דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ו - כיצד מברכין
דף לה.
מתניתין על פירות האילן הוא אומר בפה"ע חוץ מן היין כו' ועל פירות הארץ הוא אומר בפה"א חוץ מן הפת כו' מלישנא דמתניתין לכאורה איכא למידק דעל כל המשקין היוצאין מכל הפירות מברכינן בפה"ע ועל פירות האילן דתני היינו בכל ענין בין שהפירות בעינייהו בין שעשה מהן משקין ולכך שייך שפיר למתני חוץ מן היין כו' אבל אם נאמר דמשקין היוצאין מכל הפירות מברכינן שהכל וא"כ מתני' לא איירי כלל במשקין היוצאין מהן רק בהפירות גופייהו כשהן בעין א"כ לא שייך כלל למתני חוץ מן היין כיון דלא איירינן כלל במשקין היוצאין מהן. וכן גבי פירות הארץ נמי איכא למידק הכי. ובאמת בירושלמי קמדייק ממתניתין כך ולכך פסק בירו' דפת קטניות מברכינן עליה בפה"א ע"ש בירו' אמנם תלמודא דידן לא סברה כן דקאמרי' גבי פת אורז ודוחן כמעשה קדרה כו' ואילו הכא בתחלה מברך עליו שהכל וכן גבי משקין היוצאין מכל הפירות אמרי' בגמרא האי דובשא דתמרי כו' ומוכת שם דמשקין היוצאין מכל הפירות חוץ מזיתים וענבים מברכינן שהכל וא"כ יש להבין אמאי לא חש לה תלמודא דידן להך דיוקא דקא דייק בירושלמי דלכאורה הוא מוכרח בפירושא דמתניתין ועוד דהא גם בש"ם דילן קמדייק לקמן קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור כו' וא"כ אם ירקות דהוא בבא בפ"ע אפ"ה בעי הגמ' למימר דהוי דומיא דפת א"כ כ"ש בהך בבא עצמה דתני עלה חוץ כו' ודאי דאי אפשר לומר כן אם לא דמיירי בחדא גווני ממש וא"כ הדרא קושיין לדוכתי' אמאי קא פסק תלמודא דידן דפת קטניות וכן במשקין היוצאין מכל הפירות חוץ מזיתים וענבים דמברכין עלייהו שהכל. וצריך לומר דתלמודא דידן קמפרש למתניתין הכי על פירות האילן הוא אומר בפה"ע היינו בין אם אוכלן בעינייהו בין אם נשתנו לדברים שדרכן להשתנות לזה היינו שעיקר אלו הפירות נטעי להו אדעתא דהאי שינוי וע"ז קאמר שפיר חוץ מן היין דאף דנשתנה לדבר שדרכו להשתנות ועיקר הפרי נטעי להו אדעתא דהכי אפ"ה תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת לחשיבותו וכה"ג נמי גבי פירות הארץ מיירי מתניתין בין שהם בעין בין שנשתנו לדבר שדרכן לכך וע"ז קאמר חוץ מן הפת אבל אם נשתנו הפירות לדבר שאין עומדין להשתנות לכך מזה לא איירי מתניתין דמתניתין מיירי שאכלן כמו שהוא הדרך לאכלן כל אחד ואחד לפום אורחי' אם בעין ואם ע"י שינוי אבל באכלן שלא כפי שהוא הדרך לאוכלן מזה לא איירי מתניתין כלל ולכך גבי משקים היוצאים מכל הפירות חוץ מזיתים וענבים כיון דכל הפירות אינם עשויין לעשות מהן משקים וכן פת קטניות כיון דאינו עומד לכך. ולכך מברכינן עלייהו שהכל וזה פשוט:
שם בגמ' מה"מ דת"ר קודש הלולים כו' מכאן אמר ר"ע אסור לאדם כו' הניחא למאן דתני נטע רבעי אלא למאן דתני כרם רבעי מא"ל הרבה האריכו המפרשים בסוגיא זו ואני לפרש פשוטן של דברים באתי דלכאורה קשה טובא במאי דאמר אלא דיליף משבעת המינים וא"כ משמע דשבעת המינים גופייהו ה"ל מלתא דפשיטא דמברכין לאחריו ולעיל מיני' דבעי למילף מכרם וקמה במה הצד וגם ממאי דאמר ואתיא נמי זית דאית בי' צד מזבח משמע דשבעת המינים גופייהו נמי לא ידעינן דמברכין עלייהו אפי' לבסוף וכן כל הסוגיא דלעיל משמע ודאי דז' המינים גופייהו נמי לא ידעינן וא"כ איך עתה פסיקי' לי' כ"כ בז' המינים גופייהו דבעי ברוכי לבסוף עד דבעי למילף מיני' שאר דברים ועכ"פ הכי ה"ל למימר אלא ז' המינים גופייהו ודאי דבעי ברוכי כו' ושארי דברים ילפינן מז' המינים דאז הוי משמע דהמתרץ חידש לו בז' המינים גופייהו אבל מלשון הגמרא דנקיט עכשיו משמע דבז' המינים גופייהו לא חידש לו מידי רק דהחידוש הוא דחידש המתרץ הא דילפינן מז' מינים והוא תמוה. עוד קשה כיון דמסיק דילפינן מז' המינים בלאחריו ומלפניו ילפינן בק"ו כשהוא שבע כו' א"כ הוא דלא כהברייתא דלעיל דיליף מהלולים דלפ"ז לא אצטריך לן כלל למילף מהלולים וא"כ תקשה עכ"פ ברייתא דלעיל. ונראה ליישב כ"ז דודאי העיקר כמ"ש הרשב"א בחידושיו דהנך מ"ד דפליגי בנטע רבעי ובכרם רבעי הוי תנאי דודאי לא מצי לאוקמי למלתייהו ככ"ע דא"כ מ"ד כרם רבעי תקשה לי' מתניתין דאתרוג שוה לאילן כו' ותני התם וברבעי כו' אלא ע"כ צ"ל דלא מוקמי מלתייהו ככ"ע והך מתניתין דאתרוג אתיא כמ"ד נט"ר. ובזה אתיא שפיר כולה סוגיין דלקמן בפרקין פליגי תנאי בהא מלתא דר"ג סבר דעל כל ז' המינים מברכינן ג' ברכות דס"ל דהך קרא דואכלת ושבעת וברכת קאי אכל ז' מינים דלעיל מיני' וחכמים סברי דארץ הפסיק הענין. ולא קאי רק על הלחם אבל לא על ז' המינים ור"ע סבר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות (וטעמא דר"ע יתבאר לקמן אי"ה) ומעתה יתיישבו דברי הגמ' דמתחלה רצה הגמ' לאוקמי להך תנא דכ"ר כחכמים דלקמן דס"ל דוברכת לא קאי על ז' המינים ולכך קאמר דיליף מכר וקמה במה הצד ואח"כ כדאקשי ע"ז ולא מצי לאוקמי מלתי' כחכמים קאמר אלא דיליף מז' המינים ורצה לומר דס"ל כר"ג דלקמן דקאי אכל ז' המינים ויליף מכל ז' המינים ולפניו אתיא בק"ו. ודע דהך ק"ו דקאמר נמי פלוגתא דתנאי היא לקמן (מח:) בברייתא דת"ר מנין לבהמ"ז מן התורה דת"ק דהתם יליף לפניו מק"ו ורבי ואינך תנאי בברייתא דהתם ילפי לפניו מקרא וא"כ הגמ' רוצה לאוקמי להאי תנא דכ"ר כר"ג דאית לי' בכל ז' המינים טעון בהמ"ז דוברכת אכולהו קאי וכת"ק דברייתא (מח:) דאית לי' הך ק"ו וברייתא דלעיל דקודש הלולים דאמר מכאן אמר ר"ע כו' דיליף מהלולים היינו משום דר"ע אזיל לשיטתו דאמר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו בהמ"ז והיינו כמו שפירשו המפרשים דר"ע ס"ל דוברכת קאי אלא תחסר כל בה והיינו כל מילי והא דנקט והוא מזונו היינו משום דמדאורייתא גם גבי לחם בעינן ושבעת דוקא רק דהם החמירו על עצמם עד כזית ועד כביצה כדאמרינן לעיל (כ:) ועכ"פ לר"ע בכל מילי טעון בהמ"ז מן התורה וא"כ לאחריו לא צריך קרא כלל וס"ל כמ"ד נט"ר וכמתניתין דאתרוג ואייתר לי' חד הלולים לברכה לפניו והך ק"ו דכשהוא שבע מברך כו' לא ס"ל לר"ע וכאינך תנאי דבברייתא דלקמן (מח:) ובזה מתוקמא כולה סוגיין שפיר בלי גמגום ועיין בזה:
דף לה:
אלא חמרא סעיד כו' א"ה נברך עליו ג' ברכות לא קבעי אינשי סעודתא עלייהו לכאורה אינו מובן דהא רבנן ס"ל ארץ הפסיק הענין וקרא דואכלת ושבעת וברכת לא קאי רק אפת וא"כ איך אפשר לברך עליו ג' ברכות כיון דהתורה מיעטה בהדיא וכתב ארץ יתירה להפסיק הענין כי היכי דלא להוי קאי אדלעיל מיני'. ואין לומר דהקושיא היא על התורה גופה למה מיעטה אותו מבהמ"ז דא"כ מאי מקשה אי קבע אינש סעודתי' מאי וצ"ל דסברת הגמ' היא דכל מאי דסעיד הוא נכלל בכלל לחם דנימא דאף דהכתוב מיעט דלא לברך רק על הלחם היינו הכוונה אכל מה דסעיד דלמה נמעטי כיון שגם הוא סעיד ולא מיעט הכתוב רק לענבים כשהן בעין דלא סעדי' אבל בעשה מהן יין הכי נמי דלברך עליה שלש ברכות וזה פשוט:
ודע דמסוגיא זו הוכיחו תר"י והרא"ש לעיל בסוגיא דכסא דחמרא דאמרי' התם דאם בירך על תמרי בדנהמי יצא דה"נ אם טעה ובירך על היין ג' ברכות נמי יצא דהא יין זיין טפי מתמרי דהא מקשה הכא גבי יין דלברך עליו ג' ברכות לכתחלה ולא קמקשה כן גבי תמרי ש"מ דיין זיין טפי וגם להדיא קחזינא בסוגיא דהכא דחמרא סעיד כמו לחם ואפי' לכתחלה ה"ל לברוכי עליה ג' ברכות אלא משום דלא קבעי כו' וא"כ עכ"פ בדיעבד ודאי יצא ודין זה הוא כמעט ברור ולית בי' פלוגתא כלל:
עוד נראה להוכיח מסוגיא דידן דחמשת המינים נמי זייני טפי מתמרי תדע דהא הנודר מן המזון אינו אסור רק בחמשת המינים וגם לא מברכינן במ"מ רק על חמשת המינים א"כ ש"מ דהם מזון טפי מתמרי וכיון דעל תמרי יצא בבהמ"ז מכ"ש בדייסא מחמשת המינים שיצא בדיעבד בבהמ"ז והא דכתבו תר"י והרא"ש בסוגיא דהביאו לו תאנים וענבים בתוך הסעודה דדברים הבאים לאחר הסעודה אפי' דייסא נמי מברך עליה תחלה וסוף ואין בהמ"ז פוטרת ברכה דמעין ג' היינו משום דהתם הוי כלכתחלה כיון דאפשר לברך עליה ולא לסמוך על בהמ"ז אבל בדיעבד אם בירך בהמ"ז על דייסא ודאי דיצא כ"כ בס' אהע"ז והוא נכון וע"ש באריכות קצת. ואפ"ה גבי יין כתב שם בתר"י דאם בא לאחר הסעודה א"צ לברך אחריו מעין ג' ומותר לו לכתחלה לסמוך על בהמ"ז. ונמצא כי הדין נחלק לג' דינים דאם אכל או שתה שלא בתוך הסעודה ולאחר הסעודה לכתחלה צריך לברך על הכל מעין ג'. גם על היין בדיעבד אם בירך עליהן בהמ"ז יצא בין על תמרי בין על דייסא בין על יין ולאחר הסעודה על תמרא ודייסא צריך לברך מעין ג' ואין לסמוך על בהמ"ז ועל היין מותר לו לכתחלה לסמוך על בהמ"ז ודין זה האחרון עדיין צ"ע כי אינו רק מסברא בעלמא ולית לי' שום ראי' מגמ' ועיין בזה:
שם היכי דמי אילימא דקא שתי לי' אזוקי מזיק לי' דתניא כו' אלא דקא שתי ע"י אניגרון א"כ ה"ל אניגרון עיקר כו' הב"ע בחושש בגרונו כו'. דעת הרמב"ם וכן הוא דעת בה"ג דהיכי דקא שתי לי' בעיני' קא מברך שהכל והא דאמר אזוקי מזיק לי' היינו דלא שייך לברוכי עלה בפה"ע כיון דקא שתי לי' שלא כדרך הנאתו אבל מ"מ שהכל בעי ברוכי דלא גרע מקמחא דשערי דלקמן דאע"ג דקשי לקוקיאני אפ"ה כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי. והטור פסק דלא בעי ברוכי כלל כיון דקא מזיק לי' ולדבריו צ"ל דלא דמי לקמחא דשערי דהתם אינו קשה רק לדבר אחד היינו לקוקיאני אבל מ"מ אית לי' הנאה מיני' וגם לא אמר לישנא דמזיק רק לישנא דקשה וכדומה איכא הרבה מאכלים דקשה לדבר אחד כדאמרינן לקמן (מב:) טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים כרשין כו' וכן נמי אמרינן ללע"ט יפה לרמ"ט קשה לקמן (נא.) וה"נ גבי קמחא דשערי אע"ג דקשה לקוקיאני מ"מ אית לי' הנאה מיני' כשאר אכילות ומשו"ה בעי ברוכי משא"כ שמן זית כיון דאמר בסתם אזוקי מזיק לי' משמע דמזיק לכל הגוף ולית לי' הנאה כלל ולכך לא בעי לברוכי כלל אפי' שהכל. והרמב"ם ס"ל שאין לחלק בינייהו מסברא וכיון דהוא שותה מסתמא אית י' הנאה מזה דאי לא"ה למאי הוא שותה אותו אלא ע"כ דאית לי' הנאה מיני' וכיון שכן בעי ברוכי אפי' אם מזיק לכל הגוף לית לן בה דברכה בהנאה תליא מלתא כדאמרינן אסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה. והסברא הי' נוטה יותר לדעת הרמב"ם מ"מ אין בזה הכרע כ"כ לכך כיון דקי"ל ספק ברכות להקל ע"כ לא יברך עליו וכן פסק בשו"ע מ"מ קשה מאד להקל נגד דעת בה"ג שכתבו הפוסקים דדבריו דברי קבלה ובפרט דמסתברין מילי' והרמב"ם נמי קאי בשיטתי' לכך נכון שלא לשתותו בעין כלל אם לא שיברך על דבר אחר שהכל מקודם ולכוון לפטור גם את השמן כנלע"ד:
ולענין היכי דנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ואינו חושש בגרונו איכא ג"כ ב' שיטות דעת הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות הל' ב' וכן נראה מדברי הרי"ף דכל היכי שאינו שותהו לרפואה ה"ל האניגרון עיקר אפי' בנותן לתוכו שמן הרבה ומברך עליו שהכל [כ"כ הרמב"ם וכן הוא בשו"ע בהגהת רמ"א וכבר תמה המג"א דאמאי לא יברך עליו בפה"א כדאמרינן מיא דשילקא כשילקא והיינו אניגרון כדאמרינן אניגרון מיא דשילקא] ודוקא בשותהו לרפואה אז הוי השמן עיקר לגבי' ומברך בפה"ע וה"ר יוסף פסק דהעיקר תלוי בהיכי דנותן לתוכו שמן הרבה ואפי' אם שותהו שלא לרפואה נמי השמן עיקר ומברך עליו בפה"ע והא דנקיט חושש בגרונו אורחא דמלתא נקיט דאז דרך ליתן שמן הרבה והסכים עמו הטור. ובאמת פשטא דלישנא דתלמודא דאמר הב"ע בחושש בגרונו ודאי דמשמען כהרי"ף והרמב"ם ובלא"ה כבר תפסו כל הפוסקים לכלל בכל דיני ברכות דכל היכי דנחלקו הפוסקים בברכות יברך הברכה שיוצא בה לכ"ע וה"נ יברך שהכל דעל כולם אם אמר שהכל יצא וכן פסק בשו"ע וכל זה פשוט:
דף לו.
גמ' דתניא החושש בגרונו לא יערערנו בשמן תחלה בשבת אבל נותן לתוכו שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. רש"י קמפרש לשון ערעור דהוא לשון שהי' ולכך פי' לא יערענו כו' דמשהי לי' בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע לי' מוכחא מלתא דלרפואה. והנה התוס' הבינו בדבריו דאסור להשהות בגרונו אפי' אם בולעו לבסוף כיון שקודם הבליעה הוא משהה לי' בתוך גרונו מוכחא מלתא דלרפואה ואסור ולכך הקשו עליו דלפליג ולתני' בדידי' מאי איריא ע"י אניגרון אפי' בעיני' שרי לבלעו לאלתר. ובאמת הוא קושיא חזקה לפי הבנתם דהא ע"כ ע"י אניגרון נמי לא שרי רק לבולעו לאלתר ולא לשהותו דאל"כ למאי נקט כלל ובולע אלא ע"כ דהכונה הוא שיבלע לאלתר וכיון שכן גם בלא אניגרון נמי שרי אם בולע לאלתר דהא לא אסר רק להשהותו וא"כ למאי נקיט כלל אניגרון. ולע"ד נראה דכוונת רש"י הוא מאי דכתב ואינו בולעו היינו שאין בולעו כלל רק משהי' לי בתוך גרונו ופולטו אח"כ דבזה הוא דמוכחא מלתא דלרפואה קעביד כיון שאינו בולע כלל אבל היכי דבולעו אח"כ אף דמשהי לי' בתוך גרונו קודם שבולע לית לן בה וכן כתב רש"י להדיא בד"ה תחלה וז"ל כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו והשתא הכי פירושא דהברייתא לפירש"י לא יערענו בשמן תחלה רצה כ לומר שלא ישתה שמן בעין דאז ודאי לא יבלע אותו כיון שהוא מזיק לגופו רק שישהנו בתוך גרונו ויפלטנו דזה ודאי אסור אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ר"ל דאז מותר אף להשהותו כיון שבולעו אח"כ והא דנקיט ע"י הניגרון היינו משום דאורחא דמלתא הכי הוא דאי אפשר לבלוע כי אם ע"י אניגרון דבעיני' קמזיק לגופו ועיקר כוונת הברייתא להשמיענו דע"י בליעה שרי אפי' להשהותו ובלא בליעה אסור ולכך בבבא דע"י בליעה נקיט ע"י אנגרון דבלא"ה אי אפשר לבלוע כנ"ל פשוט בכוונת רש"י ולק"מ מה שהקשו עליו התוס' ועיין בהג"מ שפי' ג"כ לא יערענו היינו שיפלוט אח"כ ומה שכתבו התוס' ליישב פירש"י דלצדדין קתני אבל הוא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון אפי' להשהותו ובולע הוא מלתא באנפי נפשה ור"ל שבולע אפי' שמן לבדו הוא דוחק גדול דקפסקי לברייתא בסכינא חריפא ואין זה במשמע כלל בלישנא דברייתא ועיין:
והרמב"ם בפכ"א מהלכות שבת הלכה כ"ד קאי נמי בהך שיטתא כמו שכתבנו לפי' רש"י דאניגרון דנקיט אורחא דמלתא נקיט ואה"נ דגם שלא ע"י אניגרון נמי שרי ולכך כתב שם בסתמא אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא רק שבזה הוא נוטה מפי' רש"י דלפי' רש"י ע"י אניגרון מותר גם להשהותו ומדברי הרמב"ם אינו נראה כן רק שאינו רשאי רק לבלוע לאלתר ובזה אפי' בשמן גרידא שרי והברייתא יפרש הרמב"ם הכי לא יערענו כו' ר"ל דשמן גרידא אינו דרך לבולעו רק להשהותו ולפולטו זה אסור ואין האיסור משום הפליטה לחוד רק דהשהי' נמי אסור דמוכחא מלתא דלרפואה אבל נותן כו' ובולע ר"ל שיבלע לאלתר ואה"נ דשמן גרידא נמי שרי וע"י אניגרון אורתא דמלתא נקיט דאין דרך לבלוע כי אם ע"י אניגרון ולכך לא הזכיר בחיבורו לענין שבת ע"י אניגרון כלל ועיין בב"י כנ"ל פשוט בדעת הרמב"ם:
והתוס' וכן בתר"י קמפרשי לשון ערעור לא מלשון שהיה רק כל שתיה שלא כדרכה קרי ליה ערעור וא"כ אתיא הברייתא כפשטא וה"ק שמן גרידא אסור בכל גווני דכיון דאין דרך לשתות שמן בעין מוכחא מלתא דהוא לרפואה ואינו שרי רק ע"י אניגרון וגם זה בתנאי דיבלע לאלתר ולא ישהנו. נמצא כי איכא ג' שיטות לדינא לדעת רש"י ע"י אניגרון שרי אפי' רק שיבלענו אח"כ ואפשר דה"ה בלא אניגרון ואניגרון אורחא דמלתא נקיט וכמו שהוא לדעת הרמב"ם ואינו אסור כ"א להשהותו ולפלוט אח"כ ולדעת הרמב"ם שהיה בכל גווני אסור ולא שרי רק לבלוע לאלתר וזה שרי אפי' בשמן גרידא ולדעת התוס' שמן גרידא בכל גווני אסור ולא שרי רק בב' תנאים ע"י אניגרון ולבלוע לאלתר אבל שהיה אף ע"י אניגרון אסור ולפמ"ש התוס' ליישב פירש"י איכא עוד שיטה ד' דמיקל מכולהו דע"י אניגרון שרי שהיה ובלא שהיה שמן גרידא נמי שרי אך כבר כתבתי דדוחק גדול לפרש כן בברייתא ועיין בכל זה:
שם קמחא דחטי רב יהודה אמר בפה"א ור"נ אמר שהכל הרי"ף והרמב"ם פסקו כר"נ דמברכינן שהכל וכתב הרי"ף דלא רגילי אינשי לספויי קמחא ובתר"י הקשה עליו דנראה מהגמ' דהלכה כר"י משום דרבא אמר לר"נ לא תפלוג עלי' דר"י ואף שר"נ השיב לו מי דמי כו' מ"מ כיון דלאו ממשנה או ברייתא השיב לו לא שבקינן סברת רבא כי' ואין זה קושיא כלל על הרי"ף דמאן יימר לן שלא קבל רבא תירוצו של ר"נ אדרבא מדחזינן שלא השיב רבא כלום על תירוצו של ר"נ מסתמא קבלה מיני' ובכמה דוכתי היכי דלא נראה להגמ' לתירוץ גמור קבעי קבלה מיני' או לא קבלה מיני' ובכאן מדלא קאמר סתמא דגמ' מידי רק בסתמא קבע תירוצו של ר"נ מסתמא הי' נראה לסתמא דגמ' לתירוץ גמור ומסתמא גם רבא קבלה. ועוד נראה לדייק מדלא קאמר א"ל מי דמי דהי' משמע דר"נ השיב כן לרבא רק דסתם קאמר הגמ' מי דמי משמע דסתמא דתלמודא השיב כן על קושיית רבא ולא ר"נ וא"כ ודאי אית לן למפסק כר"נ וכן נראה מהמשך לשון הגמ' אח"כ דהוא שקלא וטרי' דסתמא דגמרא וא"כ אין כאן קושיא כלל על הרי"ף:
ומה שהקשה בתר"י עוד וכן הקשה הרא"ש דהא ר"נ גופי' לא קאמר האי טעמא דא"כ ה"ל מי דמי התם דרך הוא לאכול שמן ע"י אניגרון אבל קמחא אין דרכן של בני אדם לספויי קמחא וא"כ היאך פסק הרי"ף כר"נ מטעמא דאיהו גופי' לית לי' עכ"ל הרא"ש גם זה נלע"ד לתרץ דודאי מוכרחים אנו לומר בדר"נ הך טעמא שכתב הרי"ף דלא רגילי אינשי כו' דמשום שינוי לחוד לא הוי נשתנה ברכתו לגריעותא דהא חזינן בדייסא העשוי' מחמשת המינים ואפ"ה לא נשתנה ברכתו לשהכל אדרבא קבעו להם ברכה חשובה בפ"ע במ"מ וע"כ צ"ל דהתם רגילי אינשי למיכל כך ולכך קבעו להם ברכה חשובה. אף דאית לה' המינים עלויא אחרינא מ"מ כיון שגם זה הוא דרך לאוכלו קבעו להם ברכה חשובה [ואין להתעקש ולומר דשאני קמחא שמהקמח עצמו יכול לעשות פת משא"כ דייסא שכיון שנעשה דייסא שוב אין יכולין לעשות ממנו פת וא"כ לא מקרי אית לי' עילויא אחרינא דזה אינו דהא לפמש"כ התוס' והרא"ש ותר"י דמיירי בקמח קליות א"כ ודאי אין עושין ממנו פת אלא ע"כ דאין הפירוש אית לי' עלויא אחרינא על הקמח דווקא רק על החטים שמהם נעשה הקמח וכן מוכח עוד בכמה דוכתי בפרקין דכן הוא הפירוש באית לי' עלויא אחרינא] משא"כ בקמחא דלא רגילי אינשי לספויי קמחא לכך ברכתו אינו רק שהכל לכך שפיר הוכרח הרי"ף להאי טעמא בדר"נ. והא דלא משני הגמ' כן מי דמי כו' אבל קמחא לא רגילי כמ"ש הרא"ש היינו משום דהרי"ף אזיל לשיטתו שכתבנו לעיל דלא מברכינן בפה"ע על שמן זית רק בחושש בגרונו וא"כ ודאי דלא שייך לומר גבי שמן זית דרגילי אינשי למיכל הכי דהיאך שייך בזה רגילות בדבר שאינו רק לרפואה וכי דרכן של בני אדם לחושש תמיד בגרונם ח"ו ומשום דלפעמים יקרה באדם אחד כן ודאי דלא שייך למימר דרגילי אינשי למיכל הכי דה"נ אוכלים קצת קמחא דחטי אם מיירי בקמח קליות כיון שראוי לאכילה ומ"מ קרי לי' הרי"ף דלא רגילי כו' והוא מוכרח כן בדר"נ כמ"ש לעיל וא"כ בענין הרגילות שוה ממש שמן זית לקמחא דחטי לכך הוצרך הגמ' לשנויי התם לית לי' עלויא אחרינא כו' ותר"י והרא"ש שהקשו כן על הרי"ף אזלי לשיטתם דאף בלא חושש בגרונו נמי מברכינן עלי' בפה"ע בנותן שמן הרבה ולכך הקשו דה"ל לשנויי כן. ומ"מ גם לשיטתם אין קושייתם קושיא דע"כ צ"ל לשיטתם דאין רגיל ליתן שמן הרבה רק בחושש בגרונו דאל"כ למאי נקיט כלל חושש בגרונו אלא ע"כ דאורחא דמלתא הכי הוא דאין דרך ליתן שמן הרבה רק בחושש בגרונו ואורחא דמלתא נקיט וכמש"ל בשיטה זו וא"כ גם לשיטתם לק"מ ועיין ומעתה כיון שסלקנו הקושיות מעל הרי"ף והרמב"ם בודאי אית לן למפסק להלכה כן ובלא"ה הסכים הרא"ש כן לפסק הלכה משום ספיקא דדינא ועיין בזה ולפ"ז מצי גם הרי"ף לפרושי דמיירי בקמח קליות או בשאר מיני קמח הראוי לאכילה ודלא כמו שהבין תר"י בדבריו דמיירי בקמח שאינו ראוי לאכילה כלל גם מ"ש תר"י דהלכה כהרי"ף ולא מטעמי' כו' אבל בקמח קליות אפשר דגם הרי"ף מודה דמברכין בפה"א ע"ש בדבריו ולפמ"ש אין צריך לכל זה דדברי הרי"ף נכונים וגם בקמח קליות לא מברכינן רק שהכל כנ"ל פשוט:
שם קורא ר"י אמר בפה"א ושמואל אמר שהכל נהי' כו' ומסקינן בגמ' דהלכה כשמואל דאינו מברך רק שהכל וטעמא דמלתא משום דלא נטעי להו אדעתא דהכי ור"ל שאין כוונתו כלל לאכול הקורא משום דממעט לאילן בכך ומפסידו אבל בעלין ותמרות של צלף אף שאין עיקר כוונתו בשעת נטיעת האילן בשבילם דאילו לא הוי האילן מגדל רק עלין ותמרות לא הי' טורח בשביל זה לנטוע האילן דאינם חשובים פרי כיון דנוטע האילן בשביל עיקר הפרי שהם האביונות אגב אורחי' כוונתו נמי על העלין ותמרות כיון שאינו ממעט האילן בכך וכיון שכוונתו גם עליהם מברכינן עלייהו בפה"א ומ"מ לא מברכינן בפה"ע כיון שאינו עיקר הפרי. וכתבו התוס' ואותן לולבי גפנים כו' לא מברכינן עלייהו רק שהכל וזה פשוט דלולבי גפני הוי ממש כעין קור:
עוד כתבו ואותן שקדים הרכים שאוכלין קליפתן החיצונה נמי מברך שהכל דלא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל בקטנותן כי אם לאכול הגרעינים כשיגדלו וכן כתב הרא"ש ואף שכתבו התוס' והרא"ש דכל האילנות משיוציאו מברכינן עלייהו בפה"ע אף שהם קטנים הרבה ולא נטעי להו אדעתא למיכל בקטנותן צ"ל דדעת התוס' והרא"ש דסברת לא נטעי לא שייך רק בדבר שאינו עיקר הפרי כגון קורא [או עלין ותמרות אי הוו ממעטי לאילן בכך] דבזה הוא דשייך למימר לא נטעי אדעתא דהכי ר"ל שאינו רוצה שיתמעט האילן שהוא עיקר הפרי עי"ז אבל בעיקר הפרי לא שייך לומר דלא נטעי אדעתא דהכי דהא ודאי עיקר נטיעתו הוא בשביל הפרי ומה שאוכלן בקטנותן לית לן בה כיון דשם פרי עליהם משיוציאו והא דכתבו גבי שקדים הרכים דמברך שהכל היינו על הקליפה דהוי דבר שהוא חוץ מעיקר הפרי והוי כמו קורא אבל לא עיקר הפרי לעולם מברך בפה"ע אף בקטנותן דהא ודאי עיקר הנטיעה בשביל הפרי ולא שייך לומר ע"ז לא נטעי אדעתא דהכי כצ"ל בדעת התוס' והרא"ש (ולפי מה שאכתוב אי"ה לקמן א"צ לחילוק זה):
והא דפשיטא להו להתוס' דמברכינן עלייהו שהכל דאף דלא דמי לקורא דקורא אפי' אי לא הוי ממעט לאילן נמי לא הוי מברך עלה רק בפה"א דהא אינו פרי העץ רק העץ עצמו והוי כמו ירקות שמברכין עלייהו בפה"א ולכך כיון דאיכא עוד חדא לגריעותא דלא נטעי להו אדעתא דהכי נחית חד דרגא ולא מברכינן עלייהו שהכל אבל גבי שקדים דאי הוי נטעי להו אדעתא דהכי הוי פרי גמור והוי מברכינן עלייהו בפה"ע. א"כ בלא נטעי להו אדעתא דהכי יהיה ג"כ לא נחית רק חד דרגא ולברך עלייהו בפה"א עכ"פ וא"כ לכאורה צ"ע מאין פשיטא להו להתוס' דלא מברך עלייהו רק שהכל. אך באמת דברי התוס' נכונים דודאי הך סברא דנחית חד דרגא ליתא דאם לא כן מאי מקשה הגמ' וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי לא מברכינן והרי צלף כו ומאי קושיא דלמא שאני צלף דהי' ראוי לברך עליו בפה"א אי הוי נטעי. לכך בלא נטעי לא נחית רק חד דרגא ומברכינן בפה"א משא"כ גבי קורא. אלא ודאי דליתא להך סברא דנחית א דרגא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי בין שעיקר ברכתו פה"ע או בפה"א לעולם לא מברך רק שהכל. ודע דהרבה השתמשו הפוסקים וביותר בעל מג"א בסברא זו דנחית חד דרגא והרבה דינים יוצאים מסברא זו ולפי מה שהוכחנו הך סברא דחוי' היא מסוגיין ועוד יתבאר אי"ה ביטול סברא זו מכמה סוגיות דפרקין ועיין בזה:
שם אר"י א"ר צלף של ערלה כו' רבינא אשכח למר בר רב אשי כו' ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והלכתא כמר בר רב אשי כו' ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכה נמי לאו פרי הוא ומברכינן עלה בפה"א. כן הוא הגירסא ברי"ף. והתוס' הקשו ע"ז דהא דלגבי ערלה לאו פרי הוא היינו משום דכל המקיל כו' אבל בארץ ודאי הוי פירי ומברכינן עלי' בפה"ע ובברכות ליכא חילוק בין ארץ לחו"ל. והנה אם לא הי' על הרי"ף והרמב"ם רק קושיא זו מה שפסקו לענין ברכה היינו יכולים לתרץ בפשיטות דודאי מה דאמרי' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל היינו משום דמספקא לן כמאן הלכתא ולכך בארץ דהוא מדאוריי' פסקינן כדברי המחמיר ובח"ל דהוא מדרבנן פסקינן לקולא כדברי המקיל דאי הוי פשיטא לן דהלכתא כדברי המחמיר ודאי דלא הו מקילינן בח"ל דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון אלא ודאי משום ספיקא דהלכתא אזלינן בדאוריי' לחומרא ובדרבנן לקולא. וכיון שכן לענין ברכה ודאי דמברכינן בפה"א דאם בירך על פה"ע בפה"א יצא ובהיפוך לא יצא ולכך מספק בפה"א בעינן לברוכי דאז ודאי דיצא וכן כ' בתר"י אך באמת נראה מדברי הרי"ף ורמב"ם דגם לענין ערלה בארץ נמי אינו אסור רק אביונות ולא קפריסין דהא הרי"ף השמיט במכוון תיבת בח"ל ממימרא דר"י א"ר וגם הרמב"ם כתב בפ"י מהל' מ"ש ונטע רבעי דצלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ולא חילק כ כלל בין ארץ לח"ל וא"כ טעמא בעי מדוע פסקו דלא כר"י א"ר דאמר בח"ל דוקא ומר בר רב אשי נמי נראה לכאורה דדוקא בח"ל קאמר כדאמר לי' רבינא מאי דעתך כר"ע דמקיל ולעביד מר כב"ש דמקיל טפי והך לישנא ודאי דמשמע דמשום כל המקיל קא"ל ונראה דדעת הרי"ף והרמב"ם הוא כמ"ש בשנ"א להגר"א דמפר שהא דאמר גמ' ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' היינו לאו משום כל המקיל כו' אלא לגמרי עבדינן כוותי' משום דהלכה כר"ע מחברו ומכ"ש לגבי ר"א דקי"ל בכמה דוכתי שמותי הוא ולית הלכתא כוותי' ועוד אני מוסיף דדייק כן מלישנא דגמ' מדלא קאמר ר"ע במקום ר"א שנה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומדשני הגמ' בלישני' ואמר ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' ש"מ דלגמרי עבדינן כוותי' וזה נכון אך מה שהוסיף בשנ"א לפרש עוד גם הא דאמר רבינא מאי דעתך כר"ע דמקיל גם כן עד"ז דידע רבינא דמר בר רב אשי פסק לגמרי כר"ע לע"ד אינו נראה זה כלל חדא דלישנא דמאי דעתך כר"ע דמקיל אינו משמע דלפירושו הל"ל בקצרה מ"ד כר"ע ומאי האי דמסיים תיבת דמקיל אלא ודאי משום דמקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל לכך קאמר תיבת דמקיל ועוד מנא ידע רבינא דלגמרי פוסק כר"ע הא מר בר ר"א בח"ל הוי וא"כ דלמא משום המקיל קעביד כן ועוד דא"כ מאי קאמר ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי הכי לא ידע דב"ש וב"ה הלכה כב"ה ומי לא ידע זה וכי אמוראי בתראי יטעו בזה למסבר דהלכה כב"ש ובשלמא אי משום כל המקיל קא"ל שפיר איכא למימר דהוי סבר אף דהלכה כב"ה מ"מ כיון דקי"ל כל המקיל כו' א"כ דעת ב"ש נמי דעה מקרי עכ"פ ובח"ל אית למפסק כוותי' ומר בר ר"א השיב לו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה כלל ולא חשבינן דעת ב"ש לדעה כלל ולכך אפי' בח"ל נמי לית לן למפסק כוותי' אבל לפרש דרבינא קא"ל דיפסוק לגמרי כב"ש זהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל ומה שהכריחו לפרש כן ממאי דמקשה שם דמאי פריך מ"ד כר"ע דמקיל ולעביד מר כב"ש כו' הא ב"ש לא מקילי רק בח"ל ואנן לא אמרינן רק כל המקיל בארץ כו' אבל כל המקיל בח"ל הלכה כמותו בח"ל לא אמרינן ור"ע הא מקיל בארץ וא"כ איך מדמה ר"ע לב"ש. הנה מלבד שאין זה קושיא כ"כ דנוכל לומר דסברת רבינא כיון דמקלינן בח"ל משום דרבנן לפסוק כדברי המקיל א"כ מה לי אם מקיל בארץ או בח"ל דסוף סוף בדרבנן בעינן למפסק כדברי המקיל עוד אני אומר שאין כאן אפי' התחלת קושיא דאם נאמר דבעינן דוקא כל המקיל בארץ כו' היינו ע"כ צ"ל דטעמא דמלתא הוא כיון שהוא מקיל אפי' בארץ דהוא מדאורייתא לכך פסקי' כוותי' עכ"פ בדרבנן דהיינו בח"ל אבל אם אינו מקיל רק בח"ל דהוא מדרבנן אבל בדאורייתא הוא עצמו אינו רוצה להקל לכך לא פסקינן כוותי' אף בדרבנן וכיון שכן הא גם ר"ע דמקיל בארץ מ"מ לא חזינן ש דמקל רק במעשר אילן דהוא מדרבנן אבל בדאורייתא לא חזינן לר"ע דמקיל וא"כ אם באנו ללמוד היאך סבר ר"ע לענין ערלה לא נוכל ללמוד רק לגבי ערלה בח"ל דהוא ג"כ דרבנן סבר ר"ע ג"כ דאינו אסור רק האביונות אבל בערלה בארץ אימא דסבר ר"ע עצמו דאסור גם הקפריסין וא"כ ר"ע ג"כ אינו מקיל רק בח"ל ואפ"ה עבדינן כוותי' בח"ל וא"כ שכיר פריך ולעביד מר כב"ש דאף דלא מקילי רק בח"ל מ"מ בעינן למפסק כוותייהו בח"ל היינו ע"כ מטעמא דכתיבנא לעיל דכיון דבח"ל דהוא מדרבנן עבדינן כדברי המקיל א"כ מ"ל אם מקיל בארץ או בח"ל סוף סוף כדברי המקיל בעינן למיעבד וזה ברור:
לכך נראה דרבינא הוי סבר דמר בר ר"א דעביד כן היינו משום כל המקיל וכר"י א"ר דסבר באמת כן ולכך קאמר מ"ד כר"ע מנ"ל דמקיל ולעביד כב"ש כו' דהוי סביר דדברי ב"ש עכ"פ הוא משנה רק ממאי דמשני לי' מר בר ר"א ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' ולא קאמר ר"ע במקום ר"א משנה מזה יצא להם להרי"ף והרמב"ם דמר בר ר"א הכי קמשני ר"ע כו' עבדינן כוותי' לגמרי וכדכתיבנא לעיל והא דאמר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה היינו משום דמ"מ תקשה אמאי לא עביד כב"ש דנהי דאין הלכה כב"ש מ"מ משום כל המקיל בעינן למפסק כוותי' לכך הוצרך לומר ב"ש כו' אינה משנה כלל וא"כ תרתי קא"ל הא דעבידנא כר"א לאו משום כל המקיל כדסברת רק משום דהלכה כר"ע לגמרי דר"ע כו' עבדינן כוותי' דהלכה כר"ע מחבירו וכב"ש לא מצינא למעבד אפי' משום כל המקיל משום דאינה משנה כלל כנ"ל לפרש סוגיין אליבא דהרי"ף ורמב"ם ולכך פסקו לגמרי כר"ע בין לענין ערלה בארץ בין לענין ברכה דאינו פרי רק האביונות לבד אבל הקפריסין מותרים גם בארץ ועיין בזה:
והרא"ש וכן בתר"י כתבו על דברי הרי"ף ולא נהירא כו' ע"ש בדברי הרא"ש וסיים הרא"ש וקי"ל כההיא ברייתא דעיקר היא (ר"ל ברייתא דעל מיני נצפה כו') דפרכינן מיני' לרב ומשמע דרב נמי סבר כן כההיא ברייתא אלא דמקיל כר"ע בח"ל עכ"ל הרא"ש. ונראה פשוט כוונתו הא דכ' דקי"ל כההיא ברייתא כו' היינו משום דהוי ק"ל למה באמת לא פסק רב כר"ע לגמרי רק משום כל המקיל כו' ובח"ל דווקא דאי משום דר"א פליג עלי' הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכדכתיבנא לעיל לכך כתב הרא"ש דלאו משום פלוגתא דר"א לא פסקינן לגמרי כר"ע רק משום הך סתמא דברייתא דפליג על ר"ע וההיא ברייתא עיקר היא מדפריך גמ' מיני' והי' נראה לכאורה מדברי הרא"ש דההיא ברייתא אתיא דלא כר"ע ודלא כר"א דכר"ע ודאי לא אתיא דלר"ע אינו פרי רק האביונות וההיא ברייתא חשיב גם קפריסין לפרי וכר"א נמי לא אתיא דלר"א תמרות נמי פרי הוא וההיא ברייתא סברה דתמרות לאו פרי הוא והרא"ש פוסק כההיא ברייתא ודלא כר"ע (ולפ"ז לענין ערלה בא"י אביונות וקפריסין אסורין ועלין ותמרות מותרי' וכן הוא ברמזים ע"ש) אכן ראיתי בתר"י שכתב דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו ה"מ כשחולק עם יחיד ואין לא שום סיוע אבל הכא הברייתא מסייע לי' דתניא על מיני נצפה כו' דאלמא משמע דאפי' הקפרס והתמרות נקראים פרי וכדעת ר"א וכיון דהברייתא מסייע לי' כו' ודבריו תמוהים לכאורה דמאי סייעתא איכא לר"א מהך ברייתא הא הברייתא פליגא גם על ר"א וכמש"ל. אכן ממ"ש הרא"ש גבי שקדים המרים למדתי לתרץ דבריו וז"ל שם דמתחלה הקשה על דברי בה"ג דפסק בקטנים מרים דמברכינן בפה"ע דהא לענין מעשר פסקינן כמ"ד זו"ז לפטור והיינו מרים בין קטנים בין גדולים וסוגיין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה. וכתב ע"ז הרא"ש לתרץ דברי בה"ג מיהו אמרינן בשמעתין דר"א אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ"ע אע"ג דחשיבי לענין ברכה דמברכינן עלי' בפה"א מ"מ לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק ובשקדים נמי אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי משום דלא נגמר פריו לענין ברכה חשיבי כיון שראויין לאכילה קצת ונהנין ממנו עכ"ל הרא"ש (דברי הרא"ש אלו צריכין ביאור ויתבארו אי"ה לקמן) ועכ"פ נראה מדברי הרא"ש אלו דר"א נמי אית לי' כהך ברייתא וגם מוכח מדברי הרא"ש דמהא דאמר ר"א צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אין להוכיח דס"ל דכולם מקרי פרי לענין בפה"ע דאף דמברכינן עלייהו בפה"א מ"מ חייבין במעשר משום מעשר ירק ולכך הי' קשה לו דגם העלים יהיו חייבין משום מעשר ירק והוצרך לתרץ משום דלא חשיבי לענין מעשר (שאין עושין מהם גורן וכדומה) ולפ"ז יש להבין מאי קאמר הגמ' הוא דאמר כר"ע כו' דלמא ר"א נמי ס"ל כן לענין ערלה דלא חשיב פה"ע רק אביונות ובערלה פרי העץ בעינן דווקא והא דמחייב קפריסין במעשר דלמא הוא משום מעשר ירק דע"כ צריך לומר כן גבי תמרות לפי מה דנראה מדברי הרא"ש דר"א ס"ל כהך ברייתא דהא מקשה מהברייתא על ר"א אמאי לא מתעשרי נמי העלין וא"כ אימא בקפריסין נמי הכי דמשום ירק הוא דמחייב במעשר אבל לענין ערלה מודה דלא הוה פרי. ואין לומר דבאמת הא דאמר הוא דאמר כר"ע לאו משום ר"א קאמר כן רק משום פלוגתא דהברייתא דפליג על ר"ע דא"כ מאי קאמר ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' דמשמע דר"א פליג גם לענין ערלה. וצריך לומר דלהכי פשיטא לי' להגמ' דר"א סבר בקפריסין דהוי פה"ע דא"כ ברייתא דמיני' נצפה מני ובכל דוכתא פריך הגמ' על ברייתא מני לא זה ולא זה ומדלא פריך הכי מידי על הך ברייתא ש"מ דפשיטא לי' להגמ' דהברייתא אתיא כר"א ובקפריסין מחייב משום פה"ע ובתמרות משום מעשר ירק והא דלא מחייב עלין ג"כ משום ירק משום דלא חשיבי כמ"ש הרא"ש אבל לענין ברכה וערלה ס"ל לר"א כהברייתא כן נראה ברור בכוונת הרא"ש ומעתה גם דברי התר"י מבוארים במש"כ דהברייתא מסייע לר"א אלא שצריך להגיה בדבריו ולמחוק תיבת והתמרות:
העולה ממש"כ דלענין ערלה בארץ שוה דעת התר"י והרא"ש דפסקינן כהך ברייתא דמיני נצפה דאביונות וקפריסין חייבין ועלין ותמרות פטורין ור"א גופי' נמי סבר כהך ברייתא וכן הוא ברמזים וכן צריך להגיה בדברי הטור יו"ד סי' רצ"ד (דבלא"ה שם דבריו צריכין להגיה ע' בב"י לכך צריך להגיה כמש"כ) ודברי השו"ע שכתב דבא"י חייבים בערלה תמרות ג"כ לפי מה שנתבאר ליתא ולא ירד בכאן לעומקו דאיהו בשיטת הרא"ש והטור אמרה והי' סבור דהרא"ש לא פסק בא"י כר"ע א"כ הוא פוסק כר"א וגם הי' סבור דר"א תמרות נמי חשיב לפרי העץ ולכך פסק בשו"ע דבא"י חייבים בערלה תמרות ואביונות וקפריסין ובמח"כ טעה בתרתי חדא דאף אם נאמר דלר"א תמרות חשיב פה"ע מ"מ הרא"ש ותר"י לא דחו דברי ר"ע מהלכה בא"י מחמת הפלוגתא דר"א רק מחמת הברייתא כדכתב הרא"ש להדיא וקי"ל כההיא ברייתא דעיקר היא ועוד דהא כבר כתבנו ממ"ש הרא"ש גבי שקדים המרים דאיהו מפרש דהברייתא אתיא כר"א והא דמחייב בתמרות הוא משום מעשר ירק והא דלא מחייב גם בעלין משום דלא חשיבי וכן מוכרחים אנו לפרש גם דברי תר"י וכמו שנתבאר לעיל באריכות וא"כ גם ר"א גופי' לא סבר כן לפי דברי הרא"ש ותר"י וא"כ דברי השו"ע תמוהים מאד ומהתימה שלא הרגישו בזה שום א' ממפרשי השו"ע וזה ברור:
ודע דמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם עדיין אינו מתחוור חדא דמ"ש דר"ע אינו מיקל רק בדרבנן כעין ח"ל דא"כ תקשה באמת מנ"ל להרי"ף והרמב"ם לפסוק כר"ע אף בארץ דלמא ר"ע גופי' לא אמרה רק בח"ל דהיינו בדרבנן ועוד מ"ש דכל המקיל בארץ לאו דוקא דכיון דקי"ל בח"ל כדברי המקיל א"כ מה לי מקיל בארץ או בח"ל סוף סוף כדברי המקיל בעינן למפסק גם זה לא נהירא דא"כ מאי קאמר לעיל אי הוי אמר הלכה כר"ע בח"ל משום דכל המקיל כו' ה"א ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן ואס"ד דכללא דכל המקיל הוא לאו דוקא בארץ אלא ה"ה בח"ל א"כ איך הוי טעינא בדר"ע דאף אם ר"ע אינו מקיל רק בדרבנן מ"מ כיון דהוא מיקל בדרבנן א"כ גם בח"ל בערלה דהוא ג"כ מדרבנן נמי הוא מקיל וכיון דאפי' המקיל בח"ל נמי בעינן למפסק כוותיה א"כ הוי ידענא דינא דר"י דבח"ל אוכל את האביונות וזורק את הקפריסין כר"ע דאמר כן בדרבנן אלא ודאי דלא מקילינן כדברי המקיל רק בנחית חד דרגא לכך אם הוא מקיל בא"י בדאורייתא מקילינן כוותי' בח"ל דהוא דרבנן ואם הוא מקיל בארץ במדרבנן כר"ע מקילינן כוותי' בח"ל במדרבנן דנמצא דהוא תרי דרבנן והוי ג"כ נחית חד דרגא דבארץ הוי חד דרבנן ובח"ל הוי תרי דרבנן (מיהו לזה י"ל דהיינו דאשמעינן ר"י א"ר דלא בעינן נחית חד דרגא אך מה שהקשתי לעיל קשיא):
לכך נראה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דהרי"ף והרמב"ם עד"ז דודאי כללא דכל המקיל בעינן נחית חד דרגא וכמ"ש הגר"א ופירושא דשמעתין הכי הוא דמתחלה אמר אי הוי אמר הלכה כר"ע ה"א אפי' בארץ. ואף דר"ע לא אמר רק גבי מעשר אילן דהוא דרבנן וא"כ איך הוי אמינא דאף ערלה בארץ דהוא מדאורייתא נמי כר"ע הא ר"ע גופי' לא אמר רק בדרבנן מ"מ כיון דר"ע אמר לישנא דמפני שהוא פרי משמע דפסיקא לי' מלתא שאינו פרי רק האביונות לבד ואפי' בדאורייתא נמי סבר כן. דאל"כ לא הוי לי' למימר מפני שהוא פרי רק מפני שהוא ודאי פרי או שלא לומר כלל מפני שהוא פרי ומדקאמר מפני שהוא פרי ש"מ דאפילו בדאורייתא סבר כן ולכך אי הוי אמר הלכה כר"ע ה"א אפילו בארץ נמי ובתר הכי פריך ונימא הלכה כר"ע בח"ל משום כל המקיל כו' ומשני דאי הוי אמר הכי ה"א דוקא גבי מעשר אילן כו' ורצה לומר דהוי טעינא בדר"ע דר"ע גופי' לא אמר רק בדרבנן ולא הוי דייקינא הך דמפני שהוא פרי כמ"ש לעיל וא"כ משום כל המקיל לא הוי מקלינין רק בנחית חד דרגא דהיינו בתרי דרבנן קמ"ל כו' ורצה לומר דקמ"ל דר"ע לא מחלק בין דאורייתא לדרבנן כדמשמע לישנא דמפני שהוא פרי ולכך מקילינן כוותי' בח"ל אפי' בחד דרבנן דהיינו בערלה ורבינא הוי סבר כהך ס"ד דר"ע אינו מקיל רק בדרבנן ולכך קא"ל למר בר ר"א מה דעתך כר"ע דמקיל רצה לומר דסבר דלא בעינן מקיל בארץ דוקא רק אפי' המקיל בח"ל נמי בעינן בח"ל למעבד כוותי' וכהך סברא שכתבתי לעיל (ומתורץ בזה דקדוקו של הגר"א דלא אמר מה דעתך משום כל המקיל בארץ ודו"ק) א"כ אמאי לא עבדת כב"ש דמקיל נמי בח"ל וע"ז משני לי' ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' כו' ר"ל לגמרי פסקינן הלכתא כוותי' כמש"ל ומסתמא מפרש מר בר ר"א מלתא דר"ע כמסקנת ר"י א"ר דר"ע לא מחלק בין דאורייתא לדרבנן משום דהכי דייק לישני' דמפני שהוא פרי ואפ"ה קאמר עבדינן כוותי' לכך פסקו לגמרי כר"ע אפי' בארץ משום דפשטא דלישנא דר"ע הכי משמע דלא מחלק בין ארץ לח"ל וכדמסיק ר"י א"ר ואף דלפי"ז הוי מצי מר בר ר"א לשנויי בקצרה דר"ע ס"ל כן אפי' בארץ ולכך שייך בי' שפיר כל המקיל משא"כ ב"ש דלא מקילי רק בח"ל מ"מ קושטא דמלתא הוא דאמר דבאמת הלכה כר"ע לגמרי וכן צ"ל גם לפי מ"ש הגר"א דמר בר ר"א קושטא דמלתא הוא דאמר וכן הא דאמר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה צ"ל דקושטא דמלתא הוא דאמר דאפי' לסברתך דסברת דאני פוסק כדברי המקיל ואפי' בח"ל וכן אי הוי ב"ש מקילי אפי' בארץ מ"מ ב"ש כו' אינה משנה כלל כנ"ל לפרש סוגיא זו אליבא דהרי"ף והרמב"ם ועיין היטב בכל זה:
נמצא דלדינא איכא ב' שיטות לענין ברכה דעת הרי"ף והרמב"ם וכן הסכים בתר"י דמברכינן בפה"א ואף דתר"י מפרש סוגיין כהרא"ש מ"מ לענין ברכה מסכים להרי"ף מטעמא דכתיבנא לעיל דהא דפסקינן בא"י כהמחמיר היינו משום דמספקא לן הלכתא כמאן ולכך לענין ברכה מספיקא מברכינן בפה"א. ולענין ערלה בארץ שוה דעת התר"י לדעת הרא"ש דקי"ל כההיא ברייתא דעלין ותמרות פטורין ואביונות וקפריסין חייבין ור"א נמי סובר כהך ברייתא כדכתיבנא לעיל ודעת הרי"ף והרמב"ם דגם לענין ערלה בארץ נמי אינו אסור רק אביונות לבד ולדינא נהי דלענין ברכה ודאי דבעינן למפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דהא אף לפירוש הרא"ש מ"מ מסתבר מאד דברי התר"י דאיהו קאי נמי בשיטת הרא"ש ואפ"ה פסק לענין ברכה כהרי"ף מ"מ לענין ערלה בארץ נראין טפי דברי הרא"ש ותר"י דאף דנראה דבפירוש עבדינן כוותי' משמע לגמרי' פסקינן כוותי' וכפי' הרי"ף והרמב"ם מ"מ איכא למימר דר"ע גופי' לא אמר רק בדרבנן ולא בדאורייתא לכך בערלה בארץ דהוא דאורייתא בעינן למפסק כההיא ברייתא וכן פסק הטור ועיין:
ודע דמ"ש רש"י בשמעתין דערלה בח"ל הוא מדרבנן כן הוא דעת שמואל במס' קדושין (לח:) אבל ר"י פליג עלי' התם וסבירא לי' דבח"ל הלכה למשה מסיני ופסק הרמב"ם כר"י עי' בפ"י מהמ"א וכן פסק הרא"ש בהלכות ערלה כר"י דקי"ל הלכה כר"י לגבי שמואל ועוד דמתניתין מסייע לי' ומ"מ אין נ"מ לענין פשטא דשמעתין דאפי' אי הוי הלמ"מ מ"מ אמרינן התם (לט.) דהכי אתמר הלכתא דודאי אסור וספיקו מותר וא"כ שוה ממש למידי דרבנן דכי היכי דבמידי דרבנן אזלינן בספיקו להקל ה"נ בהך אפי' הוא הלמ"מ דהוא דאורייתא מ"מ הכי הוי הלכתא דניזול בספיקו להקל וא"כ אין כאן נ"מ לענין פשטא דשמעתין מידי רק דלפי"ז דברי תר"י דפסק לענין ברכה כהרי"ף המה מוכרחים והבן כי נלאיתי להאריך:
עוד דע דמ"ש רש"י פה דמעשר כל האילנות הוא מדרבנן באמת הכי משמע מסוגיא דשמעתין וכן הוא דעת התוס' בכמה דוכתי ע' במל"מ בפ"ב מהל' תרומות רשימה ארוכה על כל המקומות שדברו התוס' מזה ועיין עוד בהגהות חדשות ממוהרי"פ במס' ר"ה (יב.) עוד איזה מראה מקומות מדיבורי התוס' השייכים לזה אמנם הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות ובה' מעשר פסק דמעשר האילנות הוא מן התורה והנה מכל הסוגיות שהביאו תוס' ראי' לדבריהם באמת איכא סוגיות שנראה מדבריהם כדעת התוס' ואיכא סוגיות שנראה מדבריהם כדעת הרמב"ם ואין כאן מקום להאריך בזה אמנם סוגיא דידן קשה מאד לדעת הרמב"ם והכ"מ פרש דה"ק דמעשר אילן זה הוא מדרבנן משום דצלף פרי גרוע הוא כמו חרובין ובפ"י מתרץ דה"ק מעשר בזמן הזה דרבנן ולדבריו צ"ל דהרמב"ם לא גרס תיבת אילן ומ"מ בין כך ובין כך אין נ"מ מידי לענין פשטא דשמעתין דמצי להתפרש כמ"ש לעיל ולא הספיק הזמן בידי לעיין היטב על דברי הרמב"ם אלו כראוי ואי"ה יבואר במקום אחר ועיין:
כתב הרא"ש גבי שקדים המרים והבאתי דבריו לעיל מיהו אמרינן כו' ומסקנת דבריו דמחלק בין ברכה למעשר דאף דבמעשר פטורין מ"מ לענין ברכה אפשר לומר דמברכינן עלייהו בפה"ע. ולכאורה דבריו תמוהין דהא ודאי ערלה וברכה שווין כהדדי דהא חזינן בגמ' דמקשה מברכה לערלה וא"כ ע"כ דגם מעשר שוה לזה דאל"כ מאי קאמר בגמ' על ר"י א"ר הוא דאמר כר"ע כו' הא ר"ע לא אמר רק לענין מעשר ואי ס"ד דמעשר חלוק מברכה א"כ אין ראי' מר"ע לענין ברכה דאפשר דלענין ברכה גם ר"ע מודה דמברכינן בפה"ע גם על הקפריסין וכהך ברייתא דמיני נצפה וכיון דאיכא למימר דלענין ברכה גם ר"ע מודה א"כ ה"ה לענין ערלה נמי ר"ע מודה דחייבים בערלה דהא ערלה וברכה ודאי דשווין כהדדי כמש"ל מדפריך מברכה לערלה ש"מ דליכא לפלוגי בינייהו וא"כ מאי קאמר הוא דאמר כר"ע הא איכא למימר דגם ר"ע מודה להך ברייתא לענין ברכה וה"ה לענין ערלה דחייבין ואין כאן ראי' כלל מר"ע. אלא ע"כ צ"ל דגם מעשר שווה ממש לברכה וערלה וא"כ קשה על הרא"ש איך מחלק בינייהו וכבר הרגיש בזה במע"מ והניח בצ"ע ובאמת קשה הדבר מאד לומר שהרא"ש ח"ו יטעה בזה דהא הוא עצמו רמז ע"ז בקושייתו וסוגיין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה וא"כ איך אפשר לומר דשכח דברי עצמו ח"ו. אך באמת לק"מ דהא דסוגיין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה היינו לענין מה דמקרי פרי או לא מקרי פרי אבל לענין חשיבות הפרי ודאי דמעשר חלוק מברכה וערלה. תדע דהא לשיטת התוס' והרא"ש לקמן לענין ברכה בכל האילנות משיוציאו מברכינן עלייהו בפה"ע והחרובין משישרשרו והזתים משיניצו והגפנים משיגרעו מברכינן עלייהו בפה"ע ואילו לגבי מעשר גמר פרי בעינן דווקא ומשנה שלימה שנינו (מעשרות פ"א מ"ב) מאימתי הפירות חייבין במעשרות כו' ע"ש ופסקה הרמב"ם פסקיו ואין שום חולק ע"ז דלגבי מעשר גמר פרי בעינן דווקא וכן לענין מעשר בעינן מירוח וראיית פני הבית וכי ס"ד דכל הני לא מברכינן עליהן ברכתן הראוי להם אם לא ראו פני הבית אלא ודאי דבזה חלוק מעשר מערלה וברכה דבערלה וברכה כל שהוא פרי חייב בערלה וברכה תיכף משיוציאו ובמעשר בעינן נמי שיהי' הפרי חשובה דהיינו גמר פרי וראה פני הבית והחצר ושיעשה מהן גורן והגמ' מקשה מברכה לערלה דערלה וברכה ודאי שווין דכיון שהוא פה"ע לענין ברכה ודאי דחייב בערלה דבערלה נמי לא בעי חשיבות כלל ותיכף דמקרי פה"ע חייב בערלה. והא דאמר הוא דאמר כר"ע כו' היינו כיון דר"ע אמר מפני שהוא פרי משמע דקפרס לא מקרי פרי כלל בזה שפיר נוכל למילף ברכה וערלה ממעשר דכיון דלא מקרי פרי גם לענין ברכה וערלה נמי לא מקרי פרי דלענין מה דנקרא פרי או לא נקרא פרי אין שייך לחלק בין ברכה וערלה למעשר דבשלמא אי הוי אמר מפני שאינו חשוב רק האביונות לבד אז ודאי לא הוי ילפינן מיני' לענין ברכה וערלה דאינהו לא בעי חשיבות משא"כ מעשר דבעי חשיבות אבל עתה דאמר מפני שהוא פרי שפיר קאמר הגמ' הוא דאמר כר"ע דבזה ילפינן שפיר ברכה וערלה ממעשר כנלע"ד ברור בכוונת הרא"ש וכן יראה מדקדוק לשונו למעיין בדבריו. ולק"מ מה שהקשה המע"מ עוד שם ע"ש בדבריו:
ובאמת לא ידעתי מה הוצרך הרא"ש להביא ראי' לזה מעלי צלף ולא הביא ראי' מברכת כל פרי האילן דהם משיוציאו אף דאינם חייבין עדיין במעשר וכמש"ל. ואפשר משום דהתם אינו מפורש דין הברכה במשנה או ברייתא רק דהתוס' והרא"ש כתבו כן מסברא לדמות ברכה לשביעית משא"כ בעלי צלף מפורש דין הברכה בברייתא להכי הביא הרא"ש ראי' מיני' ובאמת אפשר דהך דינא דלקמן דמדמו התוס' ברכה לשביעית ולא למעשר נפקא להו מהך ברייתא דעלי צלף לכן שפיר הביא הרא"ש ראי' מעלי צלף דוקא וזה פשוט:
דף לו:
ותיפוק לי' דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר כו' את הטפל לפרי. נראה פשוט דכל מאי דמרבינן מטעם שומר את הטפל לפריו לא שייך לברוכי עלייהו בפה"ע דלענין ברכה בעינן פרי דווקא ודוקא לגבי ערלה מרבינן שומר מאת הטפל לפריו משא"כ לגבי ברכה. תדע דאיך אפשר לברך בפה"ע על קליפי אגוזים שאינם מאכל אדם כלל ולא חזי רק לצביעה כדאמרי' בפסחים אלא ודאי דלענין ברכה לא מרבינן שומר כלל והא דכתבו התוס' ד"ה קליפי כו' דפרי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעיני' של כל מיני פירות בפה"ע קאי על גרעיני' דווקא דהא גרעינים בודאי לאו שומרים נינהו ואפ"ה חייבין בערלה ש"מ דפרי גמור הם ומשו"ה חייבין בערלה וא"כ לענין ברכה גמי מברכינן עלייהו בפה"ע אבל קליפין דמרבינן מטעם שומר ודאי דלא מברכינן עלייהו בפה"ע. וכן הוא להדיא בדברי הרא"ש וז"ל תניא קליפי אגוזים כו' משום דהוו שומר ודרשינן את פריו את הטפל לפריו אבל גרעינין דמחייבין בערלה ש"מ דפרי גמור נינהו מכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין בפה"ע הרי להדיא כמ"ש דדוקא על הגרעינין הוא דמברכינן עלייהו בפה"ע דכיון דלאו שומרים נינהו ואפ"ה חייבין בערלה ש"מ דפרי נינהו אבל קליפין דמרבינן מאת לא שייך לברוכי עלייהו בפה"ע דאדרבא חזינן מדאצטריך קרא לרבינהו ש"מ דלאו פרי נינהו וא"כ נהי דאתרבו לענין ערלה לענין ברכה לא אתרבו וסוגיין דמדמי אהדדי ערלה וברכה היינו לענין מה דנקרא פרי לענין ברכה ה"ה דנקרא פרי לענין ערלה ואפשר דהוא הדין בהיפוך נמי מה דנקרא פרי לענין ערלה ה"ה נמי לענין ברכה דמקרי פרי [דאף דלא חזינן דמדמי הגמ' להיפוך מ"מ מסתבר לומר כן] אבל מאי דמרבינן בערלה מטעם שומר לא שייך לדמות ברכה לענין זה ולפ"ז כל מאי דשקיל וטרי הש"ס הכא מה דנקרא שומר ומה אין נקרא שומר ליכא בזה נ"מ לדינא כלל לענין ברכה רק לענין ערלה וכן כ' הט"ז באו"ח סי' ר"ד ס"ק ט"ו לענין קליפת מאראנצין [אלא שמ"ש שם הט"ז צ"ע על התוס' והרא"ש שכתבו בקפריסין דברכתן בפה"ע דהא אפילו קליפי אגוזים דהוי שומר אפ"ה צריך דוקא ריבוי דאת לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פרי ולענין ברכה ליכא ריבוי ודאי לא הוי פרי כמו לענין נטע רבעי דליכא ריבוי דלא הוי פירא עכ"ל הט"ז ולא ידענא מה הוא סח. דמה ענין קליפי אגוזים לקפריסין דקליפי אגוזים לא הוי אוכל אדם כלל ובעי' לרבויינהו מטעם שומר דוקא מאת משא"כ קפרס דהוי אוכל אדם לכ"ע. אלא דנחלקו בזה התוס' והרא"ש עם הרי"ף דלהתוס' הוי עיקר פרי ומברכינן עלייהו בפה"ע וחייבין בערלה בודאי מטעם פרי ולא מטעם שומר דלא הוי שומר כדמסקינן בסוגיין ואפ"ה פסק הטור סי' רצ"ד והרא"ש דחייבין בערלה והיינו משום דהוי עיקר הפרי ולהרי"ף אין זה עיקר הפרי ומ"מ כיון דהוי אוכל אדם מברכינן עלייהו בפה"א ולגבי ערלה פטורין לגמרי משום דבעינן לגבי ערלה פרי העץ דוקא ושומר נמי לא הוי כדמסקינן בסוגיין וא"כ אינו ענין כלל קפרס לקליפי אגוזים]. ובמג"א סי' ר"ב ס"ק י"ז שגה בזה דהבין דעל קליפות נמי כיון דחייבים בערלה מטעם שומר מברכינן נמי עלייהו בפה"ע והבין דהתוס' קאי נמי על קליפין וליתא כמש"ל. ומ"מ בגוף הדין לענין קליפת מראנצין נראה כדברי המג"א דבאמת אם היה על קליפת מראנצין שם קליפה במשנה או בגמ' היה צודק מאד דברי הט"ז כמש"ל אבל לא ידעתי מי נתן להם שם קליפה דבמשנה לא חזינא דקרי קליפה רק לקליפי אגוזים ורמונים וכן קפרס אי לאו משום דלא מיית פירא נמי הוי קליפה היינו משום דבכל אלו הקליפה הוא דבר נפרד מהפרי לגמרי ועומד בפ"ע ואין הפרי מחובר לו רק מופרד ממנו כזוג בענבל אבל קליפת מראנצין הוא עצם הפרי רק שצד החיצון שהחום מייבשו הוא קשה מפנימיות הפרי ואטו בשביל זה ישתנה ברכתו זהו דבר שאין עולה על הדעת לכך בעיקר דין קליפת מראנצין נראה כמג"א לברך עליהם בפה"ע ועיין:
ודע דבעיקר הדין שהסכימו התוס' והרא"ש דגרעינין הוי פירי ומברכינן עלייהו בפה"ע כבר השיב ע"ז בס' אהע"ז ובס' אלפי מנשה מכמה ראיות מוכרחות דגרעינין נמי לאו פרי נינהו חדא מדלא מחייבי ברבעי ומדלא מטמאי טומאת אוכלין ועוד כמה הוכחות. ועיין בעוקצין פ"ב מ"ב בפי' הרמב"ם גבי גרעינה של רוטב דגרעינה נמי מקרי שומר מבפנים וכן כתב בספר א"מ ולפ"ז גם בגרעינין לא מברכינן עלייהו בפה"ע וכן נראה מלשון מתני' דמביא בסוגיין מדכלל גרעינין בהדי קליפין ש"מ דטעם אחד להם משום שומר וכן נראה עיקר. ומ"מ אפשר לחלק בין גרעינין לגרעינין דאיכא מינייהו דחזי לאכילה ואינהו הוי פירי ואיכא דלא חזו לאכילה ולא הוי רק שומר וכן משמע בתוספתא דמס' עוקצין דמחלק בין גרעינין לגרעינין ע"ש. אך מ"מ הוכחת התוס' והרא"ש אזדא לה דכיון דחזינן דמקרי שומר מבפנים א"כ מאן יימר לן דאף דאותן דחזו לאכילה נמי מקרי פרי דלמא לא הוי פרי רק כמו קפריסין לשיטת הרי"ף כיון דגם הם נפרדים מהפרי דהא כל עיקר הוכחת התוס' והרא"ש הוי מטעם דחייבין בערלה והוי ס"ל דלא הוי שומר וכיון דאזדא לה הוכחתם א"כ דין דגרעינים צ"ע לכך יותר נכון לברך עליהם בפה"א דבזה ודאי דיצא לכ"ע ועדיין צ"ע בזה:
שם תוס' ד"ה שיעורו כפול הלבן ופחות מכאן לא הוי פירא ומכאן יש ללמוד דעל בוסר שהוא פחות מפול הלבן לא מברכינן בפה"ע אלא בפה"א עכ"ל. וכן כתב הרא"ש הנה למדנו מדברי התוס' והרא"ש שני דינים האחד דברכת בפה"ע תלוי באיסור קציצה בשביעית ומזמן דאסור לקצוץ בשביעית מאז חשוב פרי לברך עליהם בפה"ע והשני דפחות משיעור זה מברכינן בפה"א ובשניהם יש לפקפק דבדין הראשון שכתבו לדמות ברכה לאיסור קציצה וא"כ כל האילנות משיוציאו מברכינן עלייהו בפה"ע לא מסתבר כלל דהא אינם עומדים לכך לאכול מהם בקטנותן כ"כ וכיון שכן איך יברך עליהם בפה"ע השתא פרי שנגמר בישולו אם עומדים לאכול בשלקות לא מברכינן עליהן כשהן חיים רק שהכל מכ"ש בפרי שלא נגמר בישולו דלא יברך רק שהכל כיון שאינם עומדים לכך ובברכה בעינן שיאכל הפרי כפי שהוא הדרך לאוכלו כדאמרינן בסוגיא דשלקות. ועוד דלדבריהם צריכין אנו לחלק בין דבר שהוא חוץ לפרי בזה אמרינן לא נטעי אינשי אדעתא דהכי משא"כ בגוף הפרי לא אמרינן הך סברא דלא נטעי וכמש"ל בסוגיא דקורא וגם זה קשה מנ"ל לחלק בזה אדרבא מדחזינן בפירות שטובים לאוכלן יותר מבושלים כשהן חיין לא מברך רק שהכל ש"מ דהסברא דלא נטעי שייך נמי בגוף הפרי. ועוד אם איתא דהוי פירא גמור אמאי אסור לאכול מהן בשביעית בעודן קטנים עד שיגיעו לעונת המעשרות כדתנן במס' שביעית פ"ד משגה ז' ח' ט' והיינו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ואי פרי גמור הוא מאי הפסד שייך ביה אלא ע"כ מדקרי ליה הפסד ש"מ שאין זה דרך אכילה כלל קודם שיגיעו לעונת המעשרות וכיון שכן איך יברך עליו בפה"ע הא קי"ל דברכה תליא דוקא באוכלן דרך אכילה והא לאו אכילה היא מדקרי לה הפסד. לכך יותר נראה לדמות ברכה לאכילת שביעית מלאיסור קציצה דהיינו משיגיעו לעונת המעשרות וגדולה מזו נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות דמפרש נובלות היינו פירות שנפלו מן האילן בעודן פגין ונתבשלו בכומר בארץ דלענין ברכה לא מברכינן עלייהו רק שהכל ולענין מעשר חייבין כיון דנתבשלו בכומר (ואי"ה דברי הרמב"ם יתבארו במקומם בסוגיא דבושלי כמרא) וא"כ אדרבא ברכה חמיר טפי אפי' ממעשר. הן אמת דהרא"ש מפרש שם נובלות היינו מין פירות שאינם מתבשלים על האילן לעולם ולפ"ז אין ראיה מנובלות אך באמת פירוש הרמב"ם מתחוור שם טפי כאשר יתבאר אי"ה לקמן. ועכ"פ לפירוש הרמב"ם הדבר ברור דעכ"פ קודם שיגיע לעונת המעשרות אינם חשובים פרי כלל לענין ברכה ולא מברכינן רק שהכל וא"כ שני הדינים דהתוס' אינם מתחוורים דנראה טפי דאין מברכין בפה"ע אלא משיגיעו לעונת משעה דקרי לה אכילה לענין היתר לאכול פירות שביעית. ותו דקודם לשיעור זה נראה דמברכין שהכל ולא בפה"א דלא אמרו דינא דבפה"א גבי פירות אילן רק בעלין ותמרות וקפריסין של צלף דנגמר פריין רק מפני שאינם עיקר הפרי חשיבי פרי האדמה ולא פרי העץ אבל בעיקר הפרי שלא נגמר לא שייך כלל לקרותן פרי האדמה דממ"נ אי שם פרי עליהן הא הם עיקר הפרי ופה"ע בעינן לברוכי ואי לאו שם פרי עלה גם פה"א לא שייך לברוכי רק שהכל וגם נובלות ושלקות בכולן לא מברך בפה"א רק שהכל ותו דבחזיז והיינו תבואה שלא הביאה שליש (כמו שכ' המג"א) אמרינן להדיא בעירובין (דף כח:) דמברכינן שהכל (ונהי דלדין הראשון לא קשה מחזיז דאיכא למימר דשיעורא דמשיוציאו לא אמרינן רק בפרי האילן משא"כ תבואה לא מקרי פרי עד שתביא שליש אבל לדין השני קשה מחזיז) וכבר הרגיש בזה במ"א ותירץ דתבואה דברכתה בפה"א לכך בלא נגמר פריה נחית חד דרגא ולא מברכינן רק שהכל אבל בפה"ע דברכתן בפה"ע לכך בלא נגמר פריה נמי לא נחית רק חד דרגא ומברכינן בפה"א אך כבר כתבתי לעיל דסברא דנחית חד דרגא דחויה היא מכמה סוגיות בפרקין כאשר יתבאר אי"ה לפנינו ולעיל הוכחנו דגם התוס' והרא"ש סברי דליתא להך סברא דנחית חד דרגא וא"כ הדרא קושייתי לדוכתא מחזיז על דין השני ונראה ליישב דעת התוס' והרא"ש דלא תקשה עלייהו מחזיז דאינהו מפרשי דחזיז הוא הירק קודם שתתחיל התבואה לצמוח וא"כ הוי ממש כמו קורא (ודלא כמג"א שפי' תבואה שלא הביאה שליש) וכן נראה מפירש"י בעירובין ע"ש ועכ"פ מה שהקשיתי לעיל קשיא. וגם מחזיז אם נפרש כפירוש המג"א תקשה לדין השני לכך נראה דשני דינים אלו דהתוס' צ"ע וכן ראיתי בספר ח"א שהביא בשם הגר"א דיותר יש לדמות ברכה לעונת המעשרות וספרו אין ת"י לעיין בו ולכך מספק לא יברך על הפירות קודם שיגיעו לעונת המעשרות רק שהכל ובלא"ה מסתמא הם חמוצים ובזה פסק גם בשו"ע כן כנלע"ד ועיין ועוד הא כתב הרמב"ם בהל' דעות פ"ד הי"א דפירות האילן שלא נתבשלו כל צרכן הרי הם כחרבות לגוף וא"כ הוי כמו שמן זית דאזוקי מזיק ולא מברך עליו רק שהכל לכל היותר ולחד שיטה אפילו שהכל נמי לא והדבר ידוע ע"פ דרכי הרפואה גם היום וזה ברור. נמצא דלענין דינא צריך להיות ברכה שווה לעונת המעשר. וערלה לאיסור קציצה בשביעית והא דמקשה בגמ' מברכה לערלה היינו במכ"ש כיון דמברכין בפה"ע מכ"ש דחייב בערלה ודו"ק:
שם פלפלי. ב' שיטות דעת הרי"ף והרמב"ם דבין על פלפלי בין על זנגבילא ברטיבא בפה"א ביבשתא ולא כלום והקשו ע"ז הרא"ש ותר"י דבפירוש נראה מסוגיא דשמעתין מדמחייב פלפלין בערלה מכלל דפרי העץ הוא דבערלה אינו חייב רק פרי העץ דוקא וא"כ בפה"ע בעינן לברוכי על פלפלי והא דאמר בגמרא דמברכינן בפה"א הוא על זנגבילא דוקא דפרי האדמה הוא משא"כ פלפלי דפרי העץ הוא וביבשתא הוא דשווים דלא מברכינן עלייהו כלל משום דיבשתא תרווייהו לא חזו לאכילה משא"כ ברטיבתא חלוקין הם דזה בפה"ע וזה פרי האדמה לכך פסקו כן להלכה דפלפלי בפה"ע וזנגבילא בפה"א והרשב"א יישב דברי הרי"ף ורמב"ם משום דלא נטעי להו אדעתא למיכל ברטיבתא והוי כירקות שדרכן לאוכלן מבושלין דכשהם חיים מברכינן עלייהו שהכל ובדין היה לברך שהכל אלא משום דקצת אוכלין מהם כשהם רטובים מברכינן בפה"א והביא המג"א להך תירוצא דהרשב"א ואני בעניי לא זכיתי להבין תירוץ זה ופשרה זו אינני מכיר דמי הכריחו לכך לפשר בדין זה דממ"נ או שהכל או בפה"ע בעינן לברוכי לכך דברי הרי"ף והרמב"ם נפלאו ממני. ובאמת נראה דהרמב"ם השמיט גם להך דר"מ דפלפלין חייבין בערלה ולא הביאה בהלכותיו וס"ל דפלפלין לא הוי פה"ע אך גם זה תמוה דמאן פליג עלה דר"מ אדרבה מדפריך סתמא דגמ' מיניה בכמה דוכתי הכא ובסוכה ש"מ דהלכתא היא וצ"ע ודע דמדברי התוס' ד"ה ברטיבא נראה ג"כ שפסקו כהרי"ף ורמב"ם וצ"ע:
ועל הצוקער כתבו התוס' דמברכינן בפה"ע וכן כתב הרא"ש בשם בה"ג והרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות הלכה ה' השיג ע"ז וז"ל הרמב"ם הקנים המתוקים כו' כל הגאונים אומרים בפה"א ומקצתן אמרו בפה"ע וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בפה"א ואני אומר שאין זה פרי ומברך עליהם שהכל לא יהא דבש אלו הקנים משנשתנו ע"י האור חמור מדבש תמרים כו' עכ"ל הרמב"ם ופי' בכ"מ דתרתי קאמר הרמב"ם חדא שאין זה פרי כלל ואפילו אם נאמר שזה פרי מ"מ בצוקר שנשתנה ע"י האור ודאי דלא ברכינן עליה רק שהכל דלא יהא חמיר מדבש תמרים. והטור השיב עמ"ש הרמב"ם דלא יהא חמיר מדבש תמרים דשאני תמרים שראויין לאכול חיים ואינם עומדין לעשות מהן משקים משא"כ בקני צוקר דעיקר גידולן לכך לעשות מהן הצוקער וע"ז יפה כתב הכ"מ דאילו היו הקנים מצויים בארצות הטור לא היה אומר כן מפני שהדבר ידוע שאוכלין מהן חיים וא"כ דמו ממש לתמרים והט"ז כתב על הכ"מ דדבריו תמוהין ולא הבין דברי הכ"מ כלל ודבריו ברורים כמ"ש ודו"ק. ולענין דינא מה שפסקו התוס' והרא"ש לברך עליהם בפה"ע לא הבנתי כלל דמה פרי העץ הוא כיון שמוצצין העץ עצמו והוי כמו מי גפנים דלא אסירי בערלה דלאו פרי מקרי ואף דאיכא לחלק דשם איכא פרי אחר משא"כ כאן מ"מ לא מסתבר כלל לקרות פרי העץ מציצת העץ עצמו אבל בפה"א שפיר שייך לברוכי עכ"פ על מציצת הקנים ודברי הרמב"ם שכתב שאין זה פרי גם זה לא הבנתי דלמה לא יקרא פרי. ונראה דהרמב"ם מדמה זה לקורא אך באמת לא דמי דגם בקורא אי הוי נטעי להכי הוי מברכינן בפה"א וכאן עיקר נטיעתן לכך וגם הטור לא חס להך דכתב הרמב"ם שאין זה פרי ולא חש להשיב ע"ז כלום רק השיב על מה שהקשה מדבש תמרים. לכך על מציצת הקנים נראה לברך בפה"א ועל הצוקר שנשתנה ע"י בישול הגם כי על תירוץ הטור יפה השיב בכ"מ כמ"ש מ"מ איכא ליישב קושיית הרמב"ם לפי מש"כ התוס' והרא"ש לקמן גבי מיא דסילקא כסילקא לחלק בין משקין היוצאין מכל הפירות למיא דסילקא דע"י ביכול נותן טעם יותר ע"ש ויתבארו דבריהם אי"ה לקמן. נמצא דלפ"ז לק"מ קושיית הרמב"ם מדבש תמרים דשאני צוקר שהוא ע"י בישול ולפ"ז גם בצוקר היה ראוי לברך בפה"א אכן לפי שיטת הרשב"א שיתבאר אי"ה לקמן גבי מיא דסילקא יתיישבו דברי הרמב"ם ואי"ה לקמן יבואר ועכ"פ על הקנים נכון לברך בפה"א ועיין.
דף לז.
גמ' ואורז ודוחן לא מברכינן במ"מ והתניא הביאו לפניו פת אורז כו'. אף דרב ושמואל לא איירי בפת אורז ודוחן רק במעשה קדרה דהא קאמרי כל שהוא מה' המינים מברכינן במ"מ והיינו מעשה קדרה דה' המינים ומינה ממעטינן אורז נמי מעשה קדרה דאורז ודוחן וא"כ מאי מקשה מפת דאפשר דבפת גם רב ושמואל מודה דמברכינן עכ"פ במ"מ. וצ"ל דגם המקשה ידע דאדרבה פת היא גריעותא לגבי אורז ודוחן מפני שאין דרכן לעשות מהן פת וטפי חשיבי מעשה קדרה דאורז ודוחן מפני שעיקר עמידתן לכך וא"כ מקשה במכ"ש השתא על פת מברכינן במ"מ על מעשה קדרה לכ"ש. ואף דהמקשה הוי ידע דפת אורז ודוחן הוי שינוי לגריעותא מ"מ הוי ניחא ליה הא דמברכינן עלייהו במ"מ ולא אמרינן כיון דנשתנה לגריעותא לא לברך עלי' רק שהכל כמו שהיה פשוט דבר זה להתרצן וכדבעינן למימר לקמן. היינו משום דסברת שינוי לא שייך רק בברכה שהוא מזכיר שם הפרי פה"ע או פה"א וכן פת דלית ליה תוריתא דנהמא משום דקמדכר בברכה שם לחם ולכך היכי דנשתנו לדברים שאין דרכן לכך ונשתנה תואר הפרי או הפת תו לא מברכינן רק שהכל אבל לענין ברכת במ"מ לא שייך לפלוגי בין נשתנה או לא נשתנה דכל שהוא מזון שייך לברוכי עלה במ"מ ולכך גם בפת אע"ג דנשתנה מ"מ לענין ברכת במ"מ אין לחלק. ועכ"פ מוכח מינה דגם על מע"ק דאורז ודוחן מברך במ"מ וקשיא לרב ושמואל ומשני כמע"ק ולא כמע"ק כו' אבל הכא בתחלה מברך שהכל ואחריו בנ"ר. והא דפשיטא ליה להש"ס דבתחלה לא מברך רק שהכל ולא בפה"א היינו משום דנשתנו לדבר שאין עומדין לכך. והנה לרב אלפס והרמב"ם דפסקו לעיל בקמחא דחיטא כר"נ דמברך שהכל ודאי ניחא דכמו דלר"נ קימחא דחיטי כיון דאשתני ואית להו עילויא אחרינא לא מברכינן רק שהכל ה"נ גבי פת אורז ודוחן כיון דאשתנו ואית להו עילויא אחרינא דמעשה קדרה מאורז ודוחן מעלי טפי מפת ועיקר עמידתן הוא לעשות מהן מע"ק לכך לא מברכינן רק שהכל וא"כ סתמא דגמרא הכא כר"נ וכבר כתבתי לעיל בסוגיא הנ"ל אליבייהו דהך שיטתא דנראה דגם התם סתמא דתלמודא הוא כר"נ. אך לשיטת הרא"ש ותר"י דפסקו התם כר"י לכאורה תקשה מסוגיא דידן דאמאי לא מברכינן רק שהכל וראיתי בתר"י שכתב דפת קטניות מברך שהכל והקשה ע"ז וא"ת למה לא יברך בפה"א כמו על הקטניות ואם מפני שנשתנה הא למעליותא אשתני כו' ואומר מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד דכיון שנשתנה ויצא מתורת פרי אין אנו יכולין לברך עליו בפה"א וברכת הפת אין אנו יכולים לומר כיון שאינו מה' המינים עכ"ל תר"י. ולא הבנתי דאכתי קשה מאי בין זה לקמחא דחיטי דהתם נמי איכא למימר הך סברא דבפה"א ליכא לברוכי כיון דנשתנה ולכלל פת לא בא שאינו אלא קמח ואפ"ה איהו עצמו פסק בקמחא דחיטי כר"י דבפה"א אמנם כתב שם עוד בתר"י ואפשר לומר שמפני שדרך אכילתו כל השנה כשהוא פרי (ר"ל דכשעושין מהן דייסא עדיין תואר פרי עליהן) ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך לכך גרע מהברכה שלו עכ"ל וזה התירוץ נראה לע"ד דבזה מתרצא שפיר דלא תקשה מקמחא דחטי דשאני בקמחא דחטי שעיקר הנאתן הוא ע"י שינוי דבטל מהן תואר פרי לכך אפילו בקמחא דחיטי אע"ג דנשתנו לא גרע מהברכה שלו מה שאין כן באורז ודוחן דדרך הנאתן הוא כשהפרי הוא בשלימות לכך השינוי מגרע ברכתן כן נראה לענ"ד (ובמג"א סי' ר"ח העתיק להנך ב' תירוצים דתר"י מבלי משים לב):
ולענין הלכה איכא ב' שיטות הרי"ף והרמב"ם פסקו דדוקא באורז הוא דמברכינן במ"מ בין על מע"ק בין על פת הנעשה מהן (כמ"ש לעיל דבברכת במ"מ אין לחלק בין נשתנה ללא נשתנה) אבל בפת דוחן לא מברכינן רק שהכל (אבל במע"ק מדוחן מברכינן בפה"א) משום דרב ושמואל לא אתותבי רק מאורז אבל מדוחן לא אתותבו דהך ברייתא דאתותבו מינה לא תני רק אורז וכיון דחזינן דאורז לדברי ר"י בן נורי חלוק מדוחן דאורז מין דגן הוא וא"כ הוא מעלי טפי למזון מדוחן דהא אורז לדבריו הוא סעיד כמו פת משא"כ דוחן. וכיון שכן גם לרבנן דפליגי עלה דריב"נ וס"ל דאינו סעיד רק שהוא מזון אימא דדוקא באורז אמרו כן שהוא מעלי למזון משא"כ דוחן וא"כ אין לנו ללמוד דין האורז מדוחן כיון דדוחן גריע למזון טפי מאורז ומש"כ בתר"י דההיא ברייתא דתניא בה מברך עליה תחלה וסוף כמע"ק דתריצנא לה אליבייהו דרב ושמואל כמע"ק ולא כמע"ק וכיון דאתותבו רב ושמואל אית לן לאוקמי ברייתא כפשטא דמברך עלי' כמע"ק ממש כבר פרכה הוא עצמו דסוף סוף ליכא לאוקמי לברייתא כפשטא דכמע"ק ממש קאמרה דהא בברייתא תני תחלה וסוף ובסוף ודאי דלא דמי למע"ק לרבנן דהא מסקינן דלרבנן בסוף מברך עליהם ולא כלום דהיינו בנ"ר כמו שפירש רש"י וכיון שכן ע"כ צ"ל דהבריייתא לא מדמי לה למע"ק רק לענין דסגי בברכה תחלה וסוף כמע"ק ולא הוי כפת לברך עליו המוציא וג' ברכות [כצ"ל בפי' הגמרא במאי דמשני כמע"ק ולא כמע"ק דה"ק הברייתא דיוצא בברכה תו"ס ולא בעי המוציא וברכת המזון (כמו על רק) כמו על מע"ק דאל"כ אינו מובן למאי נקיט הברייתא כלל הך כמע"ק כיון דאינו שווה למע"ק והבן זה] אבל לענין היאך יהיה נוסח הברכה מזה לא איירי הברייתא כלל וא"כ אין כאן ראי' מברייתא כלל לענין דוחן דאיכא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא. ולא הבנתי דברי תר"י דמאחר שכתב בעצמו דמ"מ נצטרך לפרש הברייתא דלא כמע"ק ממש קאמר כמ"ש א"כ מאי קאמר אח"כ הנה למדנו מברייתא זאת דאורז ודוחן דינן שווה דלפי מ"ש הוא בעצמו אין כאן ראי' מהברייתא כלל (ויש ליישב דבריו ועיין גם אין לומר דלפי האמת נוקמי להברייתא כר"ג ור"ג הא אית לי' דעל אורז ודוחן מברכינן לבסוף ברכה א' מעין ג' וא"כ תתפרש הברייתא כפשוטה כמע"ק ממש בין בתחלה בין בסוף וא"כ יהי' מוכח דדין הדוחן שווה לאורז וכתר"י דזה אינו דהא לר"ג על מע"ק לבסוף מברך ג' ברכות ממש וא"כ סוף סוף לא דמו לגמרי למע"ק (וזה פשוט ולא הוצרכתי לכותבו רק מפני שראיתי מי שטעה בזה והוקשה לו דנוקמי להברייתא כר"ג דתיתי כפשטה וכיון דמהברייתא לא מוכח מידי א"כ אין לנו ללמוד דין הדוחן מהאורז ומש"כ הרא"ש דמהברייתא דתני אורז אין ראיה דאיכא למימר דלאפוקי מריב"נ קאמר. דלפמ"ש אין מזה שום תפיסה על הרי"ף דלאו מדיוקא דהברייתא יליף לה הרי"ף רק שאין ללמוד דין דוחן מאורז זהו שיטת הרי"ף והרמב"ם:
ושיטת תר"י והרא"ש דאורז ודוחן דינם שווה ובשניהם מברכינן בורא מ"מ והגם כי כבר כתבתי דמהברייתא אין ראי' לשיטה זו מ"מ נראה לי להביא ראי' לדבריהם מדקאמר ר"ג לקמן בברייתא דעל פת אורז ודוחן מברכינן לאחריהם ברכה מעין ג' וכיון דמברכינן לאחריהם מעין ג' מכ"ש דמברכינן לפניהם במ"מ דהא חזינן לרבנן דס"ל באורז דמברכינן לפניהם במ"מ ואפ"ה לאחריהם אינו מברך רק בנ"ר וא"כ חזינן דברכה דלאחריהם חמיר טפי מברכה דלפניהם וא"כ לר"ג דס"ל דמברך לאחריהם מעין ג' מכ"ש דמברך לפניהם במ"מ ובלא"ה נמי אין סברא כלל דיברך לפניהם בפה"א ולאחריהם מעין ג' דא"כ יצטרך לברך על האדמה ועל פרי האדמה ונוסח זה לא מצינו בתלמוד כמ"ש התוס' ד"ה הכוסס אלא ע"כ דלר"ג מברך לפניהם במ"מ על הדוחן ג"כ ורבנן הא לא חזינן דפליגי עלי' דר"ג רק בברכה דלאחריהם אבל בלפניהם לא מצינו דפליגי ומשמע דמודו לר"ג דמברכין במ"מ בדוחן ג"כ כי היכי דבהכרח צריך לומר דמודו באורז משמע נמי דמודי בדוחן מדלא פליגי רק בלאחריהם כנלע"ד להביא קצת ראי' לשיטה זו ועיין. והנה לדברי התר"י והרא"ש דאורז ודוחן דינם שווה אין נ"מ בפירושא דאורז ודוחן אם אורז (רַייו) ודוחן (הִרו) או איפכא כיון דבשניהם מברכינן במ"מ אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם דחלוקין הם בברכותיהם א"כ כיון דלא ידעינן מאי ניהו אורז ומאי ניהו דוחן א"כ בשניהם על הפת הנעשה מהן יברך שהכל ועל מע"ק הנעשה מהן בפה"א ולשיטת תר"י והרא"ש אין חילוק בין מע"ק לפת בשניהם מברכינן במ"מ ועיין בכל זה:
שם תוס' ד"ה הכוסס את החטה ומיהו אמר הר"י שמא חכמים כיילו לה בהדי מין דגן ולא עשאו פת כו' וחכ"א ברכה אחת מעין ג' עכ"ל. יפה השיב בפ"י דהא הך לישנא דמין דגן ולא עשאו פת ר"ג קא"ל דמברך אחריו ג' ברכות ובדר"ג ע"כ ליכא לפרושי דכייל בהדה הכוסס את החיטה דהא בהדיא קאמרינן לקמן לר"ג. ור"ג נמי ארץ הפסיק הענין ההוא מבעי לי' למעוטי כוסס את החיטה וא"כ כוסס את החיטה לר"ג לא מברך ג' ברכות וכיון דבדר"ג ליכא לפרושי דכייל כוסס החיטה בהדי מין דגן א"כ חכמים נמי דקאי על ר"ג לא כיילי לכוסס החיטה וא"כ מאי מספקא לי' להר"י ומ"מ כיון דבירושלמי משמע דמספקא להו בהא יש להחמיר לכתחלה אף דמתלמודא דידן משמע דלית שום ספיקא דלא מברכינן רק בנ"ר וזה פשוט:
שם נתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ ר"ע ובירך מעין ג'. אף דר"ע אית לי' לקמן בהדיא אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות מ"מ לא רצה למעבד עובד כשמעתי' כדאמרינן בירושלמי בריש פרקין ור"ג פליג על רבנן ועביד עובדא כוותי' (ר"ל בתמי') והא ר"מ ור"ע ורשב"י פליגי על רבנן ולא עבדי עובדא כוותייהו ע"ש ופשוט:
דף לז:
אר"י האי חביצא כו'. עי' תוס' ד"ה חביצא מה שהקשו על רש"י הנה התוס' הבינו בפירש"י כיון דמיירי בבישול א"כ הא דאמר דבשאין בהן פירורין כזית לא מברכינן המוציא היינו משום הבישול דבבישול מגרע ברכתן ולכך הקשו מאי ראיה מייתי מלקט מכולן הא התם לא איירי בבישול. עוד הבינו התוס' דהא דאמר בירושלמי וכמה יהיו הפרוסות בכזית הוא פירוש למאי דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות ולכך הקשה ברא"ש דא"כ רב ששת יפלוג על הברייתא לפי פי' הירוסלמי ובתר"י ג"כ הבין כן אלא שלא חשב זה לקושיא על רש"י והכחידה תחת לשונו וז"ל ולרש"י צ"ל דר"י ור"ש יפלגו בפי' הברייתא דפרוסות קיימות דר"י יפרש לה כהירושלמי ור"ש יפרש כפשוטו דקיימות ואיין קיימות היינו נמוחו ולא נמוחו עכ"ל ומ"מ כתב לבסוף דלשיטת התוס' א"ש טפי דגם ר"ש יפרש כהירושלמי. ולא ידעתי מי הכניסם לתגר זה דנחזי אנן היאך קמפרשי התוס' דמיירי בנדבקים ע"י מרק ושומן וע"כ צריך לומר לדבריהם דדיבוק זה אינו מעלה ולא מוריד לענין ברכה מידי דאי ס"ד דאיכא שום גריעותא בדיבוק א"כ גם לשיטתם תקשה מאי ראי' מייתי מלקט מכולן אלא ע"כ דדיבוק זה אינו מגרע כלל ואין סברא דיגרע כלל וכן כתב בתר"י. וכיון שכן ע"כ צריך לומר דחביצא דנקיט ר"י הוא לאו דוקא ואורחא דמלתא נקיט שכן דרך לעשות מאכל אבל עיקר דינו של ר"י הוא דפירורין שיש בהן כזית מברכין עלייהו המוציא ופירורין פתות מכזית אינו מברך המוציא רק במ"מ והוי מצי לאשמעינן הך דינא בלא חביצא אלא דנקיט חביצא דאורחא דמלתא למעבד הכי ע"כ צ"ל כן לפי' התוס'. וכיון שכן גם לרש"י לק"מ דגם רש"י ס"ל דבישול זה אינו מעלה ומוריד כלל לענין ברכה. ובהדיא מסקינן בסוגיא דשלקות דגם ר"י מודה דבישול אינו משנה כלל מתורת פת ולא קאמר גבי מצה רק משום דבעינן טעם מצה או טעם מצה עשירה אבל לגבי פת גרידא אין בישול מגרע ברכתו כלל ואי"ה בסוגיא דשלקות יתבאר זה באריכות. וכיון שכן היאך דמפרשי התוס' לענין דיבוק ה"נ יפרש רש"י לענין ביכול דבישול זה אינו מעלה ומוריד כלל כדמוכח דסוגיא דשלקות ורק נקיט ביכול דאורחא דמלתא הכי למעבד מאכל ועיקר דינו של ר"י הוא אפי' בלא ביכול ובהכי מתוקם כולה סוגיא שפיר. ומה שהכריחו התוס' לפרש דבישול מבטל לה מתורת פת היינו הירושלמי שהביאו התוס' דמפרש פרוסות קיימות היינו בכזית ואינן קיימות היינו בפחות מכזית נמצא דפחות מכזית בבישול אינו מברך עליו המוציא ולא מחלקינן בין אית בי' תוריתא דנהמי ללית בי' תוריתא דנהמי ואנן הא קחזינן דרב ששת ס"ל דאפילו פחות מכזית מברכינן המוציא בדאיכא תוריתא דנהמי א"כ מוכח מינה דבישול מגרע לענין ברכת המוציא ולאוקמי להירושלמי דלא כרב ששת הי' נראה להם להתוס' והרא"ש דוחק דכיון דהירושלמי הוא פירוש להברייתא מסתמא גם ר"ש מפרש כן להברייתא דנראה מהירושלמי דהוא פירוש פשוט להברייתא וא"כ גם ר"ש מפרש כן מסתמא ואם ר"ש מפרש להברייתא בגווני אחריני הי' לו לבאר כן בפירוש זהו מה שהכריחם להתוס' לפרש דבישול מגרע לה מתורת פת:
אך באמת נראה דהירושלמי לא הוי פירוש כלל להברייתא דמה ענין פרוסות קיימות לכזית ופשטא דמלתא דפרוסות קיימות ואינן קימות היינו נמוחו ולא נמוחו וכמו דמפרשי רש"י ותוס' לעיל בסוגיא דאורז עיי"ש והירושלמי הוא מלתא באנפי נפשה וז"ל הירושלמי על מתניתין דחוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ וקאמר עלה בירושלמי עד כמה ר' חונא ור' מני חד אמר בכזית וחרנא אמר עד פחות מכזית מאן דמר כזית כיי דתנינן וכולן פותתן בכזית. מאן דמר פחות מכזית דתני ר' ישמעאל מחזירן לסולתן והיינו עצמו פלוגתא דר' יוסף ור' ששת דבתלמודא דידן [וכפי מה שביארנו דעיקר מימרא דר"י ור"ש היינו אפי' בלא חביצא דבין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' חביצא זו אינה מעלה ומורדת כלל רק אורחא דמלתא נקט] ואח"כ אחר הפסק כמה דינים אחרים הביא להך ברייתא דהכוסס את החיטה בזמן שהפרוסות קיימות כו' וקאמר עלה בירושלמי עד כמה יהו פרוסות ר"י בר אבין בשם רב עד כזית. ופשוט דהירושלמי אינו פירוש להברייתא דהברייתא מתפרשא כפשטא דקיימות ואינן קיימות היינו נמוחו ולא נמוחו רק דהירושלמי בעי דבלא נמוחו דאמרינן דמברכין עלייהו המוציא כמה יהיו הפרוסות גדולות ועלה קאמר רב דצריך שיהיו גדולות כזית ולאו משום בישול קאמר כן רק דרב סבר כהך מ"ד דלעיל מיני' דס"ל דלעולם בעינן שיהיה בפרוסות כזית והיינו כרב יוסף דבתלמודא דידן. ומעתה אין זה דוחק כלל אם הירושלמי אתי כר"י ולא כר"ש דכיון דהירושלמי אינו פירוש להברייתא רק שהוא דין בפ"ע אינו דוחק כלל לומר דרב סבר כהך תנא דבעי כזית דוקא כיון דהך פלוגתא דאמוראי הובא לעיל מיני' בירושלמי כן נראה פשוט בביאור דברי הירושלמי דמעתה אין כאן פלוגתא בין הירושלמי ובין תלמודא דידן כמ"ש דמסוגיא דידן מוכח לקמן דבישול אינו מגרע הברכה כלל. ודברי רש"י עולין יפה ולק"מ מכל מה שהקשו התוס'. ומה שכתבו התוס' ליישב דברי רש"י כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי עכ"ל לא הבנתי דבריהם כלל לאיזה טיגון כוונו דאחר האפי' ואחר הפתיתה לא הי' שם טיגון כלל רק היה יוצק עליהם שמן בצונן כמבואר במס' מנחות וברמב"ם ה' מעה"ק עי"ש וא"כ לא דמי לבישול כלל. ואם כוונו לשמן שהי' נותן בהם בשעת לישה קודם האפי' גם זה אינו דממ"נ אם הי' נותן בהם שמן הרבה א"כ הוי פת הבאה בכיסנין ולא מברכינן עלייהו המוציא כלל וע"כ צ"ל דשמנן מועט כמ"ש הרא"ש בהלכות חלה וכן כתבו הפוסקים או דמ"מ לא הוי פת הבאה בכיסנין (כאשר יתבאר אי"ה כ"ז בסוגיא דפת הבאה בכיסנין וא"כ שמן דקודם האפי' אינו מעלה ומוריד כלל וא"כ ודאי אין כאן בישול כלל אלא ע"כ כדכתיבנא דבישול זה אינו מגרע לענין הברכה כלל:
ולענין הלכה כתבו הרא"ש ותר"י שלשה חלוקי דינים הדין הא' היכי דנתבשלו אם יש בהן כזית מברך המוציא למ"ה וג' ברכות ואם אין בהן כזית אע"ג דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמי אין מברך אלא במ"מ הדין השני היכי שמחובר ע"י מרק אם יש בפרוסות כזית מברך המוציא אע"ג דליכא תוריתא דנהמי ואם אין בפרוסות כזית אז בדאיכא תוריתא דנהמי מברך המוציא ובדליכא תוריתא דנהמא אין מברך רק במ"מ הדין השלישי היכי שאינו מבושל ולא מחובר רק מפורר דק דק אז אפי' בפחות מכזית וליכא תוריתא דנהמא אפ"ה כיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת נהמי ומברך עליו המוציא ודלא כר' חננאל שכתב דבעי תוריתא דנהמי אפי' היכי שאינו מבושל ולא מחובר עכ"ל הרא"ש ותר"י ע"ש. והנה הדין השני הוא ברור דהיינו ממש מימרא דר"ש ורבא אמנם דין הראשון הראשון שכתבו דבבישול אף בפחות מכזית אפי' בדאים תוריתא דנהמי כו' אזלי לשיטתם לפי מה דמפרשי להירושלמי אבל לפי מאי דפרישנא לעיל להא דהירושלמי א"כ אין נ"מ כלל בין בישול לאינו מבושל. וכן מוכח לקמן בסוגיא דשלקות וכבר הרגיש בזה במקצת בספר מע"מ עיי"ש. ובדין השלישי שכתבו דהיכי דאינו מחובר ולא מבושל אז לעולם מברך המוציא אף בדליכא תוריתא דנהמא ופחות מכזית. הרבה יש לתמוה דאפי' לפי פירושם בסוגיין הא ע"כ מוכח דדיבוק זה אינו מגרע כלל הברכה דאל"כ לא הוי מקשה מידי מהא דלקט מכולן וכדכתיבנא לעיל באריכות וכיון שכן רבא דאמר דבעי תוריתא דנהמא ה"ה בלא חביצא נמי בעי דוקא תוד"נ. ויש ליישב קצת דרב יוסף דאמר דפחות מכזית לא מברכינן המוציא ולא מחלק כלל בין תוריתא דנהמי ללית בי' תוד"נ ש"מ דאפי' בדאיכא תוד"נ נמי לא מברך המוציא וע"כ שאין זה קרוי לחם כלל שפיר מקשה ע"ז מברייתא דלקט מכולן דאי לא מקרי לחם לא הוי נפיק בי' בפסח אבל רבא דאמר דשפיר קרוי לחם רק דבעי תוריתא דנהמי בהא שפיר איכא למימר דמלתא דרבא לא הוי רק בחביצא שהוא מדובק דבזה הוא דבעי תוד"נ משום שהדיבוק מבטל קצת התואר לתם אבל בלא דיבוק לעולם איכא תוד"נ כן נראה ליישב דבריהם קצת אלא שלשון הרא"ש קשה קצת עי"ש ועוד לא ידעתי במה סמכו עצמם לחלוק על ר"ת שהי' מגאוני קדמאי ומנ"ל לחלק כן מסברא כיון דפשטא דסוגיין לא משמע כן ועוד כי הדבר נראה בחוש כי מצה כתושה הדק היטב (שקורין מצה מעאל) לית בהוא תוריתא דנהמי כלל ואין סברא כלל שיברך עליה המוציא. לכך יותר נראה כדברי ר"ח אשר גם עליו כתבו הפוסקים דדבריו דברי קבלה ועוד דברכת במ"מ על הפת נמי יצא וכמו שיתבאר לקמן אי"ה ונמצא כי אין כאן ג' חילוקי דינים רק דין אחד דבין שהוא מבושל או מדובק או שאינו לא מבושל ולא מדובק רק מפורר דק דק בכולן בדאית בהו כזית מברך המוציא (רק דבמבושל בעינן שלא יהא נמוח) ובדלית בהן כזית ואיכא תוד"נ מברך ג"כ המוציא ובדליכא תוד"נ אינו מברך רק במ"מ אפילו באינו מדובק רק מפורר דק דק ועיין היטב בכל זה כי נכון הוא: