אור ברסלב
דברי חנוך חדושים על או"ח › לאו"ח סימן צ

דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד

חדושים על או"ח · לאו"ח סימן צ

או"ח סימן ד

(מידידי הרב ר' הענדיל נ"י על התשובה אשר כתבתי לו בענין עינים עצומות בתפלה ותשובתי נאבדה ויובן מתוך דבריו).

ע"ד מ"ש כת"ר להביא הרבה ראיות דמותר או דצריך להתפלל שמ"ע בעינים פתוחות. הנה הרבה מהם יש לדחותם. ממ"ש אל תפלל אלא בבית שיש בו חלונות. יעיין כת"ר בט"ז סימן צ"ה סק"ה שהקש' מזה על הא דמבואר שם דצריך שיהיו עיניו למטה ונאמרו ע"ז ג' תי'. א'. שעל דרך העברה יסתכל כלפי מעלה. ותי' הב"ח הובא בעט"ז דקודם התפילה ישים עיניו לשמים. ובתר"י כתבו דהטעם כדי שיהא הבית מתוקן באויר טוב. ולכל אלו התי' נוכל לומר דצריך להתפלל בעינים עצומות. וממה שאסרו לעבור כנגד המתפלל. יש לומר דאדרבא כשהוא בעינים עצומות יותר מטרידו. ובזה ניחא הא דצריך שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר. ובל"ז הנה בשו"ע סי' צ"ח כתב הטעם דלא יחוץ בינו לבין הקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסל בינו לכלי עיי"ש. וממ"ש שיהא עיניו למטה. יש לומר דמעצים אותם ומשימם כנגד מטה. (אך עיין לקמן בשם הזוהר לא משמע כן) אך מה שהביא מתשו' הרמב"ם הובא בשו"ע סי' צ' סכ"ג ואם יקרה לו להתפלל כנגד בגד או כותל מצויר יעצים עיניו (כצ"ל וכ"ה בב"י ובש"ע ט"ס שכ' מעלים עיניו) עכ"ל משמע דבל"ז א"צ לעצום עיניו. הא ודאי מכרעא. דמן הדין מותר להתפלל בעינים פתוחות. ובשערי תשובה סי' צ"ה כתב בשם ס' תוצאות חיים ומט"מ ואם מתפלל מתוך הסידור ועיניו פקוחות לראות בספר לית לן בה ושכן משמע לשון הזוהר עיי"ש. הנה לפ"ז נוכל לומר דכל הני מיירי במתפלל מתוך הסידור. אולם הט"ז עצמו כתב בסי' צ' ססק"ה דאף במידי דחציצה בינו לכותל אם א"א בקלות להתפלל בע"א כו' ואל יעכב התפילה בשביל זה. מ"מ תקנה לזה שיעצים עיניו בשעת התפילה, כמ"ש בסכ"ג או יתפלל מתוך הסידור ושלא יביט לחוץ ולא יבוא לידי ביטול כוונה עכ"ל. משמע דבסמוך לכותל א"צ לעצום עיניו אף אם אינו מתפלל מתוך הסידור. ובזמן הש"ס היו מתפללים בע"פ ולא היו רשאין לכתוב סידורי תפילות. כמ"ש בשבת פ' כל כתבי דף קט"ז ע"ב כותבי ברכות כשורפי תורה. ואך לדידן הותר כמ"ש הרא"ש שם. וכן נראה ממה שאמרו בכמה מקומות ואם מובטח לו שיחזור לתפלתו. וכבר כתב המג"א בסי' קכ"ז ס"ק ל"א דלדידן שמתפללים מתוך הסידור הוי מובטח עכ"ל. אלמא דהם לא היו מתפללים מתוך הסידור. ועיינתי בזוה"ק פ' ואתחנן וז"ל ובעי למיכסי לעיניה בגין דלא יסתכל בשכינתא ובספרא דרב הממונא סבא אמר מאן דפקח עיניה בשעתא דצלותא או דלא מאיך עיניה בארעא כו' עיי"ש מוכח בהדיא דאם עיניו למטה ש"ד אף אם הם פתוחות. ולפ"ז י"ל דההיא דתשובת הרמב"ם מיירי בעיניו למטה דמותר בפתוחות. אפ"ה אם הוא כנגד כותל מצוייר צריך לעצום עיניו ולא פליג על הזוהר. וגם נראה דאין לפרש כפי' מעכ"ת דפירוש פקוחות היינו ביותר לכל צד. דהא משמע מהזוהר דאם אינו נותן עיניו בארץ אף דמסתכל רק לנגד עיניו לאו ש"ד. ולפ"ז אדרבא הזוהר מקיל יותר מהגמרא. דלפום גמרא דידן צריך דוקא עיניו למטה וכמ"ש בשו"ע סי' צ"ה פ"ב צריך שיכוף ראשו מעט והזוהר מתיר באם מעצים עיניו אף לאוחזם בשוה ולא יכוף ראשו. ולפ"ז אין לנו לנהוג כהזוהר כמ"ש בכללי הפוסקים. ואפשר דהזוהר מיירי במתפלל מתוך הסידור דא"א לו לשום עיניו בארץ. וזהו מותר אפי' לדעת הפוסקים משום עת לעשות דאין הכל בקיאין בע"פ והא דאמר מאן דפקח עיניה. היינו ביותר חוץ לסידור. ועל דרך שפירש מעכ"ת מההיא דעיניך פקוחות על כל דרכי כו'. וכ"נ שהבין השע"ת הנ"ל במ"ש דמשמע מלשון הזוהר דמותר להתפלל מתוך הסידור. אבל יותר נראה דהזוהר אינו מפרש מ"ש בש"ס ביבמות דף ק"ה ע"ב המתפלל צריך שיתן עיניו למטה משום דכתיב והי' כו' כפירש"י עיניו למטה כלפי א"י משום דשכינה התם קיימא כדכתיב והי' עיני ולבי שם כל הימים עכ"ל. משמע דהשכינה כלפי הארץ. דאדרבה השכינה כנגד המתפלל כמ"ש בסנהדרין דף כ"ב המתפלל צריך שיראה כאילו שכינה כנגדו כדכתיב שויתי ד' לנגדי תמיד. והובא בש"ע סי' צ"ח. וכ"כ בזוהר שם האי מאן דאיסתכל בשכינתא בשעתא דאיהו מצלי והאיך יכול לאיסתכלא בשכינתא אלא לינדע דודאי שכינתא קיימא קמיה כו' עיי"ש. ומש"ה אסור לו להביט כנגדו כלפי שכינה. [ולא כמ"ש רש"י דלמטה כלפי שכינה] לכן מפרש בש"ס דצריך שיתן עיניו למטה משום דכתיב והיו עיני ולבי. וא"כ גם עתה השכינה נגדינו לכן צריך שישים עיניו למטה כדי שלא להסתכל בשכינה. ומשום זה מתיר הזוהר גם בעוצם עיניו אף אם אינו מביט לארץ. אבל לדעת רש"י אין מועיל זה שעוצם עיניו. אולם אני בעניי ל"ז להבין לדעת רש"י דצריך לשום עיניו למטה כלפי ארץ ישראל. א"כ אדרבה צריך לאוחזם בשוה. להביט במישור לצד ארץ ישראל ועוד דהא א"י גבוה מכל הארצות. לכן נראה לי דרש"י מפרש מ"ש עיניו למטה. אינו פירושו לארץ. כמ"ש בזוהר ורמב"ם רק בא להוציא ממ"ד למעלה היינו שיגביה עיניו לשמים מחמת כי שם השכינה שורה [והמהרש"א בח"א כתב דמיירי לאחר החורבן כדכתיב אלך ואשובה אל מקומי ועיין בירושלמי פ' תפלת השחר ובשה"ש רבה פ' ד'] לזה אמר דמשום דכתיב והיו עיני. א"כ גם עתה השכינה שורה בבהמ"ק וא"כ צריך לשום עיניו נגד הצד שמתפלל היינו לצד א"י. אבל לא למטה לארץ כי אם בא לאפוקי מלמעלה לצד השמים, ולפ"ז יצא לנו דלדעת רש"י א"צ לכוף הראש והעינים כי מותר לאוחזם בשוה. וא"כ אם נעצים את העינים יוצאין דעת שניהם דעת הזוהר ודעת רש"י. ובטור סימן צ"ה כ' וצריך שיכוף ראשו מעט ויהיו עיניו למטה לארץ שנאמר והי' עיני ולבי שם כל הימים. ואנו מתפללין כנגד בה"מ ולכן צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאלו אנו עומדים בו ומתפללין עכ"ל וכ"ה כמעט לשון הש"ע בסי' צ"ה ס"ב. ונראה לי כוונתם דמקום השכינה בבהמ"ק על האבן שתיה ועל הר המוריה והיינו בקרקע בהמ"ק וא"כ כשצריך לכוון כאלו הוא עומד על מקום המקדש צריך לשום עיניו כלפי קרקע ששם השכינה שורה. ולפ"ז לדידהו צריך דוקא לשום עיניו למטה ולא מהני עצימת עינים ופליגי על הזוהר. דאין לפרש דהזוהר תרתי קאמר דצריך לעצום עיניו ולשומם בארץ. דלשון הזוהר משמע שם דכל זה משום דמסתכל בשכינתא. דלא פירש שום טעם על הא דמאיך עינוי בארעא. ומשמע הכל מחמת דמזלזל בשכינתא מתזלזל בההוא שעתא דאיצטריך ליה עיי"ש. ולפ"ז בחדא סגי. וברמב"ם פ"ה מה"ת ה"ד כתב ונותן עיניו למטה כאלו הוא מביט לארץ עכ"ל. ולא נודע כוונתו אם דעתו כהזוהר. או כהטור והשו"ע. היוצא מדברינו לדינא דאם נותן עיניו למטה וכופף ראשו מעט. בזה מהני לכל הדעות אף אם אינו מעצים עיניו. להזוהר והרמב"ם והטור והש"ע (זולתי לדעת רש"י אפשר דדוקא צריך לאחוז עיניו בשוה כנגד א"י ואינו מוכרח) אבל אם הוא נגד כותל מצויר צריך לעצום עיניו (ש"ע סי' צ' סכ"ג) וכן אם יש דבר חוצץ בינו לכותל (בט"ז סס"ק ה') והטעם דדלמא ירים עיניו למעלה ויטרוד. ובפרט לפמ"ש הט"ז בסי' צ"ה סק"ב דדרך העברה כשרוצה לכוון לבו צריך להגביה עיניו כלפי שמים וא"כ יטרד אז. ואפשר דמשום זה נהגו העולם לעצום העינים. משום דע"פ רוב אין מתפללין סמוך לכותל. ובעוצם עיניו ואוחזן בשוה. לדעת הזוהר מותר. ולפמ"ש גם לדעת רש"י הוא טוב דלרש"י א"צ כלל לשום עיניו למטה אלא שלא יגביהם למעלה. אבל לדעת הטוש"ע לא יפה עושה. זולת במתפלל מתוך הסידור ועיניו פקוחות לראות בסידור ואינו מביט לראות אנה ואנה. זה לכולם שרי משום עת לעשות ואפשר דלדעת הטוש"ע צריך לאחוז הסידור כלפי מטה ולכוף ראשו מעט. ובדעת הרמב"ם אין הכרע:

(ע"כ דברי הרב הנ"ל)

מה שהשבתי על דבריו

מה שכתב כת"ה דמה שאסרו לעבור כנגד המתפלל יש לומר דאדרבה כשהוא בעינים עצומות יותר מטרידו. ובהא ניחא הא דצריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. לענ"ד אין זה עולה יפה דבעינים עצומות הכל שוה בין לפניו בין מן הצדדין וגם לאחריו. ואי משום טרדא היה לנו לאסור לעבור סמוך להמתפלל מכל צדדיו. אלא ע"כ שההולך אט אינו מטריד בהלוכו רק כנגד עיניו שהעינים בעת שרואות דבר עובר לפניהם סרסורי דלבא לבטל הכוונה וזה דוקא כשהעינים פקוחות (ובקול רגש פשיטא דאסור מכל צדדין) ומה שסיים ובהא ניחא שלא יהא דבר חוצץ בין הקיר אם בעינים עצומות מאי נ"מ בחציצה זו אם היא מצד פניו או מצדדיו הכל שוה. ומה שהוסיף כת"ה עוד ובל"ז הנה בשו"ע סי' צ"ח כתב הטעם שלא יחוץ דבר בינו לקיר דומיא דקרבן שהחציצה פוסל בינו לכלי. לענ"ד אם עיניו פתוחות ומביט בכותל אז יש לו שייכות והתחברות ראי' לדופן והוי כעין כלי שאוחז בידו. אבל אם עיניו סגורות ואינו מביט להדופן כלל איזה דרך נבוא לומר שהדופן כעין כלי שבידו אתמהה.

גם מה שרוצה כת"ה לחלוק את השווין וכתב דלפום גמרא דידן צריך דוקא עיניו למטה ובזוהר מתיר באם מעצים עיניו אף לאוחזם בשוה. לענ"ד אין כאן מחלוקת כלל דגם לפי גמ' דילן מסתבר דאם מעצים עיניו שאין צריך להורידם למטה דהוי כאין עינים ומאי נ"מ בעינים עצומות בין מביט למעלה או למטה או כנגדו. בפתוחות איכא כנגדו וכ"ש למעלה משום גאוה ולמטה הכנעה אבל בעצומות הכל אחד וברור שזה טעם הזוהר:

ולפי' כת"ר דעיני ולבי שם היינו שהשכינה כנגדו לכאורה קשה א"כ למה צריך שני כתובים הא' דשויתי ד' לנגדי והשני דעיני ולבי. ומדברי כבודו למדתי תירוץ לזה דאי משום דשויתי ה"א דוקא בזמן שביהמ"ק קיים וצריך לקרא דעיני ולבי דמפרש שם כל הימים דמשמע לעולם אף לאחר חורבן (ותיבת תמיד דבפסוק שויתי אדוד קאי ונהי דבימיו לא היה ביהמ"ק מ"מ לא היה אז ג"כ כמו אחר חורבן) ואי משום עיני ולבי התם נאמר לשלמה אחרי מות דוד ובנין ביהמ"ק והפסוק שויתי דוד אמרו. אבל אכתי קשה דרב חנא בר ביזנא למה ליה למילף בסנהדרין כ"ב דהמתפלל צריך שיראה שכינה כנגדו מקרא דשויתי ולא מייתי קרא דעיני ולבי:

ומה שכ' כת"ה לשיטתו להקשות על רש"י דצריך לשום עיניו למטה כלפי א"י אדרבה צריך לאוחזם בשוה שיביט במישור לצד א"י ועוד דהא א"י גבוה מכל הארצות. ודייק כת"ה מזה דרש"י ס"ל דצריך לאוחזן בשוה ופליג על הרמב"ם והזוהר. לענ"ד הסוגיא ביבמות ק"ה רבי וריבר"י ואבדן ור"ש ברבי ור"ח כולהו בא"י הוו קיימו ואם השכינה בארץ והי' צריך לראות במקום השכינה בודאי הי' צריך שיהיו עיניו למטה ממש ולא כנגדו:

והנראה בעניותי בזה דרש"י והרמב"ם והזוהר כולהו בחדא שיטתא וגם המקראות דשויתי ועיני ולבי תרווייהו צריכי והוא בהקדם לדעת שאם יעמוד אדם על הארץ וישאל שאלה מרעהו שהוא על הגג או בעלי' מדרך הכבוד שיגביה עיניו להביט אליו ולבקש ולהתחנן לו. מה שאי"כ אדם שעומד עם אדם פנים בפנים מדרך הכבוד שישפיל עיניו למטה בשאלו משאלותיו כדרך הרש המדבר תחנונים. ומוכרח לומר כן דלמ"דא אל אל בשמים אמרינן דצריך שיהיו עיניו למעלה ולא הוי כמזלזל ואלו הזוהר דקאמר קיימה שכינה קמי' קאמר אי מסתכל להדי' דמזלזל בשכינתא מתזלזל בההוא שעתא דאיצטריך ליה וצריך לחלק כדאמרן ובעומד בתפלה אלולי דגלי לן קרא דשויתי הייתי אומר שאע"פ שהשכינה בארץ או ברקיע לא הי' האדם צריך להניע עיניו לאיזה מקום כיון שהוא אינו רואה כלום והלכך אע"פ שכתוב והי' עיני שם או אל אל בשמים אעפ"כ היה יכול להביט כפי שרוצה וכ"ז בלא כתוב דשויתי אבל עכשיו שנאמר שויתי ואמרו חז"ל שחייב לראות כאלו שכינה כנגדו אז מחויבים אנו לנהוג כאלו היינו רואים את השכינה לנגדינו אבל עדיין האי לנגדו אינו כמו שפירש כת"ה כנגד פניו ממש אלא בא לומר שחייב אדם לצייר כאלו השכינה לפני פניו באותו מקום שהוא מתפלל לאפוקי דלא כאלו היתה באיזה מקום אחר אבל לפניו יכול להיות גם למעלה ממנו בשמים או על הארץ. ותדע דהאי כנגדו דסנהדרין לאו מול פניו ממש שהרי אוקי התם לחד מ"ד האי שויתי לנגדי בס"ת שהיה המלך אוחז בזרועו מימינו וא"כ הס"ת אינו כנגד פניו ממש מ"מ קורין לנגדי מה שאין הס"ת בתיבה או במקום אחר. ולכן נחלקו ר"ש ברבי ור"ח דחד אמר שאנו מחויבים לצייר כאלו השכינה בשמים וכמי ששואל ממי שהוא בגג או בעליה וצריך להגבי' עיניו למעלה ואידך דריש עיני ולבי שם שצריך לצייר השכינה כאלו היא למולו על הארץ וממילא צריך שיהיה עיניו למטה וזהו שפירש"י כלפי א"י דשכינה התם קיימא לא בארץ ממש כמו שסובר כתר"ה אלא כאלו ירדה מן השמים ועומדת לנגד פנינו על הארץ. והיינו מה שכתב הזוהר ואתחנן שמביא כת"ה אלא לנדע דשכינתא קיימא קמי'. וממה שאמרו עיניו למטה פסק הרמב"ם ז"ל ונותן עיניו למטה כאלו מביט לארץ והטור כתב שיכוף ראשו מעט לאפוקי הרבה שאז הוא קרוב לכריעה ואין לכרוע אלא באבות והודאה וזה דברי הזוהר ומאיך עיניו בארעא. אלא שהזוהר חידש שאם סגר העינים אז אין נ"מ אם עיניו למעלה או כנגדו או למטה דהוי כאין עינים כלל. והדבר ברור שכל התנאים והפוסקים שדברו בעינים למעלה ולמטה כולהו במי שמתפלל בעינים פתוחות דברו. והיוצא מדברינו דלכולהו תנאי ואמוראי והפוסקים והזוהר מכללם המתפלל בעינים פתוחות רק שעיניו למטה (ולחד מד"א למעלה ולית הלכתא כוותיה) שפיר דמי אלא דהזוהר מקיל בעינים סגורות לאוחזם כמו שירצה.

[תשובת הרב ר' הענדיל עמ"ש בסימן ל"ז ותשובתי סגרתי בתוך דבריו בשני חצי מרובעים].

מה שכתב בד"ה מה. יעיין כבודו בהמקומות שרשמתי בפנים ויראה דבכה"ג דלא היה אפשי לעשות מבעו"י שרי אף להניח בשבת ככר ותינוק וליכא בזה כלל אין מבטלין. [אמת שבמקום ככר ותינוק כגון במת לא מקרי מבטל היינו משום דהתם לא אצטריך שיהא הככר ותינוק עיקר שבככר ותינוק קטן מטלטל מת גדול אבל בשאר איסורים דאין ככר ותינוק מועיל דהו"א שיועיל רק מטעם שיהא ההיתר רוב על האיסור אז בודאי נקרא מבטל].

מ"ש בכוונת הרשב"א משום דבא מחמת עבירה כו'. א"כ בשוגג יהא מותר ולשונו לא משמע כן. [לענ"ד ע"כ לא אסר הרשב"א הנאת המוקצה אלא במזיד. דאלת"ה המבשל בשבת הלא העצים בשבת פשיטא דמוקצה נינהו. ואעפ"כ המבשל בשבת לר"מ בשוגג יאכל ולא אסרינן משום נהנה ממוקצה ואפי' לר"י ור"י הסנדלר דאסרי שוגג מטעמא אחרינא הוא]:

ומה שתמה עלי דהא נוכל לפרש קושית הש"ס על הטלטול כבר הרגשתי בזה באות י"ג. ומה שכתב בד"ה עוד בכוונת הרי"ף יעיין בדברינו לסימן שכ"ה.

מ"ש בד"ה בסק"ה, כל הרואה יראה דלדבריו יש לפקפק על דברי המג"א ואין ראיה. ולדברי יש ראיה להמג"א:

ומ"ש בד"ה מה דטעם בכלי לכ"ע הוי דאורייתא מגיעולי מדין. הנה בפסחים (דף מ"ד ע"ב) אמרינן דלמ"ד טכ"ע לאו דאורייתא ג"נ חידוש הוא. ומפרשים דחידוש שחדשה התורה באותה שעה. אבל לא לדורות. ואף דקצת אחרונים מפורשים דחידוש שחדשה תורה בבליעת כלים. עכ"פ אין זה מסברא אלא מחידושא. אבל כוונתי הוא כמ"ש כת"ר משום דנתערב ביותר מס' דמותר בכל התורה. אלא דכת"ר כתב משום דקמא קמא בטיל כמו ביין. וע"ז יש לדון כיון דאסור במשהו האיך שייך קמא קמא בטיל דהא ממשהו הראשון נאסר. וביין הא טעמא משום דלא הוכר האיסור קודם שבא בתערובות. אבל הכא הא החתיכה היתה אסורה בעיניה. וע"ז באו דברי שם. לפי ההוכחות שכתבנו שם מההיא דעצים דאף דהיו אסורים מתחילה. אפ"ה כיון דעתה נתהוה מהם דבר חדש. והדבר החדש הזה לא ניכר מעולם בפני עצמו באיסור בטל אף בדשיל"מ.

ומ"ש בד"ה ומה שהביא לחלק בין איסורי יו"ט לחלב ודם בחולין (דף ס"ט) דהתם דבר חדש הנולד שרי. אבל ביו"ט נולד אסור אלא דהותר מטעם שבא מדבר המותר. וא"כ אם בא גם מכח האיסור אסור. אכתי אין עולה על תחומין. דהתם בדבר שנולד ליכא איסור תחומין כדאמר בעירובין (דף מ"ה). אלא דעכ"פ יש לקיים דבריי כת"ר. דממ"נ אסור דאם תחשבו לדבר חדש שנולד אף להזיזו ממקומו אסור כדפריך הש"ס בעירובין שם. וע"כ אתה מוכרח להתירו משום דנתהוה מדבר שהיה בעולם. א"כ לא עדיף מאותו הדבר ואסור להוציאה חוץ לתחום:

ומ"ש עוד על מה שהבאתי מדברי הרשב"א דמדמה למים דהא באמת רבנן פליגי אמים. הנה בחיבורי לא סיימתי סוף לשון הרשב"א שכתב ובהני הוא דפליגי רבנן עליה מפני שהם ניכרים במלאכת העיסה והקדירה. אבל יניקה לא מנכרא ולכ"ע בטילה עכ"ל. ולזה כתבתי בחיבורי. דאף דרב לא ס"ל סברא זו אפ"ה חזינן מדברי הרשב"א דממשות הבשר של חלק חבירו אינה נכנסת לחלקו אלא היניקה דמתעכלת ומתהפכת ולא האיסור ממש מדקאמר הרשב"א שאינה ניכר כמו מים בעיסה וברוטב עבה. [לענ"ד הרשב"א לא קאמר אלא שלא הי' ניכר האיסור אבל מ"מ ממשות הוי]. והויא כההיא דאפר דמקלי איסורא דמותר אף בדשיל"מ. ולהכי מדמי ר"כ ור"א למוקצה. ובפרט לדברי המרדכי דמדמה דין דיין בגיגית אף דהתם ישנו להאיסור אלא דמעורב. לההוא דעצים שנשרו דמקלי איסורא. והאיך שנפרש בדבריו. עכ"פ חזינן דמדמה יין דיש בו מעליותא דלא הוכר האיסור אף דיש בו החיסרון דעתה האיסור בעיני'. לעצים שנשרו דיש בו המעליותא דהאיסור נשתנה ונקלה אף דיש בו החסרון דמתחילה הוכר האיסור בעודן עצים. ה"נ במוקצה הויא התוספות שנתוסף עצם האיסור. דהא מה שנתוסף הוא האיסור. רק דמעורב בכל הבהמה. אלא דיש בו המעליותא מה דלא הוכר האיסור קודם התערובות. ובתחומין הויא איפכא. יש בו החסרון דתחילה הוכר האיסור בחלק חבירו. אבל לעומת זה יש בו המעלה דמה שנתהוה מחלק חבירו ונתוסף על חלקו לא הויא האיסור בעיניה והויא כמקלי דהא נתעכל ונשתנה וצריך שיתבטל אף בדשיל"מ כמו במוקצה דדמו להדדי. כמו דמדמה המרדכי. ולהכי אקשו ר"כ ור"א שפיר. ומים ומלח שאני. משום דע"י נתהוה העיסה והן ניכרין.

ומ"ש בד"ה ומש"ה לדעת התב"ש. בזה צדקו דבריו וחוזרני בי.

ומ"ש בד"ה בסק"ז על ההיא דביצה (דף ט"ז) בהרסנא דבבישולי נכרים לא גזרו על התערובות כמו בדמאי. כבר כתבתי לשון התוס' דהיכא שהיו תחילה בעין ונאסר אסור גם אח"כ. ובדמאי לא גזרו בתערובות אף היכא דהוכר האיסור תחילה. [סברא היא לחלק דבדמאי האיסור לעולם מצד ספק. א"כ אפי' נתערב אח"כ מותר דהוי ספק בתערובות דלא גזרו. מה שאי"כ בבישולי נכרים שאם נתבשל כבר חל איסור דרבנן ודאי ואיך יופקע על ידי תערובות אבל כשבא לחול ומצא תערובו' בזה באופן שהדבר שהאיסור ראוי לחול עלי' אינו עיקר לא גזרו אבל הכא איכא למימר קמא קמא משקין שזבו].

ומ"ש בההיא דנדרים (דף נ"ט) דהא טבל דאסור במשהו ילפינן מבהיתירו כך איסורו. כמו שבתחילתו נאסר ע"י משהו דחטה אחת פוטרת כל הכרי ה"נ בתערובות. וא"כ בתחילתו אפי' לא הוכר האיסור כו':

ידידי. הנה התוס' בע"ז (דף ע"ג ע"ב) ד"ה טבל פי' כי היכא דכ"ש חשוב להתירו ה"נ חשוב לאוסרו. וא"כ אדרבה כי היכא דבהתירו אינו מתיר אלא א"כ מסיים החטה וקובע מקום בכרי. ה"נ באיסורו אינו אוסר אלא א"כ היה מסוים החטה והוכרה באיסורה. [התם בהיתר ע"כ צריך שיברר מקום התרומה שאל"כ הרי היא כמקדם. אבל מ"מ הרי אנו למידין סופה מתחילתה והרי בתחילתה אוסרת בכ"ש כמש"כ למה לא נילף דבסופה נמי תאסר בכ"ש אפי' לא הוכר האיסור. אם למדנו איסור מהיתר פשיטא דילפינן איסור מאיסור]. ועוד דהא לפי דברי לא חל כלל איסור טבל על החטה שנתערבה כשהיא בתערובות. וא"כ האיך תאסר.

ומה שטען כת"ר כיון דשאלה עוקרת את התרומה מעיקרא ונמצא דבשעה שנתערבה היתה טבל כו'. הנה כבר השיג כזה עלי שלש פעמים ואין לפלפל בזה. כי יש פנים לכאן ולכאן. אך במקום הזה מסתברא ככת"ר:

ומ"ש בפי' הגמרא כיון דאיסור תרומה נפקע אף שיבוא איסור אחר תחתיו מקרי יל"מ. האחרונים לא ניחא להו בהכי ונימוקם עמם. דהא עכ"פ יהא אסור לאכול. ומה לי אם צריך לבטל זה או איסור אחר:

בד"ה ועוד כתב בטעם המליחה דאינה מוציאה כל הדם רק דקים להו דהדם שא"י ע"י מליחה לא יצא תו ע"י בישול. ומזה ילפינן דדם האברים שלא פירש שרי. הנה אף דסברא זו נמצא להראשונים. הרמב"ם בסי' ס"ט סי"ט מצריך להחליטו אחר המליחה ברותחין להצמית דמו. והיש מי שאוסר בס"ב סובר דההדחה סותמת נקבי הפליטה. ואנן קיי"ל דתיכף אחר המליחה לא הויא דם רק מוהל. וכת"ר כתב דאחר המליחה לבדה תו לא יצא דם. אבל לא קיי"ל כן. דהא בס"ע ס"ה מתירין בשר תפל שבלע דם ממקום אחר משום דאיידי דפליט דם דידיה פליט דאחרינא. הרי דסמכינן דמליחה מוציא כל הדם. [אני אומר דכמה מיני דמים בבהמה יש שאינו יוצא מהאברים לעולם וכשהתירה תורה בשר ע"כ דם האיברים שלא פירש מותר. ויש דם היוצא מהאברים ועלי' נחלקו אם יוצא כולו במליחה או חיישינן שלא יצא כולו וצריך גם חליטה מיהו לכ"ע אותו הדם כשיוצא במליחה מוציא עמו דם פליטה שבלע אבל לאמר שבעוד הדם בלוע בבשר לאו שם דם עליו זה אינו מתקבל]. ומה שאינו מועיל מליחה שנית בנמלחה בכשא"מ כבר מבואר בפוסקים הטעם. וא"כ ע"כ מוכרח לבוא לסברתי. ומה שהקשה לפ"ד אמאי שרינן מוהל אדום היוצא אחר מליחה וצלייה. כיון שהדם בתוך האברים אינו דם ואך ביציאתו חל עליה שם דם. א"כ על המוהל נמי אמאי לא תחול ביציאתו שם דם כו'. הנה גם לסברת כת"ר יקשה כיון דגם אחר מליחה נשאר דם בחתיכה. א"כ אמאי שרינן מוהל אדום היוצא. דהא גם אחר מליחה יוצא מוהל אדום כאשר העיד הר"נ בפכ"ה. ובאמת הפוסקים דנחתי לסברא זו אוסרין המוהל. ורק אחרי החליטה או הדחה שרי. אבל לדברי כת"ר יקשה. דמאן לימא לן דהמוהל הזה לאו דם הוא. אע"כ צ"ל דקים להו לחז"ל דבתוך שיעור מליחה וצלייה יוצא הדם לבדו כמעט בלא תערובות לחלוחית ושומן אחרת כי טבע המלח והאור להפליט דם כמבואר בפוסקים. ויש לו טבעים אחרות מציר. הוא משריק שריק ואינו נוח ליבלע וכבולעו כך פולטו. ומטעם זה סמכינן דהאדמימות שבתוך המולייתא לאו דם הוא (בפסחים דף ע"ד) דהאור פולט כל הדם. אבל אחר שיעור מליחה וצלייה הוא ממוזג מאוד בהבשר. אשר תו אינו יוצא לבדו כי אם בתערובת שומן הבשר והלחלוחית וזהו שקראו ציר. והוא אינו נפרש מחלקי הלחלוחית והשומן והויא כלא פירש. כמו שחתכו חתיכה קטנה מהבשר. ה"נ הציר הזה הוא בשר ושמנונית מעורב וממוזג עם דם. ואף שהוא אדום אפ"ה שרי. ה"נ יש לומר אף לסברתי דמש"ה שרי. משום דהוא ממוזג עם כל חלקי הבשר. והויא כדם האברים שלא פירש. ואף שהוא לח אפ"ה שרי. כמו דשרי הרוטב אחר בישול לסברת הפוסקים הנ"ל אף דיש בו בודאי גם תערובת דם:

בד"ה עוד כתב. פקפק במה שדמיתי להואיל. הנה עכ"פ דמי להואיל ומתיר עצמו. ומה שהקשה א"כ אף בעומדת לגדל נמי לימא הואיל והשחיטה מתירתו. יעוין ברשב"א ובמאירי שהביאו דהירושלמי מקשה כן באמת. ועכ"פ לפי הפי' שחדשתי שם בסוגיא דמי שפיר. ומה שדחה את אשר הוכחתי מחולין (דף י"ד) דאף בלא הי' להיתר שעת הכושר מותר התוספות משום כיון דאמרינן הוברר הדבר הויא כשעה"ב. כבר בא דבר זה פעם שלישי בדבריו. אולם בפעם הזאת הרגשתי בזה דיש לפקפק. והוכחתי עוד מהוכחות אחרות כמ"ש בפנים.

ובמה שכתבתי החילוק לענין מכוון לנטוע וכת"ר דחה. דהא לכששרשו אף העיקר אסור כוונתי אם מתכוון שהי' התוספות מרובה. גם בתחילתו כשהוא מעט לא בטיל לענין שביעית ומעשר ושארי דברים וממילא ה"ה לענין מוקצה אף דלא נשרש עדיין הגידולין לא בטלי בהעיקר.

תוכן העניינים

דברי חנוך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה