צורך שבת לחול. כולם אינם מכריעין. ההיא דמפליגין בספינה התם לא משום צורך שבת אלא בצורך לדבר מצוה התירו להפליג אפי' בע"ש. ושבות ביהש"מ התירו לכל דבר שהוא טרוד ונחפז עלי' ולאו דוקא צורך שבת. ומפנין ד' וה' קופות מפני האורחין וביטול ביהמ"ד ומפירין נדרים ואימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה ולענין לתרום שלא מן המוקף ונאמנות ע"ה. עני מדי מה ראיה זו מההיתרים ביום השבת עצמו פשיטא שהתירו בו רק לצורך שבת ונשתנה בו צורך שבת מצורך חול. וכל עצמו שהתירו טלטול אוכל נפש וכלי שמלאכתו להיתר אע"ג דאיכא למיגזר טלטול אטו הוצאה במוכן כמו במוקצה. הכל משום צורך שבת כי קאמינא אנא דלא פליג ביום הששי שהיא חול קאמינא:

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה