אור ברסלב
דברי דוד ברכות פרק ו - כיצד מברכין › דף לו:

דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

פרק ו - כיצד מברכין · דף לו:

דף לו.

ותיפוק לי' דנעשה שומר לפרי ורחמנא אמר כו' את הטפל לפרי. נראה פשוט דכל מאי דמרבינן מטעם שומר את הטפל לפריו לא שייך לברוכי עלייהו בפה"ע דלענין ברכה בעינן פרי דווקא ודוקא לגבי ערלה מרבינן שומר מאת הטפל לפריו משא"כ לגבי ברכה. תדע דאיך אפשר לברך בפה"ע על קליפי אגוזים שאינם מאכל אדם כלל ולא חזי רק לצביעה כדאמרי' בפסחים אלא ודאי דלענין ברכה לא מרבינן שומר כלל והא דכתבו התוס' ד"ה קליפי כו' דפרי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעיני' של כל מיני פירות בפה"ע קאי על גרעיני' דווקא דהא גרעינים בודאי לאו שומרים נינהו ואפ"ה חייבין בערלה ש"מ דפרי גמור הם ומשו"ה חייבין בערלה וא"כ לענין ברכה גמי מברכינן עלייהו בפה"ע אבל קליפין דמרבינן מטעם שומר ודאי דלא מברכינן עלייהו בפה"ע. וכן הוא להדיא בדברי הרא"ש וז"ל תניא קליפי אגוזים כו' משום דהוו שומר ודרשינן את פריו את הטפל לפריו אבל גרעינין דמחייבין בערלה ש"מ דפרי גמור נינהו מכאן יש ללמוד שיש לברך על הגרעינין בפה"ע הרי להדיא כמ"ש דדוקא על הגרעינין הוא דמברכינן עלייהו בפה"ע דכיון דלאו שומרים נינהו ואפ"ה חייבין בערלה ש"מ דפרי נינהו אבל קליפין דמרבינן מאת לא שייך לברוכי עלייהו בפה"ע דאדרבא חזינן מדאצטריך קרא לרבינהו ש"מ דלאו פרי נינהו וא"כ נהי דאתרבו לענין ערלה לענין ברכה לא אתרבו וסוגיין דמדמי אהדדי ערלה וברכה היינו לענין מה דנקרא פרי לענין ברכה ה"ה דנקרא פרי לענין ערלה ואפשר דהוא הדין בהיפוך נמי מה דנקרא פרי לענין ערלה ה"ה נמי לענין ברכה דמקרי פרי [דאף דלא חזינן דמדמי הגמ' להיפוך מ"מ מסתבר לומר כן] אבל מאי דמרבינן בערלה מטעם שומר לא שייך לדמות ברכה לענין זה ולפ"ז כל מאי דשקיל וטרי הש"ס הכא מה דנקרא שומר ומה אין נקרא שומר ליכא בזה נ"מ לדינא כלל לענין ברכה רק לענין ערלה וכן כ' הט"ז באו"ח סי' ר"ד ס"ק ט"ו לענין קליפת מאראנצין [אלא שמ"ש שם הט"ז צ"ע על התוס' והרא"ש שכתבו בקפריסין דברכתן בפה"ע דהא אפילו קליפי אגוזים דהוי שומר אפ"ה צריך דוקא ריבוי דאת לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פרי ולענין ברכה ליכא ריבוי ודאי לא הוי פרי כמו לענין נטע רבעי דליכא ריבוי דלא הוי פירא עכ"ל הט"ז ולא ידענא מה הוא סח. דמה ענין קליפי אגוזים לקפריסין דקליפי אגוזים לא הוי אוכל אדם כלל ובעי' לרבויינהו מטעם שומר דוקא מאת משא"כ קפרס דהוי אוכל אדם לכ"ע. אלא דנחלקו בזה התוס' והרא"ש עם הרי"ף דלהתוס' הוי עיקר פרי ומברכינן עלייהו בפה"ע וחייבין בערלה בודאי מטעם פרי ולא מטעם שומר דלא הוי שומר כדמסקינן בסוגיין ואפ"ה פסק הטור סי' רצ"ד והרא"ש דחייבין בערלה והיינו משום דהוי עיקר הפרי ולהרי"ף אין זה עיקר הפרי ומ"מ כיון דהוי אוכל אדם מברכינן עלייהו בפה"א ולגבי ערלה פטורין לגמרי משום דבעינן לגבי ערלה פרי העץ דוקא ושומר נמי לא הוי כדמסקינן בסוגיין וא"כ אינו ענין כלל קפרס לקליפי אגוזים]. ובמג"א סי' ר"ב ס"ק י"ז שגה בזה דהבין דעל קליפות נמי כיון דחייבים בערלה מטעם שומר מברכינן נמי עלייהו בפה"ע והבין דהתוס' קאי נמי על קליפין וליתא כמש"ל. ומ"מ בגוף הדין לענין קליפת מראנצין נראה כדברי המג"א דבאמת אם היה על קליפת מראנצין שם קליפה במשנה או בגמ' היה צודק מאד דברי הט"ז כמש"ל אבל לא ידעתי מי נתן להם שם קליפה דבמשנה לא חזינא דקרי קליפה רק לקליפי אגוזים ורמונים וכן קפרס אי לאו משום דלא מיית פירא נמי הוי קליפה היינו משום דבכל אלו הקליפה הוא דבר נפרד מהפרי לגמרי ועומד בפ"ע ואין הפרי מחובר לו רק מופרד ממנו כזוג בענבל אבל קליפת מראנצין הוא עצם הפרי רק שצד החיצון שהחום מייבשו הוא קשה מפנימיות הפרי ואטו בשביל זה ישתנה ברכתו זהו דבר שאין עולה על הדעת לכך בעיקר דין קליפת מראנצין נראה כמג"א לברך עליהם בפה"ע ועיין:

ודע דבעיקר הדין שהסכימו התוס' והרא"ש דגרעינין הוי פירי ומברכינן עלייהו בפה"ע כבר השיב ע"ז בס' אהע"ז ובס' אלפי מנשה מכמה ראיות מוכרחות דגרעינין נמי לאו פרי נינהו חדא מדלא מחייבי ברבעי ומדלא מטמאי טומאת אוכלין ועוד כמה הוכחות. ועיין בעוקצין פ"ב מ"ב בפי' הרמב"ם גבי גרעינה של רוטב דגרעינה נמי מקרי שומר מבפנים וכן כתב בספר א"מ ולפ"ז גם בגרעינין לא מברכינן עלייהו בפה"ע וכן נראה מלשון מתני' דמביא בסוגיין מדכלל גרעינין בהדי קליפין ש"מ דטעם אחד להם משום שומר וכן נראה עיקר. ומ"מ אפשר לחלק בין גרעינין לגרעינין דאיכא מינייהו דחזי לאכילה ואינהו הוי פירי ואיכא דלא חזו לאכילה ולא הוי רק שומר וכן משמע בתוספתא דמס' עוקצין דמחלק בין גרעינין לגרעינין ע"ש. אך מ"מ הוכחת התוס' והרא"ש אזדא לה דכיון דחזינן דמקרי שומר מבפנים א"כ מאן יימר לן דאף דאותן דחזו לאכילה נמי מקרי פרי דלמא לא הוי פרי רק כמו קפריסין לשיטת הרי"ף כיון דגם הם נפרדים מהפרי דהא כל עיקר הוכחת התוס' והרא"ש הוי מטעם דחייבין בערלה והוי ס"ל דלא הוי שומר וכיון דאזדא לה הוכחתם א"כ דין דגרעינים צ"ע לכך יותר נכון לברך עליהם בפה"א דבזה ודאי דיצא לכ"ע ועדיין צ"ע בזה:

שם תוס' ד"ה שיעורו כפול הלבן ופחות מכאן לא הוי פירא ומכאן יש ללמוד דעל בוסר שהוא פחות מפול הלבן לא מברכינן בפה"ע אלא בפה"א עכ"ל. וכן כתב הרא"ש הנה למדנו מדברי התוס' והרא"ש שני דינים האחד דברכת בפה"ע תלוי באיסור קציצה בשביעית ומזמן דאסור לקצוץ בשביעית מאז חשוב פרי לברך עליהם בפה"ע והשני דפחות משיעור זה מברכינן בפה"א ובשניהם יש לפקפק דבדין הראשון שכתבו לדמות ברכה לאיסור קציצה וא"כ כל האילנות משיוציאו מברכינן עלייהו בפה"ע לא מסתבר כלל דהא אינם עומדים לכך לאכול מהם בקטנותן כ"כ וכיון שכן איך יברך עליהם בפה"ע השתא פרי שנגמר בישולו אם עומדים לאכול בשלקות לא מברכינן עליהן כשהן חיים רק שהכל מכ"ש בפרי שלא נגמר בישולו דלא יברך רק שהכל כיון שאינם עומדים לכך ובברכה בעינן שיאכל הפרי כפי שהוא הדרך לאוכלו כדאמרינן בסוגיא דשלקות. ועוד דלדבריהם צריכין אנו לחלק בין דבר שהוא חוץ לפרי בזה אמרינן לא נטעי אינשי אדעתא דהכי משא"כ בגוף הפרי לא אמרינן הך סברא דלא נטעי וכמש"ל בסוגיא דקורא וגם זה קשה מנ"ל לחלק בזה אדרבא מדחזינן בפירות שטובים לאוכלן יותר מבושלים כשהן חיין לא מברך רק שהכל ש"מ דהסברא דלא נטעי שייך נמי בגוף הפרי. ועוד אם איתא דהוי פירא גמור אמאי אסור לאכול מהן בשביעית בעודן קטנים עד שיגיעו לעונת המעשרות כדתנן במס' שביעית פ"ד משגה ז' ח' ט' והיינו משום דכתיב לאכלה ולא להפסד ואי פרי גמור הוא מאי הפסד שייך ביה אלא ע"כ מדקרי ליה הפסד ש"מ שאין זה דרך אכילה כלל קודם שיגיעו לעונת המעשרות וכיון שכן איך יברך עליו בפה"ע הא קי"ל דברכה תליא דוקא באוכלן דרך אכילה והא לאו אכילה היא מדקרי לה הפסד. לכך יותר נראה לדמות ברכה לאכילת שביעית מלאיסור קציצה דהיינו משיגיעו לעונת המעשרות וגדולה מזו נראה מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות דמפרש נובלות היינו פירות שנפלו מן האילן בעודן פגין ונתבשלו בכומר בארץ דלענין ברכה לא מברכינן עלייהו רק שהכל ולענין מעשר חייבין כיון דנתבשלו בכומר (ואי"ה דברי הרמב"ם יתבארו במקומם בסוגיא דבושלי כמרא) וא"כ אדרבא ברכה חמיר טפי אפי' ממעשר. הן אמת דהרא"ש מפרש שם נובלות היינו מין פירות שאינם מתבשלים על האילן לעולם ולפ"ז אין ראיה מנובלות אך באמת פירוש הרמב"ם מתחוור שם טפי כאשר יתבאר אי"ה לקמן. ועכ"פ לפירוש הרמב"ם הדבר ברור דעכ"פ קודם שיגיע לעונת המעשרות אינם חשובים פרי כלל לענין ברכה ולא מברכינן רק שהכל וא"כ שני הדינים דהתוס' אינם מתחוורים דנראה טפי דאין מברכין בפה"ע אלא משיגיעו לעונת משעה דקרי לה אכילה לענין היתר לאכול פירות שביעית. ותו דקודם לשיעור זה נראה דמברכין שהכל ולא בפה"א דלא אמרו דינא דבפה"א גבי פירות אילן רק בעלין ותמרות וקפריסין של צלף דנגמר פריין רק מפני שאינם עיקר הפרי חשיבי פרי האדמה ולא פרי העץ אבל בעיקר הפרי שלא נגמר לא שייך כלל לקרותן פרי האדמה דממ"נ אי שם פרי עליהן הא הם עיקר הפרי ופה"ע בעינן לברוכי ואי לאו שם פרי עלה גם פה"א לא שייך לברוכי רק שהכל וגם נובלות ושלקות בכולן לא מברך בפה"א רק שהכל ותו דבחזיז והיינו תבואה שלא הביאה שליש (כמו שכ' המג"א) אמרינן להדיא בעירובין (דף כח:) דמברכינן שהכל (ונהי דלדין הראשון לא קשה מחזיז דאיכא למימר דשיעורא דמשיוציאו לא אמרינן רק בפרי האילן משא"כ תבואה לא מקרי פרי עד שתביא שליש אבל לדין השני קשה מחזיז) וכבר הרגיש בזה במ"א ותירץ דתבואה דברכתה בפה"א לכך בלא נגמר פריה נחית חד דרגא ולא מברכינן רק שהכל אבל בפה"ע דברכתן בפה"ע לכך בלא נגמר פריה נמי לא נחית רק חד דרגא ומברכינן בפה"א אך כבר כתבתי לעיל דסברא דנחית חד דרגא דחויה היא מכמה סוגיות בפרקין כאשר יתבאר אי"ה לפנינו ולעיל הוכחנו דגם התוס' והרא"ש סברי דליתא להך סברא דנחית חד דרגא וא"כ הדרא קושייתי לדוכתא מחזיז על דין השני ונראה ליישב דעת התוס' והרא"ש דלא תקשה עלייהו מחזיז דאינהו מפרשי דחזיז הוא הירק קודם שתתחיל התבואה לצמוח וא"כ הוי ממש כמו קורא (ודלא כמג"א שפי' תבואה שלא הביאה שליש) וכן נראה מפירש"י בעירובין ע"ש ועכ"פ מה שהקשיתי לעיל קשיא. וגם מחזיז אם נפרש כפירוש המג"א תקשה לדין השני לכך נראה דשני דינים אלו דהתוס' צ"ע וכן ראיתי בספר ח"א שהביא בשם הגר"א דיותר יש לדמות ברכה לעונת המעשרות וספרו אין ת"י לעיין בו ולכך מספק לא יברך על הפירות קודם שיגיעו לעונת המעשרות רק שהכל ובלא"ה מסתמא הם חמוצים ובזה פסק גם בשו"ע כן כנלע"ד ועיין ועוד הא כתב הרמב"ם בהל' דעות פ"ד הי"א דפירות האילן שלא נתבשלו כל צרכן הרי הם כחרבות לגוף וא"כ הוי כמו שמן זית דאזוקי מזיק ולא מברך עליו רק שהכל לכל היותר ולחד שיטה אפילו שהכל נמי לא והדבר ידוע ע"פ דרכי הרפואה גם היום וזה ברור. נמצא דלענין דינא צריך להיות ברכה שווה לעונת המעשר. וערלה לאיסור קציצה בשביעית והא דמקשה בגמ' מברכה לערלה היינו במכ"ש כיון דמברכין בפה"ע מכ"ש דחייב בערלה ודו"ק:

שם פלפלי. ב' שיטות דעת הרי"ף והרמב"ם דבין על פלפלי בין על זנגבילא ברטיבא בפה"א ביבשתא ולא כלום והקשו ע"ז הרא"ש ותר"י דבפירוש נראה מסוגיא דשמעתין מדמחייב פלפלין בערלה מכלל דפרי העץ הוא דבערלה אינו חייב רק פרי העץ דוקא וא"כ בפה"ע בעינן לברוכי על פלפלי והא דאמר בגמרא דמברכינן בפה"א הוא על זנגבילא דוקא דפרי האדמה הוא משא"כ פלפלי דפרי העץ הוא וביבשתא הוא דשווים דלא מברכינן עלייהו כלל משום דיבשתא תרווייהו לא חזו לאכילה משא"כ ברטיבתא חלוקין הם דזה בפה"ע וזה פרי האדמה לכך פסקו כן להלכה דפלפלי בפה"ע וזנגבילא בפה"א והרשב"א יישב דברי הרי"ף ורמב"ם משום דלא נטעי להו אדעתא למיכל ברטיבתא והוי כירקות שדרכן לאוכלן מבושלין דכשהם חיים מברכינן עלייהו שהכל ובדין היה לברך שהכל אלא משום דקצת אוכלין מהם כשהם רטובים מברכינן בפה"א והביא המג"א להך תירוצא דהרשב"א ואני בעניי לא זכיתי להבין תירוץ זה ופשרה זו אינני מכיר דמי הכריחו לכך לפשר בדין זה דממ"נ או שהכל או בפה"ע בעינן לברוכי לכך דברי הרי"ף והרמב"ם נפלאו ממני. ובאמת נראה דהרמב"ם השמיט גם להך דר"מ דפלפלין חייבין בערלה ולא הביאה בהלכותיו וס"ל דפלפלין לא הוי פה"ע אך גם זה תמוה דמאן פליג עלה דר"מ אדרבה מדפריך סתמא דגמ' מיניה בכמה דוכתי הכא ובסוכה ש"מ דהלכתא היא וצ"ע ודע דמדברי התוס' ד"ה ברטיבא נראה ג"כ שפסקו כהרי"ף ורמב"ם וצ"ע:

ועל הצוקער כתבו התוס' דמברכינן בפה"ע וכן כתב הרא"ש בשם בה"ג והרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות הלכה ה' השיג ע"ז וז"ל הרמב"ם הקנים המתוקים כו' כל הגאונים אומרים בפה"א ומקצתן אמרו בפה"ע וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בפה"א ואני אומר שאין זה פרי ומברך עליהם שהכל לא יהא דבש אלו הקנים משנשתנו ע"י האור חמור מדבש תמרים כו' עכ"ל הרמב"ם ופי' בכ"מ דתרתי קאמר הרמב"ם חדא שאין זה פרי כלל ואפילו אם נאמר שזה פרי מ"מ בצוקר שנשתנה ע"י האור ודאי דלא ברכינן עליה רק שהכל דלא יהא חמיר מדבש תמרים. והטור השיב עמ"ש הרמב"ם דלא יהא חמיר מדבש תמרים דשאני תמרים שראויין לאכול חיים ואינם עומדין לעשות מהן משקים משא"כ בקני צוקר דעיקר גידולן לכך לעשות מהן הצוקער וע"ז יפה כתב הכ"מ דאילו היו הקנים מצויים בארצות הטור לא היה אומר כן מפני שהדבר ידוע שאוכלין מהן חיים וא"כ דמו ממש לתמרים והט"ז כתב על הכ"מ דדבריו תמוהין ולא הבין דברי הכ"מ כלל ודבריו ברורים כמ"ש ודו"ק. ולענין דינא מה שפסקו התוס' והרא"ש לברך עליהם בפה"ע לא הבנתי כלל דמה פרי העץ הוא כיון שמוצצין העץ עצמו והוי כמו מי גפנים דלא אסירי בערלה דלאו פרי מקרי ואף דאיכא לחלק דשם איכא פרי אחר משא"כ כאן מ"מ לא מסתבר כלל לקרות פרי העץ מציצת העץ עצמו אבל בפה"א שפיר שייך לברוכי עכ"פ על מציצת הקנים ודברי הרמב"ם שכתב שאין זה פרי גם זה לא הבנתי דלמה לא יקרא פרי. ונראה דהרמב"ם מדמה זה לקורא אך באמת לא דמי דגם בקורא אי הוי נטעי להכי הוי מברכינן בפה"א וכאן עיקר נטיעתן לכך וגם הטור לא חס להך דכתב הרמב"ם שאין זה פרי ולא חש להשיב ע"ז כלום רק השיב על מה שהקשה מדבש תמרים. לכך על מציצת הקנים נראה לברך בפה"א ועל הצוקר שנשתנה ע"י בישול הגם כי על תירוץ הטור יפה השיב בכ"מ כמ"ש מ"מ איכא ליישב קושיית הרמב"ם לפי מש"כ התוס' והרא"ש לקמן גבי מיא דסילקא כסילקא לחלק בין משקין היוצאין מכל הפירות למיא דסילקא דע"י ביכול נותן טעם יותר ע"ש ויתבארו דבריהם אי"ה לקמן. נמצא דלפ"ז לק"מ קושיית הרמב"ם מדבש תמרים דשאני צוקר שהוא ע"י בישול ולפ"ז גם בצוקר היה ראוי לברך בפה"א אכן לפי שיטת הרשב"א שיתבאר אי"ה לקמן גבי מיא דסילקא יתיישבו דברי הרמב"ם ואי"ה לקמן יבואר ועכ"פ על הקנים נכון לברך בפה"א ועיין.

תוכן העניינים

דברי דוד ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה