דברי בינה חלק א· רבי דוב בריש ברודא
מסכת מכות · דף ג:
גמרא אמר רבא במלוה על המשכון
גמרא אמר רבא במלוה על המשכון כו'.
א הגרע"א ז"ל בחי' למשניות תמה ע"ד הגמרא. דמאי קשיא ליה להגמרא כולהו בעי לשלומי. וגם למה צריך רבא לאוקמי במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד הא בל"ז איך נחייב העדים בזה. הא בודאי יעשה המלוה פרוזבול שלא תשמיטנו שביעית (וכעין זה הקשה גם בספר ע"ל דל"ל לומר במוסר שטרותיו. הא בל"ז הלא יוכל המלוה למסור השטר לב"ד) וביותר תמה בזה על הריטב"א שהקשה דאמאי בעי שלומי. דהא קיי"ל ל שיכול לומר פרוזבול היה לי ואבד. וכתב בחד תירוץ. דרב כהנא סובר כמ"ד דאינו נאמן. ומאי יענה לזה דהא בודאי יעשה פרוזבול ובס' תפארת ירושלים ראיתי שכתב בזה דברים מחוסרי הבנה. שכתב דבמתני' סתמא קתני ואף ביום ערב ר"ה של שביעית. והעדים מעידים שהיום יושלם זמני' וצריך לשלם כו' עי"ש בדבריו. ולא ידעתי חדא מה ענין שמיטה כו' ושביעית לכאן. והא במתני' קתני שהעדים מעידים ואומרים מכאן עד ל' יום והלוה אומר מכאן עד עשר שנים. ומזה מקשי' דבזה יעברו ז' שנים. גם אף לפי דבריו עדיין יוכל לעשות פרוזבול היום):
ב והנראה לע"ד בזה הוא. דלא מיבעיא לפי דברי רש"י ז"ל שכתב בהא דאמרינן במוסר שטרותיו לב"ד. דהיינו פרוזבול. והתוס' השיגו ע"ז דהא במס' שביעית מבואר דתרי מילי נינהו. וי"ל ליישב דברי רש"י שכוונתו דהא דאמרי' בגמ' דידן במוסר שטרותיו. ע"כ כוונתו שכתב פרוזבול. דאל"כ התינח במלוה בשטר. אבל במלוה ע"פ לא שייך זה. ולמה באמת לא נאמר בכתב פרוזבול. דזה הוא בין במלוה בשטר. ובין במלוה ע"פ. גם דהא בשטר הדין דהמלוה נאמן בהזמן דסתם הלואה שלשים יום. ומה הפסידו העדים להלוה. ושוב מצאתי שעמד בזה בתומים בסי' ס"ז ס"ק י"ג. וכתב ג"כ דאולי מחמת זה כתב רש"י דהיינו פרוזבול עי"ש (ובס' תפארת ירושלים ראיתי שהקשה ג"כ כן. וכתב די"ל דהמלוה טוען בספק ע"פ העדים. ולפ"ד התוס' נראה דצ"ל כן. אבל לרש"י לא ניחא לי' בזה) ולזה כתב רש"י דכוונת דברי הגמרא דכאן במאי דאמרינן במוסר שטרותיו לב"ד. היינו פרוזבול שכתב בו מוסרני לכם כו' (וראיתי שכ"כ גם בס' ע"ל בישוב דברי רש"י ובדברינו יתבאר די"ל דכוונתו גם שלא תיקשי כקושיית הגרע"א הנ"ל):
ולפ"ז זה בודאי לא קשה על המקשן והתרצן דלמה לא נימא שבודאי ימסור שטרותיו לב"ד. דעדיין תיקשי במלוה ע"פ. גם דבמלוה בשטר בל"ז נאמן המלוה וכנ"ל. ואי דבודאי יעשה המלוה פרוזבול כמ"ש הגרע"א ז"ל. הנה קיי"ל בפ"ג דשביעית שם דפרוזבול אין כותבין אלא על הקרקע. אם יש לו קרקע להלוה. או אם יש למלוה יוכל לזכות לו בתוך שדהו ועי"ש. וא"כ שפיר הקשה המקשן דבמתני' סתמא קתני דאין משלמין העדים רק כמה ששמין כו'. והא באין לו קרקע להלוה. לא יוכל המלוה לכתוב פרוזבול. והיה שביעית משמטתו. ועוד אף ביש לו קרקע לולי עדותן בידו למכור הקרקע. קודם שיעשה המלוה פרוזבול. (היינו במלוה ע"פ. דבמלוה בשטר כיון דיכול לגבות ממשועבדים. נראה דכותבין פרוזבול ע"ז) ואי דיש לו קרקע להמלוה. או אף אם אין לו. יוכל לקנות איזה קרקע. ולזכות להלוה. ולעשות פרוזבול גם לזה יש עצה להלוה. לפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' ס"ז סעיף כ"ג דא הלוה לפנינו וצוח שאינו רוצה לזכות בקרקע של אחרים. אין מזכין לאדם בע"כ. וא"כ היה יכול הלוה להמלט ולומר שאין רצונו לזכות בשום שדה שיזכהו המלוה. ולא יוכל המלוה לעשות פרוזבול. וע"ז השיב התרצן שפיר דאיירי שכבר עשה המלוה פרוזבול ולא תשמיטנו שביעית. או בהלוהו על המשכון:
ג כל זה ביארנו לפי פירוש רש"י ז"ל. ואולם גם לפי שיטות התוס' ל"ק כ"כ ע"ד הגמרא. דהתוס' משמע להו דלשון מוסר שטרותיו לב"ד. לא שייך על פרוזבול אלא בפשוטו וכדחזי' שם בפ"י דשביעית. ועל רב כהנא המקשה על המתני' בודאי לק"מ דבשמא יעשה פרוזבול. אי אפשר לפטור בזה העדים וכמש"ל. גם שמא ימסור שטרותיו לב"ד. א"א לומר. דהתינח במלוה בשטר. אבל במלוה ע"פ מאי איכא למימר. ומתני' סתמא קתני. ועוד דבשטר בל"ז נאמן המלוה בזמן הפרעון וכמש"ל. וע"כ איירי במלוה ע"פ. והתרצן שהשיב דאיירי במלוה על המשכון. או במוסר שטרותיו (וה"ה דהומ"ל בשעשה פרוזבול. אלא דזה קתני לה שם במתני' מקודם) ה"ה דהוה מצי למימר שמא ימסור שטרותיו. אלא דבין כך ובין כך צריך לומר דאיירי במלוה בשטר (ואי דהא בל"ז נאמן המלוה וכנ"ל צ"ל כמש"ל בשם ס' ת"י דאיירי דהמלוה טוען בספק ועיון בתומים סי' ס"ז שכתב ליישב זה בגווני אחריני עי"ש בדבריו) א"כ עדיף לו לומר שכבר מסר שטרותיו לב"ד
וא"כ לפ"מ שביארנו נכונים דברי הריטב"א ז"ל שהקשה על רב כהנא המקשן. דאמאי בעי לשלומי. דהא קיי"ל יכול אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. וכתב דרב כהנא אינו סובר כן. ול"ק מה שהקשה הגרע"א ז"ל דעדיין ודאי יכתוב המלוה פרוזבול דזה לא קשה וכנ"ל. רק קושיית הריטב"א עולה שפיר:
תוס' ד"ה ושמואל
תוס' ד"ה ושמואל כו'. שמא יפרע לו קודם:
א בספר ע"ל כתב דזה אינו פשוט כ"כ דאפשר דאכתי הוה מצי לאוקמי שהלוה לו ערב ר"ה של מוצאי שביעית סמוך לחשיכה. והתנה עמו כן. דהשתא ודאי לא יפרע לו עוד:
ולע"ד זה ליתא. דא"כ זה הוי כמו קבע לו זמן לשלם למחר או לאח"כ. וכמו שכתב דהשתא ודאי לא ישלם לו. וא"כ לפי הלישנא בתרא דשמואל דהמלוה לעשר שנים אין שביעית משמטתו. דלא קרינן ביה לא יגוש והכי קיי"ל. א"כ בלא תנאו שלא תשמיטנו שביעית. אין שביעית משמטתו. ודין זה דשמואל לא משכחת לה אלא או דהלוה לו בסתם. ואף אם ערב ר"ה של מוצאי שביעית הוא בתוך שנשים יום ואינו רשאי לתובעו. מ"מ קרינן ביה לא יגוש כיון שלא קבע לו זמן. ועיין בתומים סי' ס"ז ס"ק ט"ז שכתב כן בשם הירושלמי וזה לע"ד רק ביכול לתובעו קודם שביעית אי שהניחו לזמן. והיה הזמן פרעון קודם השמטה והתנה עמו שאם לא ישלם לו אז ויעבור זמן השמטה שלא השמיטנו:
ב ואולם בדברינו הנ"ל יש להתעקש ולומר דבאופן שכ' הג' הנ"ל לא דמי לקבע זמן אבל יותר מזה לא הבנתי מה שכתב שם עוד ששמע להקשות אתירוץ התוס' דאכתי תקשה למ"ד אין אדם פורע תוך זמנו. ולא ידעתי התחלה להקושיא דאם הוא תוך זמנו ממילא אין השביעית משמעתו וכנ"ל. ואם דהוא בתוך זמן של סתם הלואה שלשים יום ובזה חל שביעית וכמש"ל הלא בזה אין כאן חזקה דא"א פורע תוך זמנו כמבואר בחו"מ (סי' ע"ח) ואם כוונתם לפי הנ"ק דשמואל עדיין תיקשי קושיית הגמ' דשמואל אדשמואל לפי הלישנא בתרא דהכי קיי"ל:
גם מה שכתב שם עוד שלא ידע למה לא כתבו התוס' בפשיטות שמא יכתוב פרוזבול או ימסור שטרותיו לב"ד. הנה לפ"מ שביארנו לעיל בדברינו אדרבה זה אינו פשוט כ"כ דבאין להם קרקע לא מהני פרוזבול. ובמלוה ע"פ אין לומר שימסור שטרותיו לב"ד. (ועיין מ"ש עוד בזה לקמן אות ד'):
ג והנה אחרי כותבי הדברים הנ"ל ראיתי להקצה"ח (סי' ס"ז) שכתב להקשות על ה"ק דשמואל דהמלוה לעשר שנים שביעית משמטתו דלמה יגרע זה מהחנה שלא תשמיטנו שביעית כיון שהתחייב לשלם לאחר עשר שנים. וזה דומה למ"ש הרמ"א שם בסעיף ט' דאם כתב בשטר בלשון פקדון הו"ל כאלו התנה ואינו משמע. ותירץ בזה ע"פ דברי התוס' הנ"ל שכתבו דגבי שביעית נמי מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם. וא"כ בהלוהו לעשר שנים לא שייך זה ובודאי עקר. ולכן שביעית משמטתו עיי"ש בדבריו. וכוונתו דבהלוהו לעשר שנים אמרינן חזקה אין אדם פורע ת"ז ובודאי לא יפרע לו מקודם. משא"כ בהתנה שלא תשמיטנו שביעית אין לומר כן דאיירי בלא קבע לו זמן וכמש"ל:
ד ואולם לכאורה יש להשיב על דבריו. דבאמת גם בהלוהו לעשר שנים נאמר מי יימר דעקר שמא יכתוב פרוזבול או ומסור שטרותיו לב"ד. ואף שכתבנו לעיל להשיג על דברי בעל ע"ל דדברי התוס' שמא יפרע הם בפשיטות יותר וכמש"ל. אבל מ"מ גם זה נוכל לומר שמא יכתוב פרוזבול ואף אם אין להם קרקע כעת אולי יקנו אח"כ הלוה או המלוה ויוכל לכתוב פרוזבול:
ונראה ליישב דבריו קצת. דבאמת אחר הישוב לע"ד בהא דהתנה שלא תשמיטנו א"א לומר כלל כמ"ש בעל ע"ל דשמא יכתוב פרוזבול כו'. דזה אינו. דכיון דחזינן דהתנה שלא תשמיטנו שביעית הרי חזינן דאין בדעתו כלל לכתוב פרוזבול דהא לזה התנה שלא תשמיטנו. ובפרט אם נימא דמהני תנאו. הלא בודאי נא יכתוב פרוזבול ובוודאי קעקר. ולכן לא כתבו התוס' כן. ואין צורך לדברינו דלעיל:
וא"כ לפ"מ שכתב הקצה"ח בקושייתו דהמלוה לעשר שנים הוה כמתנה שלא תשמיטנו שביעית שפיר כתב בתירוצו דהתם ודאי עקר ולא שייך לומר שמא יכתוב פרוזבול וכנ"ל:
ה אבל באמת לענ"ד ליתא לא לקושייתו ולא לתירוצו של הקצה"ח הנ"ל. דבשלמא בהתנה שלא תשמיטנו בודאי אין לומר שמא יכתוב פרוזבול דהא חזינן דהתנה ע"ז ואין בדעתו לכתוב פרוזבול וכמש"ל. משא"כ בהלוהו לעשר שנים מנא ידעי' שלא יכתוב פרוזבול ולומר דודאי עקר. וא"כ ליתא לתירוצו הנ"ל. אבל לפ"ז גם קושייתו לק"מ שכתב דכיון דהלוהו לעשר שנים הא הוה כאילו התנה כו'. דזה אינו. דלא דמי כלל להתנה דשמא הי' בדעתו בעת הלואה שיכתוב אח"כ פרוזבול או ימסור שטרותיו. ואם אח"כ שכח או שלא הי' להם קרקע ולא עשה פרוזבול אבד מעותיו. ולא דמי זה למה שהביא מדברי הרמ"א דבכתב בשטר בלשון פקדון הוה כאלו התנה כו' דשם כתב הרמ"א דלכן כתב לשון פקדון כדי שלא ישמט. והיינו דאנ"כ למה כתב בלשון פקדון. אבל הכא הא הי' צריך לכתוב הזמן פרעון שהוא לאחר עשר שנים. ולענין שמיטה לא היה בדעתו כלל אי הי' בדעתו לכתוב פרוזבול וכנ"ל:
ולפ"מ שביארנו נסתר כל מה שכתב שם הקצה"ח ע"פ דבריו הנ"ל שלכן השמיט הרי"ף המימרא דשמואל בהא דהלוהו לעשר שנים. ועיי"ש מ"ש בזה:
ו עוד כתב שם להשיג ע"פ דבריו על דברי המפרש בירושלמי. דבירושלמי איתא שם בשם רב המלוה את חבירו על מנת (ובתומים שם ס"ק ט"ו הביא ד' הירושלמי ולא כתב תיבת על מנת) שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמעתו. ופריך ע"ז מהא דתנן אומדים כמה נותנים כו' וכי יש עשר שנים בלא שמיטה. תיפתר ח"א במלוה על המשכון וח"א בכותב פרוזבול. ופירש המפרש שם דכוונת דברי רב שלא תשמיטנו היינו שהלוהו לעשר שנים וע"ז פריך מהמתניתין כמו בגמ' דידן. והקצה"ח כתב ע"פ דבריו הנ"ל דכוונת דברי רב הוא בהתנה שלא תשמיטנו. וע"ז פריך הירושלמי מהמתני' (משום דרב אינו סובר לחלק בין ודאי עקר עי"ש בדבריו) ולפ"מ שביארנו צדקו דברי המפרש שם דא"א להקשות מהמתניתין להא דאם התנה כו'. וע"כ כנ"ל דכוונתו שהלוהו באופן שלא תשמט. והיינו מכאן ולאחר עשר שנים:
וגם לבד דברינו הנ"ל לע"ד א"א לפרש דברי הירושלמי כמ"ש הקצה"ח. דהא הא דמתנה ע"מ שכתיב בתורה פלוגתא דתנאי היא אם תנאו קיים. ואיך יקשה מזה על רב דילמא אתי המתני' כר"י שסובר דתנאו קיים ועוד יותר דלפי תירוץ השני של התוס' בעמוד הקודם ע"ד המתניתין במעידין שגירש את אשתו כו. ע"כ אתיא המתני' דלא כר"מ דסובר דתנאו בטל וכמ"ש לעיל שם (באות י"א) בשם הגרע"א ז"ל. וכן ראיתי שגם התומים הבין כן כד המפרש בירושלמי (ומדברי הירושלמי הנ"ל יש סעד לדברי רש"י שפירש במוסר שטרותיו היינו פרוזבול דהא בירושלמי קאמר בכותב פרוזבול):