אור ברסלב
דברי בינה חלק א מסכת מכות › דף ד.

דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא

מסכת מכות · דף ד.

דף ג:

תוס' ד"ה לוקין ומשלמין

תוס' ד"ה לוקין ומשלמין כו'. וקשה הא אמרי' החוסם כו':

א הריטב"א ז"ל תירץ לקושיית התוס' דהתם נמי שני מקראות הן. חד לא תחסום וחד והשיב את הגזלה. דאע"ג דכתיב לא תחסום מנ"ל דמחייב לאהדורי אי לאו דכתיב והשיב את הגזלה. וכן להיפוך אי לא הוה כתיב לא תחסום כו' עיי"ש בדבריו. ודעת התוס' נראה דאדרבה כיון דתלוים זה בזה מיקרי משם א' ולא דמי להזמה. דהמלקות הוא משום לא תענה ותשלומין מכאשר זמם:

ב עוד כתב הריטב"א וז"ל עוד הקשו דהא בפרק אלו נערות לא אשכחן לר"מ דדריש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות אלא במלקות ומיתה כו' ואמאי הא משכחת לה אפילו במלקות וממון כשהן משם אחד ותירצו דלא משכחת לה לעולם שם א' במלקות וממון עכ"ד

ולא זכיתי להבין דבריו. חדא דמשכחת לה שהעידו על א' שחסם פי פרה ודש בה ורצו לחייבו ממון ומלקות והם אינן משלמין כ"א ממון ופטורים ממלקות דמשם א' הוא מכאשר זמם (ורק לוקין ארבעים משום לא תענה. אבל אין לוקין שמונים בזה) ועוד דמשכחת לה בהעידו על א' שהוציא שם רע על אשתו. וכ"כ התוס' בדבריהם בכתובות (דף ל"ב ע"ב) ד"ה שלא השם פי' בקונטרס משום דממון ומלקות אתי מתרי קראי כו' אבל אם היו באים שניהם מועשיתם לו כאשר זמם כגון שהעידו על א' שהוציא ש"ר כו' (וה"ה דהומ"ל שהעידו שחסם פי פרה וכמש"ל. וראיתי שכ"כ בספר הפלאה שם. ויתר דבריו שם לא הבינותי עיי"ש) ועוד משכחת לה בזוממי זוממין שבאו והזימו להעדים המזימים שרצו לחייב העדים הראשונים ממון ומלקות והם אין משלמין רק ממון מכאשר זמם ולוקין ארבעים משום לא תענה אליבא דר"מ. אבל אין לוקין שמונים:

ומה דקשה לכאורה דא"כ למה לוקין העדים הראשונים הא הו"ל עדות שאאי"ל בזוממי זוממין (לפי מה דקיי"ל כרב אשי בסנהדרין (דף ע"ח) שהבאתי בדברינו בריש מכילתין. הנה לפ"ד התוס' בתירוץ א' בריש מכילתין דכיון דלוקין משום לא תענה מיקרי כאשר זמם בודאי לק"מ דהא לקי עכ"פ משום לא תענה. ולפי תירוץ השני שם. יש לומר עפ"מ שכתבנו לעיל בישוב קושיית הגרע"א. ובקושייתנו בהא דממון לזה כו' דכיון דהא דממונא לא משלמין הוא משום קלב"מ לא הוה זה עדות שאאי"ל. וכאן צ"ל להיפוך דכיון דהא דאין לוקין הוא משום דמשלמין ממון לא מיקרי זה עדות שאאי"ל):

ג וגם בעיקר שיטת רש"י ז"ל קשה לי הא טעמא דר"מ דס"ל לוקה ומשלם הוא משום דיליף ממוציא שם רע כדאמרינן בגמרא. והא במוציא ש"ר משם אחד הוא. ומ"מ לוקה ומשלם. ואולי לפ"ד רש"י גם במוציא ש"ר מיקרי שתי שמות דילפי' מויסרו אותו למלקות:

וראיתי בחידושי הריטב"א שכתב עוד בביאור שיטת רש"י וז"ל ומיהו אכתי קשיא דלענין למידרש כדי רשעתו שלא לחייב שתי רשעיות. מה לי שם א' ומה לי שתי שמות. וי"ל דכשבאין משם א' אין השם מתבטל כיון שלוקה או משלם. אבל כשהן שני מקראות אם אתה אומר שאינו לוקה ומשלם הרי אין מבטלין המקרא האחר. ויש לנו לקיים שניהם עכ"ד. ומבואר מדבריו דגם ר"מ דורש כדי רשעתו גם למלקות וממון. רק להיכא דהוה משם א' דוקא. ולא הבינותי דמהגמ' לא נראה כן. ועוד דא"כ לא צריך לומר דיליף ממוציא ש"ר. ועוד דע"כ גם לר"מ ילפי' מכדי רשעתו גם למיתה ומלקות כמו אליבא דרבנן (ועיין בכתובות שם ר"פ אלו נערות). וא"כ גם במיתה ומלקות נימא דהיכא דלא הוה משם א' לוקין ונהרגין. כגון בהעידו על א' שהוא חייב מיתה נימא דלוקין משום לא תענה. ומיתה מכאשר זמם. והא זה בודאי אינו כן. וצל"ע בהבנת ד"ק של הריטב"א ושיטת רש"י הנ"ל:

ד עוד הביא הריטב"א בשם התוס' בפי' דברי ר"מ שלא השם כו'. וז"ל שאלו היו שניהם משם א' היה משלם ואינו לוקה. כי אע"פ שהן מרוחקין הו"ל לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו כאשר אין לוקין אלאו דלא תגזול מוהשיב את הגזילה. אבל עכשיו שהן שני שמות אין דנין אותה בלאו שלל ע כיון שהן מרוחקין. וההיא דהחוסם את הפרה נמי שני שמות הן. ולפיכך לוקה ומשלם עכ"ל. ודברים אלו כתבו התוס' בכתובות שם ד"ה שלא השם ובשינוי קצת. שהתוס' כתבו שם דפי' שלא מן השם כו' היינו משום דמרוחקין הכתובים זה מזה. ואף דעל לאו דלא תגזול אינו לוקה אף שמרוחק מן העשה. דהתם ודאי ע"כ נל"ע הוא שהרי עוקר גזילה מתחת ידו. אבל קרא דכאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה. דע"י שאנו עושין לו כאשר זמם. אינו נעקר עדותו אלא ע"י שהוזם. הלכך לא חשבינן לי' נל"ע כיון שלא נכתב אחריו סמוך לו. ומהא דחוסם פי פרה לא כתבו שם התוס' מאומה. וכוונת דברי הריטב"א כפי שהביא בשם התוס' דכאשר זמם ולא תענה הוה שני שמות נראה דכוונתו כמ"ש התוס' בכתובות שם דכאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה:

ה אבל לא הבנתי לכאורה לפ"ז מהן שסיים דגם בחוסם פי פרה הוה שני שמות ולכ לוקה ומשלם דלמה מיקרי זה שני שמות דילמא אמרה תורה שאינו רשאי לחסום והוה גזל והוה לאו הנל"ע ככל גזילה ומנ"ל דלוקה. ובדברי התוס' דכתובות שם י"ל דל"ק בהא דחוסם פי פרה דאפשר סברי בזה כמ"ש התוס' בתירוצו בכאן. דע"כ לא תחסום לא אתי אלא למלקות. דאל"כ לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו. ושמענא שפיר דאם לא האכיל חייב. אבל דברי הריטב"א שכתב דשני שמות הן צ"ע לכאורה ועיין מ"ש בזה לקמן בד"ה השני:

ו ובעיוני בדברי התוס' דכתובות הנ"ל במה שכתבו ואף דעל לאו דלא תגזול כו' אף שמרוחק מן העשה. נזכרתי במילתא דתמיה לי טובא זה כבר על שלשה אשלי רברבי והוא דבחולין פרק אותו ואת בנו (דף פ"א) ד"ה הנח כתבו שם בתוך דבריהם והר"ש מווארדאן כו' כיון דאית בי' נמי לאו דלא תעשון לילקי דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כו' וא"א לומר כן דהיינו דוקא היכא דשני לאוין סמוכים זל"ז כו' ועוד דאמרינן כו' דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דנל"ע דוהשיב כו' דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין קאמר דלא עקר להו חד עשה. וכתב ע"ז הגרע"א ז"ל בגליון הש"ס וז"ל הוא תמוה דהא לא תעשוק ולא תגזול סמוכים הם וכן הקשה בספר לוית חן על התורה. ובשער המלך ה' חו"מ עכ"ל. ותמיהני אשר במחכת"ה לא ראי דברי התוס' בזבחים (קט"ז ע"ב) ד"ה אלמא אמר כו' ששם ביארו כוונתם בזה שכתבו בתוך דבריהם וכ"ת דהכי פריך דאיכא נמי לאו דלא תעשון לא אמרינן דאתי עשה ועקר תרי לאוי כו' לא דמי דה"מ התם דסמיכי גבי סדדי הלאוין אצל העשה תדע כו' אבל אשכחן גזילה דהיכא תרי לאוי לאו דלא תעשוק ולא תגזול כו' וחשבי' לי' ניתק לעשה. הלכך צריך לחלק כדפרישית דלכן סמך שני הלאוין אצל העשה לומר שאין העשה מתקיים עי"ש. וזה ודאי כוונתם גם בדבריהם בחולין במה שכתבו א"ו דוקא היכא דשני לאוין סמוכין היינו דהשני לאוין סמוכים להעשה. משא"כ בלא תגזול. (ולענין לאו אחד הניתק לעשה מבואר מדברי התוס' דכתובות הנ"ל דכשהעשה סמוך להלאו מיקרי יותר ניתק לעשה, ולענין שני לאוין הוא להיפוך וכמבואר בדברי תוס' הנ"ל). (ובזכרוני כי בהיותי בווארשא אמרתי זה להגאון ר' יעקב געזונדהייט ז"ל בעה"מ ספרי תפארת יעקב והראה לי אשר גם הוא בחי' לחולין יגע למצוא פתרון לדברי התוס' דחולין ה'. ולא ראה דברי התוס' דזבחים הנ"ל):

בא"ד וכן בהך דלא תחסום ע"כ לא אתיא אלא למלקות כו' דא"כ לכתוב קרא בלשון עשה כו':

א דברי תוס' אלו צע"ק דלמה הוצרכו לדבריהם בזה. הא כתבו מקודם דלממון לא נצרכה אזהרה. והביאו ראיה משן ועין. וראיתי במהר"ם לובלין שכתב בזה דבהא דכן ועין י"ל דלכן לא בעי אזהרה דסברא הוא שישלם לחבירו מה שהזיק לו. משא"כ בהא דחסימה עיי"ש בדבריו. ולא הבינותי. דא"כ היאך הביאו התוס' מקודם מהא דשן ועין לענין הזמה. הא גם שם לולי דאמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם. לא היינו יודעין מסברא לחייבו באשר לא הפסיד לו מאומה:

ב אולם עיקר דבריהם בזה תמוהים לי מאד. ולא זכיתי להבינם. חדא דע"כ אם נאמר דלאו דלא תתסום אתא לאזהרה לממון. א"כ גם היכא דלא אתי לכלל ממון. דהיינו בשור שלו ג"כ אינו לוקה כמו בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין אף דלא אתי לכלל מיתה כמ"ש התוס' בב"ק (ע"ה ב') ד"ה הוה לי'. גם הא כן מוכח בכוונת דבריהם ממה שכתבו דא"כ לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו. והא אי הוה כתיב כן לא הי' לוקה אף בבור שלו. אע"כ כוונתם דגם השתא אינו לוקה אף בשור שלו אם נאמר דניתן לאזהרת ממון. וא"כ לא הבינותי. חדא דעיקר קרא דארבעים יכנו קאי על לאו דלא תחסום כנראה מדברי הגמרא לקמן (י"ג ע"ב ודף ט"ו) דהא דבעי' שיהי' לאו שיש בו מעשה ושאיני ניתק לעשה דבעינן דומיא דלאו דחסימה ופרש"י שם שהוא כחוב אצל פרשה מלקות וכ"כ התוס' ב"מ (דף לא) דארבעים יכנו קאי על לא תחסום עיי"ש. וא"כ למה להו להתוס' לדבריהם הנ"ל. ושוב ראיתי דלפי לשון התוס' בכתובות (דף ל"ב) ד"ה דאין, אפשר ליישב זה עיי"ש:

אבל יותר קשה לי דלפי הנ"ל מה זה שכתבו. לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו ושמענא שפיר דאם לא האכיל חייב דבשלמא אם הי' הלאו רק בשור של חבירו היו עולין שפיר דבריהם דלכתוב בלשון עשה כו' וממילא הי' עובר על לאו דלא תגזול. אבל הא הלאו דלא תחסום קאי גם על שור שלו. ואף אם נאמר דאינו לוקה גם ע"ז דהוי לאו שניתן לאזהרת ממון וכנ"ל. מ"מ לא קשה דנכתבי' בלשון עשה. דנ"מ טובא בין עשה לל"ת. אף דאינו לוקה. כמו דלא קשה בכל לאו שאין לוקין. כמו לאו שאין בו מעשה וכדומה. דלכתוב בלשון עשה (ועיין תוס' לקמן י"ב ב' ד"ה ר' יצחק) ואם כוונתם דאם הוה אמרינן דאתי לאזהרת ממון. באמת לא הוה קאי הקרא. רק בשור של חבירו. הוה להו לומר דלכתוב לא תחסום שור חבירך בדישו. וצלע"ג בכוונת דבריהם הק' בזה:

ג אמנם מדברינו הנ"ל. לע"ד הקלושה יש ליישב בפשיטות קושייתם על רש"י מהא דחוסם פי פרה. דהכא בלאו דלא תענה וכאשר זמם דוקא משום דמתרי קראי הם. לוקין ומשלמין לר"מ, אבל אלו הוי מחד קרא לא היו לוקין ומשלמין. דהלאו דלא תענה והתשלומין דכאשר זמם משם אחד הם שלא יעיד בשקר להרע לחבירו. ואם העיד ישלם כאשר זמם. משא"כ בהא דלא תחסום. אף דמחד קרא הם המלקות והתשלומין. אבל בל"ז שני שמות הן דהמלקות הוא משום בציער השור או הפרה. ואף אם הן שלו לוקה ע"ז. והתשלומין הוא שהפסיד לחבירו, ובזה לוקה ומשלם לר"מ. אף דמחד קרא הוא. ולק"מ. ואף שהריטב"א א כתב בשם התוס' שהבאתי דבריו לעיל בד"ה הקודם דכאשר זמם ולא תענה הוה משני שמות. היינו לענין דבריו דהוי לאו שניתק לעשה. וכמ"ש לעיל. דכוונתו כמ"ש התוספות בכתובות דכאשר זמם אינו עוקר הלאו דלא תענה כו'. אבל לענין תשלומין ומלקות מיקרי משם א' וכנ"ל:

ד ולפי מה שביארנו עולים שפיר דברי הריטב"א שהבאתי בד"ה הקודם אות ד' שכתב דחוסם פי פרה נמי שני שמות הן. וכתבנו לעיל שם דאינו מובן דלמה מיקרי זה שני שמות ומה שהקשיתי דמנ"ל דלוקה. בל"ז א"ש לפמ"ש בדברינו הקודמים) ולפמ"ש גם לענין נל"ע מיקרי שפיר משני שמות. דבזה שהוא משלם לבעל הפרה. אינו מתקן הלאו שציער את הפרה. דלוקה אף אם הוא שלו וכנ"ל. אלא דלפ"ז לע"ד לא הוצרך הריטב"א לדחוק לעיל שם בישוב דברי רש"י. דגם בהא דחסימה משני מקראות הן. דיש לומר כמש"ל וצ"ע:

ה ומדברי הריטב"א הנ"ל. ודברי התוס' דכתובות שלא מן השם כו'. היינו שאם היו מקורבין. היה לאו דלא תענה ניתק לעשה. נראה דנא ס"ל כדברי הרמב"ם בפ"ה מה' תמורה. שכתב שם דלכן לוקין על לאו דתמורה אף דהוי נל"ע. משום דמשכחת הלאו בלא קיום העשה כגון בציבור ושותפין. ולכן לוקין אף היכא דיש קיום העשה. דלפ"ד הרמב"ם הנ"ל. נראה דבלא זה לא היה אפשר לומר דהוה נל"ע מכאשר זמם. דהא משכחת הלאו דלא תענה. כשכבר קיימו הב"ד הפס"ד דהוה כאשר עשה. ומ"מ לאו דלא תענה יש בזה וע"כ דלא ס"ל כדברי הרמב"ם הנ"ל:

תוכן העניינים

דברי בינה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה