דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · סימן ז
מה שהשיב הרב הנ"ל על מ"ש לו במג"א סי' רנ"ז אך את אשר כתבתי לו נאבד ואעתיק תשובתו וממילא יובנו גם דברי:
זה לשון המג"א באו"ח סי' רנ"ז סקי"ד [עמ"ש בסעיף ה' אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת מותר להטמינו בדבר שאין מוסיף הבל] כמו הדבר הצונן כו' ואפשר דאפי' בכ"ר אם נתקרר קצת מותר להטמינו עכ"ל. והקשה כת"ר תרי תמיהי. (א') דלמה חידש טעם אחר ממה דמבואר בשבת (דף נ"א) השתא אקודי מיקר לה ארתוחי מבעי ע"כ. (ב') דהא עיקר הגזירה דאין טומנין בדבר שאין מוסיף הבל. מבואר בשבת ל"ד גזירה שמא ירתיח. ופי' רש"י שמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה ונמצא מבשל בשבת. ומש"ה אסרו להטמין אף כשהיא חמה משום דאולי ימצא פעמים צונן. והאיך נתיר בנצטנן אשר שם עיקר הגזירה. א"ד כת"ר. אולם קושיא הראשונה לא על המג"א תסוב. כי כן מבואר ברמב"ם. ואין לתרץ דהרמב"ם סובר דהא דאצריכו בגמ' לטעם דהשתא אקורי כו' הוא למאן דאוסר להטמין את הצונן כמ"ש התו"י שם לתרץ הא דרבי מספקא ליה. אם מותר להטמין את הצונן. וכי לא ידע הא דרשב"ג דמתיר פינה ממיחם למיחם. אבל כיון דקי"ל דמותר להטמין את הצונן הטעם דהוי כמו צונן.
מלבד דאין זה דרך הרמב"ם לחדש טעם מה דלא נזכר בגמרא. יותר קשה מאי ראי' מצונן דהתם הוא צונן לגמרי. אבל הכא אע"ג דפינה מ"מ חם הוא. ובזה אפשר דאף לדידן צריך לטעם דהשתא אקורי כו'. ומנ"ל למעקר דברי הגמרא מפשטיה ולאוקמי דלא כמסקנא וכהלכתא. ועוד דהא הר"נ ס"פ במה טומנים הביא ראיה לפי' הגאונים דהא דמותר להטמין את הצונן, היינו אף כדי להפיג צינתם, מהך ברייתא דפינה ממיחם למיחם. וכ' הרמב"ם דהוי כמו צונן. ומאי ראי' משם הא התם מבואר בש"ס מפורש משום דהשתא אקורי כו'.
ולחומר הקושיא נלע"ד דהרמב"ם לא גריס בגמ' הך השתא, וכן ברי"ף ליתא. וכ"נ מלשון רש"י בשבת נ"א, דהוצרך להביא ראיה מלשון התוספתא אבל מפינה ממיחם, דבמיקר במתכוון מיירי ומשום דהשתא כו'. ולא דקדק מלשון הש"ס עצמו דקאמר השתא אקורי קא מיקר לה דמשמע במתכוון להקר מיירי. וכ"נ מלשון הר"ן בהדיא דרש"י הוא דחידש טעם זה. וכ"נ מדברי התו"י שתקשו ור' לא ידע, וחדשו מעצמם הך סברא דהכא משום דמתכוין לצנן. וכן נראה מדברי התוס' בשבת (ל"ח ע"ב) ד"ה פינה ממיחם למיחם מהו. וא"ת דבפרק ב"מ כו' אבל פינה ממיחם למיחם מותר אלמא במיחם אחר שרי טפי, והכא משמע איפכא. ואו' ר"ת כו' אבל גבי הטמנה שרי טפי כשהוא קר דבחיתוי מועט לא יועיל עכ"ל. והרי הגמ' קאמר טעם אחר דלא גזרינן משום דהוא בעצמו מיקר לה, ולא משום דאינו מועיל. ועוד דהא בגמרא הזכירו חשש רתיחה, ותוס' נקטו טעם חתוי, אלא ודאי דלא גרסינן כן בגמרא, ורק רש"י ז"ל מעצמו חידש טעם זה. ובזה מיושבת קושית הפרישה בסי' רנ"ז. אך דבדברי הב"י י"ל דתיבת בגמרא הוא ט"ס, [והוי יודע דלרש"י ז"ל ל"ק כלל קושית התוס' דשם, דהטעם דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, הוא משום שמא ירתיח בעת שירצה להטמין. וכיון דבעת מעשה מיקר לה לא גזרו. אבל התם הגזירה משום דאחרי כן יחתה הגחלים ואף דמתחיל' נתכוון לקרר. מ"מ אח"כ ישכח מה דקרר בתחילה, דאחרי כן גם את זה ישכח ויחתה. ומשום זה לא התירו בפינה אלא דוקא בדבר שאינו מוסיף הבל כמבואר בש"ע. אלא דהתוס' סברי דאף אם שלא במתכוין אירע דפינה ממיחם למיחם מותר אח"כ להטמין. להכי כתבו דהטעם משום דאז לא יועיל חתוי מועט כיון דהוא במיחם שני]. אבל לפ"ז תתחזק הקושיא השניה על המג"א בעצמו דנהי דמלשון הרמב"ם שכ' דלא אסרו להטמין אלא חם בכ"ר. מוכח דבנתקרר אף בכ"ר שרי היינו משום דאזיל לטעמיה דאיהו והרי"ף גרסי בשבת (ל"ד) איפכא. דמפני מה אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משום שמא יחתה, ובמוסיף הטעם משום שמא ירתיח. ואיהו מפרש פי' אחר בשמא ירתיח כמבואר בפי' המשנה ובר"ן פ' במה מדליקין:
ולפ"ז אפשר לומר דבנצטנן ליכא הגזירה. אבל אנן דקיי"ל כגירסת רש"י כמ"ש המג"א רס"י רנ"ז דטעם איסור הטמנה בדבר שאינו מוסיף הוא משום שמא ירתיח וכמ"ש רש"י דשמא ימצא קדירתו צוננת. הרי מבואר להדיא דגם כצונן איכא הגזירה, וביותר דהא אנן קיי"ל בסי' שי"ח ס"ד דבדבר לח יש בישול אחר בישול כשנצטנן. וראייתם ממ"ש שמא ירתיח כמ"ש הרא"ש פ' כירה סי"א. ואנן פסקינן שם בסי' שי"ח סט"ו דכ"ז שלא נצטנן לגמרי ליכא משום בישול, אלא דמפרשין הגמרא דשמא ירתיח היינו בנצטנן לגמרי ומוכח דאף בכה"ג אסור דאיכא הגזירה דשמא ירתיח והטעם דכיון דהוא בכ"ר דרך להרתיח שם. ועתה תשוב ותראה נפלאות דאף דהר"ן בתחילה הביא לשון הרמב"ם אבל אחרי כן על הברייתא דוכן היה רשב"ג כו' כתב שלא אסרו אלא בכלי ראשון אבל בכלי שני שרי עיי"ש, והשמיט תיבת ח"ם [דמבואר בלשון הרמב"ם ח"ם בכ"ר] משום דהוא הסכים לגי' רש"י בפ' במה מדליקין, ומוכח דאף קר בכ"ר אסור והטעם דבכ"ר דרך להרתיח. אבל בכ"ש אין דרך. והי' אפשר לקיים דברי המג"א בהניח במתכוין כדי לקרר. וע"פ דעת רש"י דהתיר מטעם זה בפינה אבל אין נראה כן מלשון המג"א. ולפמ"ש דהראשונים לא גרסי בגמרא הך השתא. מיושב קושית הלח"מ בפ"ד מה"ש שהקשה לגי' הרמב"ם דטעם איסור הטמנה בדבר שאינו מחמם הוא משום שמא יחתה ולא משום שמא ירתיח. א"כ אמאי קאמר הש"ס דהשתא אקורי קא מיקר לה ארתוחי מבעי, דהא אין כלל הגזירה משום שמא ירתיח. אבל לדידן ניחא דלא גרס כן בגמ'. נא חרב ענותו לעיין בגמ' ובר"ן ותראה כי דברי קרובים אל האמת ודברי המג"א צ"ע רב: