דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ו - כיצד מברכין · דף לט.
נימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קמפלגי דמברך סבר שלקות ופרגיות שהנ"ב כו'. גם מכאן מוכת דסתמא דגמ' לא ס"ל לחלוקא דר"ח דהא הכא הביאו לפניהם כרוב וכרוב עדיף מבושל מחי דהיינו כרבא דאמר לעיל ואפ"ה קאמר דמאן דס"ל שלקות שהנ"ב אפי' בכרוב נמי דאשתני למעליותא אפ"ה אינו מברך רק שהנ"ב והיינו דלא כר"ח וכן למאי דמתרץ לא דכ"ע שלקות כו' שהנ"ב הוי נמי דלא כר"ת וזהו ראיה גדולה לפסק הרי"ף דפסק דלא כר"ת דהא הך נימא כתנאי סתמא דגמרא קאמר לה וכיון דסתמא דגמ' לא ס"ל כר"ח ודאי דלא בעינן למפסק כוותיה ואף דכאן מסיק דכ"ע שהנ"ב והרי"ף פסק בפה"א מזה אין קושיא על הרי"ף דכיון דלא מצי הגמ' למימר הך דכ"ע בהיפוך דכ"ע סברי בפה"א והוכר לומר דכ"ע סברי שהנ"ב א"כ אין כאן עוד ראיה דבעינן למפסק כהך דכ"ע (ועיין תוס' והרא"ש לעיל פרק מי שמתו גבי הא דאמר לא דכ"ע שהה בכדי לגמור את כולה עיי"ש) אבל לשיטת התוס' והרא"ש והרמב"ם קשיא וצ"ע:
שם אר"ז כו' פרמינהו פ"ר בפה"א פ"ז שהנ"ב וכי אתאן לבי ר"י כו' והאי דפרמינהו [טפי] כי היכי דנמתיק טפי יראה לפרש דטעמא דרב הונא דאמר פרימא זוטא שהנ"ב היינו משום שנשתנה תואר הפרי דכיון דנפרס לחתיכות דקות אינו ניכר תואר הפרי והוי סבר ר"ה דאין עומדין לכך לאכלן ע"י פ"ז דכיון דלא ידע שום תועלת בזה למה יעשה כן ובנשתנה תואר הפרי ואין עומד לכך לאכלן ע"י שינוי כזה הדין פשוט דאינו מברך רק שהכל כמו בקמחא דחיטי ודובשא דתמרי וכו' ולכך קאמר רב הונא דמברך שהכל ורב יהודה קאמר דהאי דפרמינהו כי היכי דנמתיק טפי וכיון דמשביחין בזה מסתמא עומד לכך ובעומד לכך לא אכפת לן בשינוי תואר כמו שמן זית דמברכין עליו בפה"ע אף דנשתנה תואר הפרי. אבל הא ליכא לפרושי דטעמא דרב הונא הוא משום שינוי טעם דכיון דנשתנה טעמו ע"י פרימא זוטא לכך נשתנה ברכתו לשהכל. דזה אינו דודאי לא מקרי שינוי טעם רק בבישול שמהפך הטעם לגמרי ממר למתוק וטעם הראשון אזיל ליה מכל וכל ונתהווה טעם חדש לגמרי ע"י הבישול כמו שאנו רואין בכל הדברים המבושלים משא"כ שינוי טעם שע"י פ"ז כיון דלא אזל ליה טעם הראשון לגמרי אף שנשתנה טעמו קצת מ"מ לא מקרי שינוי טעם לענין ברכה. תדע דהא לפי מאי דס"ד דסבר ר' יוחנן שלקות שהנ"ב ובלא חילוקא דר"ח א"כ אפי' בדבר שנשתנה למעליותא ע"י הבישול מ"מ כיון שנשתנה טעמו לא מברך רק שהכל כדמוכח מהראי' שמביא הגמ' מההוא תורמסא וכמש"ל וכן מוכח מכרוב שהביאו לפני תלמידי דב"ק דקאמרינן מברך סבר שלקות שהנ"ב וא"כ אפי' בכרוב דאשתני למעליותא נמי שהנ"ב ולפ"ז תקשה דאמאי בשמן זית מברך בפה"ע הא נשתנה טעמו בודאי מכמו שהיה דמעיקרא זתים והשתא שמן ור' יוחנן גופיה קאמר לעיל שמן זית מברך בפה"ע וא"כ תקשה דר"י אדר"י ואמאי לא מקשה הגמרא על ר' בנימן בר יפת מהך דר"י דשמן זית. ועוד דמשנה שלימה שנינו על היין בפה"ג הא גם בזה ודאי נשתנה טעמו דמעיקרא ענבים והשתא יין וא"כ למה לא יברך שהכל ואין לומר משום דאשתני לעילויא הא מאן דקפיד אשינוי טעם אפי' באשתני למעליותא כתורמוס וכרוב נמי קפיד ולא מברך עלייהו רק שהנ"ב וא"כ תקשה מה בין זה ליין ושמן אלא ע"כ צ"ל דלא חשיב שינוי טעם רק בבישול דאזל ליה טעם הראשון לגמרי משא"כ ע"י סחיטה אף דודאי נשתנה טעמו מ"מ לא אזל ליה טעם הראשון לגמרי דאף בענבים איכא טעם יין כדאמרינן אכל דבילה קעילית כו' ומחמת זה לא מקרי שינוי טעם לענין ברכה ודובשא דתמרי ויין תפוחים וכו' דמברכינן עלייהו שהנ"ב לאו משום שינוי טעם הוא רק משום שינוי תואר הפרי וכיון דאפילו סחיטה לא מקרי שינוי טעם לענין ברכה א"כ מכ"ש פרימא זוטא לא הוי שינוי טעם לענין ברכה ולכך ליכא לפרושי טעמא דר"ה משום שינוי טעם רק משום שינו תואר וכמש"ל ובזה נסתר מה שרצה בעל חוות דעת בביאוריו להגדה של פסח לאסור מלילת הקרין והוכיח כן מסוגיא דידן והיינו דאיהו מפרש טעמא דר"ה משום שינוי טעם עיי"ש וכיון דמקרי שינוי טעם לענין ברכה א"כ לא יצא בו נמי יד"ח מרור. ואפי' לר"י דפליג היינו משום דאשתני לעילויא וזה שייך לענין ברכה אבל לענין מרור כיון דבטלה מרירותו תו לא יצא בו יד"ח מרור זהו תוכן כוונתו. ולפמש"כ נסתר כל הוכחתו דטעמא דר"ה הוא לאו משום שינוי טעם רק משום שינוי תואר ושינוי תואר לא אכפת לן כלל לענין מרור ואף דבמצה אם נמוח אינו יוצא אפי' בשרוי ואף דשרי' אינו מבטל הטעם רק מבטל התואר וא"כ חזינן דבמצה קפדינן אתואר שאני התם דבקרא לחם כתיב וכן נמי בברכה קמדכר שמא דלחם המוציא לחם כו' וכיון דנתבטל תואר הלחם תו לא נפיק ביה יד"ח משא"כ במרור דבקרא אינו מוזכר כלל שם הירקות רק מרור וכן בברכה נמי לא מדכרינן שם הירקות רק על אכילת מרור וא"כ כל כמה דאית ביה טעם מרור נפיק ביה יד"ח ולא קפדינן אשינוי תואר כלל ואפי' אם נאמר דגם במרור קפדינן אשינוי תואר כמו במצה מ"מ כיון דדרך הקרין לאכלו ע"י מלילה והוא עומד לכך א"כ תו לא אכפת לן בשינוי תואר וכיון שהוכחנו דשינוי טעם לא מקרי רק ע"י בישול ובברייתא לא מצינו רק דאינו יוצא בירקות מבושלים א"כ מנ"ל לאסור בנשתנה טעמו קצת ע"י מלילה. ועוד יש להאריך בזה ולא הספיק הזמן בידי אבל לענין עיקר הדין נלע"ד ברור דיוצאין יד"ח בפסח בקרין שנמלל בלי שום פקפוק ואי"ה אבאר זה באריכות בקו"א ועיין:
שם אמר רב אשי כו' דסלקא דלא מפשו בה קמחא בפה"א דלפתא כו' הדר אמר אידי ואידי בפה"א והאי דשדי ביה קמחא לדבוקי בעלמא. צ"ל דמעיקרא הוי סבר דהיכי דלא מפשו בה קמחא אינו רק לדבוקי בעלמא לכך לא שייך בזה דינא דרב ושמואל דאמרו כל שיש בו מה' המינים מברך במ"מ ואפי' אינו רק מקצת מה' המינים דזה אינו רק כשנותן אותם לעיקר אבל לדבוקי בעלמא ה"ל כטפילה והיכי דמפשו בה קמחא מסתמא הוא נותן אותם לעיקר ולכך מברך במ"מ אפי' הם המיעוט הדר אמר כו' דגם היכי דמפשו נמי לדבוקי בעלמא הוא ופשוט:
שם מיא דסלקא כו'. עיין במש"ל שיטת הרא"ש והרשב"א ועיין בתר"י עוד תירוץ אחר דמיא דסילקא אוכלים אותה עם הפת ולכך כיון דהוא עומד לאכילה מברך בפה"א ועוד תירץ שם בתר"י והוא כעין תירוץ הרשב"א שכתבתי לעיל:
שם פת צנומה בקערה [וכו'] ופליגא דר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ופירש"י והאי פרוס ועומד הוא לכאורה נראה מדברי רש"י דפת צנומה חשיב כפרוס אפי' כשהוא מונח בקערה קודם הברכה ולפ"ז פליג ר"ח על רבא דמברך ואח"כ בוצע במכ"ש אך לישנא דהגמ' דכי כליא ברכה אפרוסה כליא לא משמע כן דמשמע דתחלת הברכה הוי שפיר אשלימה רק דהיא כליא אפרוסה ואם נאמר דחשיבא כפרוסה א"כ אפילו תחלת הברכה אין כאן אשלימה ועוד דבעיקר קושיית הגמ' מ"ש צנומה כו' אימא דשאני צנומה דכי מתחלא ברכה אפרוסה קמתחלא ואם נאמר דלרבא המקשה לא הוי ס"ל לחלק בין אם מתחלא רכה אפרוסה ובין גמרה אפרוסה דסוף סוף כיון דלא נעשית כל הברכה אשלימה הוי כאילו מברך על הפרוסה מעיקרא א"כ מאי תליא קושייתו בפת צנומה בלא פת צנומה על עיקר מימרא דר"ח היה לו להקשות ובפרט דמפת צנומה איכא לשנויי ולא מקשה רק מסברא א"כ למאי נקיט כלל בקושייתו מ"ש פת צנומה כו':
וראיתי ברי"ף דפסק כר"א וכרבא אליבא דר"ח מלשונו משמע דר' תמא בר אשי לא פליג עם רבא וגם משמע מלשונו דרבא הוא בא לשנויי מלתי' דר"ח ב"א. וצ"ל דסברת הרי"ף הוא דכל זמן שהוא בקערה קודם שתופסה בידו שפיר חשיבא כשלימה (וזה דלא כהתוס' לעיל ל"ז א' דכתבו י"מ שהלחם אינו שרוי כ"כ שאם יקח בידו שלא תשבר) רק תיכף שאוחזה בידו תיכף היא נפרסה בלי שום שהיה לכך על ר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת אבל מברך ואח"כ בוצע לית ליה דחשיב לי' בהפסק גם אם יפרוס קודם גמר ברכה נמי לא. ודאי דפליג ר"ח ב"א דאיך יעשה בפת הצנומה דאם יתפוס אותה בידו קודם גמר ברכה א"כ תומ"י תהי' נפרסת קודם גמר ברכה ואם יברך ואח"כ יתפסנה בידו א"כ יהיה מברך ואח"כ בוצע. ואין לומר דיאחזנה בגמר ברכה דזה לא יוכל להיות דכיון דתיכף כשיאחז היא נפרסת א"כ אי אפשר להיות או דיגמור הברכה ואח"כ יאחזנה ואם יאחזנה מעט קודם גמר ברכה אז תיכף תפרס ונמצא דהיא נפרסת קודם גמר ברכה נמצא שאי אפשר להיות או דתפרס קודם גמר ברכה או אחר גמר ברכה והבן זה. ולכך על ר"ח ודאי דפליג ר"ח ב"א אבל רבא דס"ל מברך ואח"כ בוצע שפיר מצי סבר כר"ח ב"א ויאחזנה בידו אחר גמר הברכה וכל זמן שאינה אוחזה בידו חשיבא כשלימה ולכך פסק הרי"ף כר"ח ב"א וכרבא. ולפ"ז מדוקדק שפיר לישנא דגמרא דקאמר דכי כליא ברכה אפרוסה כליא ושפיר מקשה מפת צנומה דווקא דבל"ז הוה אמינא דלא קפדינן אשלימה רק בתחלת ברכה אבל עתה דאמרינן פת צנומה לא אף דבתחלת ברכה הויא שלימה מ"מ כיון דכליא ברכה אפרוסה נמי לא וע"ז מקשה שפיר מ"ש כו' על הפת נמי כי גמרה אפרוסה גמרה ורצה לומר כיון דגם בסוף ברכה בעינן שתהיה שלימה א"כ מה לי אם נפרס מעט קודם גמר ברכה ומה לי אם בשעת גמר ברכה סוף סוף כי גמרה ברכה כו' ואין כל הברכה על השלימה ובזה מיושב קושיית התוס' ד"ה פת צנומה דשפיר איירי דאיכא עוד שלימה ומ"מ קאמר ר"ח ב"א דיברך על הצנומה כיון דגם היא חשיבא כשלימה כנלע"ד בביאור דברי הרי"ף והוא מדוקדק מאד בלשנא דגמרא ועיין:
תוס' ד"ה נתן בר קפרא כו' ונראה דמיירי בברכה דלפני' דאי בשל אחריה הא אמרינן (חולין קו) אין מזמנין על הפירות. דבריהם תמוהים מאד דמאי הוצרכו לראי' בזה מחולין הא בהדיא אמרינן בשמעתין דמ"ס שלקות בפה"א ומ"ס שלקות שהנ"ב והיינו ברכה שלפניה. ואין לומר דכוונת התוס' להביא ראיה על הגמ' גופיה דמנ"ל דאיירי בברכה ראשונה ולכך קאמרי התוס' דמהך דאין מזמנין על הפירות הוי פסיקא להגמ' דאיירי בברכה ראשונה אך באמת גם זה אין צריך לראיה דגופה דברייתא מוכח כן מדקאמר קפץ ובירך על הפרגיות א"כ ודאי דמיירי בברכה ראשונה דעל ברכה אחרונה לא שייך קפץ ובירך ודו"ק וצ"ע: