דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - היה קורא · דף טז.
גמ' קרא וטעה ואינו יודע להיכן טעה באמצע הפרק יחזור לראש עיין בתר"י דכתב דאפילו לר"י א"ש דאמר ק"ש דרבנן וספק קרא כו' אינו חוזר וקורא אפ"ה מודה בהך דהכא כיון דכבר התחיל ע"ש בדבריו ומדבריו נראה דרוצה לאוקמי הך דשמואל אליבא דכ"ע ולא הבנתי דלע"ד נראה מכולה סוגיא דר"פ היה קורא דכולהו תנאי ס"ל דק"ש דאורייתא דדוחק לומר דכל הני קריאה דדרשי מעל לבבך או משמע דיהיו כולהו אסמכתא בעלמא דמשמע דבעיקר דרשא דוקא פליגי גם מש"כ רש"י בריש מכלתין דפרשה ראשונה לחוד מדאורייתא תא נמי אין נראה מסוגיין דהיה קורא דמכולה סוגיא דהתם משמע דשני הפרשיות מדאורייתא דהא לכ"ע נמי אצטריך מיעוטא דהאלה למעוטי פרשה שניה מכוונה וכ לר' זוטרא ורב יאשי' נמי צריכי קראי למעוטי פרשה שניה מכוונה או מקריאה משמע עכ"פ דהו מדאורייתא ואי"ה לקמן בדברי שמואל נאריך בזה וכן תניא דר' עובדי' דיליף מולמדתם לקריאה תמה משמע נמי דס"ל דפרשה שניה הוי מדאורייתא וצ"ע בזה:
שם סרכי' נקט ואתי. פירש"י דחוק וע' פי' הרשב"א בשו"ע וכן פי' הרמב"ם ולפי' רש"י צריך לומר דקאי על היה עומד בוכתבתם כו' דהוי ספק טעות וע"ז דבפרשה ויאמר בספק טעות א"צ לחזור לראש והוא דחוק:
שם לא קשיא הא בפרק ראשון כו'. ע' תוס' ועיין ברי"ף שיטה אחרת ועיין במה שכתבתי לעיל לבאר דבריהם בארוכה עיין עליו:
חתן פטור מק"ש לילה הראשונה כו'. עיין סוכה (דף כ.) דפליגי תנאי בהא מלתא דתנינן התם בברייתא ת"ר חתן וכל השושבינן כו' פטורין מהתפלה ומהתפלין וחייבין בק"ש משום ר' שילא אמרו חתן פטור והשושבינן וכל בני החופה חייבין ופירש"י דלית להו להני תנאי עוסק במצוה פטור מן המצוה תו מביא שם ברייתא תניא א"ר חנינא בן עקביא כותבי ספרים כו' פטורין מק"ש ומהתפלין ומתפלה ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה אומר העוסק במצוה כו'. והנה פשט כוונת רש"י הוא ודאי כמ"ש בעל המאור דת"ק דברייתא קמייתא ור' שילא תרווייהו לא ס"ל הא דעוסק במצוה ואפ"ה פטור מהתפלה ומהתפלין לכ"ע והיינו משום דשכיחא שכרות וקלות ראש ובק"ש פליגי דת"ק מחייב בק"ש אף לחתן עצמו משום כיון דאין מצות נ"כ רק בפסוק ראשון ויכולים ליישב דעתם שעה קטנה משו"ה חייב לקרות ור' שילא קפטר לחתן עצמו משום דטריד טובא ואפי' בפסוק ראשון נמי לא מצי מכיון ולכך פטור החתן מק"ש ג"כ אבל השושבינין דלא טרידי כ"כ ויכולים לכוון חייבים בק"ש אבל בשאר מצוות דלא בעי כוונה גם החתן מחוייב לכ"ע כיון דלית להו עוסק במצוה כו' אבל אי הוה ס"ל עוסק במצוה הוי פטור החתן לכ"ע אף לת"ק אף דמצי לכוון אפ"ה פטור משום עוסק במצוה דהא מה"ט פטור אף ממצות דלא בעו כוונה. וא"כ מה בכך דמצי לכוון בפסוק ראשון מ"מ הא לא גרע משאר מצות דלא בעי כוונה כלל ואפ"ה פטור משום עוסק במצוה אלא ע"כ דלא ס"ל כלל הא דעוסק במצוה ולפ"ז ברייתא דחנניא בן עקביא פליג על הך ברייתא דת"ק ושילא ואנן באמת אית לן למפסק כברייתא דחנניא בן עקביא משום דסתמא דמתניתין דשלוחי מצוה פטורין מהסוכה ס"ל הכי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וא"כ ודאי דחתן וכל השושבינין פטורין אף דמצי לכוון אפ"ה פטירי משום עוסק במצוה ולאו ממצות אלו לחוד הוא דפטירי רק מכל המצות אף דלא בעו כוונה הוא פטור ומחמת זה השיג הבעל המאור על הרי"ף שם שהביא לשתי הברייתות כיון דפליגי אהדדי. עוד כתב בעל המאור דאף דלא קי"ל כברייתא קמייתא מ"מ הא שפיר נוכל למילף מינה דכל שבעת ימי המשתה אף אחר שבעל דלא מקרי תו עוסק במצוה אפ"ה פטירי מתפלה ותפלין לכ"ע דהא חזינן להני תנאי דלית להו עוסק במצוה ואפ"ה קפטרי ליה מתפלה ותפלין משום שכרות וקלות ראש א"כ ה"נ לדידן בכל ז' ימי המשתה נמי דינא הכי והרמב"ן במלחמות השיב להליץ בעד הרי"ף דאיהו קמפרש דתנאי דברייתא קמייתא נמי ס"ל הא דעוסק במצוה רק דהך ברייתא עצמה מיירי בהכי שכבר בעל ולכך קמחייב ל ת"ק בק"ש משום דמעתה לאו עוסק במצוה הוא אבל קודם שבעל הוא פטור ודאי מק"ש ומכל המצות הא לא אצטריך להברייתא להשמיענו משום דמשנה שלימה שנינו חתן פטור מק"ש כו' ע"ש בדבריו ולא הבנתי דבריו דא"כ מאי טעמא דר' שילא דמפליג בין חתן לשושבינים דלאחר שבעל אין סברא כלל לפלוגי בינייהו דבכולהו אינו רק משום שכרות וקלות ראש וא"כ אמאי קפטר ליה לחתן טפי משושבינים דאי אינהו מצי מכווני גם החתן מצי לכוון כיון שכבר בעל א"כ אינו טרוד יותר מהם וצריך לומר דסברת הרמב"ן הוא דאפ"ה איכא טרדא טפי בחתן מבשושבינים אף לאחר שבעל והוא דוחק ואדרבה מצד הסברא היה אפשר לומר בהיפוך וצ"ע:
והר"ן כתב על שיטת רש"י וכי תימא אבל נמי לאו בר כוונה הוא ואפ"ה חייב כו' י"ל דאפשר דאבל נמי פטור מתפלה ומתפלין ואין זה מחוור לי מדאמרינן חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר אלמא הא לאו הכי מחייב ובתפלה נמי אית לחיובי אבל אפשר לי לדחוק על דעת רש"י ולומר דנהי דלא ס"ל להאי תנא עוסק במלוה כו' אפ"ה כיון דטריד בטרדת מצוה לא מחמרינן עליה ליתובי דעתי' אבל באבל דרשות גרידא מחמרינן ולא נהירא עכ"ל הר"ן והנה קושייתו על רש"י ודאי אלימתא ותירוצו אינו מתקבל לי כלל אפי' לדוחק דהא חזינן בכונס את הבתולה דבעינן למילף מקרא דבלכתך בדרך למפטרי מק"ש משמע דאי לאו קרא מסברא לחוד לא הוי קמפטר משום טרדא דמצוה וא"כ הני תנאי דלית להו עוסק במצוה וא"כ מסתמא לא דרשי לקרא דבלכתך בדרך א"כ מנ"ל להו למפטרי' מק"ש מסברא לחוד משום דלא מחמירינן עליה ליתובי דעתיה כיון דטריד במצוה. והר"ן עצמו כתב דנראה לו לפרש דשפיר אית ליה לת"ק עוסק במצוה פטור מהמצוה אלא דאפ"ה ס"ל דחייב בק"ש אחר שבעל כיון דלא מחסר מידי משמחה דידיה וליכא טרחא משו"ה נהי דקודם בעילה פטור אף מק"ש משום דטריד אפ"ה לאחר בעילה חייב. א"נ דחתן ובני חופה בתר נשואין ובעילה לא מקרי עוסק במצוה והאי דפטירי מסוכה משום דהוי כמצטער ע"ש בדבריו. והנה בתירוצו הראשון כ"ל להר"ן דאף לאחר בעילה מקרי עוסק במצוה ואפ"ה חייב בק"ש לת"ק כיון דמצי לקיים שתיהן ולפי"ז הוי מצי לאוקמי גם קודם בעילה אלא דלא ניחא לי' למימר דפליגי אסתמא דמתניתין דחתן פטור מק"ש ולכך מוקי להך ברייתא באחר בעילה כי היכי דתוקים מתניתין ככ"ע ובתירוצו השני סבר דלאחר בעילה לא מקרי עוסק במצוה כלל ולא הבנתי דא"כ מאי תיקן בזה טפי מלפי' רש"י דהא אותה הקושיא עצמה שהקשה על רש"י תקשי גם לדידי' ולא הועיל כלום בדבריו ועל תירוצו הראשון ג"כ קשה כמו שהקשינו לדברי הרמב"ן דמ"ט דר' שילא דפטר לחתן טפי משאר השושבינין וכמש"ל ועכ"פ גם להר"ן דברי הרי"ף מיושבים כמו דמיישב הרמב"ן:
והתוס' הבינו בפירש"י דהא דכתב רש"י דלית להו להני תנאי הא דעוסק במצוה כו' קאי על הני תנאי דאמרו משום ר' שילא אבל ת"ק דר' שילא שפיר אית ליה דעוסק במצוה פטור מהמצוה ולכך הקשו על רש"י ע"ש בדבריהם ובאמת ברכ"י שלפנינו אי אפשר לפרש כן כמו שכ' רש"א שדברי רש"י שלפנינו ליכא לפרושי רק כמו שכתב הבעל המאור רק דהתוס' היה להם נוסחא אחרת בדברי רש"י וגם אפשר דהוו גרסי בת"ק ומכל המצות כמו שביאר דבריהם ברש"א ולכך כתבו התוס' דר' שילא לא פליג רק אק"ש דחתן ע"ש בדבריהם ועכ"פ העולה מדבריהם דשפיר ם להני תנאי דחתן הוי עוסק במצוה ופטור מהמצוה וא"כ בכל המצות שבתורה ליכא פלוגתא כלל דודאי חתן פטור רק דפליגי בק"ש דלת"ק אף דפטור מכל המצות אפ"ה חייב בק" משום דמצי לכוון ור' שילא סבר דלא מצי לכוון. וגם לפי זה יתיישבו דברי הרי"ף אבל גם דבריהם לא זכיתי להבין דסברא הפוכה אני רואה דבכל המצות דלא שייך בהו כוונה כלל יהיה פטור לכו"ע ובק"ש יתחייב לת"ק משום דמצי מכוון דמה בכך דמצי מכוון אטו מי גרע משאר המנות דלא בעי כוונה ואפ"ה פטור משום עוסק במצוה ואם כן בק"ש נמי נהי דמצי מכוון מ"מ לפטר משום עוסק במצוה:
והרא"ש פי' ג"כ כהתוס' דתרווייהו ס"ל דעוסק במצוה כו' ופליגי בק"ש. וגם לדבריו יקשה כמו שהקשינו לשיטת התוס' גם מאי דמסיים הראש דר' בילא לא קאמר דשושבינין ובני חופה חייבין אלא בק"ש אבל בתפלה ותפלין מודי דפטירי ולאו משום עוסק במצוה דא"כ אפי' מק"ש נמי פטרי' אלא ודאי לא מקרי עוסקים במצוה והא דפטירי מתפלין משום קלות ראש כו' ע"ש בדבריו. גם זה לא זכיתי להבין דדבריו סותרים זא"ז דמהכא משמע דאי הוי עוסקים במצוה הו' פטירי מק"ש אף דמצי לכוון דאל"כ מנ"ל להוכיח דלאו משום עוסק במצוה פטר להו ר' שילא דא"כ מק"ש נמי יפטרו דלמא אף אי מקרי עוסק במצוה אפ"ה חייבין בק"ש משום דמצי לכוון אלא ע"כ אף דמל לכוון אפ"ה ה"ל למפטר משום עוסק במצוה והוא עצמו כתב דת"ק ס"ל עוסק במצוה פטור מהמצוה ואפ"ה חייב בק"ש משום דמצי לכוון וא"כ נימא דשושבינין לר' שילא הוי כמו חתן לת"ק דאף דחתן לר' שילא לא מצי לכוון כלל מ"מ אימא בשושבינין מודה לת"ק דמצי מכוון דהכי משמע טפי לישנא דברייתא דלא פליג רק בחתן אבל בשושבינין מודה לת"ק סוף דבר כי כל דברי הראשונים לא זכיתי להבין בסוגיא זו וקצרה דעתי מהבין דבריהם הקדושים בזה:
ובאמת לולא דבריהם הי' נלע"ד הקלושה לפרש סוגיא דידן בפשיטות דודאי הא דעוסק במצוה פטור המצוה אינו רק בשאינו יכול לקיים שתיהן ואם יעסוק במצוה שני' יצטרך לבטל ממצוה ראשונה דאז שפיר אמרינן דפטור ממצוה שני' בכדי שלא יצטרך לבטל ממצוה ראשונה שהוא עוסק בה אבל אם עסק מצוה שני' אינו גורם לו שום ביטול למצוה ראשונה ודאי דחייב וכמ"ש התוס' בב"ק (נו:) ד"ה ההיא הנאה ובב"מ (כט.) ד"ה והוי שואל ע"ש דכתבו דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו ומזוזה בפתחו יפטר מכל המצות דהא ודאי ליתא ולכך עוסק במצוה במעשה גמור כגון כותבי ספרים כו' וכן כל העוסקים במעשה המצוה דאם יצטרך לעשות מצוה אחרת א בהכרת יתבטל בעת ההיא ממעשה המצוה שהוא עושה עתה כך הוא פטור מכל המצות האמורות בתורה אבל חתן דאינו עושה שום מעשה רק הוא טריד בטרדא דמצוה במחשבה בעלמא ולכך בעי לחתן קרא דב לכתך בדרך דמבשבתך בביתך דנפקא לן שאר עוסק במצוה לא הוי ילפינן לחתן כמ"ש רש"י בפ"ק (יא.) וא"כ אף למאי דילפינן מבלכתך בדרך דהוא פטור מ"מ לא מסתבר למפטרי' רק ממצות דבעי כוונת דהיינו ק"ש ותפלה ותפלין משום שלא מצי מכוון אגב טרדתו ואם נצריכנו לייתובי דעתי' א"כ בהכרח יתבטל ממחשבת מצוה שלו ולכך הוא פטור משום עוסק במצוה אבל בשאר מצות דלא בעי כוונה אין סברא כלל למפטרי' לחתן אף למאי דדרשינן מבלכתך בדרך לחתן מ"מ כיון דיוכל לעשות המצוה ולא יתבטל כלל ממחשבתו מהיכי תיתי למפטרי כיון דיכול לקיים שתיהן ומעתה מיושבים דברי הרי"ף דשתי הברייתות לא פליגי אהדדי כצל דתרוויהו ס"ל דעוסק במצוה פטור ממצוה וגם ס"ל דחתן מקרי עוסק במצוה כיון שהוא טרוד במחשבת בעילה ופטור ממצות דבעי כוונה בכדי שלא יתבטל ממחשבתו רק דפליגי לענין ק"ש דת"ק סבר דחייב בק"ש כיון דאין מצות כוונתה רק בפסוק ראשון ולא יתבטל כ"כ ממחשבתו וא"כ מקרי יכול לקיים שתיהן ור' שילא סבר דפטור אף מק"ש משום דלא מצי מכון כלל אבל שושבינין דבקל מצו לכוון טפי מחתן לכך חייבים אבל בשאר מצות התלוים במעשה ודאי דכולם חייבין לפי שאינם מתבטלים בזה כלל ממחשבתם וברייתא שני' מיירי בעוסק במצוה במעשה גמור כגון כותבי ספרים לכך הוא פטור מכל המצות ולכך הביא הרי"ף שני הברייתות להלכה ומיירי הכל קודם שבעל ומתניתין דחתן פטור אתי כר' שילא. וצריך לומר דת"ק דמחייב לחתן בדרך לשאר טרודים במצוה דלא מצו לכוון גם בק"ש דהא קרא בק"ש כתיב אבל חתן שפיר מצי לכוון בק"ש או דלא דריש כלל לבלכתך בדרך לחתן ואפ"ה קפטר לי' מתפלה כו' והיינו דלא משמע לי' לחלק בין עוסק במצוה ובין טרוד במצוה לענין מצות דבעי כיונה ובתרווייהו נפקא ל לי' מבשבתך בביתך והבן זה כנלע"ד נכון בביאור סוגיא זו ובכוונת הרי"ף בלא שום גמגום ופשוט: