דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - מאימתי
דף ב.
בתוס' ד"ה מאימתי כו'. מה שהקשו התוס' על רש"י נלפע"ד ליישב דודאי אין כוונת רש"י דמעיקר דינא דגמ' כך הוא להתפלל מבעוד יום אלא דעיקר הדין הוא לקרות ק"ש וגם להתפלל בצה"כ רק דכוונת רש"י ליישב מנהג העולם שנהגו כך אי יוצאין בזה עכ"פ בדיעבד וא"כ הנח להם לישראל על מנהגם או דצריכינן לבטל מנהגא וע"ז כתב רש"י דיוצאין בק"ש שעל המטה בדיעבד ולפי"ז לק"מ כל מה שהקשו התוס' דמה שהקשו מה שאין קורין רק פרשה ראשונה ס"ל לרש"י כשיטת הרבה מהפוסקים דאינו מדאורייתא רק פ' ראשונה ועיין בתר"י דהוכיח דכן הוא דעת הרי"ף מדאסר דרך עראי אף היכא דלא בעי כוונה דכוונה אין צריך רק בפסוק ראשון כרב וכרבא שם בפ' הי' קורא (יג:) והלכתא כוותי' ואפ"ה כתב לענין דלא לשווי' עראי אסור בכל הפ' ראשונה וכיון דלא תליא הך דלא לשווי' עראי בכוונה א"כ אמאי לא אסר בכולה אלא ש"מ דאינה מדאורייתא רק פרשה ראשונה ע"ש באריכות בתר"י בפ' הי' קורא וכיון דמדאורייתא סגי בפרשה ראשונה א"כ לא צריכינן תו לבטל מנהגא והנח להם לישראל:
ומה שהקשו עוד דהא צריך לברך לפני' ולאחריה ג"כ לק"מ דס"ל לרש"י דק"ש לאו בברכות תליא מלתא כמו ששנינו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ואמרינן מאי לא הפסיד ברכות וכתב עלה הרשב"א הובא בב"י סי' מ"ו דברכות דק"ש לא הוי כשאר ברכות דנתקנו על הדבר רק הוי מלתא באפי נפשי' ע"ש באריכות וכן בר"פ הי' קורא אמרינן אם כיון לבו יצא ואמרי' עלה בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות ע"ש בתוס' וכיון שכן יצא י"ח ק"ש אף בלא ברכות וידי חובת ברכות יצא במה שאומרים מבע"י דברכות ותפלת הערב זמן אחד להם ובתפלה גם רש"י מודה דיצא במה שמתפלל מבע"י כדמוכח להדיא מהא דרב צלי כו' רק שרש"י סובר דאפ"ה בק"ש לא יצא דבשכיבה תליא מלתא ועדיין לאו זמן שכיבה הוא:
ומה שהקשו עוד דהא ההיא ק"ש אינה רק בשביל המזיקין כבר כתב הרא"ש דיש לדחות דמיירי שקרא בזמנה בבהכ"נ ועיין במע"י דמוכרחים אנו לומר כן מדקאמר מצוה כו' ע"ש וביותר יתיישב טפי לפמ"ש דכוונת רש"י אינו דעיקר דינא דגמ' כך הוא רק ליישב מנהגינו וא"כ ודאי דהגמ' מיירי שקרא כדינה:
ומה שהקשו דא"כ פסקינן כריב"ל ואנן קי"ל כר"י דאמר איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית גם זה לק"מ דעיקר טעמא דר"י הוא משום סמיכת גאולה לתפלה וזה כבר יצא בברכות וא"כ הוא סמך גאולה לתפלה ובאמת הרא"ש סובר לתקן הך קושיא קצת בלשונו דכתב וז"ל ואנן קי"ל כר"י דסבר ק"ש ואח"כ תפלה כו' וכוונתו דהא אמרינן לקמן דקמפלגי בקרא דר"י מקיש שכיבה לקימה כו' וא"כ אף דסמך גאולה לתפלה מ"מ הא חזינן דקרא קפיד שיהא ק"ש קודם ובקרא הא אינו מפורש הטעם וא"כ האיך עבדינן איפכא אך באמת גם זה אינו קשה דודאי הך דקאמר קרא לקמן אינו דרשא גמורה רק אסמכתא בעלמא דהא כל עצמה של תפלה אינו אלא מדרבנן וא"כ איך אתי קרא להכי אלא ודאי דאינו רק אסמכתא בעלמא ועיקר טעמא דר"י משום סמיכת גאולה לתפלה וא"כ כבר יצאו י"ח במה שאמרו הברכות והסמיכו גאולה לתפלה ומעתה נסתלקו כל קושיות התוס' והרא"ש מעל רש"י ועיין בזה:
ועיין בתר"י שדרך ג"כ בדרך זה קצת אלא שהוסיף דבעי למימר עכ"פ אהבת עולם וגם צריך שיקראנה קודם אכילה ואין בדבריו הכרח כ"כ דכיון דגם איהו מודה דהברכות הם ענין בפ"ע וא"כ מנ"ל דבעי לומר אהבת עולם. שנית כיון דכבר יצא במה שאמר בבהכ"נ אדרבא נראה קצת דהוי כמו ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא דדוקא לענין תפלה אמרו הלואי שיתפלל כל היום כולו דצלותא רחמי וגם נתקן כנגד הקרבנות ושייך בהם נדבה גם כן דהא הוי עולת נדבה אבל לענין ברכות ק"ש לא שייך בהן כלל נדבה ואיך יאמרם פעם אחרת ואי משום דאהבת עולם הוי כמו ברכות התורה א"כ בכל פעם שלומד יצטרך לברך ברכת התורה שנית אלא דסמכינן אברכת התורה שאמר בשחרית לכל היום וכמו שיתבאר לקמן אי"ה א"כ גם כאן למה יצטרך לברך ברכת אהבת עולם. וצריך לומר דסברת תר"י הוא דאהבת עולם נתקנה לק"ש כמו ברכות התורה בצבור דאף שברך ברכת התורה בשחרית עכ"ז העולה לתורה מברך פעם שנית משום כבוד הצבור וכמ"ש הרא"ש לקמן אבל זה אינו מוכר וגם ראי' מהא דאמר לקמן מאי ברכה אחת כו' הכי אמר שמואל יוצר אור וא"כ היו קורין ק"ש בלא אהבת עולם ועיין בזה. גם מה שהקפיד שיקרא ק"ש דוקא קודם אכילה אינו קושיא כ"כ לפירש"י וכמו שיתבאר אי"ה לקמן בפירוש הברייתא דחכמים עשו סיג לדבריהם עי"ש:
ועל שיטת ר"ת כבר הקשו התוס' והרא"ש עי"ש ברא"ש ועל שיטת ר"י שהסכימו התוס' והרא"ש דאנן סמכינן אדר"א דאמר משעה שקדש היום וגם אהאי תנא דמשעה שנכנסים להסב אני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דמלבד מה שהקשה הרא"ש ע"ז ואע"ג דלית הלכתא לא כר"א לגבי ר"י כו' עוד קשה איך יניח סתמא דמתניתין וניזל בתר פלוגתא דברייתא אפי' אי לא הוי הך כללא דר"א ור"י הלכה כר"י מ"מ ודאי אית לן למפסק כסתם מתניתין ולא כתנאי דפליגי בברייתא ועוד קשה טובא דמנ"ל דהני תנאי ס"ל דמקדימין כ"כ מבע"י הא ר"א אמר משעה שבני אדם נכנסים להסב ולדעתי יראה דהוא מאוחר אף משל עני דהא גם בעני אינו מפורש השיעור ועכ"ז מוכיח הגמרא דהוא מאוחר משל כהן דאי אמרת מוקדם ר"ח היינו ר"א וא"כ אותה הוכחה עצמה נוכל לומר גם אר' אחאי דהוא מאוחר לכהן דאי מוקדם היינו ר"א דהא חזינן דאין סברא להגמרא להכניס עוד שיעור בין ר' אליעזר ובין ר"י וגם אין סברא להקדים שיעורא דעני לדר"א דלא מסתבר להו לחלק שיהי' כ"כ שיעורים קודם צה"כ ועיין בתוס' ומהרש"א שם וא"כ בע"כ דשיעורא דר' אחאי מאוחר לשל כהן ועיין עוד בזה מ"ש לקמן בעז"ה סוף דבר שיטת רש"י מיושבת שפיר טפי בהלכה מכולם אלא דגם איהו לא בא רק ליישב המנהג אבל לדינא מעיקר התקנה ודאי הוא להתפלל בצה"כ דוקא וכדכתיבנא כנלענ"ד פשוט:
גמ' הקטר חלבים כו'. רש"י פי' דהקטר חלבים לא אמרו בו חכמים כלל עד חצות ולא נקיט לה הכא אלא לאורויי דמה שמצותן בלילה הוי זמנן כל הלילה ובהדיא תנן במגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים והנה מה דהביא ראי' ממתניתין דמגילה קשה טובא דהא אמרינן התם בגמרא זה הכלל לאתויי מאי ומסיק לאתויי אכילת פסחי' ודלא כראב"ע ובאכילת פסחי' ודאי דאיכא הרחקה דלמה יגרע מכל הקדשים הנאכלים ליום ולילה אחד דעשו בהן רבנן הרחקה ואף אם נרצה לחלק ביניהם באיזה סברא עיין בפ"י מ"מ פשטא דגמ' במס' זבחים (דף נז:) משמע ודאי דר"ע אית ליה הרחקה באכילת פסחי' דהא איבעי' התם וממאי דראב"ע ודאורייתא דלמא דרבנן הרי להדיא דאביי הוי סבר דר"ע אית לי' הרחקה באכילת פסחים וא"כ תקשה לאביי זה הכלל דמתניתין דמגילה לאתויי מאי אלא ע"כ דמתניתין דמגילה לא אשמעינן רק עיקר דינא דמדאורייתא הוי זמנו כל הלילה ולא איפכת לן כלל למתניתין אי עביד בחד מנייהו הרחקה מדרבנן דמ"מ כללינהו יחד בהדי הנך דזמנם כל הלילה כיון דמדאורייתא הוי זמנם כל הלילה וא"כ ליכא שום ראי' ממתניתין דמגילה דהקטר חלבים לא עשו הרחקה וא"כ למה לו להוציא משנתינו מפשטי' ותו קשה דאם איתא דמתני' דידן חשיב אף הנך דלא עשו בהן הרחקה א"כ גם קצירת העומר ה"ל למתני במתניתין דידן וכ"ת דלא אכפת לי' לתנא דידן למחשב כולהו רק נקיט קצת מהן לדוגמא ואטו כי רוכלא לחשב וליזל א"כ מאי פריך בגמרא ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו' ומסיק דמתני' ראב"ע ודלא כר"ע אימא דתני ושייר אלא ע"כ דסברת הגמ' הוי דהוי לי' לתנא דידן למחשב כולהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא חשיב קצירת העומר אלא ע"כ דבמתני' דידן לא חשיב רק הנך דעביד בהו הרחקה ובקצירת העומר לא עביד הרחקה ולכך לא תני לי' במתניתין וא"כ מוכח דבהקטר חלבים נמי עביד בהו רבנן הרחקה ולכך הנכון כשיטת הרמב"ם דסובר באמת דגם בהקטר חלבים איכא הרחקה עיין בפי' המשניות להרמב"ם וכן בחבורו בפ"ד ממעה"ק וכן הוא דעת התוס' בפסחים ע"ש וצ"ע לישב דעת רש"י:
שם וה"ק זמן ק"ש דשכיבה אימת כו'. צריך להבין למאי קאמר הגמ' הך והכי קתני ומאי תיקן בזה ויראה דמעיקרא הוי סבר המקשה דמתניתין קאי על איזה מקום שנשנה שם חיוב דק"ש בלילה וא"כ עיקר זמנה ידעינן מהתם ומתניתין דידן לא אתא לאשמעינן רק אימת מתחיל הזמן משעה שהכהנים כו' וא"כ אתי שפיר לישנא דמאימתי ולכך לא הקשה רק תנא היכא קאי כו' אבל לבתר דמשני תנא אקרא קאי א"כ צריך לאשמעינן כל הזמן של ק"ש אימת הוא דהא בקרא לא אתפרש זה וא"כ למאי תני מאימתי דמשמע דלא בא לאשמעי' רק ההתחלה ולזה קאמר והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת ורצה לומר דמאימתי קאי אמאי דקאמר בתר הכא עד סוף כו' וא"כ אשמעינן כל הזמן של ק"ש ואף דבגמ' אמר לקמן ואב"א רישא לאו ר"א היא מ"מ משום הא לאו תברא דכוונת הגמ' דדברי ר"א לא נאמר רק על הסיפא אבל פשט המשנה הוא לאשמעינן כל זמן ק"ש מאימתי עד סוף קאמר עלה דברי ר"א ולזה במתניתין ובברייתא קמייתא דלקמן ע"ב תני מאימתי קורין ובהנך תרי ברייתות אחריתי תני מאימתי מתחילין לקרות והיינו כדכתיבנא ודו"ק:
שם אי הכי סיפא דקתני בשחר כו' לתני דערבית ברישא וכתבו התוס' דבשלמא לשינויא קמא דקאי אקרא דבשכבך א"כ לא קפיד קרא רק אק"ש אבל אי סמך אקרא דבריאת עולם א"כ בכל מילי הוי לי' לשנויי הכי ועי' במהרש"א דנתקשה דהא ע"כ קרא לא קפיד דהא חזינן בתמיד כתיב של בוקר תחלה ע"ש דתירץ דאין כוונת התוס' דבקרא איכא קפידה דקרא לא קפיד וכתב פעם הכי ופעם הכי רק כוונת התוס' אתנא דמתניתין ע"ש בדבריו ובאמת אין צורך לכל דבריו דגם בקרא ליכא שום שינוי דהא בתמיד כיון דשניהם ביום ודאי דבוקר קדים לערב ודו"ק:
[ובזה יתיישבו כמה דברים בגמ' לישנא דהכי קתני ותו דלכאורה איכא למידק מאי קאמר ואב"א כיון דאינו משני רק לקושיא השני' וקושיא ראשונה במקומה עומדת וע"כ צריכינן לשינויא קמא דקאי אקרא דבשכבך וא"כ גם קושיא השני' מתרצא בהכי וא"כ מאי אהני כלל הך ואב"א. אך במה שכתבתי יתורץ הכל דהמקשה הקשה על מתניתין דתני לישנא בערבין וא"כ הוי למתני של בוקר תחלה כדאשכחן בתמיד דלשנא דבוקר קדים לערב וע"ז השיב לי' דקאי אקרא דבשכבך ובשכיבה ודאי דקדים לקימה דאיך יקום טרם ישכב וערבין דתני לאו דוקא רק דהכוונה הוא על זמן שכיבה וע"ז קאמר והכי קתני זמן ק"ש דשכיבה אימת ועלה קאמר ואב"א דאף בלישנא דערב ובוקר שייך למתני ערב תחלה כדאשכחן בב"ע ולא תצטרך לדחוק והכי קתני וע"ז מקשה שפיר אי הכי כו' ועיין בזה היטב כי הוא נכון דרך פלפול כל זה שמעתי]:
שם וממאי דהאי ובא השמש כו' וטהר יומא דלמא ביאת אורו הוא כו' ומאי וטהר טהר גברא. עיין רש"י ותוס' וצריך להבין לכל הפירושים הא דקאמר הגמ' דאי קאי על ביאת שמשו א"כ מאי וטהר טהר יומא ואי קאי על ביאת אורו א"כ וטהר הוא על גברא מאי תלי זה בזה. והנה לפי פירש"י צריך לפרש הכי דאי קאי על ביאת שמשו ליכא לפרושי וטהר אגברא כיון דעדיין לא גמר טהרתו ואסור לאכול בקדשים ולכך מפרשינן לה איומא ואשמעינן דבעינן שיטהר היום לגמרי היינו בצה"כ דאי מבא השמש לחוד הו"א תחלת שקיעה קמ"ל וטהר דבעינן צה"כ (ועין בתר"י שרמז בזה בקיצור לשונו) אבל אי קאי אביאת אורו ע"כ צריך לפרשו אגברא דליכא לפרשו אלילה חדא דלמאי כתיב קרא לוטהר לילה ומאי אשמעינן בזה דכיון דבא השמש אין לך יום גדול מזה וגם הא עיקר טהרתו אינו תלוי בטהר לילה לחוד רק בהבאת קרבנותיו וקרבנות ידעינן מביום צותו דהוי ביום וא"כ למאי כתב קרא הך וטהר כלל ע"כ צריך לפרשו אגברא. ולפי פי' התוס' א"ש דבאמת קפריך הש"ס דמנ"ל לומר דצה"כ הוא ע"כ דילפי מוטהר איומא אימא דוטהר קאי אגברא ולא בעינן צה"כ רק בתחלת שקיעה נמי מותר ואתי שפיר כפשוטו. ומאי דמשני רבה בר שילא א"כ לימא קרא ויטהר לפי פירש"י א"ש טפי דכיון דקאי ביום השמיני א"כ אינו טהור ממילא רק תלוי בקרבן א"כ לימא ויטהר לשון ציווי אבל לפי פי' התוס' ע"כ צריך לומר דאגברא שייך טפי לשנא דויטהר לשון נוכח אף היכא דהוא טהור ממילא ולזה הקשו דכמה פעמים מצינו לשון וטהר אגברא ותרצו דשאני היכא דאיכא למטעי והוא דחוק קצת ולרש"י ניחא טפי. ובעל המאור פי' ג"כ כפי' התוס' רק דמהפך הגירסא דביאת שמשו הוא תחלת שקיעה שגוף השמש שקע אבל עדיין איכא אור הנוצץ בפאת מערב וביאת אורו הוא סוף שקיעה לגמרי שכבר שקע גם המאיר ובאמת לפי פי' התוס' ניחא גרסתו בגמ' טפי מגירסא דיל ולענין מה שהקשו התוס' על פירש"י הנה קושייתם הראשונה דלפרך אההיא דהערל אינו קושיא כ"כ כיון דשם אינו מפרש מהיכן למד זה ולכך קבע קושייתו אברייתא דמפרש דילפינן מקרא דובא השמש וממאי כו' ומה שהקשו עוד דא"כ הוי למכתב ו רח או ויצא דלשון ובא לא מצינו דיהי' על זריחת השמש כבר תירץ בבעה"מ דמצינו זה בקרא קומי אורי כי בא אורך. אך מה שהקשה אמאי דבעי במערבא ופשיט לה מברייתא תפשוט ממתניתין דהערל הוא קושיא אלימתא ותו דגם ממתניתין דידן הו"מ למפשט (ממתני') ועוד דלא שייך כלל לשון אבעי' בדבר המפורש במשנה דהא במשניות היו הכל בקיאים ואין לומר דהוי מוקמי למתניתין בלאו מחוסרי כפרה דא"כ גם מברייתא לא מצי למפשט כמ"ש הבעה"מ:
אך אחר העיון בסוגיא דיבמות נלפענ"ד דלא קשה מידי. דהתם אמרינן תלתא קראי כתיבי ורחץ במים וטהר ובא השמש וטהר וכפר עלי' הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים ופריך ואיפוך כו' ואח"ז פריך ואכתי אימא ה"מ דלאו מחוסרי כפרה אבל היכי דבר כפרה עד דמייתי כפרה ומשני תרי קראי כתיבי ביולדות עד מלאת ימי טהרה כיון שמלאו ימי טהרה וכתיב כו' ע"ש ואח"ז קאמר ותלתא קראי בתרומה למה לי ועביד צריכותא ע"ש. ובתוס' ד"ה דאי מעד אשר יטהר כו' הקשו דלכתוב עד אשר יטהר ועד מלאת ובא השמש ל"ל ע"ש מה שתרצו א"נ י"ל ובא השמש אצטריך לוטהר יומא ותירוצם הראשון דחוק דמאי שייך לאיפלוגי בין מחוסרי כפרה ללאו מחו"כ בהערב שמש דהא לענין הערב שמש תרווייהו שוין והעיקר כתירוצם השני ואח"ז פריך עוד להאי תנא דבי ר"י דמוקי להאי אשר יטהר בקדשים א"כ ליכא בתרומה רק תרי קראי ובקדשים איכא ג"כ תרי קראי ותרי קראי בקדשים ל"ל ועביד ג"כ צריכותא ע"ש היטב כל הסוגיא ולפ"ז צריך להבין מאי מקשה הגמ' הכא ומאי בעי במערבא הא באמת הך דינא מוכח מקראי דיולדות כמ"ש התם. וע"כ צ"ל דהכי קא קשיא לי' ממאי דהאי ובא השמש פירושו הוא על ביאת השמש וא"כ מוקמינן לי' בתרומה דהא בקרא אינו מפורש דקאי על תרומה דהא גם בקדשים הוי בעינן התם לאוקמי מדפריך ואיפוך אנא רק אחרי דמסקינן דקרא אייר בהערב שמש מוקמינן לי' בתרומה כדאמרינן התם מסתברא כו' וא"כ סוגיא דהתם איירי אליבא דמסקנא דהכא דקרא איירי בהערב שמש אבל הכא פריך מעיקרא דדינא ממאי דהאי קרא איירי כלל בהערב שמש וקאי אתרומה אימא דאיירי בזריחת השמש וקאי אקדשים ואף דיהי' בקדשים תרי קראי הא באמת מצריכינן התם לתנא דבי ר"י ב' קראי בקדשים וא"כ גם לדידן יהי' ניחא. (ובלא"ה י"ל דלא נחית המקשה להכי והי' סובר דמסתמא איכא שום סברא דיצרכו ב' קראי בקדשים) ואין כוונת המקשה דיהי' הדין דאסור לאכול תרומה עד דמייתי כפרה דגוף הדין ודאי ידעינן מקרא דעד מלאת רק מקשה מנ"ל דהאי ובא השמש אתי להכי ואין לומר מאי נ"מ ליה למקשה בהא שפיר איכא נ"מ טובא דאי מקרא דעד מלאת לא הוי ידעינן דבעינן צה"כ דוקא רק בתחלת שקיעה נמי שרי ומובא השמש וטהר ע"כ צריך לפרושי דקאי אטהר יומא דהיינו צה"כ וע"ז מקשה מנ"ל הא דבעינן צה"כ ומעתה מיושבים כל קושיות התוס' דלא מצי למפרך רק אברייתא דובא השמש דפריש לה על הערב שמש וא"כ הך וטהר ע"כ טהר יומא ע"ז פריך וממאי כו' אבל ממתניתין דידן ודהערל לא מצי למפרך כלל כיון דאינו מפורש צה"כ וגוף הדין ידע שפיר מקרא דעד מלאת ימי וא"כ הוי ניחא לי' המשניות. גם במערבא נמי לא קבעי להו רק הך מלתא אי אתא א רא דובא השמש לתרומה לאסור אש או דתרומה ידעינן מקרא דעד מלאת והאי קרא קדשים וא"כ שרי מיד בתחלת שקיעה ולכך לא מצי למפשט א מברייתא דסימן לדבר צה"כ והך ברייתא דובא השמש לא שמיעא להו דברייתות אין הכרח לאמורא למידע (וגם משום דהאי ברייתא מפורש טפי שיעור דצה"כ ולכך ניחא להו למפשט מברייתא דסימן לדבר) כנלפע"ד לישב דברי רש"י ודו"ק ולפי"ז שיטת רש"י ניחא טפי חדא דא"כ לימא קרא ויטהר ניחא טפי לרש"י דהתוס' דחקו עצמם בזה ועוד דלרש"י קושית וממאי קאי על הברייתא ולהתוס' ס' לא קאי רק אלישנא דגמ' ופשטי' דסוגיין ודאי משמע דקאי אהברייתא ועיין בזה:
דף ב:
רש"י ד"ה נכנסין להסב מ"מ מאוחר הוא לכולם. רש"א מחק הך לכולם מפירש"י מקמי אידך לכולם שכתוב בפירש"י גבי הי מינייהו מאוחר דעני או דכהן וכתב רש"י הי מינייהו מאוחר לכולם וא"כ כיון דעני מאוחר לכולם ע"כ נכנסין להסב לאו מאוחר לכולם והביא עוד ראי' מהתוס' ד"ה קשיא דר"מ אדר"מ ע"ש בדבריו. וכבר כתבתי דע"כ צ"ל דנכנסין להסב הוא מאוחר משל כהן דא"כ יהי' ר' אחאי היינו ר' אליעזר כמו שמדייק הש"ס גבי עני כן נוכל לדייק על נכנסין להסב וכיון שכ מסתברא מלתא דהוא מאוחר אף לשל עני דדחוק הוא לומר דהוי בין עני לכהן וא"כ אדרבא צריך למחוק הך לכולם בתרא מקמי קמא והראי' שהביא מתוס' הוא תמוה אדרבא גם מדברי התוס' ד"ה קשיא דר"מ נוכל לדייק כדברינו מדכתבו התוס' שאין סברא שנכנסין להסב יהי' בזמן שהכהנים טובלין שאין סברא שימהרו כ"כ בע"ש וא"כ הוא מאוחר לכהנים טובלין והכהנים טובלין הא הוי סמוך מיד לצה"כ כדאמרינן לעיל מי סברת כו' אנא אבין השמשות דר"י קא אמינא וכיון שהוא מאוחר לכהנים טובלין ודאי דהוא מאוחר אף לצה"כ דבין צה"כ ובין טובלין ליכא להכניס שיעורא אחרינא בינייהו כיון דקאי אבין השמשות דר"י דהוא כהרף עין קודם צה"כ וא"כ כיון דהוא מאוחר לכהן מסתברא דמאוחר נמי לעני וכדכתיבנא כנ"ל ודלא כרש"א ועיין:
דף ג:
גמרא שית דלילא ותרתי דיממא ע' בש"ג שהביא דעת הראב"ד דהא דאמר ר"י עד שלש שעות הוא ולא עד בכלל וראייתו מסוגיא דהכי דאמר ותרתי דיממא ולאו ראי' היא כלל חדא כיון דלא הוי משמרה לא קחשיב לה להך שעה הנותרת על ב' המשמרות ועוד ראיתי בשנ"א להגר"א דפירש דבשעה ג' הם עומדים זה קודם וזה אח"ז ונמשך הזמן כל שעה ג' וא"כ דוד הי' מתפאר שעמד לפני המלך הראשון שתי משמרות וזמן ק"ש נמשך עד שכולם עומדים וזה הוא בסוף שעה ג' ועיין בסמ"ג דדחה ג"כ להך שיטה:
שם רב אשי אמר עד חצות לילה הי' עוסק בתורה כו'. יש להבין איך מורה הקרא דקדמתי בנשף ואשועה על ד"ת דהא אשועה הוא לשון תפלה ואפשר לפרש דרך צחות ע"פ מאי דאמרינן לקמן (דף כח:) ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו וביציאתו והיינו קודם הלימוד הי' מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידו ואחר הלימוד הי' נותן הודאה על חלקו וא"כ דוד דעד חצות הי' עוסק בתורה לכך קודם הלימוד הי' מתפלל ולז"א קדמתי בנשף ואשועה ואחר חצות שגמר מלעסוק בתורה הי' צריך לתן הודאה על חלקו ולז"א חצות לילה אקום להודות לך והוא נכון:
שם אין הבור מתמלא מחולייתו. ע' פירש"י שלפנינו ונראה כוונתו שהוא הרוצה למלאות בור שהי' כרוי מכבר וחופר ומעמיק עוד בתוכו ומשליך העפר לבור דודאי לא יתמלא בזה כך גם כל ישראל המשיל לאחד והחסרון הנמצא בקצתם כאילו הוא חסרון בכללם והוי כמו בור כרוי וכשאתה אומר לכו והתפרנסו כו' נמצא ממש דומה למשל ולא קשה שוב קושיית התוס' ודלא כמהרש"ל שכתב דקושיית התוס' שייך גם על פירש"י שלפנינו ופשוט:
דף ד.
גמ' חכמים כמאן ס"ל אי כר"א כו'. הכא משמע דאי דרשי לובשכבך כר"א אין סברא שיסברו דעסק שכיבה הוא עד חצות ולקמן (ט.) גבי בניו של ר"ג דא"ל רבנן פליגי עלך כו' משמע דאף דס"ל כר"א עכ"ז ס"ל דעסק שכיבה הוא עד חצות וצ"ל דאף דבניו של ר"ג הוי מספקא להו בהכי מ"מ סתמא דגמרא ס"ל דאין סברא כלל דעסק שכיבה יהי' נמשך עד חצות ופשוט:
ע"כ גמ' חכמים עשו סייג לדבריהם. מדברי הרא"ש לקמן סי' ו' וכן מבואר בב"י סי' רל"ה דעת הרא"ש וכן הוא בתר"י דהך סייג דהכא היינו שאינו רשאי לאכול קודם תפלת ערבית והא דמייתי ראיה לענין ק"ש דעד חצות אף דאינו ענין כלל לסייג דהכא מ"מ מייתי ראיה כי היכי דמצינו דעשו סייג לענין אכילה ה"נ הך דאמרי עד חצות הוא ג"כ משום סייג ולפ"ז הך ברייתא אתיא ככ"ע אפי' כר"ג ולכך פסקו לדינא כהך ברייתא אף דפסקינן לקמן הלכתא כר"ג וכן גם הרמב"ם פסק כהך ברייתא אלא דבהא פליגי הרא"ש ותר"י דתר"י סברי דהסייג הוא שלא לאכול קודם רק לקרות ק"ש מיד בצה"כ דלכתחלה אף ר"ג מודה דמצותה לקרותה בצה"כ מיד והרא"ש סבר דאף אם ירצה שלא לאכול כל הלילה רשאי לכתחלה להמתין עם ק"ש עד עמוד השחר וליכא שום מצוה לכתחלה לקרותה מיד בצה"כ לר"ג (ואי"ה לקמן יתבאר בארוכה פלוגתייהו דהרא"ש ותר"י) אך רש"י דכתב במתניתין דעיקר ק"ש הוא שעל מטתו וא"כ קשה איך מותר לאכול קודם ובאמת בתר"י הקשה כן על שיטת רש"י וראיתי בסמ"ג שהתיר ג"כ לאכול קודם וכתב ואף דתניא חכמים עשו סייג שלא לאכול כו' היינו משום דהברייתא ס"ל כמ"ד תפלת ערבית חובה כדאמרינן התם לאפוקי ממ"ד ת"ע רשות קמ"ל דחובה אבל אנן קי"ל ת"ע רשות ולכך לא קי"ל כהך ברייתא ומותר לאכול ודבריו תמוהים לכאורה דאף דת"ע רשות מ"מ ק"ש ודאי דהיא חובה וא"כ עכ"פ בעינן למיעבד סייג משום ק"ש. וצריך לומר דס"ל לסמ"ג דהסייג שעשו אינו רק משום תפלה דהוא דרבנן אבל משום ק"ש דהיא דאורייתא לא עשו סייג דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ודייק לה הכי מלישנא דברייתא דחכמים עשו סייג לדבריהם ר"ל לדבר שעיקרו אינו אלא מדבריהם והוא תפלה אבל לדבר שעיקרו מה"ת א"צ לסייג. ואין להקשות לפ"ז מאי דייק ממאי דתני וכל העובר על ד"ח חייב מיתה דת"ע חובה תיפוק לי' כיון דעיקר הסייג אינו אלא משום תפלה ע"כ דחובה. זה אינו דה"א דהסייג הוא משום ק"ש וק"ש גופי' אינו רק מדרבנן דלא דריש לובשכבך דההוא בדברי תורה הוא דכתיב כמו שסבר רב יוסף בפ"ב ולכך דייק לה ממשנה יתירה דהעובר על ד"ח כו' אבל לפי האמת דפסקינן ק"ש דאורייתא א"צ לסייג ומותר לאכול כנלפע"ד ליישב דברי הסמ"ג וא"כ לק"מ על רש"י דגם הוא מצי סבר כשיטת הסמ"ג אך לולי דבריהם היה נראה לפרש דברי הברייתא דהברייתא לא איירי כלל בסייג דאיסור אכילה רק דהסייג דברייתא מיירי דלא לקרי ק"ש אחר חצות וכחכמים דמתניתין והא דאמר שלא יהא אדם כו' היינו דאם יהי' לו שהות עד עמוד השחר ממילא יבוא לאכול ולשתות ולישן ויאמר עדיין יש לי שהות אבל במה שעשו עד חצות ממילא יפרוש מעצמו ולא יאכל כו' דיתירא פן יעבור הזמן ובזה אתיין דברי הגמרא כפשוטו דמייתי ראי' על סייג דעד חצות וא"כ לק"מ על רש"י וכן יראה מדברי התוס' דהוי מפרשי הכי להברייתא ולזה לא כתבו רק דמכאן משמע שאסור לאכול קודם ת"ע ואם היו מפרשים כפי הרא"ש ותר"י א"כ הוי הוכחה גמורה דהא כל עיקר הסייג דתני הוא לאסור באכילה ועיין בזה:
שם תוס' ד"ה א"ר יוחנן ומיהו בסדר רב עמרם כו' לשונם מגומגם קצת וע' ברא"ש מתוקן קצת הלשון אבל עיקר ראייתם אינו מוכרח כ"כ כמבואר למעיין אך בגוף הדין נ"ל להביא ראיה לדבריהם דודאי לא תליא בזה כלל דאי ס"ד דלמ"ד ת"ע רשות א"צ למסמך גאולה לתפלה א"כ כיון דתני קור ק"ש ומתפלל ודייק מינה בגמ' מסייע לי' לר"י דאמר איזהו בעה"ב זה הסומך כו' א"כ מינה ידעינן דע"כ ס"ל להברייתא דת"ע חובה וא"כ איך קאמר בגמרא ואב"א לאפוקי ממ"ד ת"ע רשות קמ"ל דחובה הא זה כבר ידעינן מרישא דקורא ק"ש ומתפלל אלא ע"כ דלא תליא הא בהא כלל ועוד איך קאמר מסייע לי' לר"י דלמא הברייתא ס"ל כמ"ד ת"ע חובה דהא זה הוי פלוגתא דתנאי לקמן בפ' תפלת השחר ואיך שייך להביא סיוע ע"ז מברייתא אלא ע"כ דלא תליא בזה כלל והסברא נראה דהא חזינן דאדרבא בתפלת רשות בעינן טפי שיהי' עצהיו"ט כמ"ש הרא"ש והטור לענין תפלת נדבה דבעינן שיהיה זריז וזהיר לכוון היטב בתפלתו דאל"כ למה לי רוב זבחכם כו' עיין בטור סי' ק"ז וכיון דחשבינן לגאולה מאורתא נמי לגאולה א"כ אדרבא טפי אית לן לאהדורי שתהיה עצהיו"ט ולמסמך לגאולה ועיין:
דף ה:
גמ' אלא אימא סמוך למטתי רש"י פי' שגם ללמוד לא ילמוד מקודם שיתפלל והתוס' כתבו עליו לא ידעתי מנ"ל הא אבל ראי' דשרי ללמוד דלקמן (דף יד:) אמרינן דרב משי ידי' ומברך ומתני פרקין וקרי ק"ש כי מטא זמן ק"ש. כוונת התוס' מבוארת דהך דמסיימי כי מטא זמן ק"ש קאי על מאי דמתני פרקין דאפי' דמטא זק"ש אפ"ה הוי מתני פרקין וא"כ שרי ללמוד אף בהגיע זמן ואיך כ' רש"י דאסור ללמוד ולפ"ז לק"מ קושיית מהרש"ל ומהרש"ל הבין דהך כי מטא זק"ש דמסיימי התוס' קאי אק"ש והוא תמוה דא"כ למאי כתבו התוס' זה כלל דפשיטא דקרי בהגיע זמן אלא ע"כ כמו שפירשנו. ונראה דזה התירוץ חסר בדברי מהרש"א (דהתירוץ שכ' מהרש"א הוא עצמו תירוצו של מהרש"ל כמבואר במהרש"ל עי"ש וא"כ מאי חידש מהרש"א אלא דהי' כתוב עכ"ל אח"ז התירוץ וע"ז כתב דמעיקרא ל"ק קושייתו של מהרש"ל כמו שכתבנו ונשמט זה התירוץ מספרו) וע"ז הקשה אבל קשה במה שהביאו ראי' מפ"ב דהא תלמודא התם מספקא לי' התם בעובדא דרב אי איירי בהגיע זמן ק"ש או לאו עכ"ל מהרש"א ולכאורה הי' נראה ליישב קושייתו דמ"מ שפיר מייתי התוס' ראי' דמדחזינן דבעי הגמ' לאוקמי הא דרב אף בהגיע זמן מזה מוכח דשרי ללמוד ואף דבגמ' דחי להך אוקימתא מ"מ הא לאו משום הכי אדחיא אלא משום דקשיא לרב אבל משום הא דלמד מקודם לא הוי אכפת לי' להגמ' כן הי' נראה לישב קושיית מהרש"א א"כ קיימא קושיית התוס' אף אם נפרש בסוגיא דלקמן דקושיית הגמ' הוא מהא דמנח תפלין והדר קרי ק"ש וכדמשמע התם פשטא דסוגיא וביותר יש להקשות לרש"י עצמו דמפרש לקמן דהקושיא הוא ממאי דמתני פרקין דגם זה חשיב עשי' א"כ לפי האמת ודאי דעשי' קדים לקריאה וא"כ ודאי דשרי ללמוד מקודם כמו דמניחין תפלין קודם ק"ש וא"כ לרש"י עצמו הקושיא במקומה עומדת אך באמת פירש"י שם אינו מובן דמי הכריחו לפרש דהקושיא הוא ממתני פרקין ולהוציא דברי הגמ' מפשטן כבר נתקשה בזה בס' פ"י לכך הנכון כמו שהגיה הגר"א שם בדברי רש"י קריאה במקום עשי' (ואי"ה לקמן יתבארו דבריו בזה בארוכה) וכיון שכן דלימוד התורה חשיב לקריאה ודאי דלפי האמת לית לן למימר דרב פליג על ריב"ק דאסר להקדים קריאה לקריאה תדע דהא בגמ' אמרי' התם אדרשב"י ותיפוק לי' מדריב"ק ומשני חדא ועוד קאמר ולא בעי למימר דפליג אדריב"ק אף דתנא הוא וא"כ למאי נאמר דרב פליג אדריב"ק וא"כ צדקו דברי רש"י לשיטתי' דאסור ללמוד ועיין בזה היטב:
דף ו:
גמ' אר"ה כל המתפלל אחורי בה"כ. בפירש"י שלפנינו הוא ממש כפי' התוס' דאחורי בה"כ קרי להצד ששם הפתחים דהיינו במזרח ולכך בדלא מהדר אפי' לבי כנישתא נקרא רשע מפני שהעם מתפללים למערב והוא למזרח ובפירש"י שהי' לפני התוס' הי' כתוב איפכא דאחורי בה"כ נקרא' אותו צד שלשם מתפללים העם דהיינו צד מערב ששם ההיכל ולכך הקשו ולא נהירא דאדרבא כו' ובתר"י הביא ג"כ להנך תרי שיטתא רק דבתר"י צייר על בתי כנסיות שלנו שהפתח הוא בכותל מערבי ואותו פי' שהביא התוס' בשם רש"י הביא בתר"י בשם רבינו יצחק הזקן ומה שהקשו התוס' ע"ז דאדרבא כו' תירץ בתר"י כיון שגם הוא פונה אל ההיכל לית לן בה וכדאמרינן לקמן הי' עומד אחורי בית הכפורת כו' נמצא דלדינא איכא תרי שיטות. ומהך דאין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית משמע קצת כפי' ר"י הזקן דהצד ששם הפתחים מקרי פני אך לקמן (ח:) גבי העובר אחורי בה"כ בשעה שהציבור מתפללין משמע ודאי כפי' רש"י שלפנינו ותוס' דהצד ששם הפתח מקרי אחורי דהא התם ליכא לפרושי בענין אחר מדקאמר עלה ואי איכא פתחא אחרינא לית לן בה וצריך ע"כ לחלק בין בית לבה"כ דאף דבבית מקרי פני הצד ששם הפתח בבה"כ שאני דעיקר הפנים הוא הכותל ששם ההיכל. עיין בתר"י שם שהרגיש בזה ותירץ בדוחק עי"ש איברא דמלשון רש"י שם (ח:) שכתב דנראה כמבריח עצמו מפתח בה"כ שבמזרח) משמע דמפרש' כפי' ר"י הזקן אך לפי"ז צריך לדחוק מאד במאי דאמר ואי איכא פתחא אחרינא דהיינו שיש עוד פתח בכותל צפון או דרום כיון דלא אזיל ממש היפוך מצד הפתח אז אינו נראה כמבריח עצמו וצ"ע ואפשר דגם רש"י לא נתכוון לזה. ועיין:
דף ח.
גמ' רב ששת מהדר אפי' וגריס. הקשו בתוס' הא אמרינן בסוטה כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואפי' בדבר הלכה והרבה תירוצים נאמר בישוב קושיא זו ולכל אחד מהתירוצים מתחלף הדין. א) בה"ג תירץ דהכא מיירי בדאיכא י' אחריני לכך מותר ללמוד ולדבריו קשה הא התם ילפינן מהא דובפתחו עמדו כל העם והתם ודאי מיירי דהווי טפי מי' דהא מיירי בקריאת התורה שקרא עזרא לפני כל העם וכל הקהל כאחד הוו ארבע רבוא כדמפורש בקרא. ב) הרי"ף תירץ דשאני רב ששת דהוי תורתו אומנתו וגם ע"ז הקשו דאי אפשר שלא יהי' בכל הקהל כאחד מי שיהי' תורתו אומנתו כרב ששת. ובתר"י הביא עוד ב' תירוצים. ג) דשאני ר"ש דהי' סגי נהור ודברים שבכתב כו' וגם זה אינו מחוור דלענין שמיעה אין חילוק בין סגי נהור ללא ס"נ דלא חילקו רק לענין קריאה. ד) עוד תירץ בתר"י שקודם שנפתח הי' חוזר פניו ומראה שאין רוצה לשמוע ולכך מותר וגם זה דחוק והתוס' והרא"ש תרצו דבקול רם אסור אבל בלחש שרי ולכולהו אית להו פרכא. לבד זה ראה מצאתי בס' חמדת הימים דרב ששת קאי אבין פסוקא לפסוקא ועיין בתר"י שפי' דהא דמבעי לי' בין פסוקא לפסוקא מאי היינו משום שהי' דרכם לתרגם בפל"פ. וע"ז קאמר ר"ש מהדר אפי' כו' אמר אינהו בדידהו היינו התרגום שנתקן בשביל עמי הארץ ואנן דלא צריכינן להא בדידן. ושמעתי מפי אדמו"ר דקלסי' מאד להך שיטתא ולפ"ז כ"ש דמותר ללמוד בין גברא לגברא דהא לענין למיפק בין גברא לגברא שרי ובין פל"פ קמבעי לי' ולא אפשיטא וא"כ ללמוד דשרי בפל"פ כ"ש דשרי בגל"ג ודלא כתר"י וגם בלא"ה דיוקו של תר"י אפי' לפי שיטתו אינו מוכרח כ"כ ועיין:
דף ח:
גמ' תניא רשב"י אומר עיין בתוס' ד"ה לא לעולם ליליא הוא דמפרשי דהנך תרי ברייתות דרשב"י פליגי אהדדי והכריחו זה מכח קושייתם שהקשו דא"כ לימא רבותא טפי שפעמים שאדם קורא ב' פעמים אחר שיעלה עמוד השחר ולכך הוכרחו לפרש דהא דאמרי' לעולם ליליא הוא לשאר מצות (והא דנקטו התוס' בדבריהם כגון תפלין וציצית הוא ודאי שלא בדיוק דתפלין וציצית ודאי זמנם כמו זמן ק"ש דהא אסור לקרות ק"ש בלא תפלין וגם ציצית הא עיקר זמן ק"ש ילפי' בירושלמי מוראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ע' ברא"ש לקמן וא"כ ע"כ דזמנה שוה לק"ש אלא ע"כ דשלא בדיוק כ' התוס' וברא"ש כתב סתמא לכל הנך דמצותן ביום השנויים במס' מגילה) אבל לגבי ק"ש כיון דאיכא אינשי דקיימי יממא הוא. וכן באידך דרשב"י משום ר"ע הקשו ג"כ כזה ותרצו ג"כ דיממא הוא לענין שאר מצות אבל לגבי ק"ש ליליא הוא ונמצא דפליגי הנך תרי ברייתות בתרתי בק"ש של שחרית ושל ערבית ולתירוץ השני שכתבו התוס' לא פליגי רק בשל ערבית אבל עכ"פ בש"ע ודאי פליגי לדברי התוס'. והרז"ה בספר המאור הסכים כתי' התוס' קמא דבתרי פליגי ושיטה זו ודאי דחוקה דלתי' התוס' קמא נצטרך לומר דתרי תנאי אליבא דר"ע וזה ודאי דחוק דא"כ הו"ל להגמ' למרמינה אהדדי ולשנויי תנאי היא וכיון דהגמ' הביא לשתי הברייתות בסתמא משמע ודאי דלא פליגי אליבא דר"ע ותירוצם השני שכתבו א"נ י"ל יממא הוא אפילו לק"ש והא דלא תני שניהם קודם הנץ לאשמעינן דאינו יוצא בשל ערבית לאחר הנץ ויש לדקדק דממאי מוכח השתא טפי דאינו יוצא בש"ע לאחר הנץ מאילו הוי תני שניהם קודם הנץ דכי היכי דדייקינן השתא מדלא תני שניהם לאחר הנץ ש"מ דש"ע לאחר הנץ לא ה"נ אי הוי תני שניהם קודם הנץ הוי נמי דייקינן הכי מדלא תני שניהם לאחה"נ ש"מ דש"ע לאחה"נ לא ויש ליישב דאי הוי תני שניהם קוה"נ ה"א לעולם ש"ע לאחה"נ נמי והא דלא תני שניהם לאחה"נ לאשמועינן דשחרית קוה"נ נמי שרי:
והרי"ף פסק כשני הברייתות דרשב"י ש"מ דסבירא לי' דלא פליגי אהדדי ופי' בתר"י דה"ק דהברייתא ראשונה מיירי בלא אונס ואז אינו יכול לקרות רק עד ע"ה וברייתא שני' מיירי באונס דוקא דאף רשב"י לא התיר לאחר ע"ה רק לאנוס דווקא. וגם זה לא הונח לי דא"כ דרשב"י גופי' לא התיר רק לאנוס א"כ למאי קאמר בגמ' כי אתא ר"י בר"י אמר הא דר' אחא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן כו' אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק ולדבריו קשה דלאיזה צורך אמר הא דמכלל אתמר ומאי נ"מ בזה אי בפירוש או מכללא ודרכו של התלמוד להקשות בכל דוכתא ואי מכללא מאי והכא לא פריך מידי והיינו משום דע"כ רשב"י גופי' אית לי' אפי' בלא אונס ולכך אי בפירוש אתמר ה"א דגם בלא אונס נמי קמ"ל דמכלל ולא פסק כוותי' להדיא רק באונס סמיך עליו בשעת הדחק אבל אי רשב"י גופי' לא התיר רק באונס א"כ ליכא שום נ"מ אי בפירוש או מכללא וגם לישנא דכדי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק משמע ודאי דר"ש גופי' שרי אפי' בלא דחק (ובכל דוכתא דאמרי' כדי הוא כו' נמי איירי בכה"ג) דאל"כ בקצרה ה"ל למימר כר"ש:
לכך נראה דהתירוץ המחוור הוא מה שתירץ הרמב"ן במלחמות וכן תירץ הרא"ש (אלא דהרא"ש לא ברירא לי' הך תירוצא כ"כ וכמו שיתבאר לקמן) דאף דיכול לקרות ש"ע אחר ע"ה וגם של שחרית נמי יכול לקרות בזמן ההוא מ"מ אי אתרמי מלתא דלא קרא ש"ע עד אחר ע"ה וצריך לצאת לדרך אפ"ה לא יקרא של שחרית בזמן ההוא דכיון דעושה אותו לזמן שכיבה לא מצי לעשותו גם לזמן קימה בפעם אחת ובעינן שיפסוק מידי בין שני הק"ש או ע"ה או הנץ ובהכי ניחא דלא פליגי הנך תרי ברייתות אהדדי כלל ולק"מ מה שהקשו התוס' וגם בשו"ע פסק לדינא כהך תירוצא:
וצ"ע בדברי הרא"ש דמתחלה תירץ דברי הרי"ף כמו שתירץ במלחמות ואח"כ כתב כמו שכתבו תר"י דרשב"י מיירי באונס דווקא ואח"כ העתיק דברי התוס' דתרי תנאי אליבא דר"ע א"נ כו'. ולא פלגינהו לתלתא שינויי רק נראה מדבריו כאילו כולהו צריכי אהדדי והא ליתא כמו שביארנו. הן אמת דלדברי התר"י אפשר דצריך לתי' התוס' דאל"כ אכתי תקשי לאשמעינן היכי דאנוס בשתיהן דיכול לקרות שתיהן בזמן אחד [ואף דבתר"י נראה דלא הוי קשה להם זה והיינו משום דמ"מ אינו קושיא כ"כ דבשלמא אי רשב"י מיירי בלא שום אונס שפיר קשה אמאי לא תני שניהם בזמן אחד אבל אי מיירי באנוס דווקא א"כ אינו קשה כ"כ דיתני היכי דאנוס בתרווייהו) אבל לתירוץ המלחמות ודאי דלא צריכינן לסברת התוס' וע"כ צ"ל בהרא"ש דהרא"ש לא פסיקא לי' הנך שינויי כ"כ ולכך חשש לדינא ככולהו לא משום דכולהו צריכי ועי' בדבריו לקמן אמתניתין דמאמתי קורין בשחרית. וצ"ע:
ולענין הלכה איכא ג' שיטות דעת הרי"ף לפי מה שפי' בתר"י דבריו וכן יראה באמת מלשון הרי"ף למעיין בדבריו דלכתחלה כ"ע מודו אפי' ר"ג דזמנה מיד בצה"כ והיינו משום דאיהו מפרש הברייתא דלעיל דחכמים עשו סייג דאסרו האכילה מקודם כדי שיתפלל מיד בצה"כ וא"כ הא דפליגי ר"ג וחכמים בעד חצות היינו לענין דיעבד דלרבנן אפי' בדיעבד לא יקרא אחר חצות היכי דלא הוי אנוס אבל באנוס מודו רבנן דיקרא אפי' אחר חצות כדמוכח מבניו של ר"ג ולפ"ז צריך לומר דבניו של ר"ג אנוסים הוי וכמו שפרש"י ומיהו היכא דאתניסו כו' ואפ"ה אמר ר"ג אם לא עלה ע"ה דוקא אבל לאחר ע"ה לא וא"כ פליג על רשב"י ולהלכה פסקינן כר"ג כדאמר ר"י א"ש הלכה כר"ג וא"כ הדין דלכתחלה זמנה מיד בצה"כ ואם לא קרא בצה"כ אזי זמנה כל הלילה בדיעבד אפי' היכי דלא אניס והיכי דאתניס פסקינן כרשב"י כדאמר ריב"ל כדי הוא ר"ש כו' וא"כ איכא ג' זמנים לק"ש לכתחלה ודיעבד ואתניס. ושיטת הרא"ש דהברייתא דחכמים עשו סייג נמי אתי ככ"ע אפי' לר"ג רק דהוא מפרש דהברייתא לא בא רק לאסור האכילה קודם ק"ש אבל אם רצה שלא לאכול כל הלילה רשאי אף לכתחלה לאחר זמנה עד עמוד השחר לר"ג ולחכמים עד חצות ולפ"ז איכא למימר דר"ג ורשב"י לא פליגי דאף ר"ג מודה באנוס והא דאמר אם לא עלה ע"ה היינו משום דבניו של ר"ג לא היו אנוסים ואפ"ה קאמר להו ר"ג חייבים אתם אפי' לרבנן והיינו דחכמים דאמרי עד חצות אינו רק לכתחלה ולדינא פסקינן כר"ג וא"כ אפי' לכתחלה זמנה עד ע"ה רק שלא יאכל מקודם והיכי דאתניס פסקינן כרשב"י דלאחר ע"ה נמי ואף ר"ג לא פליג עלה בהא (וכבר כתבתי לעיל שדוחק לפרש כן ברשב"י דמיירי באונס דווקא) ולפ"ז ליכא רק ב' זמנים לק"ש לכתחלה עד ע"ה ואתניס עד הנץ והרמב"ם בפ"א מהלכות ק"ש הלכה ט' פסק כחכמים ועיין בב"י סי' רל"ה דס"ל דהא דאמרינן הלכה כר"ג היינו לאפוקי מדר"א אבל לא לאפוקי מחכמים דהא חזינן דגם בניו לא רצו למיעבד עובדא כוותי' ובפירוש הברייתא ס"ל כהרא"ש ולכך פסק דלכתחלה עד חצות ובדיעבד עד ע"ה דגם רבנן מודו בדיעבד וכמו"ש הרא"ש והיכי דאתניס עד הנץ עי' בדבריו. וגם הך דאסור לאכול פסק ג"כ בפ"ו מהל' תפלה הלכה ז' ובשו"ע חשש לכל הדעות ולכך כתב לכתחלה זמנה מיד בצה"כ והיינו לחוש לדעת הרי"ף אליבא דתר"י ואם לא קרא מיד בצה"כ אזי נמשך זמנה לכתחלה עד חצות לחוש לדעת הרמב"ם שפסק כחכמים אבל בדיעבד אפי' היכי דלא אניס רשאי לקרות עד ע"ה דלכל השיטות הוי הדין כן ובאניס עד הנץ וזה ג"כ לכל השיטות כנלע"ד פשוט בביאור השיטות והבן:
דף ט.
תוס' ד"ה לעולם יממא. מה שהקשה רש"א שכהאי תירוצא ה"מ למימר נמי בקושיא דלעיל ונכנס ליישב בדוחק ולי נראה דמעיקרא אין כאן אפי' התחלת קושיא כלל דבשלמא הא צריך לאשמעינן דאינו יוצא בש"ע לאחר הנץ דסד"א עד ג' שעות דהוי מקצת זמן שכיבה למקצת בני אדם דהא קצת בני אדם שוכבין בג' שעות אלו בשכבך קרינן בי' לכך צריך לאשמעינן דאפ"ה אינו יוצא בש"ע אחר הנץ ובאמת הקשה במג"א אמאי לא הוי זמן שכיבה ותירץ דבני מלכים נמי אינם ישנים רק נעורים במטתם ואינם רוצים לעמוד ע"ש שכ' כן בשם המלחמות אבל מה סבר הוא כלל דיצטרך לאשמעינן דאינו יוצא בשל שחרית קודם ע"ה כיון דאינו זמן קימה ואינו יום כלל ואיך ס"ד דיהיו יוצא וזה פשוט:
שם גמרא הקטר חלבים ואילו אכילת פסחים כו'. ע' מה שכתבתי במתניתין דמהכא מוכח דהגמ' הוי ס"ל דבעי למתני כל הנך דמצוותן בלילה וא"כ אמאי לא תני קה"ע אלא ע"כ דבהנך דתני הכי בכולהו עשו הרחקה ובקה"ע לא עשו הרחקה אך קשה ע"ז דאמאי לא תני במשנה דמגילה ק"ש ערבית וכל הנאכלים ליום א' דתני הכא ויותר קשה על הגמ' שם במגילה דאמר זה הכלל לאתויי פסחים ודלא כראב"ע מנ"ל דאתי דלא כראב"ע אימא דאתו לרבויי הנך ואתיא ככ"ע. מיהו מק"ש לא קשה כ"כ די"ל דק"ש לאו בלילה תליא מלתא אלא בזמן שכיבה ולכך איכא תנאי דמקדמי לה מקמי ליליא ואיכא דמאחרי לה לאחר ע"ה וא"כ אף לפי מה שפירשתי לעיל דר"ג סבירא לי' עד ע"ה דוקא ופליג אדרשב"י וגם אית לי' שיעורא דכהן דהא לא פליג ארישא דמתניתין וא"כ לדידי' זמנה אינה רק בלילה מ"מ לאו בלילה תליא מלתא רק משום דסבר דזמן שכיבה הכי הוא ולכך לא שייך לאתויי בזה הכלל דמצותן בלילה ומכ"ש לשיטת הרא"ש דהך דרשב"י מצי אתיא ככ"ע ודאי דניחא טובא דהא אין זמנה בלילה רק גם ביום נמי אבל נאכלים ליום א' קשה ועיין בספר טו"א:
דף ט:
מאימתי קורין שמע בשחרית אמר אביי לק"ש כוותיקין. ב' שיטות שיטות הרי"ף והתוס' והרא"ש דעיקר זמן ק"ש מתחיל משיראה חבירו כאחרים והא דוותיקין נמי היו קורין אותה קודם הנץ ש"מ דעיקר זמנה קודם הנץ רק שהיו מסמיכין אותה להנץ כדי שיהי' התפלה תיכף אחר הנץ וקרא דייראוך עם שמש מיירי בתפלה כדאמר בהדיא לקמן בפ' תפלת השחר (כט.) ר"ז גופי' דמיירי בתפילה ולפ"ז הך דעם שמש לא הוי פירושו כהך דעם הנץ דהך דעם הנץ הוי פירושו קודם לו והך דעם שמש פירושו אח"כ וזה דחוק קצת ועיין ברא"ש שכ' דעם משמע בסמוך בין מלפניו בין מלאחריו ואכתי קשה דמנ"ל לוותיקין גופייהו לפרושי קרא דעם שמש לאה"נ דוקא כיון דאיכא למימר הכי והכי ואפשר דנפקא להו מדשני קרא בלישני' דאצל הירח כ' ולפני ואצל השמש כתב עם שמש מכלל דהך עם שמש דקרא פירושו לאחה"נ דאל"ה בתרווייהו ה"ל למכתב לפני. ולדינא גם וותיקין מודו דזמנה מתחיל משיכיר או כאחרים ונמשך עד ג' שעות וכר' יהושע כדאמר להדיא לקמן דלמא כר"י וכוותיקין ש"מ דוותיקין אינו רק למצוה מן המובחר כדי שיהי' התפלה סמוך אחר הנץ. והא דמתניתין דיומא דאמר אביי גופי' לשאר עמא היינו משום שכל העם אינם יכולים לכוון כוותיקין והא דתניא הקורא עם אנשי משמר לא יצא צריך לומר דלאו אליבא דהלכתא אתמר הך ברייתא. או אפשר דהוו מקדמין טפי קודם שיעורא דמשיכיר או דאחרים והרז"ה פסק דזמן ק"ש אינו מתחיל רק לאחר הנץ דוקא וכפשטא דהברייתא דהקורא עם אנשי משמר דודאי לא הוי מקדימין כ"כ קודם שיכיר דהא לא הוי קורין אלא אחרי הולכת אברים לכבש ותחלת זמן שחיטת התמיד הוא משיעלה ע"ה וא"כ בין כך ובין כך ודאי הגיע זמן דמשיכיר ואפ"ה תני דלא יצא וגם מתניתין דיומא אתי כפשוטו והנך ברייתות דלעיל דרשב"י ודרשב"י אליבא דר"ע פליגי אהדדי ופסקינן כלישנא בתרא דהלכה אבתרייתא אתמר ולא אקמייתא דבקמייתא לית הלכת' כוותי' (וכבר כתבתי לעיל שהוא דוחק לומר דתרי תנאי אליבא דר"ע) וכן פסק הסמ"ג וכן פסק הר"ח הביאו הרא"ש בשמעתין אלא דבהא דפסק אביי לק"ש כותיקין נחלקו הרז"ה והסמ"ג והר"ח לג' שיטות דהסמ"ג מפרש הכי לק"ש כוותיקין לתפלה. לא כוותיקין לק"ש. ופירוש זה הביאו הרז"ה בשם י"מ ודחה אותו דודאי לישנא דתלמודא לא משמע הכי ועוד אני מוסיף דהראי' שהביאו להך פירושא מדאמר לתפלין כאחרים אף דאחרי' לא מיירי לענין תפלין כלל ה"נ לק"ש כוותיקין הוי פירושא כוותיקין לתפלה אינו דומה כלל חדא דאף דאחרים לא מפרשי זמן תפלין בהדיא בדבריהם מ"מ זמן תפלין וק"ש אחד הוא דהא הקורא ק"ש בלא תפלין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו וא"כ ממילא נשמע דלאחרים זמן תפלין נמי הכי הוי לכך שייך שפיר למימר לתפלין כאחרים. ועוד אף אם נדחוק ונימא דלא תלי זמן תפלין בק"ש כלל רק אי קרי ק"ש בזמן תפלין מחוייב להניח תפלין דאל"כ הוי כמעיד עדות שקר אבל אי לא הוי זמן תפלין לא אכפת לן בתפלין תדע דהא הקורא בלילה קורא בלא תפלין ולא הוי כמעיד עדות שקר. מ"מ אכתי לא דמי דהא עכ"פ אחרים לא נתנו זמן אחר לתפלין אבל וותיקין דנתנו זמן אחר לק"ש איך שייך למימר סתמא לק"ש כוותיקין ויהי' קאי אתפלה דוותיקין ולא יפרש דבריו דהא איכא למטעי ולמימר דקאי אק"ש דוותיקין וכפשטא דלישנא דמורה ע"ז וצ"ע. והרז"ה עצמו מפרש דג' זמנים יש קודם הנץ ולאחר הנץ ועם הנץ וקודם הנץ לא יצא כלל והוותיקין היו קורין אותה עם הנץ והתפלה היתה לאחר הנץ והא דתניא לקמן (כב:) אם יכול כו' עד שלא תנץ החמה ומוקמינן לה כוותיקין פירושו עד שלא תגמור הנץ החמה:
ושיטת הר"ח הביאו הרא"ש דגומרין פירושו קורין ועם הנץ פירושו אחה"נ כמו עם שמש דפירוש שכבר בא השמש וקרא דיראוך עם שמש מיירי בק"ש והרא"ש הקשה עליו דמדקאמר כדי שיסמוך גאולה לתפלה ואהא מייתי קרא דיראוך עם שמש משמע דקרא בתפילה מיירי ועוד דלקמן מייתי להך קרא לענין תפלה. והנה מה דמייתי לקמן לא הוי קשה כ"כ דאף דר"ז מפרש לקמן אליבא דר"י הך קר לענין תפלה מ"מ אליבא דוותיקין מפרשי לענין ק"ש ולישנא דעם דחקו להר"ח לפרש כך כי היכי דלהוי שוה האי עם השמש עם האי עם הנץ דוותיקין ונראה דזה הכריחו ג"כ לרש"י לפרושי הכי האי קרא לענין ק"ש אף דלקמן ע"כ מתפרש לענין תפלה וסיפא דקרא דלפני ירח נמי מצינן לפרושי לענין ק"ש של ערבית. ואפשר דסברי וותיקין כהנך תנאי דלעיל דמקדמי זמן ק"ש משקדש היום או כהנים טובלין דהוי קצת לפני ירח וא"כ לק"מ מלקמן תדע דהא במערבא לייטי עלה דר"י וא"כ ע"כ דלא מפרשי הך קרא לענין תפלה רק לענין ק"ש כמו דמפרשינן הכי אליבא דוותיקין גם לישנא דגומרין דהקשה הרא"ש נמי אינה קושיא כ"כ דהא לקמן כתב הרא"ש עצמו דגומרין פירושו קורין ע' לקמן בפ' שני גבי ברכה דהלל ומייתי ראי' מפיר"ח עצמו ש"מ דהרא"ש עצמו לא חשב זה לדחי' גמורה אך אי קשיא הא קשיא הא דאמרי' לקמן לימא תנן סתמא כר"א והתם קתני עד שלא תנץ החמה ומשני לעולם כר"י וכוותיקין הרי להדיא דזמן וותיקין הוא קודם הנץ וצריך לומר דלא הי' כתוב בגרסתו ולקרות רק לעלות ולהתכסות ותו לא רק מעיקרא דהוי בעי לאוקמי כר"א הוי ס"ד דלקרות נמי קאמר אבל לבסוף דמסיק כר"י וכוותיקין א"כ ע"כ דוקא לעלות ולהתכסות קאמר ולקרות אח"כ בהנץ מיד. אך מ"מ לישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום ודאי לא משמע כפי' הר"ח ולפי' הרז"ה ניחא קצת אך גם שיטתו דחוקה דהנך תלתא זמני מאן דכר שמייהו והשיטה הנכונה והמחוורת היא שיטת התוס' והרא"ש וכן כ' גם הרי"ף ועיין:
דף יא.
גמ' וב"ש א"כ נימא קרא בבוקר ובערב לא הבנתי דהא ע"כ צריך למכתב בשכבך ובקומך לזמן שכיבה וקימה דאי מבוקר ה"א עד ד' שעות לר"י ולרבנן עד חצות מקרי בוקר וזמן ק"ש אינו אלא עד ג' שעות ונהי דק"ש של ערבית אפשר דאית להו לב"ש מצאת הכוכבים עד ע"ה כר"ג דמתניתין וא"כ זה נוכל לידע גם אי כתיב בערב או אפשר דסברי כהאי תנא דמשהעני נכנס עד שעה שעומד לפטר ובערב נמי משמע להו התחלת ערב מ"מ ק"ש של שחרית ודאי דלא נדע מבבוקר ודוחק לומר דב"ש פליג על זמני ק"ש ואית לי' באמת דזמנה הוי כמו זמן תפלה חדא דלישנא דתלמודא דקאמר א"כ כו' משמע דלא פליגי אדרשא דב"ה רק דזה ידעינן מבוקר וערב ועוד דלא לשתמיט שום תנא למפלג על זמן ק"ש דנימא הא מני ב"ש היא ואדרבא ר"א דהוא מתלמידי ב"ש אית לי' עד הנץ דהיינו זמן קימה לרוב העולם. ומתחלה עלה בדעתי לומר דב"ש סברי כמ"ד לקמן פ"ב דבשכבך דפרשה שני' נמי בק"ש מיירי וא"כ מצי למילף זמן ק"ש מחד בשכבך והא דקאמר א"כ לימא קרא בבוקר כו' כוונתו דבחד פרשה לכתוב הכי אך גם זה דחוק בלישנא דגמרא והעיקר חסר מן הספר וצ"ע:
שם וב"ש ההוא מבעי' לי' פרט לשלוחי מצוה. ע' רש"א שמביא הגירסא בשם הילקוט וב"ה כו' בדרך ל"ל וב"ש ההוא מבעי לי' פרט לשלוחי מצוה יראה מדבריו דמחלקינן בלכתך ובדרך לשתי דרשות דמבלכתך דריש ב"ה פרט לחתן ומבדרך דריש שיהא כל אדם קורא כדרכו וא"כ צריך לומר לב"ש נמי דאמר פרט לשלוחי מצוה הוא ענין אחר נוסף על חתן ועוסק במצוה דדרשי לעיל ולא הבנתי דא"כ מאי דרשינן מבביתך דכיון דבדרך לדרשא קא אתי בביתך נמי לדרשא ואמאי לא דרשינן כלל מבביתך גם קשה מאי צריך קרא אחרינא לשלוחי מצוה ודוחק לחלק בין עוסק במצוה ובין שלוחי מצוה לכך נראה או דלא גרסינן כלל להך וב"ש או דהוא סיומא דתירוצא דלעיל ובשביל שהאריך להביא הברייתא ולפרשה לכך חוזר על תירוצו הראשון כדי שיכול להקשות על ב"ה ועיין בזה:
שם א"כ לימא קרא בשבת ובלכת כו'. מלשון הגמ' נראה דקאי גם השתא אדרשא דבדרך מדלא קאמר אלא דהא היכי דנזכר אמורא מקודם והדרינן מדבריו אורחי' דגמרא לומר אלא (ועי' תוס' ורא"ש בכמה דוכתי שהביאו כלל זה) ולפ"ז צריך להבין מאי אצטריכינן השתא כלל לבדרך וצ"ע:
שם עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. כבר קדמני בזה בספר אלפי מנשה בפי' דבכ"מ דפליגי תרי תנאי או אמוראי אחד מחמיר ואחד מיקל שאף שההלכה כדברי המיקל עכ"ז מצוה מן המובחר לעשות כדברי המחמיר אבל גבי פלוגתת ב"ש וב"ה שב"ש במקום ב"ה אינה משנה א"צ להחמיר כלל ואם החמיר לא עשה כלום מצוה מן המובחר במה שהחמיר ומייתי ראי' מר"י בן החורנית שמסתמא הי' מדקדק במצות וישב בסוכה שלא יצא י"ח לדברי ב"ש וע' רא"ש בריש סוכה ובכלל דבריו דברי עכ"ד והעיקר כדבריו עיין עליהם. והנה ראשיתו ראיתי בשנ"א להגר"א והראי' מר"י בן החורנית הוא בפי' והוא הרכיב אותם יחד והוא נכון. אך לפ"ז עשה כדברי ב"ה עשה אינו מדוייק כ"כ ומ"מ אין לזוז מפירושו והך דעשה כדברי ב"ה יש ליישבו:
שם אחת ארוכה ואחת קצרה. התוס' מפרשים דהכל קאי אאמת ואמונה ולישנא דאחת הוא כמו בין יאריך בה בין יקצר והביאו ראי' מאחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות ולישנא דאתת ארוכה כו' לא משמע כפירושם ומה שהביאו מאחת בתולות כו' אינו דומה כלל ליודע בטיב הלשון דהתם קאי על גופים מחולקים ולכך שייך שפיר למתני לשון אחת בין שיהי' גוף אחד זה ובין שיהי' גוף אחד זה אבל הכא קאי הכל על ברכה אחת והכוונה דרשאי להאריך ולקצר בה לא שייך כלל לא לישנא דאחת ולא לישנא דארוכה והבן. גם לפירושם ע"כ צ"ל דהא דתני אח"כ מקום שאמרו להאריך כו' קאי אשאר ברכות וגם זה אינו במשמע כלל:
עוד יש להבין בדברי התוס' מאי כוונתם אי קאי אאמת ואמונה דווקא דבה לחוד יכול להאריך ולקצר אבל ביתר ברכות דק"ש אינו רשאי לקצר בהן קשה טובא דהיכן רמיזא אמת ואמונה במתניתין ואם כדבריהם כן הוא דאמת ואמונה יש לה דין אחר משאר ברכות הוי לי' למתניתין לפרושי דקאי אאמת ואמונה ולא למסתם סתומי ואם כוונתם באמת על כל ברכות ק"ש דרשאי להאריך ולקצר בכולן ואמת ואמונה דנקטו בדבריהם אינו אלא לראי' משום דמצינו בגמרא להדיא דלפעמים מקצר בה אבל באמת הדין כן בכל ברכות ק"ש וא"כ אתי שפיר דאחת ארוכה קאי על כל ברכות ק"ש ומקום שאמרו להאריך קאי על שאר ברכות חוץ מברכות ק"ש כמו שהוא בתר"י דדעתו באמת לפרש כן ג"כ קשה דא"כ אחת ארוכות ואחת קצרות בלשון רבים מבעי לי' למתני כיון דקאי על כל ברכות ק"ש ומלשון ארוכה משמע דקאי רק על ברכה אחת מהן ולזאת דבריהם צריך עיון. ודע דלדברי התוס' צ"ל דדווקא בקצרות אינו יכול להוסיף מידי דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך אבל בברכות ארוכות יכול להאריך ולהוסיף כמו שירצה דהא לא תני אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ולזאת יכול להוסיף אור יום הנף בהשכיבנו דגם השכיבנו מיחשב לברכה ארוכה לדעת התוס' וזה נכון. ויוכל להיות אף לשיטת רש"י כן וכמו שיתבאר אי"ה לקמן רק דלרש"י השכיבנו היא קצרה ועיין:
והרמב"ם פ"א מהלכות ק"ש הלכה ז' מפרש דארוכה היא הפותחת וחותמת בברוך וקצרה היא החותמת ואינה פותחת בברוך או פותחת ואינה חותמת וקאי אשתים דלפניה בין דערבית בין דשחרית וזה הי' נראה נכון טפי בלישנא דמתניתין דלהוי קאי אכל מאי דתני לעיל אערבית ושחרית אלא דלפ"ז ע"כ הא דתני מקום שאמרו להאריך כו' היינו דלא ידלג הפתיחה או החתימה דבזה תהי' קצרה וא"כ מאי האי דתני תו לחתום אינו רשאי שלא לחתום הא כבר תני לה דלא יקצר. ואין לפרש דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר קאי על הפתיחה לחוד ולחתום קאי על החתימה. חדא כיון דתני לא יקצר וודאי כי היכי דקאי אפתיחה קאי נמי אחתימה כיון דבחדא מינייהו נעשית קצרה. ועוד דבתוספתא תני גם לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח וא"כ וודאי קשה. ואם נאמר דמקום שאמרו להאריך כו' קאי אברכות ארוכות שלא ידלג בהן הפתיחה או החתימה ולחתום כו' קאי אברכות קצרות שאין בהם אלא חתימה וקמ"ל שלא ידלג מהן החתימה גם זה לא מסתבר דמלתא דפשיטא היא דא"כ מאי ברכה תהי' כלל בלא שום ברוך לא בתחלתה ולא בסופה וצריך לומר דלחתום כו' פירוש על מקום שאמרו להאריך וכן מפרש בתר"י גם לשיטת התוס' ע"ד זה ע"ש בדבריו. (והא דהוכרח בתר"י לפרש כן בדעת התוס' אף דלדעתי מתפרש שפיר כפשוטו היינו משום דלא משמע לי' שאם דלג באמצע הברכה והפתיחה והחתימה אמר כתיקונה שיהי' בזה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות וראי' שהרי בבע"ק אמרו לא יהא מפסיק אלא יקצר וכן בסוגיא דלקמן בכסא דחמרא משמע דהעיקר תלוי בחתימה אבל שינוי באמצע הברכה לית לן בה לכך פי' דלחתום כו' הוא נתינת טעם על מה שאמרו מקום שאמרו להאריך כו' דמחמת זה יהיה מוכרח לשנות גם החתימה עי"ש בדבריו ומ"מ אין דבריו מוכרחים דשאני בבע"ק ובכסא דחמרא דכדיעבד דמי אבל לכתחלה אינו רשאי לקצר וכפשטי' דמתניתין ועיין בזה). ומ"מ זה דחוק ותו דבתוספתא וכן בירושלמי מייתי לה אלו הן ברכות ארוכות ברכות של ר"ה ושל תענית והם אינם פותחות בברוך:
לכך נראה יותר נכון כפי' רש"י דמפרש כפשוטו ומה שהקשו בתוס' דלא חשיב לה בתוספתא בהדי ברכות הקצרות אינו קושיא כ"כ חדא דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל ועוד דבתוספתא לא אצטריך למתני רק מאי דלא מפרש בהדיא במתניתין אבל השכיבנו כיון דמפרש בהדיא במתניתין למאי הוצרך התוספתא למחשבי' ומה שהקשו עוד דהא פעמים מקצרין באמת ואמונה כדאמר לקמן מודים אנחנו לך כו' לדעתי לא על רש"י לבד תלונתם דהא בלא"ה קשה האיך יוצא במודים כו' הא אמרינן לקמן כל שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח ועי' בפירש"י שאמונה היא על להבא וא"כ קשה דבנוסח מודים אנחנו לך דאמר לקמן לית בה כלל מענין דלהבא וא"כ האיך יוצא בה יד"ח וע"כ צ"ל אחת משתים או דהגמ' לקמן מקצרת בנוסח מודים כו' ולא אמרה רק היכי יתחיל אבל אה"נ שצריך להוסיף בה עוד דברים מענין אמונה דלהבא וא"כ גם היא ארוכה מקריא או שנאמר דדוקא היכא דאומר אמת ולא אמר אמונה לא יצא יד"ח אבל בלא אמת א"צ לומר אמונה דלהבא ויוצא יד"ח בהזכרת יצ"מ דלשעבר לחוד וא"כ ממ"נ לק"מ על רש"י דעכ"פ באמת ואמונה דמתניתין אינו רשאי לקצר ומודים הוא ענין בפ"ע ולא מיירי מינה כלל מתניתין ועדיין צריך להתיישב בזה:
דף יא:
גי' רש"י דאף לתלמוד צריך לברך היא באחרונה ולפ"ז ליכא למגרס לקמן ומתני פרקין בספרי דבי רב דהא זה הוא מדרש כמו שפירש"י וא"כ מאי מייתי ראי' לתלמוד וכן מוכח לקמן בפ' הי' קורא (דף יד:) גבי רב משי ידי' כו' דאמרינן התם קמ"ל דאף למשנה צריך לברך וא"כ ע"כ לא איירי במדרש אלא דגם גרסא דשם אינה עולה לפירש"י דאף אם למד במשנה לא הוי ראי' לתלמוד לגי' רש"י וצריך למגרס התם קמ"ל דאף לתלמוד כו' והרי"ף מהפך הגי' ומדרש נשנה באחרונה וא"כ שפיר גרסי' בספרי כו' ולקמן צריך למגרס קמ"ל דאף למדרש כו':
סליק פירקא