דברי חנוך· רבי חנוך הענדיל פרידלנד
חדושים על או"ח · (המשך מסוף סימן י בדף ה')
אבל הכא בשעיר החיצון השני. או הפנימי. בנאבד המשתלח. אינו עושה בו שום מצוה תיכף אחרי הגרלה. כי אם בראשון עושה כל הוודוים. ובזה עמדנו על לשון הש"ס [בדף ס"ב] דקאמר ראשון משלח. ובדף ס"ד קאמר רב ראשון שבזוג ראשון יקרב שני שבזוג שני ירעה וכ"ה ברמב"ם. ולא קאמר מצוה בראשון. כלשון ר' יוסי לגבי פסח משמע דדינא הוא ואף לעכובא. כר' יוחנן בר פלוגתיה דקאמר שני שבזוג שני יקרב ושבזוג ראשון ירעה דינא הוא משום דבע"ח נדחים ולא מפרש הש"ס משום דס"ל מצוה בשני כמ"ד בירושלמי בפסחים פ"ט. אלא משמע להש"ס דדינא הוא ואף לעכובא. וא"כ ה"נ רב דינא קאמר. וקשה מנ"ל. ולפמ"ש מיושב. דכיון דמצוה בראשון אינו רשאי ליקח את השעיר השני ולתופסו לשם חטאת. אלא רק כדי להגריל עליו תו אסור להקריבו או לשלחו דהוי' כאחר לזה. וכן אמרו שם בש"ס [דף ס"ה ע"א] כיון דרב סבר ליה כר"י דאמר מצוה בראשון מעיקר' כמאן דמפריש לאיבוד דמי ע"כ ועי"ש ברש"י שכתב מעיקר' כי אפרשינן להאי שני אדעת' דאיבוד אפרשיה ולא גרע ממפריש לאיבוד ומתני' רבי היא עיי"ש ובתמורה כתב רש"י מפריש לאיבוד תחלת הפרשתו של שני לא היתה לשם הקדש אלא כדי שיאבד וילך למיתה עיי"ש. אבל גבי פסח דהפריש השני לצאת בו. תרווייהו פסחי מעלי'. להכי לא הוה אלא מצוה בראשון. ולזה אמר ר"י ואם היה השני מובחר ממנו יביאנו. דהידור מצוה דוחה להא דמצוה בראשון. ובזה יש ליישב קושית התוס' [דף ס"ד ע"ב] דאמאי לא אמר נמי גבי שעיר הפנימי ואם השני מובחר יביאנו עיי"ש. דכיון דאינו תופסו כלל לשם חטאת אסור להביאו אף אם הוא מובחר. ואי תימא כיון דמובחר דוחה להא דמצוה בראשון. א"כ ה"נ כיון דהוא מובחר יקחהו לשעיר הפנימי. ע"ז י"ל דא"כ גם בלא מת שעיר המשתלח. ומצא כבשים מובחרים מהם יקחם וזה וודאי דאינו רשאי לזלזל ולהחליפם אחר הגרלה ועיין במנחות דף פ"ד אך התם כחושה ממש]. א"כ ה"ה עתה אף דצריך להביאו להגריל עליו. אפ"ה אינו רשאי לזלזלו בידים ליקח אחר דמצוה בראשון. בשלמא בההיא דפסח כבר הפריש אחר והתפיסו לשם פסח מחמת דהראשון נאבד. ומסברא הוה לן למימר דאדרבה מצוה בשני. כמ"ד בירושלמי בפ"ט דפסחים אלא דר"י ס"ל דמצוה בראשון אף שכבר עבר ממנו. וכבר כתבנו דמעלה שכבר עבר לא מהני לדחות שום מעלה ולהכי לא מהני לדחות הידור דפסח מובחר. ובלא"ה בפסח מותר למשוך ידו ממנו כדאמרינן בפסחים דף פ"ט. ואף להניח הפסח בלא בעלים דפסול הפסח אפ"ה לא מצינו דאסור למשוך. וברמב"ם לא הובא איסור זה ועיין ברע"ב פ"ט דפסחים. אבל הכא בשעיר הפנימי אכתי לא עבר ממנו והויא כא"מ ולא דחינן אף מפני מובחר ואסור להתפיסו לשם חטאת. ולפ"ז י"ל דאף רבנן דר"י דס"ל גבי פסח איזו שירצה יקריב. ס"ל להא דרב גבי שעירי יו"כ דמצוה בראשון. והא דאמר רב סבר ליה כר"י דאמר מצוה בראשון משום דהוא אמר כן בפירוש אבל רבנן לא מצינן דאמרו כן. ועפי"ז יש לישב פסקי הרמב"ם שפסק בפ"ד מהק"פ דיקריב איזה שירצה. ובה' יוה"כ פסק דראשון יקריב אח"כ מצאתי בכ"מ שכתב בשם הר"י קרקוס כעין זה. ונ"ל דהוציא הרמב"ם חילוק זה מהא דתמורה דף כ"ב המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה אחת תיקרב. ואמרינן בגמר' אר"ה אמר רב לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתה ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה ע"כ. אלמא דבין רבי ובין רבנן לא ס"ל מצוה בראשון. ורב עצמו מוקי שם דר' כר"י ס"ל דאמר מצוה בראשון. אלמא דחלוק אבד מלא אבד וכדכתיבנא. אך עיי"ש בתוס' שכתבו מכח קושיא אחרת דמיירי דהשניה שמינה. ולפי"ז אף ר"י מודה. והרמב"ם אינו מוכרח לדבריהם. וסתמא אמרו. ועיי"ש בלח"מ שהביא מפר ושעיר של יו"כ שאבדו. ועדיין צ"ע דאפשר יש לחלק בין יחיד לציבור] הרי נתברר דאין מדין ראשון יקרב ראי' לנדון דהט"א. וגם מפסח שאבד והפריש אחר תחתיו דאף דהתפיסו לשם פסח. י"ל דאי מיירי דמצאו קודם חצות ל"ש כלל אין מעבירין. ואף במצאו אחר חצות י"ל דמיירי דאינו עוסק עדיין בהשני. והכי דייק' לישנ' דהרי שניהן עומדין לפנינו. דליכ' אין מעבירין. דכיון דאינו עוסק בה. אבל אם באמת אוחז להשני בידו ומתעסק בו לשוחטו אפשר דאסור לעבור ממנה להראשונה. והט"א שהפריז מאוד בזה. וכתב להקשות למה לי קרא דשל יד קודם לשל ראש. תיפוק ליה מא"מ על המצות. דהא ביד פגע ברישא. וא"ל דאיצטריך קרא להיכא דעבר ונטל של ראש תחילה דהו"א דיניחו קודם דהא לפמ"ש לעולם ראשונה קודם. קשה. עיי"ש ואף לפמ"ש אינו דומה כלל דהא אכתי לא עבר אשל יד דהא דיד קרובה יותר אין זה א"מ כיון דאכתי אינו אוחז בה כדמוכח ביומא [דף ט"ו ע"ב] דדחינן זאת משום פינות לימין. ובעת שאוחז השל ראש. ועובר אדיד תו אינו יכול להניח על היד. אולם אחרי העיון באופן השני היכ' דעבר שלא ברשות יש להוכיח דחוזר לראשונה. לפ"ש השאג"א עצמו בתשובה סימן כ' במי ששכח בשבת ר"ח והתחיל לומר יעו"י אי מחויב להפסיק ולהתחיל רצה. וכתב ע"ז ול"ד למאי דמסקינן בזבחים דף צ"א דהיכ' דקדם ושחטיה לאינו תדיר ברישא דזורק את דמו. דהתם משום שלא הגיע זמנו של התדיר כיון דלא נשחט. וזמנו של האינו תדיר הגיע זמנו לזריקה משום דשחטו כבר אבל לא הוי הטעם משום דכבר התחיל. וראיה לזה מהא דבעי למפשט מהא דאמרינן ד"א ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה. ומהא דמתפלל של מנחה ואח"כ של מוסף. והא התם לא התחיל בברכת היום ומוסף כלום אלא דהראיה כמו שפירש"י שם דאע"ג דקדם שאינו תדיר תחילה ודמיא לקדם ושחטו אפ"ה תדיר דוחה אותה וע"ז משני הש"ס דכיון דאתיין לתרווייהו כמאן דשחיטי תרווייהו דמי. וא"כ הנ ברצה ויע"י כיון דאתין זמן דתרווייהו אף בהתחיל באינו תדיר פוסק עיי"ש באריכות. וא"כ יש להוכיח משם דליכ' שום מעליותא במה דהקדים שלא ברשות דאל"כ הוה ליה להש"ס לדחות משום דקדם ושחט לשאינו תדיר. ולהכי אין מעבירין ממנה. ול"ד לברכת היין והמוסף דלא התחיל עדיין מאומה. אלא ע"כ פשוט ליה להש"ס דאין שום מעלה בזה במה דשחט לשאינו תדיר שלא ברשות. וא"כ קם דינא דהט"א דאף דכבר עבר ממצוה ראשונה לשניה. אפ"ה מחויב לחזור לראשונה. כיון דכבר הוכחנו דמצוה בראשון אף שכבר עבר ממנה. משום דתחילה נתחייב בה. [ועיין ביו"ד סי' שנ"ד לענין שני מתים] ואף שזה אינו דוחה שום מעלה. ה"נ ליכא שום מעלה במה דעוסק בשניה. כיון דשלא ברשות התחיל בה וליכ' כלל א"מ בזה. ובזה סר הוכחת הק"נ במגילה פ"ד אות ל"ו לענין דינא דרמ"א באו"ח סי' תרפ"ד ס"ג דאם התחיל בשל חנוכה פוסק לחזור לשל ר"ח. מדברי התוס' דלעיל שכתבו דא"מ עדיף מתדיר. ולפ"ז אין ראיה. דהתם התחיל ברשות ושייך אין מעבירין, אבל בשלא ברשות ליכא כלל א"מ כמו שהוכחנו. אבל באמת יש לדחות לענין דינא דהשג"א והרמ"א. מתרי טעמא. חדא דנוכל לומר. דשם בשחטו לשאינו תדיר ברישא ליכ' אין מעבירין לענין לזרוק את הדם. משום דכהן אחר הוא זורק. והוא אינו עוסק (ולדידיה שני המצות שוות שחיטת התדיר וזריקת השאינו תדיר ואף דזריקה עדיפ' אפ"ה שחיטת תדיר עדיפ' ממקודש או דאפשר דכבר הניח את האינו תדיר מידו. וזה עולה נכון יותר. דמשמע לישנ' דש"ס דאותו כהן עצמו הוא מדקאמר יהיב ליה לאחר ולא קאמר יהבינן ליה לאחר ויש לדחות דקאי על כהן שבא לזרוק אבל אותו אדם עצמו וגם הוא עוסק בשניה אפשר דשייך א"מ. ועוד דאיך נוכל לומר דהתחלה שלא ברשות לאו כלום הוא, הלא אמרינן בברכות (דף י"ט) אין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין אפילו התחילו באיסור וכן בשבת י"ח ע"ב ואם התחילו אין מפסיקין אף בדבר הרשות. ועוד דנ"מ בין התחיל ממש בעבודה זו ללא התחיל בעבודה זו כמו בשבת (י"א) לענין גמר דין דאף דכבר התחילו את הדין. בכ"ז אין מתחילין עתה את הגמר דין כיון שכבר הפסיקו מה שא"כ אם התחילו עתה אין מפסיקין אף בתחלת הדין. דהא חזינן שם בזבחים (צ"א) דחטאת ואשם של היום קודמין לשלמים של אמש. משום דהוה מקודש אף דבשלמים התחיל אמש ברשות. אפ"ה לא אמרינן דגומר לשלמים. ואלו בזבחים (דף פ"ט) אמרינן דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה. אברי עולה קודמין לחטאת מפני שהיא כליל. ומקשינן בגמרא מתנה קמייתא דמכפרה תקדום והנך לא. ואמרי במערבא הואיל והתחיל במתנות גומרן. ואף שירים גומר. אף דדם עולה מקודש לגבי מתנות האחרונים של חטאת. וכ"ש לגבי שירים. אפ"ה הואיל ועסיק באותו דבר עצמו גומר אבל באברים דהויא עבודת אחרת תו מקדימין לעולה תחילה אף דזרק החטאת תחילה. ולפ"ז דאף דמוכח מהא דזבחים (דף צ"א) דהתחלה דשחיטה לאו מעלה היא לגבי זריקה וכן קדימה דזריקה אינה מועלת להקטרה. אפ"ה התחלה באותו דבר עצמו מועלת דא"צ להפסיק. וא"כ ה"נ בהתחיל שלא ברשות יעו"י או קריאת חנוכה אינו רשאי להפסיק ולחזור לרצה או לקריאת ר"ח. ואף דהתחיל שלא ברשות הויא התחלה כמו שהוכחנו דאף בהתחיל באיסור הויא התחלה. והא דשחיטה לאו התחלה. היינו משום דלא התחיל באותו עבודה עצמה. או משום דכבר הניח מידו. ובזה אף בהתחיל ברשות נמי כמו דאברי עולה קודמין לאברי חטאת אף דחטאת נזרק קודם אבל לענין נדון דההיא דעבר ממצוה ראשונה ובא לשניה ולא התחיל בה עדיין תליא בשני הסברות שכתבנו. אי מיירי הך סוגיא דזבחים בקדם ושחט לשאינו תדיר דהפסיק מאינו תדיר ומש"ה ל"ש א"מ או דהטעם משום דהתחיל שלא ברשות ולהכי ל"ש א"מ. אבל אי הוה שייך א"מ הוה עדיף מתדיר וכ"ש ממקודש לשיטת התוס'. ועתה נחזור לדברי התוס' דמגילה (דף ו' ע"ב) שכתבו דאצטריך קרא דאל יסוד מזבח העולה לענין אם כבר עבר מקרן מערבי דהו"א דא"מ לכתחילה אבל בדיעבד ש"ד עיי"ש. דהט"א סתר דבריהם מהא דיומא דאף דכבר עבר אפ"ה איכא אין מעבירין בראשונה. וזה נסתר. ואף דהראנו פנים לדברי הט"א ממק"א. אפ"ה אין לדחות דבריהם כמש"כ. ועוד דנוכל לפרש דדיעבד שכתבו התוס' היינו שכבר התחיל ליתן על יסוד דרומי. דבהתחיל לעסוק כבר הוכחנו דאינו רשאי לעבור משניה. וקמ"ל קרא דיסוד דרומי פסול. וצריך לחזור ליסוד מערבי. ועוד אפ"ל כוונת התוס' עפ"מ דנסתפקתי בהא דקיי"ל דשירים לא מעכבי. האיך הדין אם נשפך השירים מכלי על הרצפה. אי מחויב לקבל בכלי וליתן על היסוד. ואם נאמר דמחויב הוא נוכל לומר דזה שכתבו התוס' דיעבד. היינו אם נתן על יסוד דרומי ועדיין יכול לקבלו שנית בכלי. דהו"א דיצא בדיעבד. קמ"ל דלא יצא. והויא כנשפך על הרצפה ומחויב לקבלו. ועיין באו"ח סימן כ"ה בט"ז סק"א:
ועתה נשימה ראש לדברי כת"ר במ"ש בבציעת הפת דמה שמרים ידו מעל התחתונה מקרי מעביר. ואף דכבד עבר אפ"ה לא פקע חיובא מראשונה והנה כבר הוכחתי בהא דמקדימין מזון למאור דבעבר ברשות בודאי אסור לעבור משניה. והכא הרי ברשות הגביה ידו על העליונה לתפוס שתיהן. וא"כ הרי אסור לעבור מהעליונה. אך יש לקיים דברי כת"ר אם נימא דאחר המוציא בשעת קידוש אם מקדש על פת מסלק ידו. א"כ הרי גם מהשניה עבר. וליכא א"מ. ואם כן י"ל דאף כשיקדש על היין יעשה כן משום לא פליג כמ"ש ברע"א סי"ב בהג"ה וי"א דלכתחלה כו' והיינו משום דל"פ כמ"ש המשבצות שם ע"ש ולהכי מצוה בראשונה ובזה מיושב החילוק מה דבשחרית בוצעין על העליונה משום דבשחרית ליכא קידוש. ותיכף אחר המוציא בוצע להכי אסור לעבור מהעליונה. וכן מיושב בזה מה דהקשה הב"ח מסדר של פסח דהתם לעולם מקדשין על היין והויא כשחרית. עוד נוכל לומר דבלילה כיון דבשעה שנטל העליונה אסור לבצוע קודם קידוש. ולא מטא זמן הבציעה להכי ליכא א"מ ומצוה בראשונה. אף דלא אתחזי כדאמרינן ביומא דף ס"ב אבל בשחרית ובליל של פסח ליכא קידוש. עוד נוכל לומר כיון דמה שתופס העליונה הוא כדי לאחוז שתיהן בידו משום מצות לחם משנה. אבל לא נתכוין לבצוע ליכא א"מ. כמ"ש בההיא ד"ג קופות דמותר להניח השלישית. כיון דלא נטלה אלא כדי לתרום. ובזה מיושב בליל פסח דמתכוין לבצוע כולם. ולפי"ז מאן דנהיג לבצוע שניהם העליונה קודמת כ"ז אני כותב לדברי כת"ר. אבל באמת האיך שייך אין מעבירין מתחתונה כיון דאינו יכול להגיע אליה דהא היא מכוסה בהעליונה. וזה שכתבו דמעביר על המצות דהעליונה למעלה ואי אפשר להגיע לתחתונה אם לא שיסלק להעליונה. אם לא בחלות שלנו שהם עבים ומצד מעלה שלהם עגול. ויוכל לחתוך התחתונה אף שהי' תחת העליונה יש לומר כדברי כת"ר. נא ימחול כת"ר לעיין בכל דברי ולהשביני דעתו בזה:
הענדיל פרידלאנד חופ"ק לאפיטש