אור ברסלב
דברי בינה חלק א מסכת מכות

דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא

מסכת מכות

אמר המחבר

דף ב.

תוס' ד"ה מעידין

תוס' ד"ה מעידין כו' כיון דאם הוזמו כו' ועוד יש לומר דגבי עדות כו':

א הגר"ע אייגר ז"ל בגליון הש"ס כתב על דברי התוס' הנ"ל וז"ל קשה לי בזה מסוגיא דכתובות דף ל"ג ע"א. ר"א אומר עדים זוממין ממונא משלמין מילקא לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו. משמע דאי בעי התראה ראוי לומר יותר דמילקא לקי. והא אם יהיה הדין דממונא לא משלמין. בטלה כל העדות. דהוה עדות שאאי"ל. דבזה אין דומה לב"ג. דהא קרא דהזמה קאי על הממון דהא משכחת בלא אתרו. א"כ אדרבה אם ל"צ התראה אפשר לומר יותר דמילקא לקי. ולא יהיה בממון כלל דין הזמה. ולא קאי על זה ועשיתם כאשר זמם עכ"פ אם צריכין התראה. א"כ משכחת ממון בלא התראה ובאתרו אם לא ישלמו ממון. יהי' בכלל עדות שאאי"ל עכ"ל. וכן הקשה בחידושיו למשניות ביתר ביאור קצת וגם על דברי אביי שם דפריך וניתרו תכ"ד עיי"ש:

ב והנה עם שכתב הגאון הנ"ל בתוך דבריו. דאדרבה אם ל"צ התראה. אפשר לומר יותר דמילקא כו'. נראה דאין כוונתו להקשות ע"ד הגמ'. דהגמ' שפיר קאמר התם, והוא. דאס לא שייך התראה בעדים זוממין. וכדברי ר' אלעזר שם. שפיר אמרי' דאינו לוקה אלאו דלא תענה בעדי מעון. משום דבלא התראה הוא. ורק כשמקיימים כאשר זמם במיתה או מלקות. גזה"כ הוא דאף בלא התראה. ועיי"ש בדברי רש"י ובמהרש"א שם. ומה דאמר אביי שם לקמן. לאו מילתא היא דאמרי אי ס"ד ע"ז צריכין התראה. כי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו כו' עיי"ש. היינו דכוונת אביי על מה שאמר שם מקודם. דמשכחת לה התראה בע"ז בתכ"ד. ולפ"ז גם בכאשר זמם יש לומר דבעי התראה. ומנ"ל דמקיימינן כאשר זמם בלא התראה. ועל זה קאמר לאו מילתא הוא דאמרי כו' (וכפרש"י שם לאו מילתא היא כו' שיהיו ע"ז צריכין התראה) מי איכא מידי דאינהו בעו קטיל בלא התראה כו' ואולם מזה לא חזר בו אביי. דמשכחת לה בעדים זוממין התראה בתכ"ד. וליתא לדברי ר' אלעזר הנ"ל (ולא ע"ז קאמר אביי שם מקודם כ"א על דברי רבא עיי"ש) וגם לפ"מ דאמרי' לקמן שם מתקיף לה רב סמא ברי' דר"י אלא מעתה ב"ג וב"ח ליבעי התראה. אמר קרא משפט אחד כו'. לא סברינן כר' אלעזר דהקושיא לפ"ד אביי דאמר הטעם משום מי איכא מידי. וראיתי בס' הפלאה לכתובות שנתקשה בד' ר' אלעזר הנ' לפ"ד רש"י. ודברי המהרש"א מדברי אביי לקמן שם. וכן מהא דאמר רב סמא עיי"ש בדבריו. ולע"ד לפי מה שביארנו לק"מ] וא"כ לפי מה שביארנו ל"ק ע"ד הגמ' הנ"ל דאם ל"צ התראה אפשר לומר דמילקא לקי וכמ"ש הגרע"א ז"ל בדבריו. דזה ליתא וכמבואר בדברינו הנ"ל. רק נראה כוונת הגאון הנ"ל בדבריו. דאם ל"צ התראה. יש מקום יותר לומר דמילקא לקי כו'. מבאם צריך התראה. דאם א"צ התראה אפ שר לנטות מד' ר' אלעזר. ולומר דגם בעדות ממון א"צ התראה למלקות. אבל אי צריך התראה. א"א לומר כלל דמילקא לקי. וכמ"ש הג' הנ"ל בקושייתו הנ"ל:

ג ואולם לא ידעתי. למה לא העמיד בקושייתו הנ"ל ע"ד הגמ' מקודם שם. דפרכינן על המתניתין דמכילתין מעידין אנו באיש פלוני שחייב מאתים זוז כו' וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. ונימא כל הלוקה אינו משלם אמר ר' עילאי כו' דבר הניתן מיד ליד כו'. ובלא זה הוה אמרי' דמילקא לקי כו' בסתרו בהן. ותיקשי למה ילקו, הא הו"ל עדות שאאי"ל ולא היו נאמנין בעדותן. ובאמת בדעת ר' אלעזר אפשר לומר קצת דסובר כריש לקיש דבחייבי מלקות אף בלא התראה פטור מממון. וא"כ שוב לא משכחת כלל כאשר זמם. אבל בד' הגמ' הנ"ל א"א לומר כן עיי"ש:

ד ואין לומר וליישב קושיית הג' הנ"ל. דאפשר התוס' ס"ל בתירוצם השני כפי שיטות הרבה פוסקים דבממון לא בעינן שיהיה עדות שאי"ל. דזה אינו דאף להפוסקים הנ"ל. הוא רק לבתר תקנת חכמים שתיקנו דא"צ דרישה וחקירה בעדות ממון משום נעילת דלת. וסוברים דממילא אף שאינו יכול להזימן כשרים לעדות ממון (ועיין בש"ך סי' ל"ו) אבל מדאורייתא בעינן דו"ח בממון. וגם שיהיה עדות שאי"ל. והא דברי הגמ' שם וכן דברי ר' אלעזר סובבים על דאורייתא. דר"א אומר דא"צ קרא לזה. וא"כ שפיר הקשה הנ' הנ"ל ועיין בתשובת הגאון הנ"ל סי' קע"ו שהשיב כן לחכם א' בענין אחר וה"נ לענין הנ"ל. ובזה יוסתר מה שראיתי בס' הפלאה שם שכתב בישוב קושייתו ע"ד הגמ' הנ"ל. בדרך זה. דבממון לא בעינן עדות שאי"ל עיי"ש, וזה אינו וכנ"ל. ואך לפי דעת הנו"ב בתשו' סי' ע"ב דגם בדאורייתא לא בעינן עדות שאי"ל בעדות ממון לא תיקשי קושיית הגרע"א הנ"ל]:

ה והנראה לענ"ד בישוב קושיית הגרע"א הנ"ל. הוא. דיש לומר דבהא דממון ומלקות אם היה שייך בו התראה. הוה אמרי' דמילקא לקי ממונא לא משלם. דמלקות חמור מממון וקלב"מ ול"ק דא"כ לא ליחייבו ממון בעדותם. דהא הוה עדות שאאי"ל. זה אינו. דכיון דהא דלא מחייבינן אותם בממון. הוא משום דדיינינן אותם בחמור מזה היינו במלקות. יש לומר דלא מיקרי זה עדות שאאי"ל ולא דמי זה להא דב"ג וב"ח. דהתם א"א לקיים בזה כאשר זמם. ולא משום דמלקות חמור מזה. לזה הוצרכו התוס' בתירוצם השני לומר משום דכאשר זמם לא נאמר בזה. משא"כ בממון דהיה אפשר לקיים כאשר זמם. רק דדיינינן ליה בחמור. לא מיקרי עדות שאאי"ל:

ו ולכאורה נראה להביא ראיה לדברינו. מדברי רבא סנהדרין דף י'. דאמרי' שם ואמר רבא פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו כו'. בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה כו' עיי"ש. וקשה לכאורה למה ישלמו ממון הא בזה הוה להו עדות שאאי"ל. דאם יוזמו העדים המזימין אותן. לא ידונו כ"א במיתה. דשוב יהיה ממון ונפשות לאחד וקם ליה בדרבה מיניה. ואין לישב זה ע"פ דברי הפוסקים דבממון לא בעינן עדות שאי"ל. דזה אינו. דכבר כתבנו לעיל אות ג' דאף לפ"ש הפוסקים דבממון לא בעי' זה. הוא רק מדר רבנן ומשום נעילת דלת. אבל בהא דסנהדרין בעדים זוממין דקנסא הוא לא שייך זה. ועיין בנו"ב בתשו' ע"ב דאף שדעתו שם דגש מה"ת לא בעינן בממון עדות שאי"ל מ"מ בקנסות מודה דבעינן שיהיה עדות שאי"ל. והא עדים זוממין קנסא הוא דקיי"ל כרע"ק:

[שוב ראיתי בס' הפלאה כתובות דף ל' שדיבר קצת מזה. ולע"ד דבריו תמוהים מאד. שכתב שם בישוב קושיית הפ"י לפ"ד רבא הנ"ל ממתני' דבא על בתו בכתובות עיי"ש. וכתב וז"ל ונלע"ד לתרץ דבאמת הא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב. אע"ג דהו"ל לגבי ממון עדות שאאי"ל. דלגבי עדים שיצטרכו לשלם לו כשיוזמו. הוה ליה מיתה ותשלומין לאחד ויפטרו מתשלומין. אלא דז"א דבממון לא בעי' עדות שאי"ל. דלא בעי' כלל דו"ח. ועיין ש"ך סי' ל"ג א"כ ממילא בקנס (היינו לענין קושיית הפ"י בהמתניתין דכתובות הנ"ל) דבעי דו"ח ועדות שיכול להזימן א"כ פטור מקנס. אף דמיתה לזה ותשלומין לזה כו' עיי"ש בדבריו. ותמוהני מאד. דהא גם בהא דרבא שם קנסא הוא דקיי"ל עדים זוממין קנסא הוי ותיקשו שי למה ישלמו ממון לזה כו'. הא הו"ל עדות שאאי"ל. ואף אם נדחק לומר דרבא סובר דע"ז ממונא הוי דלא כהלכתא. מ"מ אף לפ"ש הפוסקים דלא בעי' בממון עדות שאי"ל היינו מדרבנן משום נעילת דלת. אבל מדאורייתא בעינן שיהיה עדות שאי"ל. ורבא בעצמו הוא דאמר בריש סנהדרין דין תורה בעי' דו"ח בממון משום משפט א' יהיה לכם. ועי"ש בתוס' דבעדים זוממין בלא"ה צריך דו"ח עי"ש:

ובתשו' נו"ב סי' ע"ב. ואין מקום לע"ד לדברי ההפלאה הנ"ל:

אבל לפי דברינו דלעיל דמשום דאמרי' קלב"מ ודיינינן בהחמור. לא מיקרי זה עדות שאאי"ל א"כ לפ"ז ל"ק הקושיא הנ"ל. דהא הא דלא נידון העדים שיזימו אותם בממון. הוא משום קלב"מ ולא הוה זה עדות שאאי"ל וכנ"ל:

ז אולם נראה דזה לא דמי לענין דברינו דלעיל דבעניינינו לענין קושיית הגרע"א ז"ל שפיר יש לומר כיון דמלקות חמור מממון. והם רצו להפסידו ממון. ולא לחייבו מלקות. מאחר שדיינינן להו בחמור מזה. היינו במלקות מיקרי זה עדות שאתה יכול להזימה. משא"כ בהא דסנהדרין. הא הם רצו לחייב להעדים מיתה ותשלומין. ואם יוזמו הם לא יתחייבו כ"א במיתה. בזה יש לומר דהוה שפיר עדות שאאי"ל לענין הממון. והקושיא הנ"ל לכאורה במקומה עומדת:

ח אמנם יש לומר לענ"ד בישוב הקושיא הנ"ל. דרבא לטעמי' אזיל בסנהדרין דף ע"ח דאמרי' שם אמר רבא עדים שהעידו בטרפם והוזמו אין נהרגין. עידי טרפה שהוזמו נהרגין. ורב אשי אמר שם אפי' עידי טרפה שהוזמו אינן נהרגין. לפי שאינן בזוממי זוממין. הרי דרבא אינו סובר דבעינן עדות שאי"ל בזוממי זוממין. א"כ שפיר קאמר רבא התם בדף י'. ולק"מ דהא אם יזומו המזימין יפטרו מממון וכנ"ל. דהא רבא אינו סובר זה וכנ"ל:

ט ולכאורה ע"פ דברינו הנ"ל יחי שבו קושיית התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה רב אשי אמר כו' שכתבו שם פ"ה דס"ל לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור. ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה והקשו שם דאי חשוב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א"כ תיקשי לרבא מהא דפ' המניח דהדליק את הגדיש בשבת פטור. וכן הקשו עוד מהא דגדי סמוך לו בב"ק שם עי"ש בדבריהם. ולפי דברינו הנ"ל. (אף דא"א לומר בזה. דרבא ורב אשי לטעמייהו אזלי. דלפמש"ל ע"כ רב אשי אינו סובר הא דרבא שם. דהוא סובר דבעינן שיהיה בזוממי ממין וכמש"ל. דזה אינו דלענין אכילת תרומה שהוא במיתה בידי שמים לא שייך זה וכמובן יש לומר דהתם הטעם הוא דהוה עדות שאאי"ל. דאם יוזמו העדים שהעידו שהדלוק את הגדיש לא יתחייבו רק במיתה. ואך על קושייתם שם מהא דרודף ששבר את הכלים. א"א לומר כן. דרודף הוא משום דניתן להציל בנפשו. ועדיין יש לעיין בכ"ז. גם דהא עכ"פ יהיה סתירה בפסקי הרמב"ם. שפוסק בהא דממון לזה כרבא:

ובהא דזוממי זוממין פוסק כרב אשי שם (ולפלא בעיני על הגאון בעל הפלאה ז"ל. שפלפל הרבה בהסוגיא שם. וגם העיר בזה דהא הוה ליה עדות שאאי"ל. ולא הזכיר מאומה מפלוגתת רבא ורב אשי הנ"ל):

י אחר זמן שכתבתי כל הנ"ל. בא לידי ס' הריטב"א על מכילתין. וראיתי בו סיוע לדברינו מקודם. דאף בהא דממון לזה כו' לא מיקרי זה עדות שאאי"ל וכתב שם לענין קושייתו דלמה לא ישלמו העדים דב"ג ממון שרצו להפסידו וכתב בתוך דבריו וז"ל עוד פירשו בתוס' בטעמא דהא דכיון דלא מקיימים בהו הזמה. במאי דהוה עיקר. סהדותייהו דפיסולו דב"ג וב"ח. לא מקיימינן ליה בהא. דלא מקיימינן הזמה לחצאין כו'. ואע"ג דאמרי' לקמן מעידין אנו בא' פלוני שזינתה והוזמו נהרגין. ואין משלמין כתובה. התם כיון דקלב"מ. דין תורה הוא שבכל מקום שיש מיתה וממון. שהמיתה עומדת במקום שניהם וכולה הזמה היא עכ"ל. הרי מבואר כדברינו דלעיל אף לענין הא דסנהדרין ומכש"כ לענין קושיית הגרע"א ז"ל:

יא עוד נראה לענ"ד לומר בישוב קושיית הגרע"א הנ"ל. והוא. דהנה יש להבין שינוי דברי התוס'. דכאן כתבו בקושייתם. כיון דאם הוזמו אינן נעשין ב"ג וב"ח. א"כ גם בשלא יוזמו איך נעשה על פיהם ב"ג. ולא הקשו ביותר. דלמה לוקין העדים ע"ז. כיון דהוה עדות שאאי"ל. (דבזה היה קושייתם ביותר חיזוק. דכפי קושייתם בכאן. אפשר לומר קצת דבאמת כן הוא. דאינו נעשה ב"ג ע"פ עדים כ"א בשהיה הדבר לפני ב"ד כעין דאמרי' בסנהדרין דף ע"ח. או אפשר ע"פ הודאתו). ואלו בכתובות ד' ל"ג שם כתבו התוס' בקושייתם דלמה לוקה העד. כיון דהוה עדות שאאי"ל. וכבר העיר בזה בתשו' נו"ב סי' ע"ב. ותירוצו שם דחוק שכתב שהתוס' קיצרו בלשונם עיי"ש בדבריו. עוד יש לדקדק דבכתובות לא הביאו התוס' רק תירוץ הראשון שכתבו כאן והתירוץ השני לא כתבו שם כלל:

יב ונראה לומר בזה. דהתוס' בכאן סוברים דאף דהוה עדות שאאי"ל. ואין נאמנין בעדותן. מ"מ י"ל דעברו על לאו דלא תענה ולוקין ע"ז. (דדוקא בלקיים כאשר זמם. בעינן שיוגמר הדין על פיהם. וגם שלא יהיה כאשר עשה. אבל לענין לאו דלא תענה. לא בעינן כ"ז) ולכן לא הקשו התוס' בכאן דלמה ילקו. ורק הקשו דא"כ איך נעשה בן גרושה על פיהם. והתם בכתובות סוברים דכיון דאינן נאמנים בעדותן. ולא נגמר הדין על פיהם. ממילא אין לוקין ע"ז:

ולפ"ז א"ש הכל. ולא קשה קושיית הגרע"א ז"ל. וגם הא דלא הביאו התוס' בכתובות התירוץ השני. דלפי קושייתם בכאן שפיר יש לומר כתירוצם השני ול"ק מהגמ' דכתובות הנ"ל. דאם נאמר דעדים זוממין צריכין התראה. לא מצינן לומר דמילקא לקי. דהא הוה עדות שאאי"ל. ולא חייבו ממון בעדותם. וממילא לא ילקו. וכמ"ש הג' הנ"ל. דזה אינו. דהתוס' סוברים בכאן. דמ"מ לוקין על לאו דלא תענה וכמש"ל (ואין להקשות דאכתי תיקשי האיך משכחת לחייב ממון ע"פ עדים. הא הו"ל עדות שאאי"ל. דילקו ולא ישלמו. דזה אינו. דמשכחת לה בדלא אחרו) אבל בדבריהם דכתובות הא סברי דכיון דאינן נאמנין ממילא אין לוקין. לכן לא כתבו שם ע"ז תירוץ השני. משום דתיקשה ע"ז מד' הגמ' דשם וכמ"ש הגרע"א ז"ל. וכבר כתבנו לעיל. דגם תחילת ד' הגמ' שם. לא יתכנו. דאיך אפשר לומר בע"ז דמילקא לקי. הא א"כ יהיה עדות שאאי"ל. ולא היו נאמנין בעדותן. [והוא כעין קושיית התוס' על הא דב"ג. וגם יעלה שפיר מה שהעמידו כלל בקושייתם הנ"ל. ע"ד הגמ' דכתובות. הא מקומה היא במתני' דידן. וראיתי שעמד בזה הגרע"א ז"ל בספרו דו"ח עיי"ש. ולפי דברינו הנ"ל א"ש לכן העמידו דבריהם בקושייתם שם. דלפי דבריהם בקושייתם שם. מוכח מד' הגמ' דשם דלא כתירוצם השני שכתבו כאן. וכתבו רק תירוצם הראשון]:

יג והנה אם כי לכאורה. דברינו הנ"ל נכונים מאד בישוב דברי התוס' הנ"ל. ראיתי לתור בזה. אם אפשר לומר כן. כמ"ש בשיטת התוס' דכאן. דאף שאינן נאמנין בעדותן. מ"מ לוקין משום לא תענה. ובינותי בדברי האחרונים ז"ל ומצאתי בתשו' הגאון רע"ק איגר ז"ל בסי' קע"ט שכתב שם בתוך דבריו בד"ה ומה דכתב הרמב"ם כו' וז"ל ובעד אחד שקיבל כ"ב. לענין מלקות ודאי חייב בלא"ה אף דלא קיבל. דהא העיד שקר לחייבו בשעה זו. ולענין הזמה כיון דשם עד עליו והיה מועיל בעדותו יש בו דין הזמה עכ"ל הג' הנ"ל. וחזינן מדבריו ז"ל דפשיטא ליה דבע"א אף שאינו נאמן בעדותו. מ"מ לענין מלקות חייב. וא"כ ה"נ לענין אם הוה עדות שאאי"ל. ואין נאמנים. מ"מ לוקין ע"ז. ואף שתמוה לי על הג' הנ"ל. דהלא מדברי התוס' דכתובות נראה דלא כדבריו הנ"ל (וכן כתב גם הנמ"י בכאן). עכ"פ מצאתי אילן גדול לסמוך עליו בזה. דיש סברא לומר כדברינו הנ"ל. דמ"מ לוקין ע"ז. ולפ"ז עולין שפיר כל דברינו דלעיל:

ואולם בד' הנו"ב בתשו' סי' ע"ב ראיתי בתוך דבריו. דפשיטא ליה דבעד אחד שאינו נאמן לממון (אף שנאמן לשבועה) אינו לוקה. שכתב שם בד"ה ועכ"ז יפה כתב הריב"ש כו' וז"ל וזהו ודאי דבעד המחייב שבועה. אין בו תורת הזמה כלל. ואפילו מלקות אינו לוקה. דאין עד שקר לוקה. כ"א מטעם שהרשיעו את הצדיק. ושייך דוקא כשבא להרשיעו איזה רשע. בין בממון ומיתה ומלקות. אבל כשלא הרשיע כלל בעדותו אינו לוקה. ודבר זה מבואר היטב בדברי הרמב"ן במלחמות במס' סנהדרין דף פ"ב בסוגיא בעידי גניבה בנפש שהוזמו כו' עיי"ש עכ"ד הנו"ב שם:

יד וראיתי לעיין קצת בדברי הגמ' דסנהדרין דף פ"ב הנ"ל ובדברי הבעה"מ והרמב"ן במלחמות. והנה הבעה"מ כתב שם בתוך דבריו על הא דאמרי' שם בגמ'. וכ"ת קסבר חזקי' דלא לקי. והא איתמר עידי גניבה בנפש חזקי' ור' יוחנן חד אמר לוקה. וחד אמר אינו לוקה כו'. וכיון דאיהו לא לקי. אינהו היכי לקי. וכתב הבעה"מ שם ובדין הוא דליפלוג בגנב גופי' אלא להודיעך כחו דר"י דאמר אין לוקין. סד"א אע"ג דאיהו לא לקי אפומייהו. מילקי אינהו. מידי דהוה אמעידים באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח דאיהו לא לקי. ואינהו לקי משום לא תענה. דגלי בי' רחמנא שלוקין עליו. מדכתיב והצדיקו שהוא רמז לע"ז שלוקין. קמ"ל דכיון דאיהו לא לקי. דהוה ליה לאו דלא תגנוב. דהוא אזהרה לגונב נפש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' אינהו נמי אע"ג דלאו משום לאו דלא תגנוב לקי. אלא משום לא תענה. קם ליה לאו דלא תענה לדידהו בהא סהדותא. במקום לאו דל תגנוב דידיה שניתן לאזהרת מ"ב. וכ"כ עוד הבעה"מ שם בדבריו לקמן במאי דפריך הגמ' כיון דאיהו לא לקי. אינהו היכי לקי. והיינו ג"כ מטעם הנ"ל:

והרמב"ן במלחמות כתב שם דאין צורך לפי' הזה. שהרי הסוגיא פשוטה. ואם איהו לא לקי כו'. היכי ס"ד דלקי. אי איהו לא לקי. סהדי מאי עביד אינהו אמרי גנב נפש ולא נגמר דינו על פיהם לכלום דלאו ממונא מחייבי' ליה אפומייהו. ולא קטלא ולא מלקות. ואין עדים זוממין לוקין בעקימת פיהם לבד. אא"כ הרשיע הצדיק עכ"ד. וביאור פלוגתתם בזה. נראה דהבעה"מ סובר דהא חזינן בהא דמעידין על ב"ג וב"ח דילפי' מוהצדיקו כו' דהיכא דלא מקיימי' כאשר זמם. לוקין משום לא תענה. וא"כ בהא דעידי גניבה למה פשיט לן לומר וכיון דאיהו לא לקי כו'. הא מ"מ יש לומר דלקי משום לא תענה. ועז"כ דהכא שאני. שהעידו על אחד שעבר על לאו דלא תגנוב. וזה הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואינו לוקה. קם ליה לאו דלא תענה דידהו. במקום לאי דלא תגנוב דידיה. והרמב"ן סובר דזה לא דמי להא דב"נ וב"ח דהתם נעשה ב"ג וב"ח על פיהם. אבל בהא שהעידו שגנב נפש לא עשו לו מאומה ולמה ילקו. וראיתי עוד בד' הרמב"ן שם שכתב ותשובה לדבריו דאמרי' בפ' מרובה גבי עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו תסתיים דר' יוחנן אמר נהרגין דא"ר אלעזר עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואס"ד נהרגין אמאי לוקין הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כו' משמע דכל דלא אתי בהעדים לידי נפשות בסוף לוקין. אע"פ שהעידו בנפש כי התם ולא אמרי' קם ליה לאו דלא תענה במקום לאו דלא תרצח שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אי. ולא הבינותי דלכאורה אין סתירה משם לד' הבעה"מ. דהא התם הוכחשו בנפש שרצו להורגו ולדונו במיתה. ואפשר שכבר נגמר הדין על פיהם. (ולפ"ד הרמב"ן עצמו נראה ודאי דאיירי בנגמר הדין על פיהם. ואילו הוזמו היו חייבין במיתה). וע"ז שפיר לוקין משום לא תענה. ולא שייך לומר דבמקום לא תרצח הוא. דהא הוא היה נידון במיתה החמורה ממלקות. אבל בהא דסנהדרין שהעידו שגנב נפש. ולא עשו לו מאומה. וגם לא היה לוקה על לאו דלא תגנוב משום דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. בזה כתב הבעה"מ דלאו דלא תענה במקום לאו דלא תגנוב קאי. ולכן אין לוקין ע"ז:

[וכדברי הגמ' דב"ק שם הקשה לי לכאורה. במאי דהוכיחו שם מדברי ר"א. דלא ס"ל הכחשה תחילת הזמה היא. דאל"כ הוה ליה לאו שניתן כו' אם יוזמו לבסוף. ולכאורה דילמא איירי הא דר"א שכבר נהרג ע"פ עדותן. ולא יבואו עוד לידי הזמה. דהוה כאשר עשה. ועיין רש"י סנהדרין פ"ו ד"ה והא כו' ואכ"מ]:

טו ורבינו רש"י ז"ל כתב שם בסנהדרין ע"ד הגמ' איהו לא לקי כו' וז"ל הא לאו כאשר זמם הוא. ואי משום לא תענה. לאו שאין בו מעשה הוא. ולכאורה לא יתכנו ד' רש"י הנ"ל. לא לפ"ד הבעה"מ. ולא לפ"ד הרמב"ן הנ"ל. דלפי דברי הבעה"מ אף אם היה לאו דלא תענה לאו שיש בו מעשה. כיון שהוא במקום הלאו דגניבה. שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אין לוקין על זה וכמ"ש הבעה"מ הנ"ל. ולפ"ד הרמב"ן במלחמות ג"כ. אף אם היה לאו שיש בו מעשה. כיון שלא עשו כלום בעדותן. ולא נגמר דין על פיהם אין לוקה ע"ז. ולמה ליה לרש"י לומר משום דהוה לאו שאין בו מעשה:

ונראה לי בזה. דרש"י סובר ג"כ כד' הרמב"ן. דאינן לוקין משום דלא עשו כלום. ולא נגמר דין על פיהם. והא דהוצרך לומר משום דהיה ליה לאו שאב"מ. הוא משום דהא דידעי' דלוקין על לאו דלא תענה בעדות ב"ג וב"ח. הוא משום דכתיב והצדיקו כו' והיה אם בן כדיליף בגמ' וא"כ צריך שיעו את הצדיק אבל בלא"ה לא לקי. משא"כ אם היה לאו דלא תענה. לאו שיש בו מעשה לא היה צריך לו לליוד מוהצדיקו ודאי היו לוקין אף שלא נגמר דין על פיהם כלל. רק כיון שהעידו בשקר עברו על לא תענה ולוקין. לזה כתב רש"י ואי משום לא תענה. לאו שאב"מ הוא. כן נ"ל בד' רש"י ז"ל:

[ומה שהוציא הגאון בעל נו"ב ז"ל מד' הרמב"ן הנ"ל. דבע"א אף דמחייב שבועה. אינו לוקה משום לא תענה. לע"ד אינו מוכח זה מד' הרמב"ן. דהרמב"ן כתב דבעי' שהרשיעו הצדיק ונגמר הדין על פיהם. ויש לומר דאם דנו ב"ד על פיו וחייבי שבועה לוקה העד משום לא תענה. ובפרט היכא דאתיא בזה לחיוב ממון כגון שהיה מחוייב שבועה ואי"ל כנזכר בד' הנו"ב שם. יש לומר דלוקה העד. ושוב אח"כ מצאתי בקצה"ח בסי' ל"ח שדעתו אופן כזה יש בו גם דין הזמה. והוציא כן ממשמעות חיכהיט חעמ דברי תוס' בב"מ עיי"ש]:

עכ"פ לפי הנתבאר אפשר לומר כשינוי דברי התוס' דכתובות וד' התוס' דמכילתין. כמו שכתבנו לעיל והתוס' דכתובות סברי כשיטת הרמב"ן ולכן כתבו דלמה ילקו ובכאן סוברים די"ל כד' הבעה"מ. דמ"מ לוקין משום לא תענה. וממילא ל"ק קושיית הגרע"א ז"ל ע"ד התוס' דידן וכמש"ל (ועיין מ"ש לקמן דף ה' ע"ב אות ו' עוד בד' הבעה"מ והרמב"ן הנ"ל) ועיין מ"ש לקמן ד' ה' ע"ב אות ע"ז:

והנה בא לידי ס' ערוך לנר על מכילתין להגאון אבד"ק אלטונא ז"ל. וראיתי שהביא שם קושיית הגרע"א הנ"ל. וכתב ולא זכיתי להבין קושייתו עיי"ש. ולא יכולת להלום דבריו ז"ל. ולע"ד צדקו ד' הגרע"א ז"ל ולא ראיתי להאריך בזה:

טז עוד ראיתי בס' הנ"ל שהביא שם. בשם הריטב"א (ואינו ת"י כעת) להקשות על משנתינו. דקתני ב"ג ובן חלוצה. והא בן חלוצה אינו פסול רק מדרבנן. ואיך ילקו ע"ז. וכתב הריטב"א דשיגרא דלישנא הוא. ואגב ב"ג תני נמי בן חלוצה. והג' המחבר הנ"ל כתב דל"ק דכיון דעכ"פ עתה לפי מה שפסלו רבנן בן חלוצה לכהן רצו לפוסלו ולהזיקו. שפיר לקו מן התורה. דמה לי אם רצו להפסידו ממון. שיש בו דין הזמה מה"ת. או אם רצו להפסיד יחוסו וכן ראיתי להגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' קע"ט שכ"כ בדרך קושיא ע"ד הריטב"א הנ"ל:

ולכאורה רציתי לומר בזה דצדקו ד' הריטב"א הנ"ל. דבשלמא בהעידו שהוא בן גרושה ופסול מן התורה רצו לעשות לו רעה בעדותן. שאם יעבוד עבודה או יאכל תרומה ילקה ע"ז. ולזה כיונו התוס' במה שכתבו שלא כיוונו אלא לשווי' ב"ג וב"ח. דליכא אלא לאו בעלמא. וכ"כ בכוונתם הג' בעל ערוך לנר:

ומה שחקר שם בזה. דהא יכול לבוא לידי חיוב מיתה אם יעבוד בשבת. וכתב שזה תלוי בדעת הרמב"ם אם חלל שעבד עבודתו כשרה. ולכן כתבו התוס' שני תירוצים. ושוב הקשה דאכתי תישאר קושייתם בהא דמעידין שחייב גלות. דהאיך יקויים כאשר זמם במלקות כיון שבאו לחייבו מיתה אם היה הורג אותו גואל הדם עיי"ש בדבריו כל זה לא נהירא לע"ד. דהתוס' לא כתבו כ"א לחלק בין הא דעדות ב"ג. להא דעידי נערה המאורסה. התם רצו להורגה ולדונה במיתה. לא הוה מלקות כאשר זמם נגד זה. אבל בהא דב"ג כיון דלוקה מיקרי כאשר זמם. אף שיוכל פעם לבוא ע"י דבריהם לחיוב מיתה. אם יעבוד בשבת. או בעידי גלות אם יהרוג אותו גואל הדם אבל לע"ע הא לא באו להורגו בעדותם. ואטו בלא זה נוכל לצמצם דהוה מלקות כאשר זמם. נגד שרצו לעשותו ב"ג. והיה אתי בזה להפסד ממון ומתנות כהונה וכדומה. גם יוכל לבוא לידי כמה חיובי מלקות אם יעבוד כמה פעמים. א"ו כמ"ש] משא"כ בהעידו שהוא בן חלוצה. ואינו פסול אלא מדרבנן. ואם יעבוד עביחה. או יאכל תרומה לא ילקה ע"ז. לא עשו לו מאומה ולמה ילקו. ואי דהפסידו לו שלא יתנו לו תרומה ושארי מתנות כהונה. הא בזה הקשה הריטב"א על משנתינו (כפי שהביא בע"ל) דמ"ט לא יתחייבו העדים לשלם לו זה. ותירץ דהוה מידי דלא קייץ. או דהוה פסידא דלא ברי הזיקו דמי יימר דיהבי' ליה מ"כ. וא"כ לא עשו לו מאומה. ושפיר כ' הריטב"א דב"ח לשיגרא כו'. כן היה נ"ל לכאורה:

גם רציתי להביא ראי' לזה. מדברי הרמב"ן במלחמות סנהדרין ד' פ"ח שהבאתי לעיל. שכתב בד' הגמ' דשם. כיון דאיהו לא לקי כו' משום דסהדי מאי עביד כו' דלא ממונא מחייבי אפומייהו כו'. כאשר הבאתי לשונו לעיל אות י"ג אף שרצו לפוסלו לעדות ולשבועה וגם היה יכול לבוא לידי הפסד ממון שיהיה חשוד על השבועה וכדומה. עכ"ז דעת הרמב"ן דבשביל זה לא ילקו. וה"נ לענין הנ"ל:

אבל לאחר העוון קצת נראה דקשה הדבר לומר כן דלמה באמת לא ילקו ע"ז משום לא תענה. כיון שרצו לגרום לו רעה בתרומה. ובמתנות כהונה וכנ"ל. ואף שכתב הריטב"א לישב דלא תיקשי בזה על משנתינו וכנ"ל. היינו לענין חיוב ממון שיהיו העדים חייבים לשלם. ע"ז שפיר כתב דהוה מידי דלא קייץ. או פסידא דלא ברי וכמש"ל. אבל לענין מלקות משום לא תענה לא שייך זה:

ומה שהבאתי סיוע לדברינו מד' הרמב"ן דסנהדרין. ראיתי בתומים בסי' ל"ח שהקשה בזה כן על דברי הרמב"ן הנ"ל. וכתב סברא נכונה. דכי אמרי' והרשיעו הצדיק כו' היינו במה דא"א לקיים הזמה כגון בבן גרושה כו'. אבל בהעידו לפסול דמקויים הזמה. דאף הם נעשים פסולים. א"כ כל דיכול לקיים הזמם. לא אמרי' דילקה. ועיי"ש שהאריך קצת בדבריו. ולפ"ז אין סיוע מד' כרמב"ן הנ"ל. לענין ד' הריטב"א בבן חלוצה. דהא בזה לא נתקיים כאשר זמם. ושפיר אמרי' דלוקין. וכמ"ש בתשו' רע"א. ובס' ע"ל הנ"ל:

ונראה עוד להביא ראי' לזה. והוא. דלפי תירוץ הראשון של התוס' על קושייתם. דאיך נעשה בן גרושה על פיהם כו'. משום דכיון דלוקין נתקיים בזה כאשר זמם. א"כ אם נאמר כפ"ד הריטב"א. דבן חלוצה לשיגרא דלישנא נקיט. ובאמת אין לוקין העדים ע"ז. הא תיקשי לפ"ז דהאיך נעשה הכהן בן חלוצה. הא הוה ליה עדות שאאי"ל:

ואולם לכאורה י"ל. דבאמת אין נעשה בן חלוצה ע"פ עדים. ומשכחת לה בשנשא אביו חלוצה בפני ב"ד. כעין דאמרי' בסנהדרין ד' ע"ח בענין טרפה שרבע:

וכן כתבו גם התוס' בסנהדרין ד' פ"ח לענין קושייתם שם. דמיירי שעבר העבירה שני' לפני הב"ד עיי"ש בדבריהם:

[ומדברי הגמ' הנ"ל. וכן מד' התוס' הנ"ל. צל"ע כעת על הא דפרכי' בסנהדרין ד' מ"א אלא באשה חבירה דקיי"ל דמיקטלא היכי משכחת לה. הא הוה ליה עדות שאאי"ל. ומאי קושיא הא משכחת לה שעברה בפני ב"ד. ואין לומר דמילתא דלא שכיחא היא לעבור עבירה כזה לפני ב"ד. דהא בדף ע"ח שם אמרי' זה גם לענין רובע. טרפה שרבע לפני ב"ד חייב. והתוס' בדף פ"ח לא מיאנו לאוקמי המתני' דשם בכה"ג. ואיך יתכן קושיית הגמ' נערה המאורסה המ"ל] ומה שהקשו התוס' איך נעשה זה בן גרושה כו'. ול"ק ע"ז דילמא באמת כן הוא וכנ"ל. יש לומר או דהוכיחו זה מהא דלוקין העדים. וכמו שכתבו בקושייתם בכתובות (וזה אם לא נאמר כדברינו דלעיל בשינוי דבריהם בזה) או כפי שראיתי בתשו' נו"ב סי' ע"ב שכתב דהוציאו זה מלשון משנתינו. אין אומרים יעשו זה ב"ג וב"ח תחתיו. דמשמע דהוא נעשה בן גרושה. ולפי דברי הריטב"א צ"ל דבן חלוצה לשיגרא דלישנא נקיט. ובאמת לא נעשה בן חלוצה כ"א ע"פ ב"ד וכמש"ל (או אפשר ע"פ הודאת עצמו):

יח אבל כל זה אינו. דא"כ תיקשי ע"ז ממתניתין דכתובות דף כ"ו דאמרי' שם אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת. וכן לקמן בגמ' שם והא יש עדים במדינת הים (לפי ההו"א דקאי על עידי שבויה עיי"ש) ותיקשי הא בזה אינה נאסרת לכהן כ"א מדרבנן. דמה"ת מותרת לכהן. ולמה יהיו העדים נאמנים. הא הו"ל עדות שאאי"ל. ובשלמא לאסור אשה על בעלה. הוה זה כמו עדות ב"ג. ושייך בזה שני תירוצים של התוס' (וכ"כ גם הנו"ב בדבריו שם). אבל בעידי שבויה דהוא רק מדרבנן. אם נאמר כפ"ד הריטב"א הנ"ל. תיקשי ע"ז לפי תירוץ הראשון של התוס' דהא התם אין לומר דמשום דלוקין מיקרי כאשר זמם דהא אין לוקין העדים. וא"כ למה יהיו נאמנים העדים דשבויה היתה. אלא ע"כ דאף דשבויה אסורה לכהן רק מדרבנן מ"מ לוקין העדים אם יוזמו. והום שפיר עדות שאי"ל. ומ"מ אין מזה קושיא לדברי הריטב"א הנ"ל דיש לומר שסובר כתירוץ השני של התוס' (ואחר שבא לידי ס' הריטב"א על מסכתין. ראיתי שהביא תירוץ הב' של התוס'. וכתב שזה טעם נכון מאד). אבל לפי דברי התוס' בתירוצם הראשון. יש להוכיח דלא כדבריו וכנ"ל וגם מד' הרמב"ם נראה דלא כד' הריטב"א שהביא גם דבהא דמעידין שהוא בן חלוצה עיי"ש:

תוס' ד"ה מעידין כו' שחייב גלות

תוס' ד"ה מעידין כו' שחייב גלות. וא"ת האיך יכולים כו':

א הנה לכאורה מדהעמידו התוס' קושייתם ע"ד המתניתין דכאן נראה דעל עיקר הדין דהאיך משכחת לה לא קשיא להו מאומה. וכן מבואר מד' הריטב"א (כפי שהביא בשמו בס' ע"ל) שתירץ בשם אחרים דאיירי שמעידין שנתחייב גלות בב"ד פלוני, הרי דזה לא קשיא להו האיך נתחייב בב"ד פלוני (ובס' ע"ל הקשה כן על דבריהם. ונדבר מדבריו לקמן):

ב ולכאורה היה נ"ל לומר בזה. ע"פ מה שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' רוצח דבהורג במזיד בלא התראה. אם הרגו גואל הדם אין לו דמים. וכ"כ שם מקודם בשוגג שהוא קרוב למזיד דאינו גולה (וזה מד' הגמ' לקמן ר"פ אלו הן הגולין) דזה בעונו חמורה אין גלות מכפרת לו. ואין ערי מקלט קולטין אותו עיי"ש. ונמצא דענין גלות בהורג בשוגג. קולא הוא לההורג. להצילו מיד גואל הדם. וא"כ אם עדים מעידין שהרג נפש. ואך אינם יודעים אם במזיד או בשוגג. נאמר בזה בממנ"פ אם בשוגג הרג חייב גלות בודאי. ואם במזיד הא לטובתו הוא. שינצל מגואל הדם. ולכן על עיקר דין דגלות לא קשיא להו להתוס'. רק על המתניתי' דידן. ע"ז הקשו שפיר. דאיך הוה אמינא שיתחייבו העדים בגלות. משום כאשר זמם. הא יוכלו לומר אם מזיד היה לא נתחייב בגלות כלל. רק לטובתו להנצל מגואל הדם. וא"כ איך נחייבם על זה מכאשר זמם. ושוב בא לידי ס' פ"י על מכילתין וראיתי שכתב כעין דברינו הנ"ל ע"ד התוס'. וכתב ליישב בזה. גם קושית המהרש"א. דהאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אאמע"ר עיי"ש בדבריו:

ג אבל לענ"ד לא נהירא זה כלל. דהא ענין גלות הוא חיוב ומ"ע על הב"ד להגלותו וכמ"ש הרמב"ם בר"פ ה' מהל' רוצח כל ההורג בשגגה כו' ומ"ע להגלותו שנאמר כו' והוזהרו ב"ד שלא יקחו כופר מן הרוצח בשגגה כדי לישב בעירו שנאמר כו' עיי"ש. ואיך יתכן לומר שבדבר תלוי בדעתו. שאם יאמר מזיד הייתי ולא יכפר לי הגלות. ואין רצוני לגלות. ואשמור את עצמי מגואל הדם. שומעין לו בזה:

ד ולכן היה נלע"ד לומר דדעת התוס' הוא. דאדם גולה ע"י עצמו. אם בא לפני ב"ד ואמר הרגתי נפש בשוגג (ובריטב"א נראה כמסתפק בזה. ויבואר לקמן) דהא שאין אדם נאמן לחייב א"ע במיתה ע"פ ב"ד. הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו (וכמ"ש התוס' בב"ק דף מ"א. שהבאתי דבריהם לקמן דף והשיגו שם ובזבחים ד' ע"א על דברי רש"י שכתב דהוה משום מודה בקנס) וגזה"כ הוא דאף דמסתמא האמת כדבריו מ"מ אין הב"ד דנין אותו כ"א ע"פ עדים. משא"כ לענין חיוב גלות. או לענין אם הרגו גואל הדם. לא מצינו בזה שיהיה דוקא ע"פ עדים. וכיון שבודאי אמת שזה הרגו. מחויב גלות. או אם הרגו גואל הדם אינו נידון. ולזה לא הקשו התוס' על עיקר הדין דחיוב גלות. דמשכחת לה בע"פ עצמו. אבל על המתניתין הקשו שפיר. דהאיך הם יכולין לחייבו גלות בעדותן כו' דאף שהודה לדבריהם ואמר שוגג הייתי. לא ע"פ עדותם נתחייב בגלות. כ"א ע"פ הודאתו. ואיך הו"א לומר שיגלו העדים וע"ז תירצו בתירוץ א' דמיירי שראו רגלים לדבר שהיה בשוגג כו':

ה שוב ראיתי אשר מדברי התוס' לקמן. נראה דקושייתם גם על עיקר דין גלות. והוא. מדהקשו על תירוצם הנ"ל מהא דשונא אינו גולה כו'. ולפמ"ש לעיל (ושכ"כ גם הפ"י) דלא קשה להו כ"א ע"ד המתניתין דידן. אבל לא על עיקר דין דחיוב גלות. א"כ מאי קשיא להו מהא דשונא אינו גולה. הא שם א"צ לומר שהיה רגלים לדבר כו'. דיש לומר או כפי מ"ש הפ"י שהבאתי לעיל. או כפי מה שכתבנו יש לומר דאוהב גולה בהודה מפי עצמו:

ואף דלפמ"ש י"ל לכאורה דא"א לאמר לאוקמי כן בהא דשונא כו' דאם בא בעצמו לב"ד לאמר הרגתי נפש בשוגג. איך יתכן לומר דבשונא לא נאמינו ולהתיר דמו לגואל הדם. הא הפה שאסר כו'. ואי הוה בעי. לא הי' בא לב"ד כלל. וע"כ איירי שיש עדים בדבר. ובכה"ג באוהב גולה. ושפיר הקשו התוס' משם. אבל זה אינו. דמ"מ היו יכולין לתרץ. דהתם איירי שהודה להעדים. ובאוהב . נאמן ששוגג היה. וגולה ע"פ הודאתו ובשונא אינו נאמן אלא נראה דהתוס' סוברים. דאינו גולה ע"פ עצמו. ושפיר הקשו גם מהא דשונא כו'. ומה שכתבו התוס' בתירוצם השני ע"ז דמיירי בשתק כו' ושתיקה כהודאה דמיא. בזה לא מחמת הודאתו מתחייב. רק דאז נאמנים העדים. ולא שייך לומר מתרצינן דיבורי' (ועיין מ"ש התומים בסי' ל"ח):

[ובזה נסתרים גם דברי הפ"י שהבאתי לעיל. לבד מ"ש לעיל להשיב על דבריו. ומה שכתב שם ליישב ע"פ דבריו קושיות המהרש"א וכנ"ל. לא הבנתי כלל אף לפי דבריו עיי"ש. וקושיות המהרש"א לע"ד יש ליישב בפשיטות דעדיין תיקשי דיכול לומר שהיה אומר מותר. או שהיה באונס דאינו גולה ע"ז]:

ו ואולם בדברי הריטב"א שהבאתי לעיל. שכתבו בשם אחרים לתרץ דמיירי שמעידין שנגמר דינו בב"ד פלוני לגלות. צ"ל דסוברים שגולה ע"פ עצמו. דאל"כ האיך נגמר דינו בב"ד פלוני. וכן מוכח בד' הריטב"א בקושייתו (כפי שהביא דבריו בס' ע"ל) שכתב דממנ"פ אם מודה לעדים אין כאן הזמה. ולא הקשה כיון דאין החיוב כ"א ע"פ הודאתו. איך גולה ע"פ עצמו. וע"כ שסובר דגולה ע"פ עצמו. ולכן הקשה דעכ"פ אין כאן דין הזמה (ובס' ע"ל האריך קצת בדרך אחר על ד' הריטב"א בשם אחרים הנ"ל עיי"ש ודבריו לא נהירין לענ"ד. ואין להאריך בזה. כי הדברים פשוטים כמ"ש ועיין מ"ש לקמן דף ז' אות מ"ב לענין קושיית המהרש"א ע"ד התוס':

ד"ה זוממי בת כהן כו' כגון שהוא קטן. בס' ע"ל הביא דברי הריטב"א בשם א"י ור"י הזקן שדעתם דאין הזוממין בחנק. רק כשהעידו גם על הבועל. וכ"נ גם דעת הרמב"ם כמ"ש התוי"ט סוף סנהדרין. והג' הנ"ל הקשה עליהם (גם על הר"י בעל התוס' שהיה מסופק בדבר) הא מדין של תורה מוכח דאינו כן דהרי קיי"ל דאין דנין בועל בת כהן ונבעלת ביום א'. וקיי"ל דאין מענין את הדין א"כ איך אפשר שחייבו הבועל והנבעלת והוזמו. הרי באותו יום שנגמר הדין של הבועל. שוב לא נגמר דין הנבעלת וע"כ היו צריכים להלין דין א'. וא"כ מתי הוזמו העדים. אם ביום ראשון שנגמר דין הבועל. שוב לא נגמר דין הנבעלת. וא"כ לא שייך לאחיו ולא לאחותו ואם ביום השני כשנגמר דין הב"כ. הרי אז כבר נהרג הבועל. והרגו אין נהרגין. ואיך ידונו במיתת הבועל. וכתב שהיא קושיא עצומה והשאיר בצע"ג:

והנה לכאורה נ"ל לומר בישוב הקושיא הנ"ל. לפי מה דקיי"ל דעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין. דהכחשה תחלת הזמה היא. א"כ משכחת לה שהעידו מקודם על הבועל שבעל ב"כ. ונגמר דינו על פיהם למיתה ואח"כ הוכחשו העדים בזה. ולא נהרג הבועל. ולמחר העידו על הב"כ שזינתה דהא קיי"ל זו באה בפני עצמה ומעידה. ואינם נפסלין לעדות ע"י הכחשה. ונגמר דינה על פיהם למיתה. ואח"כ באו עדים והזימום ואמרו עמנו הייתם. ונזומו על עדותן בין על הבועל ובין על הנבעלת. ובזה אמרה תורה דנידונים במיתת הבועל ולק"מ מדין התורה. אך עדיין תיקשי להמ"ד דהכחשה לאו תחילת הזמה היא. גם למ"ד שאינו סובר דזו אחא בפני עצמה ומעידה בב"ב דל"א:

אבל באמת לע"ד יתכן לישב הקושיא הנ"ל. ע"פ מה שכתב הג' בעל ע"ל שם דמשכחת לה שדנו דין שניהם ביום א' בשני כתי דינין. דבב' בתי דינין דנין ביום א'. ומה שכתב שם וז"ל ואין לומר דמשכחת כו' בשני בתי דינים כו' דזה אינו. דא"כ ע"כ העדים העידו עדותן בב' בתי דינין. והוזמו בב' בתי דינים בזה אחר זה. והשתא למ"ד ע"ז למפרע הוא נפסל. כשהוזמו בב"ד הראשון כבר נפסלו למפרע. וא"כ שוב אין הזמה בב"ד שני. לפ"מ שפסק הרמב"ם בנגמר דין העדים. ואח"כ נמצא א' קרוב או פסול פטורים. כש"כ היכא דנפסלו קודם שנגמר דינם. וא"כ אכתי קשה האיך משכחת עכ"ל לע"ד י"ל דמשכחת לה שהעידו לפני הרבה דיינים. או לפני סנהדרין של ע"א על הבועל והנבעלת. ואח"כ נתחלקו לשני בתי דינין כל אחת של כ"ג לעיין בדינם. ונגמר הדין על פיהם בהשני בתי דינין ואח"כ באו עדים והזימום בין בהבועל ובין בהנבעלת וכיון שהיה הגדתן כאחת. אין להקשות מהא דלמפרע הוא נפסל. וע"ז אמרה תורם דנידונין במיתת הבועל כן נלע"ד:

דף ב:

גמ' ואין משלמין את הכופר

גמ' ואין משלמין את הכופר. בס' ע"ל הביא בשם הרמב"ן וריטב"א. דלכן לא קתני כופר. וגם הא דאין נמכרין לע"ע במתני' דידן. הוא משום דלא קתני אלא הנך דלוקין ע"ז. ובאלו אין לוקין עליהם ג"כ. והשיגו מזה ע"ד הרמב"ם שכתב דגם באלו לוקין העדים (וס' הריטב"א אינו ח"י כעת. וראיתי בתוס' רע"א ז"ל בחי' למשניות הביא ג"כ דבריהם. ולא נראה שסובר כן בדעתם עיי"ש):

א והנה ראשית נראה לומר. דלפ"ד התוס' בתירוצם הראשון במתני' דמשום דלוקין בהא דב"ג וב"ח מיקרי זה עדות שאי"ל. יש להוכיח דגם באלו לוקין דאל"כ לא נשלם כופר ולא יומכר לע"ע ע"פ עדים. דהא הו"ל עדות שאאי"ל ואין לומר דאה"נ דאינו משלם כ"א ע"י הודאתו. או שהיה בפני ב"ד. דזה אינו. דלא כן מבואר מד' הגמ' ב"ק (ד' מ"ג ע"ב) דאמרי' שם כל בחי"ב בבן חורין ע"פ עדים כופר כו'. וחזינן דמחייבינן כופר ע"פ עדים. ולזה אפשר לומר דהרמב"ם סובר כתירוץ הראשון של התוס'. ומוכח מזה כדבריו. והריטב"א לטעמיה אזיל כפי שהבאתי דבריו לעיל. וגם הוכחתי מדבריו בהא דבן חלוצה דסובר כתירוץ השני של התוס'. ול"ק בזה:

ב ועל דעת הרמב"ן הנ"ל. תמוה לי לכאורה שסותר לדברי עצמו במלחמותיו בסנהדרין דפ"ו (שהבאתי דבריו לעיל בעמוד הקודם אות ) שהשיג על דברי הבעה"מ שכתב אף די"ל דאע"ג דאיהו לא לקי. אינהו לקי מידי דהוה אמעידין באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח דלוקין עליו מדכתיב והצדיקו כו' (כאשר הבאתי דבריו לעיל) וכתב ע"ז הרמב"ן דא"צ לזה דהא נא עשו לו כלום כו'. ובעינן שיהי' והרשיעו את הצדיק ע"ש. הרי מבואר מדבריו הנ"ל שמודה בזה להבעה"מ דלא רק בב"ג וב"ח נאמר קרא דוהצדיקו דלוקין העדים ע"ז. רק כתב דשם לא עשו כלום כו'. וא"כ בהא דכופר. וכן בהעידו שיומכר לע"ע. הא הפסידו לו. גם נגמר דין על פיהם. ולמה לא ילקו כמו בב"ג

ג ואולם בענין הא דכופר. היה נלע"ד דאפשר לישב ד' הרמב"ן ע"פ עה שראיתי עוד בס' הנ"ל. שהביא דברי ריטב"א שהקשה למה אין משלמין כופר אף דכפרה היא. הא עכ"פ היה חייב לשלם ע"פ עדותן. ותירץ הריטב"א ע"פ מה דבב"ק הוה איבעיא דלא איפשיטא אם ממשכנין בחייבי כופר וסלקא בתיקו. וא"כ אין ממשכנין ולא היה צריך לשלם נגד רצונו. ובשם הרמב"ן כתב לתרץ. כיון דכופר הוא במקום מיתה בידי שמים. וכיון דהנידון לא היה חייב מיתה בד"ש. ממילא לא היה חייב כופר ע"פ הדין. ולכן לא שייך אצלם ג"כ כאשר זמם (וכן הביא דבריהם בתוס' רע"ק ז"ל). והנה לפי תירוץ הריטב"א הנ"ל אפשר לומר שפיר דאין לוקין על זה. דהא לא רצו להפסידו כלום אבל לפי תירוץ הרמב"ן הנ"ל. אף שכתב דכופר לא שייך אצלם. מ"מ הא רצו להפסידו ממון ולמה לא ילקו ע"ז לפי דבריו במלחמות דסנהדרין הנ"ל:

אבל באמת גם תירוצו של הרמב"ן בהא דלמה אין משלמין כופר. לא הבינותי לכאורה שכתב דכיון דכופר הוה במקום מיתה כו'. דמאי מהני זה לפטור העדים מכאשר זמם הא מ"מ רצו להפסידו ממון. ונגמר דין על פיהם. והיה הב"ד ממשכנין אותו לפרוע. לולי שהוזמו אח"כ. ולמה לא נקיים בזה כאשר זמם ומה לי בזה אם היה הממון במקום מיתה בד"ש. כיון שהב"ד היו כופין אותו לשלם:

ד ולזה נלע"ד דגם הרמב"ן סובר כהריטב"א. דכיון דהוה איבעיא דלא איפשיטא מספיקא אין ממשכנין אותו. ורק עדיין לא היה ניחא ליה בזה. דהא מ"מ היו הב"ד מצווין אותו לפרוע. ואף שלא היו יורדין לנכסיו. מ"מ אם לא היה משלם היה סרבן בפס"ד של הב"ד. לזה כתב הרמב"ן. דהא הכופר הוא רק במקום מיתה בד"ש. וכיון שידע ששקר ענו בו. ולא היה מתירא. מד"ש. לא היה מחוייב לשלם כופר:

ואם כוונת הרמב"ן ז"ל כפי מ"ש. בודאי לא תיקשי עליו מ"ש לעיל מדבריו בסנהדרין. דכיון דאין ממשכנין אותו. גם לא היה חייב מיתה בד"ש וכנ"ל. לא רצו להפסידו כלום. ולכן אין לוקין ע"ז. ודבריו מתאימים בזה עם דבריו במלחמות בסנהדרין אבל עדיין תיקשי בהא דנמכר לע"ע למה לא ילקו. עכ"פ הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו שהוא פוסק בפ"י מפ' נזקי ממון. דחייבי כופר ממשכנין ש אותן. שפיר פוסק דלוקין העדים ע"ז:

ושוב בא לידי ס' הריטב"א על מכילתין וראיתי שיש להעמיס בד' הרמב"ן כפי מ"ש. ואין להאריך ולהביא לשונו שם:

ומה שהביא בס' ע"ל בשמם. דגם בענין נמכר לע"ע אין לוקין העדים. לא מצאתי זה בדברי הריטב"א שם. ואדרבה נראה להיפוך מדבריו שם לקמן שהקשה למה לא חשיב במתני' עדות דע"ע. ולא כתב בזה משום דאין לוקין. ונראה דבזה כ"ע מודו להרמב"ם דלוקין וזה כפמ"ש לעיל דלענין זה אין טעם לפוטרה ממלקות

ה גם נ"ל להביא ראיה ברורה לזה. דלא רק על הא דקתני במתניתין. דהיינו בעדות ב"ג וב"ח ואיוב גלות. נאמר קרא דוהצדיקו. להורות דלוקין משום לא תענה והוא מהא דאמר ר' אלעזר בב"ק ד' ע"ד ב' עדים שהוכחשו בנפש לוקין (וכדמסקי' שם שבא הרוג ברגליו עיי"ש) והא ר' אלעזר בעצמו הוא דאמר בכתובות ד' ל"ג. דלכן לא אמרי' בעדים זוממין מילקא לקי כו' משום דלאו בני התראה נינהו וכדמפרש רבא שם דניתרי בהו אימת כו'. ופרש"י שם דאין עונש הגוף בלא התראה (והא דעבדינן כאשר זמם גם בעונש הגוף. הוא רק בכאשר זמם. אבל לא אלא דלא תענה כמ"ש מהרש"א שם והא דלוקין במעידין שהוא ב"ג וב"ח היינו משום דגלי קרא דוהצדיקו ועיי"ש בפרש"י. וא"כ היקשי מנ"ל דלוקין בהוכחשו בנפש משום לא תענה. הא אין כאן התראה. אלא ע"כ משום דגלי לן קרא דוהצדיקו דבכל מקום שאינו יכולין לקיים בהעדים כאשר זמם לוקין העדים משום לא תענה:

ו ואולם עדיין צל"ע קצת ע"ד הריטב"א שכתב דלכן אין משלמין כופר. משום דאין ממשכנין אותו דהוה בעיא דלא איפשטא ולעיל כתבנו דנראה דגם הרמב"ן סובר כן וכמש"ל. דא"כ למה לא פשיט הגמרא בב"ק האיבעיא אי ממשכנין. מברייתא דידן דאי ממשכנין למה לא ישלמו לו העדים. ולכאורה גם ממשנתינו מוכח כן. לפ"מ שכתבו בתירוצם. דלכן לא חשיב התנא כופר. משום דאין לוקין ע"ז. ולפ"מ שביארנו לעיל הא דאין לוקין. הוא ג"כ מטעם דאין ממשכנין. אולם לולי הברוותא אינו מוכח ממשנתינו. די"ל דבאמת משלמין כופר. אבל מד' הברייתא קשה כנ"ל:

ז והנה לפי תירוץ הריטב"א. דלכן אין משלמין כופר שרצו להפסידו. הוא משום דאין ממשכנין ע"ז ולפמש"ל גם הרמב"ן סובר כן. יהיה מוכח מכאן. דלא כד' הרמב"ם שפוסק דחייבי כופר ממשכנין אותן (ובס' ע"ל כתב להיפוך להביא ראיה מזה לד' הרמב"ם עיי"ש. ולע"ד נראה כמ"ש):

אבל ראיתי עוד דלפי דברי הרמב"ם במקום אחר. אף אם נימא דחייבי כופר אין ממשכנין וכ"ד הריטב"א עדיין לא יתכן הא דאין העדים משלמין. והוא דהרמב"ם כתב בפ' כ"א מהל' עדות בהעידו על א' שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין לאדון דמי עין ועבד. והראב"ד השיג על זה. דכל זמן שלא נתן גט שיחרור להעבד. אינו משלם להעבד. דהוא איבעיא דלא איפשיטא. ותי' הכ"מ הואיל ואם הי' תופס העבד. לא הוה מפקינן מיניה. אף הזוממין חייבים לשלם. (ועיין בתומים בסי' ל"ח) וא"כ לפ"ד הרמב"ם הנ"ל. אף אם הי' סובר כדעת הריטב"א דח"כ אין ממשכנין אותן. משום דהוה איבעיא דלא איפשיטא. וס' ממונא לקולא. הא אם תפסו יורשי הניזק. לא הוה מפקינן מיניה. וזה דומה להא דסימא את עינו הנ"ל. ולמה לא ישלמו העדים. ולזה הרמב"ם לפי שיטתו. לא היה יכול לסבור כתירוץ הריטב"א משום דאין ממשכנין וכנ"ל. ואך קשה להכין לפ"ז למה לא ישלמו העדים וכמש"ל:

ח ובענין דברי הרמב"ם שסובר דחייבי כופר אין ממשכנין ראיתי אח"כ להמ"מ שכתב ע"ז ע"פ ד' התוס' והרשב"א בב"ק שם שנראה דפשיטא שב"ד ממשכנין רק הספק ביורשי ניזק. והלח"מ השיג ע"ז עיי"ש. ולא הבינותי. דלע"ד לא הוצרך לזה. דחזינן בדברי הרמב"ם שם עוד שפוסק בשור של שני שותפין שהזיק חייבים לשלם כ"א כופר שלם. וגם זה הוא איבעיא דלא איפשיטא שם בב"ק. וע"כ סובר הרמב"ם דספק כפרה לחומרא ולא דמי זה לספק ממונא דלקולא וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין הא דממשכנין. דהוה ג"כ איבעיא דלא איפשיטא (ועיין תוס' כתובות ד"ל ע"ב ד"ה זה שכתבו שם בתוך דבריהם ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק עיי"ש):

ואף שראיתי להמ"מ שכתב שם ע"ד הרמב"ם בהא דשור של שני שותפין. משום דנראה מד' הגמרא דב"ק שם דאמרינן שור של שותפין כיצד משלמין כו' ומשמע בזה דפשיטא לי' שצריכין לשלם. רק האיבעיא האיך ישלמו ולכן כיון דצריכים לשלם. פסק הרמב"ם לחומרא. וישלמו כ"א כופר שלם. לא הבינותי הנ"מ בזה. כיון דאף לפי דבריו. על המחצה השני הוה ספק. ולמה פוסק הרמב"ם שכ"א ישלם כופר שלם. אם לא משום דסובר דספק כפרה לחומרא. וא"כ ה"ה לענין הא דממשכנין וכנ"ל:

ט גם בעיקר ד' המ"מ הנ"ל. דלהגמ' דשם פשיטא ליה דצריכין לשלם. רק שמסופק האיך ישלמו לא כן מבואר מד' הריטב"א לקמן דף ג' בהא דמשלשין בממון. כ"א דמפרש האיבעיא דשם. דשמא פטורים מלשלם כופר כלל:

וראיתי להג' בעל ערוך לנר ז"ל שהביא ד' הריטב"א בזה. ונתקשה בדבריו וכנראה הוסיף איזה תיבות בד' הריטב"א. אשר לא נמצא בדבריו וזה גרם לו להקשות. וז"ל הריטב"א שם ולעיל דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין. היינו מההוא טעמא דמשלשין בממון. דאי לא. האיך משלמין ליתן האי כופר והאי כופר כו' כדאמרינן בעלמא לענין כו' גבי שור של שני שותפין. אלא כיון דקיי"ל בעדים זוממין דמשלשין בממון. כי יהיב האי חצי כופר והאי חצי כופר מצטרפין והו"ל כופר א' שלם כו' עכ"ל. וביאור דבריו לע"ד בזה הוא דלדברי המ"ד בסוגיין דכופרא כפרה אין מה להקשות דהא באמת אמרינן דאין משלמין הע"ז כלל. משום דלאו בני כפרה נינהו (ואף דהיה יכול לומר גם מטעם אחר משום דהאיך ישלמו. זה אינו קושיא כ"כ דעדיפא מיניה קאמר) אבל בהא דאמרינן דלמ"ד כופרא ממונא משלמין הע"ז. קשה לכאורה מד' הגמר' דב"ק שם. דאמרינן האיך ישלמו (ואף דשם הוה איבעיא דלא איפשיטא נראה קצת שסובר הריטב"א גם בזה דספיקא לקולא) ועל זה כתב הריטב"א דכיון דקיי"ל בעדים זוממין דמשלשיו בממון. כי יהיב האי חצי כופר כו' מצטרפין, ולפ"ז גם אם אמרינן כופרא כפרה אי לאו טעמא דלאו בני כפרה נינהו. הוה אמרינן נמי דמשלשין בזה לקיים כאשר זמם. דאצלם לא נאמר כופר שלם כו' וז"פ לע"ד בכוונת ד' הריטב"א הנ"ל. ובס' ע"ל ראיתי שהביא דבריו הנ"ל. וז"ל בקיצור. הריטב"א כתב בזה. דמה"ט אמרינן לעיל דאי כופרא ממונא משלמין הע"ז דאי כופרא כפרה האיך משלמין כו'. והנה מה שסובר הריטב"א בזה. דכופר שלם ולא חצי כופר. לא שייך רק אי כופרא כפרה. ולא אי כופרא ממונא. כן כתבו גם התוס' והרשב"א בב"ק. אכן לפ"ז תיקשה ל"ל לעיל טעמא דע"ז אינן משלמין כו' משום דכופרא כפרה. והני לאו בני כפרה נינהו. לימא מהטעם דהריטב"א דכיון דכופרא כפרה האיך ישלמו כו' עכ"ל. והנה תיבות "דאי כופרא כפרה" לא נמצא בד' הריטב"א הנ"ל רק כתב "דאי לא" והיינו דאי לאו דמשלשין בממון כו'. ואדרבא נראה מד' הריטב"א הנ"ל. דאינו סובר כד' התוס' בב"ק שם. אלא דגם להמ"ד דכופרא ממונא. יש לומר כופר שלם אמר רחמנא. רק בהא דעדים זוממין. כיון דקיי"ל משלשין בממון כי יהיב האי ח"כ כו' דבזה לא נאמר כופר שלם כו'. וגם אי כופרא כפרה נמי כן הוא. ולק"מ בדבריו:

ומ"ש שם עוד וז"ל אבל באמת לא ידעתי למה פשיטא ליה להריטב"א דמשום טעם זה פטורין. דע"כ לא מסופק בב"ק כו'. אלא האיך ישלמו. אבל לא שעי"ז יפטרו לגמרי. ולכן הרמב"ם אף דפסק דכופרא כפרה. מ"מ פסק דבשור של שני שותפין כ"א משלם כופר שלם דספק כפרה לחומרא עכ"ד:

הנה אף שהבאתי לעיל. דהמ"מ פי' כן ד' הגמרא דב"ק. ודלא כפמ"ש הריטב"א. עכ"ז אין בזה קושיא על הריטב"א שהבין כפירושו בדברי הגמרא הנ"ל. (וקצת נראה ראיה לפי' הריטב"א הנ"ל. מד' הגמ' בב"ק דף ע"א ב' דבעי מיני' רבא מר"נ גנב שור של שני שותפין וטבחו. והודה לא' מהן מהו כו'. א"ל חמשה בקר אמר רחמנא. ולא חמשה חצאי בקר (ואח"כ אמרינן דלמחר א"ל להיפוך עי"ש) וחזי' דמחמת זה פטריה לגמרי. ולא אמרינן דבאמת ישלם בקר שלם ואפשר יש לחלק קצת בין זל"ז ועי' תוס' דמ"ג שם]

ומה שהביא מד' הרמב"ם שכבר מבואר בדברינו לעיל אות ח'. דמדברי הרמב"ם אין הכרע לזה. דהא עדיין תיקשי למה ישלמו כ"א כופר שלם. אלא משום דספק כפרה לחומרא (וכמו שמסיים הע"ל בעצמו בדבריו):

י עוד ראיתי להג' בעל ע"ל שהקשה מד' הגמ' דידן על הש"מ דב"ק דף ש' שהקשה בשם תלמידי הר"פ אמאי דקאמר שם. מאן תנא כופרא כפרה דמאי נ"מ אי כופרא כפרה אי ממונא ודחק למצוא נפקותא וכתב בספר הנ"ל ולא הבנתי למה לא קאמר הנפקותא הפשוט היוצא מסוגיא דידן. אם עדים זוממין משלמין הכופר או לא. וכן הוה מצי למימר דיש נפקותא דאי כופרא ממונא הוא ודאי בדניזק שיימינן. ותמיהני דיותר היה לו להקשות כן ע"ד תוס' ב"ק דף מג ד"ה מאי לאו כופר כו' שהקשו שם וא"ת למ"ד כופר דמי ניזק. מאי איכא בין דמים לכופר ונראה לר"י כגון שמת המזיק עי"ש. והלא הומ"ל דנ"מ אם עדים זוממין משלמין. אם מעידין שהמית השור שלא בכוונה. ואפשר דרצו למצוא נ"מ בתשלומין. דבעל השור עצמו. ולא בעדים. וכן י"ל גם בד' הש"מ הנ"ל:

גם מ"ש דהומ"ל דאי כופרא ממונא ודאי בדניזק שיימינן כוונת הש"מ כמ"ש בתוס' הנ"ל בקושייתם למ"ד כופר דמי ניזק מאי נ"מ כו':

יא ומדברי התוס' הנ"ל בסוף דבריהם שם. שכתבו וז"ל ואי הוה פשיטא לן דכופר שלם אמר רחמנא. ולא חצי כופר. הוה נ"מ נמי להא. ונראה קצת דלא סברי כשיטת הרמב"ם שפוסק דבשור של שני שותפים משלמים כ"א כופר שלם. דס' כפרה לחומרא. דא"כ יש נ"מ גם לפי האמת דהוה איבעי' דלא איפשיטא. דבכופר משלמין כ"א נזק שלם משא"כ בדמים:

וגם נראה דאינם סוברים כדברי הריטב"א הנ"ל שמפרש דהאיבעיא של הגמרא הוא דשמא פטורים מלשלם כלל. דא"כ אף אם סוברים דזה הוה כספק ממונא ולקולא. ג"כ נ"מ ולהיפוך. דבכופר בשור של שני שותפים פטורים. ונראה דהתוס' סוברים כפירוש הה"מ שהבאתי לעיל דמפרש דכופר אחד בודאי מחוייבים לשלם ורק הספק אם ישלמו כ"א כופר שלם. וסוברים דהוה כספק ממונא. והדין דא"צ לשלם. רק כופר אחד לשניהם. וא"כ אין נ"מ מזה לדינא בין כופר לדמים. ולכן כתבו דאי הוה פשיטא לן דכופר שלם א"ר כו'. דאם היו צריכים לשלם ב' פעמים כופר. היה נ"מ ביה. ודוק:

דף ג.

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי

תוס' ד"ה באומר עדות שקר העדתי:

א בדברי התוס' אלו. נתלבטו המפרשים ז"ל. ועיין במהרש"א מ"ש בביאור דבריהם. ודבריו קשים להולמם. דאף דלפי דבריו לא יתכט לפי הס"ד דברי רב "עד זומם משלם לפי חלקו" ולפי הס"ד לא איירי כלל בהוזם (ועיין מהר"ם לובלין) ע"ז אפשר לומר. דלשון עד זומם. הוא מלשון כאשר זמם. ולא הונח על הוזם ע"י עדים דוקא אבל לא נתכנו ד' התוס' שכתבו "ושוב הוזם" (וכנראה גם לפני המהרש"א היה זה בדבריהם) והיה אפשר לומר להגיה קצת "ושוב הוזמו" והיינו כמו שכתבו בסוף דבריהם. וע"ז כתבו לכאורה משמע דא"צ לומר כן כו'. אבל לא נראה כן מלשונם. שכתבו לכן כו' ושוב הוזמו שניהן:

וגם יתר דברי המהרש"א מגומגמין קצת. וצריכין ביאור. וכונתו דבהס"ך היה סובר דבאומר עדות שקר הגדתי נאמן. ואם נגמר הדין ע"פ עדותו. בטל דינא והוא מחוייב לשלם להבע"ד כאשר זמם. וע"ז פריך כל כמיני' כו' וא"כ יהיה הבע"ד שהעיד עליו מחוייב לשלם. והעד מחוייב לשלם לו מדינא דגרמי כמ"ש הרא"ש בתשובה (וד' הרא"ש בתשובה הנ"ל צל"ע קצת שכתב שמחוייב לשלם חלקו. ולמה לא ישלם הכל. דהא לולי עדותו לא היה נאמן העד השני ואכ"מ) והוה כאשר עשה. אבל לא מכאשר זמם. וע"ז כתבו התוס' דאין לפרש כן. דהאיך הוה ס"ד שישלם כאשר זמם ע"פ הודאתו. שלא נאמר כן. רק בהזמה ע"פ עדים שאמרו עמנו הייתם. (ונראה דה"ה דהוה מצי להקשות הא מודה בקנס הוא) זהו ביאור דבריו:

אבל כבר כתבנו דלפי פירושו. לא יתכנו דברי התוס' שכתבו "ושוב הוזם" ועיין במהר"ם לובלין מ"ש בזה. וג"כ דבריו דחוקים שכתב דשוב הוזם לרבותא נקטי עי"ש בדבריו:

ב ולכן המחוור לע"ד בביאור דברי התוס' הוא. כפ"מ שראיתי בהגהות הב"ח ז"ל וצריך ג"כ ביאור קצת. דמקודם כתב שם. פי' דכיון דאמר הכי חייב לשלם חלקו. אע"פ שלא הוזם כל עיקר כו' (והיינו לולי דברי התוס') אבל התוס' מיאנו בזה. דלפ"ז אין שייכות מזה לדברי רב עד זומם כו' (ועיי"ש בדבריו ונתבאר דברי התוס' לעצמינו) ולכן פירשו דהא דאמרינן באומר עדות שקר העדתי. היינו דאח"כ הוזם. והיינו על הא דפרכי'. הא אין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם. ע"ז אמרי' דזה דוקא היכא דמכחיש להמזימים. ויש לומר בטעמו של דבר דבאמת עדים זוממין חידוש הוא. דמאי חזית דציית להני כו' (ורבא בעל המימרא דכאן. הוא דאמר כן בפסחים) וגזה"כ הוא דהמזימין מהימני. וא"כ יש לומר דהיינו דוקא בשמזימין לשניהם. אבל כשמזימין רק לאחד ויש לו סיוע מהשני שלא הוזם. שאומר ג"כ כדבריו. (ואם אינה עדות מיוחדת. אומר ג"כ שראה אותו) באופן זה לא אמרה תורה דהמזימין נאמנים. וכ"ז כשהוא מכחיש להעדים משא"כ באומר עדות שקר העדתי. והוא מודה להעדים שמזימין אותו. יש בו דין הזמה. כן יש לפרש לכאורה דברי הגמ' וע"ז כתבו התוס' ולא נראה דהא ליתא מאן דמשלם ממון אלא א"כ הוזם. במקום פלוני כו' (והב"ח כתב לגרוס אלא א"כ הוזמו שניהם וזה עדיף טפי) והיינו דלא מצינו הזמה ע"י הודאתו. ולא הוי ס"ד לרבא לומר כן. כן נלע"ד בכוונת דברי התוס' וקרובים דברינו לדברי הב"ח עי"ש אך ביותר ביאור:

ג אבל דברי התוס' דלקמן. תמוהים לי לכאורה. שכתבו לכן יש לפרש ושוב הוזמו שניהם. דהשתא יש לפרש בדאמר עדות שקר העדתי סותר עדותו ולא שייכא ביה תורת הזמה כ"א בחבירו. ופריך כל כמיני' כו'. ותמוה לי דלהס"ד שהוא נאמן במה שאומר שקר העדתי. וסותר עדותו הא לא נגמר הדין על פיהם. ואף אם אמר כן לאחר שנגמר הדין נתבטל הדין ואיך אפשר לחייב העד השני מדין הזמה. ולמה ליה למיפרך כל כמיניה כו'. וצלע"ג כעת ועיין מה שאכתוב לקמן עוד בדברי התוס' הנ"ל:

ד ובדברי הגמרא יש להבין מה שהביא מברייתא דאין עד זומם משלם עד שיזומו שניהם. ולא הביא ממתניתין דלקמן דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן אפילו הם מאה. גם מה משמיענו הברייתא בזה. וצריך לומר בזה משום דבמתני' שם איירי לענין עידי מיתה. ולא יוכל למילף מזה לענין ממון. גם דבממון יש לומר דמשלשין. ויתן רק חלקו. ובמיתה לא שייך זה:

ה ומזה תמוה לי קצת על רבינו הכסף משנה בפ"כ מה' עדות ה' א' שכתב שם ע"ד הרמב"ם אין עדים זוממין נהרגין. ולא לוקין ולא משלמין. עד שיהיו שניהם ראוי להעיד כו'. אבל אם הוזם א' מהם בלבד כו' או אחר גמר דין. ונמצא א' מהם קא"פ אין נענשין. וציין הכ"מ שם המקור לכל זה ממתניי' דלקמן דף ה' ולענ"ד דברי הרמב"ם במ"ש אבל אם הוזם א' מהן כו'. מקורם מדברי הברייתא המובא בכאן. ובחגיגה דף ע"ז הובא ג"כ הברייתא. ושם הובא. אין הורגין ואין לוקין. ואין משלמין עד שיזומו שניהם (ובבאר הגולה שם מציין לדברי הרמב"ם הנ"ל) ולזה כתב הרמב"ם שם מקודם בה"א א'. הדין בשני עדים. ואח"כ בהלכה ג' כתב הדין אם הם שלשה או אפילו מאה כו'. ובאמת יש נ"מ לדינא. בין אם הם שנים. ובין אם הם יותר. דבשם זה דוקא בהעידו בתכ"ד וכמ"ש הרמב"ם ע"ז לקמן שם. והוא מדברי רבא לקמן דף ו' אבל אם הם שנים בודאי גם בלאחר כ"ד לא אמרינן דנחלקה עדותן. (ועיין רש"י דף ה' ע"ב ד"ה שהרי אמרו חכמים כו'. גם מדברי הגמרא דידן מוכח כן. דאל"כ הוה מצי לאוקמי בהעיד השני לאחר כ"ד. ואולי גם מטעם זה לא הביא הגמרא ממתניתין דלקמן) והדברים ברורים לע"ד בדברי הרמב"ם הנ"ל. ודברי הכ"מ צל"ע (גם יתר דברי הכ"מ שם צלע"ק שכתב לענין מ"ש הרמב"ם או אחר גמ"ד ונמצא א' מהם קא"פ אין נענשין וציין הכ"מ ע"ז לדברי המתניתין מה שנים נמצא א' מהם קא"פ כו'. הנה דברי המתניתין כבר הביא הרמב"ם בפ"ה מה' עדות. וג"כ יש נ"מ בין שני עדים לשלשה או יותר. כגון לענין דאמרינן למיחזי אתיתו כו'. ועוד בכמה דברים. וגם אין מבואר מהמתניתין. הדין דלאחר גמר דין אם נמצא קא"פ בעלה הזמה. רק דבודאי כן הוא ובפרט אם היו רק שנים ונמצא א' מהן קא"פ נתבטל הדין והוה כלא נגמר הדין):

גם צל"ע כעת למה השמיעו הרי"ף והרא"ש כל דברי הגמרא בזה. ויש לעיין בזה. ועיין מ"ש עוד בדברי תוס' הנ"ל לקמן דף ה' אות ח':

תוס' ד"ה מעידין. וא"ת

תוס' ד"ה מעידין. וא"ת כו' דהא מפסידין לאשה:

א בס' ע"ל כתב ע"ז. וזה לשונו. ולא זכיתי להבין קושייתם. דהא דמחייבינן לעדים לפרוע לו ט"ה דכתובה. ע"כ איירי שהיא תובעת כתובתה ע"י העדאת העדים. דאם היא אינה תובעת. איך חייבו הבעל. דלמא כבר קיבלה כתובתה. אע"כ דאיירי שאומרת בעדים גירשני ולא נתן לי כתובתי. ואיך שייך שתתבע שוב להעדים שאר וכסות. ואף שבתירוץ השני תירצו התוס' דאיירי שאומרת גרשתני. לא זכיתי להבין האיך אפשר לומר. דלא איירי כן ודקארי להו מאי קארי להו עכ"ל:

ב ולע"ד לק"מ מתרי טעמי. חדא דמה שכתב דאם היא אונה תובעת כו'. דילמא כבר קיבלה כתובתה. לא הבנתי. דאטו ע"פ דברי' אומרים העדים שלא קיבלה כתובתה. והתוס' בקושייתם ותירוצם הראשון סברי דאיירי באין האשה לפנינו (דעל תירוצם השני שאומרת גרשתני. הקשו אח"כ דא"כ הא בל"ז נאמנת האשה. ותירצו ע"ז כמו שכתבו לקמן) ובאו עדים ואמרו שפלוני גירש את אשתו. ויודעים בבירור שלא נתן לה כתובתה (וכן הוא משמעות לשון משנתינו) והוזמו אח"כ. וע"ז אמרי' במשנתינו שמחוייבים לשלם להבעל ט"ה מהכתובה. שרצו להפסידו. שאם תבוא האשה אח"כ יתחייב לשלם לה ע"פ עדותם. וע"ז הקשו התוס' דאם תבוא האשה אח"כ ותאמר לא גירשני למה לא ישלמו לה שאר וכסות שרצו להפסידה (היינו אם זה עולה יותר מט"ה דהכתובה) וע"ז תירצו תירוצם הראשון. ובתי' השני כתבו דהיא לפנינו ואומרת גרשתני ט'

ג ועוד נ"ל דלפי דברי התוס' בתירוצם השני שכתבו ועוד י"ל שאומרת גרשני (ותיבת דאיירי ליתא בדבריהם) וא"כ מחלה לבעלה אותן דברים. צריך לומר דוקא שהיתה ביחד עם העדים לפני ב"ד. ואמרה ביחד עם העדים או קודם מעט להגדתן גרשתני. משא"כ אם באו העדים לב"ד. והעידו שפלוני גירש את אשתו. ולא נתן לה כתובה. ואח"כ באה גם האשה ואמרה כן. מאי מהני מחילתה לפוטרם. אם היא מחלה לו אח"כ. אבל בשעה שהעידו רצו להפסידה (וראיתי שכן כתב הגרע"א ז"ל בחי' למשניות בד' קושייתו שהקשה למה לא כתבו התוס'. משום כיון דמודית לדברי העדים אין כאן הזמה. וכתב שזה היה יותר טוב מטעם הנ"ל. ולקמן נדבר מזה). וא"כ י"ל דזה היה הס"ד של התוס' בקושייתם ותירוצם הראשון דמתני' סתמא קתני. ובאופן הנ"ל לא יועילו דבריהם בתירוצם השני:

ד ובדברינו הנ"ל תמוהים לי דברי הגרע"א ז"ל בתוס' רע"ק שכתב שם מקודם ע"ד המהרש"א שכתב דאין להקשות דאמאי משלמין להבעל. הא בלא עדותן היתה נאמנת בזה. דז"א דאי לאו סהדותייהו באמת לא היתה מעיזה לומר גרשתני. וע"ז כתב הגרע"א ז"ל וזה לשונו. ולענ"ד בפשוטו. כיון דקודם עדותן לא היתה אומרת גרשתני ואנן דנין השתא דאינה מגורשת. והבעל פטור. ממילא בעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון. וכיון דאנן דנין השתא דאינה מגורשת. מה בכך דהיתה יכולה להפסיד הבעל בשקר. וכי בשביל זה יפטרו העדים:

ולא זכיתי להבין דבריו בזה. דסותר לדברי עצמו (שהבאתי לעיל) שכתב שם לקמן וז"ל ובעיקר דברי תוס' תמוהים לי דלמה צריכין לבוא מדין מחילה דנפ"ז מיירי ע"כ באומרת מיד גרשתני. דאי לאחר שהעידו העדים. מה בכך דמחלה. הלא העדים בעדותן הפסידו לה שו"כ:

וכי בשביל זה שמחלה אח"כ יפטרו העדים לשלם כו' עי"ש (וזה כדברינו דלעיל). וא"כ לפ"ז דע"כ מיירי שאמרה קודם להעדים גרשתני. או ביחד עמהם וכנ"ל. אין מקום לדבריו הנ"ל שכתב. דבעידנא דאסהידו עדיין לא נתחייב הבעל ממון. דהא בלא עדותן נתחייב הבעל ע"י טענתה שאמרה גרשתני. וע"כ צ"ל כדברי המהרש"א דאי לאו עדותן לא היתה מעיזה. וצל"ע להבין דדק בזה:

ה ולענין קושיית הגרע"א ז"ל שתמה ע"ד התוס' למה לא תירצו. דכיון דמודית לדברי העדים. אין כאן הזמה. והוה א"ש לפ"ז אף בבאה ואמרה אח"כ גרשתני בפני עדים אלו או שאמרה גרשתני כבר בפני עדים אחרים. ובכ"ז ג"כ פטורים העדים כשיוזמו. וגם כי לפ"ד התוס' משום דמחלה. צ"ל דאתיא דלא כר"מ שסובר דמתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל עי"ש בדבריו:

לכאורה יש ליישב קושייתו. ע"פ מה שראיתי בתומים סי' ל"ח שהביא בשם היש"ש לב"ק. שכתב שם בדף ע"ה ב'. ששם המקור מזה. דבמודה לדברי העדים אין כאן הזמה. וז"ל דוקא בכה"ג שהגנב אמר בתחלה בפני פלוני ופלוני גנבתי. דשפיר הוה עשאאי"ל. אבל אם אח"כ הודה לדברי העדים. שפיר יוכל להזימן אף שמודה להם. וזהו פשוט. דאלת"ה כל אחד יפטור עצמו לגבי קנס ויודה לדברי העדים. אלא כעין שפירשתי עכ"ל היש"ש שם. וא"כ לפ"ד היש"ש הנ"ל ל"ק קושיית הגרע"א ז"ל. דלא היו מרויחין התוס' בתירוץ זה. דגם לפ"ז צריך לומר שאמרה גרשתני קודם להעדים. דאי לאחר עדותן. מ"מ יש כאן דין הזמה ויחייבו לשלם:

ו וגם מ"ש הגר"עא ז"ל דהיו מרויחים בזה דלפי תירוצם לא אתיא כר"פ דלדידיה לא מהני מחילתה בזה:

לע"ד גם זה לא קשה דהנה המחברים הקשו דלמה ישלמו העדים להבעל דעי כתובתה שרצו להפסידו. למה. הלא יש לנכות מזה שהיו פוטרים אותו משאר וכסות. וכבר הקשה כן בתומים סי' ל"ח. ובס' ע"ל הקשה ג"כ זה. והוסיף לבאר דאין לומר לפ"מ שכתבו התוס' בכתובות. דאם היא אומרת גרשתני. והוא אומר לא גרשתיך. מ"מ פטור גם משו"כ. דהוה כטענו חיטין והודה בשעורין (ולא ידעתי למה היה לו להביא ממרחק. הא כן מבואר בדברי תוס' דידן. דבאומרת גרשתני מחלה לו שו"כ) וא"כ יטעון הבעל. כיון דהיא אומרת גרשתני. כבר נפטרתי משו"כ גם בלא עדותם. דזה אינו. דהרי אם לא העידו הם. גם היא לא היתה אומרת גרשתני כמ"ש מהרש"א. וא"כ ע"י עדות העדים דוקא נפטר:

ז ונראה לכאורה לומר בזה. דהא הא דמחייבינן תש העדים לשלם להבעל הכתובה שרצו להפסידו הוא על הגדת עדותן. ולא על שהם גרמו שתאמר האשה גרשתני. ואטו אם לא היו מעידים כלל. ורק היא סברה שיעידו לה והעיזה לומר גרשתני. יתחייבו לשלם. וחיובם הוא רק על הגדתם. ורק דהא בלא עדותן ג"כ היה חייב לשלם. ע"ז צריך לומר כדברי המהרש"א דהא בלא עדותן לא היתה מעיזה. אבל בהשאר וכסות כבר נפטר ע"פ הודאתה. דהוי כמחלה. ואף דלולי עדותן לא היתה מודית. הם עשו לו טובה בזה. אבל בהגדתן לא פטרו אותו דכבר נפטר:

ח ואולם יש לפקפק ולהתעקש בדברים הנ"ל אף של שראיתי אח"כ בס' תפארת ירושלים להגאב"ד דקוטנא ז"ל על משניות. שכתב כן ביישוב קושיית התומים הנ"ל:

[ומ"ש שם עוד ליישב עפ"ז קושיית הגרע"א הנ"ל. במח"כ לא הועיל מאומה בזה. דגם במודית ואומרת גרשתני בפני עדים אלו. ג"כ לא ע"פ הגדתם נפטר משו"כ רק ע"פ הודאתה וגם אף לפי דברנו עי"ש. מה יענה למ"ש הגרע"א ז"ל עוד בקושייתו. או שאמרה גרשתני כבר לפני עדים אחרים] ואם כנים הדברים הנ"ל ל"ק גם מ"ש הגרע"א ז"ל. דהיו מרויחין התוס' דלא היו צריכין לומר. דאתיא דלא כר"מ וכנ"ל. דזה אינו. דאכתי ע"כ לא אתי מתניתין כר"מ. דהאי הא דבמודית נפטר משו"כ הוא ג"כ מטעם מחילה וכמ"ש התוס' בכאן. וכן לפ"מ שכתבו התוס' בכתובות דהוה כטענו חיטין. דעת התוס' בב"ק ס"פ המניח דהטעם דטענו חיטין כו' כשור הוא ג"כ מטעם מחילה. וא"כ אליבא דר"מ הא יכולים לנכות להבעל דמי שו"כ. וליכא למימר כנ"ל. דבל"ז היה פטור ע"פ הודאתה. דהא בזה לא מהני מחילתה:

ט ולענין מ"ש לעיל באות ה' בישוב קושיית הגרע"א דהיו מרויחים ע"פ תירוצו. אף אם אמרה גרשתני. אחר שאמרו העדים. וכתבנו ליישב זה ע"פ דברי היש"ש בב"ק וכמש"ל. ראיתי אח"כ דבדברי היש"ש יש לעיין עוד. דהתומים כתב שם. דדבריו הנ"ל עולים שפיר לענין עדות שאאי"ל. דבשעה שהעידו בב"ד היה עדות שיכול להזימן. ומה מהני שמודה אח"כ לפסול הגדת העדים שכבר העידו (ולכן לא קשה מה שהקשה היש"ש דכ"א יפטור עצמו לגבי קנם שיודה לדברי העדים. דז"א דבזה בודאי צדקו דבריו דזה לא הוה עשאאי"ל וכמ"ש התומים) אבל מ"מ נראה שלא חל בו הזמה. דהא מ"מ מודה שבפניהם נעשה המעשה ואיך יחול בו הזמה כ"כ שם התומים ומסתברים דבריו בזה. וא"כ לפ"ז דדברי היש"ש במ"ש דבהודה אח"כ להעדים יש בו דין הזמה. צ"ע דבריו בזה (וספר הנ"ל אינו ח"י לעיין בו) וגם לבד הנ"ל אפשר לא כתב היש"ש כן רק בענין קנם. אבל לא בממון (ועיין תוס' לקמן דף ה' ד"ה וכן. גם בגליון הש"ס להגרע"א ז"ל שם) (וכן נראה מדברי הריטב"א בריש מכילתין שהבאתי לעיל דף ב' בהא דמעידין שחייב גלות. דבמאי עסקי' אם כשהוא מודה לדבריהם אין כאן הזמה. ולפי הנ"ל הא י"ל דאיירי שהודה אח"כ. ויש בה דין הזמה. אע"כ דאינו כן וגם מדברי התוס' שם בהא דגלות. נראה כן. מדלא תירצו קושייתם דאיירי בכה"ג) א"כ א"א ליישב ע"פ זה קושיית הגרע"א הנ"ל. דהיה להתוס' לומר משום דמודית להעדים אין בה דין הזמה. וזה אף באומרת אח"כ. (ועיין מ"ש לקמן אות ט"ו):

י ואולם אם כנים דברינו לעיל (ושכן כתב בס' תפארת ירושלים) לענין הקושיא דלמה לא ינכו להבעל דמי שו"כ שרצו לפוטרו שכתבנו דבל"ז היה פטור ע"פ דברי' שאמרה גרשתני. וא"כ ההינח באמרה גרשתני קודם שבאו העדים ומחלה לו. בזה אינם יכולים לפחות לו הדמי שו"כ. דכבר נפטר מזה. אבל אם אח"כ אמרה גרשתני א"כ בשעה שהעידו על הכתובה לחייבו. פטרו אותו משו"כ ומה בכך שמחלה אח"כ (וזה כמ"ש הגרע"א בעצמו בענין דברי התוס' לקושייתם שישלמו השו"כ) וע"כ דאיירי שאמרה קודם להעדים. וכיון דמחמת קושיא הנ"ל מוכרחים אנו לדברי התוס' דבאמרה גרשתני מחלה השו"כ וגם דאיירי שאמרה קודם להעדים. א"כ שפיר כתבו התוס' ולא היו צריכין לחדש משום דמודית אין כאן הזמה:

יא ומדברי התוס' דידן. ודברי המהרש"א הנ"ל. יש לתמוה לכאורה. על דברי המהרש"א יבמות ד' קט"ז ע"ב שכתב שם ע"ד תוס' ד"ה באותה שעה כו' שהקשו שם דלמה לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי. במיגו דהיתה אומרת גירשני למ"ד בכתובות דף כ"ג דגם שלא בפניו אינה מעיזה. וכתב המהרש"א שם דע"כ קושיית התוס' הוא קודם שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש שם. והיו סוברים דבאומרת מת בעלי אין לה כתובה. דאי לאחר שחזרו להורות כדברי ב"ש שם. ל"ק קושיית התוס' הנ"ל. דליהמנה במיגו דגירשני. דאז אינה נוטלת כתובתה. ומדברי התוס' והמהרש"א דכאן. יפלא לכאורה דברי מהרש"א דיבמו' הנ"ל דהא מבואר בדב' בכאן דבאומרת גירשתני יש לה כתובה:

יב ואולם אעתיק בזה. אשר היה לי זה כבר מו"מ של הלכה בענין זה. עם הגאון בעל ערוך לנר ז"ל. שהוא הקשה כנ"ל בספרו על מס' יבמות. על דברי המהרש"א דשם. דגם באומרת גרשתני יש לה כתובה (אבל לא הביא מדברי התוס' והמהרש"א דכאן) וזה אשר כתבתי להגאון הנ"ל בשוני מכתבי אליו ביבמות דף קט"ז ע"ב תוד"ה באותה שעה כתב שם מר וז"ל המהרש"א הקשה דאין זה מיגו. דאם אומרת גרשתני אינם נוטלת כתובתה. ולא זכיתי להבין דעתו. דדוקא בתובעת כתובתה כתבו התוס'. לעיל דאין לה כתובה. ולפי התוס' דכתובות פ"ט אז גם לא מתגרשת וכנ"ל. אבל באינה תובעת כתובתה ודאי יש לה כתובה. וכן כתב כו' עכ"ל שם (וכעת ראיתי היה יכול להקשות מדברי התוס' והמהרש"א בעצמו דכאן דמבואר כן להדיא). ואנכי לא זכיתי להבין דעתו דמר:

דלענ"ד דברי המהרש"א הנ"ל. הם נובעים מברייתא ערוכה כתובות דף ק"ז ע"ב. דאמרי' שם האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י. ובאתה ואמרה מת בעלי. רצתה נזונית רצתה גובה כתובתה. גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. ופירש"י שם דבאומרת מת שהאשה נאמנת לומר מת בעלי שתנשא. וכשם שנאמנת להנשא. כך נאמנת ליטול כתובתה. ובאומרת גירשני כתובה לא גביא שמא לא גירשה ובגירושין לא האמינוה כו' עכ"ל:

והנה רש"י ז"ל כתב דבריו בזה אליבא דידן דקיי"ל דשלא בפניו אינה נאמנת לומר גירשני. אבל ע"כ גם להפ"ד דאף שלא בפניו נאמנת להנשא (לפי מה דסברי התוס' בקושייתם) מ"מ אינה נוטלת כתובתה. וכמבואר בברייתא הנ"ל. ולכאורה נראה דאפשר לומר דהטעם הוא דחיישינן לפרעון וזה תלוי בהסוגיא דהוציאה גט כו' כתובה ואין עמה גט כו' גם אי איירי הברייתא קודם הסכנה. או אחר הסכנה. והסוגיא עמוקה שם. עכ"פ מבואר בהברייתא הנ"ל דבאומרת מת נוטלת כתובתה. ובאומרת גירשני אינה נוטלת. ושפיר כתב המהרש"א שם דקושיית התוס' הוא רק קודם שחזרו ב"ה כו' סברי דגה באומרת מת אינה נוטלת כתובתה (זה אשר כתבתי להג' הנ"ל):

יג וא"כ ל"ק על דברי המהרש"א דיבמות הנ"ל. גם מדברי התוס' ומהרש"א דידן. דלא מיבעיא אם נאמר כמש"ל. דהטעם שם בהברייתא משום דחיישינן לפרעון. זה שייך דוקא בשלא בפניו. אבל הכא הא איירי בפניו ומודה שלא פרע. אבל לבד זה. דברי התוס' דידן הם לפי האמת. וכמ"ש התוס' בתירוצם השני ביבמות שם דליכא למ"ד כלל דנאמנת להנשא באומרת שלא בפניו גירשני. אבל לפי הס"ד של התוס' בקושייתם שם שיש מ"ד דאף שלא בפניו נאמנת. ע"כ צ"ל דמ"מ לענין כתובה אינה נאמנת. ושפיר כתב המהרש"א שם:

יד אבל הא קשיא לי טובא ע"ד התוס'. דלפי דבריהם ביבמות ובכתובות. דבתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גירשתני (וכ"ד הפוסקים) למה הוצרכו לומר דאע"ג דאשה שאמרה גירשתני נאמנת. היינו היכא דליכא לקמסייע לה כו' (ולזה צ"ל עוד כדברי המהרש"א וכנ"ל) הא בפשיטות ניחא דלפי תירוץ השני סתמא דמילתא איירי שאומרת גירשתני ותובעת כתובתה. וא"כ אינה נאמנת בזה. וגם מחלה השו"כ דהוה כטענו חיטין כו':

טו ועוד יש לע"ד להקשות לפי דברי התוס'. דעדיין תוכל לתבוע להעדים השו"כ. דיכולה האשה לומר אח"כ. באמת לא נתגרשתי. ומה שאמרה מקודם שנתגרשה. היינו משום שהעידו העדים (או ידעה שיעידו) שנתגרשה ולא נתן לה כתובתה. ואם היתה מכחשת לדבריהם לאמר לא נתגרשתי. הלא היתה מפסדת גם הכתובה ע"י דברי'. וגם השו"כ ע"פ דברי העדים. (דהוה כטענו חיטין כו') ולזאת היתה מוכרחת לומר כדברי העדים. ולקבל לכה"פ כתובתה. ולולי העדים לא היתה אומרת כלל גירשתני. וא"כ תוכל לתבוע מבעלה השו"כ. וגם מהעדים שרצו להפסידה בזה:

ואפשר לומר בדעת התוס'. דזה הוי כאילו מחלה לבעלה בפירוש השו"כ. ולא מהני לזה הדברים הנ"ל. ואולי יתיישב בזה גם קושיית הגרע"א ז"ל שהבאתי לעיל דלמה לא כתבו משום כיון דמודית לדברי העדים אין כאן הזמה. ולפי הנ"ל יש לומר דלענין הודאתה תוכל לחזור ולומר כנ"ל. ולתבוע השו"כ. משא"כ מטעם מחילה:

טז ולולי דברי התוס'. לע"ד היה אפשר לומר. דא"צ לומר כדבריהם. ולזה גם כדברי המהרש"א דאף שגם בלא עדותן היתה נאמנת. חייבים. משום דבלא עדותן. לא היתה מעיזה. זה לא אמרינן כלל. דחיוב של עדים זוממין הוא על הגדת עדותן. וכיון דבשעת הגדתן. כבר נתחייב הבעל ע"י דברי'. לא היינו מחייבים אותם. בשביל שלולי עדותן לא היתה מעיזה. והא דמחייבינן אותם הוא משום דלא היתה נאמנת. משום דתובעת כתובתה וכנ"ל. וכן להיפוך. לענין שו"כ דבעת שהעידו כבר מחנה ע"י דברי' השו"כ. ולא הפסידו לה. אין לחייבם במה שהיה יכול להיות לולי עדותם:

ובזה יתיישב גם קושיית המחברים דלמה לא ינכו להבעל דמי שו"כ. וכתבנו לעיל אות ו' בשם הע"ל דאין לומר דבזה כבר נפטר הבעל ע"י הודאתה. דהא בלא דבריהם לא היתה מעיזה. דלפי הנ"ל לא אמרינן זה. דכיון דבעת עדותן. היה פטור מזה ע"י דברי'. לא יוכלו לנכות זה. כ"ז היה נ"ל לומר בהשקפה ראשונה. ויש לעיין עוד בזה. אבל קושייתנו דלמה לא כתבו משום דתובעת כתובתה צל"ע כעת:

עוד יש לי מקום עיון קצת בעיקר קושיית התוס' דלשלמו לה שו"כ שרצו להפסידה דלכאורה יכולים העדים לטעון להרוויחה כתובתה באנו. אף דממילא מפסדת השו"כ. וכעין דאמרינן בסנהדרין דף מ"א לאוסרה על בעלה באנו. אף דממילא נידונית במיתה ובכאן עוד יותר מדאמרו שלא נתן לה כתובה. ועיין תוס' סנהדרין דף ט' ותוס' סנהדרין דף פ"ו ע"ב ד"ה אתחלתא כו' שהקשו לימא לפוסלו לעדות באנו עי"ש. ויש לעיין בזה:

יז והנה לעיל באות י"ב הבאתי את אשר כתבתי להגאון בעל ערוך לנר ז"ל ואמרתי להעתיק בכאן. את אשר נתכבדתי בדברי תשובתו של הגאון הנ"ל. ואת אשר כתבתי אליו שנית בחיזוק דברינו. וזה לשונו הטהור בשולי מכתבו אלי. בדברי תורה שכבדני שפחני. ונהניתי מאד בראותי שיורד לעומקא של הלכה. וצר לי אשר מטרדותי לא אוכל להשיב על כל פרט ופרט מדבריו הנעימים. רק את אשר השיג על ספרי הודעתי דעתי. ויחדתי לזה נייר מיוחד שלא לערב ד"ת בדברי חול כמ"ש בתשובת עבודת הגרשוני סי' י"א שיאות לעשות כן. ובנייר השני כתב וז"ל אם כי לא יספיק לי הזמן להשתעשע ארוכות וקצרות ולהשיב על כל דיבור ודיבור מדבריו הנעימים. עם כל זה לא אחדל מלהשיב על השגותיו על דברי בספרי ע"ל בדברים קצרים. הנה מעכ"ת ני' השיב על מה שהקשיתי על המהרש"א הלא רק בתובעת כתובתה אין לה כתובה. דדברי מהרש"א הה מברייתא מפורשת בכתובות דף ק"ז. ותמיהני. הלא הבאתי ראיות מדברי הראשונים ופוסקים ראשונים ואחרונים דדוקא בתובעת כתובתה אינה נוטלת. ולדברי מר ני'. תיקשי איהו לנפשי'. האיך יפרשו כל הראשונים שהבאתי. ברייתא זו. אמנם התשובה פשוטה. שהם יפרשו הברייתא ג"כ בתובעת כתובתה. ואעפ"כ באומרת מת בעלי יש לה כתובה. אם הקדימה התירוני להנשא. לתנו לי כתובתי כמו שפסק השו"ע אה"ע סי' ק' ס"מ. אבל בגירושין כל שתובעת כתובה. אפילו עיקר כתובה אין לה כמו שפסק הרמ"א שם סי' י"ז. וא"כ מה ראיה יש להמהרש"א מברייתא זו. עכ"ל הגאון הנ"ל בענין הנ"ל (ואשר השיב לי עוד על מה שכתבתי אליו להשיג על דבריו עוד בדברי התוס' דיבמות הנ"ל. אשר אינם שייכים לענינינו דכאן. לא העתקתים):

וזה אשר כתבתי אליו שנית.

אשר כתבתי במכתבי הקודם בענין דברי המהרש"א כתב רומעכת"ה וז"ל (כאשר העתקתי דבריו לעיל) יסלח לי כ"ה. כי לזה היה כוונתי במה שכתבתי שם בדברינו. דלכאורה נראה דאפשר לומר דהטעם הוא דחיישי' לפירעון. וזה תלוי בהסוגיא דהוציאה גט כו'. ולא תיקשי מזה להפוסקים שהביא רומעכ"ת. דהתם הא איירי באומרת בפניו גרשתני. והוא מודה שלא פרע. רק אומר לא גרשתיך. והברייתא איירי שלא בפניו. ושוב ראיתי דאינני צריך לזה כלל לדברינו הנ"ל. ותמה על תמה אקרא. דהא אליבא דידן לא קשיא ולא מידי בהברייתא הנ"ל. דהא אנן קיי"ל דשלא בפני בעלה איננה נאמנת לומר גירשני וכמ"ש רש"י שם (וגם ליכא למ"ד כלל דנאמנת שלא בפניו כמ"ש התוס' בתירוצם השני) וממילא אינה נוטלת כתובתה. והפוסקים הא איירו באומרת בפניו. ונאמנת להנשא. בזה כתבו דאף נוטלת כתובתה. משום דמספר כתובה נלמד כו'. משא"כ דברינו בענין דברי המהרש"א. הוא לפי ההו"א של התוס' בקושייתם דיש מ"ד דאף שלא בפניו נאמנת להנשא. ובהברייתא חזינן דאינה נוטלת כתובה. ושפיר כ' המהרש"א (ובאמת כבר תמהו ע"ד התוס' בקושייתם ותירוצם הראשון הגרע"א ז"ל בתשובותיו סי' ק"ל. וכן בס' בית מאיר סי' י"ז. דהא מבואר במתניתין דכתובות דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת. ואנכי בעניי הארכתי בזה במ"א (לישב דבריהם ואכ"מ) (ועיין בקונטרסי שנות חיים). ועכ"ז דברינו דלעיל במ"ש דיש לומר דהתם הטעם משום דחיישי' לפרעון וכמש"ל. יועילו קצת לפ"ד התוס' בקושייתם ותירוצם הראשון. דיש למ"ד דסובר דגם שלא בפניו נאמנת להנשא. ועכ"ז חזינן מהברייתא דאינה נוטלת כתובה וא"כ יהיה מוכח מהברייתא דלא כהפוסקים הנ"ל. ולפמש"ל אף לפ"ז אינו מוכח משם:

תוכן העניינים

דברי בינה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה