דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - היה קורא · דף יג.
תוס' ד"ה הי' קורא. בירושלמי מוכח מכאן דברכות אינם מעכבות ירצה לומר דיצא ידי חובת הק"ש אף שלא קרא הברכות אבל אפ"ה צריך לקרות אח"כ הברכות דידי ברכות לא יצא ויוצא בברכות אף שאומרם בלא ק"ש כדאמרינן לעיל לא הפסיד ברכות אף שכבר עבר זמן ק"ש ואינו ענין כלל להא דאמרינן לעיל (יב.) סדר ברכות אינם מעכבות הא ברכות גופייהו מעכב דהתם לענין לצאת ידי חובת הברכות עצמן והכא מיירי לענין לצאת ידי חובת ק"ש דבוודאי יוצא אף בלא ברכות כלל דברכות אינם מעכבות בשום דוכתא וכ"ש לגבי ק"ש דהברכות הוא ענין בפ"ע ולא שייכי כלל לק"ש כמ"ש בזה בסוגיא קמייתא דמכלתין ומעתה לק"מ מה שהקשו בתד"ה הי' קורא ע"ש וכבר קדמני בזה בס' שנ"א להגר"א ע"ש:
גמ' ש"מ מצות צריכות כוונה כו' בקורא להגיה. רש"י פי' דאינו מתכוון אף לקרות והקשו בתוס' דמ"מ הא קא קרי ע"ש מה שפירשו דאם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדינן כנקודתן וכהלכתן והוא דחוק מאוד לומר דאם כוון לאו דוקא. לכך נראה דאם כוון דוקא קתני דאמרינן במס' ר"ה (לב:) דהמתעסק ודאי לא יצא ומשנה שלימה שנינו שם (דף לג.) דמתעסק לא יצא ובתוקע לשיר אמר רבא דיצא (שם דף כח.) ואמרינן עלה אלמא קסבר רבא מצות אצ"כ וההפרש בין מתעסק לתוקע לשיר הוא כך דמתעסק אף לתקיעה בעלמא לא קמכוון רק שהי' נופת בשופר ועלתה בידו תקיעה או שהי' מתכוון לתקוע פחות משיעור תקיעה ועלתה בידו תקיעה שלימה אבל התוקע לשיר נתכוון לתקוע שיעור תקיעה רק לא לצאת ידי חובתו משום מצוה רק לשיר בעלמא ע"ש היטב בתוס' ד"ה דקא מנבח נבוחי (דף כח:) וברש"י (שם דף לג:) ומעתה בקורא להגיה שאינו מכוון לקרות התיבות כהלכתן כמ"ש התוס' אם אירע דשלא במתכוון אמר התיבות כהלכתן ודאי דלא יצא דדמי ממש למתעסק וא"כ מתניתין דידן מיירי בהכי בקורא להגיה ואמר התיבות כהלכתן ואפ"ה קתני דוקא אם כוון לבו לכך היינו לקרות התיבות כהלכתן דאז יצא מכלל מתעסק. אז יצא. אבל אם לא כוון לבו רק שנזדמן לו שאמר התיבות כהלכתן באקראי בעלמא ודאי דלא יצא אף אם מצות א"צ כוונה דזה גרע טפי דהוי כמתעסק וזהו לדעתי כוונת רש"י ולק"מ מה שהקשו בתוס' ודו"ק:
וצריך לומר דקורא להגיה גרע טפי מלא דקדק באותיותיה דהא לקמן מסקינן דיצא אף אם לא דקדק באותיותיה ודוחק לומר דהגמ' מוקי מתניתין שלא אליבא דהלכתא אלא ע"כ צ"ל דגרע דלא דקדק באותיותיה היינו שלא הפריד בין הדבקים וכדומה בדקדק התיבות כמש"כ הרמב"ם שלא יניד הנח כו' עי' בשו"ע אבל הקורא ככתיבתן כמו שקורא בעל מגיה אינה קריאה כלל:
אבל הא קשיא לכאורה מאי קאמר ש"מ מצ"כ דלמא עלמא אצ"כ ושאני הכא דכתיב על לבבך דלכל תנאי דלקמן עכ"פ צריכה כוונה בפסוק ראשון. והי' נראה לחלק בין כוונה לכוונה דכוונה דלקמן היינו שיכוון לקבל עליו עול מלכות סמים והיינו לכוון פירוש המלות. אבל הכא מיירי בכוונה שיכוון לצאת ידי חובתו ומזה לא איירי קרא דעל לבבך. אלא דלפ"ז ה"ל לשנויי הכי דמאי אם כוון לבו היינו לקבל עליו עמ"ש ומאי הוצרך לשנויי בקורא להגיה וצריך לומר דלכך לא קמשני הכי דא"כ הו"ל למתניתין לפרש דאם כוון לבו בפסוק אחד או בפרק אחד דלא רצה הגמ' לאוקמי מתניתין דלא כהלכתא כהאי תנא דבעי כוונה בכולה ולפ"ז מעיקרא לק"מ ואין אנו צריכין תו לחלק בין כוונה לכוונה כמו שחלקנו. אלא דמ"מ מצד עצמם הדברים נכונים לחלק ביניהם וכמ"ש. ולפ"ז הי' הדין דבקורא להגיה צריך לכוון לקרות בכל הק"ש וכוונה לצאת א"צ כלל אי פסקינן דמאצ"כ וכוונה בפירוש המלות להבין מה שהוא אומר אינו רק בפסוק ראשון וכרבא דפסק לקמן הלכתא כר"מ ונמצא כי ג' מיני כוונות הן לקרות ולצאת ולהבין. וכ"כ בתר"י בקצרה:
והרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש ה"א כתב וז"ל הי' קורא בתורה או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכוון לבו בפסוק ראשון משמע דמפסוק ראשון ואילך אף בקורא להגיה יצא וא"כ אינו מפרש כמו שכתבנו. לכך נראה דלית לי' כלל הך סברא דכתבו התוס' דקורא להגיה אינו קורא התיבות כהלכתן או דלא ס"ל לחלק בין הא דקרא ולא דקדק באותיותיה דיצא וסוגיין מפרש הכי כמו שפירש בטו"א וכן הוא בס' אלפי מנשה דהקורא בתורה מסתמא מגמתו להבין מה שהוא קורא דבלא"ה למה קורא דקורא היינו לומד וכל לומד מבין מה שהוא לומד וא"כ מאי אם כוון לבו דקתני ע"כ לצאת לכך קאמר ש"מ מצ"כ וע"ז משני מאי אם כוון לקרות והיינו להבין בפירוש המלות דזה בעינן בק"ש כמו דדרשינן לקמן אבל כוונה לצאת לא בעי וע"ז מקשה לקרות הא קא קרי ומשני בקורא להגיה שאינו לומד כלל ואין מגמתו להבין מה שהוא אומר רק לדקדק בחסרות ויתירות ולכך בעינן שיתכוון לקרות היינו להבין בפירוש המלות ולכך למסקנא דמסקינן דאצ"כ רק בפסוק ראשון א"כ גם מתניתין דאם כוון לבו יתפרש בפסוק ראשון דוקא וא"ש פסקו של הרמב"ם ודו"ק. אלא שבספר א"מ הוסיף עוד דבכל הק"ש בעי כוונה זו להבין מה שהוא אומר רק שבפסוק ראשון בעי כוונה יתירה ע"ש בדבריו שנדחק לחלק ואין דבריו מוכרחים כלל ומתנמנם לקמן ע"ב הוי תיובתי' והבן וא"כ דברי הרמב"ם נכונים:
הר"י כתב לעיל בסוגיין דכסא דחמרא בשם רב האי גאון דאף דפסקינן דמצות אצ"כ מ"מ זה דוקא במצות הנעשים במעשה דהמעשה הוא במקום כוונה אבל מצות שבאמירה ודאי דבעי כוונה דאמירה הוא בלב ואם אינו מכוון ה שהוא אומר אינו אומר ואינו עושה ונמצא שלא עשה כלום ולכאורה סוגיא דידן הוי תיובתי' דא"כ מאי קאמר ש"מ מצות צ"כ ומקשו מני' לרבא במס' ר"ה דהתוקע לשיר דלמא שא"ה משום דהוי אמירה ולפי מה שפירשנו לדעת הרמב"ם ניחא דלפי מאי דסבר המקשה דבעינן כוונה לצאת דוקא ולא סגי במה שהוא מבין מה שהוא אומר שפיר הוכיח דכל המצות צריכות כוונה לצאת דבכוונה לצאת אין לחלק בין מצות התלויות באמירה לתלויות במעשה כיון דגם הכא מתכוון מה שהוא אומר ושפיר מקריא אמירה ואפ"ה בעינן כוונה לצאת א"כ גם במצות התלויות במעשה בעינן כוונה לצאת אלא דמ"מ ממתנמנם קשה לדברי רב האי דהא מתנמנם אינו מבין כלל מה שהוא אומר ואפ"ה יצא בכל הק"ש חוץ מפסוק ראשון וצריך לומר דס"ל לר"ה דהנך תנאי ואמוראי דס"ל מתנמנם יצא ס"ל מדאורייתא אינו רק פסוק ראשון בלבד וכמו דאיכא להפוסקים דס"ל הכי וצ"ע. עוד הי' נראה לחלק לדעת ר"ה דשאני ברכות דהן בעצמם בזולת הדברים אשר עליהן נעשית הברכה אינה מצוה כלל ואדרבא ברכה לבטלה עובר משום לא תכא ולכך בעינן בהו כוונה לדבר הנעשה משא"כ ק"ש דהאמירה בעצמה היא עצם המצוה וא"כ אמירה דק"ש הוא כמו מעשה דשאר מצות התלוים במעשה וא"כ אי לא בעינן כוונה לשאר מצות גם לק"ש לא בעי כוונה וזה הי' נראה נכון בסברא אלא שאין זה במשמע בלשונו של ר"ה כמו שהביאו בתר"י ועיין בזה:
שם ורבנן סברי כמ"ד לא השמיע לאזנו יצא. הקשו בתוס' במס' סוטה אמאי לא משני דתרתי שמעת מני' כמו דאמרינן לקמן (טו.) והניחו בתימה. ולדידי אין זה קושיא כ"כ בעי לאוקמינהו לרבנן אליבא דהלכתא דלקמן פסקינן כמ"ד יצא והוא פשוט וזה למדתי מדברי הרא"ש בשמעתין עיין עליו:
תוס' ד"ה עד כאן שני פסוקים הראשונים ע"ש בדבריהם. הגם דבפירושא דקרא דבריהם נראים טפי מפירוש רש"י מ"מ כבר כתב רש"א דלקמן גבי עד על לבבך בעמידה משמע להדיא כפי' רש"י דהא עמידה בכוונה תליא מלתא כדאמר ואזדא ר"י לטעמי' והוא פשוט: