דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן יא
מהרב הנ"ל
לסי' עה"ר
הנני לערוך לפניו את אשר נתתי אל לבי נידון ללמוד לפני הלאמ"פ בשבת. אשר לכאורה אין לה היתר מההתירים שכ' המג"א בנר של שעוה. ומה שמבואר בשבת (י"ב ע"ב) דשרי בנפטא פי רש"י משום דמסריח אשר אין זה שייך בלאמ"פ דיוכל להעלות את האור בלי נגיעתו בהגאזע, וגם ברי"ף ורא"ש מבואר משום דמאיס ואורה רב משמע דתרווייהו בעינן ואף אם נחדש סברא מעצמינו מאחר דבלאמ"פ אין מחשיך באמצע כי אדרבה לפעמים עוד תוסיף האור, לא שייך שמא יטה מאחר דאין האור מכהה באמצע. ואפשר עוד להעמיס זה בכוונת הפוסקים דכתבו דאורה רב. דאל"כ הלא לא ידענו שיעורא דאורה רב, דהלא נוכל לעשות פתילה עבה אף בשמן ויהי' אורה רב, מכל מקום הרי כתבו הפוסקים דתרווייהו בעי מאיס ואורה רב, והרמב"ם לא סמך כלל על הא דאורה רב וכ"ה בש"ע או"ח סי' (עה"ר סי"ב) ולא התיר כי אם בשמש קבוע ולימוד כשמש שאינו קבוע דמי. אך לכאורה יש מקום להתיר לפמ"ש הב"י בטעמא דהרי"ף והרא"ש שכ' תרי טעמי, אורה רב ומאיס משום דלטעמא דאורה רב לחוד איכא חשש שמא יסתפק וזהו דוקא בבדיקת השמש חיישינן שמא יסתפק אבל לא בשאר תשמישים. כמ"ש המג"א (ס"ק י"א) וכן מוכרח דאל"כ הו"ל למימר טעמ' דאין קורין מחשש שמא יסתפק דהא סתם נר של שמן הוא. אלא ע"כ דלא חיישינן להכי. ועוד דבלאמ"פ עם גאזע, הגאזע מאיס ל"ח שמא יסתפק ורק לענין הטייה כתבנו דלא הוי מאיס ולפ"ז מותר ללמוד לפני הלאמ"פ. אולם המג"א כ' (בסק"ט) טעם דיש מתירין אפילו בשמש שאינו קבוע משום דמאיס ג"כ, משמע דלטעם דשמא יטה הוצרך לב' הטעמים, ובלאמ"פ לענין חשש הטייה ליכא טעמא דמאיס. ומלפנים הייתי נזהר מלימוד רק לקרות שמו"ת מחמת דהוי הכירא דזולת שבת איני קורא שמו"ת בלילה. אולם הרב דקאמרוייקע קיבל עצה נכונה לתת בלעכול עם מפתח על המאשין אשר לא נוכל להעלות ולהוריד את האור. אולם אכתי לא פלטינן ממחלוקת הובא במג"א (סק"ב) ואם היא סגורה בעששית במפתח מותר. וכן עשה מהרא"ש ומהר"ם ותלמידיהם (ש"כ) וב"ח אוסר עכ"ל המג"א. והנה הב"ח הביא ראיה מסוגיא דשבת (קמ"ט) דאסרינן במראה קבוע בכותל משום לא פליג אף דאי אפשר בשום אופן עיי"ש וכ"כ רש"י דלא פליג רבנן למלתייהו, וכדי שלא לשויי להנך רבוותא לטועים. נ"ל דלכאורה ק"ל לפמ"ש בשבת (דף קמ"ט) דכל גזירות חז"ל בחדא מחתא מחתינהו כמ"ש רש"י שם דהא דרבה תנאי הוא דאיכא דחייש לשלא תחלוק באיסור שבת דרבנן ואיכא דמפליג. אם כן ה"נ לענין גזירה שמא יחתה בגחלים ומדוע התירו חז"ל בשבת (דף י"ט ע"ב) בטיחה ושריק, משום דכולו האי לא טרח ומידכר, ומשום דאינו נוח לחתות [וה"נ סגירת העששית הלא דומה לשריק. ועיין ביצה (דף ג') ביצה בלועה ומשקין בלועין לאפוקי פירות דמגלי וקיימי]. ולכאורה הי' נראה ע"פ מ"ש באו"ח (סי' תר"ט) בהג"ה שאין להטמין מעיוה"כ למוצאי יוה"כ. וכ' הגר"א דהא הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור מבע"י משום גזירה והי' ראוי לאסור בדבר שאינו מוסיף הבל הא אטו הא וכמ"ש ריש יו"ט אלא משום כבוד שבת עכ"ל. ומטעם זה התירו חז"ל אף בשריק. אבל באמת הרי בשבת (דף י"ח ע"ב) התירו אף במוגמר וצבע משום דטיחה ובסלקו מעל האור, ובקשי להו זיקא אף לצורך חול ומשמע שם בש"ס דכהדדי נינהו לצורך חול ולצורך שבת ואמאי לא אסרו משום לא פלוג. אלא ודאי דוקא בהטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל אמרה רבינו הגר"א. אבל הכא טעמא אחרינא ע"פ הירושלמי שהביא הר"נ ר"פ כירה הגורף צריך שיגרוף כל צרכו [שלא ישארו גחלים כלל] והקוטם אפי' לא קטם כל צרכו. ופי' הר"נ משום דאגריפה אי גרף מקצת גחלים והניח מקצתן אין בנשארות היכר כלל אבל משנתן אפר ע"ג הגחלים הא עביד ליה היכירא בכולהו עיי"ש. ולפ"ז ניחא הכל דבמראה הקבוע בכותל שהיא קבוע תמיד לא עבד שום מעשה, אסרו משום לא פלוג אבל בשריק וטיחה וסלק מע"ג האור כיון דעבד מעשה בשביל שבת הרי היכרא טובא, ול"ש לא פליג. וכן עשו מהר"ם והרא"ש שסגרו את העששית בשבת, ואיכא היכרא טובא. וגדולה מזו אמרו ביצה (דף י"ח) שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא עכ"ל. אלמא היכא דמשני מימות החול וניכר השינוי ש"ד. ונידון דידן יוצא להיתר כיון דסגור בבלעכול עם מנעול קטן ודאי איכא היכרא טובא, ואי אפשר לזוז כלל את האור [וההיא דגבוה עשרה קומות אי דמיירי דאף בחול גבוה כן או אפשר דיטעה דמשום טעם אחר הגביהו את האור. אבל הכא המפתח אינו אלא שלא להעלות האור] עוד אראך דוגמתו. ביו"ד (סי' ס"ג) לענין בשר שנתעלם מן העין, כ' הש"ך (סק"ו) דבבהמה שלימה אין דרך להחליף עורבים ומותר, מכ"ש דבתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים כ"ש בבהמה שלימה כו' עכ"ל. וכל האחרונים השיגו על הש"ך דמשמע מכל הראשונים ומסוגית הגמ' דאף בבהמה שלימה אסר רב ולא ישבו הק"ו שלו מתלאו במסמר אשר באמת הוא ק"ו טוב. אבל באמת ניחא דכבר כתב הב"ח טעם דאסור אף בבהמה שלימה משום לא פלוג, אבל בתלאו במסמר דעביד מעשה כדי שלא יטלו השרצים ש"ד ודו"ק. ובזה אשים קנצי למילין:
ע"כ מהרב הנ"ל