אור ברסלב
דברי בינה חלק א מסכת מכות › דף ו:

דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא

מסכת מכות · דף ו:

דף ו.

גמרא אמר רב זוטרא

גמרא אמר רב זוטרא כו' מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה כו':

א בתוס' כתבו פירוש אחד מחלון זה כו' מילתא באפי נפשיה הוא. ולא קאי אמתניתין. ולא מיירי בהכי:

ולכאורה יש להקשות על דבריהם. דהא חזינן מדברי הגמרא לקמן. דפריך על רב נחמן דאמר עדות מיוחדת כשרה בד"מ. אלא מעתה בדיני נפשות תציל וא"כ אם הוה אמרינן דגם בד"נ עדות מיוחדת כשרה. כש"כ דהוה קשיא לו על המתניתין. דא"כ למה אמרינן דהוא והן נהרגין. כיון דמצטרפין לעדות תציל. וא"כ למה כתבו התוס' דמילתא באפי נפשיה הוא. ולא קאי על המתניתין. הא שפיר יש לומר דקאי על המתניתין:

ב והנה ראיתי להקצה"ח בסימן ל"ו ס"ק ב' שכתב כן לענין דבריו שם בישוב קושיית הש"ך על הרמ"ה (שהבאתי לעיל) שכתב דבהעידו בתכ"ד אף בלא ראו כאחד עדותן בטלה בנמצא קו"פ. והקשה הש"ך ע"ז ממתני' דכאן. וביותר ע"ד הב"ח שכתב בדעת תוס' והרא"ש דאף בלאחר כ"ד פוסל אפילו לא ראו כאחד. וכתב הקצה"ח דדוקא בדיני נפשות דעדות מיוחדת פסולה. לא נפסל בקו"פ. רק באמרו שראו כאחד. אבל בד"מ דעדות מיוחדת כשרה אף בלא ראו כאחד מצטרפין. ונפסל בקו"פ. והביא מדברי הגמ' דלקמן. גם הביא שם דברי הריטב"א שהקשה דמאי אשמעי' ר"נ דעדות מיוחדת כשרה בד"מ. הא קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין. וכתב הריטב"א בשם הר"א אב"ד ז"ל דר"נ הכי קאמר עדות מיוחדת כשרה בד"מ כשכולם כשרים ולאפוקי אם היה א' מהן קא"פ עדותן בטלה. והריטב"א השיג ע"ז דלמה נחמיר בד"מ יותר מבד"נ. והקצה"ח כתב דצדקו דברי הר"א אב"ד ז"ל מטעם הנ"ל. וגם כתב דבזה ניחא דברי הגמרא הנ"ל מנין לעדות מיוחדת כו' וכתבו התוס' דלא קאי על המתניתין. ולפי הנ"ל קאי שפיר על המתניתין (וזה כדברינו דלעיל) וסיים דלפ"ז דברי הב"ח נכונים דאע"פ שכתב כן לדעת התוס' והרא"ש ודעת תוס' ורא"ש אינו כן. מ"מ דבריו נכונים עפ"ש הר"א אב"ד ז"ל זהו ת"ד שם:

ג אבל באמת לע"ד עולין יפה דברי התוס' הנ"ל במה שכתבו דמילתא באפי נפשיה הוא ובמח"כ של הקצה"ח. נראה שלא ראה דברי התוס' בד"ה השני תניא נמי הכי כו' שכתבו מייתי תנ"ה דמלא יומת ע"פ ע"א נפקא. דאלו עיקרא דמילתא שמעי' ממתניתין. דנהי דמתני' לא איירי באחד מחלון זה. מ"מ מדאשמעינן בשתי כיתות דחשבינן שתי עדות כשאין רואין אלו את אלו. מינה שמעי' דה"ה בכת אחת. הרי שהתוס' בעצמם כתבו כן מקודם דמוכח זה מהמתני'. אבל אח"כ כתבו מ"מ נראה יותר לפרש. דעיקר מילתא מייתי. דאי ממתני' הו"א דוקא בשתי כיתות דכל חדא חשוב באפי נפשה. אבל בכת אחד מצטרפי שפיר:

וא"כ שפיר כתבו התוס' מקודם אחר שהקדימו דהא דאמר רב זוטרא מנין לעדות מיוחדת כו' פירוש אחד מחלון זה כו' (דא"א לומר דכוונתו לשתי כיתי עדים וראו כת א' מחלון זה וכת א' מחלון זה אם מצטרפין אח"כ א' מכת זו. וא' מכת זו. דהא אמרינן ע"ז תנ"ה כו' לא יומת כו' להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה כו') ע"ז כתבו דמילתא באפי נפשיה הוא. ולא קאי אמתניתין. דממתניתין לא מוכח מידי. דאיירי בשתי כיתי עדים וכמו שכתבו לקמן:

ד ואין להקשות לפ"ד התוס' הנ"ל דמאי פרכינן אח"כ על דברי רב נחמן דאמר ע"מ כשרה בד"מ. אלא מעתה בד"נ תציל כו' דלמא הא דקאמר ר"נ דעדות מיוחדת כשרה בד"מ. היינו דוקא בכת א' שאחד ראה מחלון זה כו' אבל בשתי כיתות לא. וא"כ לא תיקשי ממתניתין דלמה הוא והן נהרגין. דגם בד"מ באופן כזה לא מצטרפים:

רז"א דע"ז יש לומר בפשיטות דכיון דממעט מדכתיב לא יומת כו' דדוקא בד"נ הוא דאין כשרה. ובד"נ בין בכת א'. וכש"כ בשתי כיתות לא מצטרפי וממעטינן דבד"מ לא כן הוא. מסתמא בד"מ בכל ענין מצטרפין. (וגם דבאמת בלא דברי ר"נ ידעינן זה כמ"ש הריטב"א):

ה ואולם עכ"ז אחרי שידעינן דבד"נ עדות מיוחדת פסולה. ובד"מ כשרה שפיר יש לומר ולחלק בדין נמצא קא"פ לענין צירוף. בין דיני נפשות לד"מ וכמ"ש הקצה"ח וכפ"ד הר"א אב"ד ז"ל. והגמרא בהקושיא אלא עתה בד"נ תציל רצה עוד לומר דכיון דבד"מ מצטרפים. מציל משום זה גם בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות בודאי יש לומר כן. [ובאמת יש להבין לפי פירושו של הר"א אב"ד בדברי ר"נ. דאיך יפרש מאי דקאמר דכתיב לא יומת כו' בד"נ הוא דאין כשרה כו'. וע"כ צ"ל לפי פירושו בד"נ הוא דאין כשרה ולכן אף בנמצא קו"פ אין מצטרפים אבל בד"מ שרה. ובנמצא קא"פ בטלה עדותן. וא"כ לפי פירוש הר"א אב"ד ז"ל מבואר כן בדברי ר"נ. אבל באמת פירושו בדברי רב נחמן דחוק מאד. ועיקר חסר מן הספר ואולם גם בלא דבריו יש לומר כן לחלק בין ד"נ לד"מ וכמש"ל]:

ו ומה שסיים הקצה"ח בסוף דבריו. דלפ"ז דברי הב"ח נכונים בדיני ממונות ע"פ שיטות הר"א אב"ד. רק דמה שכתב הב"ח דבריו בשיטת תוס' ורא"ש ליתא. ואינו כן לדעת התוס' והרא"ש:

הנה אף שכ"כ הש"ך בס"ק ט' בהשגתו על דברי הב"ח אבל לפי הנ"ל אין להוכיח מדבריהם דלא סברי כן דמדברי התוס' בד"ה אמר רבא במה שכתבו וראיה שלהם היתה בבת אחת עם העדים. בל"ז אין הוכחה כ"כ דכוונתם בשראו כאחד מחלון א' כ"א נגד מ"ש מקודם אף דהגדתן היא לאחר כ"ד ואינה בבת אחת. אבל הראיה היתה בבת אחת בעת ראייתם. גם דלפי הנ"ל יש לומר דכוונתם על ד"נ. ומדברי התוס' בע"ב על דברי המתניתין שם. בודאי אין ראיה דהא התם דבריהם סובבים ע"ד המתניתין דאיירי בד"נ ולא בד"מ:

גם לפי הנ"ל יתיישבו גם דברי הב"ח בסימן ל"ח שכתב שם ע"ד רבינו ישעיה ז"ל במ"ש ובלבד שיראו כולם כאחד דקאי רק על דין דנמצא קו"פ. אבל לא לענין דאין נעשין זוממין כו'. דהתם בהגדה תליא מילתא עי"ש. וע"ז כתב הש"ך דשגגה היא ואשתמטתיה משנה ערוכה דהיו שנים רואין כו'. ולפי הנ"ל יתיישבו דבריו. ולא אישתמיט ליה המתני' רק דשם הוא לענין ד"נ. ודבריו בענין דיני ממונות:

ז אבל עכ"ז לא יתכנו דברי הב"ח. לא במה שכתב בסימן ל"ו ולא במ"ש בסימן ל"ח. דמ"ש בסי' ל"ו בדברי תוס' והרא"ש. אף אם אין סתירה מדבריהם לזה. אבל מ"מ לא מצינו זה בדבריהם (ובאמת הא דלא בעינן ראו כאחד. לא מצינו כ"א בדברי הרמ"ה שהביא הטור וזה רק בתכ"ד וכבר כתבנו בדברינו לעיל. שהנמ"י הביא ג"כ דברי הרמ"ה. ולא נמצא בדבריו דלא בעינן שיראו כאחד. רק דלא בעינן שכוונו להעיד) גם מה שכתב בסי' ל"ח על דברי הר"ר ישעי' ז"ל דמ"ש ובלבד שיראו כאחד. קאי רק על קו"פ ולא על הא דאין נעשין זוממין דהתם בהגדה תליא מילתא. דבריו תמוהים דאליביה דהר"י א"א לומר כן שהוא כתב דנמצא קא"פ ואין נעשין זוממין דין אחד להם. וגם בהא דאין נעשין זוממין. אם אמרו לאסהודי מצטרפין ולפ"ש הרמב"ם היה אפשר לחלק בזה אבל לא לפ"ד הר"י:

ובעיוני כעת בדברי הקצה"ח ראיתי שכתב ומהפלא על השו"ע והרמ"א שלא הזכירו בכל הסימן לחלק בין ראו מחלון אחת או לא. ובין הגידו כאחד או אחר כ"ד. וכתב ואולי היא בשיטה זו. וכבר כתבנו בדברינו לעיל לתמוה בזה. בענין תכ"ד. וכתבנו ליישב זה גם ראיתי שם בדבריו בס"ק ד' שהקשה בהא דהיו שנים רואין דהא לא ראו כלל כמ"ש לתמוה בזה לעיל וכתב ליישב זה ע"פ דברי הב"ח בישוב דברי הרמב"ם עי"ש. ודברי הב"ח הוא כעין שכתבנו לעיל ע"ד הרמב"ם. ויתר דברי הקצה"ח שם לא נהירין לע"ד ואין להאריך. גם בא לידי ס' הב"ח עם הדו"פ וראיתי אשר באיזה דברים בדברינו בהסוגיא כוונתי לדעתם הגדולה ובאיזה דברים צל"ע בדבריהם ונלאיתי להאריך עוד:

תוס' ד"ה הוא והן נהרגין

תוס' ד"ה הוא והן נהרגין כו':

א דברי היש מפרשים צריכין ביאור. דאף שהתוספות הקשו על דבריהם. עכ"ז יש להבין גם דברי הי"מ שלא יהיו כטועין ח"ו. ויש לבאר כוונתם. ואח"כ מה שהקשו התוס' ע"ז. וביותר מ"ש התוס' לקמן בד"ה אמר רבא כו' מכאן מייתי המפרש ראיה במתניתין גבי סיפא דקתני הרי אלו שתי עדות דמ"מ מיירי שהן רואין את המתרה כדפרישית. ולאו מילתא היא דהכא בעדות מיוחדת דברייתא קאי כו'. ולכאורה אינו מובן כלל. דאף אם כדברי הי"מ דקאי על המתניתין. הא מבואר מדברי רבא להיפוך מדבריהם. דאם היו רואין את המתרה מצטרפין. וכמש"כ התוס' בקושייתם עליהם. דא"א לאוקמי מתניתין אלא בשאין רואין. ואיך יתכן שמביאים ראיה משם להיפוך. (ועיין בספר ערוך לנר ליישב דברי הי"מ. ובדברינו יתבאר דלא כדבריו שם):

ב ונראה לענ"ד בפשט דברי הי"מ. דסברי דפליגי הת"ק ור' יוסי. דהת"ק סובר דאף אם המתרה איננו מהעדים המחייבים כדקתני וא' מתרה בו באמצע נהרג הנדון, ור' יוסי סובר דבעינן שיהיו שני עדיו המחייבים אותו. הם המתרים אותו. וכתבו דאף להת"ק צריך שתהא כל כת וכת רואה המתרה. (דאם הוזמה כת א' מחויב ע"י כת השנים שגם הם ראו את המתרה) או המתרה רואה אותן. דאז הוי כאילו היה המתרה א' מן העדים. דלעולם אינו נהרג אלא א"כ המתרה מעדות שבאין לחייבו והוציאו זה מדברי רבא דלקמן. (ומפרשים דרבא קאי על המתניתין) אם היו רואין את המתרה מצטרפין והיינו המתרה מצטרף עמהם. אבל אם לא היו רואין אין המתרה מצטרף עמהם (והיינו שכתבו התוס' בסוף דבריהם בד"ה אמר רבא. ותדע דאעדות מיוחדת דברייתא קאי. דאי אמתניתין קאי דקתני הרי אלו שתי עדיות כדפירשתי. א"כ הו"ל למימר ואם לאו אין מצטרפין שהוא עיקר החידוש ונראה שגם הם מפרשים דברי הי"מ כמ"ש. ומה שכתבו דאי' אמתניתין קאי דקתני הרי אלו שתי עדיות היינו דבאופן זה קתני' במתניתין דנהרג הנידון. וע"ז אמר רבא דזה דוקא בהיו רואין את המתרה או המתרה רואה אותן] וכתבו עוד והא דקתני נמי נמצא אחת מהן זוממת שהוזם גם המתרה עמהן דהא מעדותן הוא כדפרישית. והיינו דע"כ איירי שהוזם גם המתרה. דאל"כ הא אין נעשין זוממין עד שיזומו כולם. דהא גם להמתרה חשבינן לעדותן שמצטרף עמהם:

[ומה שקשה ע"ז דכיון שהוזם המתרה הרי אין כאן מתרה. כבר תירץ ע"ז המהרש"א דבשהן רואין את המתרה איירי בכה"ג שלא הכירו אותו כת שני'. ואנו חולין שהיה שם איש אחר המתרה בו. והוה שפיר מעדותן אם הוה בא לחייבו עי"ש בדבריו] זהו כוונת דברי הי"מ:

וע"ז הקשה המשי"ח דא"א לומר כן דאם המתרה נחשב מהעדים. והם ראו את המתרה. או המתרה ראה אותן. א"כ הוי זה מקצת רואין אלו את אלו דלא בעינן שיהיו כל השנים שמכאן רואין את אלו בכאן. אלא בחד סגי. וא"כ האיך משכחת לה הא דאמרינן במתניתין ואם לאו הרי אלו שתי עדיות. ועוד הקשו לפירוש הי"מ דצריך שיהיה המתרה מעדותן. דהא אמרינן בגמרא אפילו מפי עצמו כו' ואז ודאי לא היה המתרה מעדותן כלל. ולכן כתבו דודאי מיירי כשאין רואין המתרה ולא המתרה אותם אלא שמעו המתרה שמתרה כן. דהא קיימינן לרבנן דפליגי אר' יוסי ולא בעו פי שנים מתרין בו כמו ר' יוסי:

ג ואולם לע"ד יש ליישב דברי הי"מ מקושיות התוס' הנ"ל. דמה שהקשו דא"כ הוי זה מקצתן רואין אלו את אלו וכנ"ל. ע"ז יש לומר דבעינן רואין אלו את אלו. וכן להיפוך. עד"מ. ראובן ושמעין בכת א' ולוי ויהודה בכת שניה צריך שיראו ראובן את לוי ולוי יראה את ראובן. וא"כ המתרה נוכל לחשבו לצרף לא' מהכיתות. או להניזומים וכמ"כ להכשרים. ואם נצרפו להנזומים או אפילו עם הכשרים והם ראו את המתרה. אבל המתרה הא לא ראו אותן. וכן להיפוך כשראה המתרה אותן. אבל הם לא ראו את המתרה. ולכן אין מצטרפין השני כיתי עדים ע"ו המתרה להיות כעדות אחת:

גם מה שהקשו התוס'. דהא אמרינן בגמרא מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו כו'. ואז ודאי לא הוה המתרה מעדותן כלל. יש לומר בזה דלפי דברי הגמרא כיון שהם ראו את המתרה או המתרה אותן הוה כאלו התרו אותו א' מהעדים ולכן אפילו היה ההתראה מפי עצמו כו' כל שראו ההתראה נהרג הנידון אבל בלא ראו ההתראה לא מחייבי' הנידון. (ומ"מ הם ההתראה היה ע"פ עד צריך שיוזם גם המתרה. דהא גם הוא עד כהעדים האחרים. ודבריהם הם ע"ד המתניתין "והמתרה עומד באמצע" ולא היה ההתראה ע"פ עצמו):

ד וע"פ מה שבארנו נראה לע"ד דלא כדברי המהרש"א ע"ד תוס' ד"ה ואחד מתרה באמצע שכתבו תימא ואמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים. וי"מ דנקטי' משום רישא דקתני רואין אא"א ומסתמא היינו ע"י המתרה שאומר לעדים ראו את המעשה. ונראה למשי"ח דנקטי' לאפוקי מדר' יוסי כו'. וכתב המהרש"א ותמיהתם אינו אלא לשיטת המשיאח שכתבו לקמן. אבל לדעת הי"מ דהמתרה בשרואה אותן מצטרף עמהם. אע"ג שהם ב' עדיות ניחא דהוצרך לומר וא' מתרה עכ"ד (וקצת לא הבנתי דבריו) ולפמ"ש נראה לע"ד דאדרבה. דדברי היש מפרשים הנ"ל ודברי המשי"ח. הם תלויים בדברי הי"מ ודברי המבי"ה דלקמן. ולטעמייהו אזלי. והוא. דקושיית התוס' דלמה נקט ואחד מתרה באמצע ולמה לא קאמר שהתרה אחד מן העדים. היינו. או שהתרה אחד מהעדים הכשרים. ובודאי יהיה אתיא שפיר. אי אף שהתרה אחד מן הניזומים ואך גם הכשרים ראו את המתרה. ולא הכירו בו. ואנו תולין שהיה שם איש אחר המתרה בו (דהא גם השתא דקתני ואחד מתרה צ"ל כן. לפ"ד הי"מ כמ"ש מהרש"א שהבאתי לעיל) ולזה לא יכלו הי"מ לתרץ כפ"ד המשי"ח דנקט לאפוקי מדר' יוסי. דאם הוה אשמעינן בהתרה אחד מן העדים. ואף אם מן הניזומים. הוה ידעינן את כל כמו השתא דקתני וא' מתרה באמצע. ולכן תירצו דנקטי' משום רישא כו' ומסתמא ע"י המתרה שאומר לעדים ראו את המעשה (ולפמש"ל צריך לומר דמ"מ המתרה לא ראה את העדים או העדים לא ראו את המתרה. דאל"כ המתרה מצרפן) והמשי"ח לטעמים אזיל שאינו סובר ככל דברי הי"מ שלאח"כ. לזה תירץ דאתי לאפוקי מדר' יוסי. והיינו דלפי שיטתו לא קשה. כ"א דלנקוט שאחד מן הכשרים התרו בו. ולא באחד מן הניזומים. דא"כ לא היה התראה כלל. דאינו סובר כדברים הנ"ל לפי הי"מ. וא"כ הוה אמינא דעכ"פ בעינן שיהיה המתרה אחד מן העדים. לזה אשמעינן הת"ק דאפילו איננו מהעדים כלל (ואפילו מותרה מפי עצמו של הנהרג) הוה התראתו התראה. ונכון בע"ה:

ה גם נראה לע"ד. דע"פ דברי הי"מ שבתוס' הנ"ל. ולפי מה שביארנו לעיל. יש להתאים יחד דברי הרמב"ם בחיבורו. ודבריו בפירושו (לולי דברי התוי"ט ובעל הגהת כ"מ שכתבו שהרמב"ם בחיבורו חזר בו מדבריו בפירושו. וגם כי לפי דברינו יתבאר. דלא כמו שנדפס בצדו (בדפוס אמשטרדם) בדברי הרמב"ם בחיבורו במ"א בשם מהר"י אבוהב להגיה בדברי הרמב"ם. ועפר אני תחת כפות רגליהם. אבל תורה היא כו'):

והנה זה לשונו בפירושו. זה שהתרה בו כשראה העדים יצטרף עמהם. ואם לא ראה אותם לא יצטרף. ולפיכך כשהיה המתרה רואה שני עדים מחלון זה ושני עדים שבחלון אחר. וכמו כן הם כולם רואין את המתרה הרי זה מצטרפין. ויחזור הכל עדות אחת. ואין הלכה כר' יוסי עכ"ל. וכתב ע"ז התוי"ט דממשנתינו דאמרינן בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. לא משמע כדבריו הנ"ל. ובחיבורו חזר בו שכתב שם בלשון המשנה בזמן שמקצתן רואין כו'. וכ"כ בעל הגהה ע"ד הרמב"ם בחיבורו פ"ד מה"ע וז"ל חזר בו רבינו מפירושו. ששם פירש כשיהי' המתרה רואה שני העדים כו' וכמ"כ כולם רואין את המתרה. וכאן כתב בזמן שמקצתן רואין כו'. ועיין בתוי"ט פ"א דמכות משנה ט' עכ"ל שם:

ו והנה אף שהרמב"ם סיים שם בדבריו בחיבורו ואם לא היו רואין אלו את אלו. ולא צירף אותן המתרה. הרי אלו שתי עדיות. וכוונתו במה שכתב ולא צירף כו'. היינו למה שכתב מקודם שם לענין עדות מיוחדת. היה זה המתרה בו רואה העדים והעדים רואין אותו המתרה מצרפן [וכתב ע"ז הכ"מ שם דהרמב"ם היה גורס בדברי רבא היו רואין את המתרה והמתרה אותן מצטרפין. ולא כמ"ש לפנינו או המתרה כו':

ואפשר לומר בזה דהיה קשה להרמב"ם קושיית התוס' בד"ה או מתרה דהיכי מהמנינן ליה. ולזה גרס הרמב"ם והמתרה רואה כו' וא"ש דהעדים ראו שראה אותם ועיין בדברינו לקמן]. וא"כ י"ל לכאורה בדברי הרמב"ם הנ"ל דבעדים עצמן סגי במקצתן רואין אא"א. ואם הצירוף ע"י המתרה בעינן שיראו כולם אותו והוא אותן:

אבל זה אינו. דלמה יגרע זה ואם נחשוב אותו לאיזה כת שיהיה. הוה זה מקצתן רואין אלו את אלו וזהו כקושיית התוס' על הי"מ. ובזה א"א לומר כפי מ"ש לעיל ליישב דברי הי"מ משום דבעינן שיראו אלו את אלו וכן להיפוך וכמש"ל דהא דעת הרמב"ם דבעינן תרתי שיראו הם המתרה והמתרה אותן (ודלא כמו שכתבו בדברי הי"מ שצריך שתהא כל כת כו' או המתרה רואה אותן) וא"כ למה צריך שיראו כולם את המתרה:

ז ולכן נלע"ד בכוונת דברי הרמב"ם הנ"ל. דסובר כדעת הי"מ. דאף להת"ק בעינן שיראו העדים את המתרה או המתרה אותן. וע"ז מורין התחלת דבריו בפירושו. שכתב "וזה שהתרה בו כשראה העדים יצטרף עמהם. ואם לא ראה אותם לא יצטרף" והיינו דאינה התראה כלל כדעת הי"מ (ולכן כתב הרמב"ם "ואין הלכה כר' יוסי" דאם לא כדברינו. לא נזכר כלל בדבריו מענין דברי הת"ק ור' יוסי) וכתב עוד "ולפיכך כשיהיה זה המתרה רואה כו' וכמ"כ הם כולם רואין את המתרה. הרי זה מצטרפין ויחזור הכל עדות אחת" וכוונתם דאם הם ראו אותו. וגם הוא ראה אותן. אז הוה הכל כעדות אחת. גם לענין דין משנתינו וכמש"ל בישוב קושיית תוס' על הי"מ:

ואולם בדברי הרמב"ם נראה שהוציא דבריו הנ"ל לענין דין המתניתין מדברי רבא בסוגיין. דבדבריו בחיבורו מבואר שהוא מפרש דדברי רבא קאי על הא דעדות מיוחדת וכמש"ל. וממילא נשמע דה"ה לענין דין משנתינו כיון דחשבינן אותם כעדות אחת (וכמש"ל בדברי הגמרא מד' הקצה"ח. ומדברי הרמב"ם הנ"ל נראה כדברינו שם) או י"ל שמפרש דדברי רבא קאי על המתניתין וממילא ה"ה לענין עדות מיוחדת:

ובזה א"ש היטב דהוכרח הרמב"ם לגרוס בדברי רבא והמתרה אותן דאי הוה גרים "או המתרה אותן" היה קשה הא ע"כ מיירי מתניתין בהכי. דאל"כ לא הוה התראה כלל. וחזינן דמ"מ דאין מצטרפין לכן גריס והמתרה אותן וא"ש וכמש"ל. והי"מ כנראה מדברי התוס' ד"ה אמר רבא. נראה שהיו גורסים "או המתרה" והוציאו מדברי רבא דבריהם הנ"ל בענין התראה וע"ז הקשו התוס' וכתבו תדע כו' כאשר הבאתי ובארתי דבריהם לעיל באות ב'. ולפ"ד הרמב"ם כפי שביארנו לק"מ (והדין דבעינן שיראו העדים את המתרה. אולי הוציא מדברי המתניתין. והמתרה עומד באמצע) וזה השמיענו הרמב"ם בדבריו בפירושו. והדברים המבוארים בהמתניתין בזמן שמקצתם רואין אלו את אלו. לא הוצרך לפרשם ולהשמיענו ובחיבורו כתב דברי משנתינו בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. וגם סיים ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה כו' והיינו כדבריו בפירושו הנ"ל:

ומה שכתב הרמב"ם בדבריו וכמו כן הם כולם רואין את המתרה. היינו דבל"ז לא יצוייר הדין מכמה טעמים. חדא. דאם ראו אותו רק הכשרים והניזומין אמרו שלא ראו אותו. והא ע"כ דניזום גם המתרה כמ"ש התוס' בדברי הי"מ. דאל"כ הא אין העדים נעשין זוממין מחמת המתרה שלא הוזם. זצ"ל שאנו תולין שהיה שם איש אחר המתרה בו וכמ"ש מהרש"א שהבאתי לעיל באות ב'. ואולי המתרה האחר לא ראה הניזומין. והא גם כם לא ראו אותו. וכמ"כ אם אמרו הכשרים שלא באו המתרה ואולם בזה י"ל בדוחק ע"פ דברי התוס' בד"ה או מתרה. דמיירי שיש עדים שהמתרה ראה אותן. ויוצרך לומר שלא הכירו המתרה) ואם ראו אותו אחד מכת זה. ואחד מכת השנייה. כשנזמו אח"כ הכת השנייה לא נשאר רק עד אחד שראה המתרה. וגם לענין הזמה. הא יוכלו הנימין לאמר. אנו לא חייבנו אותו בעדותינו. כי אמרנו שלא ראינו המתרה. רק המתרה חייב אותו. במאמרו שראה אותנו. ועוד יש לדבר בזה. ולא רציתי להאריך:

ועכ"פ אין שום סתירה מדברי הרמב"ם בפירושו לדבריו בחיבורו. דבפירושו כתב בדין אם נצטרפו ע"י המתרה. שהוציא זה מדברי רבא אם העדים ראו המתרה והמתרה אותן מצטרפין (ואף אם דברי רבא קאי על עדות מיוחדת. ה"ה לענין זה. או שפירש דדברי רבא קאי על המתניתין. וה"ה לענין עדות מיוחדת וכמש"ל. ואם פירש דקאי על המתניתין. גם בדברי רבא הא אמר אם העדים ראו המתרה. ולא מקצת עדים) ובחיבורו הביא דין המתני' אם היו מקצתן רואין אלו את אלו. וגם כתב אם לא נצטרפו ע"י המתרה (והיינו כפי מ"ש בפירושו) ומהתימא על רבינו התוי"ט. ואחריו המגיה בדברי הרמב"ם שכתבו שחזר בו בפירושו. גם איך הבינו לפ"ד בכוונתו. דברי המתניתין בזמן שמקצתן רואין אא"א:

ח ובאמת לענין ישוב דברי הרמב"ם הנ"ל. אין אנו צריכין כ"כ לומר דסובר כדברי הי"מ דבעינן שיראו העדים המתרה או המתרה אותן (ולענין הדין דמצטרפין ע"י המתרה. גם המשי"ח יוכל לסבור כן. אף דמפרש דברי רבא על עדות מיוחדת. ה"ה לזה כפ"ד הרמב"ם. והשגתו רק ע"ד הי"מ דבעינן שיראו העדים את המתרה כו'). אבל משמעות לשונו בפירושו משמע כן. שכתב. זה שהתרה בו כשראה העדים מצטרף עמהם כו'. היינו שהוא מצטרף להם. לפיכך כו' הרי זה מצטרפין (וכמ"ש בחיבורו שנצטרפו ע"י המתרה) גם במה שכתב ואין הלכה כר' יוסי וכמש"ל:

וגם בחיבורו נראה כן. שכתב בפ' י"ב מהל' סנהדרין הלכה ב' "ובין שהתרה בו אחד מן העדים. ובין שהתרה בו אחד בפני עדים אפילו אשה כו' עיי"ש. ולשון בפני עדים משמע שהעדים ראו אותו. והיינו כדברי הי"מ. (ואולי ה"ה כשהמתרה ראה אותן. כמו שנראה מפירושו כמש"ל):

ואף שלפ"מ שפירש הרמב"ם דדברי רבא קאי על עדות מיוחדת וכמש"ל. אין ראיה משם לדברי הי"מ. באמת נראה מלשון התוס' שכתבו מכאן מביא המפרש ראיה כו'. דלא עיקר הוכחת הי"מ הוא רק מדברי רבא. וכבר כתבתי לעיל דאולי הוציא זה הרמב"ם מלשון המתני' והמקרה עומד באמצע. וכעת נ"ל ביותר ע"פ מה שהקשו בתוס' דאמאי הוצרך לומר וא' מתרה שאינו מן העדים. ולעיל הבאתי דברי המהרש"א מ"ש דקושייתם איננה לפי דברי הי"מ עיי"ש. ולא הבנתי כוונתו. דאף לפ"ד הי"מ היה יכול לומר שאחד מן העדים היה המתרה והוא ראה את הכת השנייה. והם לא ראו אותו. ואם כוונתו דמשמיענו דאף שאין המתרה מהעדים מצטרף. היינו תירוץ המשי דבא לאפוקי מדר"י] ולפי תירוץ המשי"ח עדיין אינו מדוקדק הלשון "והמתרה עומד באמצע" ומה לי אם עומד אצל כת א' מהעדים. אבל איננו מהעדים והוה ידעינן לאפוקי מדר"י. וגם תירוץ הי"מ בתוס' הנ"ל דחוק הוא:

אבל לפ"ד הי"מ וכפמ"ש גם דעת הרמב"ם כן הוא. דבעינן שיראו העדים את המתרה. או המתרה אותן. א"ש "והמתרה עומד באמצע" דהיינו דבזה יוכל להיות יותר שהעדים מכאן ומכאן ראו אותו. או הוא ראה אותם. ולא אם היה אחד מהעדים. או אחר אצל כת א' מהעדים. וכולם לא ראו זא"ז. רק הוא ראה. וי"ל דמזה הוציאו דבריהם הנ"ל:

ט וע"פ הדברים הנ"ל נלע"ד בכוונת דברי הרמב"ם בפי"ב מה' סנהדרין שכתב שם וז"ל ובין שהתרה כו'. ובין שהתרה בו אחר בפני עדים אפילו אשה או עבד אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו ואפילו התרה בעצמו הרי זה נהרג עכ"ל ונכתב שם בצדו כתב בהגהות מהר"י אבוהב אפילו שמעו קול המתרה ולא ראוהו נראה שכצ"ל עכ"ל. ולפמ"ש כגירסא הישנה נכונה וא"צ להגיה (וגם הכ"מ העתיק דברי הרמב"ם כפי גירסא הישנה) דדעת הרמב"ם דבעינן שיראו העדים את המתרה. ואך לא בעינן שיראה ההורג את המתרה. והיינו אפילו שמע קול המתרה ולא ראהו:

גם דלפ"ז יעלה שפיר מאד מה שכתב הרמב"ם ואפילו שמע קול המתרה ולא ראהו. וכוונתו בזה לדבר רבא שאמר דאפילו ע"י השד וכמ"ש הכ"מ שם וז"ל ודין השד כיוון אליו רבינו, באומרו אפילו שמע קול המתרה כו' עכ"ד. ולכאורה למה שינה הרמב"ם בזה מלשון הגמרא דאמרינן אפילו ע"פ השד. ולפמ"ש א"ש היטב. דבלשון הגמרא הו"א דע"פ השד ממש. ואין אדם רואהו. וא"כ גם העדים לא ראו המתרה. ובאמת בזה אינו נהרג הרוצח וכמש"ל. לזה ביאר הרמב"ם דברי הגמרא דע"פ השד היינו דוגמא דע"פ השד. ור"ל ששמע קול המתרה והוא לא ראה אותו. אבל העדים ראו אותו. ובזה נהרג הנידון. כל הנ"ל נלע"ד ברור בכוונת דברי הרמב"ם. לולי דברי האחרונים ז"ל שלא הבינו כן בדבריו:

תוכן העניינים

דברי בינה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה