דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - היה קורא
דף יג.
תוס' ד"ה הי' קורא. בירושלמי מוכח מכאן דברכות אינם מעכבות ירצה לומר דיצא ידי חובת הק"ש אף שלא קרא הברכות אבל אפ"ה צריך לקרות אח"כ הברכות דידי ברכות לא יצא ויוצא בברכות אף שאומרם בלא ק"ש כדאמרינן לעיל לא הפסיד ברכות אף שכבר עבר זמן ק"ש ואינו ענין כלל להא דאמרינן לעיל (יב.) סדר ברכות אינם מעכבות הא ברכות גופייהו מעכב דהתם לענין לצאת ידי חובת הברכות עצמן והכא מיירי לענין לצאת ידי חובת ק"ש דבוודאי יוצא אף בלא ברכות כלל דברכות אינם מעכבות בשום דוכתא וכ"ש לגבי ק"ש דהברכות הוא ענין בפ"ע ולא שייכי כלל לק"ש כמ"ש בזה בסוגיא קמייתא דמכלתין ומעתה לק"מ מה שהקשו בתד"ה הי' קורא ע"ש וכבר קדמני בזה בס' שנ"א להגר"א ע"ש:
גמ' ש"מ מצות צריכות כוונה כו' בקורא להגיה. רש"י פי' דאינו מתכוון אף לקרות והקשו בתוס' דמ"מ הא קא קרי ע"ש מה שפירשו דאם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדינן כנקודתן וכהלכתן והוא דחוק מאוד לומר דאם כוון לאו דוקא. לכך נראה דאם כוון דוקא קתני דאמרינן במס' ר"ה (לב:) דהמתעסק ודאי לא יצא ומשנה שלימה שנינו שם (דף לג.) דמתעסק לא יצא ובתוקע לשיר אמר רבא דיצא (שם דף כח.) ואמרינן עלה אלמא קסבר רבא מצות אצ"כ וההפרש בין מתעסק לתוקע לשיר הוא כך דמתעסק אף לתקיעה בעלמא לא קמכוון רק שהי' נופת בשופר ועלתה בידו תקיעה או שהי' מתכוון לתקוע פחות משיעור תקיעה ועלתה בידו תקיעה שלימה אבל התוקע לשיר נתכוון לתקוע שיעור תקיעה רק לא לצאת ידי חובתו משום מצוה רק לשיר בעלמא ע"ש היטב בתוס' ד"ה דקא מנבח נבוחי (דף כח:) וברש"י (שם דף לג:) ומעתה בקורא להגיה שאינו מכוון לקרות התיבות כהלכתן כמ"ש התוס' אם אירע דשלא במתכוון אמר התיבות כהלכתן ודאי דלא יצא דדמי ממש למתעסק וא"כ מתניתין דידן מיירי בהכי בקורא להגיה ואמר התיבות כהלכתן ואפ"ה קתני דוקא אם כוון לבו לכך היינו לקרות התיבות כהלכתן דאז יצא מכלל מתעסק. אז יצא. אבל אם לא כוון לבו רק שנזדמן לו שאמר התיבות כהלכתן באקראי בעלמא ודאי דלא יצא אף אם מצות א"צ כוונה דזה גרע טפי דהוי כמתעסק וזהו לדעתי כוונת רש"י ולק"מ מה שהקשו בתוס' ודו"ק:
וצריך לומר דקורא להגיה גרע טפי מלא דקדק באותיותיה דהא לקמן מסקינן דיצא אף אם לא דקדק באותיותיה ודוחק לומר דהגמ' מוקי מתניתין שלא אליבא דהלכתא אלא ע"כ צ"ל דגרע דלא דקדק באותיותיה היינו שלא הפריד בין הדבקים וכדומה בדקדק התיבות כמש"כ הרמב"ם שלא יניד הנח כו' עי' בשו"ע אבל הקורא ככתיבתן כמו שקורא בעל מגיה אינה קריאה כלל:
אבל הא קשיא לכאורה מאי קאמר ש"מ מצ"כ דלמא עלמא אצ"כ ושאני הכא דכתיב על לבבך דלכל תנאי דלקמן עכ"פ צריכה כוונה בפסוק ראשון. והי' נראה לחלק בין כוונה לכוונה דכוונה דלקמן היינו שיכוון לקבל עליו עול מלכות סמים והיינו לכוון פירוש המלות. אבל הכא מיירי בכוונה שיכוון לצאת ידי חובתו ומזה לא איירי קרא דעל לבבך. אלא דלפ"ז ה"ל לשנויי הכי דמאי אם כוון לבו היינו לקבל עליו עמ"ש ומאי הוצרך לשנויי בקורא להגיה וצריך לומר דלכך לא קמשני הכי דא"כ הו"ל למתניתין לפרש דאם כוון לבו בפסוק אחד או בפרק אחד דלא רצה הגמ' לאוקמי מתניתין דלא כהלכתא כהאי תנא דבעי כוונה בכולה ולפ"ז מעיקרא לק"מ ואין אנו צריכין תו לחלק בין כוונה לכוונה כמו שחלקנו. אלא דמ"מ מצד עצמם הדברים נכונים לחלק ביניהם וכמ"ש. ולפ"ז הי' הדין דבקורא להגיה צריך לכוון לקרות בכל הק"ש וכוונה לצאת א"צ כלל אי פסקינן דמאצ"כ וכוונה בפירוש המלות להבין מה שהוא אומר אינו רק בפסוק ראשון וכרבא דפסק לקמן הלכתא כר"מ ונמצא כי ג' מיני כוונות הן לקרות ולצאת ולהבין. וכ"כ בתר"י בקצרה:
והרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש ה"א כתב וז"ל הי' קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכוון לבו בפסוק ראשון משמע דמפסוק ראשון ואילך אף בקורא להגיה יצא וא"כ אינו מפרש כמו שכתבנו. לכך נראה דלית לי' כלל הך סברא דכתבו התוס' דקורא להגיה אינו קורא התיבות כהלכתן או דלא ס"ל לחלק בין הא דקרא ולא דקדק באותיותיה דיצא וסוגיין מפרש הכי כמו שפירש בטו"א וכן הוא בס' אלפי מנשה דהקורא בתורה מסתמא מגמתו להבין מה שהוא קורא דבלא"ה למה קורא דקורא היינו לומד וכל לומד מבין מה שהוא לומד וא"כ מאי אם כוון לבו דקתני ע"כ לצאת לכך קאמר ש"מ מצ"כ וע"ז משני מאי אם כוון לקרות והיינו להבין בפירוש המלות דזה בעינן בק"ש כמו דדרשינן לקמן אבל כוונה לצאת לא בעי וע"ז מקשה לקרות הא קא קרי ומשני בקורא להגיה שאינו לומד כלל ואין מגמתו להבין מה שהוא אומר רק לדקדק בחסרות ויתירות ולכך בעינן שיתכוון לקרות היינו להבין בפירוש המלות ולכך למסקנא דמסקינן דאצ"כ רק בפסוק ראשון א"כ גם מתניתין דאם כוון לבו יתפרש בפסוק ראשון דוקא וא"ש פסקו של הרמב"ם ודו"ק. אלא שבספר א"מ הוסיף עוד דבכל הק"ש בעי כוונה זו להבין מה שהוא אומר רק שבפסוק ראשון בעי כוונה יתירה ע"ש בדבריו שנדחק לחלק ואין דבריו מוכרחים כלל ומתנמנם לקמן ע"ב הוי תיובתי' והבן וא"כ דברי הרמב"ם נכונים:
הר"י כתב לעיל בסוגיין דכסא דחמרא בשם רב האי גאון דאף דפסקינן דמצות אצ"כ מ"מ זה דוקא במצות הנעשים במעשה דהמעשה הוא במקום כוונה אבל מצות שבאמירה ודאי דבעי כוונה דאמירה הוא בלב ואם אינו מכוון ה שהוא אומר אינו אומר ואינו עושה ונמצא שלא עשה כלום ולכאורה סוגיא דידן הוי תיובתי' דא"כ מאי קאמר ש"מ מצות צ"כ ומקשו מני' לרבא במס' ר"ה דהתוקע לשיר דלמא שא"ה משום דהוי אמירה ולפי מה שפירשנו לדעת הרמב"ם ניחא דלפי מאי דסבר המקשה דבעינן כוונה לצאת דוקא ולא סגי במה שהוא מבין מה שהוא אומר שפיר הוכיח דכל המצות צריכות כוונה לצאת דבכוונה לצאת אין לחלק בין מצות התלויות באמירה לתלויות במעשה כיון דגם הכא מתכוון מה שהוא אומר ושפיר מקריא אמירה ואפ"ה בעינן כוונה לצאת א"כ גם במצות התלויות במעשה בעינן כוונה לצאת אלא דמ"מ ממתנמנם קשה לדברי רב האי דהא מתנמנם אינו מבין כלל מה שהוא אומר ואפ"ה יצא בכל הק"ש חוץ מפסוק ראשון וצריך לומר דס"ל לר"ה דהנך תנאי ואמוראי דס"ל מתנמנם יצא ס"ל מדאורייתא אינו רק פסוק ראשון בלבד וכמו דאיכא להפוסקים דס"ל הכי וצ"ע. עוד הי' נראה לחלק לדעת ר"ה דשאני ברכות דהן בעצמם בזולת הדברים אשר עליהן נעשית הברכה אינה מצוה כלל ואדרבא ברכה לבטלה עובר משום לא תכא ולכך בעינן בהו כוונה לדבר הנעשה משא"כ ק"ש דהאמירה בעצמה היא עצם המצוה וא"כ אמירה דק"ש הוא כמו מעשה דשאר מצות התלוים במעשה וא"כ אי לא בעינן כוונה לשאר מצות גם לק"ש לא בעי כוונה וזה הי' נראה נכון בסברא אלא שאין זה במשמע בלשונו של ר"ה כמו שהביאו בתר"י ועיין בזה:
שם ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא. הקשו בתוס' במס' סוטה אמאי לא משני דתרתי שמעת מני' כמו דאמרינן לקמן (טו.) והניחו בתימה. ולדידי אין זה קושיא כ"כ בעי לאוקמינהו לרבנן אליבא דהלכתא דלקמן פסקינן כמ"ד יצא והוא פשוט וזה למדתי מדברי הרא"ש בשמעתין עיין עליו:
תוס' ד"ה עד כאן שני פסוקים הראשונים ע"ש בדבריהם. הגם דבפירושא דקרא דבריהם נראים טפי מפירוש רש"י מ"מ כבר כתב רש"א דלקמן גבי עד על לבבך בעמידה משמע להדיא כפי' רש"י דהא עמידה בכוונה תליא מלתא כדאמר ואזדא ר"י לטעמי' והוא פשוט:
דף יג:
גמ' עד על לבבך בעמידה. עיין רש"י ומדבריו נראה דגם בעוסק במלאכה נמי רק עד לבבך צריך להפסיק ולדידן בפסוק ראשון וכ"ה דעת התוס' לקמן (טז.) ד"ה האי ע"ש אבל דעת הרי"ף דמלאכה אסור בכל פרק ראשון ויתבאר אי"ה לקמן בארוכה:
שם ע"כ צריכה כוונת הלב דברי ר"מ. טעמא דר"מ עי' בתר"י הוא דיליף משמע וכתיב הסכת ושמע כדדריש לקמן (טז.) ולולא דבריהם הי' נראה דסבר דמדאורייתא אינו רק פרק ראשון כדסבר ר' יהודה הנשיא שלא הי' קור רק פסוק ראשון. ומשמע דס"ל דמדאורייתא אינו אלא פסוק ראשון. אך מ"מ צריכין אנו לדברי תר"י דעכ"פ דבעי כוונה מנ"ל דהא איהו לא מצי למדרש מעל לבבך וע"כ צריכין אנו לומר דדריש משמע וכמו שכתבו תר"י ופשוט. אך מ"מ קשה טובא דהא לקמן (טו.) אמרינן א"ל ר"מ הרי הוא אומר על לבבך אתר כוונת הלב הן הן הדברים ואם איתא דמאי דדרשינן משמע לא קאי רק על הפסוק ראשון בלבד א"כ אמאי פליג על ראב"ע דהא איכא למימר דאה"נ דפסוק ראשון בעי כוונה משמע ועל לבבך קאי לשאר הפרשה ולקמן אי"ה נאריך בזה:
שם בפרקים מפני היראה. רש"י מפרש דמפני היראה היינו מפני הסכנה וכן יראה מדברי התוס' ד"ה באמצע דכתבו הא דאמרינן ביומא ודברת בם ולא בתפלה פי' שאין משיבין בה מפני הכבוד והיינו דמפני הסכנה ודאי דפוסק גם בתפלה שאין לך דבר עומד בפני פ"נ כו' וכן התוס' ד"ה שואל דכתבו מעיקרא דר"מ ור"י הלכה כר"י דמותר לענות מפני הכבוד אפילו באמצע וא"כ מותר לענות קדיש וקדושה כו' משמע דלר"מ דאינו רשאי רק מפני היראה אין לענות קדיש וקדושה וכן הרמב"ם מפרש כן אבל הרא"ש פירש דמפני היראה אביו או רבו דכתיב בהו מורא והסכים ע"י הגר"א בשנ"א מדקדוק לשון הברייתא דמייתי לקמן ופגע בו רבו או גדול ממנו דרבו היינו יראה וגדול ממנו היינו כבוד [ולפ"ז צריך לומר דגדול ממנו לאו היינו בתורה או דגדול ממנו בתורה אפ"ה אין לו דין רבו כיון שלא למד ממנו] והוא נכון ולפ"ז אפי' לר"מ מותר לענות קדושה דלא גרע מפני היראה ועיין:
תוס' ד"ה שואל וא"כ מותר לענות כו' אבל באמצע י"ח אסור דמשמע לקמן כו'. כוונתם מבוארת דבברכות ק"ש ודאי דיכול לענות אמן דאין לך מפני הכבוד גדול מזה ומ"מ הוצרכו לראי' גבי תפלה אף דזה פשוט דאין מפסיקין בה מפני הכבוד כמ"ש התוס' לעיל ודברת בם ולא בתפלה ומשנה שלימה שנינו לקמן בפ' אין עומדין אפי' המלך כו' לא יפסיק מ"מ הוצרכו לראי' דלא נימא דזה עדיף מפני הכבוד דזה הוא כבוד שמים ועדיף מכבוד ב"ו ולענין ברכות וק"ש הביאו במכ"ש דאם מפני כבוד ב"ו פוסק מפני כבוד שמים לכ"ש אבל לגבי תפלה ה"א דמ"מ מפני כבוד שמים פוסק לכך הביאו ראי' דמשמע לקמן דבין גאולה לתפלה אינו פוסק וכ"ש בתפלה עצמה. והנה מאי דכתבו דמשמע לקמן כו' לא ידענא היכא רמיזא ועי' בהגהות שעל הגליון שנדחקו בזה ואף אם נמצא איזה משמעות באיזה מקום דאסור לענות בין גאולה לתפלה מ"מ הך כ"ש שכתבו לאו ק"ו מעליא הוא דאפשר דבין גלת"פ חמיר טפי כדאשכחן בין ויאמר לאמת ויציב דחמיר מאמצע הפרק לדעת כמה מהפוסקים ועיקר דבריהם תמוהים דמאי הוצרכו לראי' הלא בהדיא אמרינן לקמן (כא:) ודכ"ע מיהת מפסק לא פסיק והוא תימה גדול ועיין וא"כ לענין תפלה ודאי דאינו פוסק ובברכות ק"ש דהסכימו התוס' דפוסק עיין ברא"ש ובתר"י שהביאו עוד דעת מקצת מהפוסקים דאינו פוסק ומ"מ לדינא הסכימו כהתוס' דפוסק:
לעיל עד על לבבך בעמידה. הרי"ף והרמב"ם וכן התוס' פסקו דלא כר' נתן דמצריך עמידה עד על לבבך רק דסגי בפסוק ראשון משום דר"נ ס"ל כהך תנאי דבעי כוונה עד ע"ל אבל לדידן דפסקינן כרבא דא"צ כוונה רק בפסוק ראשון ה"נ לא בעי עמידה רק בפסוק ראשון והרא"ש הביא עוד שיטה אחרת להראב"ד וכן הוא דעת בה"ג דאף לדידן בעי עמידה עד על לבבך משום דעמידה לאו בכוונה תליא מלתא אלא בלא לשווי' ארעי תליא מלתא ודמיא לעוסק במלאכה דאסור לדעת הרי"ף בכל הפרק ראשון ומן הדין הי' לאסור בהילוך ג"כ בכל הפרשה רק משום דכתיב בתר ע"ל ובלכתך בדרך דקורא כדרכו בהילוכו משו"ה לא בעי עמידה רק עד ע"ל. ולא זכיתי להבין דבריהם דא"כ מאי קאמר בגמ' ואזדא ר"י לטעמי' כיון דעמידה לא תליא כלל בכוונה אלא ש"מ דבכוונה דוקא תליא מלתא. תו קשה דאי איתא דהילוך אית בי' משום דלא לשווי' ארעי א"כ לתסר בכל הפרשה ומה שכ' משום דכתיב ובלכתך בדרך א"כ כיון דהתורה קשרי בהילוך א"כ גם עוסק במלאכה נמי לשתרי. לכך נראה דהעיקר כמ"ש התוס' דהך דבעי עמידה למר עד ע"ל ולמר בכל הפרק כל היכא דבעי כוונה אינו מדאורייתא דלא יוכל לכוון במהלך רק דמדאורייתא גם מהלך יוכל לכוון אלא דמדרבנן הוא לעמוד במקום דבעי כוונה ולכך לא קפריך הכי אדר"י דבעי עמידה בכל הפרק מדב"ה דאמרו מהלכין וקורין דב"ה דינא דאורייתא קאמרו:
שם עד על לבבך בעמידה. פירש רש"י אפי' לב"ה דאמרי עוסקין במלאכתן וקורין מודים הם שצריך לעמוד במק"א עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כונה. מדבריו נראה דהך מ"ד דסבר עד על לבבך הוא דמצי לאוקמי דבריו אליבא דב"ה אבל ר"י דסבר כל הפרשה לא מצי לאוקמי דבריו כב"ה דהא איהו בעי כוונה בכל הפרשה ומהלך אינו יכול לכוון וב"ה הא קדרשי מבלכתך בדרך דשרי לקרות מהלך וא"כ ע"כ דגם פרשה ראשונה שרי מהלך דהא גם בפרשה ראשונה כתיב בלכתך בדרך וא"כ ע"כ דלא בעי כוונה בכל הפרשה וקשה טובא דא"כ יהיו הני תנאי דבעי כוונה בכל הפרשה דלא כב"ה ותו דא"כ איך פסק ר"י הלכתא כוותייה הא בודאי אצטריך לן למפסק כב"ה ואין לומר דאינהו מוקמי לב"ה דאמר מהלכין וקורין בפ' ב' כדאמר לקמן (טז.) ל"ק הא בפ"א הא בפ"ב זה אינו דע"כ צריך להבין דא"כ אמאי לא מקשי הגמ' גם הכא אדר"י מדב"ה ולשנויי כמו דמשני לקמן ועוד צריך להבין הך דמשני לקמן דמוקי לדב"ה בפ' ב' (לפרש"י שם וכן לפי' הרי"ף וכמו שיתבאר אי"ה) דהא ב"ה מבלכתך בדרך קדרשי ובלכתך בדרך כתיב גם בפרשה ראשונה וא"כ איך מצי הגמ' לאוקמי לב"ה על פרשה שניה וע"כ צריך לומר דהכי פירושא דשמעתא התם דבאמת בקרא דבלכתך בדרך לא כתיב בהדיא דעוסק במלאכה נמי שרי דהא עיקר קרא דבלכתך בדרך איצטריך פרט לעוסק במצוה כו' אלא דב"ה קאמרי דממילא שמעת מינה דמצי לקרות דרך הילוכו וא"כ לא ידעינן מהך קרא רק הילוך דשרי וא"כ מנ"ל לב"ה לרבות גם עוסק במלאכה אלא צריך לומר דעיקר מאי דבעי ב"ה לאשמעינן הוא דלא בעינן למעבד כב"ש בבוקר בעמידה דוקא ובערב בהטיה דדרשי לה הכי מבשכבך כו' וע"ז באו ב"ה לאשמעינן דמבלכתך בדרך ידעינן דמדשרי דרך הילוכו ש"מ דאין הפירוש בשכבך כמו דמפרשי ב"ש רק לזמן שכיבה כו' אבל לענין היאך יקרא שרי הכל עומדים ויושבים ומהלכים ועוסקים במלאכה וליכא בי' כלל שום איסור מחמת האי קרא דבשכבך אבל מענין כוונה לא מיירי ב"ה כלל ולכך קמשני הגמ' התם דהא דשרי ב"ה התם עוסק במלאכה הוא בפרשה שני' ר"ל דדריש מבלכתך דמחמת בשכבך אין איסור אבל אפשר מחמת כוונה מודו ב"ה דאסור בפ' ראשונה והא דנקטו בדבריהם עוסקי' במלאכה ז איכא נ"מ בפרשה שני' דאילו לב"ש אף בפרשה שני' נמי לא דבעינן או בעמידה או בהטי' ולדידהו עכ"פ היכי דלא בעינן כוונה שרי בכל גוונא ומענין כוונה לא מיירו ב"ה כלל ויכולים לסבור דבעי כוונה אף בכל הפרשה והבן זה. ולפ"ז ליכא לשנויי הכי רק על עוסק במלאכה דלא נכתב שריותא דידי' בקרא להדיא אבל לענין הילוך אם נאמר דבדרך הילוכו לא מצי קמכוון ומדאורייתא אסור במקום דבעי כוונה א"כ ע"כ ב"ה לית להו כוונה בכל הפרשה דהא אמרינן לעיל דלב"ה ממילא משמע פשטי' דקרא דבדרך הילוכו נמי קרי וכיון דבפרשה ראשונה נמי כתיב בלכתך א"כ לדידהו הוי כאילו נכתב בפירוש בקרא דמותר לקרות דרך הילוכו גם פרשה ראשונה וא"כ ע"כ דלא בעי כוונה בכל הפרשה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דא"כ יהיו דלא כב"ה ואמאי לא מקשי הגמ' הכי על ר"י מדב"ה כמו דמקשה לקמן והכא לא יתורץ בשינויא דלקמן וכדכתיבנא:
לכך נראה כשיטת התוס' דמדאורייתא ודאי הליכה לא מבטל הכוונה ושרי מדאורייתא לקרות בהליכה אף בפסוק ראשון דודאי בעי כוונה דמצי לכוון גם בדרך הליכתו רק דרבנן אסרו הליכה היכי דבעי כוונה ולכך לא מקשה הכי אדר"י מדב"ה דב"ה דינא דאוריי' אתי לאשמועינן ואינהו מיירי מדרבנן תדע דהא לרוב הפוסקים גם תפלה שרי בדרך הליכתו ותפלה ודאי דבעי כוונה אלא ע"כ דמדאוריי' מצי לכוון גם בדרך הילוכו ובהולך בדרך אוקמה אדאוריי' בתפלת י"ח שהיא ארוכה ויקשה עליו ביטול הדרך ויתבלבל טפי אבל לענין ק"ש ותפלת הביננו שהיא קצרה ולא יתבטל כ"כ בעמידתו אסרו רבנן לקרות בדרך הילוכו היכי דבעי כוונה אבל לקמן בעוסק במלאכה פשיטא לי' להגמ' דלא מצי מכוון בעוסק במלאכתו ולכך מקשה הגמ' התם בפשיטות תנן האומנין קורין כו' אלמא לא בעי כוונה והוצרך לשנויי והוא שבטלין ממלאכתן ולכך מקשה עלה מדב"ה ומשני דב"ה אתאן לפרק ב' ולע"ד לא מצאתי לפרש סוגיא דשמעתין באופן אחר כ"א כמו שכתבו התוס' והבן:
אלא דהתוס' והרי"ף נחלקו בפירושא דסוגיא דלקמן דלהתוס' הא דמשני כאן בפ"א כאן בפ"ב הוא לאו דוקא דהא לרבא לא בעי כוונה רק בפסוק א' בלבד. ולדעתי אין כוונתם לפרש בגמ' דלאו דוקא בפרק ב' אלא מפסוק ראשון ואילך קרי פרק ב' דזה אין במשמעות לשון הגמ' כלל רק כוונתם כמו שכתב הרז"ה בס' המאור דלרווחא דמלתא קאמר הא בפרק ב' לשנויי אף אליבא דהך מ"ד דס"ל דבעי כוונה בכל הפרשה וא"כ אסור לעסוק במלאכה בכל הפרשה לכך קמשני דגם לדידי' לא תקשי מדב"ה דמצינן לשנויי דהא דנקטו ב"ה בדבריהם עוסק' במלאכתן לאפוקי מדב"ש ונ"מ לענין פרק ב' וכמש"כ לעיל אבל אה"נ לרבא הוי מצי לשנויי בקצרה דב"ה קאי מפסוק ראשון ואילך ולכך לדידן דפסקינן כרבא גם מלאכה שרי מפסוק ראשון ואילך:
והרי"ף גרס לקמן א"ר יוחנן והוא שבטלים ממלאכתן כו' וא"כ הי' ניחא טפי דלכך הוצרך לשנויי הא בפרק ב' כי היכי דלא תקשה לר"י דהא ר"י סבר דכל הפרשה בעי כוונה ולפ"ז ודאי דהיינו יכולין למימר דלדידן דפסקינן כרבא אה"נ דמפסוק ראשון ואילך שרי בעוסק במלאכה אלא דאפ"ה לא ניחא לי' להרי"ף לומר הכי דכיון דרבא הוא דמשני התם כן לא ניחא למימר דאליבא דר"י קמשני הכי ולי' לא סבירא לי' אלא דאיהו נמי סבר הכי ולאו משום כוונה רק כי היכי דלא לשווי' ארעי דאסור בכל הפרשה גם אליבא דרבא והא דלא מפרש הרי"ף כולה סוגיא דהתם משום דלא לשווי' ארעי היינו משום דסוגיא דהתם מוכח דמשום כוונה איירינן כדאמר התם למימרא דלא בעי כוונה כו' וע"ז קאזלא התם כולה שקלא וטרי' דשמעתא משום כוונה ולכך קמפרש הרי"ף דאה"נ דסוגיין איירי התם משום כוונה והא דמשני התם כאן בפ"ב אליבא דר"י משנינן התם. ומ"מ גם רבא מודה בה ולא מטעם כוונה רק משום דלא לשווי' ארעי כי היכי דלא נצטרך לומר דמשני אליבא דר"י ולי' לא סבירא לי' ולכך פסק גם לדידן אסור במלאכה בכל הפרק זהו תוכן כוונת הרי"ף דוק בלשונו התם ותשכח:
נמצא כי בפירושא דשמעתא נוכל להשוות דעת הרי"ף להתוס' ואדרבא לגירסת הרי"ף הי' ניחא טפי לומר הך דמשני כאן בפ"ב הוא שלא אליבא דהלכתא כשיטת התוס' ולא היינו מצטרכים לדחוקי דלאו דוקא כמ"ש התוס' אלא דמ"מ לענין דינא לא ניחא לי' להרי"ף לומר דרבא אליבא דר"י קמשני ולי' לא ס"ל לכך פירש דגם רבא אית לי' הכי מטעמא אחרינא ומעתה אשוב לתמוה על דברי הראב"ד שהביא הרא"ש דכיון שהוכחנו דאיסור הליכה אינו אלא מדרבנן א"כ הוא שוה ממש להך דלא לשווי' ארעי וא"כ כי היכי דבלכתך בדרך מפיק מלא לשווי' ארעי והכוונה ע"כ דאי אפשר למגזר בדבר המפורש בתורה להתר ה"נ לענין כוונה נימא הכי וא"כ מאי קאמר ואזדא ר"י לטעמי' הא לטעמו דר"י נמי לא בעי עמידה כוונה בכל הפרשה משום דבלכתך בדרך קשרי הא להדיא ואם נאמר דר"י מחולק בהך מלתא עם ר' נתן הא זה לא נזכר בגמר כלל דפליגי בהכי וע' בזה וצ"ע:
שם פרקדן לא יקרא כו'. ומסיק דמיירי כי מצלי ולישנא דכי מצלי משמע מעט על צידו כי הא דאמרינן לקמן (לד:) אביי ורבא מצלי אצלוי ולכך ניחא דנקיט רב יוסף בלשון פרקדן משום דבאמת הוא פרקדן רק שהוא מעט על צדו ולפ"ז דוקא פרקדן ומעט על צדו הוא דאסור לקרות אבל שוכב על צדו ממש שרי לקרות ק"ש דאלת"ה למה נקיט כלל לישנא דפרקדן טפי הוי לי' למנקט רבותא למימר שוכב לא יקרא אלא ודאי דשוכב על צדו ממש שרי ועיין בתר"י שנסתפק בזה ומפשטי' דגמ' ודאי משמע דשרי וכדכתיבנא:
דף יד.
גמ' ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. מפשטי' דגמ' הכי נראה דהכל מיירי במפני הכבוד והא דקאמר פוסק ואין בכך כלום היינו שאין אנו חוששין משום פרסומי ניסא שלא להפסיק בהן כלל וכסברת האיבעיין ע"ז קאמר ואין בכך כלום אבל ודאי דאינו מפסיק בהם רק מפני הכבוד תדע דהא אפילו בימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אמרינן דרבינא לא אפסיק לרב בר שבא משום דלא חשיב עלה ומשמע דלא חשיב לי' מפני הכבוד וכ"כ בתר"י:
ומדברי הרמב"ם נראה דמפרש ואין בכך כלום כלומר שרשאי להפסיק בהן טפי מק"ש ע"ש בדבריו בפ"ג מה' חנוכה ובמ"ש שם הכ"מ ולפ"ז צריך לומר דרב בר שבא לא חשיב עלה דרבינא כלל ואפילו בלא הלל לא היו חש לשאול בשלומו וזה דחוק מאוד דהא לקמן (יט:) קאמר עליו דרב בר שבא גברא רבה אמר מלתא לא תחיכו עלי' ואיך נאמר דרבינא לא יחוש כלל לשאול בשלומו ולא יהא אלא אינש בעלמא הא מצוה להקדים שלום לכל אדם:
ולענין ברכה דהלל דר"ח וימים דפסח חוץ מב' ימים הראשונים רבו הדעות דעת הרי"ף דיחיד הקורא בר"ח אינו מברך אבל צבור משמע מדבריו דמברכין אף בר"ח. וצ"ל דנפקא לי' הא מדתניא יחיד לא יתחיל כו' וקמפרש לה דהכי קאמר לא יתחיל בברכה דבלא ברכה מאי איכפת לן באמירתו כמ"ש תר"י ולפ"ז מצינן לפרושי ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל כפשוטי' דהיינו הכ"א יום גם היחיד גומר ההלל בברכה כדינו. וימי ר"ח קרי שאין היחיד גומר בהן את ההלל וגומר הוי פירושו קורא. ושיטת הרמב"ם דגם צבור אין מברכין בר"ח ושיטת ר"ת הביאו התוס' והרא"ש דמברכין על הלל של ר"ח אפי' יחיד ודעת הרמב"ן לחלק בין ר"ח ובין ימי הפסח דבר"ח אין מברכין וראיותיהם כתובות באורך בר"ן במס' שבת ובתר"י דכאן ולא הספיק בידי העת לעיין בהם כראוי ואי"ה לעת אחר נאריך בזה:
דף יד:
גמ' רב משי ידיה. עיין תד"ה ומנח תפילין שכתבו מהכא משמע שמותר להניח תפילין בין גאולה לתפלה וכן מצינו בר"י ב"י כו' מדברי התוס' דהכא משמע שבין גאולה לתפלה קיל אפי' מאמצע הפרק דאל"כ ל"ל לרב להניח תפלין בין גאולה לתפלה היה לו להניח באמת ויציב קודם שירה חדשה כמו שעשה ר"ת שהיה ממתין בעושה פלא כדי לענות קדיש וקדושה כמ"ש התוס' (יג:) ד"ה שואל ועוד דאפילו מבין פרק לפרק הוא קיל דהא בה"א דאמרינן רב דעביד כריב"ק דקבלת עמ"ש קדים א"כ אמאי לא הניח בין פרשה א' לפרשה ב' דהוי בין הפרקים ואחר קבלת עמ"ש אלא ודאי דבין גאולה לתפלה קיל טפי אפי' מבין הפרקים והיינו משום דבין הפרקים שנינו במתני' דאסור להפסיק רק מפני הכבוד הוא דהתירו ובגלת"פ לא תני במתני' רק ר"י הוא דאמר לה ולא בלשון איסור רק איזהו בן עוה"ב וכן קהלא קדישא אמרו רק כל הסומך גלת"פ אינו ניזוק ולא קאמרי בלשון איסור כלל והוא סותר לדברי התוס' דלעיל שכתבו דבין גלת"פ חמור טפי אפי' מאמצע הפרק ובאמת דברי התוס' דהתם בלא"ה תמוהים כמ"ש לעיל דאין שום ראי' על בגלת"פ וגם אין צריך לראי' על תפלה עצמה אך לענין עיקר הדין דבגלת"פ נראה מסוגיא דידן דקיל טפי אפי' מבין הפרקים דודאי משמעות הלשון דרב קרא ק"ש שקרא כל הק"ש ולא הניח בין פרק לפרק ואם כן בה"א דסבר כריב"ק אמאי לא הניח תיכף אחר פרק ראשון אלא ודאי משום הפסקה וא"כ אי היה חושש משום הפסקה בין פרק לפרק כ"ש דבאמצע הפרק של אמת ויציב לא הניח וע"כ דהניח בגלת"פ וא"כ כיון דהסכימו התוס' שמותר לענות קדיש וקדושה אפילו באמצע הפרק כ"ש שמותר לענות בין גלת"פ ואפשר דאפילו עניית אמן בעלמא מותר דהא הנחת תפילין לא הוי מפני הכבוד דא"כ ה"ל להניח בין פרק לפרק דמותר אפי' לשאול ואפ"ה ה"א דשרי בגלת"פ ועי' בזה באבן העוזר באריכות ומ"ש נראה נכון:
שם רש"י ד"ה ומתני פרקין אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשי'. עיין ברש"א וביתר המפרשים שנדחקו מאד בדברי רש"י למה לא פי' כפשוטו דהקושיא הוא ממנח תפילין ומה שכ' רש"א דרש"י הוכרח לזה דא"כ מאי קאמר וכ"ת בדלא מטי זמן ק"ש דאי לא מטי זק"ש לא מטי גם זמן תפילין באמת בכוונת רש"י הי' נראה נכון דאף דאמרי' לעיל לק"ש כוותיקין ולתפילין כאחרים מ"מ הא כבר כתבו התוס' והרא"ש לעיל דהא דאמר לק"ש כותיקין אינו אלא למצוה מן המובחר אבל גם הם מודו דעיקר זמנה מן הדין כאחרים וא"כ בה"א דס"ד למימר דאסור להקדים אפי' עשי' לקריאה ודאי דמשעה שמתחיל עיקר זמנה אסור להקדים לה שום דבר ואף אם רוצה להיות מן המהדרין כוותיקין מ"מ בשביל זה אין לו להקדים לה תפילין כיון דמן הדין כבר הגיע זמנה ואסור להקדים שום מצוה אחרת קודם עמ"ש וא"כ דבריו נכונים בכוונת רש"י אך מ"מ דברי הגמ' גופי' יהי' דוחק לפ"ז מאד דסוף סוף מאי סלקא אדעתא דהגמ' למימר וכ"ת כו' כיון דקושית ותו מי סבר לה כריב"ק מצי קאי גם מתפלין א"כ מאי קאמר וכ"ת כו' כיון דעל תפלין לא נוכל לשנויי כן ומאי דמסיים רש"א דזהו באמת כוונת הגמ' להקשות מ"מ קשיא כו' היינו מתפלין זה אין במשמעות לשון הגמ' כלל רק משמע דחוזר לקושייתו ראשונה אימר דאמר ריב"ק כו' ועוד לישנא דחו מי סבר לה כריב"ק הוא דחוק מאוד לכך נראה נכון כמו שראיתי בהגהות הגר"א שמגיה ברש"י קריאה במקום עשי' וא"כ כוונת הגמ' להקשות דאפי' בקריאה גופי' נמי הא לא סבר כריב"ק דמתני' פרקין היינו קריאה ובזה ניחא טובא לישנא דותו מי סבר כריב"ק ולפ"ז כיון דמדמה בגמ' לימוד לקריאה א"כ באמת הי' נראה דאסור ללמוד קודם ק"ש דמהכ"ת לומר דרב יפלוג בזה אריב"ק כיון דמצינן לאוקמי כריב"ק ובדלא מטי זמני' וזהו כוונת רש"י לעיל ד"ה תניא אבא בנימן שכ' שם רש"י שגם ללמוד אסור ועיין במ"ש לעיל:
דף טו.
גמ' וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר. כן הוא גירסת רש"י ומפרש טעמא משום דתפלה זמנה כל היום וכוונתו הוא דאף לאחר ד' שעות לר"י או אחר חצות לרבנן מ"מ שכר תפלה יהבי לי' רק שכר תפלה בזמנה לא יהבי לי' אבל שכר תפלה אית לי' עכ"פ ובק"ש אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא דתורה משמע דאין לו שכר ק"ש כלל והב"י בסי' צ"ב) בשם הרשב"א כ' עוד טעם. ונראה להסביר כוונתו דהך נטילת ידים ודאי דאינו מדאורייתא רק תקנת חכמים בעלמא ובק"ש כיון דזמנה הוא ג"כ מדאורייתא כדדרשינן לה מבשבכך ובקומך א"כ לית לן לעבור על זמנה דמדאורייתא בשביל הנטילה ואף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כמו שהאריך בזה בתר"י בסוגיא קמייתא דמכלתין מ"מ הנ"מ בדבר שיש בו גדר וסייג לתורה אבל הכא נט"י מלתא אחריתא היא ואין בה סייג כלל רק היא תקנה בפ"ע ותו דגם התקנה לא היתה לנטילה דוקא אי לא משכח מיא בכל מילי דמנקי סגי ולכך ודאי לית לן למיהדר אמיא דלמא בין כך ובין כך יעבור זמן ק"ש אבל תפלה דאינה רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכעין סברא זו איתא לקמן בתוס' ד"ה א"ר יוסי ע"ש וכמו שיתבאר לקמן. ולפי"ז הך עד כמה דאמר לקמן קאי אתפלה אבל לק"ש לא בעי כלל למהדר וכן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם ולכך בה' ק"ש פסק הרמב"ם דלא בעי למהדר כלל אמיא אבל בה' תפלה פסק דבעי למהדר ד' מילין ולפ"ז הא דרב חסדא לייט כו' בעידן צלותא פירושו לק"ש והוא דחוק קצת דלישנא דצלותא משמע טפי דקאי אתפלה ואפשר לומר דבשחרית כיון דקורא ק"ש בלא נטילה ואח"כ בעי למסמך גאולה לתפלה ממילא דגם מתפלל בלא נטילה והא דאמרינן דעד כמה בעי למהדר לתפלה עד פרסה כו' היינו בתפלת המנחה או מוספין דאין שם ק"ש קודמת להם ולפ"ז הי' ניחא קצת לישנא דצלותא דנקיט ר"ח משום דבשחרית גם תפלה יתפלל בלא נט"י אבל הרמב"ם לא כתב שום חילוק בזה ומדבריו נראה דגם בשחרית אף שקורא בלא נט"י מ"מ אינו מתפלל תיכף אם אפשר לי' להשיג מים בכדי הילוך פרסה ולא איכפת לן כ"כ בסמיכת גלת"פ וכמ"ש לעיל דסמיכת גלת"פ לא נאמר בו איסור הפסקה כלל רק כל הסומך אינו ניזוק או איזהו בן עוה"ב ומשמע דאינו רק מצוה בעלמא לכתחלה ומשום צורך כל דהוא מצינן לבטלה או י"ל דבאמת לא יקרא בלא נטילה רק ק"ש לחוד בלא ברכות דהא ברכות ק"ש זמן תפלה להם כדאמרינן לעיל הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ברכות ודעת הרמב"ם שם דזמנם כל היום. (ודלא כהרא"ש שכ' עד ד' שעות דוקא ע"ש ברמב"ם וברא"ש) וא"כ בברכות יכול להמתין כמו בתפלה וא"כ יקרא אח"כ הק"ש כקורא בתורה עם הברכות ויסמוך גלת"פ. ולפ"ז צריך לומר דבעידן צלותא דאמר ר"ח קאי רק אק"ש דלק"ש קרי צלותא והוא דחוק קצת כמ"ש לעיל:
אבל התוס' והרא"ש וכן בתר"י לא ניחא להו בהך גי' דכנ"מ לק"ש ולא גרסי לה כלל ובין לק"ש ובין לתפלה לא בעי למהדר אמיא כפשטי' דלישנא דר"ת דצלותא תפלה משמע והנה אף כי מה שהקשו על גירסת רש"י והרי"ף כבר נתיישב לעיל בדברינו דודאי איכא לפלוגי טובא בין ק"ש לתפלה כמ"ש מ"מ לישנא דצלותא ודאי משמע כוותייהו דהתוס' והרא"ש ומשמע מדברי הרא"ש דלא גריס כלל להך עד כמה שהרי לא הביא כלל הך דעד כמה וזה קשה מאד למחוק הגירסא כ"כ ומדברי תר"י נראה דהכי גרסינן לה וה"מ בעידן ק"ש אבל שלא בעידן ק"ש חוזר ועד כמה כו' נמצא דעד כמה קאי בלא הגיע זמן ק"ש צריך לחזור עד פרסה וכן בתפלה ובהגיע א"צ לחזור כלל לא לק"ש ולא לתפלה. והי' נראה לומר דאף הרי"ף והרמב"ם נמי לא קאמרי שצריך לחזור לתפלה אלא היכא דלא יעבור הזמן אבל אם בין כך יעבור הזמן ודאי דא"צ אלא מנקה ידיו בעפר ומתפלל דאטו מי גרע זמן תפלה מהיכי דהמים הוא ביותר מפרסה דפסק הרמב"ם להדיא דמתפלל בלא נטילה וא"כ מאי סברא הוא כלל דהיכי דהמים הוא בפחות בפרסה שילך אל המים אף שיעבור זמן התפלה דמאי תועלת בזה דהמים הוא בקרוב כיון דיעבור זמן התפלה ולמה יגרע זה מאם היו המים ברחוק מפרסה אלא דמדברי הטור בסי' רל"ג משמע דלהרי"ף והרמב"ם אף אם יעבור זמן תפלה נמי לא יתפלל כיון דמצי לאשלומי אח"כ ולהתפלל שתים בתפלה הסמוכה או מיד וכמו שיתבאר אי"ה לקמן אבל לע"ד הי' נראה דאין זה במשמעות דבריהם כלל רק דהם מיירי היכי דלא יעבור הזמן ואפ"ה בק"ש אין צריך לחזור דלמא בין כך ובין כך יעבור הזמן אף דלעת עתה משער כלא יעבור הזמן מ"מ חיישינן טפי דלמא יעבור הזמן שיתעכב בדרך או איזה סבה אחרת ובק"ש דהיא דאורייתא חיישינן לזה אבל בתפלה לא חיישי' כ"כ אבל אם ודאי יעבור הזמן אף בתפלה לא בעי לאהדורי:
ולפ"ז הי' נראה לומר דאין כאן פלוגתא כ"כ בין התוס' והרא"ש ובין הרי"ף ורמב"ם דהרא"ש הבין בדברי הרי"ף דאף דיעבור הזמן אפ"ה בעי לאהדורי אמיא ולכך השיג עליו דחכמים עשו חיזוק כו' אבל בלא יעבור הזמן גם איהו מודה דבעי לאהדורי ולפ"ז הי' ניחא גירסת עד כמה גם להרא"ש (אלא שקשה למה לא הביאה בפסקיו) ולפי ה שפירשתי גם הרי"ף נמי לא קאמר רק בדאיכא שהות ונמצא דבתפלה ליכא פלוגתא כלל רק בק"ש יהי' פלוגתא להיפך דלהרי"ף לא בעי אהדורי לק"ש גם בדאיכא שהות ולהתוס' והרא"ש בדאיכא שהות גם בק"ש בעי אהדורי ויתיישבו בזה קצת דברי הטור ומ"מ דבריו אינם מבוררין כל הצורך ופסקי הש"ע סותרים זה את זה מסי' צ"ב לסי' רל"ג עי"ש ולענין הלכה העיקר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ורש"י וכן כ' בב"י ולא ידעתי מדוע ערבב הדברים בש"ע וצ"ע ובב"י הבין דעת הרי"ף כמו שהבינו הטור והרא"ש ועדיין צ"ע בזה:
שם אבל ברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מלתא. עי' תוס' ד"ה אי ר"י דנראה מדבריהם דלא משמע לי' להגמרא לחלק כלל בין דאורייתא לדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולכך מדמה ברכה דתרומה ומגילה לק"ש והא דמשני אבל ברכה דרבנן אין כוונתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק משום דלאו בברכה תליא מלתא ולא יהא אלא לא בירך כלל מ"מ תרומתו תרומה דברכות אינם מעכבות אבל ידי ברכה ודאי לא יצא בלא השמיע משום דכל דתיקון רבנן כו' ולפ"ז מקשה הגמ' שפיר מבהמ"ז אף דבבהמ"ז לא כתיב בי' השמעות אזנים באורייתא וא"כ הא דבעי להשמיע לאזניו בבהמ"ז אינו רק מדרבנן מ"מ פריך שפיר כיון דהכא ליכא למימר לאו בברכה תליא מלתא דהא עיקר המצוה היא הברכה וא"כ דמיא ממש לק"ש ובין דאורייתא לדרבנן לא מפלגינן כלל וכן לקמן מדמי מגילה ג"כ לק"ש רק דהתוס' הקשו דהתינח במצות שעיקרן אינו אלא מדרבנן כמו מגילה וברכות שפיר איכא למימר דעיקר תקנת חכמים היתה שלא יהי' יוצא במגילה ובברכה בלא השמיע לאזנו כמו בק"ש אבל בהמ"ז דעיקרו דאורייתא ומדאורייתא לא בעינן בי' שישמיע לאזניו למה תקנו בי' רבנן שלא יצא כיון דמדאורייתא יצא ויש עוד לחזק קושייתם דהוי כעין ברכה לבטלה במה שיצריכוהו לברך פעם שני כיון דכבר יצא מדאורייתא אבל תירוצם דחוק מאד ועוד קשה דגם במגילה ותרומה נמי מנ"ל להגמ' הא דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ולא יצא בלא השמיע לאזניו דבשלמא אי כל מה דמדאורייתא בעינן שישמיע לאזניו דוקא שפיר איכא למימר הך סברא דכל דתיקון כו' כיון דבכל מצות דאורייתא לא יצא בלא השמיע לאזניו לזאת גם רבנן ודאי דתקנו כעין דאורייתא אבל כיון דחזינן בבהמ"ז דמדאורייתא לא בעינן השמיע לאזניו א"כ מנ"ל דרבנן תקנו במגילה וברכות כעין ק"ש דלא יצא בלא השמיע לאזניו אימא דתיקנו כעין בהמ"ז דיצא אף בלא השמיע לאזניו וצריך לומר דאה"נ אי לא הוי ידעינן שום תקנת חכמים בבהמ"ז ובברכה מסברא לא הוי ידעינן דתקנו בו רבנן שום תקנה אבל כיון דחזינן דלכתחלה מיהת לא כדקתני לא יתרום וכן בבהמ"ז לא יברך בלבו וא"כ ע"כ דתקנו בו רבנן השמעות אזנים כמו בק"ש א"כ מסתבר לי' להגמ' דבכולה מלתא תקנו כעין ק"ש ואף בדיעבד נמי לא יצא לר"י דבק"ש דיעבד לא יצא:
ורש"י פירש גבי הא דאמרינן אי ר"י דיעבד נמי לא דהא בהמ"ז דאורייתא מואכלת ושבעת כו' נראה מדבריו דאי הוי דרבנן לא הוי מקשה מידי וצריך להבין דנהי דבהמ"ז דעצמו מדאורייתא מ"מ הך דבעי ביה שישמיע לאזניו אינו מדאורייתא וא"כ ע"כ צ"ל דהגמ' לא ניחא ליה לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן וא"כ לאיזה צורך כתב רש"י דבהמ"ז דאוריית' כיון דסוף סוף אצטרכינן להך סברא דאין חילוק בין דאוריית' לדרבנן. ועוד דהא הך סברא דאין חילוק מוכרחים אנו לומר גם לקמן גבי מגילה דמדמי הש"ס לק"ש וע"כ צריך לומר דאין חילוק והא דמשנינן לעיל אבל ברכה דרבנן ע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל דעיקר כוונתו דלא בברכה תליא מלתא ומעשה התרומה הוי תרומה גם בלא ברכה כלל וא"כ דברי רש"י אינם מובנים לכאורה אך באמת נראה דברי רש"י נכונים דלרש"י לא ניחא למימר הך סברא דפשיטא לי' להגמ' דאין חילוק כ"כ עד דיהיה מקשה מחמת זה ונהי דלקמן מדמה מגילה לק"ש היינו דבעי לשנויי מתניתין דמגילה דתיקום עכ"פ כר"י ולכך מדמה דאל"כ תהיה דלא כמאן ובשינויא שפיר איכא למימר הך סברא דכל דתיקון כי היכי דלא תקשי אבל להקשות מכח זה אין סברא כלל וגם הוי קשה לי' קושיית התוס' ומה שהקשינו כמ"ש לעיל לכך היה נראה לרש"י דסוגיא רשמעתין סברה דפלוגתייהו דר' יוסי ור"י לאו בק"ש לחוד אלא בכל מצות דאורייתא דמאן דדריש שמע דק"ש להשמע לאזניך דריש נמי להסכת ושמע דמיירי לענין כל מצות דאורייתא להשמע לאזניך וא"כ לדידי' בכל מצות דאורייתא בעי נמי להשמיע לאזניו ג"כ. דאורייתא ומאן דלא דריש בק"ש לית ליה נמי בכל התורה ואף דלא יהיה כחד מהנך לישני דא"ר יוסף לקמן בסוף שמעתין הא בלא"ה כבר כתבו התוס' דסוגיא דידן הוא דלא כר' יוסף וא"כ שפיר מצינן למימר בלי שום דוחק דסוגיא דידן סברה דהסכת ושמע לענין כל מצות דאורייתא וכמו דבעי למימר לישנא קמא דר"י רק דבזה פליגי דסוגיא דידן סברה דלאו כ"ע סברי הכי כמו דאמר לישנא קמא דזה אי אפשר דהא אתותב לישנא קמא מהך דלא יברך ולכך סברה סוגיא דידן דפליגי באמת בכל התורה. ואין להקשות ע"ז כיון דכתיב הסכת ושמע דבכל התורה בעי להשמיע לאזניו א"כ למאי בעי בק"ש קרא אחרינא אטו מי גרע ק"ש מכל מצות דאורייתא זה אינו דשפיר אצטריך קרא בק"ש כי היכי דלא נדרוש מעל לבבך איפכא וכה"ג אמרינן לעיל בריש פרקין למימרא דסבר ר"י כו' אצטריך משום דכתיב שמע ע"ש ולפ"ז איכא למימר דהא דמשני אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מלתא היינו דבעי לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן והא דמסיים ולאו בברכה תליא מלתא או דהוי כעין שינויא אחרינא או דהוי סיומא דתירוצא דלעיל מ"מ עיקר שינויא דגמ' הוא לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולכך הוצרך רש"י לפרש הא דמקשה מבהמ"ז משום דהוא מדאורייתא וכיון דהוא מדאורייתא גם השמעת אזנים הוא מדאורייתא מהסכת ושמע ולפ"ז אזדא לה קושיית התוס' וגם מה שהקשינו לעיל כנלע"ד נכון בדברי רש"י ופשוט:
שם אלא מאי ר"י ודיעבד אין כו' אלא הא דתני ר"י ברי' דרשב"ז מני כו'. ואין להקשות דלמא הא דקאמר ר"י לכתחלה לא היינו במידי דאורייתא אבל בברכה דרבנן אפילו לכתחלה נמי זה אינו דלשיטת התוס' שכתבנו לעיל ודאי דלק"מ דהא לדידהו אין סברא כלל להגמ' לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואפי' לשיטת רש"י שכתבנו לעיל נמי לק"מ דהא דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן היינו לענין דיעבד דאיכא למימר דלא החמירו כ"כ רבנן בתקנתן דדיעבד נמי לא יצא אבל לענין לכתחלה ודאי דאין סברא כלל לומר דלא יצריכו אפילו לכתחלה בדרבנן דמהכ"ת לא יתקנו לכתחלה שיהי' עצהיו"ט ומכ"ש אם נאמר דהא דמצריך ר"י לכתחלה אפי' בק"ש אינו רק מדרבנן וכמו שיתבאר לקמן אי"ה א"כ ודאי היה להם לתקן זה אפי' במידי דהוא מדרבנן ופשוט:
שם ר"י אומר משום ראב"ע כו' צריך שישמיע כו' יש להבין דעת ראב"ע אמאי לא מצריך רק לכתחלה הא כיון דמקרא דריש א"כ אפי' דיעבד נמי לא כמו כל מה דדרשינן מקרא שלא יקרא למפרע או בלה"ק דודאי אפי' דיעבד נמי לא דהא לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב רק בקדשים כדאמרי' בכמה דוכתי אבל בכל התורה אין שייך כלל לומר במלתא דאורייתא דאינו רץ לכתחלה. והיה נראה לומר דבאמת ראב"ע מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא אתי לבכל לשון כו' אבל מאי דאמר ליה ר"מ הרי הוא אומר על לבבך כו' משמע דפליגי במדאורייתא ואפשר לומר דראב"ע נמי דריש על לבבך כמו ר"מ ולכך הוכרח לאוקמי שמע לכתחלה ועל לבבך לענין דיעבד וא"כ מדאורייתא בעי לכתחלה להשמיע לאזניו ולר"מ לא ניחא ליה זה וגם זה אינו מחוור כ"כ וצריך להתיישב בזה ועיין במה שאכתוב אי"ה בסמוך בדברי התוס'. ולשיטת רש"י שכתבנו לעיל שסוגיא דידן סברה כי היכי דפליגי בק"ש ה"נ פליגי בשאר מצות ע"כ צ"ל דראב"ע מדרבנן דאי ס"ד מדאורייתא ומשום על לבבך הוא דאמר א לכתחלה א"כ בשאר מצות דלא כתיב על לבבך נצטרך לומר דמודה ראב"ע דדיעבד לא יצא א"כ למסקנא דאמרי' ר' יהודה כרבי' ס"ל תקשי ברייתא דבהמ"ז מני כמו דמקשה לקמן ללישנא קמא דרב יוסף אלא ע"כ דרק מדרבנן קאמר ודו"ק:
שם תוס' ד"ה להודיעך כחו דר"י דבריהם צריכין באור דלכאורה תירוצם אינו מובן דמאי הוי טעינא טפי בר' יוסי מבר' יהודה דהא כיון דבדר' יהודה ליכא למטעי משום דכיון דלא דריש לקרא דהשמע לאזניך אפי' לכתחלה נמי אין סברא להצריכו. כמו כן אי הוי פלוגתיהו בלכתחלה נמי לא הוי טעינא בדר' יוסי והוי ידענא דמסתמא בדיעבד נמי לא יצא דאי בדיעבד יצא א"כ ע"כ דלא דריש לקרא וא"כ לכתחלה נמי לא היה צריך וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דמ"מ לפלוגי בלכתחלה ומ"מ לא נטעי בדר' יוסי כמו דהשתא ליכא למטעי בדר' יהודה. ועוד קשה בעיקר תירוצם שכתבו דאי דיעבד יצא לכתחלה נמי לא בעי ואין כאן רבותא כלל דהא חזינן דלאו הכי הוא דהא ראב"ע אית ליה לכתחלה בעי ודיעבד יצא. אך אם נאמר דהא דבעי ראב"ע לכתחלה אינו רק מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא כמ"ש לעיל יתיישב שפיר דברי התוס' בפשיטות דודאי אין לנו לחדש גזירות חכמים מלבינו וכיון דפליגי בדאורייתא בקרא דר' יהודה לא דריש לקרא דהשמע לאזניך דאי הוי דריש ודאי דהוי לא יצא אף בדיעבד דאין לחלק בקרא בין לכתחלה ודיעבד אלא ע"כ דלא דריש לקרא וכיון שכן מהכ"ת נאמר בר' יהודה דמ"מ לכתחלה בעי מדרבנן דמנ"ל לבדות גזירה דרבנן מדעתינו אבל אי הוי פליגי בלכתחלה שפיר איכא למטעי בדר' יוסי דאימא מדרבנן בעלמא בעי לכתחלה ולא קדריש לקרא כלל אבל אם נאמר דראב"ע מדאורייתא בעי לכתחלה ומוקי לקרא דהשמע לאזניך בלכתחלה ודאי דאיכא למטעי השתא בדר"י מימר דלכתחל' מודה לר' יוסי דבעי מהך דרשא עצמה דהשמע כו' רק דפליגי לענין דיעבד דר"י מוקי לה גם לענין דיעבד ור' יהודה מוקי ליה לכתחלה וכראב"ע וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה ואין כאן אפי' התחלת תירוץ. לכך נראה דהתוס' סברי באמת דראב"ע רק מדרבנן קאמר ואתי שפיר. ולפמ"ש לעיל דאפשר לאוקמי לדראב"ע מדאוריתא יש ליישב קושיית התוס' באנפי אחריני דבדר' יוסי נמי איכא כח דהתירא דחרש פטור מדאורייתא מק"ש (ומכל מצות התלויות בדבור לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דפליגי גם בכל המצות) ועיין:
שם אמר לו ר"מ הרי הוא אומר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים. ואף דר"מ לעיל לא בעי כוונה רק לפסוק ראשון וא"כ לא דריש מעל לבבך לכוונה צריך לומר דלא דריש לחומרא דיהיה בעי כוונה דוקא רק אדרבא דריש לקולא דבכוונת הלב לחודי' סגי ולא בעי שישמיע לאזניו אבל אה"נ אם לא כוון לבו להשמיע לאזניו נמי יצא ובפסוק ראשון בעי דוקא כוונה אך צ"ע דמכאן משמע דדרשא דדרשינן מחדא תיבה הכתובה בפרשה קאי לכל הפרשה ולית לן לפלוגי בהך פרשה גופיה לומר דהך דרשא לא הוי אלא עד מקום התיבה שנכתבה לדרשא דהא חזינן דראב"ע דדריש משמע שצריך השמעת אזנים בכל הפרשה וכן ר' יוסי ודאי דבכולה פרשה לא יצא בלא השמיע לאזניו ור"מ נמי א דאמר לו הרי הוא אומר על לבבך כו' בכולה פרשה לא בעי להשמיע לאזניו ולא ניחא לי' למימר דדרשא דשמע הוא על פסוק ראשון או עד על לבבך ומעל לבבך ואילך לא בעי להשמיע כו' ש"מ דאין זה סברא כלל לומר דלא יהיה קאי על כל הפרשה והנך תנאי דלעיל דסברי להו עד על לבבך בעי כוונה היינו משום דכתיב האלה למעוטי דהאלה משמע טפי לא אבל בלא מיעוטא ודאי דכל מאי דדרשינן מחדא תיבה קאי לכל הפרשה וכן ב"ה דדרשי מבלכתך בדרך דכל אדם קורא כדרכו כו' נמי ודאי בכל הפרשה קורא כדרכו ולפ"ז יש לראות מאי טעמא דר"מ דאמר לעיל דלא בעי כוונה רק בפסוק ראשון ובתר"י כתב דדריש משמע וכתיב הסכת ושמע כו' כדאמרינן לקמן ולפמ"ש זה אינו דאף אי דריש משמע ע"כ קאי לכל הפרשה כמו ר' יוסי דדריש להשמע לאזניך דקאי לכל הפרשה ור"מ גופי' אי הוי ס"ל דמאי דדרשינן משמע לא קאי רק לפסוק ראשון בלבד א"כ לא הוה מקשה מידי לרב"ע אלא ע"כ דקאי לכל הפרשה ובהכי הוי ניחא לי הא דמשני לקמן (טו.) ל"ק הא בפ' ראשון כו' דכתבו שם התוס' דלאו דוקא וכן הרי"ף כתב דאליבא דר"י קמשני כן לפי גרסתו שם אר"י כו' ולפמ"ש ניחא טפי דהא התם אברייתא דדריש משמע קיימינן ובברייתא לא דריש למיעוטא דהאלה ממילא משמע דהך ברייתא ס"ל כמ"ד דבכולה פרשה בעי כוונה ואדרבה לדברי תר"י תקשה דלא שייך כלל לשנויי התם אברייתא הא בפרק ראשון כיון דלימוד הברייתא א א רק על פסוק ראשון אלא ודאי דקאי לכל הפרשה וכדכתיבנא וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי טעמא דר"מ גם אין לומר דר"מ ס"ל דאינו מדאורייתא רק פסוק ראשון דהא הכי משמע דס"ל דכולה פרשה הוי מדאורייתא כיון דיליף מעל לבבך דלא בעי להשמיע לאזניו משמע דקרי מיהא בעי מדאורייתא ודוחק לומר דס"ל דמיעוטא דהאלה ק קדריש רק לפסוק ראשון דאין זה במשמעות לשון הדברים האלה כלל גם כל כי האי גוונא ה"ל להגמ' לפרושי. גם יש להבין דמנ"ל לר"מ הא מלתא דהך על לבבך לקולא אתי לאורויי דלא בעי להשמיע לאזניו אימא דלחומרא אתי דבעי אף כוונה דוקא בכל הפרשה ובשלמא בתנאי דלעיל ר' זוטרא ור' יאשי' דדרש נמי מעל לבבך לקולא דלא בעי קריאה לא קשה לי דאפשר דלחומרא נמי אית להו דבעי כוונה ובלא כוונה לא יצא וא"כ שפיר אית לן למימר דמשמע להו דהכל תליא בעל לבבך ובעינן כוונה דווקא ובכוונה לחוד נמי יצא אבל לר"מ דלא בעי כוונה רק בפסוק ראשון ודריש לעל לבבך רק לקולא קשה דמנ"ל הא דאימא דבעי כוונה דווקא וע"כ צריך לומר דאית לי' שום מיעוט דלא בעי כוונה רק בפסוק ראשון ולא ידענא מאי הוא וצ"ע:
ולענין הלכה פסקינן בגמ' כר' יהודה משום ראב"ע דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובדיעבד יצא אפי' בק"ש ולפ"ז כ"ש במצות דרבנן דדיעבד יצא ותימה על הרא"ש והרי"ף שהעתיקו במס' מגילה הך מתניתין דמגילה בסתם ולא הוציאו מכללם חרש דדיעבד יצא וצריך לומר כמ"ש הפר"ח בהלכות מגילה שסמכו עצמם על הך דכתבו גבי ק"ש וממילא נשמע למגילה וברמב"ם צריך למחוק חרש ואף שהוא דחוק מ"מ שבקי' להם דאינהו דחקי ומוקי אנפשי' בכדי שלא לסתור הדברים הברורים בסוגיא דשמעתין ומ"ש הב"י לחלק דבמגיל' איכא פרסומי ניסא וחמור טפי ודאי ליתא כמ"ש הפר"ח דא"כ אמאי דחיק בשמעתין לאוקמי מתניתין דמגילה לר"י בחסורא מחסרא והיינו משום דבעי לאוקמי כר"י דהלכתא כוותי' כמ"ש התוס' ולמה לא מוקים כפשוטי' אליבא דר"י ובמגילה מודה משום פרסומא ניסא אלא ודאי דליתא להך סברא ועיין:
דף טז.
גמ' קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לראש עיין בתר"י דכתב דאפילו לר"י א"ש דאמר ק"ש דרבנן וספק קרא כו' אינו חוזר וקורא אפ"ה מודה בהך דהכא כיון דכבר התחיל ע"ש בדבריו ומדבריו נראה דרוצה לאוקמי הך דשמואל אליבא דכ"ע ולא הבנתי דלע"ד נראה מכולה סוגיא דר"פ היה קורא דכולהו תנאי ס"ל דק"ש דאורייתא דדוחק לומר דכל הני קריאה דדרשי מעל לבבך או משמע דיהיו כולהו אסמכתא בעלמא דמשמע דבעיקר דרשא דוקא פליגי גם מש"כ רש"י בריש מכלתין דפרשה ראשונה לחוד מדאורייתא תא נמי אין נראה מסוגיין דהיה קורא דמכולה סוגיא דהתם משמע דשני הפרשיות מדאורייתא דהא לכ"ע נמי אצטריך מיעוטא דהאלה למעוטי פרשה שניה מכוונה וכ לר' זוטרא ורב יאשי' נמי צריכי קראי למעוטי פרשה שניה מכוונה או מקריאה משמע עכ"פ דהו מדאורייתא ואי"ה לקמן בדברי שמואל נאריך בזה וכן תניא דר' עובדי' דיליף מולמדתם לקריאה תמה משמע נמי דס"ל דפרשה שניה הוי מדאורייתא וצ"ע בזה:
שם סרכי' נקט ואתי. פירש"י דחוק וע' פי' הרשב"א בשו"ע וכן פי' הרמב"ם ולפי' רש"י צריך לומר דקאי על היה עומד בוכתבתם כו' דהוי ספק טעות וע"ז דבפרשה ויאמר בספק טעות א"צ לחזור לראש והוא דחוק:
שם לא קשיא הא בפרק ראשון כו'. ע' תוס' ועיין ברי"ף שיטה אחרת ועיין במה שכתבתי לעיל לבאר דבריהם בארוכה עיין עליו:
חתן פטור מק"ש לילה הראשונה כו'. עיין סוכה (דף כ.) דפליגי תנאי בהא מלתא דתנינן התם בברייתא ת"ר חתן וכל השושבינן כו' פטורין מהתפלה ומהתפלין וחייבין בק"ש משום ר' שילא אמרו חתן פטור והשושבינן וכל בני החופה חייבין ופירש"י דלית להו להני תנאי עוסק במצוה פטור מן המצוה תו מביא שם ברייתא תניא א"ר חנינא בן עקביא כותבי ספרים כו' פטורין מק"ש ומהתפלין ומתפלה ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה אומר העוסק במצוה כו'. והנה פשט כוונת רש"י הוא ודאי כמ"ש בעל המאור דת"ק דברייתא קמייתא ור' שילא תרווייהו לא ס"ל הא דעוסק במצוה ואפ"ה פטור מהתפלה ומהתפלין לכ"ע והיינו משום דשכיחא שכרות וקלות ראש ובק"ש פליגי דת"ק מחייב בק"ש אף לחתן עצמו משום כיון דאין מצות נ"כ רק בפסוק ראשון ויכולים ליישב דעתם שעה קטנה משו"ה חייב לקרות ור' שילא קפטר לחתן עצמו משום דטריד טובא ואפי' בפסוק ראשון נמי לא מצי מכיון ולכך פטור החתן מק"ש ג"כ אבל השושבינין דלא טרידי כ"כ ויכולים לכוון חייבים בק"ש אבל בשאר מצוות דלא בעי כוונה גם החתן מחוייב לכ"ע כיון דלית להו עוסק במצוה כו' אבל אי הוה ס"ל עוסק במצוה הוי פטור החתן לכ"ע אף לת"ק אף דמצי לכוון אפ"ה פטור משום עוסק במצוה דהא מה"ט פטור אף ממצות דלא בעו כוונה. וא"כ מה בכך דמצי לכוון בפסוק ראשון מ"מ הא לא גרע משאר מצות דלא בעי כוונה כלל ואפ"ה פטור משום עוסק במצוה אלא ע"כ דלא ס"ל כלל הא דעוסק במצוה ולפ"ז ברייתא דחנניא בן עקביא פליג על הך ברייתא דת"ק ושילא ואנן באמת אית לן למפסק כברייתא דחנניא בן עקביא משום דסתמא דמתניתין דשלוחי מצוה פטורין מהסוכה ס"ל הכי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וא"כ ודאי דחתן וכל השושבינין פטורין אף דמצי לכוון אפ"ה פטירי משום עוסק במצוה ולאו ממצות אלו לחוד הוא דפטירי רק מכל המצות אף דלא בעו כוונה הוא פטור ומחמת זה השיג הבעל המאור על הרי"ף שם שהביא לשתי הברייתות כיון דפליגי אהדדי. עוד כתב בעל המאור דאף דלא קי"ל כברייתא קמייתא מ"מ הא שפיר נוכל למילף מינה דכל שבעת ימי המשתה אף אחר שבעל דלא מקרי תו עוסק במצוה אפ"ה פטירי מתפלה ותפלין לכ"ע דהא חזינן להני תנאי דלית להו עוסק במצוה ואפ"ה קפטרי ליה מתפלה ותפלין משום שכרות וקלות ראש א"כ ה"נ לדידן בכל ז' ימי המשתה נמי דינא הכי והרמב"ן במלחמות השיב להליץ בעד הרי"ף דאיהו קמפרש דתנאי דברייתא קמייתא נמי ס"ל הא דעוסק במצוה רק דהך ברייתא עצמה מיירי בהכי שכבר בעל ולכך קמחייב ל ת"ק בק"ש משום דמעתה לאו עוסק במצוה הוא אבל קודם שבעל הוא פטור ודאי מק"ש ומכל המצות הא לא אצטריך להברייתא להשמיענו משום דמשנה שלימה שנינו חתן פטור מק"ש כו' ע"ש בדבריו ולא הבנתי דבריו דא"כ מאי טעמא דר' שילא דמפליג בין חתן לשושבינים דלאחר שבעל אין סברא כלל לפלוגי בינייהו דבכולהו אינו רק משום שכרות וקלות ראש וא"כ אמאי קפטר ליה לחתן טפי משושבינים דאי אינהו מצי מכווני גם החתן מצי לכוון כיון שכבר בעל א"כ אינו טרוד יותר מהם וצריך לומר דסברת הרמב"ן הוא דאפ"ה איכא טרדא טפי בחתן מבשושבינים אף לאחר שבעל והוא דוחק ואדרבה מצד הסברא היה אפשר לומר בהיפוך וצ"ע:
והר"ן כתב על שיטת רש"י וכי תימא אבל נמי לאו בר כוונה הוא ואפ"ה חייב כו' י"ל דאפשר דאבל נמי פטור מתפלה ומתפלין ואין זה מחוור לי מדאמרינן חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר אלמא הא לאו הכי מחייב ובתפלה נמי אית לחיובי אבל אפשר לי לדחוק על דעת רש"י ולומר דנהי דלא ס"ל להאי תנא עוסק במלוה כו' אפ"ה כיון דטריד בטרדת מצוה לא מחמרינן עליה ליתובי דעתי' אבל באבל דרשות גרידא מחמרינן ולא נהירא עכ"ל הר"ן והנה קושייתו על רש"י ודאי אלימתא ותירוצו אינו מתקבל לי כלל אפי' לדוחק דהא חזינן בכונס את הבתולה דבעינן למילף מקרא דבלכתך בדרך למפטרי מק"ש משמע דאי לאו קרא מסברא לחוד לא הוי קמפטר משום טרדא דמצוה וא"כ הני תנאי דלית להו עוסק במצוה וא"כ מסתמא לא דרשי לקרא דבלכתך בדרך א"כ מנ"ל להו למפטרי' מק"ש מסברא לחוד משום דלא מחמירינן עליה ליתובי דעתיה כיון דטריד במצוה. והר"ן עצמו כתב דנראה לו לפרש דשפיר אית ליה לת"ק עוסק במצוה פטור מהמצוה אלא דאפ"ה ס"ל דחייב בק"ש אחר שבעל כיון דלא מחסר מידי משמחה דידיה וליכא טרחא משו"ה נהי דקודם בעילה פטור אף מק"ש משום דטריד אפ"ה לאחר בעילה חייב. א"נ דחתן ובני חופה בתר נשואין ובעילה לא מקרי עוסק במצוה והאי דפטירי מסוכה משום דהוי כמצטער ע"ש בדבריו. והנה בתירוצו הראשון כ"ל להר"ן דאף לאחר בעילה מקרי עוסק במצוה ואפ"ה חייב בק"ש לת"ק כיון דמצי לקיים שתיהן ולפי"ז הוי מצי לאוקמי גם קודם בעילה אלא דלא ניחא לי' למימר דפליגי אסתמא דמתניתין דחתן פטור מק"ש ולכך מוקי להך ברייתא באחר בעילה כי היכי דתוקים מתניתין ככ"ע ובתירוצו השני סבר דלאחר בעילה לא מקרי עוסק במצוה כלל ולא הבנתי דא"כ מאי תיקן בזה טפי מלפי' רש"י דהא אותה הקושיא עצמה שהקשה על רש"י תקשי גם לדידי' ולא הועיל כלום בדבריו ועל תירוצו הראשון ג"כ קשה כמו שהקשינו לדברי הרמב"ן דמ"ט דר' שילא דפטר לחתן טפי משאר השושבינין וכמש"ל ועכ"פ גם להר"ן דברי הרי"ף מיושבים כמו דמיישב הרמב"ן:
והתוס' הבינו בפירש"י דהא דכתב רש"י דלית להו להני תנאי הא דעוסק במצוה כו' קאי על הני תנאי דאמרו משום ר' שילא אבל ת"ק דר' שילא שפיר אית ליה דעוסק במצוה פטור מהמצוה ולכך הקשו על רש"י ע"ש בדבריהם ובאמת ברכ"י שלפנינו אי אפשר לפרש כן כמו שכ' רש"א שדברי רש"י שלפנינו ליכא לפרושי רק כמו שכתב הבעל המאור רק דהתוס' היה להם נוסחא אחרת בדברי רש"י וגם אפשר דהוו גרסי בת"ק ומכל המצות כמו שביאר דבריהם ברש"א ולכך כתבו התוס' דר' שילא לא פליג רק אק"ש דחתן ע"ש בדבריהם ועכ"פ העולה מדבריהם דשפיר ם להני תנאי דחתן הוי עוסק במצוה ופטור מהמצוה וא"כ בכל המצות שבתורה ליכא פלוגתא כלל דודאי חתן פטור רק דפליגי בק"ש דלת"ק אף דפטור מכל המצות אפ"ה חייב בק" משום דמצי לכוון ור' שילא סבר דלא מצי לכוון. וגם לפי זה יתיישבו דברי הרי"ף אבל גם דבריהם לא זכיתי להבין דסברא הפוכה אני רואה דבכל המצות דלא שייך בהו כוונה כלל יהיה פטור לכו"ע ובק"ש יתחייב לת"ק משום דמצי מכוון דמה בכך דמצי מכוון אטו מי גרע משאר המנות דלא בעי כוונה ואפ"ה פטור משום עוסק במצוה ואם כן בק"ש נמי נהי דמצי מכוון מ"מ לפטר משום עוסק במצוה:
והרא"ש פי' ג"כ כהתוס' דתרווייהו ס"ל דעוסק במצוה כו' ופליגי בק"ש. וגם לדבריו יקשה כמו שהקשינו לשיטת התוס' גם מאי דמסיים הראש דר' בילא לא קאמר דשושבינין ובני חופה חייבין אלא בק"ש אבל בתפלה ותפלין מודי דפטירי ולאו משום עוסק במצוה דא"כ אפי' מק"ש נמי פטרי' אלא ודאי לא מקרי עוסקים במצוה והא דפטירי מתפלין משום קלות ראש כו' ע"ש בדבריו. גם זה לא זכיתי להבין דדבריו סותרים זא"ז דמהכא משמע דאי הוי עוסקים במצוה הו' פטירי מק"ש אף דמצי לכוון דאל"כ מנ"ל להוכיח דלאו משום עוסק במצוה פטר להו ר' שילא דא"כ מק"ש נמי יפטרו דלמא אף אי מקרי עוסק במצוה אפ"ה חייבין בק"ש משום דמצי לכוון אלא ע"כ אף דמל לכוון אפ"ה ה"ל למפטר משום עוסק במצוה והוא עצמו כתב דת"ק ס"ל עוסק במצוה פטור מהמצוה ואפ"ה חייב בק"ש משום דמצי לכוון וא"כ נימא דשושבינין לר' שילא הוי כמו חתן לת"ק דאף דחתן לר' שילא לא מצי לכוון כלל מ"מ אימא בשושבינין מודה לת"ק דמצי מכוון דהכי משמע טפי לישנא דברייתא דלא פליג רק בחתן אבל בשושבינין מודה לת"ק סוף דבר כי כל דברי הראשונים לא זכיתי להבין בסוגיא זו וקצרה דעתי מהבין דבריהם הקדושים בזה:
ובאמת לולא דבריהם הי' נלע"ד הקלושה לפרש סוגיא דידן בפשיטות דודאי הא דעוסק במצוה פטור המצוה אינו רק בשאינו יכול לקיים שתיהן ואם יעסוק במצוה שני' יצטרך לבטל ממצוה ראשונה דאז שפיר אמרינן דפטור ממצוה שני' בכדי שלא יצטרך לבטל ממצוה ראשונה שהוא עוסק בה אבל אם עסק מצוה שני' אינו גורם לו שום ביטול למצוה ראשונה ודאי דחייב וכמ"ש התוס' בב"ק (נו:) ד"ה ההיא הנאה ובב"מ (כט.) ד"ה והוי שואל ע"ש דכתבו דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו ומזוזה בפתחו יפטר מכל המצות דהא ודאי ליתא ולכך עוסק במצוה במעשה גמור כגון כותבי ספרים כו' וכן כל העוסקים במעשה המצוה דאם יצטרך לעשות מצוה אחרת א בהכרת יתבטל בעת ההיא ממעשה המצוה שהוא עושה עתה כך הוא פטור מכל המצות האמורות בתורה אבל חתן דאינו עושה שום מעשה רק הוא טריד בטרדא דמצוה במחשבה בעלמא ולכך בעי לחתן קרא דב לכתך בדרך דמבשבתך בביתך דנפקא לן שאר עוסק במצוה לא הוי ילפינן לחתן כמ"ש רש"י בפ"ק (יא.) וא"כ אף למאי דילפינן מבלכתך בדרך דהוא פטור מ"מ לא מסתבר למפטרי' רק ממצות דבעי כוונת דהיינו ק"ש ותפלה ותפלין משום שלא מצי מכוון אגב טרדתו ואם נצריכנו לייתובי דעתי' א"כ בהכרח יתבטל ממחשבת מצוה שלו ולכך הוא פטור משום עוסק במצוה אבל בשאר מצות דלא בעי כוונה אין סברא כלל למפטרי' לחתן אף למאי דדרשינן מבלכתך בדרך לחתן מ"מ כיון דיוכל לעשות המצוה ולא יתבטל כלל ממחשבתו מהיכי תיתי למפטרי כיון דיכול לקיים שתיהן ומעתה מיושבים דברי הרי"ף דשתי הברייתות לא פליגי אהדדי כצל דתרוויהו ס"ל דעוסק במצוה פטור ממצוה וגם ס"ל דחתן מקרי עוסק במצוה כיון שהוא טרוד במחשבת בעילה ופטור ממצות דבעי כוונה בכדי שלא יתבטל ממחשבתו רק דפליגי לענין ק"ש דת"ק סבר דחייב בק"ש כיון דאין מצות כוונתה רק בפסוק ראשון ולא יתבטל כ"כ ממחשבתו וא"כ מקרי יכול לקיים שתיהן ור' שילא סבר דפטור אף מק"ש משום דלא מצי מכון כלל אבל שושבינין דבקל מצו לכוון טפי מחתן לכך חייבים אבל בשאר מצות התלוים במעשה ודאי דכולם חייבין לפי שאינם מתבטלים בזה כלל ממחשבתם וברייתא שני' מיירי בעוסק במצוה במעשה גמור כגון כותבי ספרים לכך הוא פטור מכל המצות ולכך הביא הרי"ף שני הברייתות להלכה ומיירי הכל קודם שבעל ומתניתין דחתן פטור אתי כר' שילא. וצריך לומר דת"ק דמחייב לחתן בדרך לשאר טרודים במצוה דלא מצו לכוון גם בק"ש דהא קרא בק"ש כתיב אבל חתן שפיר מצי לכוון בק"ש או דלא דריש כלל לבלכתך בדרך לחתן ואפ"ה קפטר לי' מתפלה כו' והיינו דלא משמע לי' לחלק בין עוסק במצוה ובין טרוד במצוה לענין מצות דבעי כיונה ובתרווייהו נפקא ל לי' מבשבתך בביתך והבן זה כנלע"ד נכון בביאור סוגיא זו ובכוונת הרי"ף בלא שום גמגום ופשוט: