דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא
מסכת מכות · דף ו.
תוס' ד"ה אמר רבא
תוס' ד"ה אמר רבא פ"ה כו' וקשה דהא משמע בסמוך כו' דקאמר הרוג יציל לכך נראה כו':
א בדברינו לעיל כתבנו דדברי התוס' צל"ע מדבריהם לקמן בד"ה שמואל שכתבו דלכן בעינן בקו"פ שיעידו בפני ב"ד. לפי המסקנא דאמרינן לקמן במקיימי דבר הכתוב מדבר. ולפי דבריהם בכאן. דלכן בקו"פ אף בלאחר כ"ד בטלה עדותן משום דנצטרפו בעת ראייתן. א"כ למה בעינן כלל שיעידו בפני ב"ד ואם בעינן שיעידו בב"ד מנ"ל דלא בעינן שיעידו בתכ"ד:
ועוד דלכאורה לפ"ז הא לא קשה קושייתם ע"ד רש"י מהא דפרכינן הרוג יציל. די"נ דדברי רבא והוא שהעידו בתכ"ד. הוא לפי מה שאמר רבא לקמן במקיימי דבר כו':
ואולם קושיא זו כבר הקשה המהרש"א על סוף דברי התוס' ד"ה שמואל. והבאתי דבריו לעיל באות כ'. ושם כתבתי לתקן קצת קושייתו. דבפשיטות א"א לומר כן דדברי רבא דבעינן תכ"ד הוא לפי המסקנא. דא"כ היה להגמרא להקדים הקושיא דהרוג יציל. ומה שאמר רבא ע"ז במקיימי דבר כו' קודם דברי רבא שאמר והוא שהעידו תוך כ"ד. דכיון שכבר הביא דברי רבא אלו. ולפ"ד רש"י דקאי גם על קו"פ. לא יתכן עוד כלל הקושיא דהרוג יציל. וכתבנו לעיל לתקן קצת קושייתו. דהמקשן דפריך הרוג יציל. היה סובר דהא דאמר רבא והוא שהעידו בתכ"ד. לא קאי על הא דקו"פ. ולכן הקשה הרוג יציל. אבל אח"כ דאמר רבא במקיימי דבר כו' שוב נוכל לומר דגם הא דאמר והוא שהעידו בתכ"ד קאי גם על הא דקו"פ:
אבל קושיא דחוקה היא. גם כבר כתבתי לעיל שם דקושייתו על סוף דברי התוס' שם במה שכתבו ואפילו אירע לאחר כ"ד כו' לק"מ דהוכרחו התוס' לומר כן דאל"כ איך לא ידעו זה מזה וכמש"ל. וא"כ לפי דבריהם בשם מוכח הוא דגם לפי המסקנא לא בעינן שיעידו בתכ"ד דאל"כ תשאר קושייתם שם:
[וראיתי אח"כ בספר ע"ל שכתב בפשיטות ליישב דברי רש"י בזה דדברי רבא הוא לפי המסקנא. וכמ"ש בתחילת דברינו בזה. וחידוש אשר לא ראה דברי המהרש"א הנ"ל:
גם לבד כל הנ"ל. בדברי רש"י בעצמו בודאי א"א לומר כן. דרש"י אינו סובר כדברי התוס' דלקמן. שרש"י כתב במקיימי דבר כו' אבל לא בעושי דבר. ולא כמ"ש התוס' לקמן שבאין לקיים הדבר בב"ד. וכ"כ הש"ך בסימן ל"ו ס"ק ד' דרש"י אינו סובר כהתוס' בזה. ולקמן בדברינו יתבאר זה אי"ה]:
ב ולענין קושייתנו ע"ד התוס'. מדבריהם בד"ה שמואל אמר כו' וכמש"ל. נראה לע"ד בביאור דבריהם. דלענין תכ"ד יש חילוק בין לענין דאין נעשים זוממין כו' ובין לענין דנמצא קא"פ דבנמצא קא"פ כיון דילפינן מקרא דמקיש שלשה לשנים. מה שנים נמצא א' מהן קו"פ אף שלשה כו' יש לומר כיון דנצטרפו יחד בשעת ראייתן. נפסלו גם הכשרים. אבל ע"ז גילתה תורה יקום דבר דבמקיימי דבר הכתוב מדבר דדוקא כשבאין לקיים הדבר בב"ד נתבטלה עדותן. ולפי דעת רבי דבעינן שיתכוונו להעיד בשעת ראייתן. בודאי א"ש הסברא בזה דבעינן גם שיקיימו אח"כ כמחשבתם מקודם. ואז נפסלו משעת ראיית העדות. ואף לר' יוסי דלא בעינן שכוונו להעיד מ"מ בעינן שיעידו אח"כ ויעיד סופן על תחילתם בזה. אבל מנ"ל לומר דבעינן עוד שיעידו בתכ"ד דוקא. משא"כ לענין דאין נעשין זוממין כו' כיון שאין אומרים אמת. א"כ כל הצטרפותך הוא רק כשמעידין בב"ד. שפיר בעינן שיעידו תכ"ד דוקא. אבל בלאחר כ"ד אין מצטרפים כן נ"ל בביאור דברי התוס' בזה:
ואולם לפ"ד התוס' הנ"ל. בהוזם או הוכחש אחד מהם . דלא נצטרפו בשעת ראיה כלל נראה דגם לפ"ש התוס' בעינן שיעידו תכ"ד דוקא. וגם נראה דאף באמרו למיחזי אתינן. נתבטלה עדותן בהעידו תכ"ד. דהא עיקר הצטרפותן בהעראתן בפני ב"ד בתכ"ד (ולקמן אביא דברי הפוסקים בזה) ובלאחר כ"ד אף שאמרו שכוונו להעיד לא נתבטלה עדותן (וזהו תלונת הש"ך על הרמב"ם שהארכנו לעיל):
ג והנה התוס' בסנהדרין (דף ל"א) כתבו בחד תירוץ לעניין קושייתם לפ"ד ב"ש דסברי דנחלקה עדותן עי"ש (והבאתי קושייתם לעיל) דדוקא בתכ"ד בטל העדות בנמצא קו"פ. דאז חשיבי עדות אחת. והתם שבאו שני כיתי עדים זה אחר זה לאחר כ"ד. ולכאורה דבריהם דשם סותרים לדבריהם דכאן. ולכאורה י"ל דהתם הא הוכחשו ובזה שפיר בעינן תכ"ד וכמש"ל (וראיתי אח"כ שכ"כ בספר ע"ל) אבל נראה דז"א. ראשית. דזה אינו דומה להוזם א' מהן. שלא היה כלל שם בשעת המעשה. או שהוכחש באופן כזה ולא נצטרף כלל עם הכשרים. אבל התם אחד מהשני כיתי עדים משקרים כמה שהלוה לו. ומ"מ יכול להיות שהיו יחד בעת ההלואה ונצטרפו אז. גם פשטות לשון התוס' שם נראה דסוברים בכ"מ בדין נמצא קא"פ. דבעינן תכ"ד דוקא:
ובב"ב דף מ"א ע"ב כתבו התוס' לענין קושייתם אליבא דב"ש כנ"ל. וזה לשונם. ואפילו לרבי נמי מצינן למימר דהכא מצי מיירי כגון דאתי למיחזי כו'. והתירוץ לחלק בין תכ"ד ללאחר כ"ד כפ"מ שכתבו בסנהדרין. לא הזכירו שם. וקשה לכאורה ממנ"פ אם סוברים התם דאיירי בתכ"ד. לא יועילו דבריהם שכתבו כגון דאתו למיחזי וכמש"ל. ואם סוברים דאיירי לאחר כ"ד כיון שהוכחשו ולא נצטרפו כלל בראייתן. אף אם אמרו שכוונו להעיד לא בטלה עדותן (ואף שכתבו שם התוס' לקמן ואף אם לאסהודי אתו. הנ"מ היכא דקמסייע להדדי כו' אבל היכא דמכחשי אהדדי לא. אין כוונתם בזה לדברים הנ"ל. וזה כתבו התוס' בחד תיר' גם בסנהדרין והבאתי דבריהם לעיל) והגם שכתבנו לעיל. דשם לא דמי להוזם אחד מהן. שבודאי לא היה שם כלל בשעת המעשה וכמש"ל זה אינו ברור כ"כ גם דהא מסתמא ה"ה אם מכחישים כת אחת להשניה ואומרים שלא היו שם בעת הלואה. ונראה מבואר לכאורה מדברי התוס' דב"ב הנ"ל שגם הם סוברים כשיטת הרמב"ם בפ"כ מה"ע דבהוזמו או הוכחשו א' מהעדים בטלה עדותן אף לאחר כ"ד אם נתכוונו להעיד:
וא"כ לכאורה לחנם צעק אדונינו הש"ך ז"ל על דברי הרמב"ם הנ"ל. ע"פ דברי התוס' דידן. דדוקא בנמצא קא"פ אמרינן דבטלה עדותן אף בלאחר כ"ד משום דהאמת כדבריהם. אבל בהוזם אין לומר כן והלא. א"כ תיקשי על דברי תוס' בעצמם בב"ב שמבואר מדבריהם כדברי הרמב"ם הנ"ל:
ואם כי כתבנו לעיל ליישב שיטת הרמב"ם על נכון. עכ"ז בדברי התוס' דב"ב הנ"ל. תיקשי לפי דבריהם בכאן. דלפ"מ שכתבו התוס' בכאן. דמשום שאמת כדבריה' נפסלו אף לאחר כ"ד. והא התם איירי בהוכחשו וכנ"ל:
ד ולכן נראה לענ"ד ליישב דברי התוס' הנ"ל. ולהשוות השיטות בזה. והוא. דנראה דגם התוספות סוברים בפי' דברי רבא בהא דלמיחזי אתיתו כמש"ל לפ"ש הרמב"ם. דהיינו אם אומרים שמתחלה כוונו להעיד. אז פוסלים בהצטרפותם כעת להעדים הכשרים. אבל באומרים שמתחלה לא באו רק לראות ולא להעיד. אינם מצטרפים לפסול דאל"כ בהוזם או הוכחש אחד מהם אינו שייך כלל לומר למיחזי אתיתו דהא באמת לא ראו כלל (והא זה גם דעת התוס' דבהוזם או הוכחש א' מהעדים הוה כנמצא קא"פ. כמבואר מכל דברי התוס' שהבאתי לעיל. וכן כתבו להדיא לקמן בדברי המתניתין דהיו שנים רואין בד"ה הרי אלו. וכ"כ רש"י לקמן ע"ב ד"ה בדיני נפשית. וכן בסנהדרין דף ס' בהא דמגדף שהבאתי לעיל) אלא ע"כ כמ"ש :
ומה שכתבו התוס' בכאן דדוקא כו' משום שהם אומרים אמת. נלע"ד בזה ע"פ מה שהקשיתי לעיל באות י"ג בדברינו בדברי הגמרא) על דבריהם אלו דממנ"פ אם הם אומרים אמת. מה לנו עוד יותר. ובשלמא בדיני נפשות י"ל דבעינן שיהיו עדים בדבר. אבל בד"מ מה נצרך לנו עוד וכמש"ל שם:
ונראה לומר דבאמת התוס' לא כתבו כן. כ"א על דברי שם השגתם על רש"י מאי דמשמע מדבריו דקאי הא דרבא גם על קו"פ. וע"ז הקשו מהא דפריך הגמרא הרוג יציל. דחזינן דאינו תלוי בהעדאה. אלא דראיית המעשה גורם לפסול. ולכן כתבו דבקו"פ מהני אף בלאחר כ"ד משום שהם אומרים אמת. והיינו לא שבודאי אומרים אמת. כ"א אף אם אומרים אמת. הא נצטרפו בשעת ראייתן ונתבטל העדות. ומשום זה פריך הגמרא הרוג יציל. אף שא"כ הא זה הרג לזה. וא"כ לא יתכנו דברי רש"י שמשמע מדבריו דרבא קאי גם על הא דקו"פ דמתניתין. דהא עיקר דברי המתניתין הוא בדיני נפשות. דבד"מ יש פלוגתא בין רבי לר' יוסי. ובדיני נפשות בודאי א"א לחלק בין תכ"ד ללאחר כ"ד הן מההוכחה מדברי הגמרא דפריך הרוג יציל הן מצד הסברא. אבל בדיני ממונות יש סברא לחלק בין תכ"ד ללאחר כ"ד. דבזה לא מצד הצטרפותן בראיית העדות פסלינן (דא"כ אמת הדבר וכנ"ל) רק מצד הצטרפותן בשעת הגדתן. (רק אולי יש לומר דכיון דרבא לא קאי על הא דקו"פ. מנ"ל לחדש זה וכעין שכתבנו נטול בדברי הגמרא בשם הגהות מיימוני דבקו"פ אמר רבא לקמן דתלוי רק בלמיחזי אתיתו):
וא"כ אתי שפיר בפשיטות דברי התוס' בסנהדרין שכתבו א"נ לא אמרינן נמצא א' מהם קו"פ אלא בבאו תכ"ד כו' (וכבר כתבנו לעיל דמשמעות דבריהם הוא לא משום שהוכחשו) דהא התם איירי בדיני ממונות וא"ש:
או יותר נראה לומר מדסתמו התוס' בכאן ולא כתבו לחלק בין ד"נ לד"מ. וגם בדבריהם בסנהדרין כתבו סתימות א"נ לא אמרינן כו' אלא בבאו תכ"ד. ומשמע דכוונתם בכל דין דנמצא קא"פ בין בד"נ ובין בד"מ הוא דוקא כשבע דו כשהעידו תכ"ד. דכוונתם בכאן כמש"ל דכיון דרבא לא השה קאי עליהא דקו"פ. אף דבעידי ממון יש סברא לזה מנ"ל לחדש זה. ובסנהדרין באמת כוונתם בדבריהם בהאי נמי. כפ"ש רש"י דרבא קאי גם על הא דקא"פ:
ובב"ב סברו התוס' כשיטתם בכאן דאין חילוק בין תכ"ד כר ללאחר כ"ד. רק תלוי הדבר אם אומרים למחזי אתינן. אי לאסהודי (והיינו כדעת הרמב"ם בפ"כ מה"ע) אף דהוכחשו. ואף שיש לומר דסוברים שם דתרתי בעינן שיהיה בתכ"ד וגם שיאמרו שנתכוונו להעיד. לא משמע כן בדבריהם מדלא הזכירו שם החילוק דתכ"ד. וגם דא"כ היו יכולים לתרץ דאיירי בהעידו לאחר כ"ד:
ונמצא לפ"מ שביארנו גם שיטות התוס' הוא כמ"ש הרמב"ם ולא כמו שהשיג רבינו הש"ך ז"ל ע"ד הרמב"ם. ע"פ דברי התוס' דכאן:
[ומדברי התוס' דב"ב הנ"ל. יש להוכיח דלא כדברי הש"ך בר"ס ל"ו. שכתב שם דדוקא כשהכשרים התכוונו להעיד והפסולים לא נתכוונו להעיד. אז לא בטלה עדותן. אבל אם גם הכשרים לא נתכוונו להעיד בטלה עדותן דא"כ לא יתכנו דברי התוס' שם שכתבו ואפילו לרבי כו' כגון דאתו למחזי. והא התם לא ידעינן מי הם הפסולים ואף אם שנים מהן אומרים שנתכוונו להעיד. דילמא הם הפסולים. והשנים האחרים הכשרים. וע"כ דאמרו כולם למיחזי קאתינא ומוכח דלא כהש"ך ז"ל]:
ה וע"פ דברינו הנ"ל לע"ד אפשר ליישב גם דברי רש"י שלא תיקשי קושיית התוס' עליו. מהא דהרוג יציל. והוא. דלכאורה היה להתוספות להקשות ע"ד רש"י מדברי המתניתין דאמרינן ואימתי בזמן שהתרו בהן כו'. וחזי' דנתבטלה עדותן משעת ראיית העדות ומאי נ"מ אם הגדתם בתכ"ד אם לאחר כ"ד. גם מהא דאמרינן מה יעשו שני אחים כו' דבתכ"ד לא שייך נמי לומר שלא ידעו זה מזה וכמש"ל. ונראה דלכן לא הקשו התוס' מהמתניתין. דהיה אפשר לומר דדברי רבא הם אליבא דר' יוסי דאינו סובר הא דאמר רבי ואימתי כו'. ואליביה י"ל דצירופן בשעת הגדת העדות גורם הביטול. לזה הקשו מדברי הגמרא דפרכינן הרוג יציל דקושיית הגמרא הוא אליבא דר' יוסי כמ"ש רש"י:
אבל יש לומר לפ"ד רש"י דלענין קו"פ סובבים דברי רבא אליבא דרבי דקיי"ל כוותיה דאחד ד"נ ואחד דיני ממונות. ועל דיני נפשות א"א לומר כלל דדוקא בתכ"ד דהא קתני במתניתין ואימתי בזמן שהתרו בו. גם דבדיני נפשות שפיר אמרינן דנצטרפו בראייתן. דאף אם אמת הדבר אין כאן עדים. ודברי רבא קאי על דיני ממונות. דבזה א"א לומר שנצטרפו בשע' ראייתן דא"כ אמת הוא. וצ"ל דנצטרפו בהגדתן בתכ"ד וע"ז קאי דברי רבא (וכעין הא דאמר רבא לקמן היכי אמרינן להו דקאי רק על דיני ממונות). וא"כ ל"ק מהא דפריך הרוג יציל. והא דאמר רבא אח"כ היכי אמרי' להו למיחזי אתיתו כו'. היינו לא דנצטרפו בשעת ראייתן. כ"א דאם אומרים שמתחלה כיוונו להעיד. אז מצטרפים בהגדת עדותן עם הכשרים. וכמ"ש לעיל בישוב שיטת הרמב"ם. וגם דגם התוס' סוברים כן. ורק דהם סוברים דלא בעינן שיגידו בתכ"ד. ולדעת רש"י בעינן שיהיה בתכ"ד. כל הנ"ל נלע"ד בביאור שיטת הראשונים ז"ל. ואם כי דרכנו דרך חדשה היא. אשר לא שערום האחרונים ז"ל. אעפ"כ לע"ד הדברים מסתברים. וכפי שהוכחנו כ"ז לעיל:
ו ולעיקר הדברים שכתבנו לעיל דהא דאמרינן למיחזי אתיתו כו' היינו לא דנצטרפו בשעת ראיה. כ"א דאם אומרים שמתחלה להעיד נתכוונו. אז מצטרפים בהגדת עדותן עם הכשרים. וכאשר הארכנו לעיל בישוב ד' הרמב"ם. וגם כתבנו לעיל להוכיח מדברי תוס' דב"ב שגם ה סוברים כן. נראה עוד הוכחה נכונה לזה מדברי המשנה דלקמן היו שנים רואין אותו מחלון זה כו' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות א' להזמה. ואם לאו כו' הרי הן שתי עדות כו' וקשה מאי חילוק יש גבי הזמה בין רואין מחלון א'. או משתי חלונות. דהא מחלון אחד נמי לא ראו. וראיתי שכבר תמה ע"ז בספר קצה"ח סימן ל"ו ס"ק ד' (ולקמן אביא קצת דבריו שם):
ולפ"מ שביארנו לעיל גם זה א"ש. דהכוונה הוא על שעת הגדתן אם אומרים שראו זא"ז מצטרפים. והוה ככת אחת לענין שאין נעשים זוממין עד שיזומו כולם כו' כמ"ש התוס'. ואם אומרים שלא ראו זא"ז. אין מצטרפין בהגדתן. כעין שכתבנו לעיל לענין למיחזי אתיתו וכמש"ל:
[וראיתי אשר בהדברים הנ"ל כוונתי ת"ל לדעת הגדול שכ"כ הגאון בעל תפארת למשה ז"ל בכת"י בגליון הש"ך לענין דברי השגתו על הרמב"ם וזה לשונו ולי נראה טעמו של הרמב"ם דכיון שבאו בב"א לב"ד ואמרו לאסהודי אתינא מתחלה אף דאין אומרים אמת מ"מ לפ"ד נעשו כת א' ובטלה כל העדות. וז"ש הרמב"ם מפני שהן כת א' כמו בהא דב' רואין מחלון זה כו' דלא אמרו אמת יעשו כת א' לפ"ד. או בב' חלונות נעשה ב' כיתות עכ"ל הגאון הנ"ל. ונראה שכיון למ"ש]:
ז וע"פ הדברים הנ"ל נראה ליישב דברי הד"מ והסמ"ע שהביא הש"ך (בסי' ל"ג ס"ק ד') שכתבו בשם תשו' רשב"א דאם הראו בעצמם בשעת ראי' שכוונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן. ותמה הש"ך דלמה כתבו כן בשם הרשב"א. הא משנה ערוכה היא ואימתי בזמן שהתרו בהן. גם לא היה להם להביא דין זה. דהתראה לא שייכא רק בדיני נפשות. ובד"נ לא שייכא האי דינא עכ"ד. ולפמש"ל נראה לי בכוונת דבריהם דהיה אפשר לומר דדוקא אם הם אומרים בעצמם כעת לפני ב"ד שמתחלה היה כוונתם להעיד. אז מצטרפין בהגדתן עם הכשרים ובטלה העדות. וגם הא דאמרינן במתניתין ואימתי בזמן שהתרו בהן. היינו שאומרים שגם התרו. שאז נצטרפו בראייתן ובהגדתן. אבל אם אומרים כעת שלא כוונו מתחלה להעיד. אף שידענו שבאמת כוונו מתחלה להעיד. כגון שהתרו בו בעת שהזיק לחבירו או מסר ממונו וכדומה (דלולי זה מאין נוכל לידע כוונתם) שיבואו אח"כ להעיד עליו (ועיין ברי"ף שגירסתו במשנתינו אחד ד"מ ואחד ד"נ בזמן שהתרו בהם. והנמ"י כתב שם שהתרו בהם שגילו את דעת העדים אם באו לראות או להעיד) והעדים הכשרים מעידים על זה. או עדים אחרים מעידין ע"ז. היה אפשר לומר דכיון דבהגדתם לא נצטרפו. לא בטלה העדות. ע"ז הביאו בשם הרשב"א דכיון דנצטרפו בשעת ראיית עדותן א"צ עוד יותר ובטלה עדותן. וז"ב לע"ד בכוונת דבריהם הנ"ל. ומה שקשה הא בממון כידעינן שהמעשה כן היה. די לנו בזה. כבר כתבנו בזה בדברינו לעיל:
ח עוד ראיתי אשר עדיין נשאר לנו לבאר גם שיטת הרמ"ה. הביאו הטור (וגם הנמ"י) והש"ך ז"ל האריך להשיג עליו. ולבד השגות הש"ך יש להבין לענ"ד שיטתו בדברי הגמרא. והנה הש"ך ז"ל בסי' ל"ו ס"ק ו הביא דברי הטור דהרמ"ה הוסיף וכתב דה"ה איפכא כשהעיד עמהן תכ"ד. אע"פ שמתחלה לא באו אלא לראות אפילו לא ראו כאחד כו' עדותן בטלה. דהא עיקר קרא בשעת הגדה [ובנמ"י ראיתי שהביא דברי הרמ"ה וכתב וז"ל והרמ"ה ז"ל כתב דהא דאמרינן אי למיחזי אתו עדותם כשרה דוקא דלא אסהידו כו' בתכ"ד. אבל אם העידו כ"א בתכ"ד כו' עדותן בטלה דעיקר קרא בשעת הבאה (וט"ס וצ"ל הגדה) היא עכ"ל. הא דאפילו לא ראו כאחד. לא נמצא בדבריו) והקשה הש"ך. על מה שכתב ואפילו לא ראו כאחד כו' מדברי המתניתין דהיו שנים וואין מחלון זה כו' והא התם בתכ"ד איירי דמסתמא סיפא דומיא דרישא דפירש שם רבא והוא שהעידו בתכ"ד ומ"מ בעינן שיראו כאחד. ולכן כתב דהעיקר כדמשמע משאר פוסקים. דכאן אין חילוק בין תכ"ד או לא. ובכל ענין בעינן שיראו כאחד. ויכוונו להעיד, וכתב עוד שם דאין להביא ראיה לדברי הרמ"ה מדברי רש"י על הא דאמר רבא והוא שהעידו בתכ"ד. חדא דכבר הקשו התוס' על רש"י. ועוד דנראה לו לומר שרש"י לא כתב זה כ"א באופן שהוזם אחד מהעדים דבזה יש לחלק בין תכ"ד ללאחר כ"ד משום שלא אמרו אמת (ומזה השיג ע"ד הרמב"ם בפ"כ מה"ע שהבאתי לעיל) אבל בנמצא קו"פ כיון שאומרים אמת ונצטרפו באמת בראיה לא בעי תכ"ד זהו תוכן דברי הש"ך שם:
ט והנה כל דבריו תמוהים לי מאוד. ולא זכיתי להבינם. ראשית. לא הבינותי במה שכתב בקושייתו על הרמ"ה ממתני' דהיו שנים רואין כו' והא התם בתכ"ד איירי. דמסתמא סיפא דומיא דרישא. וכנראה כוונתו. דמסתמא המתני' דהיו שנים רואין כו' דומיא דמתני' דידן שמקודם. דאיירי בתכ"ד. דלמה הוצרך לזה. הא ע"כ מיירי בתכ"ד. דאל"כ איך יתכנו דברי המתניתין דבראו מחלון א' הרי אלו מצטרפין ואם לאו כו' לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת כו'. הא לענין הדין דאין נעשים זוממין עד שיזומו כולם. לכ"ע בין לפירוש רש"י ובין לפ"ש התוס' בלאחר כ"ד. אף שראו כאחד לא מצטרפין לענין זה. וא"צ שיזומו כולם. כדברי רבא והוא שהעידו בתכ"ד וע"כ דאיירי מתניתין בתוך כ"ד. ואם היו רואין זא"ז אמרינן עד שיזומו כולם. ובלא ראו זא"ז הרי הן כשתי עדיות כו':
גם מה שכתב דאין להביא ראיה לדברי הרמ"ה מדברי רש"י כו'. תמוה מאד דלפי דברי רש"י (כפי שהבינו התוס' בדבריו) מבואר ההיפוך מדברי הרמ"ה. שכתב דרבא קאי גם ע"ד המתני' בהא דקו"פ והא במתניתין אמרינן ואימתי בזמן שהתרו בו כו' וע"ז אמר רבא והוא שהעידו בתכ"ד. וחזינן דבעינן אכתי שכוונו להעיד וגם שיהיה בתכ"ד. אלא שיש להבין לפ"ד הרמ"ה. איך הבין בדברי רבא הנ"ל (לבד מה שהקשו התוס' על רש"י מהא דפרכינן הרוג יציל) גם בדברי רבא דלקמן היכי שיילינן כו' למיחזי אתיתו כו' הא לפ"ד רבא מקודם והוא שהעידו בתכ"ד לפ"ש הרמ"ה. בטלה העדות אף באומרים למיחזי אתינו:
ובעיקר דברי הש"ך לא ירדתי לסוף דעתו. דכיון שכתב בעצמו. דבהוזם א' מהעדים יש לחלק בין תכ"ד ללאחר כ"ד. דכיון שלא אמרו אמת ומעולם לא נצטרפו בעי' שיצטרפו בהגדתם יחד. ועכ"פ אם מצטרפין בהגדתם בתכ"ד סגי בזה. א"כ למה יגרע בנמצא קא"פ והעידו בתכ"ד. שנצרך עוד שיראו כא' וכוונו להעיד והלא הדברים ק"ו הוא. ואף דלפי דעת הש"ך מוכח ממתני' דהיו שנים רואין. דבעינן ראו כאחד. עכ"פ מנ"ל דבעי שכוונו להעיד:
(א"כ לא די שמוכח כן מדברי רש"י לפמ"ש הוא בכוונת דברי רש"י דקאי על הוזם א' מהן. אף גם מדברי התוס' מו מוכח כן לפי דבריו דהא כתבו דבקא"פ לא בעי תכ"ד לפי שאמרו אמת. ומזה דבהוזם א' מהן לא בטלה כל העדות רק בתכ"ד דנצטרפו בהגדתן וא"כ אם העידו בתכ"ד נצטרפו ולא בעינן עוד יותר. וא"כ כש"כ בקא"פ. ולזה קצרה ידי להבין דעתו הגדולה בזה (וספרי המחברים האחרונים אין ת"י כעת לעיין בהם):
ולענין קושיית הש"ך על הרמ"ה במ"ש דלא בעינן ראו כאחד מדברי המתני' דלקמן (אם כי בדברי הרמב"ם לא מצאתי זה לענין דין דקא"פ. רק לענין דאין נעשים זוממים כו'. אך בודאי כן הוא. וכ"כ התוס' לקמן בדברי המתני') ראיתי כבר להקצה"ח שכתב לתרץ זה. דיש לחלק בין ד"נ לדיני ממונות משום דבד"נ עדות מיוחדת אין מצטרפין. ובד"מ מצטרפין. ועיי"ש בדבריו בס"ק ב' (ולקמן ע"ב נדבר מדבריו. וראיתי שכ"כ גם הג' בעל תל"מ בגליון הש"ך). אבל יש לחקור בדברי הרמ"ה איך הבין בפשט דברי הגמ' וכמש"ל:
י ולכן נראה לענ"ד דגם הרמ"ה מפרש דברי רבא. כמש"ל בישוב דברי רש"י. דרבא קאי גם על דין דקו"פ רר בדיני ממונות. דבמתני' קתני לענין ד"נ ואימתי בזמן שהתרו בו דעל עידי ממון לא שייך לומר שנצטרפו בשעת ראייתן דא"כ אמת הוא וצ"ל דנצטרפו בהגדתן בתכ"ד. וכמש"ל באות ה' לפ"ד רש"י. רק נראה לי להוסיף דברים בזה לפ"ש הרמ"ה. דלכאורה לפי שיטתו עדיין לא יתכנו דברי רבא לקמן היכי אמרינן להו למיחזי אתיתו כו'. וזה קאי על דיני ממינות כמ"ש התוס' לקמן. דעל דיני נפשות ל"ק דניחזי אנן אם התרו בו כו' ולפ"ד הרמ"ה לפי דברי רבא מקודם דאיירי בתכ"ד. אף באומרים למיחזי אתינו בטלה עדותן:
ונראה לע"ד לומר דהרמ"ה אינו מפרש כפמ"ש התוס' דדברי רבא הנ"ל קאי על דיני ממונות. כ"א דקאי על דיני נפשות היכא דלא התרו. וכן ראיתי להנמ"י שכתב היכא אמרינן להם בשלא התרו בנידון (רק שהוא כתב וגם בדיני ממונות דאין שם התראה) וכן הרמב"ם בפיה ה מה"ע לא הביא כלל הא דבזמן שהתרו בו רק הא דשואלין להעדים למיחזי אתיתו כו' גם בענין עדי נפשות. וגם ציון דברי רבא שם הוא על מה יעשו שני אחים. רק דממילא גם בד"מ באופן זה נתבטלה עדותן אף בלא העידו תכ"ד. אבל בהעידו תכ"ד לא נצרך לזה ולק"מ לפ"ש הרמ"ה. וגם בדעת רש"י י"ל שסובר כן. דאין סתירה בדבריו לזה. כן נלע"ד:
יא וראיתי בקצה"ח ס"ק ד' שם שנסתפק בנמצא קא"פ. ובשעת ראיה כשר היה אלא דבשעת הגדה נפסל מהו. והביא ראיה מדברי התוס' דב"ב וסנהדרין שהבאתי לעיל במה שהקשו דלב"ש תיפסל עדותן מחמת נמצא קא"פ. והא התם עד זומם ועד שקר אינו נפסל רק משעה שהעיד ועי"ש בדבריו:
ולע"ד יותר היה לו להביא מדברי הגמרא דסנהדרין (דף מ"ו) שהובא בדברינו לעיל בהא דאחד אומר א"י בחקירות כמאן דלא כרע"ק. ופירשו התוס' דהוה כנמצא קא"פ. והא התם מיפסל בשעת הגדת העדות:
ואולם לפ"מ שביארנו לעיל דהא דאמרינן למיחזי אתיתו כו'. היינו לא שנצטרפו באמת משעת ראיית העדות וכמו שהארכנו לעיל. נסתרו כל דבריו שם. ועי"ש מה שהביא בשם הב"ח (בסי' ל"ח) מ"ש בישוב דברי הרמב"ם. ואפשר להעמיס דברינו הנ"ל. גם בדברי הב"ח ולא תיקשי מה שהשיג עליו הקצה"ח שם. ונלאיתי להאריך עוד בזה:
גמרא אלא מעתה הרוג יציל
גמרא אלא מעתה הרוג יציל כו' ופרש"י לר' יוסי דאמר אף בלא התרו שלא נתכוון להעיד הוא מציל את הנידון מפני קורבה. הרוג נמי יציל כו' והוא קרוב אצל עצמו. מדברי רש"י אלו כתבתי לעיל בדברינו בדברי הגמרא באות כ' להשיג ע"ד הנו"ב ז"ל במה שהקשה למה לא פריך הגמרא מלוה ולוה יצילו (וכן הקשה גם התומים בר"ס ל"ו) וכתבנו דהא קושיית הגמרא הוא רק אליבא דר' יוסי כמ"ש רש"י ור' יוסי הא סובר דבד"מ לא פסלינן בקו"פ. ואח"כ בא לידי ספר הפ"י על מכילתין. וראיתי שכתב שם ע"ד רש"י הנ"ל וז"ל וכוונתו מבואר דמשמע דפשיטא ליה דלרבי דבעי התראה לא שייך הך קושיא דהרוג יציל. ולא ידענא מאי פשיטותא דהא לקושטא דמילתא אמר רבא לקמן ע"ב דמתרה שאמרו אפילו מפי עצמו עכ"ד שם והאריך עוד. ותמיהני על גאון כמותו ז"ל דהא הא דבעי התראה לרבי הוא שמזה נדע שכוונו להעיד. ובד"מ שיילינן להו למיחזי אתיתו כו':
וכמבואר בגמרא ותוס' (גם בגוף דברי רש"י הנ"ל שכתב לר' יוסי כו' שלא נתכוון להעיד) ואיך שייך בהרוג והורג וכדומה שנתכוין להעיד. וז"פ וא"צ לפנים. ובזה נסתרו כל דבריו שם עי"ש:
גמרא במקיימי דבר הכתוב מדבר
גמרא במקיימי דבר הכתוב מדבר:
א הגר"ע אייגר ז"ל בתשובותיו סי' רי"ח הקשה לפי פירוש רש"י דבמקיימי דבר ולא בעושי הדבר (והוא ז"ל כתב שם בלשונו. ופירשו הרבה ממפרשים רש"י והתוס' בחד תו' דהם הבע"ד. ולאו שם עדים עלייהו, ולא מצאתי בתוס' שכתבו כן בחד תי'. וגם ברש"י לא נמצא בלשון הנ"ל). מהא דאמרינן בסנהדרין לענין מסית. אמר לשנים הן עדיו ומביאים אותו לב"ד. ומבואר דהנוהת אינו בכלל בע"ד. ושם עדות עליו. א"כ איך משכחת ניסת ע"י קרוב כדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך. הא הניסת יפסול העדים מדין נמצא אחד מהם קא"פ עכ"ד הגאון הנ"נ:
ב ולא זכיתי להבין קושייתו. דמאי אולמא הא דמסית ממה דפריך בגמרא נרבע יציל. וכתבו התוס' מקודם שהוא שונא להרובע שרבעו באונס. והקשו ע"ז דהא אמרינן בסנהדרין פלוני רבעני לאונסי כשר לעדות. ולזה כתבו דהקושיא מרבעו לרצונו. ואף דגם בפלוני רבעני לרצוני אמרינן שם דנאמן. היינו משום דפלגינן דיבוריה כו' ועוד אומר הר"י בכור שור דפריך הגמרא נרבע שהוא קרוב לרובע יציל וכן הרוג כו':
[ועיין בדברי תוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) נראה שם דהר"י בכור שור לא ניחא ליה לפרש בלרצונו כמ"ש התוס' מקודם. משום דא"כ למה להגמרא למיפרך רובע יציל. לפרוך מיניה וביה נרבע יציל את עצמו. ולזה מפרש דברי הגמרא בלאונסו ואך הקושיא אם הוא קרוב להרובע. והוכיח שם ממכה אביו ואמו כו' דאף באופן זה נידון במיתה עיי"ש. וראיתי בתומים ר"ס ל"ו שכתב בתוך דבריו להקשות דלמה נאיד הר"י בכור שור מתירוץ ראשון של התוס'. ובמח"כ לא ראה דברי התוס' דסנהדרין הנ"ל]:
וא"כ חזינן לפ"ד הר"י בכור שור. דקושיית הגמרא הוא אם הרובע קרוב להנרבע. דאל"כ גם הנרבע נאמן להעיד שרבעו באונס. וע"ז משני הגמרא במקיימי דבר כו' היינו דדוקא בעדים אחרים שלא נעשה מעשה העבירה עמהם דבר הכתוב. אבל לא בנרבע שהעבירה היה עמו. ואף דלולי שהיה קרוב היה נאמן להעיד. מ"מ אם הוא קרוב לא נתבטל העדות מחמת נמצא קא"פ. וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין מסית אם הוא קרוב להניסת ומ"ש ניסת מנרבע. ותמיהני על הג' הנ"ל בזה:
גם אין להקשות קושיית הגאון הנ"ל לפ"ד התוס' בד"ה שמואל. דאינם מפרשים הא דאמרינן במקיימי דבר כפרש"י. כ"א במקיימי דבר לפני ב"ד. כשבאין להעיד דוקא. דלפ"ד התוס' בודאי לק"מ. דבאמת אם הוא קרוב להמסית. ונתכוין להעיד. וגם בא אח"כ בתוך העדים להעיד בב"ד. בטלה עדותן. והא דאמרה תורה כי יסיתך אחיך כו' היינו היכא שלא נתכוין. ולא בא להעיד. ואולי במכחיש להעדים. ולק"מ:
[ובעברי שם בתשו' הגאון הנ"ל. ראיתי בסי' השני שם מילתא דתמוה לי טובא שכתב שם בתוך דבריו וז"ל ומ"ש שבני הגאון מוהר"ש נ"י אמר דבהוזם א' כל העדות בטל. דהוי כנמצא אחד מהם קא"פ. לענ"ד אין זה ברור כיון דהוזם ולא נצטרפו בראיה. ובג' עדים והוזם אחד אפשר דתתקיים העדות בשאר עכ"ד. ואשתומם על המראה הלא מבואר כן בדברי התוס' בעמוד השני ע"ד המתניתין דהיו שנים רואין כו' דבראו זא"ז אם הוזם אחד בטלה כל העדות. וכן הוא בדברי הרמב"ם בפ"כ מה"ע שהבאתי לעיל. וכ"כ רש"י לקמן ע"ב בפי' דברי הגמרא אלא מעתה בד"נ יציל. וכן בסנהדרין (דף ס') לענין מגדף פי' כן דברי הגמרא שם. וכמעט כל הפוסקים ראשונים ואחרונים מלאים מזה. ומ"ש הגאון הנ"ל כיון דהוזם ולא נצטרפו בראיה. זהו תלונות הש"ך והשגות הראב"ד בלאחר כ"ד. ובתוך כ"ד מודו. וכבר הארכנו הרבה בזה לעיל. ואיך כתב הגאון הנ"ל שאין זה ברור וצ"ע]:
ג ולפ"מ שכתבנו בדברי הר"י בכור שור הנ"ל. נראה ליישב מה שהקשה במהר"ם לובלין. שכתב שם פירוש הר"י ב"ש לא מחוור לי. דא"כ למה נקט הגמרא רובע ונרבע מכל העריות. ולא ידעתי מה ניחא ליה טפי לפי תירוץ הראשון של התוס' דכוונת הגמר הוא ברבעני לרצוני. ואדרבה לע"ד לפ"מ שביארנו, לפי פירוש הר"י ב"ש יותר ניחא. דבל"ז יש להבין למה הקשה הגמ' מקודם הרוג ונרבע יצילו. ובאופן אם הם קרובים. ואח"כ הקשה הורג ורובע יצילו. הו"ל להקשות מקודם בפשיטות דהורג ורובע יצילו א"ע:
אבל יש לומר בזה. דבהרוג ונרבע היה לו הקושיא ביותר חיזוק. דהנרבע אם איננו קרוב להרובע. הוא נאמן להעיד עליו. (וכן בהרוג אם היה במציאות היה נאמן) ובגדר עד הוא. וא"כ אם הוא קרוב להרובע יצילו (וכמו שהקשה באמת הגרע"א ז"ל ממסית וכנ"ל). וע"ז השיבו שרבעו מאחוריו. ואח"כ הקשה דמ"מ הורג ורובע יצילו א"ע. וע"ז אמרינן כי אתא לקמיה דרבא אמר במקיימי דבר:
וא"כ ל"ק קושיית המהר"ם לובלין ז"ל דלא רצה הגמרא להקשות מבא על עריות. דערוה תציל את הבא עליה. דלזה א"צ לומר אם היא קרובה להנואף. כ"א בשביל שהיא אשה. והיא פסולה לעדות בכ"מ. ואיננה בגדר עד כלל. ולק"מ דתיפסל משום נמצא קא"פ. וזה לפי פירוש הר"י בכור שור. ולפי תירוץ הראשון של התוס' דאיירי בלרצוני ומשום דרשע הוא. לכאורה הא גם רשע פסול לכל עדות כמו אשה. אבל זה אינו. דבודאי רשע פוסל העדות. ואשה י"ל דאינה פוסלת כקא"פ. ועיין בתומים (ס"ס ל"ו) שנסתפק בזה (וראיתי אח"כ בס' ע"ל שכתב קצת מדברינו הנ"ל):
ד ואולם דברי רבינו רש"י ז"ל במ"ש על הא דפרכינן הרוג ונרבע יצילו. משום דאדם קרוב אצל עצמו. לא יכולתי להולמם. דהא חזינן מהא דפלוני רבעני לאונסי דמהימן. דלא חשבינן ליה לקרוב. וגם הוא בעצמו נאמן להעיד (וה"ה בהרוג אם היה במציאות או קודם שנעשה טרפה) ואיך אפשר לומר שיפסול העדים מחמת קא"פ. וצלע"ג כעת. (ואחר זמן ראיתי בס' שו"ת משכנות יעקב חלק חו"מ סי' ט"ו שדיבר קצת בדברי הגמרא דידן ולענין קרובי נרצח. וכתב שם. דלכולהו פירושי שפירשו בהא דהרוג יציל. אית להו פירכא. לבר מדרש"י דלית לה פירכא. ולא ידעתי מה יענה להנ"ל. גם ראיתי בסי' השני שם האריך בענין קא"פ. ויש לי להשיב על דבריו. ולא רציתי להאריך):
ה שוב אחרי כותבי נתיישבתי וראיתי. דיש לומר דלא דמי הא דהרוג להא דפלוני רבעני דבהא דהרוג. אם אומר פלוני הרג אותי. אף קודם שנעשה טרפה. כגון שאומר שהשקהו סמא דמותא וכדומה. אין ההרוג נאמן בזה להצטרף עם אחר. דהוא קרוב אצל עצמו. ודורש דמו. לראות נקם בההורגו (ואף דאמת הוא בד"נ בעינן עדים. ולאו עד הוא) והוה כאלו אומר פלוני חבל בי. דאינו נאמן. משום שהוא בע"ד. ונוגע בעדות לבקש תשלומין. משא"כ בהא דפלוני רבעני לאונסי. איננו דורש. לא דמיו. ולא תשלומין (וגם איננו שונא כמ"ש התוס') רק הוא מעיד על פלוני שעבר עבירה נאמן בזה. וא"כ שפיר פריך הגמרא הרוג יציל. דהא ראה אותו (והי' סובר בההו"א דגם בע"ד פוסל. כדפריך אח"כ הורג ורובע יצילו). ובהא דנרבע יציל לא כתב רש"י כלום. דזה בפשוטו בנרבע לרצונו. ורשע הוא. ויפסול העדים:
ואולם דעת הר"י בכור שור. מבואר דאינו סובר כהנ"ל. כ"א דהרוג נאמן. ולכן הוצרך לפרש הא דהרוג יציל. באם הוא קרוב לההורג:
ולפי מ"ש הדין שהביא הרמ"א (בסי' ל"ג סעיף ט"ז) דקרובי הנרצח יכולין להעיד על הרוצח (והוא מהמרדכי. וכתב שם דאף הנרצח יכול להעיד) תלוי באשלי רברבי הנ"ל. דרש"י אינו סובר כן. ושוב עיינתי בהסמ"ע שם שהביא לשון המרדכי דאפילו הנרצח כו' יכול להעיד שהרי האמינו לומר פלוני רבעני. וחזינן שהביא ראיה לדבריו מהא דפלוני רבעני וכמש"ל. ולפ"ד רש"י לע"ד נכון כמש"ל לחלק בזה. (ובזה צדקו דברי הגאון בעל משכנות יעקב ז"ל. דלפי דבריו דלכולהו אית להו פירכא. לבר מפי' רש"י. דלית לי' פירכא. א"כ מוכח מגמרא דידן דלא כדברי המרדכי הנ"ל):
גמרא אי אמרינן למיחזי אתו
גמרא אי אמרינן למיחזי אתו. מה יעשו כו':
הגאון מהר"ם לובלין ז"ל כתב להגיה בדברי הגמרא אי אמרינן למיחזי אתו עדותן קיימת. והא דמה יעשו שני אחין הוא פיסקא לדברי המתניתין. ומה שנלחץ לזה נראה מדבריו ז"ל. ואשר כתבו התוס' דהא דאמרינן היכי אמרינן להו קאי על דיני ממונות. א"כ לא יתכן סיום דברי הגמרא מה יעשו כו' שהרג את הנפש:
ולענ"ד הקלושה א"צ להגיה. וגירסא הישנה נכונה. וראיתי נכוחות לזה. חדא. מדברי התוס' בד"ה שמואל וא"ת א"כ מאי פריך לעיל מה יעשו שני אחים. ולא יתכן לשונם לומר דכוונתם על הא דאמר רבי במתניתין מה יעשו כו'. ועוד דא"כ מנ"ל להתוס' לפרש דפלוגתת ר"י אמר שמואל ורב נחמן. קאי גם על פלוגתת רבי ורבי יוסי בדיני ממונות כמבואר מדבריהם. וכן מבואר יותר מדברי תוס' סנהדרין (דף ט' ע"ב) שכתבו שם א"נ לא פסק כוותיה (היינו ר"י אמר שמואל) אלא במאי דאמר בד"א בדיני נפשות כו' אבל בכוונת עדות סובר כרבי'. ואם הציון הוא על מה יעשו שני אחין. היאך אפשר לומר כן. גם בדברי הגמרא לא יתכן זה. דהו"ל לציין או על הא דרבי ור' יוסי. או על הא דואימתי בזמן שהתרו בו. ולא ע"ד המתני' דמה יעשו שני אחין כו'. גם עיין ברא"ש מבואר ג"כ מדבריו דלאו פסקא הוא. כ"א סיום דברי הגמרא אי אמרינן למיחזי אתו מה יעשו שני אחים כו':
וכן מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה"ע שהביא דברי הגמרא אלו וכתב בד"א בזמן שכוונו כולם להעיד. אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד מה יעשו שני אחים בכלל העם וראו פעם כשהרג זא"ז או כשחבל בו או כשחטף חפץ מידו. וכיצד בודקין כו' ועי"ש בכ"מ שהביא ע"ז דברי הגמרא אי אמרי למיחזי אתו. מה יעשו שני אחים כו'. מכל הנ"ל מבואר דלא כדברי המהר"ם לובלין ז"ל:
ומה שנלחץ לזה מדברי התוס' שכתבו דקאי על דיני ממונות וכמש"ל. הנה לעיל בדברינו (ע"ד תוס' ד"ה רבא באות י"א) הבאתי דברי הנמ"י שכתב היכי אמרי' להו בשלא התרו הנידון. וכן בד"מ כו'. וחזינן מדבריו דפירש דברי הגמרא היכי אמרינן להו כו' דקאי גם על דיני נפשות היכא דלא אתרו בו. וכן מבואר מדברי הרמב"ם הנ"ל. דבאומרים לאסהודי אתו. אף שלא התרו בו. כגון שסמכו על התראות עדים האחרים. ג"כ הוה כנמצא קא"פ:
ולזה נראה דגם התוס' אף שכתבו דהא דאמרינן בגמרא היכי אמרינן להו כו' קאי על דיני ממונות. היינו דלא היה ניחא להו מאי דאמרינן בגמרא היכי אמרינן הא בדיני נפשות אם באו ואמרו פלוני הרג את הנפש והתרנו אותו לא נצרך להב"ד לומר להם כלל. לזה פירשו דהא דהיכי אמרינן להו. קאי על דיני ממונות. אבל אח"כ דאמרינן למיחזי אתיתו. אי לאסהודי. כ"ז מועיל בין לענין ד"נ. ובין לענין דיני ממונות. והגמרא קיצר בלשונם בזה. ולזה מסיים הרמב"ם ז"ל מה יעשו שני אחים כו' כשהרגן זא"ז או כשחבל בו או כשחטף חפץ מידו. וזה ברור ונטו לע"ד:
ושוב ראיתי דע"פ דברינו הנ"ל יתכנו מאד דברי התוס' בד"ה לאסהודי כו' שכתבו קשה דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתינן. וכתב ע"ז במהרש"א דלפמ"ש התוס' מקודם דהא דאמרינן למיחזי אתיתו קאי על ד"מ. צ"ל דכוונת התוס' בקושייתם שיאמרו הקרובים שגם התרו בו. (ואח"כ ראיתי שגם במהרש"ל כ"כ עי"ש) וכתב עוד ומיהו בעיקר דבריהם שכתבו לעיל יש לגמגם דהא לא בעי התראה לכל עד אלא אפילו שמע מפי עצמו עכ"ד. ולפ"מ שבארנו לעיל א"ש היטב. דמ"ש המהרש"א שבעיקר דבריהם יש לגמגם כו'. לק"מ דכוונתם דלא יתכנו דברי הגמרא היכי אמרינן להו וכמש"ל ומה שכתבו המהרש"ל והמהרש"א ז"ל דכוונתם שיאמרו שגם התרו בו. ולפי דבריהם ז"ל חסר זה בדברי התוס'. ולפ"מ שביארנו לעיל אם יאמרו לאסהודי אתינו די בזה. אף אם לא התרו בו:
וכמ"ש הרמב"ם והנמ"י (וכ"ה בחו"מ ר"ס ל"ו דברי הרמב"ם הנ"ל) ולקמן ע"ד תוס' ד"ה הנ"ל נבאר עוד דא"א לומר כלל שכוונתם בקושייתם שיאמרו שהתרו בו עי"ש. וגם מדברי תוס' אלו ראיה לדברינו דלעיל. ומקום הניחו לי רבותינו הנ"ל בזה:
גמרא איתמר אמר ר"י אמר שמואל
גמרא איתמר אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב נחמן אומר הלכה כרבי:
בב"ב (דף מא ע"ב) כתבו בתוס' ד"ה נחלקה עדותן לעניין קושייתם אליבא דב"ש דבכת א' נחלקה עדותן. א"כ בשני כיתי עדים הו"ל כנמצא קא"פ. (וכבר הבאתי דבריהם לעיל) ואומר ר"י דלאו פרכא היא. דמצינו למימר דב"ש כר' יוסי סבירא להו דאמר התם כו' אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר והכי הילכתא דפסק רב נחמן כוותי'. ונכתב שם בצדו לתמוה דהא להדיא אמר רב נחמן להיפוך דהלכה כרבי. ומה"ט פסקו כל הפוסקים כרבי. ומסיים ומצוה ליישב. ובילדותי אמרתי (ואח"כ שמעתי אומרים זה כמדומה בשם הגאון בעל נו"ב ז"ל וגם ראיתי שכ"כ בספר חוסן ישועות על ב"ב) דמה שכתבו והכי הילכתא כוונתם על דברי ר"ש בן אלעזר שם. דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני כיתי עדים כו' על מה נחלקו בכת אחת כו'. והיינו דלפ"מ שתירצו דב"ש כר' יוסי ס"ל. א"כ אם נאמר דלא כר"ש בן אלעזר. כ"א דפלוגתת ב"ש וב"ה הוא בשני כיתי עדים. ובכת א' נחלקה עדותן. א"כ תיקשי קושייתם אליבא דב"ה. ונצרך לומר דב"ה סברי כר' יוסי. והרי ר"נ אמר דהלכה כרבי. אבל זהו ע"ד הפלפול]:
ונלע"ד ליישב דברי הר"י בתוס' הנ"ל. והוא. דמה שכתב שם בצדו דלהדיא אמר ר"נ הכא דהלכה כרבי. זה בודאי ל"ק דלא מיבעי' לפי גרסת המהר"ם לובלין שהבאתי לעיל דהא דמה יעשו שני אחין כו' הוא ציון להא דאמרינן אח"כ איתמר אמר ר"י כו' א"כ מ"ש. וזה נראה יותר דלא קאי פלוגתת ר"י אמר שמואל ור"נ. כ"א על מחלוקת רבי ור' יוסי בהא דאמר רבי ואימתי בזמן שהתרו בו. וכמבואר בגמרא דסנהדרין (דף ט) דר' יוסי פליג ע"ז. וכעין שכתבו התוס' בסנהדרין שם (הבאתי לעיל) באי נמי דלא פסק רב יהודא כוותי' דר' יוסי. אלא במאי דקאמר אבל בד"מ כו' אבל בכוונת עדות סובר כרבי. כמ"כ נוכל לומר להיפוך דקאי רק על הא דכוונת עדות. וזה נראה יותר בהגמרא לפי גירסת המהר"ם לובלין וכנ"ל (וכבר כתבנו דלפ"ד מהר"ם לא יתכנו דברי התוס' דשם) אלא אפילו לפמ"ש לעיל דלענ"ד הא דמה יעשו כו' לאו ציון הוא לזה. עכ"פ אין הכרע בזה ונוכל לומר דהר"י שם בתוס' מפרש דקאי רק על כוונת עדות. ולא על ד"מ ולא קשה מזה ע"ד הר"י הנ"ל מה שתמה שם בצדו:
אבל עדיין יש לחקור היכן מצא הר"י בעל התוס' הנ"ל דרב נחמן פוסק כוותי' דר' יוסי בדיני ממונות:
ונראה דאפשר לומר בזה דהר"י לטעמיה אזיל. שבסוגיין בתוס' ד"ה אמר ר' יוסי. הקשו ע"ד רש"י. במ"ש דטעמיה דר"י לחלק בין ד"נ לד"מ. משום דבד"נ כתיב והצילו העדה כו'. דא"כ נילף מינייהו לד"מ דהא כתיב משפט א' יהיה לכם. ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים כו'. וכתבו בשם ר"י דבד"נ שייך שפיר למילף משנים כו' דבשנים אינה מועלת לכלום. אם נפסל א' מהן. אבל בד"מ דגם בשנים אם נפסל א' מהם אינו בטל לגמרי. דחייב שבועה. לכן בשלשה תתקיים העדות בשאר. ולקמן ע"ב אמרינן אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשרה בדיני ממונות דכתיב לא יומת ע"פ ע"א. בד"נ הוא דאין כשרה אבל בד"מ כשרה והקשו התוס' דהא קרובים נפקא לן דפסולים מלא יומתו. וד"מ גמרי' מיניה מדכתיב משפט אחד יהיה לכם (ומדברי תוס' אלו נראה ליישב מה שהקשה המהרש"א ע"ד תוס' ד"ה אמר ר"י הנ"ל עי"ש. ונראה דכוונתם כמו שכתבו בדבריהם הנ"ל דהא קרובים נפקא לן דפסולין מלא יומתו כו' ובזה נצרך ללמוד ד"מ מד"נ] וכתבו ונראה דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי. דע"א מועיל לממון. דלשבועה מיהא איתא. ונראה דחד טעמא הוא הכא והתם. דלרבי דס"ל בקא"פ למילף בד"מ מד"נ משום דכתיב משפט אחד יהיה לכם. והא דבממון ע"א מחייב שבועה לא איכפת ליה דמ"מ ממון אינו מחייב. גם לענין עדות מיוחדת נילף בד"מ מד"נ. ולר' יוסי דסובר בקא"פ דדוקא בד"נ. אבל לא בד"מ וטעמו כמ"ש הר"י בתוס' משום דבממון עד אחד מחייב שבועה. גם בעדות מיוחדת סובר דכשר בעדות ממון, וא"כ רב נחמן דפוסק דעדות מיוחדת כשרה בד"מ מסתמא פוסק כר' יוסי בדין קא"פ. ושפיר כתבו התוס' בב"ב דפסק ר"נ כוותיה. (ועיין ברי"ף וברא"ש הגרסא אמר רב יהודא עדות מיוחדת כשרה. והיה אפשר לומר דרב יהודא לטעמים דפוסק כר' יוסי. אבל א"א לומר כן ודו"ק:
תוס' ד"ה לאסהודי אתיתו
תוס' ד"ה לאסהודי אתיתו. קשה דא"כ לא ליהרג אדם כו' ופירש ר"ח כהן. דאמרינן לעדים כשרים כו':
א הנה רש"י ז"ל לא פירש כן. כ"א דאמרינן להו לקרוב ופסול. וכבר כתב הש"ך בסימן נ"ו ס"ק ד' דגם בהרמב"ם וכמה פוסקים מבואר דלא כפי' הר"ח כהן:
ונלע"ד דיש להוכיח כפ"ד רש"י והראשונים הנ"ל. והוא דאם נאמר כ"ד הר"ח כהן דשיילינן להכשרים לאסהודי אתיתו. א"כ הא דקתני במתניתין ואימתי בזמן שהתרו בו. היינו נמי ע"כ דהכשרים התרו בו. (וכבר הבאתי לעיל דברי המהרש"ל ומהרש"א שכתבו דכוונת התוס' בקושייתם שיאמרו הקרובים שגם התרו בו. ואף שכתבנו לעיל דלא נצרך לזה. דדי בזה אם יאמרו לאסהודי אתו אף אם לא התרו וכמש"ל. אבל עכ"ז גם זה תיקשי דיאמרו הקרובים שהתרו בו. וע"כ לפי פירוש הר"ח כהן. הא דאמרינן בזמן שהתרו בו היינו הכשרים):
וא"כ לפי המבואר בסנהד' ד"ט דר' יוסי חולק על רבי גם בזה. דאף בלא התרו בטלה עדותן. ומוקמי' שם המתני' דמיירי באופן זה וקמיפלגי בפלוגתא דרבי ור' יוסי עי"ש. הא תיקשי ע"ז מהא דסובר ר' יוסי לקמן במתני' דלעול' אין נהרגין עד שיהיו בני עידיו מתרין בי והיינו העדים המעידין עליו בב"ד הם שהתרו בו (כמבו' גם זה בסנהד' לקמן שם) וא"כ בלא התרו הכשרים. בלא זה אינו נהרג לפי דעת ר' יוסי. ואיך יתכן לומר בזה דנתבטלה עדותן מחמת קא"פ. אלא ע"כ כדברי רש"י דשיילינן להפסולים. וגם הא דאמרינן במתני' ואימתי בזמן שהתרו בו. היינו שגם הקא"פ התרו בו כמ"ש רש"י גם על דברי רבי בהמחניתין. ור' יוסי סיבר דאף בלא התרו הפסולים בטלה עדותן. אף דבלא עדותן היה נהרג משום שהתרו בו הכשרים וא"ש:
ב והנה התוס' בסנהדרין שם בד"ה בזמן שהתרו כתבו בתוך דבריהם וז"ל ומיהו נראה לרשב"א דהני לאו פירכא נינהו. דר' יוסי ע"כ לית ליה שנעשה עד בראי' אפילו יעיד לבסוף דהא ר' יוסי הוא דאמר עד שיהיו ב' עדיו מתרין בו כדאמר בסמוך וכמו ששנים אין יכולין להעיד אלא א"כ התרו בו כך ג' כו' אלמא אותן יהיו חשובים עדים אבל השאר לא. וכן נראה הדברים דאם הוזמו כולם לא היו נהרגין אותן שלא התרו בו דלא מהני סהדותייהו בלא סהדותא אחריני. ולא אמרינן נמצא א' מהן קא"פ אל באותן שהתרו. והא דקאמר רבי בזמן שהתרו בו לאו משום דר' יוסי לא בעי התרו. דאכתי טפי מרבי בעי דלרבי בנתכוונו להעיד בעלמא סגי כדאמר במכות ו ובדברי הרשב"א אלו מבואר ג"כ כמש"ל דגם בד"נ סגי אם אומרים לאסהודי אף דלא התרו) ור' יוסי בעי התראה ממש. אלא דיני ממונות בעי לאוסופי. והא דמשמע הכא דלר"י בראי' בעלמא אמרי' נמצא א' מהן קא"פ כו' מדקאמר וקמיפלגי בפלוגתא דרבי ור' יוסי. היינו במה שנחלקו במשנה זו. אבל מתוך משנה אחרת יש ללמוד דבעי ר' יוסי התראה עכ"ד התוס' בשם הרשב"א שם:
ולפי דברי הרשב"א הנ"ל. יוסתרו דברינו ע"ש להוכיח דלא כהר"ח כהן:
אבל דבריו לע"ד צע"ג דלבד גודל הדוחק בדברי הגמר' שם דאמרינן דר' יוסי לא בעי התראה לענין קא"פ ואיך נאמר דממשנה אחרת יש ללמוד דבעי התראה:
גם מנ"ל לומר דלר' יוסי כמו ששניהם אינן יכולין להעיד אלא א"כ התרו בו כך ג' כו' דבעינן שיהיו כולם מתרין בו. וגם מה שכתב דאם הוזמו כולן לא היו נהרגין אותן שלא התרו בו צ"ע. דאם אמרו שהעדים אחרים התרו בו מנ"ל דאין נהרגין (ובפרט אם העידו בתכ"ד הוה כעדות אחת) וכן לענין למצא קא"פ:
ועוד תמוהים לי מאד ד' הרשב"א הנ"ל. דאיך יפרש ד' הג' דפרכינן הרוג יציל. ורש"י פירש דאליב' דר' יוסי פריך. ולפ"ד הרשב"א דגם לר' יוסי בעי התראה. האיך יפרש קושיית הגמ' הנ"ל וצלע"ג כעת. ועכ"פ לפ"ד התוס' מקודם שם (דלא כפ"ד הרשב"א) יש להוכיח לכאורה כפירוש רש"י והראשונים דשיילינן להפסולים ודלא כהר"ח כהן וכמש"ל:
ג שוב ראיתי דליתא לדברינו דלעיל. ומהא לא קשיא על דברי הר"ח כהן. שהוא כתב בדבריו "אבל אם אמרו לאסהודי אתינן" עם הפסולים "הוי עדותן בטלה" וא"כ ה"נ בענין התרו. דוקא אם אמרו הכשרים שהתרו ביחד עם הפסולים אז בטלה עדותן אליבא דר'. ולר' יוסי א"צ זה שהחרו ביחד עם הפסולים. ואיירי בהתרו הכשרים ולא ביחד עם הפסולים. ומ"מ בטלה העדות מחמת קא"פ ול"ק מה שהקשיתי לעיל לפי דבריו. (ואך לפ"ז צ"ל דאינו סובר כמ"ש הרשב"א בדבריו דכמו ששנים כו' כך ג' כו' דבעינן שיהיו כולם מתרין בו. דא"כ שוב תיקשה כנ"ל וצ"ל דאינו סובר כן או דמפרש ככל דברי הרשב"א):
אבל הא קשיא לי לפ"ד הר"ח כהן דמה יענה עדיין לפ"ד ר' יוסי שחולק על רבי ום וסובר דא"צ שהפסולים התרו וכיוונו לאסהודי, דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבאו ויאמרו שגם הם היו שם (וזה כעין קושיית הגמרא אליבא דר' יוסי הרוג יציל כו'. וע"ז לא שייך התירוץ במקיימי דבר כו') אם לא שנאמר דסובר כדברי הרשב"א הנ"ל:
ד והנה הש"ך בס"ק ה' שם כתב ליישב קושיית התוס' לפ"ד רש"י וש"פ דשיילינן להפסולים. דדוקא כשאנו יודעין שקרובים ופסולים היו שם בשעת ראיית המעשה אז נאמנין בזה שכוונו להעיד. אבל אם אין ידוע שהיו שם ויבואו קרובים ויאמרו היינו ג"כ שם. ולאסהודי אתינן לאו כל כמינייהו וא"כ לא קשה דלא יהרג שום אדם. דאדרבה מן הסתם יהרג עד שיתברר שהיו שם קרובים עכ"ד הש"ך:
ולכאורה יש להקשות לפי דבריו. דבאמת גם בד"מ תיקשי כקושיית התוס' שיבואו קרובי הלוה וכדומה לסייע לעידי המלוה ויפטר הלוה. וגם בזה צריך לומר דדוקא כשאנו יודעים שקא"פ היו שם. אז נאמנין שכוונו להעיד וכמ"ש הש"ך. והא בממון אם ידעינן שהמעשה אמת למה נפטור את החייב. אבל זה לק"מ חדא דכבר כתבנו בדברינו לעיל בזה (בתחלת דברינו) דכיון דנמצא קא"פ בטלה דין עדות. ושוב חיישינן דמשקרי וכמש"ל שם:
גם דלענין דברי הש"ך יש לומר דמשכחת שאנו יודעים שהיו שם פסולים בשעת מעשה. ואך יש איזה וויכוח בין הבע"ד. ובזה נאמנין הפסולין לומר לאסהודי אתינן. ובטלה העדות.
ואף דלכאורה תיקשי גם לפ"ד הש"ך כפי שהקשיתי לעיל לפ"ד הר"ח כהן. דעדיין תיקשי לפ"ד ר' יוסי דלא בעי' שיאמרו לאסהודי. דא"כ לא יהרג אדם לעולם. אבל זה ל"ק דנוכל לומר דגם לר' יוסי בעינן שאנו יודעים שהיו שמה. אף דלא בעינן שיאמר לאסהודי.
ה אולם נראה דדברי הש"ך הנ"ל לא יתכנו. רק לפי שיטתו שאינו סובר כדברי הרמב"ם דבהוזם א' מהעדים בטלה עדותן אף בהעידו לאחר כ"ד. ורק בתכ"ד שנצטרפו בשעת הגדתן. אבל לפ"ש הרמב"ם דבהוזם א' מהן. הוה דינו ככל קא"פ (כאשר כבר הארכנו בזה לעיל) א"כ א"א לומר כפמ"ש הש"ך שידענו שהיה שם דא"כ איך הוזם אח"כ. וע"כ דגם הרמב"ם אינו סובר כן:
[ומה שקשה כעין הנ"ל בדברי המתניתין דלקמן דהיו מקצתן רואין אלו את אלו כו' דהא א"כ מכחישים להמזימים (ועיין בדברינו לעיל במתניתין שהערנו בזה קצת) כבר כתב הריטב"א שם. וכן התומים והקצה"ח דאיירי שרק א' מהעדים הכשרים אמר שראה אותם. ולא קשה ועיין שם בדבריהם]:
ו והנלע"ד בישוב קושיית התוס' לפ"ש רש"י והרמב"ם דשיילינן להפסולין. הוא. דלכאורה יש לתמוה על דברי התוס' במה שעמדו בקושייתם ע"ד הגמרא דא"כ לא יהרג כו' למה לא העמידו בקושייתם על המתני' ואימתי בזמן שהתרו בו כו'. דא"כ לא יהרג שום אדם שיבואו הקרובים. ויאמרו שהתרו בו. ונא מיבעיא לפ"ד המהרש"ל מהרש"א. דגם בדברי התוס' בקושייתם על הגמרא כוונתם שיאמרו שגם התרו בו. בודאי היו יכולים להקשות כן על המתניתין אלא אפילו לפי דברינו דלעיל שכתבתי דא"צ לזה. דדי אם יאמרו לאסהודי אתינו. ולכן לא סיימו התוספות כדבריהם וכמש"ל בדברי הגמרא אבל מ"מ היו יכולים להעמיד בקושייתם על המתניתין. שיאמרו הקרובים שגם התרו אותו:
ז ולזה נראה לע"ד. דלכן לא עמדו בקושייתם על המתניתין וכנ"ל. משום דע"ד המתניתין לק"מ שיבואו הקרובים ויאמרו שגם הם התרו בו. דזה אינו. דהא הכשרים יכחיבום בזה ויאמרו לא החריתם אותי בשעת מעשה. דהתראה צריך להיות בתכ"ד בראיית המעשה. כמבואר בכתובות (דף נ"ג) וברמב"ם פי"ט מה' סנהדרין. ובודאי לא יהיו נאמנים הפסולין בזה. ולזה עמדו בקושייתם ע"ד הגמרא דא"כ לא יהרג כו' דהקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי אתו (ודי בזה אף דנא התרו בו וכמש"ל. ובזה הא לא יוכלו הכשרים להכחישם. אם באמת היו שם הקרובים. דמנא ידעי מה שהיה במחשבתם. אם למיחזי. אם לאסהודי ואף אם יאמרו הכשרים. שלא התרו תבטל עדותן. ושפיר הקשו התוס'. והדברים כנים ואמיתים לע"ד:
וא"כ לפ"מ שביארנו יש ליישב קושיית התוס' לפי דעת רש"י והפוסקים דשיילינן להפסולים. דלא תיקשי דא"כ לא יהרג אדם לעולם כו'. דזה אינו. דהא זה לא יכול להיות שיאמרו לאסהודי אתינן. רק אם לא יכחישום הכשרים לומר שלא היו כלל שמה. כגון שאינם מכירים אותם וכדומה. אבל אם הכשרים יאמרו שלא היו כלל שם בשעת המעשה. לא יהיו נאמנים הקרובים לבטל העדות. וא"כ ל"ק דלא יהרג אדם לעולם דמשכחת בשלא היו קרובים בשעת המעשה. ודברינו הם כעין דברי הש"ך. רק שהוא ז"ל כתב דצריך שנדע שהיו שם קרובים (ומסתמא כוונתו ג"כ שהכשרים יאמרו כן וכבר כתבתי לעיל באות ד' דלפ"ש הרמב"ם א"א לומר כן (והא גם הרמב"ם אינו סובר כהר"ח כהן. ותיקשי אליביה קושיית התוס') ולפי דברינו אף אם אינם מעידין שהיו שם. נאמנין הפסולין. רק אם הכשרים מכחישים אותם לא מהימני וא"ש. ואולם התוס' לא ניחא להו בזה. דעדיין תיקשי באם היו קרובים בעת המעשה יבואו אח"כ ויאמרו לאסהודי אתינן. אבל מ"מ אין קושיא בזה אף לפ"ד רש"י:
ז ולענין קושייתינו לפ"ד הר"ח כהן דאכתי תיקשי אליבא דר' יוסי וכמש"ל באות ב'. לכאורה רציתי לומר דגם הר"ח כהן סובר כדברי התוס' בד"ה שמואל (אם כי מדברי התוס' שם נראה דלא סברי כדברי הר"ח כהן כמ"ש לקמן) דלפי המסקנא גם ר' יוסי סובר דבעינן שיגידו עדותם. וא"כ י"ל דכשיבואו הקרובים להעיד לא יקבלו הב"ד עדותם ולא יתבטל העדות. אבל זה אינו. דא"כ גם לרבי ל"ק דהא אליבא דרבי בודאי בעינן שיגידו בב"ד. וע"כ דזה אינו. דדילמא לא ידעו הב"ד שהן קרובים ויקבלו עדותן. ואח"כ יודע שהן קרובים (ומדברי התוס' בסוף. שהקשו דאיך יהיו הכשרים נאמנים אח"כ לומר לאסהודי אתינן. הא כיון שהגיד כו'. מבואר דמקודם מקבלין העדות ואח"כ שואלין למחזי כו'. ולא כמ"ש הסמ"ע בר"ס נ"ו לפ"ש הרמב"ם דשואלין מקודם עי"ש). וא"כ אי אפשר לומר כנ"ל:
ח ולכן צ"ל לענ"ד. או דהר"ח כהן סובר כפי דברי הרשב"א בתוס' סנהדרין שהבאתי לעיל באות ב'. אבל כבר כתבנו לעיל דדברי הרשב"א הנ"ל קשים להבין וצע"ג:
או יש לומר ע"פ מה שראיתי בספר משכנות יעקב ח' חו"מ סי' י"ד שהביא בשם הריטב"א (ואינו ת"י כעת) דלו שיטה אחרת בסוגיין. שכתב שם דאפשר למסקנא דאמרינן במקיימי דבר כו' גם לר' יוסי שיילינן להו אי למיחזי אתו ורבי הוא דמוסיף דבעינן שיצטרפו יחד וידעו זה בזה. וכתב שכ"כ התוס' והוא דבר נכון עכ"ד (ובתוס' שלפנינו לא מצינו זה) ונראה כוונתו דאליבא דרבי בד"נ בעינן דוקא שהתרו הכשרים עם הפסולים ביחד (ובד"מ ג"כ בעינן שייחד עדים הכשרים עם הפסולים) ור' יוסי סובר דא"צ לזה. והא דפריך הגמרא היכי אמרינן להו היינו אליבא דר' יוסי דלרבי לא שייך למיפרך דהא אמר ואימתי בזמן שהתרו. כן נראה כוונתו (וכ"כ הגאון בעל מ"י שם מקודם):
וא"כ יש לומר דגם הר"ח כהן סובר כפ"ש הריטב"א. וע"פ דברינו דלעיל יתכנו מאד דבריו. דכל קושייתו ותירוצו הוא אליבא דר' יוסי. דלרבי ל"ק כלל דהא בעינן שיתרו הכשרים עם הפסולים. ואם יאמרו הפסולים שהתרו. יכחישום הכשרים. ולזה כתבו רק בהקושיא שיאמרו לאסהודי אתו. וזה אליבא דר' יוסי. וא"ש היטב דבריו:
וע"פ הדברים הנ"ל אתי שפיר מאד. מה דחזינן מדברי התוס' לקמן ד"ה שמואל. דלא סברי כדברי הר"ח כהן דשיילינן להכשרים חדא ממה שכתבו שם דפעמים יתכוון א' מן הקרובים להעיד. ולפי דברי הר"ח כהן אמרינן להכשרים לאסהודי אחיתו. ולא להקרובים. ועוד דלפ"ד הר"ח כהן אפשר לומר בעיקר קושייתם דאף אם יתכוונו הפסולים להעיד. והיו שם כשרים שלא נתכוונו להעיד. ולא תבטל עדותן. אלא ע"כ דלא סברי כהר"ח כהן. וזה עולה שפיר לפמש"ל. דבדברי תוס' הנ"ל מבואר דסברי דר' יוסי פליג טל רבי גם בהא דואימתי כו'. והר"י בעל התוספות דלקמן לטעמיה אזיל שהוא חולק בסנהדרין דף ט' שם ע"ד הרשב"א. וגם מבואר מדבריהם דלא סברי כפ"ד הריטב"א הנ"ל וא"כ א"א לומר כדברי הר"ח כהן וכמש"ל. וכ"ז ברור ונכון בס"ד:
תוס' ד"ה שמואל אמר הלכה כר"י
תוס' ד"ה שמואל אמר הלכה כר"י. קשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט כו':
א ראיתי להנתיבות סימן ל"ו ס"ק ו' בתוך דברי תשובתו שם. שכתב על דברי תוס' אלו. דלכאורה דבריהם תמוהים במאי דלמדו גיטין וקדושין מדיני נפשות. הא בקדושין (דף ס"ה) מוכח דאפילו שנים לא היו בעינן רק משום גז"ש דדבר דבר מממון. וכיון דעדים שיש ביניהן קא"פ כשר בממון דחב לאחריני אליבא דר' יוסי. מהיכא תיתי יהיו פסולים בגיטין וקדושין. וכתב שם ע"ז אבל באמת לק"מ דהש"ס לא איצטריך למילף גז"ש דדבר דבר מממון. רק במקום ששניהם מודים. דבמקום הודאה נאמן עד אחד בכל האיסורין כו' אבל במקום הכחשה דמקרא אחד נפקא דלא יקום ע"א באיש. בעינן שני עדים הכשרים בד"נ כיון דבא לידי נפשות עכ"ד שם:
ולא הבנתי קושייתו ותירוצו הנ"ל. דמה שכתב בתירוצו אבל במקום הכחשה כו' הנה פשט דברי התוספות נראין דקושייתם בכשנותנים גט במעמד קרובים יופסל הגט ולא איירו מהכחשה כלל. וא"כ ליתא לדבריו בתירוצו הנ"ל [ועיין בש"ך שם ס"ק ח' מבואר מדבריו שם. שגם הוא הבין בפשט דברי התוס' כמ"ש. שכתב שם בישוב קושיית התוס' ועוד י"ל דמסתמא לא חיישינן שכיוונו להעיד. והא דקאמר בש"ס היכי אמרינן להו. היינו כשבאין אח"כ מעצמם להעיד. אבל כל זמן שלא באו לב"ד לא חיישינן להכי ועי"ש שהביא שכ"כ הרמב"ן. וראיתי בכת"י הגאון בעל תפל"מ ז"ל בגליון הש"ך שכתב שם וז"ל יש לומר שמא כשתזנה אח"כ יבואו הקרובים ויאמרו שכיוונו להעיד כדי לבטל הקדושין ולחפות עליה. וכן בגירושין כשיהיה תועלת לקרובים יאמרו הקרובים שכיוונו להעיד לבטל הגט ובזה נדחה תירוץ ב' דהש"ך עכ"ל הג' הנ"ל. ולע"ד צדקו דברי הש"ך דלבד שפשט דברי התוס' לא נראה כן גם מוכח דלא כיוונו לזה. ממה שכתבו ואפילו לרבי נמי קשה שלפעמים יתכוונו א' מן הקרובים להעיד (וזה באמת חששא רחוקה היא וכמ"ש הש"ך גם הרמב"ן) ואם כוונתם כמ"ש הגאון הנ"ל היה להם לכתוב שיבואו אח"כ ויאמרו שכיוונו להעיד ועוד דא"כ לא יתכן תירוצם כלל ע"ז דבעי' שיבואו להעיד. ואם כוונתם כמ"ש הגאון הנ"ל עדיין תיקשי דאם ירצו לבטל הגט או הקדושין. יבואו אח"כ להעיד ויאמרו שכיוונו להעיד אף אם באמת לא כוונו להעיד (ובאמת זהו כקושיית התוס' שכבר דברו מזה מקודם דלא יהרג אדם לעולם כו') ואולי גם הגאון הנ"ל לא היה כוונתו להעמיס זה בדברי התוס'. רק שכתב כן לעצמו. ועכ"פ דברי הנתיבות שכ"כ ע"ד התוס' נראה דלא כדבריו. ומדברי הש"ך הנ"ל נדבר לקמן]:
ב ועיקר קושייתו לא הבנתי. דהלא מצינו בכמה דברים בענין עדות דגיטין וקדושין שדינן כמו בד"נ ולא כדיני ממונות. ועיין באה"ע סימן ס"ב סעיף ג' דצריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים כו', וכתב הב"ש שם בשם הריב"ש אע"ג דבממון קיי"ל כל שראו עדים את ההלואה אפילו בהכמנה מעידין כמ"ש בחו"מ סימן פ"ב דשם בלא עדות נמי חייב ולא איברי סהדי אלא לשיקרא אבל קדושין בלא עדים לא מהני. ועיין עוד בדברי הב"ש בר"ס קל"ג שהביא בתוך דבריו בד' מ"ש שהביא ד' תוספתא דאם ראו עדים שנתייחד עמה אחר הגט א' שחרית וא' ערבית אין מצטרפין. וכתב הר"ן אע"ג דבד"מ מצטרפים מ"מ דיני אישות כדין נפשות דומה (ומ"ש הב"ש בעצמו שם לא נתבררו לי דבריו כעת ועי"ש), וגם מבואר שם בדברי הרמ"א דבעינן שימסור לה הגט בפני שניהם ביחד. אף דבד"מ עדות מיוחדת כשרה הרי חזינן מכל הנ"ל דדיני עדות דגיטין וקדושין כדיני נפשות דיינינן להו. וא"כ צדקו דברי התוס' דכאן:
ומה שהקשה הנתיבות דהא ילפינן דבר דבר מממון. עיין בתשוב' נו"ב מ"ק סימן נ"ז מה שכתב שם ע"ד הגמ' הנ"ל ולע"ד לפי דבריו שם יחושב קושיית הנתיבות הנ"ל. והענין עמוק ואכ"מ:
ג ולפי מה שביארנו יוסתר מה שכתב שם הנתיבות עוד. דע"פ דבריו הנ"ל יתיישב מה שהקשה הב"ש בסימן מ"ב ס"ק א' (ויש שם טעות דמוכח בדבריו) וכוונתו דהב"ש הקשה שם על דברי הרמ"א במה שכתב דאם קידש בפני שנים ואחד מהן קרור הוה כמקדש לפני עד א' (ובמקדש לפני עד אחד מבואר שם מקודם בדברי הרמ"א דיש מחמירין. והיינו משום דבקדושין (דף סה) יש פלוגתא דאמוראי בזה) ועל זה הקשו הב"ש והח"מ דלפסול משום דנמצא קא"פ ועי"ש שתירצו ע"פ דברי תוס' והרא"ש דכאן עי"ש. וע"ז כתב הנתיבות. דלפ"מ שכתב מקודם לא קשה כלל דבמקום הודאה כיון דיליף דבר דבר מממון במקום הודאה. מהיכי תיתי לן למיפסל משום קא"פ. ולפי מה שביארנו לעיל ליתא לדבריו הנ"ל. דדיני גיטין וקדושין דומין לדיני נפשות וכמש"ל:
אבל באמת אף לפי דבריו שם מקודם. במחכת"ה שגגה יצא כו'. דהא אנן קיי"ל כרבי דאף בדיני ממונות בטלה העדות בנמצא קא"פ וא"כ אין מקום לדבריו כלל בזה:
ד ולענין קושיית הב"ש והח"מ שם ע"ד הרמ"א הנ"ל. לבד מה שכתבו בעצמם ליישב זה. נראה דלא תיקשי קושייתם. כ"א לפי דעת הרי"ף בתשובה. והביאו הרא"ש בשמעתין. דבהעידו שנים ונמצא אחד מהן קא"פ גם שבועה להכחיש העד א"צ. אף דאם היה רק עד אחד היה צריך לישבע. אבל אם לא נאמר כפ"ד הרי"ף הנ"ל. כ"א דהאי הא דידעינן דין קא"פ הוא משום דמקיש שלשה לשנים מה שנים כו'. והא בשנים קודם שידעינן דבטל מחמת נמצא קא"פ בטלה העדות רק לענין חיוב ממון. ולא לענין שבועה. ועיין בריטב"א ע"ד המתניתין. ובדברי תוספות ד"ה אמר ר' יוסי יש להסתפק אם סוברים כהרי"ף (ובספר ע"ל ראיתי שהביא בשם הפ"י שנסתפק בזה. והוא כתב שבחיבורו ליבמות הוכיח מדברי תוס' שם דלא סברי כהרי"ף ואינו ת"י):
א"כ לא תיקשי קושיית הב"ש והח"מ הנ"ל. דכיון דגם במקדש בע"א חוששין לקדושיו לא נאמר בזה שיבטל העדות מחמת נמצא קא"פ. דלא מצינו רק שנתבטל דין שני עדים וכנ"ל (ויש לעיין בתשו' מהר"ם פאדווא שציינו שם הב"ש והח"מ ואינו ת"י):
(וע"פ דברי הרי"ף הנ"ל בענין שבועה. יש ליישב דברי התוי"ט שכתב ע"ד המשנה מה שנים נמצא קא"פ כו' ונראה דהרי זה בא ללמד ונמצא למד. דעדיין לא ידענו דגם בשנים בטלה העדות. ותמה ע"ז בתוס' חדשים האם לא שמענו דבשנים אם נמצא קרוב לא נשאר אלא עד אחד ולפי הנ"ל יש לומר דכוונת התוי"ט על עדות ממון. וסובר כדברי הרי"ף הנ"ל דאף שבועה א"צ. ושפיר כתב דהרי זה בא ללמד כו'. וכמדומה לאשר אחר זמן מצאתי בנו"ב מ"ה באיזה תשוב'. שכ"כ בישוב דברי התוי"ט הנ"ל]:
ה ובדברינו הנ"ל נלע"ד ליישב על נכון. מה שלכאורה יש דקדוק עצום בדברי התוס' דכאן. במה שכתבו האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנים גט שיש במעמד קרובים כו'. למה לא הזכירו התוס' בקושייתם מקדושין והרא"ש כתב בלשונו "האיך תמצא קדושין וגיטין כשרים שנעשים בפומבי":
ובאמת לכאורה מקדושין היה אלימא קושייתן טפי. דלבד שבקדושין שכיחי יותר. שיהיה במעמד קרובים מבגיטין. גם דנראה בפשט דבריהם במה שכתבו והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט כוונתם בזה דלפ"מ שפירשו לעיל לחלק אליבא דר' יוסי בין דיני נפשות לדיני ממונות. משום דבממון לא נתבטל העדות בשנים לענין שבועה. א"כ גם ענין גיטין דומה לדיני נפשות. וזהו רק לפי פירושם דלעיל. אבל לפ"ד רש"י משום דבד"נ כתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא. א"כ בענין גט הדבר להיפוך. דאם נאמר דבטלה עדותן והגט פסול. תשאר אשת איש. ואם תזנה אח"כ תידון במיתה. ואיך נאמר בזה והצילו העדה כו' וא"כ לא דמי דיני גט לדיני נפשות. ולזה היה להם יותר טוב להקשות מקדושין דבזה אם נאמר דלא בטלו הקדושין. יכול לבוא לידי חיוב מיתה משא"כ אם נאמר דבטלה מחמת קא"פ. ושייך שפיר לומר והצילו כו'. (ואחר זמן שכתבתי זה מצאתי ראיתי בנו"ב מ"ק סימן ע"ב בסתירת היתר הנ' שם שחקר בדין עדות מיוחדת בעדות אשה. שכוונתי בהדברים הנ"ל לחלק בין גיטין לקדושין לדעתו הגדולה. ולפלא. שלא הזכיר שם כלל מדברי התוס' דכאן]:
ו אבל לפ"מ שביארנו לעיל א"ש היטב דלא רצו התוס' להקשות מקדושין. דלפי המ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקדושיו (וכמו שפסק ברמ"א הנ"ל) לא תיקשי קושייתם דיש לומר שלא כדברי הרי"ף בתשובה לענין שבועה. דבנמצא קא"פ גם דין ע"א אין כאן. והוה כמקדש בפני עד אחד. לכן לא הקשו התוס' רק מגיטין [ואף שראיתי בב"ש סימן קל"ג ככ' שם בשם הט"ז דלהני פוסקים דס"ל קדושין בפני ע"א הוי קדושין. יש לומר גט בפני ע"א הוי גט. מ"מ בגמרא לא מצינו זה. וגם הט"ז כתב רק בדרך יש לומר. ואכ"מ] משא"כ הרא"ש דסובר כדברי הרי"ף הנ"ל כמבואר בדבריו שם. הקשה גם מקדושין דלפ"ד הרי"ף א"א לומר כנ"ל ונכון מאד בע"ה:
הקש התוספות
[ואין להקשות על דברינו הנ"ל. דהא דברי התוספות סובבים על דברי שמואל דפוסק כר' יוסי. ושמואל הוא מהמ"ד שם בקדושין דס"ה דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו. דזה אינו. דעדיין לא היו יכולים להקשות גם לפ"ד רבי. שלפעמים יכוונו הקרובים להעיד וכמ"ש התוס' דיש לומר שרבי סובר דהמקדש בעד אחד קדושיו קדושין. ולכן הקשו יותר מגיטין]:
ז והנה אף שכתבנו לעיל. דדברי התוס' במה שכתבו. וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט' נכונים הם לפי פירושם דלעיל דטעמא דר' יוסי לחלק בין ד"נ לד"מ הוא משום שבועה:
אבל מ"מ מה שכתבו מקודם "והא דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד" לכאורה יש לומר דאינו כן. דהא בגט הוא להיפוך. דאם לא נפסול הגט תנצל ממיתת ב"ד וכמש"ל:
ונראה דצ"ל בזה. דסברת התוס' הוא. דכיון דבענין דיני נפשות פסלינן העדים בנמצא קא"פ. גם אם יצמח מזה חומרא מ"מ יבטל העדות. דאין סברא לומר דלקולא נאמר דבעל העדות. ולחומרא לא נאמר כן וז"פ:
עוד י"ל לע"ד בכוונתם ע"פ מה שכתבנו בתחלת דברינו בסוגיין להקשות ע"ד התוס' במה שחקרו למצוא טעם אליבא דר' יוסי לחלק בין ד"נ לד"מ. דהא יש לחלק בפשוטו דבד"נ צריך שיהיו עדים דוקא. אבל בד"מ לא איברי סהדא אלא לשקרא:
[וכעת ראיתי עוד מעד לדברינו הנ"ל מדברי הב"ש בשם הריב"ש שהבאתי לעיל באות ב' שכתב כן לחלק לענין עידי הכאנה בין עידי קדושין לעדות ממון. כאשר דבריו לעיל ועיין מה שהבאתי לעיל שם מדברי הנו"ב בתשו' ע"ד. ואח"כ מצאתי בנו"ב סימן מ"ו שסותר א"ע לדבריו בסימן ע"ד שהבאתי לעיל. ועי"ש מה שכתב ליישב דברי הב"ש בענין ע"א אומר מת. ולפמ"ש לעיל יתכנו דברי הב"ש. אבל לא כמ"ש הנו"ב שם. גם תמוה לי לכאורה מה שראיתי בנו"ב שם שחקר בדברי הירושלמי בשני כיתי עדים המכחישים זא"ז. דהא הוה עדות שאאי"ל עי"ש בדבריו ולא הבנתי לכאורה למה לא הזכיר מדברי הגמרא דידן בב"ב (דף לא) בהא דאמר רשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה כו'. אבל אכ"מ להעמיק בזה] ונ"ל כעת דיש לומר בפשיטות. דלכן מיאנו התוס' בזה. משום דעדיין תיקשי מה שכתבו ועוד דהא גם בממון כתיב ע"פ שנים כו':
וא"כ יש לומר בכוונתם במה שכתבו "והוי דומיא דד"נ כו'" היינו דגם בזה נצרך להיות עדים דוקא כמו בד"נ וכתבו עוד דגם לפי טעמם שכתבו לעיל שייך נמי הכא:
ח וע"פ הדברים הנ"ל שביארנו נראה ליישב שיטת רש"י וש"פ דלא סברי כפי מ"ש התוס' בתירוצם. דמקיימי דבר היינו שיבואו לב"ד דהא רש"י כתב במקיימי דבר ולא בעושי הדבר. וגם דעת הרמב"ם נראה דלא כדברי התוס' וכמ"ש הש"ך. וא"כ תיקשי לפי דעתם קושיית התוס' בזה:
והנה לעיל באות א' הבאתי דברי הש"ך בזה. וכתבנו להצדיק דבריו נגד מה שכתב להשיג עליו הגאון בעל תל"מ ז"ל. ואולם מ"מ דברי הש"ך הנ"ל תמוהים מטעם אחר. וראיתי שגם בזה השיג עליו הגאון בעל תל"מ גליון שם וכתב וז"ל שוב ראיתי דהתוס' והרא"ש הקשו לשמואל דפסק כר' יוסי דבד"נ בטל אף אם לא כוונו להעיד. איך משכחת גיטין וקדושין כשרים דהוי כד"נ. והוכיחו דלר"י בעינן שיעידו בב"ד. וא"כ לרבי בעינן תרתי כוונו להעיד והעידו. ונדחה דברי הש"ך עכ"ל הגאון הנ"ל שם. וכוונתו נראה. דהא אליבא דר' יוסי לא יועיל דברי הש"ך במ"ש דמסתמא לא חיישינן שכוונו להעיד. דהא לר' יוסי לא נצרך זה לביטול העדות. וצ"ל אליבא דר' יוסי כמ"ש התוס' דבעינן שיבואו לב"ד. וכיון דגם אליבא דר' יוסי בעינן שיעידו אח"כ. כש"כ דאליבא דרבי בעינן זה ג"כ. ובזה צדקו דברי הגאון הנ"ל:
ואולם לפ"מ שביארנו לעיל יש ליישב שפיר ע"פ מה שכבר הקשיתי לעיל ע"ד רש"י ותוס'. דלמה לא פירשו לחלק אליבא דר' יוסי בין ד"נ לד"מ. משום דבד"נ בעינן עדים. משא"כ בדיני ממון. ועל דברי תוס' כתבנו לעיל באות ז' די"ל דמיאנו לומר כן. משום מה שכתבו עוד דהא גם בממון כתיב ע"פ שנים כו'. אבל רש"י הא לא נחית לזה. ותיקשי כנ"ל:
ונ"ל כעת דיש לומר בדעת רש"י שמיאן לומר כן. דא"כ תיקשי אליבא דר' יוסי קושיית התוס' דהיאך מצינו כו' גבי גט. דהא גם גבי גט בעינן שיהיו עדים דוקא. ולזה כתב רש"י דטעמא דר' יוסי משום והצילו כו'. וא"כ לבד מה שכתבנו לעיל דבגיטין לא שייך לומר והצילו העדה. דהא להיפוך הוא. ומקדושין בל"ז יש ליישב וכמש"ל. אף בלא זה יש לומר בדעת רש"י דדוקא בדיני נפשות שאמרה תורה והצילו. ואם לא נבטל העדות יהרג הנידון אמרי' דבטלה עדותן ע"י שנמצא קא"פ ואינו נהרג. אבל בעידי גיטין וקדושין אף שיכול שיצמח מזה נ"מ לענין מיתה. אבל לע"ע לא על זה אנו דנין. ולא אמרינן בזה לבטל העדות משום קא"פ:
וא"כ רש"י לטעמיה אזיל. שלפי דבריו ע"ד ר' יוסי במתניתין. לק"מ לפ"ד ר' יוסי מגיטין וקדושין. ואף שהקשו התוס' דגם לרבי לפעמים יכוונו להעיד. ע"ז י"ל שפיר כמ"ש הש"ך דכל זמן שלא באו לב"ד לא חיישינן להכי. ואולי לזה כיוון הרמב"ן שהביאו הש"ך שם. ולא תיקשי עליו מה שהשיג בעל חל"מ שהבאתי לעיל. וא"ש על נכון:
ט והנה אחרי כותבי כל הנ"ל. ראיתי בסמ"ע בסי' ל"ו ס"ק ו' כתב וז"ל דתרתי בעינן כו' ונותנים טעם לדבריהם דאנ"כ לא יתקיים על הרוב דהקרוב יכניס עצמו מתחלה שיכוון להעיד או בסוף שיבוא ויעיד ויבטל העדות. אבל למיעבד תרתי לא שכיח. והחולקים נראה דס"ל דאין זה הוכחה דהא יכול המגרש או המקדש כו' להזמין עדים כשרים. ואזי לא יפסול הפסול בכוונתו עכ"ל הסמ"ע שם. ודבריו תמוהים מאד (וכבר כתבתי בזה לעיל באות ב' להשיג ע"ד בעל תל"מ) דכנראה הבין בדברי התוס' במה שכתבו "ואפילו לרבי נמי פעמים שיתכוונו. להעיד" היינו כדי לבטל ע"י זה הגט. וע"ז כתבו בתירוצם שצריך שיבואו לב"ד. ולמיעבד תרתי לא שכיח. וזה א"א לומר כלל בכוונת דברי התוס' מכמה טעמים. חדא. דהו"ל להתוס' לכתוב שיאמרו שנתכוונו להעיד. וגם אם יעשו זה בכדי לבטל הגט. מסתמא יבואו אח"כ גם לב"ד להעיד ולבטל הגט. ובפרט בגט למה יעשו זה הקרובים. ובשלמא בקדושין אפשר לומר כן קצת דאם תזנה אח"כ יבואו לחפות עלי' ולבטל הקדושין ולהצילה ממיתה. אבל בגט למה יעשו זה. (ועיין בדברי בעל תל"מ שהבאתי לעיל שכתב בדבריו וכן בגירושין כשיהיה תועלת לקרובי' יאמרו הקרובים שכוונו להעיד לבטל הגט. ובמח"כ זה אין לו שחר כלל. דלמה נחשוד הקרובים בזה יותר מלרחוקים) וגם דכעין קושיא זו כבר הקשו התוס' מקודם דלא יהרג אדם כו'. והיינו הך. אלא דכוונת התוס' בפשוטו דלפעמים יכוונו הקרובים להעיד (אבל לא דכוונתם לבטל הגט) וע"ז תירצו דדוקא בבאין לב"ד אח"כ להעיד נתבטל בקא"פ. אבל בלא זה לא אמרינן כן (ולא כמ"ש הסמ"ע. אבל למיעבד תרתי לא שכיח). ומזה לא יתכנו גם מה שכתב עוד והחולקים כו' דהא יכול המגרש להזמין עדים כו'. דלפמ"ש אין שייך בזה לומר כדבריו. כ"א כמו שכתב הש"ך דכבר היה המנהג להזמין עדים. וכ"כ בשם הרמב"ן (ועיין בספר משכנות יעקב שהבאתי לעיל שהשיג בזה ע"ד הש"ך וכתב דבימי בעלי הש"ס עדיין לא היה המנהג הזה). ודברי הסמ"ע הנ"ל צלע"ג:
י גם אחרי כותבי נתיישבתי בדבר אשר כתבתי לעיל באות ד' וה'. בישוב קושיית הב"ש והח"מ. ובדברי התוס' דידן. ע"פ מה שנראה מדברי התוס' לעיל דלא סברי כדברי הרי"ף והרא"ש בדין שני עדים ואחד מהן קא"פ דפטור משבועה. (והפ"י נסתפק בזה. כפי שהביא בשמו בספר ע"ל וכמש"ל). אם כי הדברים נכונים מאד. וגם יש סברא לומר כן דלא אמרה תורה רק דדין שני עדים בטלה בנמצא קא"פ. אבל עכ"ז לא נהירא זה לע"ד. דאם נאמר דבשני עדים ונמצא אחד מהן קא"פ מחוייב שבועה. א"כ כש"כ אם יש הרבה עדים הדין כן ולא לישתמיט חד מן הפוסקים אשר יאמר זה כי בנמצא קא"פ מחוייב הנתבע לישבע. רק כתבו בסתימות דעדותן בטלה (גם דלענין שבועה יש לומר דכ"מ ששנים מחייבין ממון. אחד מחייבו שבועה ובזה שנים אין מחייבין ממון) ונראה יותר דכוונת התוס' לעיל הוא דר' יוסי סובר דבדיני ממונות א"א לומר מה שנים כו' דהא אין עדותן בטלה לענין שבועה. אבל לרבי דסובר דגם בהרבה עדים נתבטלה עדותן. ממילא גם שבועה אינו חייב ונכונים מאד דברי התוי"ט שהבאתי לעיל שם (אם כוונתו לענין עדות ממון) דהרי זה בא ללמד ונמצא למד וכמש"ל (ובס' ע"ל כתב שבחי' ליבמות כתב להוכיח מדברי תוס' דלא סברי כדברי הרי"ף. ואינו ת"י לעיין בו):
בא"ד ואורדו כו' וא"ת א"כ מה פריך לעיל מה יעשו שני אחין כו' וי"ל משום שפעמים כו':
יא הנה הש"ך ז"ל בסי' ל"ו ס"ק י"ח כתב להכריע כפ"ש רש"י והפוסקים. דלא בעינן הגדה לפני ב"ד. ולעיל באות ט' כתבנו ליישב לפ"ש רש"י קושיית התוס' דכאן:
ואולם לע"ד יש להוכיח כדברי התוס'. והוא ממה שאמר רבי במשנתינו בד"א כו' אבל בזמן שלא התרו מה יעשו שני אחין כו'. ולמה לא אמר בפשיטות מה יעשה קרוב או פסול שראה באחד שהרג את הנפש. ול"ל למימר מה יעשו שני אחין. והוא דקדוק עצום:
אבל לפ"ד התוס' יתכן מאד. דלא הוה מצי למימר מה יעשה קא"פ כו'. דאם יודע שהוא קרוב או פסול לא ילך לב"ד להעיד. לזה אמר מה יעשו שני אחים. ופעמים שלא ידעו זמ"ז וכמ"ש התוס' והוכחה נכונה היא לע"ד:
ומה שכתב הש"ך ז"ל להשיג על דבריהם בזה וכתב וז"ל ומה שכתבו התוס' והרא"ש דפעמים שלא ידעו כו' ג"כ לא מחוור לע"ד דמ"מ לא אתי שפיר מה דקאמר מה יעשו כו' דהא מצינן למימר להו שלא יעיד רק אחד. ואם יבוא גם הב' ויעיד מה לנו בכך ומה לנו לחוש לזה א"ו כדאמרן עכ"ד. לע"ד לק"מ דלפעמים לא ידעו הב"ד מקודם שהם שני אחים ויקבלו עדות הראשון. ואח"כ יקבלו עדות השני. ואחר כן יוודע שהן שני אחין ואיבטל כל העדות (וכבר כתבנו כן לעיל בדברינו ע"ד תוס' ד"ה לאסהודי אות ז'):
ב גם מה שכתב הש"ך על קושיית התוס'. בהועוד י"ל דמסתמא לא חיישינן שכוונו להעיד כו'. הנה לעיל באות ח' הבאתי דברי הגאון בעל חל"מ מה שכתב להשיג על דבריו בזה. וכעת ראיתי דלפ"ד הש"ך בעצמו בס"ק ב' שם עדיין יש להקשות בזה. והוא. שהש"ך כתב שם דאם גם הכשרים לא כוונו להעיד כמו הפסולים בטלה העדות (וכבר הבאתי דבריו לעיל בדברינו דברי תוס' ד"ה אמר רבא. וכתבנו שם להוכיח מדברי מס' דב"ב דלא כדבריו בזה). ולפי דבריו הנ"ל תיקשי להיפוך מגיטין וקדושין דע"פ רוב גם כל הכשרים לא יכוונו להעיד (אם לא כתירוצו הראשון שכתב דמזמינים עדים לזה). וא"כ יתבטלו בקא"פ:
אבל לפי דברי התוס' יתיישב גם זה דבלא הגדתם בב"ד לא נתבטל בקא"פ. וראיתי בספר משכנות יעקב שכתב להשיג ע"ד הש"ך הנ"ל בהא דאם הכשרים לא יכוונו להעיד מדברי התוס' דידן. דלפי דברי הש"ך הנ"ל. היה להם להקשות בפשיטות יותר דע"פ רוב לא יתכוונו גם הכשרים להעיד וכמש"ל. אבל לפי דבריו הנ"ל לא יועיל גם תירוצו על קושיית התוס' בזה:
ולעיל באות ח' כתבנו ליישב לפ"ש רש"י קושיית התוס' מהא דגיטין וקדושין. לפ"ד ר' יוסי ואליבא דרבי כתבנו דע"ז י"ל כמ"ש הש"ך דמסתמא לא חיישינן שכוונו להעיד. ולפמ"ש יהיה מוכח מזה דגם רש"י אינו סובר כדברי הש"ך בהא דאם הכשרים לא כוונו להעיד. דאל"כ תיקשי כנ"ל:
ואולם בל"ז כתב הש"ך שם שמדברי רש"י לא נראה כדבריו. דרש"י כתב על הא דהיכי אמרינן להו היונו לקרוב או לפסול כו'. ומה שכתב שם עוד דאפשר לומר בדברי רש"י דהכשרים מסתמא התרו ולא נצרך לשאול אותם והפסולים לא התרו עיי"ש בדבריו. לע"ד ליתא לדבריו בזה. דלא מיבעיא לפ"ד התוס' דקאי על דיני ממונות בוודאי א"א לומר כדבריו. ואף לפ"ד הראשונים דקאי על ד"נ ובאם לא התרו (וכמו שהארכתי בזה לעיל) מנ"ל לומר דהכשרים התרו. הא אנן קיי"ל דאפילו מותרה מפי עצמו כו':
ג ובאמת לפ"ד רש"י הנ"ל קשה קצת לשון הגמר אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ולפ"ד רש"י הנ"ל כבר ידעינן שהוא קא"פ. גם קשה קצת הלשון היכי אמרינן להו למיחזי אתיתו בלשון רבים. והש"ך כתב דמזה הוציא הרמב"ם דבריו וכתב דשיילינן לכולהו למיחזי אתיתו כו'. ואח"כ אם נמצא קא"פ ואומר לאסהודי אתינא עדותן בטלה. וצ"ל לע"ד בכוונת דברי רש"י. שלא רצה לפרש כמ"ש הרמב"ם דמשמעות דברי הגמרא היכי אמרי' להו היינו להפסולים ולא להכשרים. והא דאמרינן אח"כ נמצא אחד מהן כו' אפשר לומר דהכי פירושו. אי אמרי לאסהודי אתו. היינו נמצא אחד מהן קא"פ (דתיבת אם נמצא כו' ליתא בגמרא) והדין דעדותן בטלה (ויותר טוב אם היה כתוב ועדותן בטלה) גם מה דאמרינן בגמרא היכי אמרינן להו בלשון רבים. ל"ק דקאי על קרובים ופסולים דעלמא. וכמ"ש רש"י בלשונו "לקרוב ופסול למבדקינהו אם מתחלה בעדות נתכוונו". אבל עדיין קשה קצת הלשון למיחזי אתיתו כו' בלשון רבים:
ולולי דברי רש"י לע"ד היה אפשר לומר דהא דאמרינן היכי אמרינן להו כו' בלשון רבים. קאי על הציון מה יעשו שני אחים כו'. דאם הקרה כן שהיו שני אחים היכי אמרינן להו למיחזי אתיתו כו'. וא"ש בלשון רבים. והא דאמרינן אח"כ נמצא אחד מהן קרוב או פסול. יש לפרש כמש"ל לפ"ד רש"י. אבל הרמב"ם ז"ל פירש כפירושו ומ"מ אין הכרח בדבריו דכוונתו למ"ש הש"ך דאם גם הכשרים לא כוונו להעיד עדותן בטלה (וכ"כ בס' משכנות יעקב שם) ולכן שפיר ציין הכ"מ ע"ד הרמב"ם לדברי רש"י. וכש"ך כתב דאינו עולה יפה ציונו. דלפ"ד הש"ך נ"מ לדינא טובא בין דברי הרמב"ם ובין דברי רש"י. אבל בלא דברי הש"ך אין נ"מ לדינא בזה. ועל עיקר טענות הש"ך. דאם גם הכשרים לא כוונו להעיד במה הם חשובים עדים יותר מהפסולים. יפה השיג ע"ז הגאון בעל מ"י עיי"ש:
ד ונחזור לדברי התוס' דידן דאף שכתבנו לעיל לסלק השגות הש"ך על דבריהם. אבל לכאורה תמוהים דבריהם במה שכתבו בהא דמה יעשו כו' שלא ידעו זה מזה. והרא"ש ז"ל ביאר הדברים יותר וכתב וז"ל והאי דקאמר מה יעשו כו' כי כל הרואה דבר ערוה (וכוונתו רציחה וכדומה) מחוייב להעיד שנאמר ובערת הרע מקרבך. ובאין בערבוביא זה אחר זה בפני ב"ד ואין האחד יודע שכבר העיד אחיו. הלכך שיילינן לי'. ואם יאמר שבשעת מעשה לא כיוון להעיד העדות קיים עכ"ל. ותמוה מאד לכאורה. דכיון שכתב כי כל הרואה כו' מחויב להעיד. ולכן שכיח הדבר שיבואו אחים להעיד ולא ידעו זה מזה. א"כ מאי מהני לזה הא דשיילינן להו. הא בודאי יאמרו שכוונו להעיד. ועדיין תשאר הקושיא מה יעשו שני אחין כו':