דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק ב - היה קורא · דף טו.
גמ' וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר. כן הוא גירסת רש"י ומפרש טעמא משום דתפלה זמנה כל היום וכוונתו הוא דאף לאחר ד' שעות לר"י או אחר חצות לרבנן מ"מ שכר תפלה יהבי לי' רק שכר תפלה בזמנה לא יהבי לי' אבל שכר תפלה אית לי' עכ"פ ובק"ש אמרינן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא דתורה משמע דאין לו שכר ק"ש כלל והב"י בסי' צ"ב) בשם הרשב"א כ' עוד טעם. ונראה להסביר כוונתו דהך נטילת ידים ודאי דאינו מדאורייתא רק תקנת חכמים בעלמא ובק"ש כיון דזמנה הוא ג"כ מדאורייתא כדדרשינן לה מבשבכך ובקומך א"כ לית לן לעבור על זמנה דמדאורייתא בשביל הנטילה ואף דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כמו שהאריך בזה בתר"י בסוגיא קמייתא דמכלתין מ"מ הנ"מ בדבר שיש בו גדר וסייג לתורה אבל הכא נט"י מלתא אחריתא היא ואין בה סייג כלל רק היא תקנה בפ"ע ותו דגם התקנה לא היתה לנטילה דוקא אי לא משכח מיא בכל מילי דמנקי סגי ולכך ודאי לית לן למיהדר אמיא דלמא בין כך ובין כך יעבור זמן ק"ש אבל תפלה דאינה רק מדרבנן הם אמרו והם אמרו וכעין סברא זו איתא לקמן בתוס' ד"ה א"ר יוסי ע"ש וכמו שיתבאר לקמן. ולפי"ז הך עד כמה דאמר לקמן קאי אתפלה אבל לק"ש לא בעי כלל למהדר וכן הוא גירסת הרי"ף והרמב"ם ולכך בה' ק"ש פסק הרמב"ם דלא בעי למהדר כלל אמיא אבל בה' תפלה פסק דבעי למהדר ד' מילין ולפ"ז הא דרב חסדא לייט כו' בעידן צלותא פירושו לק"ש והוא דחוק קצת דלישנא דצלותא משמע טפי דקאי אתפלה ואפשר לומר דבשחרית כיון דקורא ק"ש בלא נטילה ואח"כ בעי למסמך גאולה לתפלה ממילא דגם מתפלל בלא נטילה והא דאמרינן דעד כמה בעי למהדר לתפלה עד פרסה כו' היינו בתפלת המנחה או מוספין דאין שם ק"ש קודמת להם ולפ"ז הי' ניחא קצת לישנא דצלותא דנקיט ר"ח משום דבשחרית גם תפלה יתפלל בלא נט"י אבל הרמב"ם לא כתב שום חילוק בזה ומדבריו נראה דגם בשחרית אף שקורא בלא נט"י מ"מ אינו מתפלל תיכף אם אפשר לי' להשיג מים בכדי הילוך פרסה ולא איכפת לן כ"כ בסמיכת גלת"פ וכמ"ש לעיל דסמיכת גלת"פ לא נאמר בו איסור הפסקה כלל רק כל הסומך אינו ניזוק או איזהו בן עוה"ב ומשמע דאינו רק מצוה בעלמא לכתחלה ומשום צורך כל דהוא מצינן לבטלה או י"ל דבאמת לא יקרא בלא נטילה רק ק"ש לחוד בלא ברכות דהא ברכות ק"ש זמן תפלה להם כדאמרינן לעיל הקורא מכאן ואילך לא הפסיד ברכות ודעת הרמב"ם שם דזמנם כל היום. (ודלא כהרא"ש שכ' עד ד' שעות דוקא ע"ש ברמב"ם וברא"ש) וא"כ בברכות יכול להמתין כמו בתפלה וא"כ יקרא אח"כ הק"ש כקורא בתורה עם הברכות ויסמוך גלת"פ. ולפ"ז צריך לומר דבעידן צלותא דאמר ר"ח קאי רק אק"ש דלק"ש קרי צלותא והוא דחוק קצת כמ"ש לעיל:
אבל התוס' והרא"ש וכן בתר"י לא ניחא להו בהך גי' דכנ"מ לק"ש ולא גרסי לה כלל ובין לק"ש ובין לתפלה לא בעי למהדר אמיא כפשטי' דלישנא דר"ת דצלותא תפלה משמע והנה אף כי מה שהקשו על גירסת רש"י והרי"ף כבר נתיישב לעיל בדברינו דודאי איכא לפלוגי טובא בין ק"ש לתפלה כמ"ש מ"מ לישנא דצלותא ודאי משמע כוותייהו דהתוס' והרא"ש ומשמע מדברי הרא"ש דלא גריס כלל להך עד כמה שהרי לא הביא כלל הך דעד כמה וזה קשה מאד למחוק הגירסא כ"כ ומדברי תר"י נראה דהכי גרסינן לה וה"מ בעידן ק"ש אבל שלא בעידן ק"ש חוזר ועד כמה כו' נמצא דעד כמה קאי בלא הגיע זמן ק"ש צריך לחזור עד פרסה וכן בתפלה ובהגיע א"צ לחזור כלל לא לק"ש ולא לתפלה. והי' נראה לומר דאף הרי"ף והרמב"ם נמי לא קאמרי שצריך לחזור לתפלה אלא היכא דלא יעבור הזמן אבל אם בין כך יעבור הזמן ודאי דא"צ אלא מנקה ידיו בעפר ומתפלל דאטו מי גרע זמן תפלה מהיכי דהמים הוא ביותר מפרסה דפסק הרמב"ם להדיא דמתפלל בלא נטילה וא"כ מאי סברא הוא כלל דהיכי דהמים הוא בפחות בפרסה שילך אל המים אף שיעבור זמן התפלה דמאי תועלת בזה דהמים הוא בקרוב כיון דיעבור זמן התפלה ולמה יגרע זה מאם היו המים ברחוק מפרסה אלא דמדברי הטור בסי' רל"ג משמע דלהרי"ף והרמב"ם אף אם יעבור זמן תפלה נמי לא יתפלל כיון דמצי לאשלומי אח"כ ולהתפלל שתים בתפלה הסמוכה או מיד וכמו שיתבאר אי"ה לקמן אבל לע"ד הי' נראה דאין זה במשמעות דבריהם כלל רק דהם מיירי היכי דלא יעבור הזמן ואפ"ה בק"ש אין צריך לחזור דלמא בין כך ובין כך יעבור הזמן אף דלעת עתה משער כלא יעבור הזמן מ"מ חיישינן טפי דלמא יעבור הזמן שיתעכב בדרך או איזה סבה אחרת ובק"ש דהיא דאורייתא חיישינן לזה אבל בתפלה לא חיישי' כ"כ אבל אם ודאי יעבור הזמן אף בתפלה לא בעי לאהדורי:
ולפ"ז הי' נראה לומר דאין כאן פלוגתא כ"כ בין התוס' והרא"ש ובין הרי"ף ורמב"ם דהרא"ש הבין בדברי הרי"ף דאף דיעבור הזמן אפ"ה בעי לאהדורי אמיא ולכך השיג עליו דחכמים עשו חיזוק כו' אבל בלא יעבור הזמן גם איהו מודה דבעי לאהדורי ולפ"ז הי' ניחא גירסת עד כמה גם להרא"ש (אלא שקשה למה לא הביאה בפסקיו) ולפי ה שפירשתי גם הרי"ף נמי לא קאמר רק בדאיכא שהות ונמצא דבתפלה ליכא פלוגתא כלל רק בק"ש יהי' פלוגתא להיפך דלהרי"ף לא בעי אהדורי לק"ש גם בדאיכא שהות ולהתוס' והרא"ש בדאיכא שהות גם בק"ש בעי אהדורי ויתיישבו בזה קצת דברי הטור ומ"מ דבריו אינם מבוררין כל הצורך ופסקי הש"ע סותרים זה את זה מסי' צ"ב לסי' רל"ג עי"ש ולענין הלכה העיקר כשיטת הרי"ף והרמב"ם ורש"י וכן כ' בב"י ולא ידעתי מדוע ערבב הדברים בש"ע וצ"ע ובב"י הבין דעת הרי"ף כמו שהבינו הטור והרא"ש ועדיין צ"ע בזה:
שם אבל ברכה דרבנן ולאו בברכה תליא מלתא. עי' תוס' ד"ה אי ר"י דנראה מדבריהם דלא משמע לי' להגמרא לחלק כלל בין דאורייתא לדרבנן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולכך מדמה ברכה דתרומה ומגילה לק"ש והא דמשני אבל ברכה דרבנן אין כוונתו לחלק בין דאורייתא לדרבנן רק משום דלאו בברכה תליא מלתא ולא יהא אלא לא בירך כלל מ"מ תרומתו תרומה דברכות אינם מעכבות אבל ידי ברכה ודאי לא יצא בלא השמיע משום דכל דתיקון רבנן כו' ולפ"ז מקשה הגמ' שפיר מבהמ"ז אף דבבהמ"ז לא כתיב בי' השמעות אזנים באורייתא וא"כ הא דבעי להשמיע לאזניו בבהמ"ז אינו רק מדרבנן מ"מ פריך שפיר כיון דהכא ליכא למימר לאו בברכה תליא מלתא דהא עיקר המצוה היא הברכה וא"כ דמיא ממש לק"ש ובין דאורייתא לדרבנן לא מפלגינן כלל וכן לקמן מדמי מגילה ג"כ לק"ש רק דהתוס' הקשו דהתינח במצות שעיקרן אינו אלא מדרבנן כמו מגילה וברכות שפיר איכא למימר דעיקר תקנת חכמים היתה שלא יהי' יוצא במגילה ובברכה בלא השמיע לאזנו כמו בק"ש אבל בהמ"ז דעיקרו דאורייתא ומדאורייתא לא בעינן בי' שישמיע לאזניו למה תקנו בי' רבנן שלא יצא כיון דמדאורייתא יצא ויש עוד לחזק קושייתם דהוי כעין ברכה לבטלה במה שיצריכוהו לברך פעם שני כיון דכבר יצא מדאורייתא אבל תירוצם דחוק מאד ועוד קשה דגם במגילה ותרומה נמי מנ"ל להגמ' הא דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ולא יצא בלא השמיע לאזניו דבשלמא אי כל מה דמדאורייתא בעינן שישמיע לאזניו דוקא שפיר איכא למימר הך סברא דכל דתיקון כו' כיון דבכל מצות דאורייתא לא יצא בלא השמיע לאזניו לזאת גם רבנן ודאי דתקנו כעין דאורייתא אבל כיון דחזינן בבהמ"ז דמדאורייתא לא בעינן השמיע לאזניו א"כ מנ"ל דרבנן תקנו במגילה וברכות כעין ק"ש דלא יצא בלא השמיע לאזניו אימא דתיקנו כעין בהמ"ז דיצא אף בלא השמיע לאזניו וצריך לומר דאה"נ אי לא הוי ידעינן שום תקנת חכמים בבהמ"ז ובברכה מסברא לא הוי ידעינן דתקנו בו רבנן שום תקנה אבל כיון דחזינן דלכתחלה מיהת לא כדקתני לא יתרום וכן בבהמ"ז לא יברך בלבו וא"כ ע"כ דתקנו בו רבנן השמעות אזנים כמו בק"ש א"כ מסתבר לי' להגמ' דבכולה מלתא תקנו כעין ק"ש ואף בדיעבד נמי לא יצא לר"י דבק"ש דיעבד לא יצא:
ורש"י פירש גבי הא דאמרינן אי ר"י דיעבד נמי לא דהא בהמ"ז דאורייתא מואכלת ושבעת כו' נראה מדבריו דאי הוי דרבנן לא הוי מקשה מידי וצריך להבין דנהי דבהמ"ז דעצמו מדאורייתא מ"מ הך דבעי ביה שישמיע לאזניו אינו מדאורייתא וא"כ ע"כ צ"ל דהגמ' לא ניחא ליה לפלוגי בין דאוריית' לדרבנן וא"כ לאיזה צורך כתב רש"י דבהמ"ז דאוריית' כיון דסוף סוף אצטרכינן להך סברא דאין חילוק בין דאוריית' לדרבנן. ועוד דהא הך סברא דאין חילוק מוכרחים אנו לומר גם לקמן גבי מגילה דמדמי הש"ס לק"ש וע"כ צריך לומר דאין חילוק והא דמשנינן לעיל אבל ברכה דרבנן ע"כ צריך לומר כמ"ש לעיל דעיקר כוונתו דלא בברכה תליא מלתא ומעשה התרומה הוי תרומה גם בלא ברכה כלל וא"כ דברי רש"י אינם מובנים לכאורה אך באמת נראה דברי רש"י נכונים דלרש"י לא ניחא למימר הך סברא דפשיטא לי' להגמ' דאין חילוק כ"כ עד דיהיה מקשה מחמת זה ונהי דלקמן מדמה מגילה לק"ש היינו דבעי לשנויי מתניתין דמגילה דתיקום עכ"פ כר"י ולכך מדמה דאל"כ תהיה דלא כמאן ובשינויא שפיר איכא למימר הך סברא דכל דתיקון כי היכי דלא תקשי אבל להקשות מכח זה אין סברא כלל וגם הוי קשה לי' קושיית התוס' ומה שהקשינו כמ"ש לעיל לכך היה נראה לרש"י דסוגיא רשמעתין סברה דפלוגתייהו דר' יוסי ור"י לאו בק"ש לחוד אלא בכל מצות דאורייתא דמאן דדריש שמע דק"ש להשמע לאזניך דריש נמי להסכת ושמע דמיירי לענין כל מצות דאורייתא להשמע לאזניך וא"כ לדידי' בכל מצות דאורייתא בעי נמי להשמיע לאזניו ג"כ. דאורייתא ומאן דלא דריש בק"ש לית ליה נמי בכל התורה ואף דלא יהיה כחד מהנך לישני דא"ר יוסף לקמן בסוף שמעתין הא בלא"ה כבר כתבו התוס' דסוגיא דידן הוא דלא כר' יוסף וא"כ שפיר מצינן למימר בלי שום דוחק דסוגיא דידן סברה דהסכת ושמע לענין כל מצות דאורייתא וכמו דבעי למימר לישנא קמא דר"י רק דבזה פליגי דסוגיא דידן סברה דלאו כ"ע סברי הכי כמו דאמר לישנא קמא דזה אי אפשר דהא אתותב לישנא קמא מהך דלא יברך ולכך סברה סוגיא דידן דפליגי באמת בכל התורה. ואין להקשות ע"ז כיון דכתיב הסכת ושמע דבכל התורה בעי להשמיע לאזניו א"כ למאי בעי בק"ש קרא אחרינא אטו מי גרע ק"ש מכל מצות דאורייתא זה אינו דשפיר אצטריך קרא בק"ש כי היכי דלא נדרוש מעל לבבך איפכא וכה"ג אמרינן לעיל בריש פרקין למימרא דסבר ר"י כו' אצטריך משום דכתיב שמע ע"ש ולפ"ז איכא למימר דהא דמשני אבל תרומה משום ברכה וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מלתא היינו דבעי לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן והא דמסיים ולאו בברכה תליא מלתא או דהוי כעין שינויא אחרינא או דהוי סיומא דתירוצא דלעיל מ"מ עיקר שינויא דגמ' הוא לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולכך הוצרך רש"י לפרש הא דמקשה מבהמ"ז משום דהוא מדאורייתא וכיון דהוא מדאורייתא גם השמעת אזנים הוא מדאורייתא מהסכת ושמע ולפ"ז אזדא לה קושיית התוס' וגם מה שהקשינו לעיל כנלע"ד נכון בדברי רש"י ופשוט:
שם אלא מאי ר"י ודיעבד אין כו' אלא הא דתני ר"י ברי' דרשב"ז מני כו'. ואין להקשות דלמא הא דקאמר ר"י לכתחלה לא היינו במידי דאורייתא אבל בברכה דרבנן אפילו לכתחלה נמי זה אינו דלשיטת התוס' שכתבנו לעיל ודאי דלק"מ דהא לדידהו אין סברא כלל להגמ' לחלק בין דאורייתא לדרבנן ואפי' לשיטת רש"י שכתבנו לעיל נמי לק"מ דהא דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן היינו לענין דיעבד דאיכא למימר דלא החמירו כ"כ רבנן בתקנתן דדיעבד נמי לא יצא אבל לענין לכתחלה ודאי דאין סברא כלל לומר דלא יצריכו אפילו לכתחלה בדרבנן דמהכ"ת לא יתקנו לכתחלה שיהי' עצהיו"ט ומכ"ש אם נאמר דהא דמצריך ר"י לכתחלה אפי' בק"ש אינו רק מדרבנן וכמו שיתבאר לקמן אי"ה א"כ ודאי היה להם לתקן זה אפי' במידי דהוא מדרבנן ופשוט:
שם ר"י אומר משום ראב"ע כו' צריך שישמיע כו' יש להבין דעת ראב"ע אמאי לא מצריך רק לכתחלה הא כיון דמקרא דריש א"כ אפי' דיעבד נמי לא כמו כל מה דדרשינן מקרא שלא יקרא למפרע או בלה"ק דודאי אפי' דיעבד נמי לא דהא לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב רק בקדשים כדאמרי' בכמה דוכתי אבל בכל התורה אין שייך כלל לומר במלתא דאורייתא דאינו רץ לכתחלה. והיה נראה לומר דבאמת ראב"ע מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא דעיקר קרא אתי לבכל לשון כו' אבל מאי דאמר ליה ר"מ הרי הוא אומר על לבבך כו' משמע דפליגי במדאורייתא ואפשר לומר דראב"ע נמי דריש על לבבך כמו ר"מ ולכך הוכרח לאוקמי שמע לכתחלה ועל לבבך לענין דיעבד וא"כ מדאורייתא בעי לכתחלה להשמיע לאזניו ולר"מ לא ניחא ליה זה וגם זה אינו מחוור כ"כ וצריך להתיישב בזה ועיין במה שאכתוב אי"ה בסמוך בדברי התוס'. ולשיטת רש"י שכתבנו לעיל שסוגיא דידן סברה כי היכי דפליגי בק"ש ה"נ פליגי בשאר מצות ע"כ צ"ל דראב"ע מדרבנן דאי ס"ד מדאורייתא ומשום על לבבך הוא דאמר א לכתחלה א"כ בשאר מצות דלא כתיב על לבבך נצטרך לומר דמודה ראב"ע דדיעבד לא יצא א"כ למסקנא דאמרי' ר' יהודה כרבי' ס"ל תקשי ברייתא דבהמ"ז מני כמו דמקשה לקמן ללישנא קמא דרב יוסף אלא ע"כ דרק מדרבנן קאמר ודו"ק:
שם תוס' ד"ה להודיעך כחו דר"י דבריהם צריכין באור דלכאורה תירוצם אינו מובן דמאי הוי טעינא טפי בר' יוסי מבר' יהודה דהא כיון דבדר' יהודה ליכא למטעי משום דכיון דלא דריש לקרא דהשמע לאזניך אפי' לכתחלה נמי אין סברא להצריכו. כמו כן אי הוי פלוגתיהו בלכתחלה נמי לא הוי טעינא בדר' יוסי והוי ידענא דמסתמא בדיעבד נמי לא יצא דאי בדיעבד יצא א"כ ע"כ דלא דריש לקרא וא"כ לכתחלה נמי לא היה צריך וא"כ הדרא קושיא לדוכתין דמ"מ לפלוגי בלכתחלה ומ"מ לא נטעי בדר' יוסי כמו דהשתא ליכא למטעי בדר' יהודה. ועוד קשה בעיקר תירוצם שכתבו דאי דיעבד יצא לכתחלה נמי לא בעי ואין כאן רבותא כלל דהא חזינן דלאו הכי הוא דהא ראב"ע אית ליה לכתחלה בעי ודיעבד יצא. אך אם נאמר דהא דבעי ראב"ע לכתחלה אינו רק מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא כמ"ש לעיל יתיישב שפיר דברי התוס' בפשיטות דודאי אין לנו לחדש גזירות חכמים מלבינו וכיון דפליגי בדאורייתא בקרא דר' יהודה לא דריש לקרא דהשמע לאזניך דאי הוי דריש ודאי דהוי לא יצא אף בדיעבד דאין לחלק בקרא בין לכתחלה ודיעבד אלא ע"כ דלא דריש לקרא וכיון שכן מהכ"ת נאמר בר' יהודה דמ"מ לכתחלה בעי מדרבנן דמנ"ל לבדות גזירה דרבנן מדעתינו אבל אי הוי פליגי בלכתחלה שפיר איכא למטעי בדר' יוסי דאימא מדרבנן בעלמא בעי לכתחלה ולא קדריש לקרא כלל אבל אם נאמר דראב"ע מדאורייתא בעי לכתחלה ומוקי לקרא דהשמע לאזניך בלכתחלה ודאי דאיכא למטעי השתא בדר"י מימר דלכתחל' מודה לר' יוסי דבעי מהך דרשא עצמה דהשמע כו' רק דפליגי לענין דיעבד דר"י מוקי לה גם לענין דיעבד ור' יהודה מוקי ליה לכתחלה וכראב"ע וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתיה ואין כאן אפי' התחלת תירוץ. לכך נראה דהתוס' סברי באמת דראב"ע רק מדרבנן קאמר ואתי שפיר. ולפמ"ש לעיל דאפשר לאוקמי לדראב"ע מדאוריתא יש ליישב קושיית התוס' באנפי אחריני דבדר' יוסי נמי איכא כח דהתירא דחרש פטור מדאורייתא מק"ש (ומכל מצות התלויות בדבור לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דפליגי גם בכל המצות) ועיין:
שם אמר לו ר"מ הרי הוא אומר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים. ואף דר"מ לעיל לא בעי כוונה רק לפסוק ראשון וא"כ לא דריש מעל לבבך לכוונה צריך לומר דלא דריש לחומרא דיהיה בעי כוונה דוקא רק אדרבא דריש לקולא דבכוונת הלב לחודי' סגי ולא בעי שישמיע לאזניו אבל אה"נ אם לא כוון לבו להשמיע לאזניו נמי יצא ובפסוק ראשון בעי דוקא כוונה אך צ"ע דמכאן משמע דדרשא דדרשינן מחדא תיבה הכתובה בפרשה קאי לכל הפרשה ולית לן לפלוגי בהך פרשה גופיה לומר דהך דרשא לא הוי אלא עד מקום התיבה שנכתבה לדרשא דהא חזינן דראב"ע דדריש משמע שצריך השמעת אזנים בכל הפרשה וכן ר' יוסי ודאי דבכולה פרשה לא יצא בלא השמיע לאזניו ור"מ נמי א דאמר לו הרי הוא אומר על לבבך כו' בכולה פרשה לא בעי להשמיע לאזניו ולא ניחא לי' למימר דדרשא דשמע הוא על פסוק ראשון או עד על לבבך ומעל לבבך ואילך לא בעי להשמיע כו' ש"מ דאין זה סברא כלל לומר דלא יהיה קאי על כל הפרשה והנך תנאי דלעיל דסברי להו עד על לבבך בעי כוונה היינו משום דכתיב האלה למעוטי דהאלה משמע טפי לא אבל בלא מיעוטא ודאי דכל מאי דדרשינן מחדא תיבה קאי לכל הפרשה וכן ב"ה דדרשי מבלכתך בדרך דכל אדם קורא כדרכו כו' נמי ודאי בכל הפרשה קורא כדרכו ולפ"ז יש לראות מאי טעמא דר"מ דאמר לעיל דלא בעי כוונה רק בפסוק ראשון ובתר"י כתב דדריש משמע וכתיב הסכת ושמע כו' כדאמרינן לקמן ולפמ"ש זה אינו דאף אי דריש משמע ע"כ קאי לכל הפרשה כמו ר' יוסי דדריש להשמע לאזניך דקאי לכל הפרשה ור"מ גופי' אי הוי ס"ל דמאי דדרשינן משמע לא קאי רק לפסוק ראשון בלבד א"כ לא הוה מקשה מידי לרב"ע אלא ע"כ דקאי לכל הפרשה ובהכי הוי ניחא לי הא דמשני לקמן (טו.) ל"ק הא בפ' ראשון כו' דכתבו שם התוס' דלאו דוקא וכן הרי"ף כתב דאליבא דר"י קמשני כן לפי גרסתו שם אר"י כו' ולפמ"ש ניחא טפי דהא התם אברייתא דדריש משמע קיימינן ובברייתא לא דריש למיעוטא דהאלה ממילא משמע דהך ברייתא ס"ל כמ"ד דבכולה פרשה בעי כוונה ואדרבה לדברי תר"י תקשה דלא שייך כלל לשנויי התם אברייתא הא בפרק ראשון כיון דלימוד הברייתא א א רק על פסוק ראשון אלא ודאי דקאי לכל הפרשה וכדכתיבנא וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מאי טעמא דר"מ גם אין לומר דר"מ ס"ל דאינו מדאורייתא רק פסוק ראשון דהא הכי משמע דס"ל דכולה פרשה הוי מדאורייתא כיון דיליף מעל לבבך דלא בעי להשמיע לאזניו משמע דקרי מיהא בעי מדאורייתא ודוחק לומר דס"ל דמיעוטא דהאלה ק קדריש רק לפסוק ראשון דאין זה במשמעות לשון הדברים האלה כלל גם כל כי האי גוונא ה"ל להגמ' לפרושי. גם יש להבין דמנ"ל לר"מ הא מלתא דהך על לבבך לקולא אתי לאורויי דלא בעי להשמיע לאזניו אימא דלחומרא אתי דבעי אף כוונה דוקא בכל הפרשה ובשלמא בתנאי דלעיל ר' זוטרא ור' יאשי' דדרש נמי מעל לבבך לקולא דלא בעי קריאה לא קשה לי דאפשר דלחומרא נמי אית להו דבעי כוונה ובלא כוונה לא יצא וא"כ שפיר אית לן למימר דמשמע להו דהכל תליא בעל לבבך ובעינן כוונה דווקא ובכוונה לחוד נמי יצא אבל לר"מ דלא בעי כוונה רק בפסוק ראשון ודריש לעל לבבך רק לקולא קשה דמנ"ל הא דאימא דבעי כוונה דווקא וע"כ צריך לומר דאית לי' שום מיעוט דלא בעי כוונה רק בפסוק ראשון ולא ידענא מאי הוא וצ"ע:
ולענין הלכה פסקינן בגמ' כר' יהודה משום ראב"ע דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו ובדיעבד יצא אפי' בק"ש ולפ"ז כ"ש במצות דרבנן דדיעבד יצא ותימה על הרא"ש והרי"ף שהעתיקו במס' מגילה הך מתניתין דמגילה בסתם ולא הוציאו מכללם חרש דדיעבד יצא וצריך לומר כמ"ש הפר"ח בהלכות מגילה שסמכו עצמם על הך דכתבו גבי ק"ש וממילא נשמע למגילה וברמב"ם צריך למחוק חרש ואף שהוא דחוק מ"מ שבקי' להם דאינהו דחקי ומוקי אנפשי' בכדי שלא לסתור הדברים הברורים בסוגיא דשמעתין ומ"ש הב"י לחלק דבמגיל' איכא פרסומי ניסא וחמור טפי ודאי ליתא כמ"ש הפר"ח דא"כ אמאי דחיק בשמעתין לאוקמי מתניתין דמגילה לר"י בחסורא מחסרא והיינו משום דבעי לאוקמי כר"י דהלכתא כוותי' כמ"ש התוס' ולמה לא מוקים כפשוטי' אליבא דר"י ובמגילה מודה משום פרסומא ניסא אלא ודאי דליתא להך סברא ועיין: