דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - היה קורא · דף יג:
גמ' עד על לבבך בעמידה. עיין רש"י ומדבריו נראה דגם בעוסק במלאכה נמי רק עד לבבך צריך להפסיק ולדידן בפסוק ראשון וכ"ה דעת התוס' לקמן (טז.) ד"ה האי ע"ש אבל דעת הרי"ף דמלאכה אסור בכל פרק ראשון ויתבאר אי"ה לקמן בארוכה:
שם ע"כ צריכה כוונת הלב דברי ר"מ. טעמא דר"מ עי' בתר"י הוא דיליף משמע וכתיב הסכת ושמע כדדריש לקמן (טז.) ולולא דבריהם הי' נראה דסבר דמדאורייתא אינו רק פרק ראשון כדסבר ר' יהודה הנשיא שלא הי' קור רק פסוק ראשון. ומשמע דס"ל דמדאורייתא אינו אלא פסוק ראשון. אך מ"מ צריכין אנו לדברי תר"י דעכ"פ דבעי כוונה מנ"ל דהא איהו לא מצי למדרש מעל לבבך וע"כ צריכין אנו לומר דדריש משמע וכמו שכתבו תר"י ופשוט. אך מ"מ קשה טובא דהא לקמן (טו.) אמרינן א"ל ר"מ הרי הוא אומר על לבבך אתר כוונת הלב הן הן הדברים ואם איתא דמאי דדרשינן משמע לא קאי רק על הפסוק ראשון בלבד א"כ אמאי פליג על ראב"ע דהא איכא למימר דאה"נ דפסוק ראשון בעי כוונה משמע ועל לבבך קאי לשאר הפרשה ולקמן אי"ה נאריך בזה:
שם בפרקים מפני היראה. רש"י מפרש דמפני היראה היינו מפני הסכנה וכן יראה מדברי התוס' ד"ה באמצע דכתבו הא דאמרינן ביומא ודברת בם ולא בתפלה פי' שאין משיבין בה מפני הכבוד והיינו דמפני הסכנה ודאי דפוסק גם בתפלה שאין לך דבר עומד בפני פ"נ כו' וכן התוס' ד"ה שואל דכתבו מעיקרא דר"מ ור"י הלכה כר"י דמותר לענות מפני הכבוד אפילו באמצע וא"כ מותר לענות קדיש וקדושה כו' משמע דלר"מ דאינו רשאי רק מפני היראה אין לענות קדיש וקדושה וכן הרמב"ם מפרש כן אבל הרא"ש פירש דמפני היראה אביו או רבו דכתיב בהו מורא והסכים ע"י הגר"א בשנ"א מדקדוק לשון הברייתא דמייתי לקמן ופגע בו רבו או גדול ממנו דרבו היינו יראה וגדול ממנו היינו כבוד [ולפ"ז צריך לומר דגדול ממנו לאו היינו בתורה או דגדול ממנו בתורה אפ"ה אין לו דין רבו כיון שלא למד ממנו] והוא נכון ולפ"ז אפי' לר"מ מותר לענות קדושה דלא גרע מפני היראה ועיין:
תוס' ד"ה שואל וא"כ מותר לענות כו' אבל באמצע י"ח אסור דמשמע לקמן כו'. כוונתם מבוארת דבברכות ק"ש ודאי דיכול לענות אמן דאין לך מפני הכבוד גדול מזה ומ"מ הוצרכו לראי' גבי תפלה אף דזה פשוט דאין מפסיקין בה מפני הכבוד כמ"ש התוס' לעיל ודברת בם ולא בתפלה ומשנה שלימה שנינו לקמן בפ' אין עומדין אפי' המלך כו' לא יפסיק מ"מ הוצרכו לראי' דלא נימא דזה עדיף מפני הכבוד דזה הוא כבוד שמים ועדיף מכבוד ב"ו ולענין ברכות וק"ש הביאו במכ"ש דאם מפני כבוד ב"ו פוסק מפני כבוד שמים לכ"ש אבל לגבי תפלה ה"א דמ"מ מפני כבוד שמים פוסק לכך הביאו ראי' דמשמע לקמן דבין גאולה לתפלה אינו פוסק וכ"ש בתפלה עצמה. והנה מאי דכתבו דמשמע לקמן כו' לא ידענא היכא רמיזא ועי' בהגהות שעל הגליון שנדחקו בזה ואף אם נמצא איזה משמעות באיזה מקום דאסור לענות בין גאולה לתפלה מ"מ הך כ"ש שכתבו לאו ק"ו מעליא הוא דאפשר דבין גלת"פ חמיר טפי כדאשכחן בין ויאמר לאמת ויציב דחמיר מאמצע הפרק לדעת כמה מהפוסקים ועיקר דבריהם תמוהים דמאי הוצרכו לראי' הלא בהדיא אמרינן לקמן (כא:) ודכ"ע מיהת מפסק לא פסיק והוא תימה גדול ועיין וא"כ לענין תפלה ודאי דאינו פוסק ובברכות ק"ש דהסכימו התוס' דפוסק עיין ברא"ש ובתר"י שהביאו עוד דעת מקצת מהפוסקים דאינו פוסק ומ"מ לדינא הסכימו כהתוס' דפוסק:
לעיל עד על לבבך בעמידה. הרי"ף והרמב"ם וכן התוס' פסקו דלא כר' נתן דמצריך עמידה עד על לבבך רק דסגי בפסוק ראשון משום דר"נ ס"ל כהך תנאי דבעי כוונה עד ע"ל אבל לדידן דפסקינן כרבא דא"צ כוונה רק בפסוק ראשון ה"נ לא בעי עמידה רק בפסוק ראשון והרא"ש הביא עוד שיטה אחרת להראב"ד וכן הוא דעת בה"ג דאף לדידן בעי עמידה עד על לבבך משום דעמידה לאו בכוונה תליא מלתא אלא בלא לשווי' ארעי תליא מלתא ודמיא לעוסק במלאכה דאסור לדעת הרי"ף בכל הפרק ראשון ומן הדין הי' לאסור בהילוך ג"כ בכל הפרשה רק משום דכתיב בתר ע"ל ובלכתך בדרך דקורא כדרכו בהילוכו משו"ה לא בעי עמידה רק עד ע"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם דא"כ מאי קאמר בגמ' ואזדא ר"י לטעמי' כיון דעמידה לא תליא כלל בכוונה אלא ש"מ דבכוונה דוקא תליא מלתא. תו קשה דאי איתא דהילוך אית בי' משום דלא לשווי' ארעי א"כ לתסר בכל הפרשה ומה שכ' משום דכתיב ובלכתך בדרך א"כ כיון דהתורה קשרי בהילוך א"כ גם עוסק במלאכה נמי לשתרי. לכך נראה דהעיקר כמ"ש התוס' דהך דבעי עמידה למר עד ע"ל ולמר בכל הפרק כל היכא דבעי כוונה אינו מדאורייתא דלא יוכל לכוון במהלך רק דמדאורייתא גם מהלך יוכל לכוון אלא דמדרבנן הוא לעמוד במקום דבעי כוונה ולכך לא קפריך הכי אדר"י דבעי עמידה בכל הפרק מדב"ה דאמרו מהלכין וקורין דב"ה דינא דאורייתא קאמרו:
שם עד על לבבך בעמידה. פירש רש"י אפי' לב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין מודים הם שצריך לעמוד במק"א עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כונה. מדבריו נראה דהך מ"ד דסבר עד על לבבך הוא דמצי לאוקמי דבריו אליבא דב"ה אבל ר"י דסבר כל הפרשה לא מצי לאוקמי דבריו כב"ה דהא איהו בעי כוונה בכל הפרשה ומהלך אינו יכול לכוון וב"ה הא קדרשי מבלכתך בדרך דשרי לקרות מהלך וא"כ ע"כ דגם פרשה ראשונה שרי מהלך דהא גם בפרשה ראשונה כתיב בלכתך בדרך וא"כ ע"כ דלא בעי כוונה בכל הפרשה וקשה טובא דא"כ יהיו הני תנאי דבעי כוונה בכל הפרשה דלא כב"ה ותו דא"כ איך פסק ר"י הלכתא כוותייה הא בודאי אצטריך לן למפסק כב"ה ואין לומר דאינהו מוקמי לב"ה דאמר מהלכין וקורין בפ' ב' כדאמר לקמן (טז.) ל"ק הא בפ"א הא בפ"ב זה אינו דע"כ צריך להבין דא"כ אמאי לא מקשי הגמ' גם הכא אדר"י מדב"ה ולשנויי כמו דמשני לקמן ועוד צריך להבין הך דמשני לקמן דמוקי לדב"ה בפ' ב' (לפרש"י שם וכן לפי' הרי"ף וכמו שיתבאר אי"ה) דהא ב"ה מבלכתך בדרך קדרשי ובלכתך בדרך כתיב גם בפרשה ראשונה וא"כ איך מצי הגמ' לאוקמי לב"ה על פרשה שניה וע"כ צריך לומר דהכי פירושא דשמעתא התם דבאמת בקרא דבלכתך בדרך לא כתיב בהדיא דעוסק במלאכה נמי שרי דהא עיקר קרא דבלכתך בדרך איצטריך פרט לעוסק במצוה כו' אלא דב"ה קאמרי דממילא שמעת מינה דמצי לקרות דרך הילוכו וא"כ לא ידעינן מהך קרא רק הילוך דשרי וא"כ מנ"ל לב"ה לרבות גם עוסק במלאכה אלא צריך לומר דעיקר מאי דבעי ב"ה לאשמעינן הוא דלא בעינן למעבד כב"ש בבוקר בעמידה דוקא ובערב בהטיה דדרשי לה הכי מבשכבך כו' וע"ז באו ב"ה לאשמעינן דמבלכתך בדרך ידעינן דמדשרי דרך הילוכו ש"מ דאין הפירוש בשכבך כמו דמפרשי ב"ש רק לזמן שכיבה כו' אבל לענין היאך יקרא שרי הכל עומדים ויושבים ומהלכים ועוסקים במלאכה וליכא בי' כלל שום איסור מחמת האי קרא דבשכבך אבל מענין כוונה לא מיירי ב"ה כלל ולכך קמשני הגמ' התם דהא דשרי ב"ה התם עוסק במלאכה הוא בפרשה שני' ר"ל דדריש מבלכתך דמחמת בשכבך אין איסור אבל אפשר מחמת כוונה מודו ב"ה דאסור בפ' ראשונה והא דנקטו בדבריהם עוסקי' במלאכה ז איכא נ"מ בפרשה שני' דאילו לב"ש אף בפרשה שני' נמי לא דבעינן או בעמידה או בהטי' ולדידהו עכ"פ היכי דלא בעינן כוונה שרי בכל גוונא ומענין כוונה לא מיירו ב"ה כלל ויכולים לסבור דבעי כוונה אף בכל הפרשה והבן זה. ולפ"ז ליכא לשנויי הכי רק על עוסק במלאכה דלא נכתב שריותא דידי' בקרא להדיא אבל לענין הילוך אם נאמר דבדרך הילוכו לא מצי קמכוון ומדאורייתא אסור במקום דבעי כוונה א"כ ע"כ ב"ה לית להו כוונה בכל הפרשה דהא אמרינן לעיל דלב"ה ממילא משמע פשטי' דקרא דבדרך הילוכו נמי קרי וכיון דבפרשה ראשונה נמי כתיב בלכתך א"כ לדידהו הוי כאילו נכתב בפירוש בקרא דמותר לקרות דרך הילוכו גם פרשה ראשונה וא"כ ע"כ דלא בעי כוונה בכל הפרשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דא"כ יהיו דלא כב"ה ואמאי לא מקשי הגמ' הכי על ר"י מדב"ה כמו דמקשה לקמן והכא לא יתורץ בשינויא דלקמן וכדכתיבנא:
לכך נראה כשיטת התוס' דמדאורייתא ודאי הליכה לא מבטל הכוונה ושרי מדאורייתא לקרות בהליכה אף בפסוק ראשון דודאי בעי כוונה דמצי לכוון גם בדרך הליכתו רק דרבנן אסרו הליכה היכי דבעי כוונה ולכך לא מקשה הכי אדר"י מדב"ה דב"ה דינא דאוריי' אתי לאשמועינן ואינהו מיירי מדרבנן תדע דהא לרוב הפוסקים גם תפלה שרי בדרך הליכתו ותפלה ודאי דבעי כוונה אלא ע"כ דמדאוריי' מצי לכוון גם בדרך הילוכו ובהולך בדרך אוקמה אדאוריי' בתפלת י"ח שהיא ארוכה ויקשה עליו ביטול הדרך ויתבלבל טפי אבל לענין ק"ש ותפלת הביננו שהיא קצרה ולא יתבטל כ"כ בעמידתו אסרו רבנן לקרות בדרך הילוכו היכי דבעי כוונה אבל לקמן בעוסק במלאכה פשיטא לי' להגמ' דלא מצי מכוון בעוסק במלאכתו ולכך מקשה הגמ' התם בפשיטות תנן האומנין קורין כו' אלמא לא בעי כוונה והוצרך לשנויי והוא שבטלין ממלאכתן ולכך מקשה עלה מדב"ה ומשני דב"ה אתאן לפרק ב' ולע"ד לא מצאתי לפרש סוגיא דשמעתין באופן אחר כ"א כמו שכתבו התוס' והבן:
אלא דהתוס' והרי"ף נחלקו בפירושא דסוגיא דלקמן דלהתוס' הא דמשני כאן בפ"א כאן בפ"ב הוא לאו דוקא דהא לרבא לא בעי כוונה רק בפסוק א' בלבד. ולדעתי אין כוונתם לפרש בגמ' דלאו דוקא בפרק ב' אלא מפסוק ראשון ואילך קרי פרק ב' דזה אין במשמעות לשון הגמ' כלל רק כוונתם כמו שכתב הרז"ה בס' המאור דלרווחא דמלתא קאמר הא בפרק ב' לשנויי אף אליבא דהך מ"ד דס"ל דבעי כוונה בכל הפרשה וא"כ אסור לעסוק במלאכה בכל הפרשה לכך קמשני דגם לדידי' לא תקשי מדב"ה דמצינן לשנויי דהא דנקטו ב"ה בדבריהם עוסק' במלאכתן לאפוקי מדב"ש ונ"מ לענין פרק ב' וכמש"כ לעיל אבל אה"נ לרבא הוי מצי לשנויי בקצרה דב"ה קאי מפסוק ראשון ואילך ולכך לדידן דפסקינן כרבא גם מלאכה שרי מפסוק ראשון ואילך:
והרי"ף גרס לקמן א"ר יוחנן והוא שבטלים ממלאכתן כו' וא"כ הי' ניחא טפי דלכך הוצרך לשנויי הא בפרק ב' כי היכי דלא תקשה לר"י דהא ר"י סבר דכל הפרשה בעי כוונה ולפ"ז ודאי דהיינו יכולין למימר דלדידן דפסקינן כרבא אה"נ דמפסוק ראשון ואילך שרי בעוסק במלאכה אלא דאפ"ה לא ניחא לי' להרי"ף לומר הכי דכיון דרבא הוא דמשני התם כן לא ניחא למימר דאליבא דר"י קמשני הכי ולי' לא סבירא לי' אלא דאיהו נמי סבר הכי ולאו משום כוונה רק כי היכי דלא לשווי' ארעי דאסור בכל הפרשה גם אליבא דרבא והא דלא מפרש הרי"ף כולה סוגיא דהתם משום דלא לשווי' ארעי היינו משום דסוגיא דהתם מוכח דמשום כוונה איירינן כדאמר התם למימרא דלא בעי כוונה כו' וע"ז קאזלא התם כולה שקלא וטרי' דשמעתא משום כוונה ולכך קמפרש הרי"ף דאה"נ דסוגיין איירי התם משום כוונה והא דמשני התם כאן בפ"ב אליבא דר"י משנינן התם. ומ"מ גם רבא מודה בה ולא מטעם כוונה רק משום דלא לשווי' ארעי כי היכי דלא נצטרך לומר דמשני אליבא דר"י ולי' לא סבירא לי' ולכך פסק גם לדידן אסור במלאכה בכל הפרק זהו תוכן כוונת הרי"ף דוק בלשונו התם ותשכח:
נמצא כי בפירושא דשמעתא נוכל להשוות דעת הרי"ף להתוס' ואדרבא לגירסת הרי"ף הי' ניחא טפי לומר הך דמשני כאן בפ"ב הוא שלא אליבא דהלכתא כשיטת התוס' ולא היינו מצטרכים לדחוקי דלאו דוקא כמ"ש התוס' אלא דמ"מ לענין דינא לא ניחא לי' להרי"ף לומר דרבא אליבא דר"י קמשני ולי' לא ס"ל לכך פירש דגם רבא אית לי' הכי מטעמא אחרינא ומעתה אשוב לתמוה על דברי הראב"ד שהביא הרא"ש דכיון שהוכחנו דאיסור הליכה אינו אלא מדרבנן א"כ הוא שוה ממש להך דלא לשווי' ארעי וא"כ כי היכי דבלכתך בדרך מפיק מלא לשווי' ארעי והכוונה ע"כ דאי אפשר למגזר בדבר המפורש בתורה להתר ה"נ לענין כוונה נימא הכי וא"כ מאי קאמר ואזדא ר"י לטעמי' הא לטעמו דר"י נמי לא בעי עמידה כוונה בכל הפרשה משום דבלכתך בדרך קשרי הא להדיא ואם נאמר דר"י מחולק בהך מלתא עם ר' נתן הא זה לא נזכר בגמר כלל דפליגי בהכי וע' בזה וצ"ע:
שם פרקדן לא יקרא כו'. ומסיק דמיירי כי מצלי ולישנא דכי מצלי משמע מעט על צידו כי הא דאמרינן לקמן (לד:) אביי ורבא מצלי אצלוי ולכך ניחא דנקיט רב יוסף בלשון פרקדן משום דבאמת הוא פרקדן רק שהוא מעט על צדו ולפ"ז דוקא פרקדן ומעט על צדו הוא דאסור לקרות אבל שוכב על צדו ממש שרי לקרות ק"ש דאלת"ה למה נקיט כלל לישנא דפרקדן טפי הוי לי' למנקט רבותא למימר שוכב לא יקרא אלא ודאי דשוכב על צדו ממש שרי ועיין בתר"י שנסתפק בזה ומפשטי' דגמ' ודאי משמע דשרי וכדכתיבנא: