דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן יב
וזה אשר השבתי לו
הנה כת"ה מדמה דאורה רב שאמרו הפוסקים בטעמא דהיתרא דנפט הוא בנפט בלחוד ולא בשמן. ואני רואה שהש"ע מתיר לשיטת הרמב"ם בנפט ושמן וס"ל דגם בשמן אורה רב וכן דקדק המ"א (בסק"ט מסי' עה"ר) וכתב בנפט דמאיס ג"כ וכוונתו דנשתנה משמן שאין אורה רב בלחוד אבל גם מאיס. מה שאינו כן בשמן דאורו רב בלחוד. ואזדא בנין דמעלת תורתו דבנכהה ונחשך באמצע איכא שמא יטה דהיינו בשמן. ובמחזיק אורו דהיינו אורו רב דהוא בנפט אין כאן שמא יטה. והרי הפוסקים אמרו דשמן אורו רב כמו בנפט אלא דנפט מאיס ג"כ. עוד כת"ה קובע מסמרות במה שכתב המג"א (ס"ק י"א) דהטעם משום דמסתפק שייך דוקא בשמש שהוא בודק בקרוב אצל האור ולא בקורא לאור הנר. ולדידי אין נראה הטעם הזה כלל חדא דקרוב ורחוק כבר השוה רבה אפי' גבוה עשר מרדעות. ודוחק לחלק בין קרוב יותר ללא קרוב יותר. גם יש בני אדם שאף בקריאתם מקרבין עצמן אצל האור. גם הסברא דחוקה למה בקירוב מקום יסתפק יותר מבריחוק מקום וכי מפני שהדרך רחוקה נגעו בה. אבל הטעם פשוט דהשמש שהוא בודק כוסות ורואה אך פעם אחת הכוס אין חשש שמא יטה שהרי ברגע ראותו הכוס הוא מקרב אל הנר במקום שהוא ושוב אין צריך לנר עוד לכוס זה. וכן בכל אחד מהכוסות הוא דבר בפ"ע. ולשמא יסתפק יש לחוש שהרי הוא רואה בשעת אכילה בעת שהוא משמש לסעודה וצריך לסעודה לאכול ולהאיר מה שאינו כן בקורא שאז אין חשש משום שיסתפק שאינו עסוק בסעודה. אלא משום שיסתפק אח"כ לעת האוכל. אם באנו לגזור בזה גם אם לא יקרא ניחוש כיון שהנר דולק בביתו ומה נ"מ לענין מסתפק לאם קרא מקודם לכן או לא קרא. אבל לשמא יטה איכא למיחש כדרך הקוראים שכשמאריכין בקריאתם מטין הנר לצורך קריאתם:
גם מה שכ' כבודו לחלק דרבינו הגר"א בטעם דאסור בהטמנה למוצאי יוה"כ בסי' תר"ט שלא התירו רק משום כבוד שבת הוא בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דליכא היכרא מה שאינו כן בתנור שריק וטוח התירו אף בצבע ומוגמר. אין אני רואה דבריו כלל דלדבריו גם הי"א מודים בהטמנת תנור שריק וטוח שמותר למוצאי יוה"כ. ולא נהירא דפשוט דהשו"ע מיירי בהטמנה שלנו כדרך שהוא מטמין לשבת בתנור שריק וטוח. והגר"א אפסק השו"ע קאי:
ובקושית כת"ה מצבע ומוגמר דהתירו בגמ' אף לצורך חול. הנה אני אומר דאיכא לא פליג אף להתיר באיסור דרבנן ומתוך שהתירו שריק וטוח בע"ש לכבוד שבת התירו ג"כ בצבע ומוגמר. ונמצא דוגמתו יראה כ"ת כתוב זאת לשיטת התוס' דבשר לחלב מותר תיכף בסעודה אחרת ואין להמתין שש שעות. וקשה מה טעם סעודה אחרת אי מפני שבשר מושך טעם או בשר שבין השניים צריך לזה זמן ומה תועלת בברכת המזון בנתיים. ואי משום ערבוב סעודה א"כ מחלב לבשר נמי יצטרך סעודתא אחריתי. וע"כ דהתוס' סברי טעמי קמאי משיכת טעם ובשר השניים. ומפני שברוב סעודות נמשך עד הסעודה השניה כדי עיכול התירו בכל שני סעודות אפי' בקירוב זמן. וכן לפענ"ד מפורש בגמ' עירובין (דף פ"ד) מגוי דמליא שריא חסר נמי שרי. ואע"ג דמסיק אדרבה מגוי דחסר אסור מליא נמי אסור התם משום דאיכא לאסור תרווייהו אבל הכא אי אפשר לאסור הטמנה באוכלין משום כבוד שבת. התירו נמי צבע ומוגמר. ולטעם המחמירים בהטמנה עיוה"כ קרוב בעיני שיאסר גם צבע ומוגמר בעיוה"כ. אע"פ שלא הזכירו מזה פוסקי הלכות [ועכשיו בהעתקתי חוזרני בי משום דאמרינן ביצה (י"ח) מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור והכי נמי צבע ומוגמר דמותר בערב שבת מותר נמי בעיוה"כ דצבע ומוגמר דמי בע"ש לעיוה"כ אבל הטמנה דבשבת הוא לצורך היום וביוה"כ הוא למוצאי היום ה"נ דליוה"כ אסור דלא דמי לשבת. ומגמ' זו מסתייעא נמי סברתי דאמרינן לא פליג להתיר]:
גם בהירושלמי שהביא הר"ן בפ' כירה הגורף צריך שיגרוף כל צרכו והקוטם אפי' לא קטם כל צרכו השערתי שפי' כת"ה אי גרף מקצת גחלים ודוגמתו בקוטם ג"כ סגי אי בקטם על מקצת גחלים ולפ"ז סגי בזרק אפר אפי' על גחלת אחת. לענ"ד אינו כן דפשיטא דבעי קטימה על כל הגחלים אלא שזה מחלק הירושלמי שבגריפה צריך להוציא כל הגחלים בלי השאיר כל ויתחמם אח"כ מחום החרס אבל בקוטם אין צריך שיתן אפר עד שיכבו הגחלים כולם ויהיו עוממות שיחם התבשיל רק מחרסיו של תנור בלחוד. ומותר כיון שנתן אפר על כולם אע"פ שיש גחלים לוחשות תחת האפר וכן משמע לשון הר"ן משנתן אפר על הגחלים הא עבד היכרא בכולהו. וא"כ אין כאן סיוע לסברת כת"ה:
וסברת כת"ה כיון שעשה סימן בסגירת העששית על מסגר זכור הוא. אינו מוכרח שבשעת הסגר אין אנו צריכין לסי' שלא גזרו שמא יטה רק בגברא שאינו בקי בהלכה ויסבור שמותר להטות וכיון שעושה סי' הרי ידע שאסור להטות. שהרי הביא בגמ' מעשה דרבי ישמעאל שקרא והטה ואמרו ע"ז כמה גדולים דברי חכמים. הרי שחכמים אסרו גם ליודעים את התורה אלא שבשעה שטרוד בגרסתו ישכח ששבת היום. וא"כ ההיכרא שע"י מסגר אין תועלת ממנה רק שיצטרך לפתוח את המסגר ומ"ש מגבוה עשר קומות שיצטרך סולם להורידה ואסרו חז"ל. ובזה אזדו כל הראיות שהביא כבודו דבנדה הטובלת בבגדיה ביצה (י"ח) התם ההיכר בשעת החשש עשיית האיסור וכן מ"ש רש"י בסוכה (י"ב) אין מסככין ובדף (ט"ו) בבטולי תקרה התם החשש דילמא לא גמיר והוכיח בעת עשייתו דגמיר וידע מתעשה ולא מן העשוי ולא ביתו של כל השנה. ומה שכבודו מהפך בזכות רבותינו מהר"ם ומהרא"ש ותלמידיהם שהביא המ"א סי' (עה"ר סק"ב) אולי היו אנשים שלא הי' דרכם להטות בחול שהתירו חז"ל ולהוסיף שמירה על שמירתם שמא לא הוזהרו כ"כ בחול החמירו על נפשם לתת תחת הסגר. וכיון דרבה נמי אמרינן תנאי היא ואמוראי נמי אפלגו בה ובמידי דרבנן כיון דאיכא אמוראי דלית להו דרבה צרפו להיתר אבל לרבה ה"נ דאסור מסגר. וכן כ' הט"ז ריש סי' (רע"ה) דלא חלקו רק בין אדם לאדם ולא ממקום למקום וסוגיא דשמעתא כוותי'. ומש"כ כת"ה לסיועי לדידי' מקושית הש"ך ביו"ד סי' (ס"ג סק"ו) קו"ח מתלאו במסמר לבהמה שלימה. וקילס כת"ה את הקו"ח ותמה על הפוסקים שלא חשו לזה. וסייע מזה סברתו דבעושה סי' זכור היא. ולענ"ד אין כאן שום סי' לזכירה שהתלוי' על מסמר עשה בעה"ב. לא מגזירת שמא יחליפו השרצים אלא שמא יגררו השרצים ויאכלו ויפסיד הבשר. ואין זה מטעם שחושש לבשר שנתעלם מן העין וא"כ אם אתה מתירו בבשר התלוי יבא להתיר גם בשאינו תלוי דומיא דבהמה שלימה דלא פליג. והדרא קושיית הש"ך לדוכתא. אלא לענ"ד אין כאן קושיא ומטעם אחר דבחורפי שאלתי לרבותי היתכן כיון שאמרו היסח הדעת פוסל בתרומה שיהי' הכהן כל ימיו מחשב על אודות התרומה. ופירשו לי כיון שניתנה בארגז והמפתח בידו הוי כאלו יושב ומשמרה ואין צריך לחשוב עוד עלי'. ולפענ"ד דהוא לשון הגמ' בפסחים דף (כ' ע"ב) דלר"א דתלוי' חייב בשמירתה כטהורה אם היתה מונחת במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע וזו היא שמירתה ופשוט דלאו דווקא שאם עץ מקיפה סביב מיקרי שמירה הוא הדין בגלוי' מארבע רוחותי' אלא במקום שאין המפסידים יכולים לשלוט בה הרי הוא כיושב ומשמר ממש ודעתי' עליו ואין כאן נתעלם מן העין מה שאינו כן בבהמה שלימה שהיא במקום התורפה אלא שרחוק שיחליפוה השרצים מפני כבדה לא פליג בין דבר קל לדבר כבד: