אור ברסלב
דברי בינה חלק א מסכת מכות › דף ה:

דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא

מסכת מכות · דף ה:

דף ה.

גמרא תנא כו' הרגו אין נהרגין

גמרא תנא כו' הרגו אין נהרגין כו':

א הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"א מהלכות עדות. דבמלקות אף אם נלקה כבר לוקין העדים וכן בממון אף אם כבר שילם משלמין העדים. והראב"ד ז"ל כתב על דבריו שיבוש הוא. וכתב הכ"מ דכוונתו על מ"ש הרמב"ם דבמלקות לוקה (וכתב עוד ואע"פ שתפס על תחילת דברי הרמב"ם נהרג כו' תחילת הדבר נקט. ודחוק הוא. גם למה לא הזכיר הראב"ד שהשגתו הוא רק על הא דמלקות. ולקמן בדברינו באות י' יתבאר אבר לולי דב' הכ"מ היה נראה לע"ד לומר דכוונת הראב"ד על כל דברי הרמב"ם שם דשיבוש הוא. ולע"ע יהיה כל דברינו. לפ"ד הכ"מ) דבממון גם התוס' כתבו כן בב"ק (דף ה'). משום דממון איתא בחזרה גם דבעשן עונשין מן הדין ורק במלקות מנ"ל דלא אמרינן בזה כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועי"ש שכתב ליישב בדוחק דעת הרמב"ם בזה:

ב ולענ"ד דברי הרמב"ם נכונים ופשוטים. דזה כבר נזכר בדברינו לעיל בריש מכילתין. בהא ועדות שיומכר לע"ע מ"ש הרמב"ם דקרא דוהצדיקו כו' גלי לן דהיכא דלא מקיימינן כאשר זמם. לוקין משום לאו דלא תענה. וכעת ראיתי להתומים בסימן ל"ח שכתב ג"כ בתוך דבריו וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם, שם וארבעה דברים אלו מפי קבלה הן. דמשמע זולתם לא כו' מ"מ הא כתב בפרק כ"א מה"ע הלכ' ה' עידי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין. וע"כ הטעם משום הצדיקו כו' דבאו לאוסרו על בעלה. וא"כ ה"ה בבאו לפוסלו נמי כו'. וצ"ל דכי אמרינן והצדיקו היינו במה שא"א לקיים הזמה כו' עיין שם בדבריו. ובדברינו לעיל שם. הבאתי ראיות לזה מהגמרא וגם זה פשוט דלענין לא תענה. אין נ"מ אם כבר נעשה מעשה אם לא. דבזה לא נאמר ולא כאשר עשה (וכ"כ גם התומים בתוך דבריו. וכמדומה שגם בתשובת נו"ב כתב כן):

וא"כ אף אם נאמר דכאשר זמם. ולא כאשר עשה. קאי גם במלקות מ"מ ילקו העדים משום לא תענה כיון דלא מקיימי' כאשר זמם. וא"כ לפ"ז נכונים דברי הרמב"ם דלבד שלא נזכר בדבריו שלוקין העדים מכאשר זמם. ויש לומר דכוונתו דלוקין משום לא תענה. גם לכאורה אין נ"מ בזה. אם לוקין מכאשר זמם. או מלא תענה. (דאם ילקו מכאשר זמם. לא ילקו משום לא תענה) דהא עדים זוממין א"צ התראה. דנימא דנ"מ איך להתרות אותם (ועיין מ"ש בדברינו לקמן דיש למצוא נ"מ בזה) אף גם איך אפשר לומר דגם במלקות אמרה תורה. כאשר זמם. ולא כאשר עשה. הא מ"מ ילקו משום לא תענה. אלא ע"כ דבמלקות לא נאמר זה כלל. וא"כ לכאורה דברי הרמב"ם נכונים. עד שצל"ע על המחברים שיגעו ליישב דברי הרמב"ם בזה (ואחר שבא לידי ס' פ"י על מכילתין. ראיתי שכתב קצת כדברינו הנ"ל עי"ש בד"ה ועוד י"ל כו'):

ג וראיתי להתומים בסימן ל"ח שם. שהאריך גם כן בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל. וכל דבריו לא נהירין לע"ד כי בתחילת דבריו כתב למצוא טעם להא דאמרינן הרגו אין נהרגין. ותמיהני דבגמרא אמרינן לאו ק"ו הוא. א"ל למדתנו רבינו אין עונשין מן הדין. ואיך אפשר לומר טעם לזה נגד דברי הגמרא. וגם דעל הא דאמרינן בכ"מ אין עונשין מן הדין. כבר כתב המהרש"א טעם לזה בסנהדרין פרק הנשרפים עי"ש, גם עיקר דבריו שם וכן מה שהביא ראיה בסנהדרין (דף מ"א) עי"ש. הוא רק ע"ד הפלפול. ואך ראיתי בתוך דבריו שכתב שם וז"ל שוב ראיתי כי יש להרמב"ם הוכחה מהך דריש מכות דאמרינן בפלוני שנעשה ב"ג וב"ח לוקה ארבעים. וקשה ג"כ קודם שנגמר הדין אין בהם עונש. ולאח"כ שנגמר הדין בב"ד כו' הרי נעשה המעשה כו' א"ו דמלקות חייבים אף דכבר נעשה המעשה. משום לאו דלא תענה ודברי הרמב"ם מוכרחים עכ"ל שם, וסיום דברי התומים הנ"ל בזה דלקי משום לא תענה. הוא במש"ל ולא ידעתי א"כ הא לא נצרך לכל אשר האריך בזה שם וגם ראייתו מהא דב"ג יש לדחות. דהתם גלי קרא דוהצדיקו כו' וכמ"ש הרמב"ם שהביאנו לעיל שם. דארבעה דברים אלו מפי קבלה הם והיינו היכא דלא דנין מכאשר זמם ילקו משום לא תענה. משא"כ היכא דשייך הזמה, אפשר לומר דאם כבר נעשה מעשה אינו לוקה ג"כ. וגם לכאורה לא הועיל בזה. דעדיין תיקשי דלמה להגמרא לדרוש מקראי דאינן נעשים ב"ג וב"ח תחתיו הא בל"ז הא הוי כאשר עשה (ועיין מ"ש לקמן בזה) ושוב ראיתי שהתומים בעצמו הרגיש בזה ונדחק ליישב זה עי"ש:

ד ואולם נלע"ד לבאר גם שיטות הראב"ד במה שכתב בפשיטות. שיבוש הוא. ולפמ"ש הא דברי הרמב"ם נכונים. גם לבד דברינו הנ"ל רחוק לע"ד (לפי הבנת הכ"מ והמחברים בדבריו) דרק משום דמנ"ל זה דבמלקות לא אמרינן כאשר עשה כתב הראב"ד דשיבוש הוא:

ולזה נלע"ד דהראב"ד הוציא זה מדברי הגמרא ומקודם נבאר מה שיש להבין בדברי רש"י ז"ל בפירושיו לדב' המתניתין והגמרא. א', יש לדקדק דכאן כתב רש"י במתני' לעשות לאחיו משמע שהרי אחיו קיים ולעיל ד"ב ע"ב כתב רש"י אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ בפירושו על התורה (וראיתי שעמד בזה בספר ע"ל) גם דלשון רש"י דלעיל כאשר זמם כו' לא נמצא לא במשנתינו ולא בדברי הגמרא. ב', יש להבין בדברי רש"י ע"ד הגמרא דאמרינן חייבי מלקות מניין כו' וכתב רש"י אמתניתין דאמר אין עושין דין הזמה עד שיוגמר הדין. ויליף לה מנפש בנפש כו' דלמה לא נימא דקאי על הא דהרגו אין נהרגין הסמוך לדברי הגמרא הנ"ל. וע"ז פריך חייבי מלקות מנין:

עוד קשה בדברי הגמרא במאי דפריך חייבי גלות מניין ומשני אתיא רוצח רוצח. ולמה לא פריך אמעידין שהוא ב"ג וב"ח שהיא בבא דרישא. וגם באמת מנ"ל זה (וראיתי שגם ע"ז עמד בספר ע"ל. וכתב בלשון קצת קשה) ולכאורה קושיא עצומה היא):

ה והנלע"ד בכ"ז הוא. דיש להבין עוד. דלכאורה הברייתא דאמרינן ולאו ק"ו הוא כו' אלא שאין עונשין מה"ד. חולק על המתניתין דמיעט זה מקרא דועשיתם כו' דאל"כ ל"צ לומר משום שאין עונשין מה"ד (וגם בזה נדחק בספר ע"ל):

ונראה לומר בפשיטות דדרשא דמתניתין מקרא דועשיתם כו'. זה השיבו רק להצדוקים שהיו אומרים עד שיהרג דוקא אבל מ"מ אינו מוכח מהקרא דדוקא כשאחיו קיים נהרגין. דיש לומר דכש"כ דאם כבר נהרג. ולזה שפיר עולין דברי הברייתא דאמרינן ולאו ק"ו הוא כו':

ומה שכתב רש"י לעיל הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה. גם זה לאו מיעוטא הוא. רק כוונתו דלא כתיב כאשר עשה. דאלו הוה כתיב כאשר עשה לאחיו. לא היה באפשרי לומר דמשמע שהוא קיים. אבל השתא דלא כתיב כאשר עשה אף דבהא דכאשר זמם לא היה אפשר לדחות דברי הצדוקין. שהיה אפשר לומר שזמם לעשות ועשו ב"ד ע"פ עדותו. (והא דלא כתיב כאשר עשה י"ל דלא שייך לשין זה. דהא הוא לא עשה. וע"כ זה היה דעת הצדוקין) אבל מדכתיב לאחיו משמע יותר שאחיו קיים (ומה שקשה דמצינו בתורה יקום על שם אחיו המת. וכדומה. עיין בתוס' רע"ק למשניות. אפשר לומר לע"ד דהאי לאחיו יתורא הוא. ובא ללמד זה) ואי דנימא דנילף מק"ו דכש"כ בהרגו דנהרגין ע"ז הא אמרינן אין עונשין מה"ד (ואף שראיתי אח"כ דלשון רש"י ז"ל בפירוש על התורה לא משמע כן. ששם כתב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. מכאן אמרו הרגו אין נהרגין. וצריך לדחוק בזה ג"כ דכוונתו דמשום דלא כתיב כאשר עשה אמרינן הרגו אין נהרגין דאין עונשין מה"ד. אף כי דחוק קצח משום דלא יהיה סתירה מדבריו במשנתינו וגם דהא בהברייתא מבואר כן) וכיון שביארנו דאין שום מיעוט מקרא למעט דהרגו אין נהרגין. רק משום דאין עונשין מה"ד. א"כ הוכרח רש"י לפרש דהא דאמרינן חייבי מלקות מנין קאי אהא דממעטי' במתניתין קודם שנגמר הדין. דעל הא דהרגו אין נהרגין לא שייך למיפרך כן דגם במלקות וחייבי גלות נאמר דאין עונשין מה"ד:

ו ומה דלא פריך הגמרא עדות דב"ג וב"ח מנין:

נראה לומר בזה. דהנה לעיל בדברינו בריש מכילתין אות י"ג. הבאתי דברי הבעל המאור בסנהדרין שמבואר בדבריו שם. דאף בלא נגמר דין ע"פ העדים. לוקין משום לא תענה. והרמב"ן במלחמות שם השיג עליו. וכתב דהא דלוקין על לא תענה. הוא משום קרא דוהצדיקו כו' ובעינן שכבר הרשיעו את הצדיק על פיהם. אבל לא בשעדיין לא נגמר הדין:

ולכאורה יפלא על דבריהם מדברי הגמרא דידן. דעל דעת הבעה"מ שם יש לתמוה. דהא להדיא אמרינן הכא דחייבי גלות אין לוקין משום לא תענה עד שיוגמר הדין. וגם על הרמב"ן יש לתמוה שהוא כתב דמלשון והצדיקו מוכח דבעינן שנגמר הדין. וזה נגד דברי הגמרא דידן. דהא קרא דוהצדיקו קאי גם על חייבי גלות ומ"מ לא דרשינן זה. כ"א מגז"ש דרוצח רוצח:

ז ונראה לענ"ד בישוב דבריהם. דדעת הבעה"מ דלכך לא אמרינן בגמרא. עדות דב"ג וב"ח מנין משום דבאמת בב"ג וב"ח. אם נאמר דבעינן שיוגמר הדין. א"כ הוה זה כאשר עשה דמה יש לעשות עוד וכמ"ש התומים שהבאתי לעיל אות ג'. ואך הוא ז"ל הוכיח מזה דלוקין על לא תענה. אף אם כבר נעשה מעשה. ובאמת יש לומר דכיון דחזינן דנשתנה הדין בזה מדין הזמה. נראה דלא בעינן בזה כלל שיוגמר הדין. ובהזמה דוקא גילתה תורה בקרא דנפש בנפש כו' דבעינן שיוגמר הדין. אבל לא בלאו דלא תענה. ולכן לא אמרינן בגמרא עדות דב"ג וב"ח מניין דבאמת לא בעינן בזה שיוגמר הדין. ורק בחייבי גלות אמרי' מנין וגם זה ע"כ לא בדרך קושיא היא דהא לא מצינו במשנה וגמרא דבעינן שיוגמר הדין בזה. דליקשי מנין. רק היא בדרך שאלה. וע"ז אמרינן אתיא רוצח רוצח. אבל בעלמא לא בעינן למלקות דלא תענה שיוגמר הדין. ושפיר כתב הבעה"מ דבריו בסנהדרין שם:

ולדעת הרמב"ן נראה דכיון דבחייבי גלות גמרינן מגז"ש דבעינן שיוגמר הדין. והאי קרא דוהצדיקו קאי גם על חייבי גלות. וגם על עדות דב"ג וב"ח. וכל היכא דאין מקיימין כאשר זמם וכיון דידעינן מגז"ש בחייבי גלות דוהצדיקו כו' היינו דוקא בשכבר הרשיעו ונגמר דין על פיהם גם בעדות דב"ג וב"ח וכדומה. אמרינן כן. ולכן לא אמרי' בגמרא עדות דב"ג וב"ח מנין. משום דבזה אין לנו לימוד מיוחד. והא. הא דאמרינן חייבי גלות מנין לא בדרך קושיא היא וכמש"ל:

ובזה אתי שפיר גם דברי רש"י דסנהדרין דף פ"ו שם שכתב ואי משום לא תענה לאו שאב"מ הוא. וגם על דבריו יש לתמוה לכאורה. דהא חזינן הכא דאין לוקין על לא תענה עד שיוגמר הדין. ולמה הוצרך רש"י לומר משום דלאו שאב"מ הוא:

אבל לפמ"ש אתי שפיר. דכבר כתבנו לעיל בדברינו שם דרש"י סובר כהרמב"ן. ואם היה לאו דלא תענה לאו שיש בו מעשה. ולא היה צריך ללמוד מקרא דוהצדיקו היה לוקה אף שלא נגמר הדין. ואך כיון דהוה לאו שאין בו מעשה. וילפינן דלוקה מקרא דוהצדיקו. לכן אינו לוקה בלא נגמר הדין. כמו בחייבי גלות וכמש"ל:

ח ואולם אף דלפי מה שכתבנו. אין הכרע מסוגיא דידן. לא לדברי הבעה"מ ולא לד' הרמב"ן. עכ"ז לכאורה יש ראיה מכאן לדעת הרמב"ן. דאם נאמר דרק בחייבי גלות אין לוקין עד שיוגמר הדין. אבל בב"ג וב"ח וכדומה. לוקין אף שלא נגמר הדין וכמש"ל לפ"ד הבעה"מ א"כ תיקשי הא אף דילפינן בחייבי מלקות דאין לוקין מכאשר זמם בלא נגמר הדין. מ"מ ילקו משום לא תענה. אם לא מקיימים בהם כאשר זמם. ומאי נ"מ אם לוקין מכאשר זמם או אם לוקין משום לא תענה (וכעין זה כתבנו בדברינו לעיל באות ב'). ואם נאמר דגז"ש דרשע רשע מלמדנו דאינו לוקה כלל קודם שנגמר דין. אף לא משום לא תענה. א"כ שוב לא צריך לימוד דחייבי גלות ע"ז. אבל לפי דעת הרמב"ן וכאשר ביארנו לעיל. אתי שפיר דמחייבי גלות גמרינן דאין לוקין בכל מקום על לא תענה רק בנגמר הדין על פיהם. ובחייבי מלקות גמרנין דאין לוקין מכאשר זמם בלא נגמר דין:

אבל שוב ראיתי דיש למצוא נ"ע. אם היו לוקין מכאשר זמם. אם משום לא תענה. כגון שהעידו על א' שהוא חייב ללקות שמונים. דמכאשר זמם ילקו פ'. ומלא תענה לוקין מ'. וא"כ ל"ק אף לפ"ד הבעה"מ מזה:

ט והנה לכאורה נראה דכמו דילפינן בחייבי מלקות ובחייבי גלות מגז"ש דאין לוקין עד שיוגמר הדין. כמו כן נילף מהגז"ש. דאין לוקין אם כבר נלקה או נגלה הנידון ואולם בחייבי מלקות דכאשר זמם א"צ לימוד לזה. דגם בזה נאמר דאין עונשין מה"ד כמו בחייבי מיתה. ואך בחייבי גלות שלוקין משום לא תענה. ובזה אין לומר אין עונשין מה"ד דהא לא מכאשר זמם הוא. ונאמר דנילף מגז"ש כמו דילפינן לענין גמ"ד:

אבל באמת נראה. דלפ"מ שביארנו לעיל בדברי רש"י דגם בחייבי מיתות אין לנו מיעוט ע"ז מה"ת דהרגו אין נהרגין. רק משום דאין עונשין מה"ד. א"כ איך נלמוד עוד מזה בגז"ש לעניין חייבי גלות. ולענין שיוגמר הדין דבזה יש מיעוט בחייבי מיתה שפיר ילפינן מזה בגז"ש:

וראיתי שכן כתב הריטב"א. שכתב וז"ל פרש"י ז"ל דאמתניתין קאי כו'. ויפה פירש דודאי ליכא למימר דאמתניתא דאין עונשין מה"ד קאי דההוא לא מיתפרשא בחייבי מיתות עד דנילף מינה לחייבי מלקות ואידך דגבי כריתות הוא דתניא ליה וסתמא נקטי' נמי שאין עונשין מה"ד. ואי משום כאשר זמם כו' סתמא איתמר בכל עדים זוממין. א"ו אמתניתין קאי דלמדנו שאין נהרגין עד שיגמור דין מדכתיב נפש בנפש. דהיינו חייבי מיתות עכ"ל. ודבריו לענין חייבי מלקות במ"ש ואידך כו' נראה דכוונתו למ"ש לעיל (אם כי לשונו מגומגם קצת) דגם בחייבי מלקות אין עונשין מה"ד. ולענין חייבי גלות נראה ג"כ כמ"ש. וכמו שכתב גם הריטב"א בתחילת דבריו:

י והנה לכאורה לפי המבואר בדברינו הנ"ל. נסתר הוכחת התומים שהוכיח כדברי הרמב"ם מהא דלוקין במעידין שהוא ב"ג וב"ח. דכיון שנגמר הדין. הוה כאשר עשה. כאשר הבאתי דבריו לעיל. ולפמ"ש י"ל דהראב"ד סובר כדעת הבעה"מ שביארנו לעיל דבעדות דב"ג וב"ח א"צ שיוגמר הדין. וא"כ משכחת לה שלא נגמר עדיין הדין ע"פ עדותם שהוא ב"ג וב"ח. ומ"מ כאשר עשה לא דיינינן אף במלקות:

אבל באמת זה ליתא דכמו דלא בעינן לענין לא תענה שיוגמר הדין. כש"כ דלא בעינן שלא יהיה כאשר עשה:

ועכ"ז הרווחנו דלא קשה מה שהקשה התומים שם עוד (והזכרנו מזה לעיל) וכתב וז"ל אך קשה מ"מ איך פריך הגמרא מנה"מ. ומשני כתיב לו ולא לזרעו. ל"ל קרא אשר זמם לא אמרינן כשכבר נעשה. להך שינויי התוספות דאין עונשין. ולא משום דליתא בחזרה (ודבריו אלו אינם מובנים. ונראה שיש קצת ט"ס וכוונתו לדברי תוס' ב"ק ד' ה' שכתבו שם דבממון לא אמרינן ולא כאשר עשה. משום דבממון עונשין מה"ד ובהטעם השני כתבו משום דאיתא בחזרה. וצריך להיות בדבריו. להך שינויא דהתוס' דבממון עונשין מה"ד. ולא משום דאיתא בחזרה) ונדחק ליישב זה עי"ש:

ולפי המבואר בדברינו לעיל לק"מ דאם הוה אמרינן דגם בעדות דב"ג וב"ח דיינינן מכאשר זמם. בודאי הוה אמרינן דגם קודם שנגמר הדין. דהא גם בחייבי מלקות וחייבי גלות לולי הגז"ש הוה אמרינן כן ולק"מ. וגם לבד זה לא ידעתי מאין פשוט לו כ"כ דגם בזה שייך לומר אין עונשין מה"ד. ובפרט לפ"ד המהרש"א בסנהדרין דף ס"ד דהטעם דאין עונשין מה"ד. הוא כי היכי דלא תהוי ליה כפרה עי"ש לא שייך זה בב"ג וב"ח:

והיוצא לנו מכל דברינו הנ"ל. דלענין מלקות דלא תענה לא בעי' שלא נעשה מעשה. וא"כ נכונים דברי הרמב"ם שכתב דבחייבי מלקות אף אם נלקה הנידון. לוקין העדים וכאשר כתבנו בתחלת דברינו באות ב':

יא והנה לעיל יעדנו ליישב גם שיטת הראב"ד ז"ל במה שכתב. דשיבוש הוא. ונלע"ד דלהראב"ד ז"ל שיטה אחרת בפי' דברי הגמרא, והוא. דניחזי אנן בדברי התוס' דב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין שכתבו פי' ריב"א דאפילו שילם ע"פ הע"ז חייבין. דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה. דאפשר בחזרה. ור"י מפרש דלא צריך להאי טעמא. דגבי ממון מחייבי' ליה מק"ו. דגבי ממון עונשין מן הדין. עכ"ד התוס' שם. ויש להבין שיטת הריב"א שהוצרך לטעמו משום דאפשר בחזרה. ושיטת הר"י שכתב דלא צריך להאי טעמא:

ונראה לענ"ד דדעת הריב"א בזה דהא דאמרי' במתני' אמרו להם חכמים והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם כו' היינו מיעוטא (ודלא כמש"ל לפ"ד רש"י) דהתורה אמרה כאשר זמם דוקא. ולא כאשר עשה. וכמבואר בלשונו. וגם אינו מפרש כפרש"י דעיקר הדיוק הוא מלאחיו. דמשמע שאחיו קיים (וכן כתב גם הריטב"א. ומה שכתב שם דגם כוונת רש"י הוא מכאשר זמם. לע"ד פשטות לשון רש"י לא משמע כן) והברייתא דאמרינן בריבי אומר כו' שאין עונשין מה"ד. חולק בזה על המתניתין ולזה כתב הריב"א דבממון אפילו שילם חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה. (והיינו כמיעוטא דמתניתין) משום דאפשר בחזרה. ודעת הר"י הוא דמפרש כמש"ל לפי דברי רש"י דלאו מיעוטא קדריש בזה במתני' רק שהשיבו להצדוקין שהיו אומרים עד שיהרג דוקא. וסובר המתניתין גם כן כהברייתא. דהרגו אין נהרגין. הוא משום אין עונשין מן הדין:

[וקצת יש להביא ראיה לשיטה זו מדברי הגמרא חולין (דף י"א ע"ב) דאמרינן שם וכ"ת דבדקינן ליה הא תנא בריבי אומר הרגו כו'. ומדלא הביא מהמתניתין נראה דלא נאמר זה בהמתניתין. ואולם דברי הגמרא שם תמוהים וכמדומה שכבר תמה בזה הנו"ב במ"ת בא' מתשובותיו להגאון ר"י ברלין ז"ל, דלמאי צריך הגמרא להא דהרגו אין נהרגין. לענין הא דקאמר וכ"ת דבדקינן ליה. הא אף אם נאמר דגם בהרגו נהרגין עכ"פ זה בודאי מבואר בהמתני' דגם בלא הרגו נהרגין. ולמה לא הביא ממתניתין] ולזה כתב דא"צ לטעמא דהריב"א דבממון עונשין מה"ד. זהו הנלע"ד בביאור שיטת הראשונים הנ"ל. (ונראה דגם יש נ"מ לדינא בין שני הטעמים. היכא שעי ששילם לו. הלך למדה"י וכדומה דא"א בחזרה):

יב ולפ"ז נראה דאפשר לומר דגם הראב"ד מפרש כהריב"א דבמתניתין מיעוטא קדריש. ורק בזה אינו מפרש כהריב"א דהמיעוט הוא מכאשר זמם. רק מלאחיו והרי אחיו קיים. וכמשמעות המתניתין ודברי רש"י בזה. וא"כ שוב מפרש דברי הגמרא במאי דאמרינן חייבי מלקות מניין כו' היינו בין בהא דבעינן שיוגמר הדין. דדרשינן זה במיתה מנפש בנפש. ובין בהא דבעינן שעדיין לא נעשה מעשה. דדרשינן במיתה מלאחיו. וע"ז פריך חייבי מלקות מניין. וכן חייבי גלות מניין. ומשני דיליף מגז"ש דרשע רשע ורוצח רוצח. ונמצא מבואר מהגמרא לפי הנ"ל דגם בחייבי מלקות בעינן שלא נעשה מעשה. וגם בחייבי גלות דלוקין משום לא תענה בעינן זה. ומזה דכל מה דילפינן מוהצדיקו דלוקין על לא תענה. בעינן שעדיין לא נעשה מעשה. וע"כ צ"ל כן. דאל"כ תיקשי למה לן גז"ש על זה בחייבי מלקות. הא עכ"פ ילקה משום לא תענה (וכעין שכתבנו בדברינו לעיל באות ח' לענין דברי הבעה"מ והרמב"ן בלא נגמר הדין. ואף דלפמ"ש לעיל שם. דיש למצוא נ"מ בין אם חייב מלקות מכאשר זמם. לחיוב מלא ענה. אין הכרח מזה. מ"מ י"ל דילפינן בכ"מ מחייבי גלות) ולזה כתב הראב"ד ע"ד הרמב"ם דשיבוש הוא דלפי הנ"ל מבואר מהגמרא דלא כדבריו:

ואי דלכאורה תיקשי לפי הנ"ל מעדות דב"ג דהוי כאשר עשה כמ"ש התומים. באמת אפשר לומר דלא כהתומים בזה. דזה לא מיקרי כאשר עשה דעל להבא עדיין לא נתקיים הדבר. (וסברא זו ראיתי בספר ע"ל שכתב כן) וגם אפשר לומר דאיתא בחזרה (ועיין מש"ל באות ו' בתיקון ד' התומים) ומאי דלא אמרינן עדות דב"ג וב"ח מנין. יש לומר או משום דבזה ליכא לימוד מיוחד וכמ"ש בדברינו לעיל. דהגמרא לאו בדרך קושיא פריך לה. או כמ"ש בספר ע"ל דבעדות ב"ג לא משכחת כלל שיהיה כאשר עשה. או כפמ"ש דאיתא בחזרה:

וא"כ לפ"מ שביארנו עולים שפיר דברי הרמב"ם דאינו סובר כהנ"ל שהוא מפרש דברי הגמרא כשיטת רש"י וכמש"ל. וגם דעת הראב"ד שהשיג עליו. די"ל שמפרש דברי הגמרא כנ"ל:

ובספר ע"ל ראיתי שכתב שהקשו על הראב"ד דסבירא ליה דבחייבי מלקות נמי בעינן שלא נעשה מעשה. דמנ"ל זה כיון דלאחיו לא כתיב רק בחייבי מיתות. וזה לק"מ אף בלא דברינו הנ"ל. בין אם נאמר דהדרשא הוא מלאחיו. רק לא בדרך מיעוט. והא דהרגו אין נהרגין הוא רק משום אין עונשין מה"ד. ובין אם נאמר דבמתניתין קדריש מיעוטא אך לא מלאחיו. כ"א מכאשר זמם כמ"ש הריטב"א. דכ"ז שייך גם במלקות]:

יג אמנם כל הנ"ל כתבתי לפי הבנת הכ"מ והאחרונים שהבינו בדברי הראב"ד. דכוונתו במ"ש על דברי הרמב"ם שיבוש הוא. הוא רק על דבריו בענין מלקות דאף אם נלקה לוקה העד. אבל לענ"ד לולי דבריהם היה נ"ל דכוונת דברי הראב"ד במ"ש שיבוש הוא קאי על כל דברי הרמב"ם בהלכה ב' שם (והכי משמע טפי כמש"ל באות א') והוא דכבר כתבנו לעיל בביאור דברי רש"י דכאשר זמם לא הוי מיעוטא. רק כיון דכתיב כאשר זמם לא מחייבינן בשכבר נעשה מעשה על פיהם. משום דאין עונשין מה"ד וכדברי בריבי בהברייתא וכתבנו שגם שיטות הרמב"ם כן הוא וכמש"ל:

ושוב עיינתי עוד בלשון הרמב"ם ונראה שמבואר בדבריו כדברינו הנ"ל שכתב שם וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו. אינן נהרגין מן הדין. שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה. ודבר זה מפי הקבלה. אבל אם לקה כו'. הרי חזינן מדבריו שאף שכתב שנאמר כאשר זמם (וכתב ועדיין לא עשה. ולא כתב ולא כאשר עשה) מ"מ כתב דדבר זה מפי הקבלה. והיינו כמו שכתב מקודם דאין נהרגין מן הדין. (והיינו שאין עונשין מה"ד) משום דמקרא דכאשר זמם לא נשמע מיעוטא. ואי לאו דאין עונשין מה"ד. הוה אמרינן כש"כ כאשר עשה (והא דלא הביא דרשה דלאחיו המובא במשנתינו. נראה משום דזה השיבו רק להצדוקין להביא ראיה דכאשר זמם הוא דעדיין לא עשה ולא הוצרך להביא זה בהלכותיו. ובפירושו הביא דברי המשנה מלאחיו עי"ש). ושוב עיינתי בהכ"מ. וראיתי שמפרש כן דברי הרמב"ם הנ"ל:

וא"כ יש לומר לענ"ד דהראב"ד אינו סובר כדברי הרמב"ם הנ"ל כ"א דמשמע ממשנתינו דהא דהרגו אין נהרגין ממעטי' מקרא. וסובר כפי' הריטב"א. וכן הוא גם דעת הריב"א בדברי התוס' דב"ק. כמו שביארנו לעיל דעיקר המיעוט הוא מכאשר זמם ולא כאשר עשה (וזה דלא כדברינו דלעיל דהראב"ד סובר דדרשי' מלאחיו) ולכן כתב על כל דברי הרמב"ם הנ"ל. שיבוש הוא. והיינו. חדא. במה שכתב אין נהרגין מן הדין כו'. ודבר זה מפי הקבלה. דלא כן הוא. גם במ"ש הרמב"ם דבמלקות וממון לא אמרי' ולא כאשר עשה. דלפי דברי הרמב"ם דהטעם משום דאין עונשין מה"ד. בודאי צדקו דבריו. דהא בממון עונשין מה"ד וכמ"ש התוס' בב"ק הנ"ל. אבל הראב"ד אינו סובר דהטעם דהרגו אין נהרגין הוא משום דאין עונשין מה"ד. רק ממיעוטא דכאשר זמם ולא כאשר עשה. וא"כ ה"ה גם בממון אמרינן כן. ולית ליה הך סברא שכתב הריב"א דממון איתא בחזרה (וכן הוא גם דעת הריטב"א והנמ"י, דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה ומובא בדברינו לקמן) ולענין מלקות אף שכתבנו לעיל דצדקו דברי הרמב"ם. דהא עכ"פ ילקו משום לא תענה. אפשר כוונת הראב"ד דמ"מ מכאשר זמם אין לוקין. וכבר כתבנו לעיל באות י' דיש נ"מ בין זה לזה ולכן כתב הראב"ד שיבוש הוא. היינו על כל דברי הרמב"ם שם. כן היה נראה לע"ד נכון לולי הכ"מ והאחרונים. שלא הבינו כן בדבריו:

אחר כותבי כל הנ"ל ראיתי להפ"י על מכילתין שכתב בדברי רש"י להיפוך מדברינו הנ"ל. כ"א דרש"י מפרש דממיעוטא דרשינן דהרגו אין נהרגין וכתב ובזה נתיישבו היטב לשון הרמב"ם בחיבורו כו' עי"ש בדבריו. ולענ"ד נראה כמ"ש לעיל בכוונת דברי רש"י. וכמ"כ ברור בדברי הרמב"ם הנ"ל כמ"ש (והכ"מ מסייעני בזה) ומה שהביא ראיה מדברי הרמב"ם בפירושו. לע"ד אדרבה משם נראה להיפוך. דשם הביא דרשא דמתניתין מלאחיו. ובזה קשה הדבר לומר דמיעוטא הוא כמובן:

יד ולענין עידי ממון. הנה דעת הריטב"א והנמ"י. דגם בזה אמרינן ולא כאשר עשה. וראיתי להתומים בסימן ל"ח שהשאיר בצ"ע. דלפי דבריהם לא יועיל ללוה עידי פרעון או שובר. דהו"ל עדות שאאי"ל. דהא מה"ת בעינן גם בממון שיהיה עדות שאי"ל (ולשונו מגומגם קצת שם בזה) וכעין דברי התומים הנ"ל ראיתי בתשו' נו"ב סי' ע"ב בהגהה שם. שכתב דמ"ש הש"ך דלדעת כנמ"י בעינן בד"מ עדות שאי"ל. הוא תמוה. דהנה בפ' ח"ה עלה דמתני' היו שנים מעידין אותו בראשונה כו'. הקשה הנמ"י היכי מיירי אי כשהוזמו קודם שנגמר הדין. א"כ אין משלמין. ואם אחר שנגמר הדין. א"כ כבר החזיקו בקרקע. והוי כאשר עשה ותירץ ע"ז הריטב"א דמיירי שאינו באותה שדה. אלא שע"י עדותן נגמר הדין שיקח השדה. וא"כ אי ס"ל להנמ"י דבעינן בד"מ עשאי"ל. א"כ לא משכחת עידי חזקה שיועילו כ"א כשאין המוחזק באותה שדה. דאל"כ כיון שאין העדים משלמין כשיוזמו אין עדותן מועיל דהו"ל עדות שאאי"ל. וא"כ קשה כמה סוגיות. ועי"ש שהאריך קצת בדבריו ומסיים ומזה ראיה מוכרחת דלא בעי' בד"מ עדות שאי"ל ודלא כהש"ך עכ"ד:

טו ולע"ד לק"מ קושיות הגאונים הנ"ל. דכ"ז לא מיקרי עדות שאאי"ל. דאף שיהיה כאשר עשה מ"מ ילקו העדים משום לא תענה. וכאשר כתבנו בדברינו לעיל וגם התומים בעצמו כתב כן דבלא תענה לא נאמר ולא כאשר עשה (וכמדומה שגם הנו"ב כתב כן) וא"כ י"ל דסברי כאן כתירוץ הראשון של התוס' דריש מכילתין דכיון דלוקין מיקרי עדות שאי"ל. ודוקא בדיני נפשות לא מיקרי זה עדות שאי"ל. ולכן לא הקשו הריטב"א והנמ"י. כ"א בהא דב"ב. דחזינן דבעידי חזקה נידונין בכאשר זמם. אבל מעלמא ומשום עדות שאאי"ל לק"מ. וגם הוכחת הנו"ב מזה. דהנמ"י סובר דלא בעינן בד"מ עדות שאי"ל. ליתא. די"ל היכא דלא אתי לידי הזמה כלל אף לענין מלקות דלא תענה הוה עשאאי"ל ועדותן בטלה:

[ולפי דברי הראשונים הנ"ל. יסולק קושיית התוס' לעיל (דף ג') ד"ה מעידין. שהקשו דלחייבו העדים לשלם לה שו"כ שרצו להפסידה. ולפי דבריהם. הא זה הוי כאשר עשה. דכשנגמר הדין נפטר הבעל מזה. והתוספות לטעמייהו אזלי שכתבו בב"ק. דבעדות ממון לא אמרי' זה אבל לפי דברי הראשונים הנ"ל לא כן הוא]:

טז וראיתי להתומים שכתב שם לענין קושייתו הנ"ל. דאם נימא כמ"ש הש"ך בסימן ל"ד ובסי' ל"ח לענין עדות בשטר. דכיון דנפסלין העדים לעדות. אף שאין מקיימין בהם דין הזמה. מיקרי עדות שאתה יכול להזימה. לא היה קשה הקושיא הנ"ל. אלא שאין דעתו נוחה בזה. דמשום שיהיו נפסלין לעדות מיקרי זה עדות שאי"ל. וגם הקשה ע"ד הש"ך הנ"ל מהגמרא דפרק מרובה דבמודה לדברי העדים הוה עשאאי"ל. והתם ודאי אם הוזמו נפסלים לעדות. ומה בכך שהבע"ד מסייע להם וע"כ דמשום זה וא"כ הקושיא הנ"ל על הריטב"א והנמ"י במקומה עי"ש בדבריו ביותר ביאור:

והנה מה שכתב בשם הש"ך דבשביל שיופסלו לעדות מיקרי זה עדות שאי"ל לענ"ד לא כיון הש"ך לזה כאשר נבאר לקמן. גם הא מדברי התוס' דרים מכילתין מבואר דאינו כן. דא"כ למה לא כתבו משום דנפסלין לעדות. אבל לא ידעתי למה לא כתב משום דילקו על לא תענה וכמש"ו ע"פ דברי התוס' הנ"ל:

ומה שהקשה לפי דעתו בכוונת דברי הש"ך מדברי הגמ' דפרק מרובה הנ"ל הוא ז"ל אזיל לטעמיה בזה כפי שהבאתי דבריו לעיל בדברינו ע"ד הגמרא בעמוד הקודם באות ג' דדוקא בענין תשלומי ממון מהני הודאת בע"ד לפוטרם. אבל לא בענין מיתה ומלקות. וכבר כתבנו בדברינו לעיל באות י' שדבריו צ"ע בזה. דא"כ תיקשי בדברי הגמרא דב"ק הנ"ל. הא עכ"פ ילקו משום לא תענה. ולפ"ד התוס' בתירוץ הראשון מיקרי זה עדות שאי"ל. דדוקא בעידי נפשות כתבו שם דלא מיקרי זה עדות שאי"ל. אבל בממון. לפי דבריהם שם. ודאי מיקרי עדות שאי"ל דמלקות חמור מממון. ומוכח מזה דבאמת אין לוקין שם גם משום לא תענה (ולכן לא הקשו התוס' שם על תירוצם מהא דב"ק הנ"ל כ"א מהא דעידי נערה המאורסה בסנהדרין):

וכעת נ"ל דאפשר לומר גם מצד הסברא. דאף במיתה ומלקות (וכן לענין מלקות דלא תענה) מהני הודאת בע"ד לפוטרם. דהא עדים זוממין חידוש הוא. דמאי חזית דציית להני. ציית להני. וא"כ י"ל דוקא כשהבע"ד מכחישו. האמינה תורה להמזימים אבל לא במודה לדבריהם. וא"כ י"ל דה"ה לענין לפוסלם לעדות. ול"ק קושיית התומים על הש"ך. ויש לעיין עוד בזה:

[ובהתבוננתי כעת עוד בדברי התוס' דריש מכילתין הנ"ל. ראיתי בדבר מה שכתבתי לעיל שם באות י"א בשינוי דבריהם בקושייתם שם. לדבריה בכתובות. שכבר עמד ע"ז בתשו' נו"ב. וכתבנו די"ל דדעת התוס' בכאן. דאף דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה ובטלה העדות. מ"מ לוקין משום לא תענה. והארכנו שם בזה אם אפשר לומר כן (ובזה כתבנו ליישב גם קושיית הגרע"א ז"ל עי"ש) ראיתי כעת אשר מפשטות דבריהם שם מבואר דסברי כן. שכתבו שם בקושייתם לתירוצם. מהא דסנהדרין גבי עידי נערה המאורסה כו' ומאי קאמר והא מ"מ לוקין. וחזי' דסבירי להו דהדין שם דלוקין אף לפ"מ דאמרינן דהוה עדות שאאי"ל ובטלה עדותן. וגם בתירוצם כתבו רק דהתם כיון שבאין לחייבו מיתה כו' לא חשיב יכול להזימה במלקות וז"ב לע"ד]:

יז ואולם כל הנ"ל לפי הבנת התומים בדברי הש"ך. אבל באמת נראה לומר דלא כיון הש"ך לזה דזה לשונו שם בקיצור בסימן ל"ח. כתב הר"ן ספ"ב דכתובות וז"ל כמ"ש הרז"פ דבעדות בע"פ הוא דאיכא הזמה. אבל לא בעדות בשטר. משמע דס"ל אפי' כתב בשטר שבזמנו כתבוהו. משום דהזמה חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו. דסתם עדות בעל פה. וזה שלא כדברי הרי"ף כו' וכתב הב"ח דנראה דאף הרז"ה לא קאמר אלא לענין עונש העדים זוממין שאינו נוהג אלא בעדות בע"פ. אבל לגבי דין פסלות העדים מודה הרז"ה שהעדים פסולים. דלא גרע מהזמה שלא בפניהם. דנהי דהזמה לא הוי. הכחשה מיהא הוי והעדים פסולים אף לדעת הרז"ה עכ"ל (ומה שכתב בלשונו אבל לגבי פסלות העדים מודה הרז"ה שהעדים פסולים. נראה דכוונתו שהשטר פסול. דגם בהזמה שלא בפניהם כתב הש"ך שם לקמן דאינם נעשים פסולים. והשיג בזה על דברי הריב"ש עי"ש. גם דכן נראה ממ"ש הב"ח דנהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי) ונ"ל כדברי הב"ח ולא מטעמיה. דטעם שכתב הוא דהכחשה מיהא הוי כמו הזמה שלא בפניהם. ליתא. דמי לא עסקינן נמי שמזימין אותם בפניהם שאומרים להם האיך אתם חותמין על שטר זה. והלא באותו יום עמנו הייתם. אלא נראה דטעמיה דהרז"ה דכיון דע"ז חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"פ שלא עשו מעשה משלמין. אין עונשין אלא במה שעושה התורה כו' והשתא מ"ש הר"ן וזה שלא כדברי הרי"ף ליתא לפע"ד דגם הרז"ה מודה דבשטר נמי איכא הזמה לפסול השטר ובע"כ גם הרז"ה מודה כו' עכ"ל הש"ך הנצרך לדברינו:

[וראיתי להגאון בעל תפארת משה ז"ל שכתב בגליון הש"ך על מה שכתב בהשגתו ע"ד הב"ח דמי לא עסקינן נמי שמזימין אותם בפניהם כו' וז"ל לא ידעתי מאי קאמר הא הב"ח לא אמר דאיירי שהזימום שלא בפניהם אלא דהוי כהזמה שלא בפניהם עכ"ל הג' הנ"ל. ולענ"ד לבד זה לא כתב הב"ח זה בטעמא דאין נענשין העדים. כ"א לענין פסלות העדים (או השטר כמש"ל) ע"ז כתב דנכי דהזמה לא הוי. הכחשה מיהו הוי. ובאופן שכתב הש"ך שהזימו אותם בפניהם. כש"כ שנפסל השטר:

עוד ראיתי להגאון הנ"ל שכתב בגליון על מ"ש הש"ך דעדים זוממין חידוש הוא כו' דאע"פ שלא עשו מעשה משלמין וז"ל ל"נ דהא אמרינן בש"ס ע"ז חידוש הוא מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אף דקיי"ל כאביי דע"ז למפרש הוא נפסל אההוא סברא לא פליג עכ"ל הגאון הנ"ל. וכוונתו בזה לא נתבררה לי אם כוונתו רק להשיג על מה שכתב הש"ך דחידוש הוא. דאע"פ שלא עשו מעשה משלמין. דבגמרא אמרינן דהחידוש הוא מאי חזית כו'. או אולי הבין בדברי הש"ך דמ"מ פסולין עידי השטר לעדות. דלפ"ד הש"ך אפשר לומר כן. ולפ"ד הגמרא דחידוש הוא משום מאי חזית כו' לא נראה כן. ויש לומר דבשטר אינן נפסלים לעדות:

ובאמת דברי הש"ך הנ"ל צל"ע מטעם אחר. דחידוש כזה שאע"פ שלא עשו מעשה משלמין מצינו כזה גם במוציא שם רע. וכיון דמצינו כה"ג. שוב לא אמרי' בזה דחידוש הוא כדאמרינן בפסחים (דף מ"ד) לענין בשר בחלב עי"ש ועיין מ"ש לעיל (דף ד' ע"ב על דברי תוספו' ד"ה אלא כו'):

יד ונראה לע"ד דמשמעות דברי הש"ך בדעת הרז"ה הוא רק דמודה הרז"ה דנפסל השטר ואינו חולק בזה על הרי"ף. אבל לא לפסול העדים שיהיו פסולים עדות. וא"כ הוא. בודאי א"א לומר כמו שהבין התומים בדבריו. דבפיסול עדות מיקרי עשאי"ל. והביא ראיה לזה דבשטר שייך הזמה לפסול השטר מדברי הגמרא דפ' אד"מ דבעינן דו"ח בשטר. שיהיה יכול להזימם לפסול השטר וסובר הרז"ה דבממון לא בעינן שיהיה עדות שאי"ל לשלם כאשר זמם. אבל מ"מ דו"ח בעינן שיהיה יכול להזימן לבטל עדותן וחילוק זה מבואר בפרק מרובה (דף פ') אליבא דסומכוס. אף שסובר דלא בעינן כלל שיהיה עדות שאי"ל אף בקנס בזה מודה עי"ש (ולעיל אות ד' כתבתי להשיג ע"ד בעל ע"ל שכתב דהטעם דבעינן עדות שאי"ל הוא שיהיו מתיראים שלא יענשו. וכתבנו דזה רק אליבא דסומכוס. וכעת ראיתי דגם אליבא דסומכוס לא בעינן רק שיוכל לבטל עדותן עיין שם ברש"י]. ולפ"מ שביארנו נסתרו כל דברי התומים שם עי"ש. ואין להאריך עוד:

סוגיא דנמצא קרוב או פסול

בע"ה סוגיא דנמצא קרוב או פסול כו':

מתני' ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל

מתני' ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו כו':

א הנמ"י כתב ע"ז וז"ל השלישי אינו יכול לומר כבר העידו השנים. ונתקיים העדות בהם ושאפי' הוזם לא ישלם. אלא אע"פ שלא היה צריך אם העיד תכ"ד דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באלו עכ"ל. ויש להבין דבריו בזה. גם במה שכתב אם העיד תכ"ד. דנראה דאם העיד לאחר כדי דיבור אין דינו להתחייב. ולכאורה נראה הסברא להיפוך. דבאמת הא יכול העד השלישי לומר מה עשיתי בעדותי. הא בלא עדותי כבר העידו השנים. ואי דשמא יזומו הראשונים או יופסלו (וכעין שכתבו התוס' לעיל בהא דבאו שנים ואמרו בג' בשבת הרג פלוני כו' וכתב דשמא כו' ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים) או שיוזם א' מהן. הא א"כ תבטל גם עדות השלישי. לפ"ד התוס' דלקמן במתני' דהיו שנים רואין כו' דגם בהוזם א' מהם הוה כנמצא קרוב או פסול. (וכן הוא גם דעת רש"י והרמב"ם כאשר יבואר לקמן) ולפ"ז אינו בדין שיתחייב העד. משא"כ בהעיד השלישי לאחר כ"ד. יש סברא לומר דלאחר כ"ד לא אמרי' נמצא קא"פ עדותן בטלה. וכדברי רש"י בסוגיין (ויבואר כ"ז בדברינו לקמן אי"ה) וא"כ לא יוכל העד השלישי לומר כנ"ל. ואף דאם אין כאן רק ג'. עדיין יכול העד השלישי לאמר. אם יזומו לא אשאר כ"א עד אחד. אבל מסתמא ה"ה אם הם ארבעה או יותר:

ב ונראה לע"ד בביאור דבריו. דבזה גילתה התורה דע"פ שנים או שלשה עדים כו' דהוה כעדות אחת להזמה. ולא בא הכתוב להקל עליו אלא להחמיר היינו אף שמן הסברא היה לן לומר שיופטר העד השלישי. ואולם זה דוקא בהעיד תכ"ד אז הוי כעדות אחת (וע"ז קאי ד' רבא לקמן) אבל בהעיד לאחר כ"ד אז הוי עדות אחרת. ואיך הדין בזה. מזה לא איירי הנמ"י בדבריו. וכפי דברי הנמ"י בעד ג' לבד. נראה דבזה ודאי אין דינו להתחייב וכמש"ל וגם אי היו ארבעה עדים או יותר. נראה לכאורה ג"כ דבלאחר כ"ד. כגון שכבר העידו שנים שגנב בחד בשבת ואח"כ באו עוד שנים ואמרו ג"כ כן. ואח"כ הוזמו כולם. לפי המבואר מהגמרא דלעיל דף ה' דוקא במיתה וקנס אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו בר חיובא הוא. אבל בממון לא אמרינן כן. וכמ"ש התוס' שם ד"ה וכן גבי קנס עי"ש. ואף דדברי התוס' שם סובבים על אופן דבאמת היה חייב ממון. ודברינו הוא באופן שלא היה חייב. רק דבעת שבאו העדים השניים. כבר נתחייב ע"י עדים הראשונים. ובממון הא לא בעינן שיוגמר הדין דוקא. ויש לעיין בזה. ושוב ראיתי דלא נראה כן מדברי התוס' סנהדרין (דף פ"א) שמבואר שם מדבריהם לענין עידי מיתה דאף בלאחר גמר דין. אם הוזמו אח"כ העדים הראשונים. חייבים הכת השני' כיון דבאמת לאו גברא קטילא הוא. דאל"כ לא הוי זה עדות שאי"ל ועייש"ה ובמהרש"א. וא"כ כש"כ לענין הנ"ל בעידי ממון:

ג וע"פ דברינו הנ"ל יתבאר שתמוהים מאד דברי הלח"מ בפרק כ"א מה' עדות והביאו התומים בסימן ל"ח. וגם דברי התומים שם תמוהים. וז"ל התומים שם בקיצור. כתב הטור וכן הרמב"ם אין העדים נעשו זוממין שיהיו לוקין ומשלמין (וברמב"ם שם לא נמצא לשון זה דקאי שם על כל דין דע"ז במיתה ובמלקות ובממון) עד שיזומו כולם. והוא שהעידו כולם בתכ"ד. אבל אם יש הפסק ביניהם ובין דברי הראשונים כדי דיבור. אין נענשים אע"פ שכל העדות כולה בטלה. ובזה השיגו הראב"ד כיון דהיה הפסק בתוך העדים בכ"ד. וגם מה זה שכתב שאין האחרונים נענשים. מה עונש יקרה להם. והרב הש"ך בסימן ל"ו התאמץ כו' וכתב אלו ראה הרמב"ם השגת הראב"ד היה מודה לו כו' אמנם באמת הלח"מ תירץ על הך קושיא במ"ש הרמב"ם דאין האחרונים נענשים כו' תירץ הוא. דאיירי בהוזמו ג"כ. ומ"מ פטורים דיאמרו אנו חשבנו דהוא גברא קטילא דהא כבר אמרו ראשונים דחייב מיתה. ולכך העדנו כי חשבנו היותו גברא קטילא עי"ש. והוא אומר כן מסברא והדבר מוכרח בדברי הנמ"י (והעתיק לשון הנמ"י הנ"ל) הרי מבואר דוקא אם העיד תפ"ד הוא דאם הוזם השלישי נהרג. אבל אם בא אח"כ אינו חייב כו' אלו דברי התומים שם. ועי"ש שהאריך עוד ומסיים וא"כ לפ"ז דאין הכת השני' חייבים אף שהוזם. א"כ אם הוזם כת ראשונה אין דנין ע"פ עדות כת שניה דהא הו"ל כת שניה עדות שאאי"ל דאף דיוזמו הם פטורים. דיאמרו לא ידענו דראשונה יהיו זוממין כמ"ש הנמ"י והלח"מ וז"ב לדינא כו':

ד ולפ"מ שביארנו לעיל אין שייכות דברי הנמ"י לדברי הלח"מ הנ"ל. ראשית. דדברי הנמ"י הם לענין ממון. ודברי הלח"מ הם לענין עידי מיתה. ורחוקים זמ"ז בדיניהם. גם ביארנו לעיל דמה שכתב הנמ"י אם העידו תכ"ד. היינו דאז נחשבים כעדות אחת ובלאחר כדי דיבור לא איירי הנמ"י. גם דלענין אם אין רק עד ג' נראה דבזה לאחר כ"ד אין דינו להתחייב וכמש"ל:

ועיקר דברי הלח"מ הנ"ל תמוהים לי. דלבד שדבריו הם רק בענין עידי מיתה. והא דברי הרמב"ם הנ"ל הם גם לענין מלקות וממון. ולא כתב ע"ז הלח"מ מאומה. גם עיקר דבריו במה שכתב בסתימות דיאמרו אנו חשבנו דהוא גברא קטילא. לע"ד זה נסתר מדברי הגמרא לעיל והביאה הרמב"ם להלכה דקודם שנגמר הדין לא מיקרי גברא קטילא. ואף דבגמרא דלעיל אמרינן שהעדים הראשונים הוזמו שבאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם. אלא בתרי בשבתא או בע"ש הרג פלוני את הנפש. נראה ודאי דה"ה אם העידו שני כיתי עדים זו אחר זו וניזומו השנים האחרונים נהרגין מדאמרינן שם דדוקא לאחר גמר דין אמרי' דגברא קטילא הוא. אבל קודם שנגמר דינו למיתה לא אמרינן כן. וכמ"ש התוס' שם דשמא לא יבואו עדים. ואם יבואו. לא יהיה עדותן קיים. ועוד דאסור להרגו עד שיוגמר דינו. (ולכאורה יש להוכיח כן גם מדברי המתניתין דלקמן דהיו שנים רואין אותו כו' הוא והן נהרגין (שמייתי הגמרא לעיל שם) והא סתמא קתני אם נמצאת אחת מהן זוממין הוא והן נהרגין. ולא קתני דדוקא אם הוזם כת הראשונה נהרגין. אבל לקמן יתבאר דאין ראיה משם):

ועוד יותר מזה מבואר מדברי התוס' דסנהדרין (דף פ"א) שהבאתי לעיל באות ב' דאף לאחר גמר דין. אם הוזמו אח"כ הראשונים חייבים הכח השני' וכמש"ל:

ה וראיתי אשר אולי יש מקום לדבריו קצת. לפי שיטת רש"י שם דהטעם דקודם גמר דין לא מיקרי גברא קטילא. משום שיכול להודות וליפטר (וכבר הארכנו לעיל שם בזה) דלכאורה קשה לי כעת לפ"ד רש"י הנ"ל מדברי המתניתין דהיו שנים כו' אם נמצאת אחת מהן זוממין. וסתמא קתני בין אם נמצאת הכת הראשונה זוממין. ובין הכת השניה. ולפ"ד רש"י אחר שהעידו כבר הכת הראשונה. שוב לא יפטר בהודאתו ולמה לא מיקרי גברא קטילא:

אבל באמת לק"מ דהמתניתין הנ"ל הא ע"כ איירי שהעידו השני כיתי עדים זו אחר זו בתכ"ד. דבלאחר כדי דיבור אף דראו זא"ז נחלקה עדותן. ולא אמרינן עד שיזומו כולם וכדברי רבא בגמרא לקמן. וא"כ הוי כמו שהעידו בבת אחת ואין כאן לא ראשונה ולא שניה. והא דמייתי הגמרא מזה ואמרינן מאי קמ"ל תנינא כו'. היינו דידעי' מהמתני' דלא מיקרי גברא קטילא מקודם מעת שהרג את הנפש. ובזה שייך שפיר לומר שיכול להודות ולפטור. וא"כ לפי שיטת רש"י הנ"ל יש מקום לומר כדברי הלח"מ הנ"ל. דאם העידו הכת השניה לאחר כדי דיבור של הכת הראשונה יוכלו לומר חשבנו שהוא גברא קטילא. (ולכן לפ"מ שבארנו מדברי המתניתין הנ"ל אין סתירה לדברי הלח"מ דהתם איירי בתכ"ד):

אבל לפי דברי התוס' שהבאתי לעיל. גם מסתימת דברי הגמרא דלעיל מבואר דקודם גמר דין לא מיקרי גברא קטילא וליתא לדברי הלח"מ הנ"ל. וממילא לדברי התומים שכתב עוד בזה ע"פ דברי הלח"מ הנ"ל:

וגם לבד כל הנ"ל דחוק מאד לומר בכוונת דברי הרמב"ם דגם האחרונים הוזמו. דהא כתב אח"כ אע"פ שכל העדות בטילה כו' הואיל ובטלה מקצתה בטלה כולה והלח"מ כתב דזה שוב איירי בלא הוזמו עי"ש:

גם ראיתי להנתיבות בסימן ל"ו ס"ק ב' שהביא דברי התומים הנ"ל. וכתב להשיג רק על דבריו במה שכתב דהוה עדות שאאי"ל. דהא יכול לשמוע פעם אחרת שיעידו לפניהם. גם מדברי תוס' סנהדרין (דף פ"א) שכתבו דזה הוי עדות שאתה יכול להזימה כיון דאי מתזמי קמאי מהני סהדותייהו ותמיהני. דשם כתבו כן התוס'. דאף לאחר גמר דין. הוה זה שאי"ל. אבל הכא דעדיין לא נגמר הדין קודם שהעידו הכת השני' חייבים באמת מדין הזמה וכמבואר מדברי הגמרא דלעיל שהביאו התוס' שם. וגם הא מבואר מדברי התוס' הנ"ל דאף לאחר גמר דין. אם הוזמו אח"כ הראשונים. חייבים הכת השניה. כיון דבאמת לאו גברא קטילא הוא דאל"כ לא הוי זה עשאי"ל. ועי"ש ובמהרש"א. וא"כ עיקר דברי הלח"מ נסתרו וכמש"ל:

ו ובעיקר השגת הראב"ד על דברי הרמב"ם הנ"ל. במה שכתב השנים האחרונים כו' אין נענשין דמה עונש ראוי להם. לא זכיתי להבין השגתו. וגם תמוה לי מאד על הכ"מ והלח"מ. ואחריהם התומים ושארי אחרונים שיגעו ליישב דברי הרמב"ם בזה. דהלא כעין תמיהת הראב"ד הנ"ל על הרמב"ם. כמ"כ תיקשי על דברי המתניתין דהיו שנים רואין אותו כו'. לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת. הוא והן נהרגין. והשניה פטורה. ותיקשי ג"כ למה ליה למיתני והשניה פטורה. ומה עונש ראוי להם כיון שלא הוזמו. וא"כ לא רק על הרמב"ם תלונתו בזה. כ"א גם על דברי המתניתין הנ"ל:

וחפשתי בדברי הראשונים. ומצאתי שהנמ"י עמד בזה על דברי המשנה הנ"ל. וכתב והשניה פטורה אם הוזמה הכת השניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא. דקיי"ל הרגו אין נהרגין כו' עכ"ד שם. והנה אם נקבל ד' הנמ"י הנ"ל ע"ד המתניתין גם בדברי הרמב"ם הנ"ל אפשר לומר כן. אבל באמת דבריו דחוקים מאד. להעמיד זה בד' המשנה. גם דלפי הרבה מהראשונים כבר ידענו זה דהרגו אין נהרגין ממתניתין דלעיל. (כאשר הבאתי דבריהם בדברינו לעיל שם):

ועיינתי בדברי הרמב"ם בפ"ד מה"ע שהביא שם דברי המשנה הנ"ל. וראיתי שסיים שם לפיכך אם נמצאת כת אחת מהן זוממת. הוא והן נהרגין. והשמיט השני תיבות "והשניה פטורה" והוא פלא. ולא מצאתי למי מנושאי כליו שיעירו בזה:

ובכ"מ שם ראיתי שהביא דברי המשנה. ובתוך דבריו כתב ואם הוזמה כת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה. דהא קיי"ל הרגו אין נהרגין. והיינו כדברי הנמ"י הנ"ל. ולפי דבריו אפשר ליישב קצת הא דהשמיט הרמב"ם זה (אם כי לא נזכר זה בדבריו) והוא. דכפי מה שביארנו לעיל שם וכן נראה מדברי הכ"מ שם בהא דהרגו אין נהרגין בדברי הרמב"ם. דזה לא ידעינן מהמתניתין דלעיל כ"א מד' בריבי משום דאין עונשין מה"ד. ולכן אשמעי' בזה במשנה זו אבל הרמב"ם כבר הביא שם בהל' ב' הא דהרגו אין נהרגין לזה השמיט זה. והשניה פטורה. ולכן מיאן הכ"מ לפרש דברי הרמב"ם דידן הנ"ל בנהרג הרוצח. כן יש לומר קצת בדעת הכ"מ הנ"ל. אבל כבר כתבנו דקשה הדבר לומר כן בכוונת דברי המשנה הנ"ל וכמש"ל. ושוב ראיתי דלבד הנ"ל א"א לפרש דברי הרמב"ם דידן דכוונתו בנהרג הרוצח. דא"כ לא יתכנו דבריו מה שכתב אח"כ ואע"ג שנתבטלה כל העדות כו' (אם לא שנאמר דזה איירי שוב בלא נהרג וכעין שכתב הלח"מ לענין תירוצו. כאשר הבאתי לעיל) ואולי יש לומר דגם הראב"ד ז"ל הבין בהמתניתין דהיו שנים רואין כו' בהא דוהשניה פטורה. כפמ"ש הנמ"י. אבל בדברי הרמב"ם א"א לפרש כן וכנ"ל:

ז והנה בענין דברי המשנה דהיו רואין כו'. ובדברי הרמב"ם בפ"ד מה"ע שהשמיט הא דוהשני' פטורה היה נראה לענ"ד לומר ע"פ מה שראיתי להתומים שכתב שם (לענין ד' הרמב"ם דידן דפ"כ מה"ע) דמה כל החרדה שחרדו על דברי הרמב"ם במה שכתב דאין האחרים נענשין. דיש לומר שכתב זה הרמב"ם להוציא מלב הגאון מהרי"ץ גיאות גאון קדמון שפירש כפמ"ש הנמ"י בשמו, בפי' המתניתין שאמר ר"ע לא בא הכתוב להקל עליו אנא להחמיר עליו. היינו שאע"פ שלא הוזם נהרג כאלו הוזם. דאלו הוזם פשיטא ואינו נקרא נטפל לעוברי עבירה. וא"כ בא הרמב"ם להוציא מלבן של צדוקים הנמשכים אחר הרי"ץ גאות הנ"ל. וכתב דאותן שלא הוזמו אינם בגדר עונש. (ומדבריו בזה לענין דברי הרמב"ם דידן הנ"ל. וכן בדבריו שכתב עוד שם נדבר לקמן אי"ה):

ולע"ד לא אבין. למה נצרך לו להתומים ז"ל לומר דהרמב"ם בא להוציא מדעת הרי"ץ גאות הנ"ל בכוונת דברי רע"ק. הא אף הרי"ץ גיאות כתב שם (כפי שהביאו הנמ"י) דמ"מ אין הלכה כרע"ק בזה. א"כ יותר טוב לומר דגם הרמב"ם מפרש בדברי רע"ק כהרי"ץ גיאות ובא בדבריו להוציא מדעת רע"ק בזה (ואף שראיתי בפי' המשנה להרמב"ם דאינו מפרש כן הלא נודע כי בהרבה מקומות הרמב"ם בחיבורו אינו מפרש כדבריו בפירושו. ועיין מ"ש עוד בזה לקמן באות י') [ובמגדול עוז להרמב"ם ראיתי שכתב בתוך דבריו כדברינו הנ"ל. שכתב שם. וכן לשון נענשים שהיה ראוי להם להענש. זהו אם היינו פוסקים כרע"ק כו' דאמר לא בא כו' לעשות דינו כיוצא באלו כו' אבל אנו פוסקין כר' שמעון כו' עי"ש] ונמצא לפי הנ"ל. כפי דעת ר' שמעון אם לא הוזמו כולם אין נעשים זוממין כלל (ולפ"ד הרמב"ם גם מי שהעידו עליו אינו נהרג דהוה כנמצא קו"פ. וכנראה גם הראב"ד מודה בזה בהעידו בתכ"ד) ולפי דעת רע"ק כל העדים נהרגין (וממילא דהנידון אינו נהרג). ולזה קאמר התנא במתניתין דהיו שנים רואין כו' בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת. ואיך הדין בזה. הוא פלוגתת ר' שמעון ורע"ק לעיל מקודם. ואם לאו הרי אלו שתי עדות. לפיכך כו' היינו דבין לר' שמעון ובין לרע"ק דסובר לעיל דכל העדים נהרגין. והנידון נפטר. באופן זה מודה דהוא והן נהרגין. והשניה פטורה:

וא"כ לפ"ז אתי שפיר גם מה שהשמיט הרמב"ם הא דוהשניה פטורה. דכיון דגם בהיו רואין כו' דהוה עדות אחת. לא קיי"ל כדברי רע"ק. לא הוצרך לומר כאן דהשניה פטורה. כן היה נ"ל נכון בישוב דברי המשנה. ודברי הרמב"ם בפ"ד מה"ע הנ"ל:

ח ואולם עדיין לכאורה לא העליתי ארוכה לדברי הרמב"ם דפ' כ' מה"ע הנ"ל במ"ש דהעדים האחרונים אין נענשין. דא"א לומר דבא להוציא מדברי רע"ק כמש"ל (או כמ"ש התומים דבא להוציא מפירוש הרי"ץ גאות בדברי רע"ק) דכמו שכתבנו לעיל ענין רואין אלו את אלו. דבאין רואין זא"ז גם רע"ק מודה דנחלקה עדותן. כמ"כ נראה דגם בהא דלאחר כ"ד גם רע"ק מודה דנחלקה עדותן. וא"כ כיון דלא קיי"ל כרע"ק אף בהעידו בתכ"ד. לא היה צריך הרמב"ם להשמיענו זה בלאחר ב"ד וכעין שכתבנו לעיל ענין הא דאם אין רואין זא"ז:

ט ולכן נראה לע"ד דאפשר לומר עוד בזה ע"פ מה שכתב התומים ליישב מאי דקשה ע"ד הרי"ץ גאות הנ"ל. דמהיכי תיתי נאמר לחייב השלישי שלא ידע כלל שאלו הן רשעים שקרנים ובתומו הלך. וע"ז כתב התומים לתרץ דהא בעינן שמקצתן רואין אלו את אלו דאי לא הרי הן שתי עדות. וא"כ מי שאמר שראה הכת השניה המוזמת. גם הוא שקר טענה. ואף שלא הוזם חייב שנטפל לעוברי עבירה ולהגיד שקר עיי"ש שהאריך (ומ"ש שם ליישב עפ"ז דברי הרמב"ם דלקמן שם במ"ש ואף שנתבטלה עדותן כו'. ראיתי שהשיג עליו הקצה"ח בזה. והנתיבות מיישב דבריו עיי"ש. ומדברי הרמב"ם הנ"ל נדבר לקמן אי"ה):

ולפ"ז אפשר לומר לע"ד דהא דאמר רבא והוא שהעידו בתכ"ד. זה רק אליבא דר' שמעון דקי"ל כוותיה משא"כ לפי דברי רע"ק דנענש משום שנטפל לעוברי עבירה. וגם אמר שראה את העדים המוזמים. אין נ"מ בין אם העיד תכ"ד או לאחר כ"ד. וגם בלאחר כ"ד ענש לרע"ק. ולזה כתב הרמב"ם דהעדים האחרונים אין נענשין להוציא בזה מדעת רע"ק:

ובהא דהיו רואין כו' שכתבנו לעיל דבאין רואין זא"ז גם רע"ק מודה וכמש"ל. טעמא אחרינא יש בזה. דכיון דלא אמרו שראו זא"ז. ולא אמרו שקר כלל העדים שלא הוזמו. מה"ת נאמר לחייבם. וגם רע"ק מודה בזה. ושוב יתכן לומר כדברינו דלעיל בישוב ד' המשנה ודברי הרמב"ם בפ"ד מה"ע. ומה שסיים הרמב"ם בדבריו בפ' כ' ואע"פ שנתבטל כל העדות כו'. היינו דאף דלענין דין דנמצא קא"פ חשבינן להו ככת אחת כו'. אבל לענין דאין נעשים זוממין כו'. לא כן הוא:

[ובאמת יש לעיין קצת. דבאמרו הכת השניה שלא הוזמו שראו את העדים המוזמים. ושקר אמרו בעדותן. דהא אנן מאמינים להמזימים. דאף שאין העדים נעשים זוממין לקיים בהן כאשר זמם מ"מ נפסלו לעדות. ועיין ברמב"ם שם הל' ז'. לכאורה איך נוכל להאמינם בעדותם. והרמב"ם כתב רק דנתבטל עדותן משום דבטלה מקצתו כו' והראב"ד השיגו בזה. ועיין מה שהבאתי דברי הריטב"א וד' התומים והקצה"ח לקמן ע"ד תוס' ד"ה לאסהודי]:

י והנה לעיל באות ז' כתבנו דאף שהרמב"ם בפירושו אינו מפרש דברי רע"ק כהרי"ץ גיאות י"ל דבחיבורו אינו סובר כדבריו בפירושו. ולפי דברינו הנ"ל יש להוסיף פרפרת נאה לכאורה. דהרמב"ם בפירושו לטעמיה אזיל. שהוא כתב שם במתניתין דהיו רואין דלא מהני שמקצתן רואין אלו את אלו. כ"א בעינן שיהיו כולם רואין את המותרה (ועיין בתוי"ט שכתב דמהמשנה לא נראה כן) וא"כ א"א לומר כפי' של הרי"ץ גיאות בדברי רע"ק דכיון דמקצתן רואין אלו את אלו לא מהני כלל. כ"א שיראו את המתרה. ובזה הא לא אמרו שקר כלל העדים שלא הוזמו. ולמה נחייבם. ולזה הוכרח לפרש בפירושו דברי רע"ק דלא כהרי"ץ גיאות (והא דקתני במתני' והשניה פטורה. אפשר מפרש כמ"ש הנמ"י בזה). אבל הרמב"ם בחיבורו בפ"ד מה"ע חזר בו מפירושו הנ"ל. וכמ"ש התוי"ט והכ"מ שם. כ"א דמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין. וא"כ שוב אפשר לפרש דברי רע"ק וגם דברי המתניתין בהא דהשניה פטורה כנ"ל. וא"כ שפיר עולין דבריו בחיבורו וכמש"ל:

יא ועתה נבאר בדברי הרמב"ם שם עוד במה שכתב ואע"פ שבטלה העדות כולה כו' וכתב ע"ז הראב"ד איני יודע מהו. כי לאחר שלא באו תכ"ד. ונחשבו שתי כיתות לענין הזמה. למה יהיה בטל עדות הכת השניה. ויהרג הרוצח. וכבר האריכו בזה התומים והקצה"ח והנתיבות ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל. ואענה גם אני חלקי בזה בס"ד. ומקודם אבאר מה שתמוהים לי לכאורה דברי התוס' בד"ה אמר ר' יוסי כו' שיגעו למצוא טעם אליבא דר' יוסי לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות בנמצא קא"פ. הא יש לחלק בפשיטות. דבדיני נפשות צריך שיהיו עדים בזה דוקא. וגם ע"פ הודאת עצמו לא מתחייב זה. אף שבוודאי אמת הדבר. וגילתה התורה דבנמצא קא"פ אחד מהעדים לאו עדות הוא:

[ולכאורה רציתי להוסיף עוד בזה דר' יוסי לטעמיה אזיל דאמר במתני' דלקמן דצריך שיהיו שני עדיו מתרין בו. וכיון דאמרינן ואימתי בזמן שהתרו בו כו'. א"כ אף אם אמת היה הדבר לא היה התראה ע"י עדים כשרים. אבל לדידן דאמרינן לקמן אפילו מותרה מפי עצמו או ע"פ השד כו' לא איכפת לן זה. אבל זה נסתר מדברי הגמרא סנהדרין (דף ט') דמבואר שם דר' יוסי לא סבירא ליה הא דאמר רבי ואימתי בזמן שהתרו בו עי"ש. ואולי הוציא זה הגמרא דאל"כ לפלוג וליתני בדידיה ולומר ה"מ בזמן שהתרו כו'. וא"כ א"א לומר כנ"ל. ועיין בתוס' שם ובדברינו לקמן אי"ה] אבל בעדות ממון אין סברא כלל לבטל העדות בנמצא קא"פ. דהא עכ"פ ידעינן שאמת הדבר שזה הלוה לזה וכדומה. ומה לנו עוד יותר מזה (ועיין סנהדרין דף ל"ז ע"ב לענין אומדנא. דמבואר שם דאף לר' אחא שסובר דגמל אוחר בין הגמלים כו' דאזלינן בתר אומדנא היינו דוקא בדיני ממונות. אבל לא בד"נ. ואף דבשבועות (דף ל"ד) לא נראה כן כמ"ש התוס' שם עיי"ש בדבריהם שכתבו רק דאפשר לומר שסובר כן גם בד"נ):

יב וראיתי אח"כ אשר כעין דברינו הנ"ל כתב בתשו' נו"ב (מ"ק סי' ע"ד) שכתב שם לענין דבריו דבממון לא בעינן כלל שיהיה עדות שאי"ל אף מה"ת. וכתב וז"ל בקיצור אמרתי טעמא אגופא דדינא מדוע לא בעינן בממון עשאי"ל כו' אומר אני דבכל עדות שאי אפשר הדבר להתקיים כ"א ע"פ עדים כמו חייבי מיתות ומלקות כו' ואפילו היה מודה בעצמו לא היה מתחייב כו' שפיר בעינן עדות שאי"ל. אבל אם אינו יכול להזימם. אף שמ"מ שני עדים הם ונאמנים יותר והכחשתו לאו כלום הוא כו'. מ"מ דין עדות אין להם כו' ולא יהיה אלא מודה בעצמו כו' וגזה"כ דבעינן עדים כו'. אבל בכל חייבי ממון ליכא למימר שגזה"כ הוא כו' דהרי הוא מתחייב בעדות עצמו עי"ש שהאריך בלשונו. והנה אף כי לע"ד סתירה לדבריו הנ"ל. מהא דנמצא קרוב או פסול דקיי"ל כרבי דאף בד"מ בטלה עדותן (ונבאר זה לקמן). אבל מ"מ בדעת ר' יוסי בודאי אפשר לומר כנ"ל. וגם על דברי רש"י קשה לכאורה למה הוצרך לומר בטעמא דרבי יוסי משום והצילו כו':

יג ויותר מזה קשה לי ע"ד תוס' בד"ה אמר רבא. שכתבו בתוך דבריהם וא"ת מ"ש. ויש לומר שנא ושנא דדוקא גבי נמצא אחד מהם קרוב או פסול חשוב כחד עדות כשהעידו לאחר כ"ד משום שהם אומרים אמת. וא"כ עדותן התחיל מראיה שלהם. וראיה שלהם היתה בבת אחת עם העדים. אבל בעדים זוממין כו'. ולא הבינותי דממנ"פ אם הם אומרים אמת וכמ"ש התוס'. מה לנו עוד בזה. ובשלמא בדיני נפשות יש לומר כנ"ל דבעינן שיהיו עדים. אבל בדיני ממונות מה נצרך לנו עוד:

יד והנה מדברי תוס' הנ"ל עיקר טענות הש"ך ע"ד הרמב"ם שכתב דבהוזם כת א' מהעדים. בטלה כל העדות אף בלאחר כדי דיבור. הא כיון דהוזמו כת הראשונה. לא ראו כלל העדות. ולא נצטרפו עם הכשרים. ולמה יבטל העדות. ובשלמא בנמצא קא"פ שאמרו אמת שפיר אמרינן דנצטרפו וכמ"ש התוס' הנ"ל עיי"ש בדבריו:

ואף דלפ"מ שכתבנו דברי התוס' הנ"ל צריכים עיון וכנ"ל. עכ"ז לא יתישבו בזה דברי הרמב"ם. דמ"מ אם הוזם כת הראשונה במה נצטרפו וכמ"ש הש"ך. גם מנ"ל זה להרמב"ם. וגם דלפ"מ שכתבנו יש להבין באמת בטעמו דרבא. וכן פסקינן להלכה. דגם בד"מ בנמצא קא"פ עדותן בטלה. דלמה יהיה כן וכמש"ל:

טו והנראה לע"ד בכ"ז הוא דמקושיתנו על דעת רבי. הוציא הרמב"ם דבריו הנ"ל. והוא דרבי סובר דכיון דפסלה התורה בנמצא קא"פ כל העדים. שוב חיישינן דמשקרי. דאי לאו דגילתה לנו התורה ע"פ שנים עדים יקום דבר. לא הוה ידעינן כלל להאמין לעדים. דשמא שכרן להעיד וכדומה. כמו דלא מאמינים לעד אחד. ורק התורה צותה להאמין לעדים וגזה"כ הוא (גם דאמרינן הרי כמאה במכחישים זא"ז. אף דמסברא נראה להאמין יותר להמאה מלשנים) וא"כ בנמצא קא"פ דגילתה תורה דנתבטלה העדות שוב לא נוכל להאמין להם. וחיישינן דילמא משקרי. ולכן אף בדיני ממונות הדין כן (ואולם בדיני נפשות גם בל"ז אף דנאמין להעדים אין כאן עדות. ולזה פריך לקמן הרוג יציל כו'. דאף דבאמת הרגו אין כאן עדות לענין ד"נ וכמש"ל):

וא"כ לפ"מ שביארנו. צריך לומר דמאי דאמרינן בגמרא לקמן אמר רבא היכי אמרינן להו כו' למיחזי אתיתו או לאסהודי כו' והיינו בעדות ממון. וכמ"ש התוס' ד"ה היכי. דבד"נ הא תליא בהתראה לפ"ד רבי. ע"כ לא קאי זה על שעת ראיית העדות. ומשום דבעת ראייתן יחד. נצטרפו הכשרים עם הפסולים. אם נתכוונו להעיד. דהא א"כ אמת הדבר. ולמה לא נחייב ממון וכמש"ל אלא ע"כ דכוונת רבא בזה. דאם אמרו כעת בב"ד שמתחלה כוונו להעיד. חשבינן אותם כעדים ומצטרפים הפסולים עם הכשרים. והוה זה נמצא קא"פ ועדותן בטלה. אבל אם אומרים הפסולים. שמתחלה בעת המעשה באו רק לראות. ולא נתכוונו להעיד. רק כעת באים להעיד. לא חשבינן זה לצירוף עם הכשרים. שיהיה זה נמצא קא"פ. וגם הא דאמר רבי ואימתי בזמן שהתרו בהן. היינו נמי שאומרים שהתרו בהן. או דבדיני נפשות אף אם באמת התרו אין כאן עדים וכמש"ל:

טז ובאמת צריך ני עיון עוד בדברי התוס' ד"ה אמר רבא כו' שכתבו דדוקא גבי נמצא אחד מהן קא"פ. חשוב כחד עדות כשהעידו אחר כ"ד. משום שהם אומרים אמת. וא"כ עדותן התחיל מראיה שלהם וראיה שלהם היתה בבת אחת עם העדים. דא"כ היאך כתבו לקמן בד"ה שמואל אומר כו' קשה היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנים גט כו' וגם לרבי נמי קשה שפעמים יתכוון אחד מן הקרובים להעיד. לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרינן דעדותן בטלה. אלא דוקא באותם שמעידין בפני ב"ד. אבל בשביל ראיה לחודיה לא. ע"כ דבריהם. וע"כ גם אליבא דרבי צ"ל כן. דאל"כ תיקשי כקושייתם שפעמים יתכוין אחד מהקרובים להעיד. ולפי דבריהם בד"ה רבא. דלכן לא בעינן שיעידו תכ"ד. משום שנצטרפו בשעת ראייתן. א"כ מהאי טעמא לא נצרך נמי שיבואו לב"ד דוקא. ומנ"ל לרבא לומר דזה בעינן וזה לא בעינן. וכנראה הר"י אינו סובר כדבריהם הנ"ל בשם המשי"ח (ועיין בדברינו לקמן). אבל לפ"מ שכתבנו אתי שפיר הא דבעינן שיבואו לב"ד דעיקר צירופם תלוי בהגדתם לפניהם וכנ"ל:

יז והנה לפי מה שביארנו סרה התלונה מעל דברי הרמב"ם ז"ל במה שכתב דבהוזם כת אחת מהעדים בטלה כל העדות אף בלאחר כ"ד. וע"ז צעק הש"ך ז"ל ככרוכיא. הא כיון דהוזמו לא ראו כלל העדות כאשר הבאתי דבריו לעיל. ולפמ"ש אין נ"מ כלל מזה לנמצא אחד מהם קרוב או פסול. דגם בקא"פ לא אמרינן שנצטרפו בשעת ראייתן. כ"א בשעת הגדתן לפני הב"ד. וא"כ ה"ה לענין הוזם אחד מהן:

אבל עדיין יש לחקור מנא ליה להרמב"ם דגם בלאחר הכ"ד בטלה העדות בנמצא קא"פ. או עד זומם. ואף שגם התוס' כתבו כן בד"ה אמר רבא. בהשגתם על דברי רש"י. דהא דאמר רבא והוא שהעידו בתוך כ"ד. לא קאי אהא דנמצא קא"פ. כ"א על הא דעד שיזומו כולן. אבל הא התוס' הקשו ע"ז דמאי שנא. ותירצו לחלק לפי דבריהם דבקו"פ אומרים אמת כו' אבל לפמ"ש הרמב"ם אינו סובר כן. א"כ תיקשי כנ"ל. ואף שמדברי רבא נראה כן וכמ"ש התוס' [וגם ראיתי בהגהות מיימוני בפ"ה מהל' עדות שכתב וז"ל בס"ה הביא על זה הא דאמרינן בגמרא. והוא שהעידו כ"א בתכ"ד של חבירו. ורבינו המחבר לא הביאו אלא על הא דאין ניזומין עד שיזומו כולם כדלקמן פ"כ. וכן משמע התם להדיא דלא קאי אלא אהא. שהר מיד בגמרא השייכא עלי' מביא דברי רבא ואח"כ מסומנת שנה שאחריה ואח"כ מביא הגמרא על נמצא קא"פ עכ"ל שם] תיקשי על רבא גופיה דמנ"ל זה. דלענין שיזומו כולם בעינן שיאמרו תכ"ד. ולענין קא"פ לא נצרך זה:

יח אמנם נראה לומר דשפיר עולין דברי רבא. דבאמת בדברי המתניתין בהא דנמצא קו"פ. הא לא נזכר כלל לא בדברי רבי ולא בדברי רבי יוסי דבעינן שיעידו בחכ"ד. רק מחלק אימתי בזמן שהתרו כו' ומזה דבעדות ממון אמרינן ג"כ למיחזי אתיתו כו' וסגי בזה וכדברי רבא לקמן אבל בהא דעד שיזומו כולן. מוכח כן מדברי רע"ק במתניתין ומדין התורה. דאם נאמר דגם בלאחר כ"ד מיירי הא דאין נעשים זוממין כו'. וממילא ע"ז קאי דברי רע"ק דלא בא השלישי כו' דרע"ק בא להוסיף על דברי רבי שמעון וכמ"ש הנמ"י דגם השלישי אם הוזם נידון בכאשר זמם. הא תיקשי ע"ז כמ"ש בתחלת דברינו בדברי הנמ"י. דיאמר השלישי מה עשיתי. הלא כבר עידו הראשונים. ואנכי רק עד אחד. ואם יוזמו הם אין בעדותי כלום. [וגם בארבעה וחמשה עדים. לכאורה היה נראה הסברא כן. דיאמרו כבר העידו הראשונים. ואי דשמא יזומו או יפסלו תיבטל גם עדות שלנו מחמת נמצא קא"פ לפ"ש הרמב"ם דאף בלאחד כ"ד בטל העדות בנמצא קא"פ. אבל כבר כתבנו לעיל דלא נראה כן מדברי הגמרא לעיל בהא דבחד בשבתא הרג פלוני כי' וכמש"ל. ואפשר דמה שכתבו התוס' שם שמא כו' ואם יבואו שמא לא תתקיים עדותן היינו שמא יוכחשו בבדיקות וכדומה באופן שלא יתבטל גם עדות הכת השניה. אבל אם אין כאן רק עד ג'. בודאי נראה הדין שלא יתחייב וכנ"ל]. וע"כ דאיירי מתניתין בזה. בהעידו איך כ"ד דוקא. ובזה שפיר גילתה התורה דחשבינן להו כאלו אמרו כולם ביחד. דתכ"ד כדיבור דמי. ובזה בהוזם השלישי חייב וכמש"ל בדברי הנמ"י. וממילא גם הא דאין נעשים זוממין עד שיוזמו כולם איירי בתכ"ד (ודברינו אלה הם אם לא נאמר כמש"ל דהרמב"ם מפרש דברי רע"ק כהרי"ץ גיאות) וא"כ שפיר קאמר רבא דבלאחר כ"ד לא אמרינן כן דאין נעשים זוממין כו'. וגם שפיר כתב הרמב"ם בפ"כ מה"ע ואע"פ שכל העדות בעלה כו'. והיינו אף שלא הוזמו הכת השניה עדותן בטלה. כמו בנמצא קא"פ. זהו הנלע"ד נכון בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל:

[עוד רציתי לומר לכאורה בישוב דברי רבא ולפמ"ש הרמב"ם בהא דבאין נעשים זוממין כו' מחלקינן בין תכ"ד. ללאחר כ"ד. ולענין נמצא קא"פ לא מחלקינן בזה. הוא. משום דהא אמרינן במתניתין מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. אף שלשה כו' וא"כ הא בשנים אין חילוק בין תכ"ד ללאחר כ"ד. וכיון דמקשינן שלשה לשנים. גם בזה בטלה עדותן אף בלאחר כ"ד. משא"כ לענין דאין נעשים זוממין עד שיזומו כולם. אפשר לומר דגם בשנים אם העידו זה אחר זה לאחר כדי דיבור. לא אמרינן עד שיזומו שניהן. אבל לאו כלום הוא דודאי בשני עדים לא אמרינן דבלאחר כ"ד נחלקה עדותן. גם כפי פי' רש"י בד"ה שהרי אמרו חכמים כו'. ילפינן זה מוהנה עד שקר העד. ואין עד פחות משנים. א"כ אין נ"מ בין תכ"ד ללאחר כ"ד גם מוכח כן מדברי הגמרא דלעיל (דף ג') דפרכינן והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם. ולמה לא קאמר דהא דאמר רב משלשין כו' איירי בלאחר כדי דיבור. א"ו דאינו כן וז"פ וא"צ לפנים. וכבר כתבתי לעיל שם דלכן כתב הרמב"ם בפ"כ מ ה"ע הל' א' אין עדים זוממין כו' עד שיהיו שניהם ראוין לעדות כו' אבל אם הוזם אחד מהם בלבד כו' אין נענשין. ואח"כ בה' ג' כתב הדין אם הם שלשה או אפילו מאה. אין נעשים זוממין עד שיזומו כולם. ובזה חילק בין תכ"ד ללאחר כ"ד. ומזה כתבתי לעיל שם לתמוה על ציוני הכסף משנה ע"ד הרמב"ם בזה עיין שם]:

יט ולפי מה שכתבנו לעיל באות ט"ו בביאור דברי רבי דגם בד"מ פסלינן העדות בנמצא קא"פ. משום דכיון דגילתה התורה דאין כאן דין עדים. שוב חיישינן דמשקרי. יתיישב בזה מה שהיה קשה לי לכאורה בדברי הגמ' דאמרינן אלא מעתה הרוג יציל כו' רובע יציל. וקשה למה לא פריך מלוה ולוה יצילו. וע"ז לא יהיו תירוצי הגמ'. ומצאתי בתשו' נו"ב ח' אה"ע סימן כ"ז שהקשה כן. וביותר קצת דע"ז לא יהיה גם התירוץ דהמסקנא במקיימי דבר כו' עי"ש. וכתב להוכיח מזה לענין פלוגתת הסמ"ע והע"ש בר"ס ל"ו בדין נוגע בעדות. אם הוא פסול מחמת קורבה. או משום דחשדינן למשקר. ונ"מ בזה אם מהימן לחובה וכתב הנו"ב שם דלדעת הסמ"ע והש"ך כיון דלרוב נאמן משום הודאת בע"ד כק' עדים דמי ורק לזכות לעצמו אינו נאמן. לא הוי בגדר עד כלל. ול"ק ע"ד הגמרא הנ"ל. אבל לדעת הע"ש דנוגע הוא מחמת קורבה קשה מלוה ולוה יצילו. ומזה מוכח דלא כפעו"ש עכ"ד שם:

ולפ"מ שכתבנו לעיל לק"מ דבדיני ממון א"א להקשות מלוה ולוה יצילו. דא"כ הא הלוה לו וחייב ממון לזה. אבל בד"נ פריך שפיר הרוג יציל. דאף אם אמת שהרגו אינו מחייב מיתה. כיון דאין כאן עדים. וכמ"ש הנו"ב בעצמו בסימן ע"ד שהבאתי לעיל. ואף דמה שכתב שם לענין ממון. דבזה לא בעינן שיהיו עשאי"ל. כיון דעכ"פ ידעי' האמת. וכאשר הבאתי דבריו לעיל. ע"ז כתבנו לעיל דלא כדבריו דחזינן דבנמצא קא"פ גם בעדות ממון בטלה העדות. וה"ה והוא הטעם גם לענין עדות שאי"ל. אבל מ"מ בענין דיני נפשות צדקו דבריו שם. ולכן פריך שפיר הגמ' הרוג יציל. אבל בד"מ לא שייך למיפרך מלוה ולוה יצילו וכנ"ל:

כ אבל שוב ראיתי אשר במחכ"ת של הגאון נו"ב ז"ל אין התחלה כלל להקושיא הנ"ל. דהא קושיית הגמרא בהא דהרוג יציל הוא רק אליבא דר' יוסי. וכמ"ש רש"י ז"ל דאינו סובר כדברי רבי במאי דאמר ואימתי בזמן שהתרו בהן. דלרבי לק"מ דהא בעינן שיתרה הקא"פ ויכוון לעדות. וכן בד"מ אמרינן למיחזי אתיתו או לאסהודי ולא שייך להקשות כנ"ל לא בד"נ ולא בד"מ. רק קושיית הגמרא אליבא דר' יוסי (וכן מבואר מדברי תוס' ד"ה שמואל) ורבי יוסי הא סובר דבד"מ לא פסלינן בנמצא קא"פ. ולא היה יכיל הגמרא להקשות מלוה ולוה יצילו. (ועיין מ"ש לקמן דף ו' בדברינו על יתר ד' הנו"ב שם):

ואגב אזכיר כאן. מה שתמוה לי זה כמה על פלוגתת הע"ש והסמ"ע והש"ך שהביא הנו"ב הנ"ל בדין נוגע לחוב וגם הרבה מהאחרונים נשאו ונתנו בזה. ולע"ד דבר זה מבואר בגמרא ערוכה סנהדרין (דף כ"ח ע"ב) דאמרי שם אמר רבה בב"ח מעיד אדם לאשתו ארוסה. אמר רבינא לא אמרן אלא לאפוקי מינה אבל לעיולי לה לא מהימן דאדעתא דידיה קעביד. ופרש"י לאפוקי מינה לחוב לה ולזכות לבעל דינה דקרוב לא הוי כ"ז שלא נשאה. ומיהו לעיולי לא מהימן דאדעתא דידיה קעביד. ואמרינן שם עוד בגמרא ולא היא ל"ש לאפוקי ול"ש לעיולי לא מהימן. מאי דעתיך כדאמר ר' אבא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' (ופרש"י מאי דעתיך דלא חשבת ליה קרוב) התם בשאר תלה רחמנא אכתי לאו שארו הוא. הכא משום איקרובי דעתא הוא והא איקרבא דעתיה לגבה עכ"ד הגמרא שם. הרי חזינן דמקודם סבר רבינא למימר דעדיין לא מיקרי קרוב. ולכן לעיולי לה לא מהימן. דהוה נוגע בזה וכמ"ש רש"י דאדעתא דנפשיה קעביד. ומ"מ לחובה מהימן לאפוקי מינה. ואח"כ דחי הגמרא דאף דלענין הדברים שאמר ד' אחא בר אמי לאו שארו היא. אבל מ"מ איקרובי דעתיה לגבה. והוה כקרוב דאף לחובה לא מהימן. הרי מבואר דלא כדעת הע"ש הנ"ל. וצלע"ג. ואמרתי זה כבר לאיזה מגדולי הזמן. ולית נגר דלפרקינה) ועיין מ"ש בזה לקמן בדברינו (בדף ז' באות י"ד) ועיין שם:

כא ומה שהקשיתי בתוך דברינו לעיל באות ט"ז על דברי תוס' ד"ה אמר רבא כו' מדברי התוס' בד"ה שמואל אמר שכתבו שם דלא אמרינן דעדותן בטלה אלא דוקא באותם שמעידים בפני ב"ד וכמש"ל שם (ומ"ש לעיל דע"כ הר"י חולק על דברי המשי"ח. ראיתי אח"כ דלא נראה כן מסוף דברי התוס' בד"ה הנ"ל שכתבו ואפילו אירע לאחר כ"ד מ"מ עדותן בטילה כו' וחזינן דגם כאן סוברים דלענין נמצא קא"פ אין חילוק בין תכ"ד ללאחר כ"ד. וגם בתוס' סנהדרין (דף ט') לא נראה כן עי"ש) ראיתי אח"כ שקצת כעין זה כתב המהרש"א להקשות על סוף דברי התוס' במה שכתבו ואפילו אירע לאחר כ"ד כו' וכתב לא ידענא מי הכרית אותם לזה דהא השתא כשבאין להעיד מדבר הכתוב. ולא קשיא מהא דהרוג יציל דיש לפרש בפשיטות כפ"ה דהא להעידו תכ"ד קאי גם על קרוב או פסול עכ"ד. וכוונתו נראה דלפי דברי התוס' דכאן שוב נוכל לומר דהא דאמר רבא והוא שהעידו בתוך כ"ד. קאי נמי אהא דנמצא קא"פ. והמקשן שהקשה מקודם הרוג יציל (אשר מזה הקשו התוס' בד"ה אמר רבא על דברי רש"י) לא היה סובר כן. כן צ"ל לע"ד בתיקון דברי קושייתו:

אבל באמת קושייתו הנ"ל לק"מ דהתוס' הוכרחו שם לכתוב כן לענין דבריהם שכתבו שם בתירוצם שפעמים לא ידע זה בזה ויעיד האחד כו' ולזה הוכרחו לומר דאף בלאחר כ"ד נפסלים בקא"פ. דאל"כ האיך משכחת לה בתכ"ד שלא ידעו זה מזה:

אלא דלפ"ז לא יתכנו דבריהם בד"ה אמר רבא בסברתם שם לחלק בין נמצא קא"פ לענין הזמה וכמש"ל. ועיין מ"ש עוד לקמן בדברינו ע"ד תוס' ד"ה אמר רבא:

כב וע"פ דברינו דלעיל בישוב דברי הרמב"ם בפ"כ מה"ע. ותורף דברינו. דהא דאמרינן למחזי אתיתו כו' אין הכוונה דנצטרפו הכשרים עם הפסולין בעת שראו העדות. דא"כ אמת הדבר וכמש"ל. רק דאם אומרים הפסולים שמתחילה ראו כדי להעיד. אז הוו כעדים גמורים ופוסלים האחרים. אבל אם אומרים שמתחלה לא היה כוונתם להעיד. לא חשבינן אותם כעדים לפסול האחרים:

נראה לענ"ד ליישב עוד בזה דברי הרמב"ם בפ"ב מה' עדות התמוהים מאד לכאורה. וכבר תמה על דבריו הלח"מ שם. והוא. שהרמב"ם כתב שם דבדרישה וחקירה אם שנים יודעים. ואחד אומר איני יודע. עדותן קיימת. ובסנהדרין (דף מא ע"ב) אמרינן דהמתניתין בדין הנ"ל אתי דלא כר' עקיבא א' ורש"י פירש שם דכוונת הגמרא הוא להא דאמרינן במשנתינו מה שנים אינן נעשים זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה כו' וזה אי אפשר להזימן. ואע"ג דר' שמעון קאמר לה להא מילתא דאלו רע"ק מקשינהו להכי מה שנים נמצא קא"פ. מיהו רע"ק אית ליה נמי דר' שמעון. ומוסיף איהו. והתוס' הקשו עליו דא"כ הו"ל למינקט הא דר' שמעון. ולכן כתבו דכוונת הגמרא לדברי רע"ק דנמצא קו"פ. והשתא ניחא דקאמר דאתיא דלא כרע"ק אלא כר' שמעון. וא"כ הרמב"ם ז"ל איך שהוא מפרש דברי הגמ'. אם כפי' רש"י אם כפי' התוס'. הא פוסק בפ"כ מה"ע כרע"ק. וגם כר' שמעון. ואיך פסק בכאן כדברי המתניתין. והלח"מ כתב שם דאפשר לומר קצת. דהרמב"ם מפרש כפרש"י ואיירי ר שלא העידו בתכ"ד עי"ש והשאיר בצ"ע:

כג והנלע"ד בזה. ומקודם נבאר שיטת רש"י ז"ל ושיטת התוס' במה שמיאן רש"י לפרש כדברי התוס' וכן בביאור דברי התוס'. ונראה לע"ד דמה שנדחק רש"י לפרש דקאי לדברי ר' שמעון דאין נעשין זוממין כו' משום דבדף ס' בסנהדרין שם אמרינן על מתניתין דהמגדף כו' והשלישי אומר אף אני כמוהו. סתמא כרע"ק דמקיש שלשה לשנים. ופרש"י שם דאם נמצא השלישי קא"פ עדות כולן בטלין. הילכך בדקינן ליה בהדייהו. דאי מיתזם או מתכחים מתבטלין סהדותייהו. ולכן לא רצה רש"י לפרש בדף מ"א שם דמאי דאמרינן דלא כרע"ק קאי על הא דקא"פ. דא"כ תיקשי סתמא אסתמא:

[וראיתי בספר ע"ל שהקשה למה קאמר הגמרא שם סתמא כרע"ק, דילמא סתמא כר' שמעון דמקיש ג' לב' לענין שאין נעשים זוממין. ונראה דלק"מ. דלבד שעל דברי הגמרא שם ליכא להקשות. דגם שם לא נתברר בהגמ' דקאי על דברי רע"ק דנמצא קא"פ. ויש לומר גם שם דכוונת הגמרא לדברי ר' שמעון. רק רש"י כתב שם דקאי על הא דקא"פ. ולזה כתב שם רש"י כן. דלא תיקשי סתם מתני' אסתמא דדף מ"א הנ"ל. אבל לבד זה עיקר הדבר ליתא. דבשלמא כדאמרינן דאתיא כרע"ק בהא דקא"פ. אתי שפיר מה דשיילינן גם להשלישי בכדי שאם יוכחש או יוזם ינצל המגדף ממיתה. אבל איך נאמר אליבא דר"ש דאין נעשין זוממין כו' [ומסתמא כוונת הע"ל דיהיה עדות שאאי"ל ויפטור המגדף. ואינו ת"י כעת לעיין בו שנית) דאם יוזם השלישי הא בודאי יהיה עדות שאתה יכול להזימה אם יזומו כולם. ואם יוכחש ואח"כ יוזמו. ג"כ נראה דשייך בהו הזמה. אם לא שאולי יאמר א"י בחקירות] ואף דרש"י כתב שם דבריו על דברי רב ששת שאמר שם מקודם כמאן כרע"ק דמקיש שלשה לשנים עי"ש. ובזה היה יכול רש"י לפרש כפמ"ש התוס'. אבל הא לא יתכנו דברי רבא לקמן שם שאמר כמאן דלא כרע"ק ולא רצה לפרש דכוונת רבא שם לא על דברי רע"ק שאמר רב ששת ועי"ש:

ובדעת התוס' שהשיגו ע"ד רש"י הנ"ל. וכתבו דכוונת הגמרא דלא כרע"ק בהא דקא"פ. אלא כר' שמעון. וכוונתם דר"ש חולק על הא דרע"ק בנמצא קא"פ ואולם לא ביארו התוס' מה דעתם נגד דברי רש"י במה שכתב דלפ"מ דאמרינן מה שנים אין נעשין זוממין כו' וזה אי אפשר להזימן. וא"כ לא אתיא המתניתין גם כר' שמעון:

ונ"ל בדעת התוס' דהא דאמר ר"ש עד שיזומו כולם. היינו היכא שכולם העידו כהוגן. וניזומו שנים מהן. אין מקיימין בהא כאשר זמם עד שיזומו כולן. אבל בהא שאמר האחד אינו יודע בחקירות. ועדותו לאו עדות הוא כלל בזה לא אמרינן עד שיזומו כולם. ואם יזומו השנים. ידונו בדין הזמה:

גם לכאורה לפי דברי התוס' דר"ש פליג ארע"ק בדין נמצא קא"פ. וסובר דלא בטלה עדותן. מזה גופא יש ראיה להדברים הנ"ל. דאל"כ גם בנמצא קא"פ נימא דהוי עדות שאאי"ל. דהא בהקרוב או הפסול אין דין הזמה. וא"כ נאמר דגם הכשרים אינן ניזומין עד שיזומו כולם אלא ע"כ דזה אינו וכמש"ל. ויש לחלק בין זה לזה. אבל הסברא בעצמותה נכונה היא. ואך לפי דברי התוס' תיקשי סתמא אסתמא מהא דסנהדרין (דף ס"ז וכמש"ל:

עוד יש להקשות לפי דברי התוס' דר"ש פליג על רע"ק בהא דקא"פ. ולזה אתיא המתניתין כר' שמעון דא"כ למה אמרינן בסנהדרין (דף ט') אמר רבינא כגון שנמצא א' מן העדים קא"פ וקמיפלגי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן אליבא דרע"ק כו' עי"ש. ולמה לא קאמר בפשיטות דקמיפלגי בפלוג דר' שמעון ורע"ק בגוף הדין דנמצא קא"פ אם עדותן בטילה:

ובדעת הרמב"ם אם נאמר דס"ל בדברי הגמרא במאי דאמרינן מתניתין דלא כרע"ק. כפי פי' התוס' לבד מה שקשה א"כ האיך פוסק כהמתניתין וכמו שתמה הלח"מ. עוד תיקשי עליו דלפ"מ שכתבו התוס' דר"ש חולק על רע"ק. וע"כ דא"א למילף התרי דינים מחד קרא דע"פ שנים עדים כו'. וא"כ מסתמא רע"ק חולק על הא דר"ש דעד שיזומו כולם (וכ"כ התוס' סנהדרין דף ט' ד"ה לא בא) וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק כדברי שניהם דאין נעשים זוממין עד שיזומו כולם. וגם בנמצא קא"פ עדותן בטלה:

כד ולכן מכל הנ"ל. נלע"ד לומר דלהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת בדברי הגמרא הנ"ל והוא לפמ"ש לעיל בישוב דברי הרמב"ם בפ"כ מה' עדות דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן למחזי אתיתו כו' היינו דהדבר תלוי בהגדתם כעת ולא דנצטרפו בשעת ראיית העדות. וכן הא דאמר ואימתי בזמן שהתרו בהן. היינו שאומרים הפסולים שהתרו בו. דבכ"ז נקראים הפסולים עדים גמורים כמו הכשרים ונתבטל כל העדות. אבל אם אומרים שמתחילה לא באו רק לראות ולא התרו. אינן נקראין עדים לבטל ע"י זה כל העדות (ועיין מה שכתבתי לקמן בדברינו עד תוס' ד"ה אמר רבא להוכיח עוד כדברינו הנ"ל):

א"כ לפ"ז יש סברא לומר בהא דשנים יודעין בחקירות ואחד אומר איני יודע. אף שעדות האחד בטילה. דהוה עדות שאאי"ל. עכ"ז לא בעלה כל העדות דהא אינו שוה בהגדתו עם העדים הכשרים. שהם אומרים באיזה יום ובאיזה שעה היה המעשה והוא אינו יודע. ויתרון גדול העדים הכשרים נגדו. כמו בהא דלמיחזי אתותי. ולכו י"ל דלא אמרינן בזה דהוה כנמצא קו"פ (וכעין זה כתבו התוס' סנהדרין דף ל"א. שכתבו בחד תירוץ לענין קושייתם שם דכיון דלב"ש בכת א' נחלקה עדותן. א"כ בב' כיתי עדים הו"ל נמצא א' מהם קא"פ וכתבו בחד תירוץ ועוד י"ל דכי אמרינן נמצא א' מהן קא"פ. ה"מ כי מסייעי אהדדי. אבל הכא דמכחשי אהדדי לא. וא"כ ה"נ נוכל לומר דדוקא היכא שמעיד הקו"פ כהוגן כמו הכשרים אז אמרינן דנתבטלה עדותן. אבל באומר א"י בחקירות. דהגדתו לאו כלום הוא ואין עדותו עדות. אינו מצטרף להעדים:

ואולם כ"ז הוא לפ"ד רבי אבל לר' יוסי דלא בעי כלל שיתרו הפסולים. ולא שיאמרו שהתרו. דבל"ז כיון שראו יחד העדות הכשרים בטלה כל העדות. וביותר לפי מש"ל בטעמא דר' יוסי שסובר דדוקא בדיני נפשות נתבטלה עדותן. משום דאף שאומרים אמת אין כאן עדות וא"כ כיון שאמת כדבריהם נצטרפו בעת ראייתן. ומה יועיל לזה שאח"כ אמר א"י בחקירות כיון שכבר נצטרפו:

[ובאמת לפי דברינו הנ"ל ר' יוסי דפליג על רבי בשני הדברים. מחד טעמא הוא. וא"ש היטב הא דמנ"ל להגמרא בסנהדרין דף פ' דר' יוסי פליג על רבי גם בהא דאימתי בזמן שהתרו בו. ולפי הנ"ל א"ש] א"כ בודאי באחד אומר א"י בחקירות דהו"ל עדות שאאי"ל. הו"ל כנמצא קא"פ ועדותן בטלה:

תוכן העניינים

דברי בינה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה