דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ו - כיצד מברכין · דף לט:
תוס' ד"ה והלכתא. מ"ש התוס' דיחתוך מקודם רק שלא יפרש עד אחר גמר הברכה לא ידעתי מנין להם זה ופשטא דלישנא דמברך ואת"כ בוצע לא משמע כן גם מ"ש דבשבת לא יעשה כן שמא תשמט ידו ולא יהיה לו לחם משנה לא ידעתי מאין להם דלחם משנה חמור מברכה על השלימה ולפי הנדמה הם שווים דזהו דינא דגמרא וזה דינא דגמרא. ומש"כ ויש שמביאים ראיה מהירושלמי עיין במהרש"א שנתקשה מאד בדבריהם ולע"ד נראה לפרש דכוונת התוס' להביא ראיה מהירושלמי דאסור לחתוך מקודם היפך מ"ש בתחלת דבריהם והיינו דהירושלמי מפרש טעמא דר"ת הוא שלא יפול מידו ולכך צריך שיברך על כל הפת דאף אם תפול מידו לא יהיה צריך לברך שנית ואף דבגמר ברכה אינו מברך רק על הפרוסה זה לא אכפת לי' לר"ח רק כיון דתחלת הברכה הי' על כל הפת תו לא יצטרך לברך שנית אם תפול מידו ולפ"ז נוכל לומר דגם רבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ס"ל נמי הך טעמא דהירושלמי רק דס"ל כיון דגמר ברכה הוי אפרוסה א"כ אם תפול מידו יצטרך לברך שנית ובעינן דווקא שתהיה כל הברכה על כל הפת דאז אם יפול מידו לא יצטרך לברך שנית (ואף דהרא"ש כתב דהירושלמי פליג אגמרא דידן להתוס' לא ס"ל כן רק דנוכל להשוות תלמודא דידן עם הירושלמי וכמש"כ). וגם ס"ל להתוס' דאם יחתוך מקודם אף שלא יפריש עד אחר גמר הברכה מ"מ כיון דדעתו בשעת ברכה על החתיכה שכבר חתך א"כ אם תפול מידו יצטרך לברך שנית לכך כתבו דלהירושלמי שאינו רשאי לחתוך מקודם כנלע"ד בביאור דבריהם ולק"מ מה שהקשה רש"א רק שצריך להגיה קצת בדבריהם לחתוך במקום לבצוע גם תיבת לא שהגיה המהרש"א ליתא והעיקר כגי' הישנה בלא תיבת לא ומעתה דברי התוס' מבוארים וכל זה פשוט ולפ"ז גם מסקנת התוס' דאסור לחתוך מקודם ועיין:
שם אתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר ר"ה מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין רש"י מפרש מברך דר"ה תרתי דאם הם שווים מברך על איזה שירצה ואין מעלה כלל בשלימין והיכא דהפתיתין גדולים מחוייב לברך על הפתיתין דווקא. ולא הבנתי איך יסבול הך לישנא דמברך שני פירושים שונים דממ"נ אם מברך דר"ה פירושו הוא לאו בדווקא רק אם ירצה יכול לברך גם על הפתיתין א"כ מנ"ל לפרושי בי' עוד פירושא אחריני דהיכי דהפתיתין גדולים מחוייב לברך דוקא על הפתיתין ואין לומר דזה ממילא משתמע מדר"ה ולאו בלישנא דר"ה כייל רש"י להנך תרי פירושי רק דר"ה חדא קאמר דמברך על איזה שירצה בשווים וממילא משתמע דבגדולים מברך על הפתיתין דווקא דזה אינו דמנ"ל דר"ה מיירי בשווים דווקא דלמא לר"ה אין שום מעלה בגדולים כמו שאין שום מעלה בשלמים וא"כ ודאי דממילא לא משתמע הך דינא גם אין לומר בהיפוך דר"ה קאמר דבגדולים מברך על הפתיתים דווקא והא ממילא משתמע דבשווים מברך על איזו שירצה דגם זה אינו דמנ"ל לומר כן בדר"ה דשלימין לא הוי מעלה כלל דדילמא בהא מודה לר"י דבשווין עכ"פ שלימין עדיף וכיון דחד דינא לא נפיק מחבריה ע"כ צ"ל דר"ה גופיה תרתי קאמר וזה קשה מאד ואינו מתקבל על הדעת כלל דר"ה יאמר חדא תיבה מברך ויהיה כוונתו בזה לשני דברים מברך אם ירצה ומברך בדווקא ולא יפרש בפירוש כוונתו ואיך חדא תיבה יתפרש בתרי גווני:
ועוד קשה דמברך דאמר לקמן ד"ה מברך על הפרוסה של חטין הוא בדוקא ומברך דאמר ר"ה באותו לשון עצמו יהי' פירושו אם ירצה. ועוד קשה למאי דמפרש רש"י דהך כתנאי קאי אפרוסה דחיטין ופירשו התוס' דהדין עמו דלא רצה לפרש דקאי אפלוגתא דר"ה ור"י שהרי לר"ה אין מעלה כלל בשלימין ולר' יהודה משמע דאיכא מעלה בשלימין רק דגדול עדיף טפי אבל בשווין מודה לת"ק דדוקא שלם דאל"כ למאי נקט לא כי אלא חצי בצל גדול משמע דדוקא משום דגדול הוא דאמר כן (וט"ס שם בתוס' וצריך להיות א"כ קפיד אחשיבות ולא אשלימות כצ"ל) א"כ היא גופה תקשה דמאי קאמר על הדין השני דפרוסה של חטים כתנאי ולמה לא קמותיב לרב הונא מהא דיהיה דלא כמאן וזה יהי' קושיא יותר חזקה מהך דכתנאי. ועוד דלרש"י דמפרש דחשיבות דחצי בצל גדול הוא משום שיש בו יותר מבבצל קטן שלם א"כ קשה טובא דאיך מצינו למימר במלתי' דר"י דאמר בפרוסה של חיטין אתיא כתנאי דהיינו כר' יהודה הא איהו עצמו בדין הראשון אמר דשלימין מצוה מן המובחר והיינו דלא כר"י. ומלבד מה שהקשו התוס' על רש"י דר"ה ור"י יפלגו בסברות הפוכות ור"ל דלר"ה אין שום מעלה בשלימין ולר"י אין שום מעלה בגדולים וזהו סברות הפוכות ובשלמא אי הוי שניהם מודים במעלה דשלימין דהיינו בשווין הוי לכ"ע שלימין עדיף וגם הוו מודו שניהם במעלה דגדולים דהיינו בשניהם פרוסות לכ"ע גדולה עדיף ולא הוי פליגי רק בשלימין וגדולים איזה מהן עדיף זה לא הוי מקרי סברות הפוכות וכה"ג מצינו בפלוגתא דת"ק ור"י גבי חצי בצל גדול וכן בתלמידי דבר קפרא למאי דמשני דכ"ע שלקות שהנ"ב אבל עתה לפירש"י דמר סבר דשלימין לא הוי מעלה כלל אף בשווין ומ"ס דגדולים לא הוי מעלה כלל זהו סברות הפוכות וכן הוא כוונת התוס' בקושייתם דבלא"ה דבריהם תמוהים ודו"ק) וגם יתר מה שהקשו התוס' בד"ה כתנאי על פירש"י עיי"ש:
ור"ת מפרש דפתיתין גדולים ומברך דר"ה אם ירצה ובחצי בצל גדול קמפרש דחשיב מצד עצמו טפי מבצל הקטן דגדול מוטעם ומשובח בטעמן מן הקטן ולפ"ז מתורצים קצת מהקושיות שהקשינו לפירש"י. אבל אכתי תקסה דמברך דר"ה יהיה פירושו אם ירצה ומברך דפרוסה של חטים יהי' פירושו דווקא. וגם תקשה למה לא קמותיב להו מהך מתניתין דתורמין בצל קטן. ועוד קשה דלפיר"ת צריך לפרושי וירא שמים יוצא ידי שניהם דקאי אשני הלחמים וזהו דוחק גדול דלמה צריך לצאת ידי שני הלחמים כיון דכ"ע מודי דמברך על פרוסה של חטים ולית בי' פלוגתא כלל ומאי שייך למימר ששמת שלום בין התלמידים:
והיה נראה לפרש סוגיא דשמעתין דר"ה דאמר מברך על הפתיתין בדווקא קאמר דומיא דמברך על פרוסה של חטין דבדווקא הוא וה"נ ר"ה דווקא קאמר ומיירי בפתיתין גדולים דווקא ואה"נ דבשווים מודה דשלימין עדיף רק בגדולים ס"ל לר"ה דעדיפי משלימין ור"י ס"ל דשלימין עדיפי מגדולים ובשני פרוסות מודה ר"י דגדול עדיף ולפ"ז אין כאן סברות הפוכות אבל פרוסה של חטים כו' ד"ה מברך על פרוסה של חטים ור"ל אפי' היא קטנה דחיטין עדיפי משום דאקדמי קרא וכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה ולכך לא משגחינן במעלה דשלימין וגדולים דאפי' דשל שעורים יש להם שתי המעלות מ"מ חטים עדיפי. והא דאמר כתנאי קאי אפלוגתא דר"ה ור"י וחשיבות דחצי בצל גדול הוא כפירש"י שיש בו יותר וא"כ הוי ממש דומיא דפלוגתייהו דר"ה ור"י דר"ה הוא דאמר כר"י דגדול עדיף ור"י דאמר כת"ק דשלם עדיף ומ"מ אף דשלם עדיף מ"מ חטים ודאי עדיפי דאקדמי' קרא ולא שייך כלל לפלוגתא דת"ק ור"י והא דמשני היכא דאיכא כהן כו' לא משני רק לר"ה אבל לר"י לא משני והיינו משום דלר"י לק"מ הך דכתנאי דמה בכך דאה"נ דפליגי תנאי בהך סברא ואיהו פסק כחכמים. (ולא שייך לומר דא"כ ה"ל למימר הלכה כחכמים כיון דלאו בהך מלתא גופיה פליגי רק דפליגי לענין תרומה ומינה בעינן למילף לענין המוציא אין כאן קושיא כלל מה שאמר ר"י בסתם שלימין מצוה מן המובחר ולא קאמר הלכה כחכמים והבן). רק לרב הונא שפיר קא קשיא הך דכתנאי דא"כ ר"ה דאמר כיחידאה לכך משני אליבא דר"ה דמצי למסבר גם כחכמים רק היכא דאיכא כהן כו' ור"י מוקי באמת דפלוגתייהו הוא אפילו היכא דאיכא כהן ופוסק כחכמים והשתא אתי שפיר הא דאמר וירא שמים יוצא יד"ש דקאי אפלוגתא דר"ה ור"י וכן מה דקאמר ששמת שלום בין התלמידים אתיא הכל שפיר כפשוטו. ונראה מאי דנאדו רש"י ותוס' מפי' זה היינו משום דנראה להו לדוחק להך דמשני היכא דאיכא כהן כו' יהיה הך שנויא רק אליבא דר"ה ולא אליבא דר"י דא"כ ה"ל להגמ' למימר הכי לר' יוחנן ודאי תנאי לרב הונא מי נימא תנאי אמר לך רב הונא אנא דאמרי אפי' לרבנן והיכי דאיכא כהן כ"ע לא פליגי כו' דהכין הוא אורחא דתלמודא בכל דוכתא דפריך כתנאי ולא משני רק אליבא דחד דאמרינן כהאי לישנא ולכך נאדו מהך פירושא ופירשו בו פירושים אחרים. ואני אומר מוטב שנסבול דוחק זה לבדו מלסבול כמה קושיות עצומות שהקשינו לפי' רש"י ותוס' בשגם שזה נוכל ליישבו דלא אמר הגמ' הכי רק היכא דכתנאי דמייתי הוא פלוגתא דשני תנאים דלא אתמר הלכתא כחד מינייהו וגם דפלוגתייהו הוא ממש בהך מלתא דפליגי בה אמוראי דא"כ קשה לשניהם בשווה לימא מר הלכתא כמר ומר הלכתא כמר ולכך היכא דלא משני רק אליבא דחד אמר למר ודאי תנאי כו' ומר אמר לך כו' משא"כ הכא דלר"י לק"מ כיון דפוסק כחכמים ופלוגתייהו הוא במלתא אחריתא לענין תרומה וכמש"כ לעיל לכך משני בסתם אליבא דר"ה (ואם גם זה לא נקבל לתירוץ יותר נכון מלסבול כל כך דוחקים וקושיות שיקשה לפי' רש"י ותוס') ועיין בזה וכבר כתב זה במקצת בספר עט"ר רק שלא הרגיש בדוחק הנופל לפי' זה גם עשה סמוכות לפי' זה מדברי הרמב"ם בה' תרומות דלא הביא הך שינויא היכא דאיכא כהן וכו' והיינו משום דפוסק כר"י ולר"י לית ליה הך שינויא דהיכא דאיכא כהן הא ליתא דבהדיא פסק הרמב"ם בה' ברכות דהך דקאמר וי"ש יוצא ידי שניהם היינו שתי הלחמים כפי' התוס' וקאי אפרוסה של חטים וא"כ גם הרמב"ם מפרש כפי' התוס'. והא דלא פסק הרמב"ם בה' תרומות כהך שינויא דהיכא דאיכא כהן היינו משום דמסתבר ליה כיון דאמר הגמ' וי"ש יוצא ידי שניהם אפרוסה של חטים וכן מאי דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משמע דאיכא פלוגתא בהך דפרוסה של חטים ואם איתא להך שינויא דהיכא דאיכא כהן א"כ לית כאן שום פלוגתא בהא אלא ש"מ דסתמא דגמ' לא קבלה להך שינויא לעיקר ולכך לא פסק כהך שינויא כנלע"ד פשוט בכוונת הרמב"ם ועיין: