דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא
מסכת מכות · דף ז.
גמרא אילעא וטובי'
גמרא אילעא וטובי'. קרובים דערבא הי ופירש"י עידי הלואה היו קרובין אל הערב:
א הנה יש לעיין לפי פרש"י הנ"ל. דהא העדים המעידים. על ההלואה. הם מעידים שהוא היה ערב בזה. דאם זה לא לוה כלל. ממילא לא היה השני ערב. וא"כ כשמעידים על שני דברים. שזה לוה ופלוני היה ערב. נימא דנאמין להם במה שאומרים שפלוני לוה. שאינם קרובים עמו. ומה שאומרים שקרובם היה ערב. לא יאמנו בזה:
והנה בדברים הנ"ל השיג הרמב"ן במלחמות על דברי הבעה"מ. בהבעה"מ כתב וז"ל בקיצור. ה"ר אברהם ז"ל פירשה בשטענותיהן היה בפרעון החוב והעידו אלו העדים על הלוה שהודה בפניהם שלא פרעו כו' וכמדומה לי שדחקו לי' ז"ל בפירוש הזה כלא רצה להעמידה כשטענותיהם הם לעיקר ההלואה. משום דהא קיי"ל פלגינן דיבוריה ופשיטא ליה בכה"ג שנאמנין היו ללוה ולמלוה ופסולין לערב כדברי רבא דאמר פלוני בא על אשתי. הוא ואחר מצטרפין להורגו. אבל לא להרגה. ואנן לא מסתברא לן הכי. דע"כ לא קאמר התם דפלגינן דיבוריה אלא בתרי גופי כו' עיי"ש. וע"ז כתב הרמב"ן אמר הכותב כו' ואף במה שכתב בשטענותיהם בפרעון החוב. נמי יפה כיוון. שאם טענותיהם בעיקר הלואה. אפילו הערב טוען לא ערבתי מעולם. אמאי לא מהימני גבי לוה ולא לגבי ערב. ואפילו למאן דלא פלגינן דיבורי' וכי העדים שאמרו מעידים אנו בראובן שהלוה לשמעון מנה וללוי מנה. ונמצאו קרובים אצל לוי. מי לא מהימני' לגבי שמעון והיכי אמרינן לאו בתר ערבא אזיל. מי הכניסו לערב שילכו אחריו. והא עדות לזה ודאי עדות אחת בפני עצמה. ותרבותו של לוי עדות אחרת. אטו משום דבתכ"ד העידו נפסלין הרי עדות מוחלקת כשני בני אדם הוא. א"ו דאין להעמידה כשטענותיהם ועדות העדים בעיקר ההלואה כמו שפירש בעה"מ ז"ל כו' עכ"ד הרמב"ן בזה. וא"כ יש להבין דברי רש"י. ודברי הבעה"מ שכתבו כנ"ל:
ב ולכאורה רציתי לומר ולחלק. דזה לא דמי כלל למה שהביא הרמב"ן דאם מעידים בראובן שהלוה לשמעון מנה. וללוי מנה כו' וכנ"ל. דהתם עדותם שהעידו שהלוה לשמעון מנה. אינו נוגע כלל להעדות שהלוה גם ללוי. ובזה בודאי הדין כמ"ש הרמב"ן דלגבי שמעון מהימני. וללוי לא מהימני. משא"כ הכא הא תחלת עדותם שהעידו ששמעון לוה מראובן. נכלל בעדות זה גם הנוגע ללוי הערב שהעידו אח"כ. דאם לא לוה שמעון. לא היה לוי ערב. ובזה יש שפיר מקום לומר דאינם נאמנים כלל בכל עדותן משום דאי לית ליה ללוה. בתר ערבא אזיל. וא"כ צדקו דברי הבעה"מ הנ"ל:
אבל יש להוכיח מהגמרא. דאין הדין כן אף באופן הנ"ל. והוא. מהא דאמרינן בכתובות (י"ח ע"ב) על דברי המשנה שם. העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה. אבל אנוסים היינו כו' אמר רבא לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות. אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין. מ"ט אין אדם מע"ר. והיינו משום דאדם קרוב אצל עצמו. וכפרש"י שם (וכמבואר בסנהדרין ד"ט) ותיקשי לכאורה דא"כ למה מהימני במה שאומרים כתב ידינו הוא זה. הא מה שאומרים כת"י הוא זה. הוא נוגע למה שאומרים אח"כ אבל אנוסים היינו מחמת ממון. ובזה הם קרובים לעצמן ואינן נאמנין. וא"כ לא להימני' גם במה שאמרו כת"י הוא זה. אלא ע"כ מוכח דלא כדברינו הנ"ל. כ"א דכיון שדברים נפרדים הם. אמרינן דבזה מהימני. ובזה לא מהימני אף באופן הנ"ל. ועיין בדברי תוס' סנהדרין ד"ט ד"ה אין כו' שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ואע"ג דבההוא דכתובות די"ח פלגינן דמהימני' להו במאי דאמרי כת"י הוא זה. היינו אפילו בלא טעמא דפלגינן עכ"ד. וכן הם כדברי הרמב"ן הנ"ל. ומהתימא שלא הביא הרמב"ן משם. דראייתו יש לדחות ולחלק כנ"ל. אבל משם ראיה נכונה היא:
ג ולכן נלע"ד דיש ליישב דברי רש"י הנ"ל בפשיטות. והוא דלא איירי כלל שאילעי וטובי' מעידים גם ע"ז שקרובם היה ערב בדבר. כ"א שיש עדים אחרים. או שהערב הודה בעצמו. שערב לראובן באם שילוה לשמעון. הוא ערב ע"ז. ועתה יש וויכוח בין ראובן לשמעון. ושמעון אומר שלא לוה. וא"כ עולין שפיר דברי רש"י במה שכתב עידי הלואה היו קרובין כו'. (ובדברי בעה"מ נראה דא"א לומר כן. שהוא כתב לחלק בענין פלגינן דיבוריה בין תרי גופי. ולהנ"ל א"צ זה):
ד עוד יש לומר בזה. עפ"מ שנראה בדברי הרא"ש שמפרש לפ"ד רש"י שהיה הלואה בשטר (ומדברי הרא"ש בזה נדבר לקמן) ואפשר לומר לע"ד דאיירי שבאו לקיים שטר שהיה כתוב בו הלוה והערב. וא"א לומר בזה דנאמנים על הלוה. ולא על הערב. דאם השטר אמת. הרי זה היה הלוה וזה הערב. והרא"ש הביא אח"כ גם דברי הראב"ד שהביא הבעה"מ שטענותיהם על עסקי פרעון. כגון שאמר לוה למלוה פרעתיך. והביא עדים שלא פרע. ולפ"ז צ"ל דאיירי במלוה ע"פ. דבמלוה בשטר בל"ז א"נ הלוה לומר שפרע:
ושוב ראיתי בחידושי הריטב"א שהביא דברי רש"י וכתב וכן פירש הרמב"ם כו'. ופירש רבינו ז"ל דבמלוה ע"פ ליכא לפרנסה. דא"כ שתי עדיות חלוקות הם לגמרי כו' (וכדברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל) לכן אין לפרשה אלא בעדות בשטר שהיו חתומין בו אילעא וכובי'. וטעמא דר"ה בריה דר"י משום דכולה שטרא דחתומין עלה כחדא סהדותא וא"א להאמינה לחצאין עכ"ד הריטב"א. ונראה דגם כוונת הרא"ש כן הוא. וא"צ לדברינו דלעיל דאיירי שבאו וקיים שטר:
ה והרמב"ן במלחמות כתב עוד דאיירי במלוה בשטר והלוה מביא עדים שפרע להם קרובים לערב. והביאו הש"ך בסי' ל"ג ס"ק י"ד. וכתב שזה פי' נכון. ולמה לא הביאו זה הטור והמחבר. ועיין בתומים שם שכתב ליישב דעת רש"י והראשונים שמיאנו לפרש כמ"ש הרמב"ן. ודבריו דחוקים עיי"ש:
ולע"ד אפשר לומר בזה. משום דאם כדברי הרמב"ן שהיה עדותם לטובת הערב. א"כ איך הוה סבר רב פפא למימר דמהימני. משום דגבי לוה ומלוה רחוקים נינהו. הא עכ"פ כדבר נוגע לטובת קרובם הערב. ובנוגע מבואר ברמב"ם והביאם הטור והמחבר בסי' ל"ז סעיף כ"א דאם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה. והש"ך הביא דבריהם בסי' ל"ז סעיף ט' וכתב שם דקרובי גזבר אינם נאמנים לטובת הקדש. משום שיש לקרובם הגזבר טובת הנאה מזה עיי"ש בדבריו. ומכש"כ כיון שיש להערב הנאה קרובה כזו שנפטר מערבותו. ולכן פירשו רש"י והראשונים הנ"ל שהעידו לחובתו של הערב. ובזה קרובים פסולים רק מגזה"כ. ולזה סבר רב פפא למימר דכיון דלע"ע עדותן נגד הלוה. שלהלוה אינם קרובים. באופן זה לא גזרה תורה לפסול. וע"ז השיב ד"ה ברי' דר"י כיון דאי לית ליה ללוה. בחר ערבא אזיל. הוה עדותם נגד הערב ולא מהימנו:
[ולענין דברי הש"ך בהא דקרובי גזבר שהבאתי. ראיתי להתומים בסי' ל"ז שהשיג עליו וכתב דעל הגזבר עצמו. צדקו דברי הש"ך דהא יש כאן צד נגיעה. אבל בקרובים. הא הקרובים לא נחשדו לשקר. רק גזה"כ הוא לא יומתו אבות כו'. וא"כ בשלמא הגזבר אף דאין כאן ממון. מ"מ כיון דיש כאן נגיעה. אולי יעיד שקר בשביל נגיעה. אבל הקרובים לא נחשדו לשקר כלל. זהו ת"ד התומים שם:
ולע"ד יש להצדיק דברי הש"ך. דאף דהא דקרובים פסולין להעיד לא לזכות ולא לחובה הוא מגזה"כ. מ"מ לזכות נראה מצד הסברא. דגם אי לאו דאשמעינן קרא דלא יומתו אבות כו'. לא הוה אמרינן שיהי' נאמן קרוב להעיד לטובת קרובו. כגון איש לבנו או לאחיו וכדומה (תדע. דאל"כ תיקשי כעין שהקשו התוס' לעיל. דא"כ לא יהרג שום אדם. שכקרובים יבואו ויאמרו שלא הרג. ומדברי תוס' הנ"ל חזינן שנחשדו לשקר לטובת קרוביהם):
ואף דבסנהדרין (דף כ"ח) אמרינן שם אשכחן לחובה. לזכות מנלן כו' עיי"ש. אפשר לומר לע"ד. דזה קאי על הא דאמרינן שם מקודם בנים לעצמם מנלן כו'. והיינו שיהיו שני קרובים פסולין להעיד על אחר מן השוק וכמ"ש רש"י שם. וזהו רק מגזה"כ. ולא מצד הסברא. ולכן פריך אשכחן לחובה. לזכות מנלן. דלזכות י"ל דהא אמרה תורה והצילו העדה. ובזה לא גזרה תורה דלא מהימני. אבל להסב דברי הגמרא הנ"ל על עדות קרובים לקרוביהם. קשה הדבר לומר כן. דכיון דלחובה אינם נאמנים. כש"כ לזכות ולטובת קרוביהם. ואם כי חזינן דגם גזה"כ יש בזה דהא גם לחובה אין נאמנין. עכ"ז לזכות ולטובת הקרוב:
נראה דגם לבד גזה"כ לא מסתבר שיהיה נאמן (ולזה אין סתירה לדברינו מדברי הרמב"ם פי"ג מה"ע והביאו המחבר בשו"ע סי' ל"ג שכתבו דגזה"כ הוא עיי"ש) וא"כ לפי הנ"ל יש להצדיק לכאורה דברי הש"ך לענין קרובי הגזבר. כיון שלטובתו הן מעידין חיישינן דמשקני. ושוב ראיתי דמדברי הגמרא ס"פ מי שמת לענין מי שכתב עד שלא נעשה חתנו. ונעשה חתנו לא נראה כדברינו הנ"ל ויש לעיין בזה ואכ"מ. גם לכאורה מדברי הגמרא דידן יש להוכיח דלא כדברי התומים הנ"ל. דלכאורה הערב לא מיקרי כ"א נוגע בדבר. ומ"מ הקרובים א"נ אף לחובה וצ"ע בכ"ז]:
ו גם אח"כ עיינתי בהנמ"י וראיתי שהביא פרש"י דעדי הלואה היו. ואח"כ כתב לאו בתר ערבא אזיל כלומר וה"ל כאלו נכתב השטר על הלוה ועל הערב כו'. מבואר גם מדבריו שפירש לפ"ד רש"י שההלואה הויה בשטר. ומ"ש והו"ל כאלו נכתב כו' לכאורה משמע שהערב לא נכתב בהשטר. אבל לא כן הוא. וכוונתו דהו"ל כאלו נכתב השטר על הלוה ועל הערב. לא בלשון ערבות. כ"א דגם הוא חייב כמו הלוה. ואח"כ הביא פי' הראב"ד ומבואר מדבריו שפירש בתביעה בע"פ. וכמ"ש לעיל:
ז ומדברי הבעה"מ והרמב"ן במלחמות הנ"ל מבואר טעמו של הראב"ד. מה שמיאן לפרש כפרש"י דעידי הלואה היו. דלפמ"ש הבעה"מ הוא משום דהיה קשה לו ע"ז. דנימא פלגינן דיבורי'. ולפ"ד הרמב"ן משום דאף בלא הא דפלגינן דיבורי'. הא דשני דברים הן. כאשר הבאתי דבריהם לעיל (ובאמת מדברי הרא"ש בשם הראב"ד מה שכתב עוד שנביא לקמן נראה שהראב"ד הקשה אף לפי פירושו דנימא פלגינן דיבורי' ומבואר שכוונתו במה שמיאן בפי' רש"י. הוא בדברי הרמב"ן) ונראה שהבין בפי' רש"י דאיירי במלוה ע"פ. או דסובר דגם בשטר הוה זה כשני דברים. דמה לי אם אומרים זה בע"פ. או שכתבו כן בשטר. ואינו סובר כפ"ד הריטב"א שהבאתי לעיל באות ד' (אבל לע"ד היה יכול לפרש כמ"ש לעיל באות ד' שהיו באים לקיים ח"י עדים של שטר ולא היה קשה קושייתו. דבזה מעידים רק על דבר אחד. ולא על שני דברים. או כמש"ל באות ג' שלא העידו כלל על הערבות וכמש"ל):
ח והנה הטור והמחבר בשו"ע סי' ל"ג הביאו שני הדינים בין שהיו עידי הלואה. ובין שהעידו שלא פרע. והיינו דפוסקים גם כדברי רש"י. ולפלא על כל האחרונים. הסמ"ע והש"ך והב"ח והט"ז שכתבו בזה פירושים שונים עיי"ש. שלא ראו דברי הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל. ובאמת דבריהם שם דחוקים. ועי"ש בדברי הסמ"ע. והט"ז כתב עליו שלא ראה דברי הנמ"י וכתב דברים אחרים עיי"ש. ודברי הב"ח שם תמוהים ביותר שהביא שם מדברי הרא"ש שכתב כפרש"י. ושהביא גם פי' הראב"ד. ואח"כ קושייתו דנימא פלגינן דיבורי' וניהמני' לגבי לוה שלא פרע ולא ניהמניה לגבי ערב. וכתב ונראה דקשיא ליה להראב"ד אפרש"י דמאי קס"ד דרב פפא כו' לפיכך פי' שטענותיהם על עסקי פרעון. דהשתא קס"ד דרב פפא דפלגינן דיבורי' כו'. ותמוה מאד. דבעידי הלואה בודאי י"ל פלגינן דבורי' דניהמני' לגבי לוה שלוה. ולא לגבי ערב. ועוד יותר דבזה אף בלא פלגינן דבורי' י"ל כן וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל. גם כתב שם הב"ח עוד ומ"ש רבינו לא שנא אם הלוה בא לפטור כו'. הכי פי' לא מיבעיא היכא דאיכא עדים שראובן ערל בעד שמעון כו' כשילוה מלוו כו' ועדים הקרובים מעידין דשמעון לוה (וזה כדברינו דלעיל באות ג' שלא העידו על הערבות) אלא אפילו היכא דאיכא עדים שלוה ממנו וראובן נעשה ערב אלא דטוען פרעתי כו' דהו"א פלגינן דבורי' ויהיו נאמנין לגבי לוה שלא פרעו ולא לגבי ערב כו' עיי"ש, וגם בזה תמוהים דבריו דאף דבאופן הנ"ל שכתב לאו בני דברים נינהו וכמש"ל. עכ"פ פלגינן דיבורי' ונוכל לומר בזה כמו בעידי פרעון שנאמינם נגד הלוה שלוה ולא נגד הערב. וקצרה ידי להבין ד"ק בזה. גם הש"ך כתב שם עיין סמ"ע כו' ועיין בב"ת פירושים אחרים נכונים. וצלע"ג. והעיקר הוא בכל הנ"ל כמו שכתבו הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל ולא ככל דבריהם שם.
גם ראיתי בפלפלא חריפתא על הרא"ש. שכתב שם ע"ד רש"י ודברי הראב"ד משמעות דורשין איכא בינייהו כו'. ובמח"כ גם הוא ז"ל לא ראה דברי הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל:
וגם בדברי רבינו הגר"א ז"ל ראיתי שם דברים תמוהים לע"ד שכתב שם ע"ד המחבר לא שנא כו' וז"ל עיין רא"ש שם ופירש"י כו' והראב"ד כו'. ומשמע לכאורה דהראב"ד חולק על רש"י וכ"כ רי"ו דבעידי הלואה לראב"ד נאמנין דפלגינן דיבורי' כיון דשני דיבורים נינהו. אבל א"א זה. דהא הראב"ד מביאו הרא"ש שם לא מחלק בענין זה. אלא משום דבע"ד אינו עד לגבי עצמו כו' עי"ש בדבריו. וכוונתו בזה. דהא הראב"ד בדברי הרא"ש לקמן כתב דלא אמרינן פלגינן דיבורי' רק לגבי בע"ד. אבל בעד אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה (כאשר נביא דבריו לקמן) וא"כ א"א לומר דמשום זה חולק הראב"ד ע"ד רש"י כמו שכתב הרי"ו:
אבל לע"ד הקלושה צדקו דברי הרי"ו בזה. דהראב"ד כתב דבריו לענין פלגינן דיבורי'. דזה לא אמרינן בעד דעדות שבטלה מקצתה כו'. אבל בהא דעידי הלואה לא נצרך כלל לומר פלגינן דבורי'. וכמ"ש הרמב"ן הגע עצמך באחד שאמר שראובן הלוה לשמעון מנה וללוי מנה כאשר הבאתי דבריו לעיל. בזה לא ס"ל להראב"ד כפ"ד רש"י. והיינו שכתב הרי"ו כיון דשני דיבורים נינהו:
ועתה נבוא לדברי הרא"ש
ט ועתה נבוא לדברי הרא"ש. מה שכתב לקמן שם וז"ל בקיצור. וא"ת וליהמני' לגבי לוה. ולא יהמני' לגבי ערב מידי דהוה אההיא דסנהדרין פלוני רבעני לרצוני כו' ויש מתרצים דלא דמי כו' אבל להאמינם לחייב הלוה ולא הערב אי אפשר כיון שיש שטר שהוא הערב והראב"ד ז"ל כתב בתשובותיו כו' (ולא אאריך להעתיק לשונו של הרא"ש ז"ל) רק שתורף דברי הראב"ד ז"ל הוא. דבנידון לוה וערב אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכעין דאמרינן בנמצא קא"פ דבטלה עדותן, כמ"כ אמרינן במעידין לאחר ולקרוב. והא דבעלמא אמרי' פלגינן דיבורי' כגון בפלוני רבעני כו'. היינו דהתם מעיד על עצמו וגם על אחר. בזה לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה כו' דלאו בגדר עד הוא. וכמו דאמרינן לענין קא"פ במקיימי דבר כו' ולא בעושי דבר. והביא הרא"ש ראיה לדברי הראב"ד הנ"ל מהא דאמרינן בסנהדרין ד"ט שם פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו. אבל לא להורגה. פשיטא. סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן. פי' ס"ד אין אדם קרוב כ"כ אצל אשתו שלא תהא עדותו שהוא מעיד עלי' עדות פסולה ולבטל כל העדות קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל. הלכך פלגינן דיבורי' כדפלגינן בגופו (והתוס' לא כן פירשו בסנהדרין שם. כ"א דהו"א לומר מיגו דמהימן לגבי האחר להורגו. מהימן גם על אשתו. קמ"ל דלא אמרינן כן) וה"נ אמר התם גבי פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן. אצל ממונו לא אמרינן. פירוש ואף על האדם פטור, לפי שהיא עדות שבטלה מקצתה (ורש"י שם וכן התוס' בב"ק (דף מ"א) פירשו להיפוך דנאמן גם על השור. משום מיגו שנאמן על האדם כו'. וכן פוסק הרמב"ם. והראב"ד בהשגות שם כתב כדבריו הנ"ל בשם יש מפרשים) ועיי"ש עוד בדברי הרא"ש. וכבר האריכו למעניתם בזה התומים בכ"מ. וכן הנו"ב ז"ל בתשובותיו. ואביא דבריהם לקמן. ולע"ע אכתוב אשר העלו רעיוני בזה בס"ד:
י והנה לפי דברי היש מתרצים הנ"ל שהביא הרא"ש. קשה לי לכאורה ע"ד הגמרא דידן. בהא דלוה וערב. מדברי הגמרא דסנהדרין בהא דפלוני רבע שורי הנ"ל. דבלא דברי הראב"ד הנ"ל. ע"כ מפרשים דברי הגמרא דשם כמ"ש רש"י שם, והתוס' בב"ק דמ"א דמיגו דמהימן לגבי אדם. נאמן גם על השור. וא"כ לפ"ד היש מתרצים. דבהא דליה וערב א"א לומר פלגינן דיבורי' משום דא"א לחייב הלוה ולפטור הערב. דהא בהא תליא וכנ"ל למה לא נימא כאן להיפוך מיגו דמהימני לגבי לוה שאינו קרובם. ניהמני' גם לגבי ערב. כמו דאמרינן שם לענין השור אף דאדם קרוב אצל ממונו:
[ולעיל בדברינו (בדף ה' אות י"ח) הבאתי דברי התוס' דב"ק הנ"ל שהקשו ע"ד רש"י שכתב בזבחים ובתמורה. דהא דאין השור נהרג ע"פ הבעלים. הוא. משום דמודה בקנס פטור. דא"כ אף דאמרינן אין אדם קרוב אצל ממונו. ליפטר מטעם מודה בקנס. ולזה כתבו דטעמא דאינו נהרג ע"פ הבעלים. הוא משום דאדם קרוב אצל ממונו. ובהא דסנהדרין הוא משום מגו דמהימן לגבי האדם כו' וכנ"ל (ובאמת גם רש"י כתב בסנהדרין שם דמהימן משום מיגו כו'. רק קושיית התוס' דאם הטעם משום מודה בקנס. לא מהני זה) וכתבנו שם ליישב דברי רש"י דהא בלא הא לא סגי. דהתורה צותה להרוג השיר (ואף באין לו בעלים) וגם להפסיד בהריגתו את בעל השור וא"כ לולי דהוה מודה בקנס. אף דאמרינן אדם קרוב אצל ממונו. ולא מהימן על השור. עכ"פ היה נאמן בהודאתו להפסיד השור. לכן כתב רש"י דבזה הוה מודה בקנס ופטור. וכן אם הוה אמרינן דאין אדם קרוב אצל ממונו ומהימן לגבי השור. לא היה מועיל לזה מה שהוא מודה בקנס:
וא"כ גם לפ"ד רש"י ז"ל צריך לומר גם הטעם בהא דאינו נהרג ע"פ הבעלים משום דאדם קרוב אצל ממונו גם דמודה בקנס פטור. ובהא דסנהדרין הטעם משום מיגו דמהימן כו' (וכמ"ש גם רש"י שם) וכיון דמהימן להריגת השור. לא מהני לזה מה שהוא מודה בקנס. זהו תוכן דברינו שם. וביתר ביאור קצת:
וכעת בעיוני עוד בזה. נראה לכאורה. דגם לפ"ד התוס' צריכין אנו לדברינו הנ"ל. דקשה לכאורה לפ"ד התוס' דלא הוה זה מודה בקנס וכמ"ש התוס' בב"ק שם דהיכן מצינו דהריגת השור הוא קנס. א"כ למה לא ניחייבי' משום הודאת בעל דין. דכמאה עדים דמי ככל מקום. ולזה אמרינן כיון דאדם קרוב אצל ממונו לא מהימן. ועוד דא"כ גם בעלמא נאמר כן. וצריך לומר לע"ד בזה. דאף דלענין הפסד ממונו היה מהימן. משום דהודאת בע"ד כו'. מ"מ כיון שהוא קרוב לממונו. אינו נאמן לענין הריגת השור. ולא דמי זה לעגמח. דלהרוג השור בעינן שיעידו שני עדים כשרים. וא"כ כיון דאף לפ"ש התוס' צ"ל דשני ענינים הם. הריגת השור והפסד ממונו א"כ גם לפ"ד רש"י י"ל כן. ואך הסברא להיפוך דלולי דהוה מודה בקנס. היה נאמן בהודאתו להפסיד השור וכמש"ל וא"ש:
ובזבחים (דף ע"א) כתבו התוס' ג"כ להשיג ע"ד רש"י הנ"ל. ושם כתבו דהא דאינו נהרג ע"פ הבעלים. הוא משום דמוכח כן מקרא. דבתמורה ילפינן מקרא דמן הבהמה דנאסר לגבוה ע"פ ע"ה או ע"פ הבעלים. וא"כ אם נאמר דנהרג ע"פ הבעלים ל"צ קרא לאסור לגבוה. וכעין דאמרינן בתמורה שם לענין מוקצה ונעבד. דמדאיצטריך קרא לאסרם לגבוה. ש"מ דלהדיוט שרי ועי"ש בדבריהם. ולפי דבריהם שם נראה דגזה"כ הוא. או י"ל דגם שם סוברים כדבריהם בב"ק משום דאדם קרוב כו'. רק דילפינן זה מקרא:
ואולם לא זכיתי להבין לכאורה דבריהם דזבחים הנ"ל דהא דאמרינן בתמורה שם דילפינן מקרא דמן הבהמה לאסור לגבוה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים. היינו רק אחר דקיי"ל דאינו נהרג על פיהם. ומוקמינן הקרא לזה. משום דאי בשני עדים הא נהרג השור וא"צ קר לאסור לגבוה. אבל איך נילף מזה דאינו נהרג ע"פ הבעלים. דילמא אתי קרא בהרג ע"פ עד אחד לחודיה (דבזה אפשר לומר כמיתת הבעלים כו' ועיין בדברינו לקמן) ולא דמי זה כלל להא דאמרינן בתמורה שם לענין מוקצה ונעבד. דשם ילפינן עיקר הדין דמוקצה ונעבד מותרים להדיוט. וא"ש. אבל ברובע מנ"ל זה. הא י"ל כנ"ל:
עוד קשה לי על דבריהם הנ"ל. מדברי תוס' בתמורה (דף כ"ח) שכתבו שם בד"ה עול לך כו' ע"ד הברייתא מן הבהמה למוציא רובע ונרבע. והלא דיו הוא כו' טול לך מה שהבאת. הרי שנעבדה בה עבירה בשני עדים. נעבדה בה ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים מניין. וכתבו בתוס' פרש"י כו' כלומר הרי יש לך להביא בדין זה אותו ששני עדים מעידין בו שרבע או שנרבע דהא ודאי חייב מיתה ואסור לגבוה ע"פ ע"א כו' וא"ת ל"ל קרא לרובע ונרבע ע"פ שני עדים. תיפוק לי' ממשקה ישראל מן המותר לישראל (וקושייתם לא הבנתי קצת. דאטו ק"ו יתורא הוא. ושפיר קאמר הגמרא דא"א לדון ק"ו. כ"א אם היה ע"פ שני עדים כו') וי"ל דאיצטריך היכא דשחטו והקריבו קודם שנגמר דינו דמותר בהנאה הוא כדאמרינן בב"ק כו' א"נ יש לפרש כו' ואפילו ק"ו לא צריכנא כו' עכ"ד שם.
וא"כ לפי דבריהם דתמורה הנ"ל. נסתרו דבריהם בזבחים דידעינן דאינו נאסר ע"י בעלים מדאצטריך קרא לאסור לגבוה. הא י"ל דאצטריך לקודם שנגמר דינו וכמ"ש בתמורה שם. ואף שכתבו שם בהא"נ פירוש אחר בדברי הגמרא דשם. מ"מ הא נכונים דבריהם הנ"ל. וצ"ע:
גם צל"ע קצת בדברי התוס' דזבחים שם. שכתבו שם בדברי השגתם על רש"י. דאף אם אומר בעל השור שכבר נגמר דינו למיתה. ובזה לא שייך מודה בקנס. מ"מ אינו נהרג השור. וקשה לי דבאופן הנ"ל עכ"פ יאסר השור בהנאה על הבעלים. דהא קי"ל משנגמר דינו למיתה אסור בהנאה. וא"כ הא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא. דלפי דבריו שנרבע ונגמר דינו למיתה. אסור בהנאה. וצל"ע בכל הנ"ל]. ועיין במ"ש באות מ"ו לקמן:
יא ונחזור להנ"ל לדברי רש"י ותוס' דמפרשים בהא דפלוני רבע שורי דמיגו דמהימן להאדם. מהימן גם על השור. ואף שיש להבין לפי דבריהם. דמה בין זה לאומר פלוני רבעני לרצוני דאמרינן שם פלגינן דיבורי'. ונאמן על חבירו. וא"נ על עצמו. צ"ל לע"ד החילוק בזה לכאורה. דהתם בפלוני. רבעני א"א לומר כנ"ל. דמהימן גם על עצמו. דא"כ הא רשע הוא ובטלה כל העדות. ולכן פלגינן דיבורי'. ואמרינן שפלוני רבע לאחר (וכמ"ש התוס' שם ד"ם ע"ב) משא"כ בפלוני רבע שורי אמרינן שפיר מיגו דמהימן כו' נאמן גם על השור דהעדות לא נפסל בזה (ועיין מ"ש לקמן אות י"ג בזה). ועכ"פ לפ"ד רש"י ותוס' הנ"ל. קשה לי לפ"ד היש תרצום שברא"ש. מהא דלוה וערב דסוגיין דנימא מיגו דמהימני לגבי לוה כו' כדאמרינן לגבי שור:
יב ואולם על דברי היש מתרצים בעצמם. אפשר ואש ושא לומר דסברי בהא דפלוני רבע שורי:
כפי דברי התוס' דזבחים שהבאתי לעיל. דילפינן זה מקרא דאינו נהרג השור ע"פ הבעלים. ויש לומר דבאמת לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. ואך גזה"כ הוא. ושוב אמרינן בזה דדוקא במעיד על השור לחודיה גזה"כ הוא דאינו נאמן. אבל במעיד גם על אדם אמרינן מיגו דמהימן כו'. אבל על דברי התוס' דב"ק דמ"א שכתבו דבאמת אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. ולעיל ביארנו דגם רש"י סובר כן (ובאמת דברי התוס' דזבחים הנ"ל צ"ע וכמש"ל) והם הא אינן מפרשים כשיטת הראב"ד. דלפי דבריו הוא להיפוך. דגם האדם אינו נהרג. וע"כ סברי כהיש מתרצים הנ"ל. וא"כ קשה כנ"ל דגם בלוה וערב נימא כן:
יג והנה ראיתי להנו"ב בסי' ע"ב (בסתירת היתר השני) שהביא דברי היש מתרצים ודברי הראב"ד הנ"ל. והאריך שם. ובתוך דבריו כתב וז"ל תמצית דברינו. דהיכא דלא פלגינן דיבורא לא אמרינן מתוך שאינו נאמן על הקרוב אינו נאמן על הרחוק. וכדעת י"מ שהביא הראב"ד (והוא בהשגותיו פי"ב מה"ע) אלא אמרינן איפכא. מתוך שנאמן על הרחוק נאמן על הקרוב כיון דלא פלגינן דיבורי'. והיינו כשיטת הרמב"ם ז"ל. אך היכא דמעיד על עצמו ודאי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו. ועיין בש"מ על מס' כתובות בסוגיא אנוסים היינו. דמפרש שם דעל עצמו א"נ ופלגינן דיבורו. והיינו מתוך שהוא קרוב מאד אצל עצמו. מסתמא אף שאומר בפיו על עצמו. מ"מ אין כוונתו להעיד על עצמו. רק מסתמא עיקר כוונתו על עדות הרחוק ולכך פלגינן דיבורי':
[ובדברי הש"מ אלו שמביא הנו"ב. חזינן שכתב טעם אחר לחלק בהא דפלוני רבעני. ודלא כדברינו דלעיל שכתבנו בביאור החילוק בזה. ושוב ראיתי דעדיין צריכין אנו לדברי הש"מ הנ"ל. דאל"כ אכתי תיקשי מהא דפלוני בא על אשתי כו'. וע"כ צ"ל כדברי הש"מ הנ"ל ואשתו כגופו דמיא. אבל בנו"ב שם כתב קצת כעין דברינו דלעיל. ודבריו שם לא נתבררו לי. אך אינם שייכים לענינינו. ומדברי רש"י ז"ל בסנהדרין שם נראה עוד טעם אחר לזה. שכתב שם בלשונו. אבל הכא דגברא מיקטיל ע"פ בעל השור. לא פלגינן דיבורי' משום ממון]. ותמיהני על הגאון הנ"ל שלא העיר במש"ל דא"כ איך יתכנו דברי הגמרא דלוה וערב. אשר ע"ז סובבים דבריהם שהביא הרא"ש:
וראיתי אשר הנו"ב ז"ל אפשר לטעמיה אזיל. שבסי' כ"ז הביא ג"כ דברי הראב"ד. המובא ברא"ש הנ"ל. לענין מ"ש שם להוכיח כדברי הסמ"ע והש"ך דנוגע לחוב מהימן. וכתב שם דלפ"ד הראב"ד מבואר דלגבי ממונו נקרא עד פסול עליו. ובטלה כל העדות. א"כ תיקשי קושיית הש"מ דמקשינן בד"נ הרוג יציל. גבי דיני ממונות. דמלוה ולוה יצילו. ובשלמא לשיטת הסמ"ע והש"ך דהטעם בפסול נוגע הוא משום דמשקר. א"כ אין זה עדות שבטלה מקצתה כו' דבשלמא גבי פלוני רבע שורי יפה כתב הראב"ד דהוה עדות שבטלה. כיון דשם לענין הריגת השור פסול עליו אפילו לחוב לעצמו להיות שורו נהרג. א"כ אין הטעם דחשוד לשקר. אלא הטעם משום גזה"כ גבי נפשות להיות מיתת השור כמיתת הבעלים. וא"כ כיון שאין הטעם משום דמשקר בטלה העדות עי"ש שסיים בדבריו להוכיח מזה דלא כדברי הע"ש (ולעיל בדברינו בתחלה הסוגיא כתב להשיג על דבריו בקושייתו מלוה ולוה יצילו עי"ש):
והנה לפי דבריו הנ"ל דהתם בשור. הא דאינו נהרג ע"פ הבעלים הוא מגזה"כ להיות מיתת השור כמיתת הבעלים. לא תיקשי קושייתינו הנ"ל. בהא דלוה וערב. וכמ"ש לעיל דאם שם מגזה"כ הוא אתי שפיר:
אבל זה ליתא. חדא דעדיין תיקשי לפי דבריו שכתב בסי' ע"ב דהיכא דלא פלגינן דיבורי' אמרינן מתוך שנאמן על הרחוק נאמן גם על הקרוב. כאשר הבאתי דבריו לעיל. ועוד דעיקר דבריו שם תמוהים לכאורה במ"ש דגזירת הכתוב הוא להיות מיתת השור כמיתת הבעלים דזה נגד דברי התוס' דב"ק שכתבו להדיא דהא דאינו נהרג ע"פ הבעלים הוא משום דקרוב הוא אצל ממונו. ואף שבד' תוס' דזבחים נראה שהוא מגזה"כ וכמש"ל. אבל מטעם אחר הוא מדאצטריך קרא לאסור לגבוה. וכאשר הבאתי דבריהם לעיל. אבל לא כמ"ש הוא ז"ל משום דכמיתת בעלים כו'. לא לענין זה אמרינן כן. כ"א לענין שנידון בכ"ג כמו הבעלים. ושארי דברים המבוארים בב"ק דף מ"ד. ואפשר דאין כוונת הנו"ב דבזה ידעינן מהא דכמיתת הבעלים כו' כ"א כוונתו דכך גזר תורה שיהיה כמיתת הבעלים. אבל ידעינן זה ממקום אחר כמ"ש התוספות בזבחים
[וראיתי בד' רש"י קדושין (ד' ס"א) שכתב גם לענין דאינו נהרג ע"פ ע"א משום דכמיתת בעלים כו'. אבל לענין דאינו נהרג ע"פ הבעלים לא ראיתי למי שיאמר כן. ולפי דעת רש"י א"א לומר כלל ע"ז כמיתת הבעלים כו' דרש"י סובר דחד טעמא הוא. במיתת אדם ובשור משום מודה בקנס ומד' רש"י דקדושין הנ"ל יש ראי' לדברינו לעיל בקושיתינו ע"ד התוס' דזבחים דלכאורה למה לא כתב רש"י דמוכח דאין נהרג ע"פ ע"א מדאיצטריך רחמנא לאסור לגבוה. אבל ז"א די"ל דאתי כגון בע"פ בעלים. וכעין שכתבתי לעיל] ועיין לקמן אות ע"ז:
ולפ"ז יש להבין לפ"ד כל הראשונים הא בעל כשור מעיד לחובתו ויהיה מוכח מזה דנוגע אינו מעיד אף לחובה כדעת הע"ש ודלא כד' הסמ"ע והש"ך ורבים החולקים עליו. (ולעיל בסוגיין הבאתי ראיה ברורה מהש"ס דלא כד' הע"ש עיי"ש) וזה להיפוך מד' הנו"ב שכתב להביא ראיה לפ"ד הראב"ד לדעת הסמ"ע והש"ך:
ואף שלעיל באות י' כתבתי ליישב מה דהיה קשה לי לכאורה למה לא יתחייב בהשור משום הודאת בע"ד (לפ"ש התוס' דלא הוי זה מודה בקנס) וכתבנו דלהריגת השור צריך שיהיו שני עדים ולא מהני בזה הודאתו וכמש"ל. אבל מ"מ לא גרע מנוגע לחוב אם נאמר דמהימן והוה כמו עד. וא"כ למה לא יצטרף עם אחר להורגו או אם היו שני בעלים יהיו כשני עדים:
יד וראיתי להתומים בסי' ל"ז ס"ק כ"א שחקר בזה מכא דפלוני רבע שורי לדין נוגע לחובה. וכתב שם דלדעת רש"י דהא דאינו נהרג ע"פ בעלים הוא משום מודה בקנס. א"כ מוכח דלחובתו יכול להעיד דאל"כ תיפוק ליה דהוא נוגע בממון. והתוס' אף דהשיגו עליו בזבחים בטעם דמודה בקנס מ"מ העלו שם דאם הבעל ואין אחר עמו (ודברים אלו לא הבנתי ונדבר מזה לקמן) בשביל כך אינו נהרג דהוא גזה"כ ש"מ דלולי כן אינו נוגע ולכך ביש אחר עמו משמע דנהרג. וזה סכל לראיה דלחובתו מעידים. אבל לפ"ד הראב"ד והרא"ש דאמרינן מדא"נ לגבי השור א"נ על האדם משום נוגע. דלטעם התוס' הא באמת ביש אחר עמו נאמן על השור ולדעת רש"י הוא משום מודה בקנס ולא שייך לומר עדות וצ"ל דהוא משום נוגע ואינו בגדר עדות (ולשונו זה לא הבנתי ונראה דצ"ל ופסול לעדות) ואף לחובה אינו מעיד. ועי"ש שהאריך עוד. וסיים דלחנם דחו הסמ"ע והש"ך דברי הע"ש בשתי ידים כי הלא גדולי הפוסקים סבירי להו כוותיה [ומה שכתבתי לעיל בתחלת הסוגיא באות י"ט לתמוה על האחרונים הנ"ל וע"ד הע"ש מגמ' ערוכה דסנהדרין עיי"ש. ראיתי אח"כ כי באמת בדברי הע"ש בעצמו לא נמצא זה דנוגע לחוב לא מהימן, רק כתב ולא משום דחשדינן ליה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו. ואפשר לומר כמ"ש הש"ך שם בר"ס ל"ז אליבי' דאפשר לקיים דבריו ולומר דהיכא דיש לו הנאה ומקרי נוגע חשוב כקרוב. אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשוב כקרוב (והש"ך כתב שם מ"מ אין זה עיקר כו' עי"ש) אבל על הגאונים התומים והנו"ב ושארי מחברים שכ"כ לפ"ד הע"ש יש לתמוה בזה וכמ"ש שם]:
טו והנה בדעת הראב"ד דבריו כמש"ל. דלפ"ד הראב"ד מוכח לכאורה דנוגע פסול אף לחובה (ודלא כמ"ש הנו"ב ז"ל). אבל מה שכתב דלפ"ד רש"י ותוס' מוכח דנוגע כשר להעיד לחובה כבר ביארנו לעיל דלא כדבריו אלו. ובמחכ"ת כנראה לא ראה דברי התוס' דב"ק (דף מ"א) שהבאתי לעיל. שכתבו להדיא דהא דאינו נהרג ע"פ בעלים היא משום דאדם קרוב אצל ממונו. וגם בד' התוס' דזבחים אינו מוכרח שהוא מגזירת הכתוב. וגם בדעת רש"י כתבנו לעיל דנראה לומר דגם רש"י סובר משום דאדם קרוב אצל ממונו. ואך זה לא סגי בלא הטעם דהוה מודה בקנס משום דמ"מ יהיה נאמן להפסיד השור משום הודאת בע"ד כאשר הארכנו לעיל בזה.
[ונ"ל כעת דאולי גם בדין מיתת אדם מיאן רש"י ז"ל לומר כד' התוס' דהא דאינו נהרג ע"פ עצמו הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו משום דלענין לחייב את עצמו למה לא נאמר הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והא דאמרינן לענין פלוני רבעני לרצוני כו' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. היינו לא לענין לחייב א"ע אחרי כן רק לענין פיסול עדות. ע"ז אמרינן האדם קרוב כו ואינו נאמן בזה (דזה להרע או להיטיב לאחרים) אבל לענין לחייב א"ע. למה לא יתחייב משום הודאת בע"ד כמו לענין ממון. לזה כתב רש"י דהטעם הוא משום מודה בקנס. וראיתי בקצוה"ח בסי' ל"ד ס"ק ד' שחקר שם בהא דאמרינן בכ"מ לענין ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף דאדם קרוב אצל עצמו. אבל לא נתבררו לי דבריו בשם שהביא שם מקודם דברי תשו' מהרי"ן לב. וכתב בתוך דבריו מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מה"ת כיון דלא חיישינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר. וכתב וז"ל התשובה שם דאם נוגע פסול כשום קרוב א"כ לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות ובין לחוב. והעלה שם דהא דכשר לחוב. היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה כיון דיכול אדם לחייב א"ע בשאינו חייב וזה שהודה שחייב הוה כאילו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב א"ע כו'. ולא הבינותי דתחילת דבריו נראה דכונתו על נוגע ב דבר סוף דבריו הוא לענין בע"ד עצמו. דמאי שייך לומר בנוגע בדבר שמעיד לחובתו ולחובת אחר שהוא מתורת חיוב כו' ומסתמא כוונתו לבע"ד עצמו (ולפי דבריו ליכא למימר ענין מיתה כפי אשר כתבנו לעיל). עוד כתב שם הקצות החושן והנה לכאורה מאי דקשיא ליה בטעמא דקרוב אמאי נאמן לחוב. היה אפשר לומר דאחינן עלה מתורת מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כו' עיי"ש. ומסתמא ג"כ כוונתו לענין בע"ד עצמו (וגם (וגם לפי טעמו זה אין לומר כן לענין מיתה) ובסוף דבריו כתב שם ע"פ דברי רש"י בקדושין עיי"ש. וכתב כי היכי דהאמינה התורה שני עדים על אחרים כן האמינה התורה לכל אדם על עצמו כו'. ולפ"ז נראה דאפשר לומר כן גבי מיתה כמש"ל (ומ"ש שם ובש"ך ר"ס ל"ז נתחבט ג"כ בדבר הזה בטעמא דאדם נאמן על עצמו לחוב הוא תתוה דהש"ך לא דיבר מזה כלל רק לענין נוגע לחוב. והבאתי דבריו לעיל באות י"ד. והענין עמוק ואכ"מ. וגם יש להעמיק בזה בד' הגמ' יבמות בההוא דאמר נתגיירתי ביני לבין עצמי עיי"ש. ושוב ראיתי דמד' רש"י יבמות (כ"ד ע"ב) לא נראה כמ"ש עיי"ש ועיין מ"ש לקמן אות ל"ז:
טז אבל באמת נראה לע"ד הקלושה דלא כדברי התומים והנו"ב שדימו הא דפלוני רבע שורי לכל נוגע דעלמא. דלא דמי זה לזה כלל. דזה כבר כתבנו בדברינו לעיל דגם לפ"ש התוס' דלא ס"ל כד' רש"י דהוה מודה בקנס. צ"ל הא דלא מחייבין אותו בהשור משום הודאת בע"ד דכמאה עדים דמיא. הוא משום דמ"מ אינו נאמן להריגת השור דלהרוג השור בעי' שיעידו שני עדים. וגם לפ"ש הראב"ד צ"ל כן. דהא הראב"ד הוסיף עוד דמתוך שא"נ על השור א"נ על האדם. [ונשמע בדברינו לעיל. בהשגתנו ע"ד הנו"ב. דלפ"מ שביארנו מד' התוס' דב"ק. דהטעם דאינו נהרג השור ע"י הבעלים הוא משום דאדם קרוב אצל ממונו. וכתבנו לעיל דגם בד' רש"י י"ל כן. גם לפ"ד הראב"ד שסובר דבפלוני רבע שורי אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולא מהימן גם על האדם. נראה שסובר ג"כ כנ"ל. דלדבריו א"ש התם בפשוטו דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן. היינו שנאמר דזה הוה כמעיד על עצמו או על אשתו שהיא כגופו כמ"ש שם בדבריו מקודם וא"כ לא הוי בגדר עד. ולא נאמר בזה עדות שבעלה כו'. זה לא אמרינן. כ"א דבזה הוא בגדר עד ובעלה העדות כולה (וכן מבואר בד' הרא"ש) ולמה נחדש לפי שיטתו דהוא מגזה"כ וכמ"ש הנו"ב הנ"ל. אף אם נאמר דכוונת הנו"ב מדאצטריך רחמנא לאסור לגבוה. ועוד דאם היה סובר הראב"ד דהא דאינו נהרג ע"פ הבעלים הוא מגזה"כ. היה יכול באמת לפרש ד' הגמ' בפשיטות דדוקא כשמעיד על השור לחודיה. הוא דגזרה תורה שלא להאמינו. אבל אם מעיד גם על אדם אמרינן מתוך שנאמן כו'. ולכן מסתבר דגם הראב"ד סובר דהא דהבעלים א"נ. הוא משום דאדם קרוב אצל ממונו. ולזה לא היה יכול לפרש כפרש"י ותוס' שם דאמרינן מתוך שנאמן על האדם כו'. דהראב"ד הא סובר להיפוך דאמרי' בזה עדות שבטלה. ולכן פי' כפירושו וז"ב לע"ד. וא"כ לפי הבנת התומים והנו"ב דהא דפלוני רבע שורי. דמי לכל נוגע יהיה מוכח לפ"ד כל הפוסקים דנוגע אינו מעיד אף לחובה כדעת הע"ש]. (ועיין בלשון הרמב"ם פ"ה מה' סנהדרין בכינה להריגת הבהמה דיני נפשות. וכתב שם אין דנין דיני נפשות בפחות מכ"ג כו' בין ד"נ של אדם בין ד"נ של בהמה כו'):
והא דאמרינן בגמרא פלוני רבע שורי מהו כו' או דלמא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. היינו לא משום נוגע דלשון זה אדם קרוב כו' לא מצינו בגמרא לענין נוגע. כ"א היינו כעין דאמרינן מקודם שם לענין אי אמרינן אדם קרוב אצל אשתו. וא"נ אף לחובה. כן מיבעיא ליה לענין שורו אם נאמר דהוה כמו קרובו וחס עליו שלא להורגו. וממילא א"נ גם להעיד לחובה כדין קרוב. או לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. והורגין השור ע"פ עדותו. באומר פלוני רבע. ולפ"מ שבארנו לעיל המסקנא דאמרינן אדם קרוב אצל ממונו ולכן אינו נהרג ע"פ הבעלים. ובפלוני רבע שורי. תלוי בדברי רש"י ותוס'. ושיטת הראב"ד הנ"ל. ונמצא לפי זה אין שום ראיה מכאן לא לדעת הע"ש ולא לדעת הסמ"ע והש"ך לענין נוגע לחובה וז"ב לע"ד:
יז ובדברי התומים שהבאתי לעיל. ראיתי דבר תמוה מאד. והוא. במה שכתב בדבריו הנ"ל. והתוס' שהשיגו על רש"י בטעם מודה בקנס מ"מ העלו שם דאם הבעל ואין אחר עמו בשביל כך אינו נהרג כו'. ולכך ביש אחר עמו משמע דנהרג כו'. ומבואר בדבריו הנ"ל שהבין בדברי התוס' דזבחים דהא דבעלים א"נ להריגת השור. היינו באין עד אחד עמהם (ובלשונו כתב דאם הבעל ואין אחר עמו) אבל אם יש עמהם עוד עד אחד נאמנים (והוכיח גם מזה בדעת התוס' דלחובתו מעידים. כאשר הבאתי דבריו לעיל) ועיין שם שכתב דהרא"ש אינו סובר כן והביא ראיה לדעת הרא"ש מסוגיא דקדושין דס"ה. דאמרי' שם נרבע שורי ע"פ ע"א. או ע"פ הבעלים. ודייק בגמ' והבעלים מאי קאמר. אי דהודה לו היינו ע"פ הבעלים כו'. וקשה עדיפא הו"ל להקשות. אי דהודה לו להדיוט נמי אסור. והרי הוא יוצא לסקול ולא מנה המשנה רק אסורים לגבי מזבח לחוד. ועכצ"ל דאין נאמן להרוג שור אפילו בצירוף עד כשר עמו עכ"ד:
והנה הדבר הנ"ל. הוא זר ורחוק לע"ד לומר כן. דבצירוף ע"א עם הבעלים נאמנים. דמאי מהני לזה עוד ע"א כיון דהבעלים אינם נאמנים. אף אם השור של שני שותפים כמ"ש התוס' בב"ק. (והתומים כנראה היה סובר דבהודאת הבעל אינו נהרג. אבל מ"מ חשוב הבעל כעד א') ואיך יתכן לומר דאם עוד ע"א מעיד עמהם יהיו נאמנים. גם תיקשי ע"ז קושייתו מדברי הגמרא דקדושין וכנ"ל. גם עיין בדברי תוס' ב"ק (דף מא ע"ב) ד"ה מודה בקנס כו' מבואר שם להדיא מדבריהם דלא סברי כן עי"ש היטב (ולקמן אכתוב עוד להוכיח דלא כן הוא. מדברי הגמרא דסנהדרין גופיה שם):
ועיינתי בדברי התוס' דזבחים. ולכאורה מבואר מדבריה' כפי מ"ש התומים שכתבו שם וז"ל ונראה לי טעמא דאינו נהרג ע"פ הבעלים אם אין עד אחד עמו כדאיתא בפרק כל האסורין עי"ש. ומשמע דאם יש ע"א עמהם נאמנים:
יח אבל לולי דמסתפינא. נראה לענ"ד או דט"ם הוא בלשון התוס'. וצריך להיות אם אין עוד אחר עמו (והוא כמו שכתוב בלשונו של התומים בעצמו) וכוונתם אם לא העידו הבעלים גם על אחר עם השור (ולכן כתבו "עמו" דאם כוונתם עם הבעלים. הוה צ"ל עמהם) וכמ"ש בדבריהם דב"ק (דף מא). והוא מדברי הגמרא דסנהדרין פלוני רבע כו':
או יש לקיים גם הגירסא שלפנינו. ומ"מ כוונתם כמ"ש. והיינו דשם בזבחים לא הזכירו התוס'. מה שכתבו בב"ק שם. דאף אם השור של שני שותפים אינו נהרג על פיהם. ומ"מ חקרו אחר שדחו דברי רש"י דמטעם מודה בקנס הוא למצוא טעם לזה שאינו נהרג ע"פ הבעל ואפשר לומר דכוונתם שם דאף אם בעל השור הוא אחד. מ"מ נחייבו מטעם הודאת בע"ד (ואולי לא סבר התוספות שם כדברינו דלעיל בזה) אם לא כדברי רש"י דמשום מודה בקנס הוא. וע"ז כתבו ונ"ל טעמא דאינו נהרג ע"פ הבעלים אם אין עד אחד עמו. היינו דבסתמא דמילתא שאומר פלוני רבע שורי. אם יש ע"א עמו. אמרינן מתוך שנאמן על האדם כו'. אבל באין ע"א עמו אף באומר פלוני רבע שורי אינו נהרג השור. דהא האדם בודאי אינו נהרג ע"פ על השור לחודיה. וע"ז כתבו דילפינן זה מדאצריך רחמנא לאסור לגבוה כו'. כן יש לומר בכוונת דבריהם אף לפי הגירסא שלפנינו. אבל יותר נראה להגיה כמש"ל. וא"ש דבריהם בפשיטות:
ונ"ל עוד להוכיח דכוונת דברי התוספות הנ"ל כמ"ש דאם כוונתם כמ"ש התומים ע"כ סוברים שם דלמסקנא לא אמרינן כלל אדם קרוב אצל ממונו. דא"כ בודאי אינו מועיל שיעיד עד אחד עמו. וא"כ למה קאמר שם רבא בהאיבעיא פלוני רבע שורי מהו. אי אמרינן אדם קרוב אצל ממונו כו'. והא זה באופן שיש עד אחר עמו הו"ל למיבעיא בפשיטות שורי נרבע מהו. אם מצטרף עם אחר דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו או אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. ואף אם יש פ"א עמו א"נ. ומאי שייך זה לפלוני רבע שורי א"ו כמ"ש:
יט עוד כתב שם התומים וז"ל ובאמת אם באנו לדון מהשכל קשה עלינו לצייר האומר רבע שורי יהיה בגדר עדות. הואיל הוא לחובתו. לולי מטעם מודה בקנס, ואחיו האומר רבע שורו אף שהוא לחובתו אינו נאמן דרי יכול קרוב להפסיד ממון עכ"ד שם:
ולפי המבואר בדברינו לעיל. לק"מ דלולי הטעם דמודה בקנס היה מתחייב מטעם הודאת בע"ד דכמאה עדים דמי. משא"כ בקרובו א"נ להפסידו מגזה"כ:
וראיתי בנתיבות ר"ס צ"ז שהביא קושיית התומים הנ"ל בשינוי דברים. שכתב שם. ועוד תמה בתומים דלדעת רש"י ותוס' דאומר פלוני רבע שורי דנאמן ואלו אם אחיו אומר פלוני רבע שור אחי א"נ. מהיכי תיתי הוא נאמן יוסר מאחיו:
וגם זה ל"ק לפ"מ שבארנו לעיל דאם הא דאין הבעלים נאממם להריגת השור הוא מגזה"כ. יש לומר דדוקא במעיד על השור לחודי' גזרה תורה ולא באומר פלוני רבע שורי. אבל באחיו אינו כן (וראיתי שקצת מזה כתב הנתיבות שם ודבריו שם לא נתבררו לי עי"ש) ולפי דברי התוס' דב"ק וכפי שבארנו לעיל גם רש"י סובר כן. וכן גם הראב"ד. וגם בדברי התוס' דזבחים י"ל כן. דבאמת אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. ומ"מ באומר פלוני רבע שורי אמרינן מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על השור (ולדעת הראב"ד אמרי' להיפוך מתוך שא"נ על השור א"נ על חבירו) א"כ נראה דבאמת ה"ה באומר פלוני רבע שור אחי אמרינן מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על השור של אחיו. דמ"ש הא מהא. וכן הוא בדברי הנו"ב בסימן ע"ב שהבאתי לעיל. שכתב דהיכא דלא פלגינן דיבורי' כו' אמרינן מתוך שנאמן על הרחוק נאמן גם על הקרוב. ואם שלא ידעתי דלפי מ"ש הנו"ב ז"ל בעצמו בסימן כ"ז שהבאתי לעיל בפשיטות. דהא דאינו נהרג ע"פ הבעלים הוא מגזה"כ. א"כ מנ"ל לומר זה דגם בקרוב אמרינן כן. הא י"ל דוקא התם דבעלים א"נ מגזה"כ. הוא דאמרינן דאם מעידין גם על האדם אמרינן מתוך שנאמנים כו' אבל בקרוב לא אמרינן כן. ואפשר לומר בדעתו ז"ל דהא גם קרוב הוא פסול לעדות רק מגזה"כ דלא יומתו כו'. ועכ"פ לפ"ד התוס' דב"ק וכפי מש"ל. דגם בפלוני רבע שורי מטעם קרוב הוא. בודאי נראה כנ"ל דגם בשור של אחיו כן הוא ומדברי הנתיבות שם ראיתי שגם הוא ז"ל הבין בדברי הגמרא במאי דאמרינן אדם קרוב אצל ממונו. היינו שהוא כמו קרוב להשור וכמש"ל להשיג בזה על דברי התומים והנו"ב וב"ה שכוונתי לדעת הג'. אבל מבואר שם מדבריו שגם הוא במח"כ לא ראה דברי התוס' דב"ק (דמ"א) שכתב שם אמנם לפע"ד אין מדברי רש"י ותוס' ראי' דלא הוי קרוב לגבי ממונו. ועי"ש בדבריו ואין להאריך]:
כ שוב אחרי כותבי נתיישבתי בדבר מ"ש לעיל באות ט"ז דלפמ"ש דכוונת דברי הגמרא אדם קרוב אצל ממונו היינו שהוא כמו קרוב להשור. אין ראיה מכאן לענין נוגע לחוב כלל. ונ"ל כעת. דלפ"ד תוס' (וכן גם לפ"ש רש"י כמש"ל) בב"ק. דלפי המסקנא אמרינן דאדם קרוב אצל ממונו ורק באמר פלוני רבע כו' אמרינן מתוך שנאמן על האדם כו'. אין ראיה מכאן להנ"ל. אבל לפ"ד הראב"ד דלמסקנא לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו. ולזה הוה בגדר עד ואמרינן בזה עדות שבעלה מק צתה כו', א"כ מוכח מזה דנוגע לחובה אינו נאמן. וזה כמ"ש התומים דמדברי הראב"ד מוכח כפ"ד הע"ש. אבל לא כמו שכתב דלפ"ד רש"י ותוס' מוכח דלא כדברי הע"ש. וגם לא כדברי הנו"ב בסימן כ"ז שכתב להוכיח מדברי הראב"ד דלא כהע"ש ולומר לפ"ד הראב"ד דסובר דהא דאינו נהרג ע"פ הבעלים הוא מגזה"כ. ודוקא בשמעיד על השור לחודי'. או כמ"ש הנו"ב דלזה נחשב עד פסול. ואמרינן עדות שבטלה. כבר כתבתי לעיל דכ"ז לא נהירא לע"ד. וגם דבריו שם שכתב דלפי דברי הסמ"ע והש"ך דנוגע הוא משום דחשוד לשקר. לא הוה בכלל עד דנימא עדות שבטלה כו'. ובהא דשור דהוא משום גזה"כ הוה בכלל עד פסול. גם זה לא נהירא לע"ד דאדרבה יש לומר להיפוך ואין להאריך בזה וצ"ע:
גם מ"ש לעיל לענין קושיית התומים. דאיך אפשר לומר דבעל השור בעצמו. שהוא נוגע לחובה היה נאמן לולי שהוא מודה בקנס ואחיו אינו נאמן. וכתבנו דלולי שהוא מודה בקנס היה נאמן משום הודאת בע"ד וכמש"ל. נ"ל כעת דאף דגבי שור י"ל כמ"ש. אבל עדיין תיקשי בנוגע לחובה דעלמא שאיננו בע"ד. שהוא נאמן להעיד. וקרובו אינו נאמן:
גם אף אם נאמר דנוגע לחובה ג"כ הינו נאמן. עדיי תיקשי כפי מ"ש הנתיבות. באומר פלוני רבע שורי (אם כי נ"ל כעת שהגאון בעל הנתיבות לא כיון לזה. כ"א כקושיית התומים הנ"ל) דלגביה אמרינן מתוך שנאמן על האדם כו' (לפ"ש רש"י ותוס') ואם אחיו יאמר כן. לא יהיה נאמן. וכתבנו לעיל דבאמת גם באחיו אמרינן כן. וכמ"ש הנו"ב דהיכא דלא אמרינן פלגינן דיבורי' אמרינן מתוך כו' וכמש"ל. אבל הא זהו דינא דגמרא דידן. בלוה וערב. דהערב בעצמו אם היה מעיד לחובה היה נאמן נגד הלוה (לפ"ש הסמ"ע והש"ך) וקרוביו אינן נאמנין. ואף אם נימא דלא היה נאמן הערב וכדעת הע"ש דאף לחובה א"נ. אבל למה לא נימא (לפ"ד היש מתרצים בהרא"ש. ולפ"ד רש"י ותוס') מתוך שנאמנים על הלוה שאינ' קרובים יהיו נאמנים על הערב. וזהו קושייתינו דלעיל באות י"ב. וביותר תמוה לי בזה על הגאון נו"ב ז"ל שכתב בפשיטות (לפ"ד התוס' והי"מ) דהיכא דלא פלגינן דיבורי' אמרינן מתוך שנאמן כו'. ולא העיר בדברי הגמרא דידן אשר ע"ז סובבים כל דברי הי"מ והראב"ד בהרא"ש:
כא ולכאורה רציתי לומר בזה ע"פ דברי רש"י בסנהדרין שם שכתב שם בלשונו (הבאתיו לעיל באות י"ב) אבל הכא דגברא מיקטיל ע"פ בעל השור. לא פלגינן דיבורי' משום ממון. ומשמע מדבריו דטעמא דאמרינן התם מתוך שנאמן על האדם כו'. הוא משום דכיון דמהימנינן ליה לענין דיני נפשות מהימנינן ליה גם לענין ממון. ובזה לא פלגינן דבורי' אבל בעלמא לא אמרינן כן (וזהו דלא כדברי הנו"ב הנ"ל) ולא היה קשה קושייתינו הנ"ל. וגם היה א"ש בזה מה דלא אמרינן כן בהא דפלוני רבעני (שכבר דברנו מזה קצת באות י"ג):
אבל א"א לומר כן דהא חזינן דהגמרא רצה לומר כן גם באומר פלוני בא על אשתי דמתוך שנאמן על פלוני נאמן גם על אשתו וכמ"ש רש"י שם דלולי דאמרינן דאשתו כגופו דמיא וא"כ אין הטעם כפי הנ"ל. ובכוונת דברי רש"י הנ"ל צ"ל לע"ד ע"פ מה שכתב הש"מ (הובא בנו"ב. שהבאתי לעיל שם) בטעמא דלא אמרינן כן באומר פלוני רבעני משום דמתוך שהוא קרוב מאד אצל עצמו מסתמא אף שאומר בפיו על עצמו מ"מ אין כוונתו להעיד על עצמו רק מסתמא עיקר כוונתו על עדות הרחוק. ולכך פלגינן שש דיבוריה עכ"ד:
ובזה א"ש דברי הגמרא בהא דפלוני בא על אשתי להרא"ש ז"ל הביא ראיה מזה לדברי הראב"ד עי"ש. ויש להבין דברי הגמרא לפ"ש רש"י ותוס' והי"מ דלא סברי כן. ולפ"ד הש"מ הנ"ל ה"פ סד"א אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן היינו דאינו כ"כ קרוב אליה כמו לעצמו. ולזה נימא מתוך שנאמן על פלוני כו' קמ"ל דאשתו כגופו דמיא. ולא אמרינן גם בזה מתוך כו':
וזה נראה כוונת רש"י ז"ל דבממון אינו כ"כ קרוב לזה. ואמרינן בזה מתוך שנאמן על האדם כו':
וא"כ אין ליישב קושיתינו הנ"ל. מדברי רש"י הנ"ל
כב ונראה לענ"ד דצ"ל לחלק בזה. דבהא דפלוני רבע שורי. באמת שני דברים הם והיה אפשר ם לחלק דיבורו. ולהאמינו שפלוני רבע. אבל לא שורו. אלא דלא אמרינן זה. ולומר מתוך שאינו נאמן על השור א"נ על האדם. זה לא מסתבר כלל. דהא יכול להיות דגם על השור אמת עדותו. ואך אנן לא מהמנינן ליה מחמת שהוא קרוב לממונו וא"כ איך נאמר דבשביל זה לא נאמינו גם על האדם (דהי"מ ורש"י ותוס' הא לא סברי כדברי הראב"ד משום עדות שבטלה מקצתה כו') ולזה אמרינן להיפוך. דכיון דע"כ אנו מאמינים אותו לגבי האדם להרגו. ומחזקינן שאמת עדותו א"כ איך נאמר שלא להרוג את השור הא זה סתירה לזה. משא"כ בהא דלוה וערב דיבורם אחד הם. ולכתחילה עדותם על הלוה והערב דזה בל"ז לא יוכל להיות וכדברי הי"מ. בזה אמרינן שפיר דכיון שהם קרובים להערב מתוך שאינם נאמנים להערב. אינם נאמנים גם להלואה. כן צ"ל לע"ד בישוב קושייתינו הנ"ל:
כג אמנם זה כתבתי ליישב לפ"ש הראשונים הנ"ל. אבל ש אלולי דמסתפינא הייתי אומר שאולי זהו דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין דלוה וערב דגמרא דידן. ולא הביאו כלל. והוא פלא. וראיתי שהשאיר בזה בצ"ע בספר ערוך לנר. וכתב דאף שהביא הרמב"ם דין הדומה לזה בפי"ד מה"ע בכתב נכסיו לשני בני אדם כו'. והוא מירושלמי שהובא ברא"ש בשמעתין (ולקמן נבאר בזה) עכ"פ היה לו להביא יותר מדברי הגמרא דידן:
ולפ"מ שכתבנו לעיל אפשר לומר דהרמב"ם דחה דברי ר"ה ברי' דרב יהושע דכאן. מחמת דברי רבא דסנהדרין. וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ב מה"ע בהא דפלוני רבע שורי דאמרינן מתוך שנאמן כו'. וה"נ אמרינן מתוך שנאמנים על הלוה נאמנים על הערב (ולא ס"ל לחלק כמש"ל בזה). ואפשר עוד לומר שזה היה דעת רב פפא לומר גבי לוה ומלוה רחוקים נינהו. ומה היה דעתו בזה (וכבר דברנו מזה לעיל) ולפי הנ"ל יש לומר שזה היה דעתו. דכיון דגבי לוה ומלוה רחוקים נינהו. אמרינן מתוך שנאמנים כו'. ודעת ר"ה ברי' דר"י הוא כסברת רבא בהאיבעיא שם דלא אמרי' מתוך כו'. רק דשם רצה לומר דפלגינן דיבורי'. ובכאן לא שייך זה וכדברי הי"מ. ולכן לא הביא זה הרמב"ם דכבר פסק שם דנאמן גם על השור משום דאמרינן מתוך שנאמן כו' וה"נ כן הוא:
כד ואי דתיקשי לכאורה. דא"כ איך הביא הרמב"ם דין הירושלמי בכתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה. ורחוקים מן השני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת. והרא"ש כתב בסוגיין. דדין הירושלמי הנ"ל. דומה לדברי הגמרא דידן דלוה וערב:
ע"ז יש לומר ע"פ מה שכתבנו לעיל בתחלת דברינו בישוב דברי רש"י שכתב דעידי הלואה היו קרובין להערב. מקושיית הרמב"ן במלחמות דבזה עדותן על שני דברים. וכתבנו לעיל ליישב זה בתירוץ א' באות ד' ע"פ דברי הריטב"א שהביא דברי רש"י וכתב וכן פירש הרמב"ם כו' וכתב לכן אין לפרשה אלא בעדות בשטר. שהיו חתומין בו אילעאי וטובי' וטעמא דר"ה ברי' דר"י משום דכולה שטרא דחתומין עלה כחדא סהדותא. וא"א להאמינה לחצאין:
וא"כ לפי סברת הריטב"א הנ"ל דבשטר שאני. שוב לא קשה ע"ד הרמב"ם. בהא דכתב לשני בני אדם. דנימא גם שם מתוך שנאמנים כו'. דז"א דשטר שאני. ולא בענין נאמנות דיינינן בזה כ"א שהשטר פסול. ואין שייכות בזה כלל להא דסנהדרין הנ"ל. ובהא דעילאי וטובי' יש לומר דלא פירש הרמב"ם במלוה בשטר. כ"א בעדות בע"פ ודלא כמ"ש הריטב"א בזה:
ואי דא"כ תיקשי ע"ז קושיית הרמב"ן במלחמות וכמ"ש גם הריטב"א דהא שתי עדיות חלוקות הן לגמרי. ע"ז כבר כתבנו לעיל בתירוץ ראשון דאיירי שבלא עדותן ידעינן שפלוני היה ערב בדבר אם ילוה זה אצלו וכמש"ל בזה. ולכן לא הביא הרמב"ם דין זה דלוה וערב דבמלוה ע"פ דומה זה להא דפלוני רבע שורי. דלפי מסקנת רבא שם אמרינן מתוך שנאמן וכמ"ש בדברינו לעיל:
כה ומה שהכריח להרמב"ם לפ"ד לפרש דברי הגמרא דידן במלוה ע"פ. ולא במלוה בשטר. דבזה הוה אתיא כהלכתא וכנ"ל. הנה לכד די"ל דא"כ מה היה דעת רב פפא בזה ובמלוה ע"פ א"ש וכמש"ל:
אבל יש לומר יותר נכון בזה. דהנה הריטב"א השאיר שם בקושיא לפי דבריו הנ"ל. וביותר לפי שיטת הרמב"ם ועי"ש שכתב ועדיין ק"ל מהא דאמרינן בסנהדרין (והיינו בירושלמי) ואייתי לה הריא"ף ז"ל כתב כל נכסיו לשני בני אדם כו' ור' יוחנן אמר מתוך שפסולין לזה פסולין לזה והלכה כר"י לגבי ר"ל. וכ"פ הרי"ף והרמב"ם ז"ל. וא"כ למה לי למיתן טעמא הכא משום דאי לית לים ללוה בתר ערבא אזיל הא אפי' במקבלי מתנה אמר ר' יוחנן. וכ"ש דקשיא על רב פפא עכ"ד ועי"ש שכתב ליישב זה. ומסיים אבל אין זה שיטות הרמב"ם ז"ל שהוא כתב שאם היו קרקעות חלוקות אין הדין כן כו' עי"ש בדבריו וכוונתו בקושייתו בפשיטות. דל"ל למימר בתר ערבא אזיל והיינו שעדותם נוגע להערב הא בל"ז כיון שנכתב בשטר ההלואה והערב ע"ז וחתמו העדים ע"ז שהן קרובים להערב. פסול השטר כמו בהא דכתב נכסיו לשני בני אדם (ובאמת צלע"ק מה שדימה הריטב"א ז"ל שטר הלואה שאינו אנא לראיה. לשטר מתנה שהוא שטר קנין. ואם נחלק בזה. א"צ לומר כפמש"ל דהרמב"ם מפרש הא דעילאי וטובי' במלוה ע"פ. אבל דברינו לפ"ד הריטב"א הנ"ל):
ולכן לע"ד מיאן הרמב"ם לפרש הא דעילאי וטוביה במלוה בשטר. דא"כ תיקשי לפי שיטתו קושיית הריטב"א הנ"ל. ולזה פירשה במלוה ע"פ. וכמש"ל שלא העידו ע"ז כלל שפלוני היה ערב. והוצרך הגמרא לומר לאו בתר ערבא אזיל. וא"ש היטב (גם י"ל עוד כפמ"ש לעיל בתירוץ הב' בלא דברי הריטב"א דאיירי שהיה ההלואה בשטר עם הערב ואילעי וטובי' באו לקיים השטר דאין לומר בזה דהוי שני עדות).
כו וע"פ דברינו הנ"ל יעלה יותר נכון מ"ש לעיל דלכן השמיט הרמב"ם הא דלוה וערב משום דס"ל דאין הלכה כר"ה בריה דר"י. והרי"ף בהלכותיו הביא הדין דלוה וערב. ויש לומר דהרי"ף לטעמיה אזיל. שהביא שם מקודם דברי הירושלמי בהא דכתב נכסיו לשני בני אדם ולא כתב הדברים שכתב הרמב"ם דאם היו שדות חלוקות כו' ויש לומר שהוא מפרש כמ"ש הריטב"א דהא דאילעא וטובי' איירי בשטר. ועל קושיית הריטב"א דל"ל למימר בתר ערבא אזיל. סובר כמו שתירץ הריטב"א ע"ז עי"ש. משא"כ הרמב"ם לטעמיה. ואליבא דידיה א"א לומר כתירוץ הריטב"א (וכמ"ש הריטב"א בעצמו) ומפרש במלוה ע"פ:
וקושיית הריטב"א הנ"ל. דל"ל לומר בתר ערבא אזיל וכנ"ל. הביא גם הנמ"י בשם הרמ"ה שהקשה כן והוכיח מזה דבאמת בכתב נכסיו לשני בני אדם כו' השטר כשר:
וראיתי להלח"מ בפי"ד מה"ע שהביא זה בשם הנמ"י. ומה שכתב שם ליישב זה לפ"ד הרמב"ם שפוסק דבכתב נכסיו כו' השטר פסול שלא תיקשי עליו הקושיא הנ"ל. דבריו תמוהים ולא יכולתי להולמם שכתב דהרמב"ם מפרש הא דאילעא וטובי' במלוה ע"פ ולכן אמרינן בתר ערבא אזיל כדי שלא תיקשי כקושיית הרמב"ן במלחמות דהא שני דברים הן עי"ש בדבריו. ותמוה מאד דאם איירי במלוה ע"פ. שוב לא קשה כלל דל"ל לומר בתר ערבא אזיל. אלא דתיקשי להיפוך דא"כ לא מהני לזה הא דאמרינן בתר ערבא אזיל וכמו שהקשה במלחמות. ולעיל באות ב' כתבנו להביא ראיה לדבריו מהא דכתובות די"ח באומרים כתב ידינו הוא כו':
אבל הנכון לע"ד כמש"ל בזה. ואף שמה שכתבנו בדעת הרמב"ם שהשמיט הא דלוה וערב. הם דברים נכונים מאד לע"ד אבל מסתפינא לומר דבר חדש כזה בדעתו ויתר הדברים הם נכונים וברורים בס"ד:
כז עוד יש מקום לכאורה לומר על מה שהשמיט הרמב"ם הא דלוה וערב. עפ"מ שראיתי להנו"ב בתשו' ע"ב הנ"ל (בסתירת היתר השלישי) שהביא לענין השגותיו שם ע"ד הרשב"א במ"ש דבאומר אני זניתי עם אשתך דבזה א"א לומר פלגינן דיבורים בטלה העדות (ומדבריו בזה נדבר לקמן אי"ה) וכתב וז"ל והנה כו' ות"ל שמצאתי און לי. ויש תנא דמסייע לי. שכותב בהדיא דלא כהרשב"א. ומנו כבוד רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל ובודאי נעלמו דבריו מהרשב"א. וז"ל בפי' המשנה סוף נדרים במשנה אחרונה האומרת טמאה אני לך וכו' כתב הרמב"ם אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים. לפי שאם אמרה שנטמאת ברצון אין לה כתובה. לפי שכל מי שמודה שזינתה אבדה כתובתה כו' והבחירה לו אם רצה לגרש ואם רצה תהיה תחתיו. אחר שאין שם עדים כמו שמבואר כאן וכמ"ש במסכת סוטה. ולא נאמר לו אם היית מכחיש אותה. ומפני כן היית בא עליה. א"כ אתה חייב בכתובתה. לפי שהעיקר אצלינו פסוק ומוסכם בכל התורה כולה דפלגינן דיבורים ר"ל שאנו נאמינה הדבר בעצמו. ולא לענין אחר עכ"ל הרמב"ם ז"ל כו'. הרי לך בהדיא דלא כהרשב"א. דלהרשב"א לא פלגינן אלא בשני דברים. כדי שלא יבוטל אותו דיבור שאנו מקיימים. ואותו הדיבור עצמו שאנו מקיימים לא פלגינן ועוד שהרי הרמב"ם כתב זה לענין אשה שמודה כו' וא"כ הרי תיכף שאנו אין מאמינים לה זנותה ומותרת לבעלה א"כ בטלה דבורה לגמרי ולא זינתה ואיך אבדה כתובתה. א"ו דלא משגחינן בהאי סברא דהרשב"א כלל. והא לך תנא רבה דפליג בהדיא על סברא הרשב"א הנ"ל עכ"ל הנו"ב שם בקוצר:
וא"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל שהביא הנו"ב דשם באשה שאמרה טמאה אני כו' אמרינן פלגינן דבורה. והא גם שם תלוי זה בזה. דאם זינתה היא אסורה עליו. וגם לית לה כתובה ואם אין אנו מאמינים שזינתה. א"כ חייב לשלם לה כתובתה. וזה דומה ממש לדין דלוה וערב. וכיון שהרמב"ם כתב שם דגם בכזה אמרינן פלגינן דבורה. א"כ לא היה יכול לפסוק בכאן כר"ה בריה דר"י דבטלה העדות מחמת שהן קרובים להערב. דנימא גם בזה פלגינן דבורם ונאמנין על הלוה ולא על הערב:
כח אבל באמת א"א לומר כן. דאיך נאמר מדברים שהעלה הרמב"ם מדעתו (לפי הבנת הנו"ב) לדחות בזה דברי הגמרא דידן. ואדרבה יש לתמוה לכאורה מכאן ע"ד הרמב"ם הנ"ל. וביותר תמוה לי מאד על הגאון בעל נו"ב ז"ל שהוא בעצמו הביא בדבריו לקמן שם דברי שהוא חולק על הרשב"א בדין האומר אני זניתי עם אשתך. דגם בזה פלגינן דבוריה. מ"מ בדין הנ"ל היה מודה להרשב"א בכה"ג שזה גרוע מאני זניתי עם אשתך. דשם עכ"פ אנו יכולים לפלוגי המשמעות היוצא מדבריו, וכאן א"א להיות מציאות לחלק בדברים כלל לכך לא פלגינן דיבורי'. אבל מה אעשה וגם בכאן לא פסקו הפוסקים טעם זה רק טעם אחר הובאו כולם ברא"ש ספ"ק דמכות כו' ועי"ש שהביא דברי הראב"ד שכתב טעם אחר דלא כהיש מתרצים שברא"ש. ותמיהני. דאיך השליך אחרי גיוו דברי הרמב"ם דנדרים שהביא שם מקודם. הא שם אין במציאות לחלק הדברים. והא הרמב"ם אינו סובר כשיטת הראב"ד כמבואר בפסקיו. בהא דפלוני רבע שורי. ומה יענה לזה:
ובאמת גם לבד זה יש לתמוה על הרמב"ם לפי הבנת הנו"ב בדבריו. דבחד גופא לא אמרינן כלל פלגינן דבוריה וכמבואר בסוגיא דב"ב דף קל"ד באומר גרשתי את אשתי כו' שהביא גם הנו"ב מקודם שם. וכ"כ התוס' בכתובות ובסנהדרין ובכ"מ ולא זכיתי להבין דעת הנו"ב בכל הנ"ל לפי הבנתו בדברי הרמב"ם הנ"ל:
כט אבל באמת לענ"ד דברי הרמב"ם דסוף נדרים הנ"ל נכונים ופשוטים בטעמם. ובמח"כ של הגאון נו"ב ז"ל בחנם השיג מזה על דברי הרשב"א הנ"ל. דכוונת הרמב"ם הוא כעין שכתבו התוס' לעיל במכילתין ד"ג ד"ה מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו כו' וא"ת כו' ועוד י"ל שאמרה גרשתני. וא"כ מחלה לבעלה אותן שלשה דברים עכ"ד שם. והיינו דאף שאין אנו מאמינים לה במה שאומרת גרשתני. ואין מתירין לה להנשא. עכ"ז כיון שהיא אמרה גירשתני. ולפי דברי' אינו מגיע לה שאר וכסות הוה כאלו מחלה (וזה בגדר אחד עם הדין דטענו חטין והודה לו בשעורין. ועיין מש בדברינו ע"ד התוס' הנ"ל) וה"ה והוא הטעם במ"ש הרמב"ם באומרת שזינתה ברצון אף דאין מאמינים לה בזה לאוסרה על בעלה. מ"מ כיון שלפי דבריה אבדה כתובתה. פלגינן דיבורה. ונאמנת בזה. דהוה כאלו מחלה כתובתה וכנ"ל:
ונ"ל ראיה לזה לכאורה. דכוונת דברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש. ממה שכתב בדבריו. ולא נאמר לו אם היית מכחיש אותה. ומפני כן היית בא עליה. א"כ אתה חייב בכתובתה כו'. ונראה מדבריו דאף במכחיש אותה בבירור הדין כן. ולפ"מ שהבין הנו"ב בדבריו. לכאורה אם הוא מכחיש לה בבירור. למה לא נאמר להיפוך. כיון שהוא מודה שמגיע לה כתובה:
אבל לפמ"ש א"ש דהא התם באומרת גירשתני. הוא מכחישה בבירור. ומ"מ כתבו התוס' דהוה כמחלה כו'. ואולם אפשר לומר דכוונת הרמב"ם הוא באינו מכחישה. רק דלא נאמר לו אם היית מכחישה:
ואחר זמן שכתבתי זה מצאתי ראיתי בנו"ב סי' ע"ד שם בתשובתו להגאון חכם יצחק בר"ד ז"ל שכתב בתוך דבריו להגאון הנ"ל וז"ל. ומה שהבאתי מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה למס' נדרים שפיר קאמינא. ומה שכתב כבוד אדוני ששם הטעם משום הודאת בע"ד וכו'. אני אומר אמת הוא טעמו של אדוני לעיקר הדין, אבל הרמב"ם לא קאמר טעם זה רק כתב בהדיא דכלל גדול בידינו דפלגינן דיבורו עכ"ד. וכוונת דברי הגאון הספרדי הנ"ל הוא כמו שכתבתי. רק שקיצר בדבריו. ות"ל שכוונתי לדעת הגדול. ומה שהשיב הנו"ב ע"ד הגאון הנ"ל. בדברינו לעיל העמסנו זה בדבריו במ"ש דפלגינן דיבורה. וגם אחרי שהודה הנו"ב ז"ל להגאון הנ"ל בעיקר הדין. למה יכתוב הרמב"ם טעם אחר לזה. וגם אולי יש נ"מ לדינא בזה באם מכחישה בבירור וכמש"ל. לזה לע"ד צדקו דברי הגאון הנ"ל:
[ואולם דברי הרמב"ם דנדרים הנ"ל תמוהים לי מטעם אחר. ולא זכיתי להבין ד"ק. דלמאי הוצרך הרמב"ם לדבריו הנ"ל בשם. דמ"ש הנו"ב בלשונו וז"ל בפי' המשנה סוף נדרים על משנה אחרונה כו' לא ידעתי. דהרמב"ם כתב להדיא דבריו על המשנה ראשונה להכריח דאיירי באשת כהן ואומרת שזינתה באונס. דאי באשת ישראל ואומרת שזינתה ברצון אבדה כתובתה. ובמתני' קתני בראשונה היו אומרים באומרת טמאה אני לך. יוציא ויתן כתובה (וכן אמרינן בגמרא שם) ועל המשנה אחרונה אין מקום לדבריו כלל. דהתם קתני תביא ראיה לדבריה. ולא קתני מאומה לענין כתובה. ואך גם על המשנה ראשונה אין הבנה לדבריו. דהא לפי משנה ראשונה הדין דנאמנת גם לאסור עליו. ואיך כתב הרמב"ם דפלגינן דיבורה. וצלע"ג]:
ועתה נדבר לענין דברי הנו"ב בהשגותיו
ל ועתה נדבר לענין דברי הנו"ב בהשגותיו ע"ד הרשב"א באומר אני זניתי עם אשתך כו' שהבאתי לעיל. והוא שהרשב"א כתב להוכיח כדבריו (כפי שהביא הנו"ב בשמו) מהא דנקט בסנהדרין שם פלוני רבעני ולא נקט אני רבעתי את פלוני א"ו דבהא לא פלגינן דיבוריה. וכן נמי מדנקט פלוני בא על אשתי. ולא נקט להיפוך אני באתי על אשת פלוני והנו"ב כתב ששגג שגיאה גדולה. ולא ראה דברי הגמרא במקומו. דאני רבעתי את פלוני. לא היה יכול הגמרא לומר דבזה לא הוה מצי לומר לאונסי נאמן. וביותר תמה על הרשב"א בראייתו השנייה. דהא הגמרא רצה להשמיענו. מהו דתימא אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן כו'. ואיך הוה מצי למימר אני באתי על אשת פלוני ועי"ש בדבריו:
והנה בדבר השגתו על ראיה ראשונה של הרשב"א ז"ל ראיתי בנו"ב מ"ת ח' אה"ע סי' ע"ז שהגאונים ר"ש ור"ז מרגליות ז"ל כתבו להשיב על דבריו. עפ"מ שהרשב"א כתב דגם ברובע משכחת לה באונס. רק דלא פלגינן דיבורי' לזה משום דמילתא דלא שכיחא הוא. וא"כ היה יכול הגמרא לומר באני רבעתי את פלוני. והנו"ב ז"ל השיב להם ששגו בהבנת דבריו. ולא היה כוונתו משום לאונסו. דבאמת בלאונסו ליכא שום חידוש. דבודאי נאמן. רק כוונתו היה בלרצונו עי"ש בדבריו. ובאמת כל המעיין בדבריו שם יראה שאין להם פתרון כלל. כי דבריו הם ממש כפ"ד הרשב"א. וזה לפני איזה שנים בהיותי בווארשא היה לנגד עיני ס' חידושי הרי"מ על חו"מ להגאון החסיד ר' יצחק מאיר ז"ל מווארשא וראיתי בסי' ל"ד שהביא דברי הנו"ב הנ"ל. והשיג על דבריו. וכתב כי בהיותו בק"ק בראדי אמר זה להגאון ר"ז מרגליות ז"ל. ותמה על עצמו. ועל הגאון נו"ב ז"ל איך טעו בדבר פשוט כזה. ואולם בזכרוני אשר ראיתי בספר הנ"ל שכתב שם עוד. לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה. כי נוכל להגיה קצת בדברי הרשב"א "אני נרבעתי מפלוני". ולא זכיתי להבין דבריו בזה. כי לזה לא יתכן ראיית הרשב"א כלל. דאף לפי דבריו היה יכול הגמרא לומר כן. דהוה פלגינן דיבורי' לומר שהיה לאונסו משא"כ באומר רבעתי את פלוני. וכעת אין הספר הנ"ל ת"י]:
ולענין הראיה השנייה של הרשב"א ז"ל אשר ע"ז כתב הנו"ב וראיה שנייה כו' יותר ויותר אני תמה על השליט הגדול ששגג שגגה גדולה כזו. ונעלם ממנו סוף דברי הגמרא במקומו כו' עי"ש. שתקו הגדולים הנ"ל. ולא כתבו ע"ז מאומה. וראיתי בדברי תשובתו להגאון הספרדי. שהגאון הנ"ל כתב לו שגם הראב"ן כו' דייק לה להך דיוקא של הרשב"א. וע"ז כתב הנו"ב שם שיש חילוק בין לשונו של הרשב"א כו'. אבל הראב"ן כתב ולימא נמי' רבעתי. וכן ולימא נמי אני באתי כו'. וע"ז כתב עוד דאין זו סוגיא להקשות לנקיט נמי זו. ובכל מקום הסוגיא בש"ס להקשות אדנקט לשון זה לנקוט לשון זה שהוא רבותא יותר. אבל להקשות לנקוט נמי הא. ז"א סוגיא כו' עי"ש בדבריו:
ולע"ד הקלושה נראה ליישב דברי הרשב"א גם בראייתם השנייה. והוא. דאין כוונת הרשב"א דלא הוה לי' לרבא לומר פלוני בא על אשתי. כ"א אני זניתי עם אשת פלוני. דז"א וכמ"ש הנו"ב. רק כוונתו למה לי' לרבא לומר בתרי גווני בהרבעה. ובזנות. היה לו לומר מקודם הדין באני זניתי עם אשת פלוני פלגינן דיבורי'. ואמרינן דמהימן על האשה וא"נ על עצמו. ואח"כ לומר גם הדין דפלוני בא על אשתי. מהו דתימא כו'. ולבד שהיה בחדא גוונא. גם היה רבותא בזה להשמיענו דאף דא"א לפלוג דבריו. וגם לומר לאונסו א"א. מ"מ נאמן על האשה להורגה והא דלא היה אפשר לומר בזה לאונסי נאמן. לבד מ"ש הרשב"א דמשכחת לה באונס (וכמ"ש הגאון ר"ש ור"ז מרגליות וכנ"ל) הלא כתב הנו"ב בעצמו. דבלאונסי ליכא שום חידוש (ודבריו לקמן שם במ"ת תמוהים וכמש"ל) וא"כ צדקו דברי רבינו הרשב"א ז"ל בראייתו הראשונה. דהו"ל למנקט אני רבעתי את פלוני. דהוה רבותא בזה כנ"ל (וכמ"ש הנו"ב בעצמו דבכל מקום הסוגיא בש"ס להקשות אדנקט לשון זה. לנקוט לשון זה שהוא רבותא יותר) או דהו"ל למינקט אני זניתי עם אשת פלוני וכנ"ל. ומזה הוציא הרשב"א ז"ל דינו דבאמת בכזה א"נ על הנרבע. או על האשה. משום דלא שייך בזה לומר פלגינן דבורי':
וגם הראב"ן ז"ל במה שכתב וכן ולימא נמי אני באתי כו' ע"כ כוונתו ע"ד רבא במה שאמר פלוני רבעני כו' דהו"ל למימר נמי או אני זניתי עם אשת פלוני ולא ע"ד רבא שאמר לקמן פלוני בא על אשתי. דלימא נמי האי דע"ז היה פריך הגמרא פשיטא היינו הך (וביותר אם היה נקט מקודם גם אני רבעתי כו') וע"כ כוונתו על דברי רבא מקודם. והיה בזה רבותא כפ"ד הרשב"א. או כפי הדין שהוציא הראב"ן מזה. והא דהוצרך הראב" לכתוב דלימא "נמי" י"ל דלא היה סובר כדברי הרשב"א דמשכחת לה גם בזה שיהיה לאונסו והיה אפשר לומר דנקט פלוני רבעני. משום דבזה שייך לומר לאונסו נאמן לזה כתב דהו"ל למימר זה נמי. והרשב"א ז"ל לפי דבריו לא הוצרך לכתוב דלימא "נמי" ואלו ואלו דברי א"ח:
לא עוד האריך בזה בנו"ב ובתוך דבריו העלה דטעמא דרב יוסף בסנהדרין שם. שסובר דגם בפלוני רבעני לא פלגינן דיבורי'. הוא משום דסובר דגם לגבי עצמו אמרינן מתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על עצמו והו"ל רשע ופסול לעדות מגזה"כ אל תשת רשע עד:
ומסיים ומדר"י נשמע לרבא דסובר פלגינן דיבורי'. מ"מ היכא דא"א למיפלג דיבורו כגון שאמר אני זניתי עם אשתך לסברת הרשב"א. אז מאמינים לו גם על עצמו מטעם מיגו. אלא שעדותו פסול מטעם רשע (ובענין שאלתו. עשו תשובה העדים. ואין לפוסלם מטעם רשע. עי"ש בדבריו):
ולע"ד נראה להוכיח דלא כדבריו הנ"ל כאשר אבאר ראשית. דלפ"ד הנו"ב הנ"ל ע"כ רב יוסף חולק על רבא גם בהא דאומר פלוני בא על אשתי. דק"ו הוא. דמה לגבי עצמו סובר רב יוסף דאף דאפשר למיפלג דיבורי' אמרינן מתוך שנאמן כו' (אלא דהו"ל רשע כמ"ש הנו"ב) כש"כ בהא דפלוני בא על אשתי דאמרינן כן. וא"כ תיקשי לן בדברי הגמרא דב"ב (דף קל"ד ע"ב) (הובא שם בדברי הנו"ב מקודם שם) דפליגי אמוראי באומר גרשתי את אשתי למפרע אם נאמן מכאן ולהבא. אם אמרינן פלגינן דיבורי'. ופרכינן שם בגמרא והא אמר רבא פלוני בא על אשתי כו'. וחזינן דפלגינן דיבורי'. ומשני ה"מ בתרי גופי כו' עי"ש. ולכאורה יש לתמוה למה הביא הגמרא מדברי רבא הנ"ל. ולא הביא מדברי רבא מקודם בהא דפלוני רבעני. דאמרינן פלגינן דיבורי':
ונראה לענ"ד דלכן לא הביא הגמרא מדברי רבא הנ"ל משום דהשקלא וטריא בהא דאומר גרשתי כו' קאי שם על דברי רב יוסף שאמר שם בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן. לזה לא פריך מדברי רבא הנ"ל. דהא רב יוסף חולק על רבא בזה. לזה פריך מדברי רבא האחרונים בהא דפלוני בא על אשתי. דבזה גם רב יוסף לא פליג על רבא. משום דאין כאן לומר משים עצמו רשע. ואמרינן פלגינן דיבורי'. וזה נכון לע"ד בדברי הגמרא הנ"ל:
אבל לפ"ד הנו"ב הנ"ל. אף די"ל דלא היה יכול הגמ' לומר דהמ"ד דסובר דא"נ גם על להבא סובר כרב יוסף. משום דלפ"ז גם שם נימא מתוך שנאמן על להבא נאמן גם למפרע. אבל א"כ היה יכול למיפרך מדברי רבא מקודם בהא דפלוני רבעני דגם בזה טעמיה דרב יוסף לפ"ד הנו"ב משום דאמרינן מתוך שנאמן על פלוני כו'. ועוד דלפ"ד הנו"ב דגם אליבא דרבא היכא דא"א למיפלג דבוריה אמרינן מתוך כו'. תיקשי על תירוץ הגמ' דשם דבחד גופא לא פלגינן דבורו. למה נימא דמתוך שא"נ למפרע א"נ גם על להבא נימא להיפוך מתוך שנאמן על להבא נאמן למפרע וזה תקשי גם להמ"ד שם דנאמן על להבא. למה לא יהיה נאמן גם על למפרע וכנ"ל. ואי דסובר דגם בחד גופא פלגינן דבוריה. מ"מ משכחת לה גם שם דא"א למיפלג דיבוריה. כגון באומר גרשתי בשנה העבר את אשתי. דבזה א"א למיפלג דיבוריה ויהיה נאמן גם למפרע משום מתוך כו'. ואם נאמר לפ"ד הנו"ב דמתוך כזה לא אמרינן רק מתוך שנאמן על פלוני אמרינן. א"כ בודאי היה להגמ' למיפרך מד' רבא בהא דפלוני רבעני דשם גם רב יוסף יודה דפלגינן דיבוריה לפי דעת הנודע ביהודה הנ"ל:
לב שוב נתיישבתי וראיתי אשר עיקר דברי הנו"ב הנ"ל תמוהים לע"ד. ולא זכיתי להבינם כאשר אבאר. א') מ"ש הנו"ב דהיכא דא"א למיפלג דיבוריה גם רבא סובר כר"י דאמרינן מתוך כו' רק דנעשה רשע ופסול לעדות. זה תמוה מדברי רבא גופיה בהא דפלוני בא על אשתי לפ"ד הנו"ב בעצמו שם מקודם בהשגותיו ע"ד הרשב"א דגם בהא דפלוני בא על אשתי א"א למיפלג דיבוריה. דאם נחלק ונאמר פלוני בא לאו כלום הוא. ולומר דבא עליה לאונסה ג"כ א"נ עליה בזה עיי"ש בדבריו. (ויש לי לדבר בזה ואין להאריך) וא"כ למה אמר רבא דנאמן להורגו סד"א כו' קמ"ל דאשתו כגופו דמיא. הא גם לגבי עצמו לפ"ד הנו"ב היכא דא"א למיפלג דיבוריה אמרינן מתוך כו':
ואף שהנו"ב רצה שם להעמיס זה גם בכוונת דברי הרשב"א. והרשב"א כתב בדבריו. דבהא דפלוני בא כו' אפשר למיפלג דיבוריה ולומר שבא עליה לאונסה. אליביה אין סתירה להנ"ל מדברי רבא. אבל לפ"ד הנו"ב ובעצמו א"א לומר כדבריו הנ"ל. (והנו"ב כתב שם בסוף דבריו בזה דאף אם הרשב"א לא כיוון לזה הדברים נכונים בעצמותם. והוציא מזה דינו לענין שאלתו שהעדים עשו תשובה עיי"ש):
ב) ומה שכתב הנו"ב דטעמיה דרב יוסף הוא דסובר דגם היכא דאפשר למיפלג דיבוריה לא מפלגינן כ"א אמרינן מתוך שנאמן כו' וה"ל רשע ופסול לעדות. זה תמוה מד' הגמ' דיבמות ד' כ"ה ע"א (שהביא גם הנו"ב בדבריו שם). דפרכינן שם ע"ד המתניתין מה הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו. הוא ניהו כו' הא לאחר תינשא. והאמר רב יוסף פלוני רבעני כו'. ולפ"ד הנו"ב מאי קושיא. הא התם ליכא למימר מתוך כו'. וגם. בהא דהרגתיו השיג הנו"ב שם מקודם ע"ד הרשב"א דהרשב"א כתב דבזה אפשר למיפלג דיבוריה ולומר שהרגו בשוגג או באונס. והנו"ב כתב דא"א לומר כן דהוה בחד גופא עיי"ש בדבריו. וקושייתנו ע"ד הנו"ב הנ"ל בזה הוא בין לפ"ד הרשב"א ובין לפ"ד הנו"ב. דאם אפשר לומר בזה פלגינן דיבוריה. מודה רב יוסף בזה לפ"ד הנו"ב משום דלית כאן לומר מתיך כי'. ואם א"א למיפלג דיבוריה. לפ"ד הנו"ב לא איכפת לן זה היכא דליכא למימר מתוך. ואמרינן דנאמן בזה וא"נ בזה:
ואין לומר בזה דקושיית הגמ' הוא מהרגנוהו. דבזהו אפשר לומר מתוך שנאמן על פלוני כו'. דזה לא כלום הוא. דאטו נאמר בהמתני' שאמר אני ופלוני הרגנוהו ויוכל להיות שאמר סתם אני ועוד אחד הר רגנוהו:
ולכאורה רציתי לומר דאפשר גם שם יש לומר מתוך שנאמן על האשה להתירה. נאמן גם ע"ז שהרגו. ושוב הוי ליה רשע ופסול לעדות:
אבל ראיתי בנו"ב מ"ת סי' ע"ז שכתב בדברי תשובתו לה"ג ר"ש ור"ז מרגליות ז"ל שכתבו להשיג על דבריו לקמן לענין קושיית החכ"צ ע"ד רשב"א במקום אחר עיי"ש. ולא אאריך להעתיק דבריו רק מה שכתב לבסוף שם וז"ל ולכן לא שייך כלל בהרגתיו מתוך כו'. וכיון שאינו נאמן על עצמו ואין אנו מאמינים במאמרו הרגתיו. א"כ כיון דלא פלגינן דיבורו לר' יהודא לא העיד כלל שנהרג לכך סובר ר"י הרגתיו לא תנשא אשתו עכ"ד. הרי שכתב בעצמו דבהרגתיו לא שייך לומר מתוך. וטעמיה דר' יסודא משום דלא מהימנינן ליה כלל. ואף אם היה שייך לומר בזה מתוך לפי דבריו לענין קושיית הח"צ. א"א לומר שם דמהימנינן ליה. אך דהו"ל רשע דמ"מ האשה מותרת דהטעם הוא רק דחיישינן למשקרי עיי"ש היטב בדבריו. וא"כ לפי דבריו דרב יוסף סובר דנאמן להשים עצמו רשע ע"י מתוך. מאי פריך הגמ' מדברי רבנן על רב יוסף דבשתים אינו דומה זה להא דרב יוסף וכנ"ל:
ג') עוד תמוה לי ע"ד הנו"ב ע"פ מה שכתב שם בהגהה וז"ל בקיצור וראיה גדולה דלרב יוסף דלא סבר פלגינן דיבוריה אז לא אמרינן שבטלה עדותו מתוך שא"נ על עצמו אלא אדרבה אנו מאמינין לו הכל. רק דפסול מטעם רשע שהוא גזה"כ דהרי ביבמות כו' לימא רב יוסף דאמר כר"י אמר לך כו' ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן ופרש"י דאפילו רשע נאמן ורב מנשה דאמר כר"י עיי"ש. וא"כ אי הוה אמרינן דלרב יוסף דלא אמרינן פלגינן דיבורו א"נ כלל לא על עצמו ולא על האחר א"כ מה בכך שרשע כשר לעדות אשם הרי אין אנו מאמינים לו כלל שהוא רשע כו' ואין אנו מאמינים לו כלל שנהרג זה כו' אלא ודאי כו' עיי"ש בדבריו. ולא ידעתי איך יפרש לפי דבריו דלקמן ד' הגמ' ורב מנשה דאמר כר"י. והיינו דרב מנשה דאמר גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. סובר כר' יהודא דקאי כוותיה. הא אף אם ר' יהודא סובר כוותיה. ע"כ טעמיה דאין אנו מאמינים לו כלל בכל דבריו כמ"ש הנו"ב במ"ת שהבאתי לעיל. וא"כ מנ"ל לרב מנשה דר' יהודא סובר כוותיה. דלמא סובר דגם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה אבל מה בכך שרשע כשר לעדות כיון שאין אנו מאמינים לו וכדברי הנודע ביהודה בהגהה הנ"ל:
גם איך יפרש ד' הגמ' לקמן שם לימא רב יוסף דאמר כר' יהודא. הא לא קרב זה אל זה. דרב יוסף סובר דנאמן בדבריו ואך רשע הוא ופסול לעדות. וא"כ שם נאמן להתיר האשה כפמ"ש הנו"ב דהטעם רק דחיישינן למשקרי. ולר' יהודא אינו נאמן. ואם נאמר דמשום דלא שייך שם מתוך סובר ר' יהודא דלא פלגינן דיבוריה וא"נ בכל דבריו א"כ רב יוסף מצי סבר כרבנן. רק דפלגינן דיבוריה. דרב יוסף מודה בזה לפ"ד הנו"ב היכא דלא שייך מתוך. הכלל קצרה ידי להבין. איך הבין הנו"ב ז"ל בפשע דברי הגמ' הנ"ל:
לג ולכאורה רציתי ליישב ע"פ דברי הנו"ב שהבאתי לעיל (שכתב דא"א לומר בהא דהרגתיו דמהימנינן ליה אך דהו"ל רשע דמ"מ האשה מותרת. דהטעם הוא רק דחיישינן למשקר) דברי התוס' ביבמות שס בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר' יהודא. תימא דהכא לית ליה לר' יהודא דפלגינן דיבוריה. ובפ' החולץ דמ"ז אמרינן ההוא דאתא לקמיה דר' יהודא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבוריה. ומיהו י"ל כו' (ועיי"ש במהרש"ל ומהרש"א ולא נתבררו לי דבריהם) וזה כבר בלמדי מס' יבמות. תמהתי על דבריהם. דלכאורה דברי ר' יהודא בכאן הן הם בדברו ר' יהודא בשם דסובר דנאמן על עצמו שהוא רשע. ואינו נאמן להתיר האשה. ופלגינן דיבוריה. כמו שאמר שם נאמן אתה כו'. (דכוונת ד' התוס' במ"ש אלמא פלגינן דיבוריה. היינו שמאמינים לו לפסול א"ע. והוא להיפוך מפלגינן דיבוריה דרבא) אף דשם יותר גרוע. דכיון שהוא פסול. ממילא גם בניו פסולים כמ"ש התוס' לקמן שם בתירוצם. וראיתי אז בגליון הש"ס שכתב עיין בתשובת מהרשד"ם. והוגד לי אשר במהרשד"ם תמה בזה ע"ד התוס' (ואינו ת"י):
וכעת לכאו' נתיישבו לי ד' התוס' הנ"ל. ע"פ דברי הנו"ב הנ"ל. דלא רצו לפרש דברי ר' יהודא בכאן כנ"ל. דכיון דמאמינים לו שהרגו. אף שהוא רשע. מותרת האשה. ולא דמי זה להא דשם. דהתם אף דהאמינה התורה להאב כדאמרינן התם יכיר כו' עיי"ש. היינו בתורת עדות (והראיה דקרוב אחר בודאי לא מהימן) וכיון שהוא עכו"ם לאו עדות הוא. משא"כ כאן וכמ"ש הנו"ב. לזה הוכרחו התוס' לפרש דבכאן אין אנו מאמינים לו כלל. לא להשים א"ע רשע. ולא להתיר את האשה. והא דאמרינן נימא רב יוסף דאמר כר"י. היינו דגם רה יוסף כוונתו בדבריו לרצוני רשע הוא כו'. הוא דלזה לא נאמינו לא בזה ולא בזה. דלא פלגינן דיבורו. וע"ז אמרי' אמר לך רב יוסף אנא דאמרי אפילו לרבנן ושאני עדות אשה כו'. היינו דטעמיה דידיה דסובר דנאמן להשים א"ע רשע. ולזה א"נ על חבירו. ושאני עדות אשה כו'. ולא תקשי ע"ז קושיית הנו"ב דאם אין אנו מאמינים לו שהוא רשע מאי מהני לזה. הא דבעדות אשה גם רשע נאמן כאשר הבאתי דבריו לעיל. והוה א"ש לכאורה: