אור ברסלב
דברי דוד ברכות פרק ו - כיצד מברכין › דף לז:

דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ו - כיצד מברכין · דף לז:

דף לז.

אר"י האי חביצא כו'. עי' תוס' ד"ה חביצא מה שהקשו על רש"י הנה התוס' הבינו בפירש"י כיון דמיירי בבישול א"כ הא דאמר דבשאין בהן פירורין כזית לא מברכינן המוציא היינו משום הבישול דבבישול מגרע ברכתן ולכך הקשו מאי ראיה מייתי מלקט מכולן הא התם לא איירי בבישול. עוד הבינו התוס' דהא דאמר בירושלמי וכמה יהיו הפרוסות בכזית הוא פירוש למאי דתני בברייתא בזמן שהפרוסות קיימות ולכך הקשה ברא"ש דא"כ רב ששת יפלוג על הברייתא לפי פי' הירוסלמי ובתר"י ג"כ הבין כן אלא שלא חשב זה לקושיא על רש"י והכחידה תחת לשונו וז"ל ולרש"י צ"ל דר"י ור"ש יפלגו בפי' הברייתא דפרוסות קיימות דר"י יפרש לה כהירושלמי ור"ש יפרש כפשוטו דקיימות ואיין קיימות היינו נמוחו ולא נמוחו עכ"ל ומ"מ כתב לבסוף דלשיטת התוס' א"ש טפי דגם ר"ש יפרש כהירושלמי. ולא ידעתי מי הכניסם לתגר זה דנחזי אנן היאך קמפרשי התוס' דמיירי בנדבקים ע"י מרק ושומן וע"כ צריך לומר לדבריהם דדיבוק זה אינו מעלה ולא מוריד לענין ברכה מידי דאי ס"ד דאיכא שום גריעותא בדיבוק א"כ גם לשיטתם תקשה מאי ראי' מייתי מלקט מכולן אלא ע"כ דדיבוק זה אינו מגרע כלל ואין סברא דיגרע כלל וכן כתב בתר"י. וכיון שכן ע"כ צריך לומר דחביצא דנקיט ר"י הוא לאו דוקא ואורחא דמלתא נקיט שכן דרך לעשות מאכל אבל עיקר דינו של ר"י הוא דפירורין שיש בהן כזית מברכין עלייהו המוציא ופירורין פתות מכזית אינו מברך המוציא רק במ"מ והוי מצי לאשמעינן הך דינא בלא חביצא אלא דנקיט חביצא דאורחא דמלתא למעבד הכי ע"כ צ"ל כן לפי' התוס'. וכיון שכן גם לרש"י לק"מ דגם רש"י ס"ל דבישול זה אינו מעלה ומוריד כלל לענין ברכה. ובהדיא מסקינן בסוגיא דשלקות דגם ר"י מודה דבישול אינו משנה כלל מתורת פת ולא קאמר גבי מצה רק משום דבעינן טעם מצה או טעם מצה עשירה אבל לגבי פת גרידא אין בישול מגרע ברכתו כלל ואי"ה בסוגיא דשלקות יתבאר זה באריכות. וכיון שכן היאך דמפרשי התוס' לענין דיבוק ה"נ יפרש רש"י לענין ביכול דבישול זה אינו מעלה ומוריד כלל כדמוכח דסוגיא דשלקות ורק נקיט ביכול דאורחא דמלתא הכי למעבד מאכל ועיקר דינו של ר"י הוא אפי' בלא ביכול ובהכי מתוקם כולה סוגיא שפיר. ומה שהכריחו התוס' לפרש דבישול מבטל לה מתורת פת היינו הירושלמי שהביאו התוס' דמפרש פרוסות קיימות היינו בכזית ואינן קיימות היינו בפחות מכזית נמצא דפחות מכזית בבישול אינו מברך עליו המוציא ולא מחלקינן בין אית בי' תוריתא דנהמי ללית בי' תוריתא דנהמי ואנן הא קחזינן דרב ששת ס"ל דאפילו פחות מכזית מברכינן המוציא בדאיכא תוריתא דנהמי א"כ מוכח מינה דבישול מגרע לענין ברכת המוציא ולאוקמי להירושלמי דלא כרב ששת הי' נראה להם להתוס' והרא"ש דוחק דכיון דהירושלמי הוא פירוש להברייתא מסתמא גם ר"ש מפרש כן להברייתא דנראה מהירושלמי דהוא פירוש פשוט להברייתא וא"כ גם ר"ש מפרש כן מסתמא ואם ר"ש מפרש להברייתא בגווני אחריני הי' לו לבאר כן בפירוש זהו מה שהכריחם להתוס' לפרש דבישול מגרע לה מתורת פת:

אך באמת נראה דהירושלמי לא הוי פירוש כלל להברייתא דמה ענין פרוסות קיימות לכזית ופשטא דמלתא דפרוסות קיימות ואינן קימות היינו נמוחו ולא נמוחו וכמו דמפרשי רש"י ותוס' לעיל בסוגיא דאורז עיי"ש והירושלמי הוא מלתא באנפי נפשה וז"ל הירושלמי על מתניתין דחוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ וקאמר עלה בירושלמי עד כמה ר' חונא ור' מני חד אמר בכזית וחרנא אמר עד פחות מכזית מאן דמר כזית כיי דתנינן וכולן פותתן בכזית. מאן דמר פחות מכזית דתני ר' ישמעאל מחזירן לסולתן והיינו עצמו פלוגתא דר' יוסף ור' ששת דבתלמודא דידן [וכפי מה שביארנו דעיקר מימרא דר"י ור"ש היינו אפי' בלא חביצא דבין לפי' רש"י ובין לפי' התוס' חביצא זו אינה מעלה ומורדת כלל רק אורחא דמלתא נקט] ואח"כ אחר הפסק כמה דינים אחרים הביא להך ברייתא דהכוסס את החיטה בזמן שהפרוסות קיימות כו' וקאמר עלה בירושלמי עד כמה יהו פרוסות ר"י בר אבין בשם רב עד כזית. ופשוט דהירושלמי אינו פירוש להברייתא דהברייתא מתפרשא כפשטא דקיימות ואינן קיימות היינו נמוחו ולא נמוחו רק דהירושלמי בעי דבלא נמוחו דאמרינן דמברכין עלייהו המוציא כמה יהיו הפרוסות גדולות ועלה קאמר רב דצריך שיהיו גדולות כזית ולאו משום בישול קאמר כן רק דרב סבר כהך מ"ד דלעיל מיני' דס"ל דלעולם בעינן שיהיה בפרוסות כזית והיינו כרב יוסף דבתלמודא דידן. ומעתה אין זה דוחק כלל אם הירושלמי אתי כר"י ולא כר"ש דכיון דהירושלמי אינו פירוש להברייתא רק שהוא דין בפ"ע אינו דוחק כלל לומר דרב סבר כהך תנא דבעי כזית דוקא כיון דהך פלוגתא דאמוראי הובא לעיל מיני' בירושלמי כן נראה פשוט בביאור דברי הירושלמי דמעתה אין כאן פלוגתא בין הירושלמי ובין תלמודא דידן כמ"ש דמסוגיא דידן מוכח לקמן דבישול אינו מגרע הברכה כלל. ודברי רש"י עולין יפה ולק"מ מכל מה שהקשו התוס'. ומה שכתבו התוס' ליישב דברי רש"י כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי עכ"ל לא הבנתי דבריהם כלל לאיזה טיגון כוונו דאחר האפי' ואחר הפתיתה לא הי' שם טיגון כלל רק היה יוצק עליהם שמן בצונן כמבואר במס' מנחות וברמב"ם ה' מעה"ק עי"ש וא"כ לא דמי לבישול כלל. ואם כוונו לשמן שהי' נותן בהם בשעת לישה קודם האפי' גם זה אינו דממ"נ אם הי' נותן בהם שמן הרבה א"כ הוי פת הבאה בכיסנין ולא מברכינן עלייהו המוציא כלל וע"כ צ"ל דשמנן מועט כמ"ש הרא"ש בהלכות חלה וכן כתבו הפוסקים או דמ"מ לא הוי פת הבאה בכיסנין (כאשר יתבאר אי"ה כ"ז בסוגיא דפת הבאה בכיסנין וא"כ שמן דקודם האפי' אינו מעלה ומוריד כלל וא"כ ודאי אין כאן בישול כלל אלא ע"כ כדכתיבנא דבישול זה אינו מגרע לענין הברכה כלל:

ולענין הלכה כתבו הרא"ש ותר"י שלשה חלוקי דינים הדין הא' היכי דנתבשלו אם יש בהן כזית מברך המוציא למ"ה וג' ברכות ואם אין בהן כזית אע"ג דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמי אין מברך אלא במ"מ הדין השני היכי שמחובר ע"י מרק אם יש בפרוסות כזית מברך המוציא אע"ג דליכא תוריתא דנהמי ואם אין בפרוסות כזית אז בדאיכא תוריתא דנהמי מברך המוציא ובדליכא תוריתא דנהמא אין מברך רק במ"מ הדין השלישי היכי שאינו מבושל ולא מחובר רק מפורר דק דק אז אפי' בפחות מכזית וליכא תוריתא דנהמא אפ"ה כיון שהוא פת בפ"ע אינו יוצא לעולם מתורת נהמי ומברך עליו המוציא ודלא כר' חננאל שכתב דבעי תוריתא דנהמי אפי' היכי שאינו מבושל ולא מחובר עכ"ל הרא"ש ותר"י ע"ש. והנה הדין השני הוא ברור דהיינו ממש מימרא דר"ש ורבא אמנם דין הראשון הראשון שכתבו דבבישול אף בפחות מכזית אפי' בדאים תוריתא דנהמי כו' אזלי לשיטתם לפי מה דמפרשי להירושלמי אבל לפי מאי דפרישנא לעיל להא דהירושלמי א"כ אין נ"מ כלל בין בישול לאינו מבושל. וכן מוכח לקמן בסוגיא דשלקות וכבר הרגיש בזה במקצת בספר מע"מ עיי"ש. ובדין השלישי שכתבו דהיכי דאינו מחובר ולא מבושל אז לעולם מברך המוציא אף בדליכא תוריתא דנהמא ופחות מכזית. הרבה יש לתמוה דאפי' לפי פירושם בסוגיין הא ע"כ מוכח דדיבוק זה אינו מגרע כלל הברכה דאל"כ לא הוי מקשה מידי מהא דלקט מכולן וכדכתיבנא לעיל באריכות וכיון שכן רבא דאמר דבעי תוריתא דנהמא ה"ה בלא חביצא נמי בעי דוקא תוד"נ. ויש ליישב קצת דרב יוסף דאמר דפחות מכזית לא מברכינן המוציא ולא מחלק כלל בין תוריתא דנהמי ללית בי' תוד"נ ש"מ דאפי' בדאיכא תוד"נ נמי לא מברך המוציא וע"כ שאין זה קרוי לחם כלל שפיר מקשה ע"ז מברייתא דלקט מכולן דאי לא מקרי לחם לא הוי נפיק בי' בפסח אבל רבא דאמר דשפיר קרוי לחם רק דבעי תוריתא דנהמי בהא שפיר איכא למימר דמלתא דרבא לא הוי רק בחביצא שהוא מדובק דבזה הוא דבעי תוד"נ משום שהדיבוק מבטל קצת התואר לתם אבל בלא דיבוק לעולם איכא תוד"נ כן נראה ליישב דבריהם קצת אלא שלשון הרא"ש קשה קצת עי"ש ועוד לא ידעתי במה סמכו עצמם לחלוק על ר"ת שהי' מגאוני קדמאי ומנ"ל לחלק כן מסברא כיון דפשטא דסוגיין לא משמע כן ועוד כי הדבר נראה בחוש כי מצה כתושה הדק היטב (שקורין מצה מעאל) לית בהוא תוריתא דנהמי כלל ואין סברא כלל שיברך עליה המוציא. לכך יותר נראה כדברי ר"ח אשר גם עליו כתבו הפוסקים דדבריו דברי קבלה ועוד דברכת במ"מ על הפת נמי יצא וכמו שיתבאר לקמן אי"ה ונמצא כי אין כאן ג' חילוקי דינים רק דין אחד דבין שהוא מבושל או מדובק או שאינו לא מבושל ולא מדובק רק מפורר דק דק בכולן בדאית בהו כזית מברך המוציא (רק דבמבושל בעינן שלא יהא נמוח) ובדלית בהן כזית ואיכא תוד"נ מברך ג"כ המוציא ובדליכא תוד"נ אינו מברך רק במ"מ אפילו באינו מדובק רק מפורר דק דק ועיין היטב בכל זה כי נכון הוא:

תוס' ד"ה אמר רבא והא דמשמע בירושלמי כו' היינו לפי שכן דרך להיות תוד"נ. כוונתם פשוטה ליישב הך דהירושלמי לר"ש אפי' לפי' רש"י. ומדברי התוס' לעיל ד"ה חביצא במה שכתבו וי"ל דר"י מפרש כו' משמע דמפרשי אליבא דרש"י כמש"כ בתר"י דר"י ור"ש יפלגו בפי' הברייתא. ובעיקר דבריהם מה שנדחקו בהך דהירושלמי כבר נתיישב בדברינו לעיל ברווחא בס"ד ומ"ש התוס' דאם המים מתלבנים כו' וכן הי' רגיל לעשות ר' דוד ממין כו' אזלי לשיטתם דבישול מהני לבטל מתורת לחם לכך כתבו דגם בשרי' כיון דנתלבנו המים אזיל לי' תוריתא דנהמי. אבל גם לשיטתם לא ידענא מנ"ל לחדש דין זה מסברא דודאי שרי' גרע מבישול כדמוכח בסוגיא דשלקות דהא בה"א הוי ס"ד דהמקשה דבישול מבטל לה מתורת לחם לר' יוסי ואפ"ה שרי' ודאי דלא מבטל כל זמן שלא נמוח ומכ"ש לפי מאי דכתיבנא לעיל דגם בישול אינו מגרע כלל לענין ברכה ולר' ששת מיירי הברייתא בין בפרוסות שיש בהן כזית בין באין בהן כזית רק הכל תלוי בלא נמוחו והדבר ידוע דבבישול ודאי מתלבנים המים ואפ"ה בלא נמוחו מברך עליהם המוציא ומכ"ש בשרי' דגרע מבישול. לכך נראה דתוריתא דנהמי אין תלוי כלל בבישול ושרי' רק בגודל הפרוסות וקוטנן דכשהפרוסות גדולים קצת אף שהן פחות מכזית מ"מ אכתי איכא עלייהו תוריתא דנהמי וכשהפרוסות קטנים מאד כעין קמח אזל לי' תוריתא דנהמי והיינו דקאמר רבא והוא דאיכא עלייהו תוד"נ ר"ל שיהיו הפרוסות גדולים קצת ובישול ושרי' אינם מבטלים מתוד"נ עד שנמוחו וא"כ בהנך פירורים דר' דוד ממיץ אם קודם השרי' היה עליהן תוד"נ לא מהני כלל מה שנתלבנו המים דהדבר ידוע דבשעה קטנה מתלבנים ובעינן שנמוחו דוקא כנלע"ד וכן כתב בקצרה בספר א"מ וזה ברור:

ודע דהרמב"ם שכתב הפת שפתת אותה פיתים ובשלה בקדרה או לשה במרק כו' נראה ג"כ מדבריו דמשווה בישול ללישה במרק וכמ"ש לעיל בשיטת רש"י. וסוף לשונו דנתקשו בו האחרונים הנכון בזה כמו שכתב ר' יהושע מבני בניו של הרמב"ם דהאי או פירושו אם. ויותר נכון להגיה תיבת אם במקום או דמעתה אין כאן קושיא כלל בדבריו ומה שטרחו האחרונים להעמיד הדברים ככתבן וגם דקדקו בדבריו במאי דפתח בלשון שנוי וסיים בלשון עברה ומחמת זה יצא להם דינים מחודשים בדבריו אינו כדאי בדקדוקים כאלה לחדש דין מה שלא נמצא לו יסוד בש"ם והדבר פשוט דיש להגיה בדבריו תיבת אם דמעתה דבריו פשוטים ומתאימים לדעת רש"י ועיין:

שם בבא מלחם גדול. עיין בס' א"מ מה שהשיב על פירוש רש"י ומה שפירש הוא שם הוא ג"כ אינו מתיישב כ"כ כמבואר לכל מעין ולע"ד הי' נראה לפרש בפשיטות דכשהיה מתחלה ככר גדול ונפרס אח"כ לחתיכות דקות גם רב יוסף מודה דמברכין עלייהו המוציא דכיון שנתחייב בהמוציא תו לא מפטר במאי דנפרך לחתיכות דקות וזהו דקאמר בבא מלחם גדול והא דאמר דבפחות מכזית לא מברכינן המוציא היינו היכא דמתחלה אפה פירורין שאין בהן כזית ועד היום עושין מאכל כזה בקצת מקומות שאופין חתיכות קטנות (כעין שאנו קורין טייגלאך) ואח"כ נותנין בהן חמאה וחלב קפוי ונעשה גוש אחד ואוכלין אותו לפת שחרית וזהו חביצא דקאמר ר"י כנלע"ד. ולפי הך פירושא הי' מתחדש לנו דינים מחודשים אלא דמסתפינא לחדש דין עפ"י פירוש שלא מצאתי לו שום רמז בשום אחד מהראשונים לכך לא ביארתי בפירוש הדינים היוצאים מהך פירושא וסמכתי על המבין ועיין:

שם טרוקנין כו' וכי אתא רבין אמר ר"י אמר פטורין מן החלה כו'. גירסת הרא"ש וכן כי אתא רבין אר"י חייבין בחלה וכן הוא גרסת הרמב"ם ולכך פסק בפ"ז מה' בכורים דחייב בחלה אם אפה על הארץ. אלא שנחלקו בפירושא דטרוקנין דהרא"ש מפרש לה כרש"י שלפנינו דהיינו שעושין גומא בכירה ושופכין לתוכה והרמב"ם מפרש כמו שהוא בתר"י דהיינו שאפה על הארץ ממש כמו שהערביים שוכני אוהלים עושין שאין להם תנור וכירה ואופין על הארץ ממש כן נראה מדברי הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ג שכתב הפת שאופין אותה ע"ג קרקע כמו שהערבים עושין וכן בהלכות ביכורים פ"ו כ' בין שאפה אותו על הארץ. ועכ"פ לדברי שניהן טרוקנין הוא לחם טפי מטריתא דאמר אביי דטריתא דאמר אביי פטורה מן החלה וטרוקנין חייבין ולכך קשאיל אביי האי כובא דארעא מאי קמברכינן עלי' ולא שאל על טריתא דידי' דפשיטא לי' דמברכין במ"מ כיון דפטורין מחלה רק על כובא דארעא קבעי אימא כיון דחייבת בחלה לחם גמור הוא והמוציא נמי לברך עלי' ומשני לי' דאפ"ה לא מברך רק במ"מ והיינו משום דאין דרך לקבוע סעודה על לחם כזה ולכך אף דלחם גמור הוא אפ"ה לא מברך המוציא עד דיקבע עליו סעודה בפירוש ולענין פסח יוצא בה יד"ח כיון דלחם גמור הוא. והא דפשיטא ליה להגמ' לעיל גבי פתיתין פחות מכזית דאי הוי לחם לענין פסח הוי נמי לחם לענין המוציא והכא חזינן דהוי לחם לענין פסח ואפ"ה לא מברך המוציא בקל יש לחלק ביניהם דשאני התם דטעמא דר"י דפחות מכזית לא הוי לחם כלל דהא לא מחלק בין קבע סעודתי' עלי' ללא קבע רק בכל ענין אינו מברך המוציא ש"מ דלא הוי לתם כלל ולכך שפיר קפריך עלה מפסח מדיוצא בה יד"ח ש"מ דלחם הוא אבל הכא דשפיר הוי לחם לענין חלה רק דהמוציא שאני משום דלא רגילי אינשי למקבע סעודה על לתם כזה ולכך בפסח נפיק בה יד"ח חדא משום דבפסח לא בעינן פת חשוב דיהי' רגילי למקבע עליו סעודה דאדרבא לחם עוני בעינן והיינו דקאמר הגמ' לחם עוני קרינן בי' ועוד אפשר לומר דבפסח דבעי שיאכל בהסיבה שפיר מקרי קביעות סעודה וכה"ג כתבו התוס' לענין ברכת בפה"א על מרור דאתכא דרחמנא סמכינן וא"כ שפיר מקרי קביעות סעודה ועיין מזה קצת בלח"מ. ועכ"פ לדברי שניהם כובא דארעא מקרי טפי לחם מטריתא דאמר אביי והיינו טעמא לפי' הרא"ש כדמפרש משום דזהו נעשה בגומא בכירה והוי כתחלתו סופגין וסופו עיסה משא"כ בגבול מרתח דתחלתו וסופו סופגנין ולהרמב"ם צ"ל דכובא דארעא הוי עיסה גמורה בין בתחלה בין בסוף כשאר עיסות רק דנאפה בקרקע ולכך הוי לחם גמור טפי מטריתא דאביי ודברי הרמב"ם בפי' גביל מרתח לא אתברר לן משום שלא הביאה כלל בהלכותיו והיינו משום דפוסק כא"ד השלישי דהיינו לחם העשוי לכותח ולכך לא הביא בפסקיו רק לחם העשוי לכותח (ועדיין צ"ע על השמטת הרמב"ם). ולפ"ז בטריתא דאביי אפשר דאף קביעות סעודה לא מהני כיון דלא הוי לחם כלל והוי כקבע סעודתו על דייסא וכיוצא בזה דודאי אין סברא כלל דיברך ע"ז המוציא וה"נ בטריתא דאביי דכוותי' כיון דלא הוי לחם כלל לא מהני קביעות סעודה ועיין בזה ובפירוש כובא דארעא דברי הרמב"ם מיושבים טפי בלישנא דגמ' מפי' רש"י והרא"ש כמבואר לכל מעיין:

ובתר"י ראיתי עוד שיטה אחרת דאיהו מפרש כובא דארעא כמו שמפרש הרמב"ם דהיינו לחם שנאפה בקרקע. וגרסתו היתה בגמ' טרוקנין פטורין ומן החלה ובטריתא דאביי היה לפניו שתי גרסות גי' אחת חייבת וגי' אחת פטורה ובפי' רש"י היו ג"כ גרסתו בהיפוך דמה שהוא ברש"י שלפנינו על טרוקנין לפניו היה זה בפירש"י על גביל מרתח וכן בהיפוך ומחמת זה פירוש בהיפוך דטריתא דאביי הוי לחם טפי מטרוקנין ובאמת גרסת ספרו דחקתו לפרש כן. אבל העיקר כגי' שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם והרא"ש דטרוקנין חייבין וכן הוא בהגהות הגר"א בש"ם דפוס קאפוסט וכן הוא בירושלמי להדיא ולפ"ז אזדא לה כל מ"ש התר"י בזה ועיין בזה:

תוכן העניינים

דברי דוד ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה