דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ו - כיצד מברכין · דף לו.
גמ' דתניא החושש בגרונו לא יערערנו בשמן תחלה בשבת אבל נותן לתוכו שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע. רש"י קמפרש לשון ערעור דהוא לשון שהי' ולכך פי' לא יערענו כו' דמשהי לי' בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע לי' מוכחא מלתא דלרפואה. והנה התוס' הבינו בדבריו דאסור להשהות בגרונו אפי' אם בולעו לבסוף כיון שקודם הבליעה הוא משהה לי' בתוך גרונו מוכחא מלתא דלרפואה ואסור ולכך הקשו עליו דלפליג ולתני' בדידי' מאי איריא ע"י אניגרון אפי' בעיני' שרי לבלעו לאלתר. ובאמת הוא קושיא חזקה לפי הבנתם דהא ע"כ ע"י אניגרון נמי לא שרי רק לבולעו לאלתר ולא לשהותו דאל"כ למאי נקט כלל ובולע אלא ע"כ דהכונה הוא שיבלע לאלתר וכיון שכן גם בלא אניגרון נמי שרי אם בולע לאלתר דהא לא אסר רק להשהותו וא"כ למאי נקיט כלל אניגרון. ולע"ד נראה דכוונת רש"י הוא מאי דכתב ואינו בולעו היינו שאין בולעו כלל רק משהי' לי בתוך גרונו ופולטו אח"כ דבזה הוא דמוכחא מלתא דלרפואה קעביד כיון שאינו בולע כלל אבל היכי דבולעו אח"כ אף דמשהי לי' בתוך גרונו קודם שבולע לית לן בה וכן כתב רש"י להדיא בד"ה תחלה וז"ל כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו והשתא הכי פירושא דהברייתא לפירש"י לא יערענו בשמן תחלה רצה כ לומר שלא ישתה שמן בעין דאז ודאי לא יבלע אותו כיון שהוא מזיק לגופו רק שישהנו בתוך גרונו ויפלטנו דזה ודאי אסור אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ר"ל דאז מותר אף להשהותו כיון שבולעו אח"כ והא דנקיט ע"י הניגרון היינו משום דאורחא דמלתא הכי הוא דאי אפשר לבלוע כי אם ע"י אניגרון דבעיני' קמזיק לגופו ועיקר כוונת הברייתא להשמיענו דע"י בליעה שרי אפי' להשהותו ובלא בליעה אסור ולכך בבבא דע"י בליעה נקיט ע"י אנגרון דבלא"ה אי אפשר לבלוע כנ"ל פשוט בכוונת רש"י ולק"מ מה שהקשו עליו התוס' ועיין בהג"מ שפי' ג"כ לא יערענו היינו שיפלוט אח"כ ומה שכתבו התוס' ליישב פירש"י דלצדדין קתני אבל הוא נותן שמן הרבה לתוך אניגרון אפי' להשהותו ובולע הוא מלתא באנפי נפשה ור"ל שבולע אפי' שמן לבדו הוא דוחק גדול דקפסקי לברייתא בסכינא חריפא ואין זה במשמע כלל בלישנא דברייתא ועיין:
והרמב"ם בפכ"א מהלכות שבת הלכה כ"ד קאי נמי בהך שיטתא כמו שכתבנו לפי' רש"י דאניגרון דנקיט אורחא דמלתא נקיט ואה"נ דגם שלא ע"י אניגרון נמי שרי ולכך כתב שם בסתמא אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא רק שבזה הוא נוטה מפי' רש"י דלפי' רש"י ע"י אניגרון מותר גם להשהותו ומדברי הרמב"ם אינו נראה כן רק שאינו רשאי רק לבלוע לאלתר ובזה אפי' בשמן גרידא שרי והברייתא יפרש הרמב"ם הכי לא יערענו כו' ר"ל דשמן גרידא אינו דרך לבולעו רק להשהותו ולפולטו זה אסור ואין האיסור משום הפליטה לחוד רק דהשהי' נמי אסור דמוכחא מלתא דלרפואה אבל נותן כו' ובולע ר"ל שיבלע לאלתר ואה"נ דשמן גרידא נמי שרי וע"י אניגרון אורתא דמלתא נקיט דאין דרך לבלוע כי אם ע"י אניגרון ולכך לא הזכיר בחיבורו לענין שבת ע"י אניגרון כלל ועיין בב"י כנ"ל פשוט בדעת הרמב"ם:
והתוס' וכן בתר"י קמפרשי לשון ערעור לא מלשון שהיה רק כל שתיה שלא כדרכה קרי ליה ערעור וא"כ אתיא הברייתא כפשטא וה"ק שמן גרידא אסור בכל גווני דכיון דאין דרך לשתות שמן בעין מוכחא מלתא דהוא לרפואה ואינו שרי רק ע"י אניגרון וגם זה בתנאי דיבלע לאלתר ולא ישהנו. נמצא כי איכא ג' שיטות לדינא לדעת רש"י ע"י אניגרון שרי אפי' רק שיבלענו אח"כ ואפשר דה"ה בלא אניגרון ואניגרון אורחא דמלתא נקיט וכמו שהוא לדעת הרמב"ם ואינו אסור כ"א להשהותו ולפלוט אח"כ ולדעת הרמב"ם שהיה בכל גווני אסור ולא שרי רק לבלוע לאלתר וזה שרי אפי' בשמן גרידא ולדעת התוס' שמן גרידא בכל גווני אסור ולא שרי רק בב' תנאים ע"י אניגרון ולבלוע לאלתר אבל שהיה אף ע"י אניגרון אסור ולפמ"ש התוס' ליישב פירש"י איכא עוד שיטה ד' דמיקל מכולהו דע"י אניגרון שרי שהיה ובלא שהיה שמן גרידא נמי שרי אך כבר כתבתי דדוחק גדול לפרש כן בברייתא ועיין בכל זה:
שם קמחא דחטי רב יהודה אמר בפה"א ור"נ אמר שהכל הרי"ף והרמב"ם פסקו כר"נ דמברכינן שהכל וכתב הרי"ף דלא רגילי אינשי לספויי קמחא ובתר"י הקשה עליו דנראה מהגמ' דהלכה כר"י משום דרבא אמר לר"נ לא תפלוג עלי' דר"י ואף שר"נ השיב לו מי דמי כו' מ"מ כיון דלאו ממשנה או ברייתא השיב לו לא שבקינן סברת רבא כי' ואין זה קושיא כלל על הרי"ף דמאן יימר לן שלא קבל רבא תירוצו של ר"נ אדרבא מדחזינן שלא השיב רבא כלום על תירוצו של ר"נ מסתמא קבלה מיני' ובכמה דוכתי היכי דלא נראה להגמ' לתירוץ גמור קבעי קבלה מיני' או לא קבלה מיני' ובכאן מדלא קאמר סתמא דגמ' מידי רק בסתמא קבע תירוצו של ר"נ מסתמא הי' נראה לסתמא דגמ' לתירוץ גמור ומסתמא גם רבא קבלה. ועוד נראה לדייק מדלא קאמר א"ל מי דמי דהי' משמע דר"נ השיב כן לרבא רק דסתם קאמר הגמ' מי דמי משמע דסתמא דתלמודא השיב כן על קושיית רבא ולא ר"נ וא"כ ודאי אית לן למפסק כר"נ וכן נראה מהמשך לשון הגמ' אח"כ דהוא שקלא וטרי' דסתמא דגמרא וא"כ אין כאן קושיא כלל על הרי"ף:
ומה שהקשה בתר"י עוד וכן הקשה הרא"ש דהא ר"נ גופי' לא קאמר האי טעמא דא"כ ה"ל מי דמי התם דרך הוא לאכול שמן ע"י אניגרון אבל קמחא אין דרכן של בני אדם לספויי קמחא וא"כ היאך פסק הרי"ף כר"נ מטעמא דאיהו גופי' לית לי' עכ"ל הרא"ש גם זה נלע"ד לתרץ דודאי מוכרחים אנו לומר בדר"נ הך טעמא שכתב הרי"ף דלא רגילי אינשי כו' דמשום שינוי לחוד לא הוי נשתנה ברכתו לגריעותא דהא חזינן בדייסא העשוי' מחמשת המינים ואפ"ה לא נשתנה ברכתו לשהכל אדרבא קבעו להם ברכה חשובה בפ"ע במ"מ וע"כ צ"ל דהתם רגילי אינשי למיכל כך ולכך קבעו להם ברכה חשובה. אף דאית לה' המינים עלויא אחרינא מ"מ כיון שגם זה הוא דרך לאוכלו קבעו להם ברכה חשובה [ואין להתעקש ולומר דשאני קמחא שמהקמח עצמו יכול לעשות פת משא"כ דייסא שכיון שנעשה דייסא שוב אין יכולין לעשות ממנו פת וא"כ לא מקרי אית לי' עילויא אחרינא דזה אינו דהא לפמש"כ התוס' והרא"ש ותר"י דמיירי בקמח קליות א"כ ודאי אין עושין ממנו פת אלא ע"כ דאין הפירוש אית לי' עלויא אחרינא על הקמח דווקא רק על החטים שמהם נעשה הקמח וכן מוכח עוד בכמה דוכתי בפרקין דכן הוא הפירוש באית לי' עלויא אחרינא] משא"כ בקמחא דלא רגילי אינשי לספויי קמחא לכך ברכתו אינו רק שהכל לכך שפיר הוכרח הרי"ף להאי טעמא בדר"נ. והא דלא משני הגמ' כן מי דמי כו' אבל קמחא לא רגילי כמ"ש הרא"ש היינו משום דהרי"ף אזיל לשיטתו שכתבנו לעיל דלא מברכינן בפה"ע על שמן זית רק בחושש בגרונו וא"כ ודאי דלא שייך לומר גבי שמן זית דרגילי אינשי למיכל הכי דהיאך שייך בזה רגילות בדבר שאינו רק לרפואה וכי דרכן של בני אדם לחושש תמיד בגרונם ח"ו ומשום דלפעמים יקרה באדם אחד כן ודאי דלא שייך למימר דרגילי אינשי למיכל הכי דה"נ אוכלים קצת קמחא דחטי אם מיירי בקמח קליות כיון שראוי לאכילה ומ"מ קרי לי' הרי"ף דלא רגילי כו' והוא מוכרח כן בדר"נ כמ"ש לעיל וא"כ בענין הרגילות שוה ממש שמן זית לקמחא דחטי לכך הוצרך הגמ' לשנויי התם לית לי' עלויא אחרינא כו' ותר"י והרא"ש שהקשו כן על הרי"ף אזלי לשיטתם דאף בלא חושש בגרונו נמי מברכינן עלי' בפה"ע בנותן שמן הרבה ולכך הקשו דה"ל לשנויי כן. ומ"מ גם לשיטתם אין קושייתם קושיא דע"כ צ"ל לשיטתם דאין רגיל ליתן שמן הרבה רק בחושש בגרונו דאל"כ למאי נקיט כלל חושש בגרונו אלא ע"כ דאורחא דמלתא הכי הוא דאין דרך ליתן שמן הרבה רק בחושש בגרונו ואורחא דמלתא נקיט וכמש"ל בשיטה זו וא"כ גם לשיטתם לק"מ ועיין ומעתה כיון שסלקנו הקושיות מעל הרי"ף והרמב"ם בודאי אית לן למפסק להלכה כן ובלא"ה הסכים הרא"ש כן לפסק הלכה משום ספיקא דדינא ועיין בזה ולפ"ז מצי גם הרי"ף לפרושי דמיירי בקמח קליות או בשאר מיני קמח הראוי לאכילה ודלא כמו שהבין תר"י בדבריו דמיירי בקמח שאינו ראוי לאכילה כלל גם מ"ש תר"י דהלכה כהרי"ף ולא מטעמי' כו' אבל בקמח קליות אפשר דגם הרי"ף מודה דמברכין בפה"א ע"ש בדבריו ולפמ"ש אין צריך לכל זה דדברי הרי"ף נכונים וגם בקמח קליות לא מברכינן רק שהכל כנ"ל פשוט:
שם קורא ר"י אמר בפה"א ושמואל אמר שהכל נהי' כו' ומסקינן בגמ' דהלכה כשמואל דאינו מברך רק שהכל וטעמא דמלתא משום דלא נטעי להו אדעתא דהכי ור"ל שאין כוונתו כלל לאכול הקורא משום דממעט לאילן בכך ומפסידו אבל בעלין ותמרות של צלף אף שאין עיקר כוונתו בשעת נטיעת האילן בשבילם דאילו לא הוי האילן מגדל רק עלין ותמרות לא הי' טורח בשביל זה לנטוע האילן דאינם חשובים פרי כיון דנוטע האילן בשביל עיקר הפרי שהם האביונות אגב אורחי' כוונתו נמי על העלין ותמרות כיון שאינו ממעט האילן בכך וכיון שכוונתו גם עליהם מברכינן עלייהו בפה"א ומ"מ לא מברכינן בפה"ע כיון שאינו עיקר הפרי. וכתבו התוס' ואותן לולבי גפנים כו' לא מברכינן עלייהו רק שהכל וזה פשוט דלולבי גפני הוי ממש כעין קור:
עוד כתבו ואותן שקדים הרכים שאוכלין קליפתן החיצונה נמי מברך שהכל דלא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל בקטנותן כי אם לאכול הגרעינים כשיגדלו וכן כתב הרא"ש ואף שכתבו התוס' והרא"ש דכל האילנות משיוציאו מברכינן עלייהו בפה"ע אף שהם קטנים הרבה ולא נטעי להו אדעתא למיכל בקטנותן צ"ל דדעת התוס' והרא"ש דסברת לא נטעי לא שייך רק בדבר שאינו עיקר הפרי כגון קורא [או עלין ותמרות אי הוו ממעטי לאילן בכך] דבזה הוא דשייך למימר לא נטעי אדעתא דהכי ר"ל שאינו רוצה שיתמעט האילן שהוא עיקר הפרי עי"ז אבל בעיקר הפרי לא שייך לומר דלא נטעי אדעתא דהכי דהא ודאי עיקר נטיעתו הוא בשביל הפרי ומה שאוכלן בקטנותן לית לן בה כיון דשם פרי עליהם משיוציאו והא דכתבו גבי שקדים הרכים דמברך שהכל היינו על הקליפה דהוי דבר שהוא חוץ מעיקר הפרי והוי כמו קורא אבל לא עיקר הפרי לעולם מברך בפה"ע אף בקטנותן דהא ודאי עיקר הנטיעה בשביל הפרי ולא שייך לומר ע"ז לא נטעי אדעתא דהכי כצ"ל בדעת התוס' והרא"ש (ולפי מה שאכתוב אי"ה לקמן א"צ לחילוק זה):
והא דפשיטא להו להתוס' דמברכינן עלייהו שהכל דאף דלא דמי לקורא דקורא אפי' אי לא הוי ממעט לאילן נמי לא הוי מברך עלה רק בפה"א דהא אינו פרי העץ רק העץ עצמו והוי כמו ירקות שמברכין עלייהו בפה"א ולכך כיון דאיכא עוד חדא לגריעותא דלא נטעי להו אדעתא דהכי נחית חד דרגא ולא מברכינן עלייהו שהכל אבל גבי שקדים דאי הוי נטעי להו אדעתא דהכי הוי פרי גמור והוי מברכינן עלייהו בפה"ע. א"כ בלא נטעי להו אדעתא דהכי יהיה ג"כ לא נחית רק חד דרגא ולברך עלייהו בפה"א עכ"פ וא"כ לכאורה צ"ע מאין פשיטא להו להתוס' דלא מברך עלייהו רק שהכל. אך באמת דברי התוס' נכונים דודאי הך סברא דנחית חד דרגא ליתא דאם לא כן מאי מקשה הגמ' וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי לא מברכינן והרי צלף כו ומאי קושיא דלמא שאני צלף דהי' ראוי לברך עליו בפה"א אי הוי נטעי. לכך בלא נטעי לא נחית רק חד דרגא ומברכינן בפה"א משא"כ גבי קורא. אלא ודאי דליתא להך סברא דנחית א דרגא וכל היכי דלא נטעי אדעתא דהכי בין שעיקר ברכתו פה"ע או בפה"א לעולם לא מברך רק שהכל. ודע דהרבה השתמשו הפוסקים וביותר בעל מג"א בסברא זו דנחית חד דרגא והרבה דינים יוצאים מסברא זו ולפי מה שהוכחנו הך סברא דחוי' היא מסוגיין ועוד יתבאר אי"ה ביטול סברא זו מכמה סוגיות דפרקין ועיין בזה:
שם אר"י א"ר צלף של ערלה כו' רבינא אשכח למר בר רב אשי כו' ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והלכתא כמר בר רב אשי כו' ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לגבי ברכה נמי לאו פרי הוא ומברכינן עלה בפה"א. כן הוא הגירסא ברי"ף. והתוס' הקשו ע"ז דהא דלגבי ערלה לאו פרי הוא היינו משום דכל המקיל כו' אבל בארץ ודאי הוי פירי ומברכינן עלי' בפה"ע ובברכות ליכא חילוק בין ארץ לחו"ל. והנה אם לא הי' על הרי"ף והרמב"ם רק קושיא זו מה שפסקו לענין ברכה היינו יכולים לתרץ בפשיטות דודאי מה דאמרי' כל המקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל היינו משום דמספקא לן כמאן הלכתא ולכך בארץ דהוא מדאוריי' פסקינן כדברי המחמיר ובח"ל דהוא מדרבנן פסקינן לקולא כדברי המקיל דאי הוי פשיטא לן דהלכתא כדברי המחמיר ודאי דלא הו מקילינן בח"ל דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון אלא ודאי משום ספיקא דהלכתא אזלינן בדאוריי' לחומרא ובדרבנן לקולא. וכיון שכן לענין ברכה ודאי דמברכינן בפה"א דאם בירך על פה"ע בפה"א יצא ובהיפוך לא יצא ולכך מספק בפה"א בעינן לברוכי דאז ודאי דיצא וכן כ' בתר"י אך באמת נראה מדברי הרי"ף ורמב"ם דגם לענין ערלה בארץ נמי אינו אסור רק אביונות ולא קפריסין דהא הרי"ף השמיט במכוון תיבת בח"ל ממימרא דר"י א"ר וגם הרמב"ם כתב בפ"י מהל' מ"ש ונטע רבעי דצלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ולא חילק כ כלל בין ארץ לח"ל וא"כ טעמא בעי מדוע פסקו דלא כר"י א"ר דאמר בח"ל דוקא ומר בר רב אשי נמי נראה לכאורה דדוקא בח"ל קאמר כדאמר לי' רבינא מאי דעתך כר"ע דמקיל ולעביד מר כב"ש דמקיל טפי והך לישנא ודאי דמשמע דמשום כל המקיל קא"ל ונראה דדעת הרי"ף והרמב"ם הוא כמ"ש בשנ"א להגר"א דמפר שהא דאמר גמ' ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' היינו לאו משום כל המקיל כו' אלא לגמרי עבדינן כוותי' משום דהלכה כר"ע מחברו ומכ"ש לגבי ר"א דקי"ל בכמה דוכתי שמותי הוא ולית הלכתא כוותי' ועוד אני מוסיף דדייק כן מלישנא דגמ' מדלא קאמר ר"ע במקום ר"א שנה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומדשני הגמ' בלישני' ואמר ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' ש"מ דלגמרי עבדינן כוותי' וזה נכון אך מה שהוסיף בשנ"א לפרש עוד גם הא דאמר רבינא מאי דעתך כר"ע דמקיל גם כן עד"ז דידע רבינא דמר בר רב אשי פסק לגמרי כר"ע לע"ד אינו נראה זה כלל חדא דלישנא דמאי דעתך כר"ע דמקיל אינו משמע דלפירושו הל"ל בקצרה מ"ד כר"ע ומאי האי דמסיים תיבת דמקיל אלא ודאי משום דמקיל בארץ הלכה כמותו בח"ל לכך קאמר תיבת דמקיל ועוד מנא ידע רבינא דלגמרי פוסק כר"ע הא מר בר ר"א בח"ל הוי וא"כ דלמא משום המקיל קעביד כן ועוד דא"כ מאי קאמר ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי הכי לא ידע דב"ש וב"ה הלכה כב"ה ומי לא ידע זה וכי אמוראי בתראי יטעו בזה למסבר דהלכה כב"ש ובשלמא אי משום כל המקיל קא"ל שפיר איכא למימר דהוי סבר אף דהלכה כב"ה מ"מ כיון דקי"ל כל המקיל כו' א"כ דעת ב"ש נמי דעה מקרי עכ"פ ובח"ל אית למפסק כוותי' ומר בר ר"א השיב לו דב"ש במקום ב"ה אינה משנה כלל ולא חשבינן דעת ב"ש לדעה כלל ולכך אפי' בח"ל נמי לית לן למפסק כוותי' אבל לפרש דרבינא קא"ל דיפסוק לגמרי כב"ש זהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל ומה שהכריחו לפרש כן ממאי דמקשה שם דמאי פריך מ"ד כר"ע דמקיל ולעביד מר כב"ש כו' הא ב"ש לא מקילי רק בח"ל ואנן לא אמרינן רק כל המקיל בארץ כו' אבל כל המקיל בח"ל הלכה כמותו בח"ל לא אמרינן ור"ע הא מקיל בארץ וא"כ איך מדמה ר"ע לב"ש. הנה מלבד שאין זה קושיא כ"כ דנוכל לומר דסברת רבינא כיון דמקלינן בח"ל משום דרבנן לפסוק כדברי המקיל א"כ מה לי אם מקיל בארץ או בח"ל דסוף סוף בדרבנן בעינן למפסק כדברי המקיל עוד אני אומר שאין כאן אפי' התחלת קושיא דאם נאמר דבעינן דוקא כל המקיל בארץ כו' היינו ע"כ צ"ל דטעמא דמלתא הוא כיון שהוא מקיל אפי' בארץ דהוא מדאורייתא לכך פסקי' כוותי' עכ"פ בדרבנן דהיינו בח"ל אבל אם אינו מקיל רק בח"ל דהוא מדרבנן אבל בדאורייתא הוא עצמו אינו רוצה להקל לכך לא פסקינן כוותי' אף בדרבנן וכיון שכן הא גם ר"ע דמקיל בארץ מ"מ לא חזינן ש דמקל רק במעשר אילן דהוא מדרבנן אבל בדאורייתא לא חזינן לר"ע דמקיל וא"כ אם באנו ללמוד היאך סבר ר"ע לענין ערלה לא נוכל ללמוד רק לגבי ערלה בח"ל דהוא ג"כ דרבנן סבר ר"ע ג"כ דאינו אסור רק האביונות אבל בערלה בארץ אימא דסבר ר"ע עצמו דאסור גם הקפריסין וא"כ ר"ע ג"כ אינו מקיל רק בח"ל ואפ"ה עבדינן כוותי' בח"ל וא"כ שכיר פריך ולעביד מר כב"ש דאף דלא מקילי רק בח"ל מ"מ בעינן למפסק כוותייהו בח"ל היינו ע"כ מטעמא דכתיבנא לעיל דכיון דבח"ל דהוא מדרבנן עבדינן כדברי המקיל א"כ מ"ל אם מקיל בארץ או בח"ל סוף סוף כדברי המקיל בעינן למיעבד וזה ברור:
לכך נראה דרבינא הוי סבר דמר בר ר"א דעביד כן היינו משום כל המקיל וכר"י א"ר דסבר באמת כן ולכך קאמר מ"ד כר"ע מנ"ל דמקיל ולעביד כב"ש כו' דהוי סביר דדברי ב"ש עכ"פ הוא משנה רק ממאי דמשני לי' מר בר ר"א ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' ולא קאמר ר"ע במקום ר"א משנה מזה יצא להם להרי"ף והרמב"ם דמר בר ר"א הכי קמשני ר"ע כו' עבדינן כוותי' לגמרי וכדכתיבנא לעיל והא דאמר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה היינו משום דמ"מ תקשה אמאי לא עביד כב"ש דנהי דאין הלכה כב"ש מ"מ משום כל המקיל בעינן למפסק כוותי' לכך הוצרך לומר ב"ש כו' אינה משנה כלל וא"כ תרתי קא"ל הא דעבידנא כר"א לאו משום כל המקיל כדסברת רק משום דהלכה כר"ע לגמרי דר"ע כו' עבדינן כוותי' דהלכה כר"ע מחבירו וכב"ש לא מצינא למעבד אפי' משום כל המקיל משום דאינה משנה כלל כנ"ל לפרש סוגיין אליבא דהרי"ף ורמב"ם ולכך פסקו לגמרי כר"ע בין לענין ערלה בארץ בין לענין ברכה דאינו פרי רק האביונות לבד אבל הקפריסין מותרים גם בארץ ועיין בזה:
והרא"ש וכן בתר"י כתבו על דברי הרי"ף ולא נהירא כו' ע"ש בדברי הרא"ש וסיים הרא"ש וקי"ל כההיא ברייתא דעיקר היא (ר"ל ברייתא דעל מיני נצפה כו') דפרכינן מיני' לרב ומשמע דרב נמי סבר כן כההיא ברייתא אלא דמקיל כר"ע בח"ל עכ"ל הרא"ש. ונראה פשוט כוונתו הא דכ' דקי"ל כההיא ברייתא כו' היינו משום דהוי ק"ל למה באמת לא פסק רב כר"ע לגמרי רק משום כל המקיל כו' ובח"ל דווקא דאי משום דר"א פליג עלי' הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו וכדכתיבנא לעיל לכך כתב הרא"ש דלאו משום פלוגתא דר"א לא פסקינן לגמרי כר"ע רק משום הך סתמא דברייתא דפליג על ר"ע וההיא ברייתא עיקר היא מדפריך גמ' מיני' והי' נראה לכאורה מדברי הרא"ש דההיא ברייתא אתיא דלא כר"ע ודלא כר"א דכר"ע ודאי לא אתיא דלר"ע אינו פרי רק האביונות וההיא ברייתא חשיב גם קפריסין לפרי וכר"א נמי לא אתיא דלר"א תמרות נמי פרי הוא וההיא ברייתא סברה דתמרות לאו פרי הוא והרא"ש פוסק כההיא ברייתא ודלא כר"ע (ולפ"ז לענין ערלה בא"י אביונות וקפריסין אסורין ועלין ותמרות מותרי' וכן הוא ברמזים ע"ש) אכן ראיתי בתר"י שכתב דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו ה"מ כשחולק עם יחיד ואין לא שום סיוע אבל הכא הברייתא מסייע לי' דתניא על מיני נצפה כו' דאלמא משמע דאפי' הקפרס והתמרות נקראים פרי וכדעת ר"א וכיון דהברייתא מסייע לי' כו' ודבריו תמוהים לכאורה דמאי סייעתא איכא לר"א מהך ברייתא הא הברייתא פליגא גם על ר"א וכמש"ל. אכן ממ"ש הרא"ש גבי שקדים המרים למדתי לתרץ דבריו וז"ל שם דמתחלה הקשה על דברי בה"ג דפסק בקטנים מרים דמברכינן בפה"ע דהא לענין מעשר פסקינן כמ"ד זו"ז לפטור והיינו מרים בין קטנים בין גדולים וסוגיין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה. וכתב ע"ז הרא"ש לתרץ דברי בה"ג מיהו אמרינן בשמעתין דר"א אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ"ע אע"ג דחשיבי לענין ברכה דמברכינן עלי' בפה"א מ"מ לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק ובשקדים נמי אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי משום דלא נגמר פריו לענין ברכה חשיבי כיון שראויין לאכילה קצת ונהנין ממנו עכ"ל הרא"ש (דברי הרא"ש אלו צריכין ביאור ויתבארו אי"ה לקמן) ועכ"פ נראה מדברי הרא"ש אלו דר"א נמי אית לי' כהך ברייתא וגם מוכח מדברי הרא"ש דמהא דאמר ר"א צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין אין להוכיח דס"ל דכולם מקרי פרי לענין בפה"ע דאף דמברכינן עלייהו בפה"א מ"מ חייבין במעשר משום מעשר ירק ולכך הי' קשה לו דגם העלים יהיו חייבין משום מעשר ירק והוצרך לתרץ משום דלא חשיבי לענין מעשר (שאין עושין מהם גורן וכדומה) ולפ"ז יש להבין מאי קאמר הגמ' הוא דאמר כר"ע כו' דלמא ר"א נמי ס"ל כן לענין ערלה דלא חשיב פה"ע רק אביונות ובערלה פרי העץ בעינן דווקא והא דמחייב קפריסין במעשר דלמא הוא משום מעשר ירק דע"כ צריך לומר כן גבי תמרות לפי מה דנראה מדברי הרא"ש דר"א ס"ל כהך ברייתא דהא מקשה מהברייתא על ר"א אמאי לא מתעשרי נמי העלין וא"כ אימא בקפריסין נמי הכי דמשום ירק הוא דמחייב במעשר אבל לענין ערלה מודה דלא הוה פרי. ואין לומר דבאמת הא דאמר הוא דאמר כר"ע לאו משום ר"א קאמר כן רק משום פלוגתא דהברייתא דפליג על ר"ע דא"כ מאי קאמר ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' דמשמע דר"א פליג גם לענין ערלה. וצריך לומר דלהכי פשיטא לי' להגמ' דר"א סבר בקפריסין דהוי פה"ע דא"כ ברייתא דמיני' נצפה מני ובכל דוכתא פריך הגמ' על ברייתא מני לא זה ולא זה ומדלא פריך הכי מידי על הך ברייתא ש"מ דפשיטא לי' להגמ' דהברייתא אתיא כר"א ובקפריסין מחייב משום פה"ע ובתמרות משום מעשר ירק והא דלא מחייב עלין ג"כ משום ירק משום דלא חשיבי כמ"ש הרא"ש אבל לענין ברכה וערלה ס"ל לר"א כהברייתא כן נראה ברור בכוונת הרא"ש ומעתה גם דברי התר"י מבוארים במש"כ דהברייתא מסייע לר"א אלא שצריך להגיה בדבריו ולמחוק תיבת והתמרות:
העולה ממש"כ דלענין ערלה בארץ שוה דעת התר"י והרא"ש דפסקינן כהך ברייתא דמיני נצפה דאביונות וקפריסין חייבין ועלין ותמרות פטורין ור"א גופי' נמי סבר כהך ברייתא וכן הוא ברמזים וכן צריך להגיה בדברי הטור יו"ד סי' רצ"ד (דבלא"ה שם דבריו צריכין להגיה ע' בב"י לכך צריך להגיה כמש"כ) ודברי השו"ע שכתב דבא"י חייבים בערלה תמרות ג"כ לפי מה שנתבאר ליתא ולא ירד בכאן לעומקו דאיהו בשיטת הרא"ש והטור אמרה והי' סבור דהרא"ש לא פסק בא"י כר"ע א"כ הוא פוסק כר"א וגם הי' סבור דר"א תמרות נמי חשיב לפרי העץ ולכך פסק בשו"ע דבא"י חייבים בערלה תמרות ואביונות וקפריסין ובמח"כ טעה בתרתי חדא דאף אם נאמר דלר"א תמרות חשיב פה"ע מ"מ הרא"ש ותר"י לא דחו דברי ר"ע מהלכה בא"י מחמת הפלוגתא דר"א רק מחמת הברייתא כדכתב הרא"ש להדיא וקי"ל כההיא ברייתא דעיקר היא ועוד דהא כבר כתבנו ממ"ש הרא"ש גבי שקדים המרים דאיהו מפרש דהברייתא אתיא כר"א והא דמחייב בתמרות הוא משום מעשר ירק והא דלא מחייב גם בעלין משום דלא חשיבי וכן מוכרחים אנו לפרש גם דברי תר"י וכמו שנתבאר לעיל באריכות וא"כ גם ר"א גופי' לא סבר כן לפי דברי הרא"ש ותר"י וא"כ דברי השו"ע תמוהים מאד ומהתימה שלא הרגישו בזה שום א' ממפרשי השו"ע וזה ברור:
ודע דמ"ש לעיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם עדיין אינו מתחוור חדא דמ"ש דר"ע אינו מיקל רק בדרבנן כעין ח"ל דא"כ תקשה באמת מנ"ל להרי"ף והרמב"ם לפסוק כר"ע אף בארץ דלמא ר"ע גופי' לא אמרה רק בח"ל דהיינו בדרבנן ועוד מ"ש דכל המקיל בארץ לאו דוקא דכיון דקי"ל בח"ל כדברי המקיל א"כ מה לי מקיל בארץ או בח"ל סוף סוף כדברי המקיל בעינן למפסק גם זה לא נהירא דא"כ מאי קאמר לעיל אי הוי אמר הלכה כר"ע בח"ל משום דכל המקיל כו' ה"א ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופיה מדרבנן ואס"ד דכללא דכל המקיל הוא לאו דוקא בארץ אלא ה"ה בח"ל א"כ איך הוי טעינא בדר"ע דאף אם ר"ע אינו מקיל רק בדרבנן מ"מ כיון דהוא מיקל בדרבנן א"כ גם בח"ל בערלה דהוא ג"כ מדרבנן נמי הוא מקיל וכיון דאפי' המקיל בח"ל נמי בעינן למפסק כוותיה א"כ הוי ידענא דינא דר"י דבח"ל אוכל את האביונות וזורק את הקפריסין כר"ע דאמר כן בדרבנן אלא ודאי דלא מקילינן כדברי המקיל רק בנחית חד דרגא לכך אם הוא מקיל בא"י בדאורייתא מקילינן כוותי' בח"ל דהוא דרבנן ואם הוא מקיל בארץ במדרבנן כר"ע מקילינן כוותי' בח"ל במדרבנן דנמצא דהוא תרי דרבנן והוי ג"כ נחית חד דרגא דבארץ הוי חד דרבנן ובח"ל הוי תרי דרבנן (מיהו לזה י"ל דהיינו דאשמעינן ר"י א"ר דלא בעינן נחית חד דרגא אך מה שהקשתי לעיל קשיא):
לכך נראה לפרש סוגיא דשמעתין אליבא דהרי"ף והרמב"ם עד"ז דודאי כללא דכל המקיל בעינן נחית חד דרגא וכמ"ש הגר"א ופירושא דשמעתין הכי הוא דמתחלה אמר אי הוי אמר הלכה כר"ע ה"א אפי' בארץ. ואף דר"ע לא אמר רק גבי מעשר אילן דהוא דרבנן וא"כ איך הוי אמינא דאף ערלה בארץ דהוא מדאורייתא נמי כר"ע הא ר"ע גופי' לא אמר רק בדרבנן מ"מ כיון דר"ע אמר לישנא דמפני שהוא פרי משמע דפסיקא לי' מלתא שאינו פרי רק האביונות לבד ואפי' בדאורייתא נמי סבר כן. דאל"כ לא הוי לי' למימר מפני שהוא פרי רק מפני שהוא ודאי פרי או שלא לומר כלל מפני שהוא פרי ומדקאמר מפני שהוא פרי ש"מ דאפילו בדאורייתא סבר כן ולכך אי הוי אמר הלכה כר"ע ה"א אפילו בארץ נמי ובתר הכי פריך ונימא הלכה כר"ע בח"ל משום כל המקיל כו' ומשני דאי הוי אמר הכי ה"א דוקא גבי מעשר אילן כו' ורצה לומר דהוי טעינא בדר"ע דר"ע גופי' לא אמר רק בדרבנן ולא הוי דייקינא הך דמפני שהוא פרי כמ"ש לעיל וא"כ משום כל המקיל לא הוי מקלינין רק בנחית חד דרגא דהיינו בתרי דרבנן קמ"ל כו' ורצה לומר דקמ"ל דר"ע לא מחלק בין דאורייתא לדרבנן כדמשמע לישנא דמפני שהוא פרי ולכך מקילינן כוותי' בח"ל אפי' בחד דרבנן דהיינו בערלה ורבינא הוי סבר כהך ס"ד דר"ע אינו מקיל רק בדרבנן ולכך קא"ל למר בר ר"א מה דעתך כר"ע דמקיל רצה לומר דסבר דלא בעינן מקיל בארץ דוקא רק אפי' המקיל בח"ל נמי בעינן בח"ל למעבד כוותי' וכהך סברא שכתבתי לעיל (ומתורץ בזה דקדוקו של הגר"א דלא אמר מה דעתך משום כל המקיל בארץ ודו"ק) א"כ אמאי לא עבדת כב"ש דמקיל נמי בח"ל וע"ז משני לי' ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותי' כו' ר"ל לגמרי פסקינן הלכתא כוותי' כמש"ל ומסתמא מפרש מר בר ר"א מלתא דר"ע כמסקנת ר"י א"ר דר"ע לא מחלק בין דאורייתא לדרבנן משום דהכי דייק לישני' דמפני שהוא פרי ואפ"ה קאמר עבדינן כוותי' לכך פסקו לגמרי כר"ע אפי' בארץ משום דפשטא דלישנא דר"ע הכי משמע דלא מחלק בין ארץ לח"ל וכדמסיק ר"י א"ר ואף דלפי"ז הוי מצי מר בר ר"א לשנויי בקצרה דר"ע ס"ל כן אפי' בארץ ולכך שייך בי' שפיר כל המקיל משא"כ ב"ש דלא מקילי רק בח"ל מ"מ קושטא דמלתא הוא דאמר דבאמת הלכה כר"ע לגמרי וכן צ"ל גם לפי מ"ש הגר"א דמר בר ר"א קושטא דמלתא הוא דאמר וכן הא דאמר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה צ"ל דקושטא דמלתא הוא דאמר דאפי' לסברתך דסברת דאני פוסק כדברי המקיל ואפי' בח"ל וכן אי הוי ב"ש מקילי אפי' בארץ מ"מ ב"ש כו' אינה משנה כלל כנ"ל לפרש סוגיא זו אליבא דהרי"ף והרמב"ם ועיין היטב בכל זה:
נמצא דלדינא איכא ב' שיטות לענין ברכה דעת הרי"ף והרמב"ם וכן הסכים בתר"י דמברכינן בפה"א ואף דתר"י מפרש סוגיין כהרא"ש מ"מ לענין ברכה מסכים להרי"ף מטעמא דכתיבנא לעיל דהא דפסקינן בא"י כהמחמיר היינו משום דמספקא לן הלכתא כמאן ולכך לענין ברכה מספיקא מברכינן בפה"א. ולענין ערלה בארץ שוה דעת התר"י לדעת הרא"ש דקי"ל כההיא ברייתא דעלין ותמרות פטורין ואביונות וקפריסין חייבין ור"א נמי סובר כהך ברייתא כדכתיבנא לעיל ודעת הרי"ף והרמב"ם דגם לענין ערלה בארץ נמי אינו אסור רק אביונות לבד ולדינא נהי דלענין ברכה ודאי דבעינן למפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דהא אף לפירוש הרא"ש מ"מ מסתבר מאד דברי התר"י דאיהו קאי נמי בשיטת הרא"ש ואפ"ה פסק לענין ברכה כהרי"ף מ"מ לענין ערלה בארץ נראין טפי דברי הרא"ש ותר"י דאף דנראה דבפירוש עבדינן כוותי' משמע לגמרי' פסקינן כוותי' וכפי' הרי"ף והרמב"ם מ"מ איכא למימר דר"ע גופי' לא אמר רק בדרבנן ולא בדאורייתא לכך בערלה בארץ דהוא דאורייתא בעינן למפסק כההיא ברייתא וכן פסק הטור ועיין:
ודע דמ"ש רש"י בשמעתין דערלה בח"ל הוא מדרבנן כן הוא דעת שמואל במס' קדושין (לח:) אבל ר"י פליג עלי' התם וסבירא לי' דבח"ל הלכה למשה מסיני ופסק הרמב"ם כר"י עי' בפ"י מהמ"א וכן פסק הרא"ש בהלכות ערלה כר"י דקי"ל הלכה כר"י לגבי שמואל ועוד דמתניתין מסייע לי' ומ"מ אין נ"מ לענין פשטא דשמעתין דאפי' אי הוי הלמ"מ מ"מ אמרינן התם (לט.) דהכי אתמר הלכתא דודאי אסור וספיקו מותר וא"כ שוה ממש למידי דרבנן דכי היכי דבמידי דרבנן אזלינן בספיקו להקל ה"נ בהך אפי' הוא הלמ"מ דהוא דאורייתא מ"מ הכי הוי הלכתא דניזול בספיקו להקל וא"כ אין כאן נ"מ לענין פשטא דשמעתין מידי רק דלפי"ז דברי תר"י דפסק לענין ברכה כהרי"ף המה מוכרחים והבן כי נלאיתי להאריך:
עוד דע דמ"ש רש"י פה דמעשר כל האילנות הוא מדרבנן באמת הכי משמע מסוגיא דשמעתין וכן הוא דעת התוס' בכמה דוכתי ע' במל"מ בפ"ב מהל' תרומות רשימה ארוכה על כל המקומות שדברו התוס' מזה ועיין עוד בהגהות חדשות ממוהרי"פ במס' ר"ה (יב.) עוד איזה מראה מקומות מדיבורי התוס' השייכים לזה אמנם הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות ובה' מעשר פסק דמעשר האילנות הוא מן התורה והנה מכל הסוגיות שהביאו תוס' ראי' לדבריהם באמת איכא סוגיות שנראה מדבריהם כדעת התוס' ואיכא סוגיות שנראה מדבריהם כדעת הרמב"ם ואין כאן מקום להאריך בזה אמנם סוגיא דידן קשה מאד לדעת הרמב"ם והכ"מ פרש דה"ק דמעשר אילן זה הוא מדרבנן משום דצלף פרי גרוע הוא כמו חרובין ובפ"י מתרץ דה"ק מעשר בזמן הזה דרבנן ולדבריו צ"ל דהרמב"ם לא גרס תיבת אילן ומ"מ בין כך ובין כך אין נ"מ מידי לענין פשטא דשמעתין דמצי להתפרש כמ"ש לעיל ולא הספיק הזמן בידי לעיין היטב על דברי הרמב"ם אלו כראוי ואי"ה יבואר במקום אחר ועיין:
כתב הרא"ש גבי שקדים המרים והבאתי דבריו לעיל מיהו אמרינן כו' ומסקנת דבריו דמחלק בין ברכה למעשר דאף דבמעשר פטורין מ"מ לענין ברכה אפשר לומר דמברכינן עלייהו בפה"ע. ולכאורה דבריו תמוהין דהא ודאי ערלה וברכה שווין כהדדי דהא חזינן בגמ' דמקשה מברכה לערלה וא"כ ע"כ דגם מעשר שוה לזה דאל"כ מאי קאמר בגמ' על ר"י א"ר הוא דאמר כר"ע כו' הא ר"ע לא אמר רק לענין מעשר ואי ס"ד דמעשר חלוק מברכה א"כ אין ראי' מר"ע לענין ברכה דאפשר דלענין ברכה גם ר"ע מודה דמברכינן בפה"ע גם על הקפריסין וכהך ברייתא דמיני נצפה וכיון דאיכא למימר דלענין ברכה גם ר"ע מודה א"כ ה"ה לענין ערלה נמי ר"ע מודה דחייבים בערלה דהא ערלה וברכה ודאי דשווין כהדדי כמש"ל מדפריך מברכה לערלה ש"מ דליכא לפלוגי בינייהו וא"כ מאי קאמר הוא דאמר כר"ע הא איכא למימר דגם ר"ע מודה להך ברייתא לענין ברכה וה"ה לענין ערלה דחייבין ואין כאן ראי' כלל מר"ע. אלא ע"כ צ"ל דגם מעשר שווה ממש לברכה וערלה וא"כ קשה על הרא"ש איך מחלק בינייהו וכבר הרגיש בזה במע"מ והניח בצ"ע ובאמת קשה הדבר מאד לומר שהרא"ש ח"ו יטעה בזה דהא הוא עצמו רמז ע"ז בקושייתו וסוגיין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה וא"כ איך אפשר לומר דשכח דברי עצמו ח"ו. אך באמת לק"מ דהא דסוגיין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה היינו לענין מה דמקרי פרי או לא מקרי פרי אבל לענין חשיבות הפרי ודאי דמעשר חלוק מברכה וערלה. תדע דהא לשיטת התוס' והרא"ש לקמן לענין ברכה בכל האילנות משיוציאו מברכינן עלייהו בפה"ע והחרובין משישרשרו והזתים משיניצו והגפנים משיגרעו מברכינן עלייהו בפה"ע ואילו לגבי מעשר גמר פרי בעינן דווקא ומשנה שלימה שנינו (מעשרות פ"א מ"ב) מאימתי הפירות חייבין במעשרות כו' ע"ש ופסקה הרמב"ם פסקיו ואין שום חולק ע"ז דלגבי מעשר גמר פרי בעינן דווקא וכן לענין מעשר בעינן מירוח וראיית פני הבית וכי ס"ד דכל הני לא מברכינן עליהן ברכתן הראוי להם אם לא ראו פני הבית אלא ודאי דבזה חלוק מעשר מערלה וברכה דבערלה וברכה כל שהוא פרי חייב בערלה וברכה תיכף משיוציאו ובמעשר בעינן נמי שיהי' הפרי חשובה דהיינו גמר פרי וראה פני הבית והחצר ושיעשה מהן גורן והגמ' מקשה מברכה לערלה דערלה וברכה ודאי שווין דכיון שהוא פה"ע לענין ברכה ודאי דחייב בערלה דבערלה נמי לא בעי חשיבות כלל ותיכף דמקרי פה"ע חייב בערלה. והא דאמר הוא דאמר כר"ע כו' היינו כיון דר"ע אמר מפני שהוא פרי משמע דקפרס לא מקרי פרי כלל בזה שפיר נוכל למילף ברכה וערלה ממעשר דכיון דלא מקרי פרי גם לענין ברכה וערלה נמי לא מקרי פרי דלענין מה דנקרא פרי או לא נקרא פרי אין שייך לחלק בין ברכה וערלה למעשר דבשלמא אי הוי אמר מפני שאינו חשוב רק האביונות לבד אז ודאי לא הוי ילפינן מיני' לענין ברכה וערלה דאינהו לא בעי חשיבות משא"כ מעשר דבעי חשיבות אבל עתה דאמר מפני שהוא פרי שפיר קאמר הגמ' הוא דאמר כר"ע דבזה ילפינן שפיר ברכה וערלה ממעשר כנלע"ד ברור בכוונת הרא"ש וכן יראה מדקדוק לשונו למעיין בדבריו. ולק"מ מה שהקשה המע"מ עוד שם ע"ש בדבריו:
ובאמת לא ידעתי מה הוצרך הרא"ש להביא ראי' לזה מעלי צלף ולא הביא ראי' מברכת כל פרי האילן דהם משיוציאו אף דאינם חייבין עדיין במעשר וכמש"ל. ואפשר משום דהתם אינו מפורש דין הברכה במשנה או ברייתא רק דהתוס' והרא"ש כתבו כן מסברא לדמות ברכה לשביעית משא"כ בעלי צלף מפורש דין הברכה בברייתא להכי הביא הרא"ש ראי' מיני' ובאמת אפשר דהך דינא דלקמן דמדמו התוס' ברכה לשביעית ולא למעשר נפקא להו מהך ברייתא דעלי צלף לכן שפיר הביא הרא"ש ראי' מעלי צלף דוקא וזה פשוט: