דברי דוד ברכות· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
פרק א - מאימתי · דף יא.
גמ' וב"ש א"כ נימא קרא בבוקר ובערב לא הבנתי דהא ע"כ צריך למכתב בשכבך ובקומך לזמן שכיבה וקימה דאי מבוקר ה"א עד ד' שעות לר"י ולרבנן עד חצות מקרי בוקר וזמן ק"ש אינו אלא עד ג' שעות ונהי דק"ש של ערבית אפשר דאית להו לב"ש מצאת הכוכבים עד ע"ה כר"ג דמתניתין וא"כ זה נוכל לידע גם אי כתיב בערב או אפשר דסברי כהאי תנא דמשהעני נכנס עד שעה שעומד לפטר ובערב נמי משמע להו התחלת ערב מ"מ ק"ש של שחרית ודאי דלא נדע מבבוקר ודוחק לומר דב"ש פליג על זמני ק"ש ואית לי' באמת דזמנה הוי כמו זמן תפלה חדא דלישנא דתלמודא דקאמר א"כ כו' משמע דלא פליגי אדרשא דב"ה רק דזה ידעינן מבוקר וערב ועוד דלא לשתמיט שום תנא למפלג על זמן ק"ש דנימא הא מני ב"ש היא ואדרבא ר"א דהוא מתלמידי ב"ש אית לי' עד הנץ דהיינו זמן קימה לרוב העולם. ומתחלה עלה בדעתי לומר דב"ש סברי כמ"ד לקמן פ"ב דבשכבך דפרשה שני' נמי בק"ש מיירי וא"כ מצי למילף זמן ק"ש מחד בשכבך והא דקאמר א"כ לימא קרא בבוקר כו' כוונתו דבחד פרשה לכתוב הכי אך גם זה דחוק בלישנא דגמרא והעיקר חסר מן הספר וצ"ע:
שם וב"ש ההוא מבעי' לי' פרט לשלוחי מצוה. ע' רש"א שמביא הגירסא בשם הילקוט וב"ה כו' בדרך ל"ל וב"ש ההוא מבעי לי' פרט לשלוחי מצוה יראה מדבריו דמחלקינן בלכתך ובדרך לשתי דרשות דמבלכתך דריש ב"ה פרט לחתן ומבדרך דריש שיהא כל אדם קורא כדרכו וא"כ צריך לומר לב"ש נמי דאמר פרט לשלוחי מצוה הוא ענין אחר נוסף על חתן ועוסק במצוה דדרשי לעיל ולא הבנתי דא"כ מאי דרשינן מבביתך דכיון דבדרך לדרשא קא אתי בביתך נמי לדרשא ואמאי לא דרשינן כלל מבביתך גם קשה מאי צריך קרא אחרינא לשלוחי מצוה ודוחק לחלק בין עוסק במצוה ובין שלוחי מצוה לכך נראה או דלא גרסינן כלל להך וב"ש או דהוא סיומא דתירוצא דלעיל ובשביל שהאריך להביא הברייתא ולפרשה לכך חוזר על תירוצו הראשון כדי שיכול להקשות על ב"ה ועיין בזה:
שם א"כ לימא קרא בשבת ובלכת כו'. מלשון הגמ' נראה דקאי גם השתא אדרשא דבדרך מדלא קאמר אלא דהא היכי דנזכר אמורא מקודם והדרינן מדבריו אורחי' דגמרא לומר אלא (ועי' תוס' ורא"ש בכמה דוכתי שהביאו כלל זה) ולפ"ז צריך להבין מאי אצטריכינן השתא כלל לבדרך וצ"ע:
שם עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום. כבר קדמני בזה בספר אלפי מנשה בפי' דבכ"מ דפליגי תרי תנאי או אמוראי אחד מחמיר ואחד מיקל שאף שההלכה כדברי המיקל עכ"ז מצוה מן המובחר לעשות כדברי המחמיר אבל גבי פלוגתת ב"ש וב"ה שב"ש במקום ב"ה אינה משנה א"צ להחמיר כלל ואם החמיר לא עשה כלום מצוה מן המובחר במה שהחמיר ומייתי ראי' מר"י בן החורנית שמסתמא הי' מדקדק במצות וישב בסוכה שלא יצא י"ח לדברי ב"ש וע' רא"ש בריש סוכה ובכלל דבריו דברי עכ"ד והעיקר כדבריו עיין עליהם. והנה ראשיתו ראיתי בשנ"א להגר"א והראי' מר"י בן החורנית הוא בפי' והוא הרכיב אותם יחד והוא נכון. אך לפ"ז עשה כדברי ב"ה עשה אינו מדוייק כ"כ ומ"מ אין לזוז מפירושו והך דעשה כדברי ב"ה יש ליישבו:
שם אחת ארוכה ואחת קצרה. התוס' מפרשים דהכל קאי אאמת ואמונה ולישנא דאחת הוא כמו בין יאריך בה בין יקצר והביאו ראי' מאחת ארוסות ואחת נשואות אחת בתולות ואחת בעולות ולישנא דאתת ארוכה כו' לא משמע כפירושם ומה שהביאו מאחת בתולות כו' אינו דומה כלל ליודע בטיב הלשון דהתם קאי על גופים מחולקים ולכך שייך שפיר למתני לשון אחת בין שיהי' גוף אחד זה ובין שיהי' גוף אחד זה אבל הכא קאי הכל על ברכה אחת והכוונה דרשאי להאריך ולקצר בה לא שייך כלל לא לישנא דאחת ולא לישנא דארוכה והבן. גם לפירושם ע"כ צ"ל דהא דתני אח"כ מקום שאמרו להאריך כו' קאי אשאר ברכות וגם זה אינו במשמע כלל:
עוד יש להבין בדברי התוס' מאי כוונתם אי קאי אאמת ואמונה דווקא דבה לחוד יכול להאריך ולקצר אבל ביתר ברכות דק"ש אינו רשאי לקצר בהן קשה טובא דהיכן רמיזא אמת ואמונה במתניתין ואם כדבריהם כן הוא דאמת ואמונה יש לה דין אחר משאר ברכות הוי לי' למתניתין לפרושי דקאי אאמת ואמונה ולא למסתם סתומי ואם כוונתם באמת על כל ברכות ק"ש דרשאי להאריך ולקצר בכולן ואמת ואמונה דנקטו בדבריהם אינו אלא לראי' משום דמצינו בגמרא להדיא דלפעמים מקצר בה אבל באמת הדין כן בכל ברכות ק"ש וא"כ אתי שפיר דאחת ארוכה קאי על כל ברכות ק"ש ומקום שאמרו להאריך קאי על שאר ברכות חוץ מברכות ק"ש כמו שהוא בתר"י דדעתו באמת לפרש כן ג"כ קשה דא"כ אחת ארוכות ואחת קצרות בלשון רבים מבעי לי' למתני כיון דקאי על כל ברכות ק"ש ומלשון ארוכה משמע דקאי רק על ברכה אחת מהן ולזאת דבריהם צריך עיון. ודע דלדברי התוס' צ"ל דדווקא בקצרות אינו יכול להוסיף מידי דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך אבל בברכות ארוכות יכול להאריך ולהוסיף כמו שירצה דהא לא תני אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ולזאת יכול להוסיף אור יום הנף בהשכיבנו דגם השכיבנו מיחשב לברכה ארוכה לדעת התוס' וזה נכון. ויוכל להיות אף לשיטת רש"י כן וכמו שיתבאר אי"ה לקמן רק דלרש"י השכיבנו היא קצרה ועיין:
והרמב"ם פ"א מהלכות ק"ש הלכה ז' מפרש דארוכה היא הפותחת וחותמת בברוך וקצרה היא החותמת ואינה פותחת בברוך או פותחת ואינה חותמת וקאי אשתים דלפניה בין דערבית בין דשחרית וזה הי' נראה נכון טפי בלישנא דמתניתין דלהוי קאי אכל מאי דתני לעיל אערבית ושחרית אלא דלפ"ז ע"כ הא דתני מקום שאמרו להאריך כו' היינו דלא ידלג הפתיחה או החתימה דבזה תהי' קצרה וא"כ מאי האי דתני תו לחתום אינו רשאי שלא לחתום הא כבר תני לה דלא יקצר. ואין לפרש דמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר קאי על הפתיחה לחוד ולחתום קאי על החתימה. חדא כיון דתני לא יקצר וודאי כי היכי דקאי אפתיחה קאי נמי אחתימה כיון דבחדא מינייהו נעשית קצרה. ועוד דבתוספתא תני גם לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח וא"כ וודאי קשה. ואם נאמר דמקום שאמרו להאריך כו' קאי אברכות ארוכות שלא ידלג בהן הפתיחה או החתימה ולחתום כו' קאי אברכות קצרות שאין בהם אלא חתימה וקמ"ל שלא ידלג מהן החתימה גם זה לא מסתבר דמלתא דפשיטא היא דא"כ מאי ברכה תהי' כלל בלא שום ברוך לא בתחלתה ולא בסופה וצריך לומר דלחתום כו' פירוש על מקום שאמרו להאריך וכן מפרש בתר"י גם לשיטת התוס' ע"ד זה ע"ש בדבריו. (והא דהוכרח בתר"י לפרש כן בדעת התוס' אף דלדעתי מתפרש שפיר כפשוטו היינו משום דלא משמע לי' שאם דלג באמצע הברכה והפתיחה והחתימה אמר כתיקונה שיהי' בזה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות וראי' שהרי בבע"ק אמרו לא יהא מפסיק אלא יקצר וכן בסוגיא דלקמן בכסא דחמרא משמע דהעיקר תלוי בחתימה אבל שינוי באמצע הברכה לית לן בה לכך פי' דלחתום כו' הוא נתינת טעם על מה שאמרו מקום שאמרו להאריך כו' דמחמת זה יהיה מוכרח לשנות גם החתימה עי"ש בדבריו ומ"מ אין דבריו מוכרחים דשאני בבע"ק ובכסא דחמרא דכדיעבד דמי אבל לכתחלה אינו רשאי לקצר וכפשטי' דמתניתין ועיין בזה). ומ"מ זה דחוק ותו דבתוספתא וכן בירושלמי מייתי לה אלו הן ברכות ארוכות ברכות של ר"ה ושל תענית והם אינם פותחות בברוך:
לכך נראה יותר נכון כפי' רש"י דמפרש כפשוטו ומה שהקשו בתוס' דלא חשיב לה בתוספתא בהדי ברכות הקצרות אינו קושיא כ"כ חדא דאטו כי רוכלא ליחשב וליזל ועוד דבתוספתא לא אצטריך למתני רק מאי דלא מפרש בהדיא במתניתין אבל השכיבנו כיון דמפרש בהדיא במתניתין למאי הוצרך התוספתא למחשבי' ומה שהקשו עוד דהא פעמים מקצרין באמת ואמונה כדאמר לקמן מודים אנחנו לך כו' לדעתי לא על רש"י לבד תלונתם דהא בלא"ה קשה האיך יוצא במודים כו' הא אמרינן לקמן כל שלא אמר אמת ואמונה ערבית לא יצא יד"ח ועי' בפירש"י שאמונה היא על להבא וא"כ קשה דבנוסח מודים אנחנו לך דאמר לקמן לית בה כלל מענין דלהבא וא"כ האיך יוצא בה יד"ח וע"כ צ"ל אחת משתים או דהגמ' לקמן מקצרת בנוסח מודים כו' ולא אמרה רק היכי יתחיל אבל אה"נ שצריך להוסיף בה עוד דברים מענין אמונה דלהבא וא"כ גם היא ארוכה מקריא או שנאמר דדוקא היכא דאומר אמת ולא אמר אמונה לא יצא יד"ח אבל בלא אמת א"צ לומר אמונה דלהבא ויוצא יד"ח בהזכרת יצ"מ דלשעבר לחוד וא"כ ממ"נ לק"מ על רש"י דעכ"פ באמת ואמונה דמתניתין אינו רשאי לקצר ומודים הוא ענין בפ"ע ולא מיירי מינה כלל מתניתין ועדיין צריך להתיישב בזה: